קטן

{בס”ד יום ו’ עש”ק פ’ תרומה ג’ אדר א’ תשע”ו}

נדבת חש”ו

א) מה שהקשה ע”ד הירושלמי רפ”ק דתרומות (פ”א ה”א) דממעט קטן מנדבה, דהא אין לו דעת וכי איצטריך קרא למעוטי ליה.

תשובה בתוס’ חולין י”ב ב’ י”ג א’ הביאו ירושלמי הזה, כשדנו שם גבי קטן שאין מחשבה, וכתבו וז”ל, ובירושלמי גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה חרש שוטה וקטן כו’ פריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלום חרש שוטה וקטן כו’ וקצת תימה מה מקשה דבתחלת סוגיא דריש מקראי דאין תרומתן תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לעובד כוכבים מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו פרט לחרש שוטה וקטן ושמא אסמכתא בעלמא היא ומתרץ שם ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירוש כיון שעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו עכ”ל התו’.

ומבואר מדבריהם לכאורה דבאמת א”צ קרא לזה ואסמכתא בעלמא היא.

ועייין בתורה תמימה כאן שעמד בזה, וז”ל (אות א’), ומה דיליף קטן מן איש ולא מן ידבנו לבו כמו חרש ושוטה משום דאין לו דעת י”ל משום דיש קטנים שהגיעו לכלל דעת כגון אלו שהגיעו לעונת נדרים שיודעים לשם מי נדרו ונדבו כמבואר בנדה מ”ה ב’ מ”מ אתמעטו מן איש שלא יונח על פחות מי”ג שנה כמבואר לפנינו בפ’ וישלח בפסוק ויקחו שמעון ולוי איש חרבו עכ”ל.

ובאמת כך מבואר בדברי הרע”ב על המשנה רפ”ק דתרומות, וז”ל, החרש והשוטה והקטן כו’ כולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב (שמות כ”ח) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו אל בני ישראל פרט לנכרי, מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין.

וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו, דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב.

ע”כ, וכ”כ המהר”י קורקוס פ”ד מהל’ תרומות ה”ב ועוד דמיירי בקטן שיש לו דעת שהגיע לעונת נדרים.

אכן באמת הקשה כת”ר מ”ט צריך קרא כלל למעט חרש ושוטה.

ב) מה שהקשה כת”ר איך נמשחה מידת ההין שבמקדש כיון שלא נעשית לשום צורך אלא לשמן המשחה (מנחות פ”ז ב’), א”כ איך נתקדש מעיקרא קודם שנעשה שמן המשחה, כדי לקדש את השמן המשחה.

תשובה ז”ל המקדש דוד (קדשים סי’ ב’ סק”ב) ובמנחות פ”ח א’ גבי הין שעשה משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין איכא למ”ד שהיה לדורות ואיכא למ”ד דלפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז ע”ש ומכלל שהיה טעון גניזה, וע”כ אותו ההין לא היה כלי שרת גמור דליכא למימר דשמן המשחה היה צריך לקדש בכ”ש כמו קרבנות דבמה נתקדש אותו ההין דהכלים שעשה משה רק משיחתן מקדשתן וא”כ זה ההין שכל עצמו לא היה רק לעשות בו שמן המשחה א”כ ע”כ לא נמשח, ומ”מ היה טעון גניזה ככ”ש וע”כ לענין גניזה אינו טעון משיחה דגם קדושת פה מהני להיות כ”ש וטעון גניזה עכ”ל.

ומבואר דס”ל דאה”נ לא נמשחה מידה זו.

[וכ”ז רק למ”ד ז’ מידות היו אבל למ”ד שנתות היו בהין לק”מ, כיון דאח”כ נמשח בשמן המשחה לצורך שאר הכלים, ולצורך שמן המשחה עצמו ע”כ אין צריך קדושה ע”י משיחה, ומ”ש שבועות ט”ו א’ כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן אין למדים מן הכללות כמ”ש ברפ”ג דעירובין].

ג) מה שהקשה הג”ר עזריאל רוזנבוים [ר”מ דגייטסהעד] מ”ט פרש”י (שמות כ”ה ח’) ועשו לי לשמי, הרי כל המצות צריך לעשות לשמה.

תשובה בבנין בהמ”ק יש דין שלא נמצא ברוב המצוות שאם לא עשאוהו לשמה פסול, ועיין בר”מ הל’ בה”ב ובדרך חכמה פרטי הדינים בזה, משא”כ בהכנת לולב ואתרוג א”צ לשמה רק ס”ת ציצית ותפילין וגט ודדמי להו.

