עובר

הנה לפי הסוברים שאין כאן תפילה במנין (כמו שציינתי הדעות בתשובה הקודמת) פשוט שאין היתר שלא להמתין שהרי אפי’ להתרחק מחוייב להתרחק מיל עד לאחריו כדי להתפלל במנין וכ”ש בנידון כזה שמדובר על טירחא של המתנה של כמה דק’, (ובתשובה אחרת דנתי בהגדרת המתנה במקומו מה ההגדרה של זה אבל זה ברור שאינו יותר קל מלהתרחק),אבל להסוברים (שציינתי בתשובה הקודמת) שצירוף כזה מועיל להחשיב תפילה במנין א”כ יהיה מותר להם להתחיל מיד ולא להמתין, והנה מכיון שהמשנ”ב לא רצה להתיר צירוף יותר מאחד אפי’ לקדיש באופן שיש עוד דבר לריעותא, אפי’ שאותו ריעותא נקט המשנ”ב בביאה”ל שמעיקר הדין הריעותא הזה בפ”ע מותר להקל (והנידון שם על אחד ישן), אבל בצירוף הריעותא שמדובר על יותר מאחד לא רצה המשנ”ב להקל, ולכן בניד”ד שיש כאן ריעותא נוספת שיש אומרים שאין כאן מנין עשרה לתפילה באופן כזה אלא רק להתיר קדיש וקדושה (וזו הדעה העיקרית כמו שנתבאר בתשובה הקודמת), ורב גוברייהו של דעות אלו, א”כ לא מסתבר שיש לצרף כאן ב’ ריעותות ולהקל רק כדי לחסוך המתנה של כמה דקות.

וכמדומני שכך המנהג הרווח שבמקום שאפשר להמתין ממתינים שיהיו עשרה כדי להתחיל שמונ”ע.

ויש לציין גם מה שנזכר בפוסקים וכן במשנ”ב (סי’ סו סקל”ה ובה”ל סי’ קט ס”א ד”ה הנכנס) וחזו”א (עי’ הגרח”ק משמו באגרות וכתבים וע”ע ארחות רבינו ח”ג עמ’ רח) שעיקר מעלת תפילה בציבור הוא כשמתחילים כולם יחד, וזה אף באופן שהתחילו עשרה יחד והא איחר ומצטרף איתם שאין לו את כל מעלת תפילה בציבור, אבל באופן שהתחילו בלי עשרה ובא אחר והצטרף איתם והשלים עשרה נחשבים מנין רק ממתי שהצטרף איתם (עי’ בכ”ז באגרות וכתבים בשם החזו”א).

ומ”מ כמובן שמי שטוען שקים לו כהדעות המקילות בזה אין מוחין בידו, בפרט שהנידון כאן לא על ברכה לבטלה אלא על תפילה ביחיד במקום שיכול להתפלל בציבור שבזה יש אף צד רחוק בחלק מהפוסקים שמי שעושה כן אינו עובר איסור.

קרא פחות

יש בזה הרבה בעיות גם אם טוחנים הגרעינים וגם אם מניחים את הגרעינים שלא על העץ ממש וכ”ש אם מדובר על העץ ממש וכ”ש אם מדובר בכלאי הכרם.

מקורות: ראשית כל נכנסים כאן לנידון האם שתילת זרעי עצים יחד הוא דבר אסור או מותר והוא דבר שנחלקו בו גדולי הראשונים והפוסקים בכל הדורות עד דורינו אנו, דהשיטה העיקרית ברמב”ם הל’ כלאים פ”א ה”ו ושו”ע סי’ רצה ס”ג וסי’ רצו ס”ב דכלאי אילנות של אילן באילן נאסרו רק באופן של הרכבה, וכך דעת הרבה ראשונים (הרא”ש הל’ כלאים סי’ ג והתשב”ץ ח”ג סי’ שיד), ואילו דעת הראב”ד בהשגות שם דגם זריעת כמה שתילים יחד הוא איסור כלאי אילן, ונחלקו הפוסקים אם הלכה כהשו”ע לקולא (הגר”א סק”ה והחזו”א כלאים סי’ ג אות יא ודיני כלאים אות לב), ויש שנקטו שצריך לחשוש לשי’ הראב”ד רק בא”י ולא בחו”ל (ב”ח וש”ך סק”ב), דכל המקל בארץ הלכה כמותו בחו”ל, ויש שהגבילו מעיקרא את חומרת הראב”ד רק באופנים מסויימים (היינו המהר”ם אריק בשיירי טהרה כלים פי”ז מ”ה שהגביל דברי הראב”ד רק באילן וירק אולם לא נקטו כדבריו שאר אחרונים, עי’ חזו”א כלאים סי’ י אות יא ותורת הארץ ח”ב פ”ו אות צח), ואכמ”ל, ומ”מ גם למהר”ם אריק מתעורר הנידון בזיבול העשוי מירקות.

