לכאורה עבר בזה איסור דהרי נמצאת ברכתו הראשונה ברכה לבטלה שהרי לא יצא בזה יד"ח קידוש, ועוד שהרי שתה קודם קידוש, דקידוש הראשון לאו כלום עבד, וכן יש להוכיח ממש"כ השו"ע בסי' רסט ס"א שבקידוש של בהכנ"ס לא ישתה אלא ...קרא עוד

לכאורה עבר בזה איסור דהרי נמצאת ברכתו הראשונה ברכה לבטלה שהרי לא יצא בזה יד"ח קידוש, ועוד שהרי שתה קודם קידוש, דקידוש הראשון לאו כלום עבד, וכן יש להוכיח ממש"כ השו"ע בסי' רסט ס"א שבקידוש של בהכנ"ס לא ישתה אלא מטעימו לקטן, ומבואר מזה שאם יודע שאינו אוכל שם אסור לשתות, ועד כאן לא התירו לקדש בבהכנ"ס אלא משום תקנת אורחין אבל בלא תקנת אורחין עובר איסורא גם בעצם הברכה, וכן יש להוכיח עוד ממש"כ המחבר שם בסוף הסעיף שיותר טוב שלא לקדש בבהכנ"ס לחשוש לדעות דהאידנא שאין אורחין אין לקדש וא"כ כ"ש שלא בבכהנ"ס שאין היתר כלל.

וכן יש להוכיח מסי' רעג ס"ד שאם מקדש לאחרים יכול לקדש אע"פ שאינו אוכל עמהם דלדידהו הו"ל מקום סעודה, ומבואר דבלא אחרים מצד הוא עצמו כיון שאינו מקום סעודה שלו אסור לעשות כן.

ועוד שם בסוף הסעיף דאם עדיין לא קידש לעצמו אסור לו לטעום עמהם עד שיקדש במקום סעודתו, וחזי' דאע"פ שיש לו היתר לעשות קידוש זה משום שיש אחרים השומעים, מ"מ מאחר והוא אינו אוכל שם אסור אפי' לטעום עמהם.

וכן מבואר עוד שם ברמ"א סעי' ה שכתב דמעיקר הדין המברך על היין בברית מותר לשתות היין כיון ששתיית רביעית יין משוי לקידוש מקום סעודה אבל נהגו ליתן לתינוק, ומבואר דאם אינו מקום סעודה שלו אסור לשתות מן היין.

ובאמת הדברים פשוטים דאיזה היתר יש לו לברך ברכה לבטלה ולשתות קודם קידוש (באופן דלא חשיב סעודה, כגון בצירוף שתים לשתיה או באחד מהשומעים ששותה או להסוברים דאין מועיל שתיה לשויי מקום סעודה, עי' סי' רעג ס"ה ונו"כ שם, או להסוברים דשתיית הקידוש עצמו לא חשיב מקום סעודה, עי' סי' רעג במשנ"ב סקכ"ז) כיון דלא חל קידוש כלל.

אולם עדיין יש מקום לטעון דכ"ז כשיודע בשעת קידוש שלא יאכל שם אח"כ אבל אם בשעת קידוש חשב שיאכל שם אח"כ ורק אחר שסיים הקידוש נמלך הנה יעוי' בשו"ע סי' רעג ס"ב שכתב אם קידש בבית אחד על מנת לאכול שם ואחר כך נמלך לאכול במקום אחר צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם ע"כ, ולמה לא כתב השו"ע שמחוייב לאכול במקום הראשון כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, ואטו ברשיעי עסקינן.

אבל היה מקום ליישב דהשו"ע מיירי רק במקום שנ'א'נ'ס (וע"ע להלן בבאר היטב סק"ב על דברי הרמ"א בס"ג ומשנ"ב שם סקי"ג), אבל הלשון בשו"ע כאן בס"ב ואחר כך נמלך לאכול וכו' משמע שהיה זה מרצונו, וצ"ע.

אבל מ"מ בודאי שאין להוציא מהשו"ע כאן שסבר שיש היתר בדבר די"ל שמרוב פשיטות הדברים לא טרח השו"ע לציין דלא מיירי אלא בעבר ועשה כן (עכ"פ להסוברים שלא מועיל תיקון לחזור למקומו, ובכל גוני יצטרך לחזור ולברך, עי' בהרחבה בבה"ל ס"ג ד"ה לאלתר), או במקום א'ו'נ'ס, ושבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה.

והנה ידועה דעת הריטב"א שסובר שאם נטל ידיו ונמלך מלאכול לא עבר איסורא בברכתו שבירך ענט"י, אבל אין משם ראיה לענייננו דשם הברכה היא רק על טהרת ידיו והכשרתם לאכילה וכאן תנאי במצוות הקידוש היא הסעודה שאח"כ כדפי' רשב"ם מדכתיב וקראת לשבת עונג שיש ללמוד מזה לעשות קריאה על השבת במקום הסעודה (הובא במשנ"ב סי' רעג סק"א), וממילא כשעשה קידוש בלא סעודה חסר כאן פרט בקידוש.

ויש להוכיח עוד כן ממה שהכריע הבה"ל בס"ג הנ"ל שאם יצא ממקומו וחזר לא יקדש שנית מטעם ספק ברכה לבטלה, ולכאורה אם יש היתר לצאת למקום אחר ולקדש א"כ איזה חשש ברכה לבטלה יש כאן, וכן בשעה"צ לעיל בס"א סק"ח לגבי ראיית מקום מבית לבית אפי' בלא היתה דעתו לזה מתחילה כיון שהוא חשש ברכה לבטלה ולמה אין כאן תיקון לקדש בבית אחר, ומ"מ אם משום הא אין ראיה ברורה דיש לומר כשא"א בהכי, אבל דין דין אמת שאסור להסתלק ממקומו כדי שלא לבוא לידי ברכה לבטלה.