וגם בכל הנך יש פסוקים ללמד שצריך לשמה.

ד) מה שהקשה איך מותר להוציא עפר מן המזבח בשעת מסעות, דהו”ל כנותץ אבן מהמזבח.

תשובה זה פשיטא דשרי לפרק הכלים בשעת המסעות, וזהו דרך העברתן, ואין בזה משום לא תעשו כן לה’ אלהיכם, וכמ”ש והורד המשכן וגו’.

ה) הנה בת”י (שמות כ”ו ט’) כתב דשש היריעות הם כנגד ו’ סדרי משנה, וה’ היריעות הם כנגד ה’ חומשי תורה, והקשה הג”ר דוד פאלק דהשתא הפוגע תחילה פוגע בו’ היריעות ואח”כ בה’, והא אנן קי”ל בן ה’ למקרא בן י’ למשנה, א”כ הו”ל להקדים מקרא למשנה.

תשובה לא הבנתי הקושיא, דאטו הרמז הזה נעשה בשביל למי שנכנס לבקר למשכן, וכי מי הזמינו לשם שיבוא, דהמשכן אינו אלא בית מדור לשוכן בתוכו, ואין רשות לאדם ליכנס לשם אלא לשרת את השוכן בו, ולא נעשה הרמז אלא על פנימיות המשכן עצמו, ואדרבה מצינו במשכן שכמה שהיה בפנים היה נאה יותר, ויעוין בפוסקים מה שלמדו מזה (עי’ אעלה בתמר), וידוע בדברי רז”ל דתורה שבכתב רומז לעצם האש (אולי הגחלת) ותושבע”פ רומז לשלהבת שבנר, ותושב”כ רומז לקוב”ה ותושבע”פ רומז לשכינתא כ”י, היינו דהעיקר הוא תושב”כ, ולכך עיקר המשכן הוא החלק היותר פנימי, והנוסף הוא בבחינת תושבע”פ.

קרא פחות

{עש”ק פרשת שמות כ’ טבת תשע”ו}

ליכנס להר הבית במקל שאינו מיועד להליכה

א) מה שהקשה עמ”ש בברכות ס”ב א’ דאסור ליכנס להר הבית במנעלו, מדכתיב של נעליך וגו’ כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, וצ”ע היאך נכנס במקלו, דכתיב (שמות ד’ ב’) ויאמר ה’ מזה בידך ויאמר מטה, א”כ היה לו מטה.

תשובה לכאורה היה זה רק במטה המועיל להליכה, אבל מטה כזה אשר הוא כבד מאוד כמבואר בחז”ל, ולכאורה רק דומיא דשאר הדברים אשר נזכרו במתני’ שם, שהם משמשים את האדם הנושאן, כמו המנעל והאפונדא שם, משא”כ אם סוחב בידו דבר גרידא לא.

וכמו שהביא השואל ל’ הר”מ בהל’ בית הבחירה פ”ח ה”י, וכך הוא ממש במתני’ פ”ק דתמיד מ”ב, שאיש הר הבית היה חובט במקלו למי שהיה ישן על משמרתו.

עוד עלה ברעיוני עוד ליישב ע”ד האפשר, דעיקר האיסור מה דילפי’ מקרא הוא המנעלים, שבזה יש באמת בזיון טפי, ונזכר בפסוק להדיא, משא”כ מקלו שאין בו בזיון כ”כ, אי”ז מדאורייתא אלא מדרבנן, ובזמן שקודם מ”ת לא קיימו הדרבנן כמ”ש הרמב”ן בסה”מ, וכ”ש קודם מ”ת, [מיהו עי’ יומא כ”ח ב’ על אברהם, וי”ל דדוקא הוא], א”נ י”ל עוד דעיקר הקפידא שהיתה על מ”ר קודם מ”ת היתה על המנעלים שיש בו בזיון טפי וסברא הוא לאסור ליכנס בהן אף קודם מ”ת, משא”כ מקלו, דבעצם הרי לכאורה לא נתקדש המקום לגמרי, דגם אם נתנה התורה שם אח”כ הא כתיב במשוך היובל המה יעלו בהר, ואע”ג די”ל דלפנ”ז חמיר טפי, וגם י”ל בדוחק דאסור לילך במנעלים גם אח”כ, מ”מ אכתי אין קדושתו כהר הבית.