עכ”פ יש לדון לפי שי’ המחמירים אם יש לאסור לזבל האילנות עם פירות רקובים, באופן שיש בהם גרעינים שיכולים לצמוח, כאשר לא ניחא ליה שיצמחו הגרעינים האלה.

ומאידך יש מקום לדון אם מזבל ממין פרי אחד ע”ג העץ עצמו האם יש כאן לתא דהרכבה ואז ייאסר לכו”ע מדין כלאי אילן דהרכה דאסור לכו”ע או לא.

והנה במקרה הראשון נראה לפשוט לכאורה מהירושלמי כלאים פ”ה ה”ו ובר”ש סיריליאו וביאור הגר”א שם שאסור לעבור עם זרעים בכרם אם יש חשש שינשרו, מכיון שזו פשיעה, וכ”ש בניד”ד, והעצה לזה היא שיטחון את הזבל לפני שהוא מפזר אותו באופן שלא יישארו גרעינים.

ואע”פ ששם מיירי לגבי כלאי הכרם, שהוא חמור יותר כיון שאוסר בדיעבד בכל מקרה של בדיעבד, מ”מ צריך להתיישב בדבר אם מצינו ראיה לחלק ביניהם, בפרט שלכאורה יש כאן בעיה כיון שאפי’ אם נבוא לדון בגדרי מתעסק בשאר איסורים אבל בניד”ד יש כאן שאלה של פסיק רישא.

ויעוי’ בזית רענן לבעל המג”א על הילקו”ש דברים כב שכ’ ע”פ הספרי שם פ’ כי תצא פיסקא רל דקרא אשר תזרע בא לרבות אפי’ עפו השתילים לכרם על ידי רוח מצויה, ואולי באמת הוא ריבוי מיוחד בכלאי הכרם לרבות אפי’ לא היתה זריעה גמורה.

ובמקום שיש כמה צירופים כגון בזרעי אילן שאינו מוסכם אפי’ להראב”ד שיש איסור לשותלן סמוך לאילן וגם להמחמירים בדעתו אינו מוסכם שהוא מדאורייתא, וגם יש לצרף כאן נידון נוסף שאינו זורע ב’ המינים יחד ויש אומרים דבאופן זה אינו עובר איסור תורה בכלאי זרעים (כך דעת מראה הפנים בירושלמי כלאים פ”ח ה”א ד”ה מלמד בדעת הרמב”ם ריש כלאים, אבל הערוה”ש סי’ רצז ס”ד ס”ה בדעת הרמב”ם חולק וכן דעת ישועות מלכו כלאים פ”ג ה”ט) ולכאורה ה”ה בניד”ד, בכל כה”ג יעשה שאלת חכם.

ומיהו יש לדון בענייננו מצד נידונים נוספים, כגון אם לא חיפה בעפר ולא נתכוון לזריעה דיתכן שאינו חייב משום כלאים (עי’ אגלי טל מלאכת זורע אות ז וחזו”א שביעית סי’ יח אות ב בסוגריים).

ולענין הנידון השני שכתבתי לדון לכו”ע לענין להכניס תערובת או תרכובת של אילן אחד לתוך אילן אחר, האחרונים דנו בנידון זה בכמה אופנים, לענין שרף עי’ חזו”א כלאים סי’ ב אות טז ודיני כלאים אות לג ובמכתב בספר חוקות שדה עמ’ יז, ותמצית דברי החזו”א בזה שיש חילוק אם השרף רק משביח את האילן או שתפקידו לגדל ענף ממין השרף, וע”ע שו”ת מנחת שלמה תנינא סי’ ק סק”ז, קובץ שיעורים כתובות אות רג, מעדני ארץ הל’ כלאים פ”א ה”ה אות י, ועוד.

ולגבי אבקה דנו המנח”י ח”ז סי’ יב אות ב והשבט הלוי ח”ט סי’ רכד בדעת החזו”א דאפשר שיהיה אסור לדעת החזו”א ואולי הם הבינו דהחזו”א אוסר שרף בכל גוני ואין לי פנאי לעיין בזה כעת.