אך לפ”ז עדיין צ”ל דמקלו הוא מדרבנן כמ”ש, דאל”כ מנ”ל לאסור מקלו, דאי ממנעל דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

לכתוב שמו על דף ד”ת שכתב

ב) מה שתמה היאך מותר לחתום שמו על דף שכתב עליו ד”ת, כיון שאסור לכתוב דברי חול על דף שכתב בו ד”ת ואפי’ תנאי לא מהני בזה, כמ”ש המ”ב סי’ מ”ב סקכ”ג, וכ”ש איך מצינו להרבה גדולים שחתמו שמם והוסיפו חופ”ק פלוני.

התשובה לזה היא, דהנה מצינו בהרבה מקומות ואף באמצע סוגיא דבגמ’ מייתי עובדא לפרטי פרטים, והכל בשביל דין א’ שיוצא לבסוף מתוך המעשה, ותמוה הרי הפוסק ממשנתו הר”ז מתחייב בנפשו, וכי לא הו”מ הגמ’ להביא רק השאלה והתשובה בזה, ונהי שע”פ סוד יש בהכל רמזים אך גם ע”פ פשט צריך להבין זאת, (ועי’ באבן עזרא הקדמת איכה), וגם אחרי הגמ’ מצינו זה במקומות שלא נתכונו לסודות, אלא על כרחך צ”ל שכל העניין היינו תורה, וכמ”ש בגמ’ ברכות ו’ א’ מהו דתימא דינא שלמא בעלמא קמ”ל דינא נמי היינו תורה, היינו גם כל הטענות והשקרים שיאמרו בעלי הדין, הכל נחשב בשביל הדיינין תורה, והשכינה באה לשם כמו דאייתי בגמ’ שם קרא דבקרב אלהים ישפוט, [ומ”מ יש דרגות באיכות הלימוד, ולא לכל חשוב דין כת”ת, עי’ שבת י’ א’], וכ”כ הנפה”ח בריש שער ד’ על הסברות של הרמאים שצריך לחשוב בשעת הלימוד כדי לידע ההלכה, דהכל הוא מלימוד התורה, וגם כשמזכירין שם האומר חשוב כת”ת, עיין אדר”נ פכ”ד, [ויעויין באיגרת הר”ש מאוסטרופוליא, מ”ש דשם האומר הוא גימטריא כפי המאמר שאמר, וגם תיבת ‘רבי’ כלול בחשבון זה, ובאמת מצינו כמ”פ ששם האומר הוא כשם המאמר שאמר], ומ”ש הגר”א שכל תיבה בת”ת שקולה כנגד כל המצוות (שנות אליהו רפ”ק דפאה), ברור אצלי שגם שם האומר נכלל בזה, וגם היכן שאנו שונים שם המקום ג”כ, כמו יוסי בן יועזר איש צרידה אומר, בכל כה”ג גם תיבות איש צרידה נכלל במתן שכר הנ”ל על כל תיבה (ומיהו עמ”ש בעם סגולה ח”א בשם הגרח”ק שליט”א לבאר עיקר ענין דברי הגר”א באו”א, אבל מ”מ מקובל לבאר דבריו כפשטן).

ופ”א כתבתי למרן הגרח”ק שליט”א ביני שיטי שאלה בענינא דעלמא, וכתב לי תשובה גם ע”ז אף שלא היה ד”ת, והיינו משום שהקדמתי לכתוב ב’ אותיות של חול, ויתכן שסמך ע”ז, או משום שהיה זה לצורך מצוה הקיל בזה, או משום כבוד הבריות סמך בזה על החיי”א המובא בביאור הלכה שם, או משום שכתבתי לו פתיחה למכתב, מיהו בדין זה שכתב דברי חול ואח”כ כתב ד”ת שמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א שמועיל תנאי בזה כשכותב ד”ת שלא יקדש, ומשמע דס”ל דדוקא אם עשה תנאי ולא דמי להיה שם כתוב על ידות הכלים דסגי ליה ב’יגוד’, ומשמע דלא נתקדש כלל, ואפשר דלכו”ע אם רושם ד”ת על עיתון וכדו’ שהוא דבר שאינו שייך לד”ת כלל, בכה”ג אפשר דודאי לא צריך תנאי דהו”ל כידות הכלים.

ויסתר משה פניו

ג) מה דאיתא בשמות רבה ג’ א’ (וחלק מזה בברכות ז’ א’), ר’ יהושע בן קרחה ור’ הושעיא אחד מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב”ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר [שמות לג] הראני נא את כבודך אמר הקב”ה למשה אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי כשבקשתי לא בקשת וא”ר יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אעפ”כ הראה לו בשכר ויסתר משה פניו שם שמות ל”ג ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים ובשכר כי ירא שם שמות לד וייראו מגשת אליו ובשכר מהביט [במדבר יב] ותמונת ה’ יביט, ור’ הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו א”ל הקב”ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ’ יום ומ’ לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר [שמות לד] ומשה לא ידע כי קרן עור פניו אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה שנאמר [שמות כד] ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והם לא קבלו על מה שעשו עכ”ל המדרש.

והקשה כת”ר, חדא מ”ט הסתיר פניו כיון שרצון היתה שלא יסתיר פניו, ועוד מ”ט קיבל שכר כיון שעבר על רצון ה’.

תשובה ראשית כל איני יודע אם יש הכרח שמ”ר ידע מעצמו מיד את רצון ה’ בכ”ז, דהנה ע”כ ישנם דעות שרצון ה’ היה שלא יזין עיניו מן השכינה, וא”כ גם לדעות החולקות ע”ז, מ”מ יתכן שמשה עצמו היה סבור כן, ומה שהקשה היאך קיבל שכר לפ”ז ניחא, שמ”מ קיבל שכר על מחשבתו הטובה, ומה דמשמע שם דהיתה עליו טענה אפשר שהיתה טענה עליו שהיה לו להשתדל להבין מעצמו, כמ”ש בב”ק צ”ב שב”נ נענש שהיה לו ללמוד ולא למד, וכעי”ז משמע בפ”ב דשבועות י”ח א’ על ת”ח ע”ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

ועוד י”ל דכמדומה שמצינו בעלמא שיהא צדיק ירא להתקרב מדי בסוד ה’ גם כשכך רצון ה’, משום שמ”מ כך הוא כבוד ה’, וחשיב שעושה בזה רצון ה’ האמתי, ומקבל ג”כ שכר על הפרישה, וכעי”ז מה שגזרו רז”ל שלא לתקוע בשופר וליטול לולב בשבת, דכיון שנראה להם לגזור כן ודאי רצון ה’ האמתי הוא שלא יקיימו מצות אלו בשבת.

וכבר כתבתי כעי”ז במקו”א.

ובאמת בתוס’ הרא”ש בברכות שם כתב, ותימה הוא למה הענישו על כך, ולא תירץ, וביאור דבריו היינו דמ”מ משה רצה לגדור עצמו שלא לראות, והיה זה לש”ש, ולכך לא היה לו ליענש.

וז”ל התוס’ בסוטה ל”ז א’ ד”ה והיו, כך שנויה ברייתא במכילתין משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן העמידני עם הנץ החמה אמר לגדול העמידני בג’ שעות בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול אמר לו לא אמר לי אלא עד ג’ שעות והקטן אמר לא אמר לי אלא עד הנץ החמה מתוך שהיו עומדים צהובין { ר”ל כועסין (עיין (סנהדרין (רש”י סנהדרין ק”ה א’).

}ננער אביהן אמר להן בניי מכל מקום שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי אף אני לא אקפח את שכרכם עכ”ל.

בענין אין נא אלא ל’ בקשה ובלשון ‘אסורה נא’

ד) מה שהקשה עמ”ש (שמות ג’ ג’)

ה) ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה וגו’, דהרי אין נא אלא ל’ בקשה, וממי ביקש משה רשות כאן.

תשובה זה נכון דאמרי’ בכמה דוכתי (ברכות ט’ א’, סוטה י’ ב’, סנהדרין מ”ג ב’, פ”ט ב’ ועוד) דאין נא אלא ל’ בקשה, מ”מ כבר כתבו המדקדקים הקדמונים (רש”י ורמב”ן בראשית י”ב י”א) שאי”ז המשמעות הבודדת של תיבת נא, דיש עוד משמעויות לתיבה זו והכל לפי הענין.

עיין חזקוני בראשית י”ב י”א דב’ נא שם אינן ל’ בקשה, וכעי”ז בריב”א שם, וע”ע בחזקוני ודעת זקנים במדבר י”ב י”ג על אל נא רפא נא לה, דגם שם ביארו ד’נא’ אינו ל’ בקשה, וע”ע רמב”ן בראשית מ’ י”ד, ועיין בעקידת יצחק [‘העקידה’] בחלק עה”ת בראשית כ”ה י’ שאין ה’נא’ שם ל’ בקשה, וכן באברבנאל ר”פ וירא (בראשית י”ח) על הפ’ יוקח נא מעט מים.