ועוד נידון נזכר באחרונים לגבי הרכבת חיטה באילן באופן המועיל לאילן, ועי’ פת”ש יו”ד סי’ רצה בשם שו”ת חת”ס יו”ד סי’ רפז וחזו”א כלאים סי’ ב אות יז ומעדני ארץ הל’ כלאים פ”א ה”ה אות ט’ עמ’ רעג ואילך.

ולכאורה קשה דכאן לכאורה נכנסים לנידון נוסף על זרעים באילן, ואולם מבואר בחת”ס שם דכאן הוא יותר חמור מזריעת ב’ זרעים דכאן הוא כעין הרכבה באילן, ולפ”ז מה שכתבתי לעיל לתלות נידון זריעת זרעים בסמוך לאילן במחלוקת הרמב”ם והראב”ד על זריעת ב’ מיני זרעים יחד, וכן מבואר בחזו”א כלאים סי’ ג סק”י, והוספתי דלדעת קצת אחרונים יהיה רק דרבנן כיון שהאילן זרוע, יש להוסיף ע”פ החת”ס הנ”ל דכ”ז רק אם מזבל על קרקע בסמיכות לאילן, אבל אם מכניס גרעין תפוח בתוך אילן אגוז על הגזע הוא שאלה של הרכבה וכאן נכנסים לנידון החת”ס שם, עי”ש בחת”ס שהביא כמה צדדים בזה דיש צדדים לומר שהוא הרכבה ויש צדדים לומר שאינו הרכבה כיון שאינו גדל אלא רק משביח ועי’ בחזו”א סי’ ב שם.

ויש לציין בזה עוד ב’ נקודות, הא’ דכל הנידון עד כאן הוא בשאר אילנות אבל בגפן חמור בודאי בזריעה שלא בכונה גמורה ולענין גרעינים שיש איסור לשותלם בגפן (עי’ סי’ רצו ס”א ס”ב) ג”כ הוא חמור עכ”פ בא”י.

ועוד יש לציין לענין דעת ראב”ד הנ”ל לענין זריעת זרעים סמוך לאילן שדנו האחרונים עד כמה צריך להרחיק, ראה חזו”א כלאים סי’ ג אות י שהסתפק בזה אם הוא שיעור הרחקת זרעים מזרעים או שיעור הרחקת אילנות עי”ש.
 

מעיקר הדין להרבה פוסקים אין בזה איסור, וכך אפשר לנהוג, ויעוי’ במקורות עוד צדדים ודעות בזה.

מקורות:

הנה ברמ”א סי תריב ס”ה כתב שאין לטעום ולהפליט שום דבר ואפילו עצי בשמים, ומבואר שלהריח מותר, וכן מבואר במשנ”ב שם סקי”ח שלהריח בשמים או מי בושם מותר ביו”כ, וכן כתב הפמ”ג (שם א”א סק”ד) שלא אסרו אלא חמישה עינויים ולא יותר, וכן מוכח כעי”ז בגמ’ (עח ע”ב) ועוד כל תענוג וכו’ מי אסור וכו’, וכן דעת רוב האחרונים להתיר ריח ביו”כ (קצה המטה על מטה אפרים סי’ תריב סק”ח, ברכ”י שם סק”ח, מהרש”א בח”א יומא פב ע”ב, מהר”ם דילונזאנו המובא בשיורי כנה”ג או”ח ס”ס תקנט, בעל גינת ורדים בגן המלך סי’ קמה, סדר היום המובא בכנה”ג סי’ מו בהגה”ט, פחד יצחק מערכת ר ערך ריחא, שוע”ר תיב ס”ז, דעת תורה להמהרש”ם תריב ס”ז), ודלא כהמחמירים (ראה כנה”ג שם ושל”ה ושו”ת באר יצחק או”ח סי’ כד, מועד לכל חי סי’ י אות עד).