וכמדומה שאין צורך כלל להביא ראיות ע”ז מרוב פשטות הדברים.

אכן אין להקשות דבגמ’ קאמר אין נא אלא ל’ בקשה, דמצוי בגמ’ גם לשונות כוללות של ‘אין .

.

.

אלא .

.

.

‘, ואין הכונה שתמיד הוא כך, והדברים פשוטים, וניתן להביא דוגמאות רבים מספור, כמו הא דאיתא בשבת ס”ג א’ אין דיבור אלא נחת (ע”ש ברש”י), שנאמר ידבר עמים תחתינו, ואין הכונה שכל מקום שנזכר דיבור הכונה לענין הזה, דאדרבה בד”כ שנאמר דיבור הכונה דיבור ממש, ע”ש, ושם ס”ז ב’ אין דן אלא לשון ע”ז, ואין הכונה שכל מקום שנאמר דן הכונה ע”ז, דיש גם שבט דן ויש משפחת הדני, ולא תמיד הכונה לע”ז ממש כמו במקרה בגמ’ שם ע”ש, ושם ק”כ א’ אין ישא אלא לשון שבועה, והרי יש ישא שהוא לשון נשיאת עינים, ויש ישא של נשיאת כפים, וגם אם ראיה זו יש לדחות, אך מ”מ הראיות לזה הם רבים ואין כאן המקום.

וכן מצאתי ברא”ם בראשית כ”ב ב’ שכתב על לשון רש”י ‘אין נא אלא לשון בקשה’, וז”ל, אינו רוצה לומר אין “נא” בכל מקום אלא לשון בקשה שהרי מצינו בכמה מקומות “נא” שאינו לשון בקשה [יב יא טז ב] ועוד אלא הכי פירושא אין “נא” האמור פה אלא לשון בקשה דאם לא כן “נא” למה לי עכ”ל.

וכ”כ בשמות י”א ב’.

ולא נחה דעת הרא”ם בזה עד שבמקום אחר (ויקרא ה’ ט”ו) רצה להביא ראיה לגבי מילתא דהתם שהל’ ‘אין .

.

אלא.

.

.

‘ אינו תמיד כך, והביא ראיות לזה, וא’ מן הראיות שהביא הוא מ”ש אין נא אלא ל’ בקשה עכ”ד, ושמחתי.

והנה בעצם הקושיא כאן כנראה שהבין השואל בפרטי המעשה בכאן, שמתחילה לא ידע משה מהי האש הזו, ורק אח”כ היה גילוי שכינה לפניו, ואכן יש המפרשין כן, אך יעויין בצרור המור כאן מה שביאר עניין הסנה באריכות, ובדבריו הזכיר שמתחילה היה זה גילוי ע”י מלאך עד שנתגלה אליו הקב”ה, כמ”ש וירא אליו מלאך ה’ וגו’, עד וירא ה’ כי סר לראות, ולפי מה שנתבאר בדבריו שכל ענין הסנה היו גילויים וענינים ע”י המלאך י”ל שמן המלאך גופיה ביקש משה אסורה נא, ולפ”ז יהא שייך ל’ בקשה גם כאן.

(ב)">

{בע”ה מוצש”ק פ’ נח התשע”ו}

מה שהקשה כת”ר על דברי הנפה”ח שער א’ פ”ב שכתב דמ”ש לעושה אורים גדולים ר”ל שמחדש אותם בכל רגע, וק’ דאי קאי אהשתא שעושה עתה א”כ כבר אינן מאורות גדולים, דהירח נתקטן כמ”ש רז”ל בחולין ס’ ב’ ע”ש.

תשובה – הנה באמת כ”כ כהנפה”ח בעל עונג יו”ט, וז”ל בהקדמה, ועתה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא אשר כמו במעשה שמים וארץ אף כי תבל ומלואה בששת ימי בראשית הכינם גם יסדם ויעמידם לעד לעולם.

עכ”ז אומר הכתוב לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו לא אמר לעשה אורים גדולים אלא לעושה בלשון הוה שהוא עושה גם עתה.

כי הוא הנותן כח ועוז לכל צבא השמים והארץ להיות חיים וקיימים לפניו יום יום והוא המכונן עמודיהם סלה לבל ימוטו.

וכן הדבר בפעולת בני אדם אף כי הם כעץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו איש איש ממלאכתו אשר הם עושים.

עכ”ז לא יסבו בלכתם מעיני המביט לארץ ממכון שבתו על כל יושבי הארץ לתת לאיש כפרי מעלליו ע”כ.

וכ”כ המשך חכמה פ’ ויקהל, והעבודה מורה על השגחת השי”ת בפרטיות ומקיימו בכל עת ורגע ברצונו יתברך, וכל העולם הוא מתהווה ומתחדש בכל עת ורגע ברצונו יתברך, כאמור (תהלים קלו, ז) “לעושה אורים גדולים”, אשר מזה למדו בתפילה ‘המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית’ ע”כ.

וכפל דבריו בפ’ קרח, ורצון השי”ת שופע בכל יום, כאמור (תהלים קלו, ז) “לעושה אורים גדולים” – תמיד בכל יום מחדש מעשה בראשית ע”כ.

ונראה דיש ליישב בב’ פנים; הא’ י”ל דמ”מ עיקר קרא קאי על בריאת העולם דמשמע יש מאין, ומ”מ נאמר ל’ זה כדי להשמיענו ג”כ על השתא.

עוי”ל עפמ”ש השל”ה ובמקובלים דבעצם תרוייהו גדולים לעתיד, וממילא שייך שפיר לשון גדול אע”פ שעכשיו עדיין אינו גדול מ”מ עושה הקב”ה והולך את הירח עד שיהא גדול, וז”ל השל”ה במס’ פסחים (תורה אור בהג”ה, כט): וענין מיעוט הלבנה שהוא החירק, כבר נתבאר.

וענין שני מאורות הגדולים, הוא סוד אור הלבנה כאור החמה, והוא סוד השורק.

וענין עטרת בעלה הוא סוד עלייתה למקומה הנעלם בסוד החכמה, זהו סוד החולם.

ועל שלשה עניינים אלו רומזים הפסוקים (תהלים קלו, ה – ט), ‘לעשה השמים בתבונה כי לעולם חסדו, לרקע הארץ על המים כי לעולם חסדו, לעשה אורים גדולים כי לעולם חסדו, את השמש לממשלת ביום כי לעולם חסדו, את הירח וכוכבים לממשלות בלילה כי לעולם חסדו’.

‘לעושה השמים בתבונה’, הוא בחינת ‘כונן שמים בתבונה’, ומצד הבינה קדם שמים לארץ דהיינו תפארת למלכות.

‘לרוקע הארץ על המים’, בחינה הנעלמה ממלכות, וקדם ארץ לשמים, כי בחכמה מלכות קדומה, ועל זה אמר ‘לרוקע הארץ על המים’, כי חסד נקרא מים, ושורש החסד הוא חכמה כנודע, והוא על המים, ושם רוקע הארץ.

ורוקע מלשון רקיע, שהוא בחינה נעלמת יותר משמים, וזה הוא בחינת חולם.

‘לעושה אורים גדולים’, בחינת שורק, שני מאורות הגדולים.

‘את השמש לממשלת ביום ואת הירח’ כו’, זהו בחינת המיעוט.

ו’לעולם חסדו’, מכח סיבת המיעוט אשר נמשך מזה הצרות והגליות, יתהוה אור גדול מכח סיבת החשך, כי בתוקף הצרות מתבטלות הקליפות, ויהיה אור הגדול עכ”ל.

עוד נ”ל ליישב ע”ד חידוש קצת, באופן פשטיי, דמ”ש אורים גדולים לאו דוקא הוא, ואין בכונתי לומר דלא דק קרא ח”ו, אלא דביחס למ”ש את שני המאורות הגדולים היינו לאו דוקא דהתם הכונה אורים גדולים מאוד, כיון דמסיים קרא את המאור הקטון וכו’, ועל כרחך גדולים דכתיב ברישא גדולים טובא נינהו, אבל גדולים דעלמא הכונה גדולים יותר משאר אורים דידן, ובאמת לא פירש כמה גדולים הם, דגם גודלו של הירח אחר שנתקטן הוא הרבה יותר משאר אורים דידן, דהרי לא נראה שישבח על מה שכבר ביטל הקב”ה.

שו”ר שכ”כ בס’ מעשי ה’ [לנכדו של מהרי”ק], ומכיון שהאריך בענין הזה נעתיק מקצת לשונו ודי בזה כאן, וז”ל בפ’ בראשית, ועל מה שנאמר המארת הגדולים, כפי הפשט איננו זר שמנהג הכתוב לקרא גדולים בערך אל הקטנים מהם, ואף על גב שהגדולים אינם שוים בגדולה שאחד גדול מחברו.