אם כי באופן ששואף את השמן לגופו על ידי האף היה מקום לדון מצד שהוא מכניס לגופו, אולם בספר לקט הקמח (ט”ב דף נא ע”א) התיר לגבי יו”כ גם כששואף טבק לגופו (וראה עוד עיקרי הד”ט או”ח סי’ כט אות לב), ועי’ גם סידור עץ חיים למהרי”צ התימני (ח”א דפוס תרנ”ד דף א ע”ב וע”ב) שהיתר גם שאיפת טבק דרך נחירים, ועי’ גם בספרו פעולת צדיק ח”ב סי’ כג מה שדן להתיר שתית אבק העשן דרך הנחירים, דהוא בכלל ריח ואינו ולא בכלל אכילה, ומ”מ הרב הנזכר לא התיר בבהכנ”ס מטעם בזיון, וכן בשדי חמד מערכת יום הכיפורים סימן ג אות כ  התיר בשם מנהג העולם ומנהג הגדולים לשאוף הטאבק, וכן הביא משו”ת מים שאל להתיר לחזנים לשאוף הטבק אחר שמתעייפים, ועי’ בגדי ישע סי’ מו סק”ח מה שנקט שלהריח בשמים מותר ביו”כ אבל לשאוף טבק כתב שאינו דרך כבוד ביו”כ עי”ש (ומשמע מדבריו שנקט הנהגה זו מפני קדושת היום ולא רק בבהכנ”ס, וצל”ע, ומ”מ יש לעיין על הרחת שמן בזמנינו אם הוא אותו הענין, ומה שדימה את המציאות ביום כיפור כעומד לפני המלך צל”ע אם כך כוונתו שאין לעשות בכל יום כיפור שום דבר שאין עושים לפני המלך, דאולי כוונתו רק כנגד אלו שעושים כן בעת התפילה).

ויש לדון ולדמות דין זה לדין אכילה דרך הוריד שנקטו הרבה מפוסקי זמנינו שאין בזה איסור מעיקר הדין, וכמו שהבאתי השיטות בתשובה אחרת [ד”ה האם לנזיר מותר לקבל אינפוזיה עם יין https://shchiche.
com/120351 ], וכאן הוא יותר קל אם המציאות היא שבזמן השאיפה אין נכנס לגופו שום דבר ממשי א”כ יש מקום לדון דחשיב כעין ריח גם אם השמן מתכלה מהמיכל.

ומ”מ אם עובר השמן בגרונו ויש בזה ממשות ולא רק הרגשת ריח, יש לברר המציאות בזה.

ולגוף הנידון של הרחה ביו”כ, אמנם לעיל בהלכות ת”ב כתב השו”ע סי’ תקנט ס”ז שלא יביא בשמים לברית, אבל שם הנידון מצד שצריך למעט תענוג בת”ב בכל מה שאפשר, כמ”ש המשנ”ב שם סקכ”ז, ולא מצד איסורי אכילה, ומיעוט תענוג גרידא הוא פחות נוהג ביו”כ מבת”ב, כגון מה שמצינו לענין בגדי שבת שאסורים בת”ב והם מצוה ביו”כ.

ועי’ בשעה”צ סי’ תקנו סק”א שהביא מחלוקת הפוסקים על ת”ב גופא אם הדין לא להריח בשמים הוא רק בהבדלה או בכל גוני, וכן ציין שם לשע”ת סק”א שהביא גם דעות בזה.

וצ”ע שהשעה”צ בסי’ תקנו שם לא הכריע לאסור בשמים, ואילו בדין ברית הנ”ל משמע שאסור, ובאמת במקור הנידון במג”א סי’ תקנו סק”א נקט דבריו כדעת הש”ך ביו”ד סי’ רסה סקי”ב שחלק על השו”ע שם ס”ד שכתב כדבריו לענין ברית באו”ח סי’ תקנט הנ”ל, אבל אולי בכל זאת יש ליישב הסתירה במשנ”ב שבברית לא נזכר אלא שלא אומרים לאדם ללכת ולהביא בשמים למצוות הברית על הדרך שנתבאר במשנ”ב שם, אבל לא נזכר שם שיש איסור בעצם הרחת בשמים בת”ב.

והמעיין יתמה עלי מה ראיתי לתרץ הסתירה במשנ”ב דלמה לא נימא דהמשנ”ב סמך על דברי המג”א שמבואר בדבריו דכל דין אי הבאת הבשמים בברית הוא רק לפי הסברא שאסור להריח בשמים בת”ב, אבל המעיין יראה שהוא דחוק לבאר כן במשנ”ב, שהרי בסי’ תקנו שם משמע שסבר שיש צד כהמקילים מעיקר הדין, ובפרט שלא מצינו מקור לאיסור בשמים בת”ב מדינא דגמ’, וא”כ למה סתם בסי’ תקנט להחמיר בזה, ולדברינו מיושב.