וכן תמצא שדוד קראם גדולים אחר שמיעט את הירח ואמר (תהלים קלו, ז) לעושה אורים גדולים, ולא יאות לומר שישבח דוד על מה שהיה קודם כיון שלא נשאר כן, אבל ודאי קורא אותם גדולים בערך הקטנים, וכן נאמר (שמואל א יז, יג) בני ישי הגדולים, עם היות אחד גדול על האחר.

אמנם כי כן רז”ל דרשו ואמרו המאורות שוים היו והלבנה קטרגה, והנה אזכירך לשון האגדה בצורתה חולין פרק אלו טרפות (ס, ב), ר”ש בן עזאי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המארת הגדולים וכתיב ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד אמר לה הקדוש ברוך הוא לכי מעטי את עצמך אמרה לפניו רבש”ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אלך ואמעט את עצמי אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה אמרה לפניו רבש”ע שרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים דידיה נמי לא סגי דלא אימני ביה דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים אמר לה לכי ויקראו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן לא הוה מיתבא דעתה אמר הביאו כפרה על שמעטתי את הירח והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ר”ח שנאמר בו (במדבר כח, טו) חטאת לה’ אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהיה כפרה על שמעטתי את הירח, ע”כ.

Xואין להספק כלל מי שהציץ עליו ניצוץ מן ההשכלה שאלו דבריהם ז”ל בענין הזה הם מכלל משלי חכמים וחידותם, ומי לא ידע שאין למעלה לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות עד שיאמרו שקטרגה הלבנה, ועוד שאם קטרגה על האורה והיו מאירים בשוה כמה שנראה ממה שאמרו אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד אם כן לא יקרא זה המעטת האור אבל יקרא שנעדר כל האור שלה ואין לה אור זולתי מן החמה.

ועוד הפך הענין הוא שכמו שהם משתמשים עתה הם שני מלכים משתמשים בכתר אחד שהלבנה משתמש באור החמה וקודם שהיו גם שניהם מאירים היו משתמשים בשני כתרים.

ועוד שקודם שנאמר המארת הגדולים אמר יהי מארת להבדיל בין היום ובין הלילה ואם היו שוים היאך יבדילו בין היום והלילה.

וא”ת שהיו שניהם להשתמש ביום חזרנו לומר שלא יקרא זה מעטי את עצמך והיה צריך לצייר ללבנה מהלך אחר, שאם היה מהלכה כן כמו שהוא א”כ לפעמים היו שניהם מאירים ביום ולפעמים לא היה רק השמש לבדו ולפעמים לא היה כלל חשך בליל ט”ו והיה כולו אור, ואם אתה אומר שהקטרוג היה על שהיא גוף קטן מן השמש ואין זה שני מלכים משתמשים בכתר אחד בהיות אחד גדול בגוף על האחר.

גם מה שדרשו ז”ל מקרבן ר”ח שנאמר חטאת לה’ ואמרו הביאו קרבן כפרה אין אומרו חטאת לה’ מחייב זה, שגם נאמר (שמות כט, יח) עולה לה’, ובפרשת ויקרא נאמר ג”כ (ד, ג) לה’ לחטאת.

אבל הדברים נראים באגדה הזאת היות כוונתה זולת מה שנראה מפשוטן של דברים עכ”ל, ועיין בפנים כל אורך הדרוש שלו כיד ה’ הטובה.

קרא פחות

שור שהורג גוי האם נהרג?

אדם שהורג עבד עברי ולא נהרג כי אין עדים האם ישלם לבעליו של העבד על הנזק שעשה לו

חופר בור ט’ ובא אחד והשלמו לי’ לרבי /איך מחלקים את התשלום בבא קמא דף יא

שומר שכר שפשע ומשלם על הנזק האם מקבל תשלום על השמירה

שש שהבהמה נאנסה בתוך הזמן האם יקבל תשלום על הזמן שנותר בין האונם לסיום זמן השמירה

שש שלא שמר ולא קרה לבהמה כל נזק האם יקבל שכרו

שאלות במסכת סוכה

כשצריך לעשות צורת הפתח בסוכה האם הסכך יכול לשמש כקורה לצורת הפתח

תודה מראש

י.

בלוך

***

תשובה

בע”ה מוצ”ש, ט’ שבט תשע”ז

לכבוד הרה”ג יוסף חיים בלוך שליט”א

אבוא בזה על שאלותיך בס”ד

שור שהורג גוי האם נהרג?

תשובה: תנן במתני’ ב”ק מ”ד א’.

שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם, נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לכנעני והרג בן ישראל, לנפלים והרג בן קיימא – פטור ע”כ, וממילא מבואר שאין חיוב בהרג גוי.

וכ”כ הרמב”ם רפ”י מהל’ נז”מ, שור שהמית את האדם בכל מקום בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין אחד תם ואחד מועד הרי זה נסקל, ואם המית את הגוי פטור כדיניהם ע”כ, וע”ש בלח”מ ובאחרונים [אבן האזל, חידושי הגר”ח ב”ק מ”א ע”א] מה שדנו בלשון הרמב”ם.

אדם שהורג עבד עברי ולא נהרג כי אין עדים האם ישלם לבעליו של העבד על הנזק שעשה לו

תשובה: קי”ל דפטור קם ליה בדרבה מיניה הוא גם באין עדים, וכדכתיב ואם לא יהיה אסון אז חייב בתשלומין אבל אם יהיה אסון דהיינו רציחה אז פטור הרוצח מתשלומין.

חופר בור ט’ ובא אחד והשלמו לי’ לרבי איך מחלקים את התשלום בבא קמא דף יא.

תשובה: הנה עצם השאלה שייכת גם להלכה וכדלקמן, דהנה השאלה מתחילה על רבי בב”ק י’ א’ החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה – האחרון חייב.

ודלא כרבי, דתניא: החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה – אחרון חייב; רבי אומר: אחר אחרון למיתה, אחר שניהם לנזקין.

אכן שאלה זו תהיה שייכת לכו”ע בעוד מקרה נוסף, והוא בב”ק נ”א א’ ת”ר: אחד החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימה לכ’, ובא אחר והשלימה לשלשים – כולן חייבין.

וכ”ה בשו”ע חו”מ סי’ ת”י י”ד, החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימו לכ’, ובא אחר והשלימו לל’, כולם חייבים.

ועוד שם בשו”ע סי”ג, חפר אחד שמנה, ובא חבירו וחפר עוד טפח, שניהם חייבים בנזקין, כל אחד לפי מה שחפר.

שומר שכר שפשע ומשלם על הנזק האם מקבל תשלום על השמירה.

תשובה: עיין ב”מ ע”ו ב’, השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת.

במה דברים אמורים שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל.

במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה – שמין להן מה שעשו וכו’.

עי”ש כל הסוגיא.

ש”ש שהבהמה נאנסה בתוך הזמן האם יקבל תשלום על הזמן שנותר בין האונס לסיום זמן השמירה.

תשובה: פרטי הדינים בסוגיא הנ”ל.

ועי’ עוד שו”ע חו”מ סי’ של”ג, וז”ל השו”ע שם בס”א, השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת.

הגה: ויש אומרים דאם משך בע”ה כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן, אבל אם הוא שכיר יום, יכול לחזור כמו שנתבאר.

מיהו יכול לעכב כלי אומנתו ולשכור אחרים.

וכתב עוד השו”ע, בד”א, בשלא הלכו.

אבל הלכו החמרים ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות; ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל (פי’ ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמור להביא משאוי כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולבא ריקן) בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה לבטל ע”כ ל’ השו”ע והרמ”א שם.

ש”ש שלא שמר ולא קרה לבהמה כל נזק האם יקבל שכרו

תשובה: שומר אפילו אם סיכם על שמירה ובפועל לא בא לשמור, לכאורה דבר פשוט שלא יקבל כסף על מה שלא עשה.

אך איני יכול להורות כלום למעשה.

שאלות במסכת סוכה

כשצריך לעשות צורת הפתח בסוכה האם הסכך יכול לשמש כקורה לצורת הפתח

תשובה: יש בזה מחלוקת, והרמ”א סי’ תר”ל ס”ב מקיל, ומג”א מחמיר, ולהלכה למעשה עי”ש במשנ”ב ס”ק י”ג דהסומך על הרמ”א לא הפסיד, ומאידך עי’ בחזו”א א”ח סי’ קי”א ס”ה ויו”ד סי’ קע”ב סק”ג, שכתב שיש להכשיר רק אם נראה כפתח בפני עצמו.

***