והנה מקור דין הנ"ל דסי' רעג ס"ב הוא בב"י בסוף הסי' מהא דרב הונא איתעקרא ליה שרגא, ושם יש לומר דשפיר חשיב א'ו'נ'ס, חדא דלא אסיק אדעתיה בשעת קידוש שלא יהיה לו נר, ושמא א"צ דוקא א'ו'נ'ס גמור בזה, ועוד דתקנת חכמים להדליק נר בסעודה וא"כ א'נ'ו'ס בתקנת חכמים שלא לאכול במקום חשיכה לדעת הרבה גדולים ראשונים (כלשון הבה"ל ס"ס רעג), ועכ"פ לכתחילה לכו"ע (עי' סי' רעג ס"ז ומשנ"ב שם סקל"ב), ועכ"פ כשרוצה בנר שבזה ישב בנר (ראה בה"ל שם מש"כ בשם הב"י).

קרא פחות

בשו"ע יו"ד סי' רפט ס"ב אי' דיש לקבוע המזוזה בתוך חלל הפתח, אמנם הש"ך סק"ג הביא דבטור משמע שאחורי הדעת כשרה [וכן הב"י והט"ז הבינו כן בדברי הטור], ושכן נראה דעת הרמ"א, ואילו דעת הנ"י ה"ק מזוזה עמ' טו ...קרא עוד

בשו"ע יו"ד סי' רפט ס"ב אי' דיש לקבוע המזוזה בתוך חלל הפתח, אמנם הש"ך סק"ג הביא דבטור משמע שאחורי הדעת כשרה [וכן הב"י והט"ז הבינו כן בדברי הטור], ושכן נראה דעת הרמ"א, ואילו דעת הנ"י ה"ק מזוזה עמ' טו ד"ה הלאה והרמב"ם מזוזה פ"ה ה"ח נראה דפסולה וכן פסקו הב"י והלבוש סעי' ב, אבל הדברי חמודות ה"ק מזוזה אות טז כ' דהנוהג כן יש לו על מה שיסמוך על דברי הטור והרמ"א.

והנה בגוף מה שכתבו הש"ך והדברי חמודות דלדעת הרמ"א אינו מעכב יש לדון בזה, דזה לשון המחבר שם איזהו מקום קביעותה בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ, וכתב עלה הרמ"א ואם שינה אינו מעכב ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה עכ"ל, והנה מבואר ברמ"א דאם שינה פרט מסויים אינו מעכב, אבל אם לא הניחה במזוזה עצמה משמע שהוא מעכב, דהרי קאמר אינו מעכב ובלבד וכו' ומשמע דאם גם על זה לא הקפיד הרי זה מעכב, ויש לדון מה הכונה במזוזה עצמה, דהיה מקום לפרש דהכונה בתוך חלל הפתח דבלא זה לא מקרי מזוזה, אבל הש"ך והדברי חמודות לא פירשו כן, ואולי סוברים דגם אחורי המזוזה (דהיינו בצד החיצוני של הקנה הפונה לשוק) נקרא ע"ג המזוזה, וכן מבואר להדיא בביהגר"א סק"ו בביאור דברי הרמ"א דכוונת הרמ"א להכשיר בדיעבד גם באופן שאין המזוזה בתוך חלל הפתח.

ויש להוסיף דגם משמעות הגמ' דהניחה אחורי הדלת הוא לעיכובא, דאמרי' במנחות סוף דף לב הניחה אחורי הדלת סכנה ואין בה מצוה, ומשמע דאין בה מצוה כלל, דלשון זה ממש מצינו במשנה במגילה כד ע"ב דאם עשה התפילה של ראש עגולה סכנה ואין בה מצוה, ומבואר שם בגמ' דהבינו בפשיטות גמורה דהכונה שהיא פסולה ולא רק שקיים מצוה מן המובחר, דבעי לסייע לה למאן דאמר תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני והיינו לעיכובא, ודחי דהיינו בתפרן ובאלכסונן עי"ש בפרש"י, וגם לתירוץ שם הכונה שהוא לעיכובא כמו בהו"א.

ומחומר הקושי' היה מקום לומר דשמא גם הטור דקאמר שבכל אלו המקומות יוצא בדיעבד אין כוונתו על מה שכבר נזכר להדיא שאינו יוצא בזה אם לא עשה כן אלא רק הדברים שנזכר בהם מה יעשה לכתחילה, וממילא בזה שכבר נזכר שאין בו מצוה לא מיירי בזה הטור, ובזה ניחא למה הרמ"א (לפירוש שהצעתי לעיל) פסק הטור למחצה, דהשתא ניחא שגם כוונת הטור בזה למחצה וכנ"ל, ובזה ניחא דהטור לא חולק על שאר הראשונים שהביאו הב"י והש"ך וגם לא על פשטות הגמ' כנ"ל, אבל הוא דחוק בלשון הטור דהטור שכ' דבכל אלו המקומות וכו' כתב דבריו אחר שכתב ענין אחורי הדלת וא"כ פשטות דברי הטור כמ"ש כל הפוסקים [הב"י והדברי חמודות והש"ך והט"ז] בדבריו.

והנה מאחר דבלאו הכי לפשטות הגמ' ולרוב הראשונים עובר בזה איסור דאורייתא בזה שהניח המזוזה אחורי הדלת, א"כ יש לחשוש לזה, וכ"כ כמה אחרונים (נשמת אדם כלל טו סק"א, סידור יעב"ץ, ומשמעות דרך החיים, והגריש"א, הובא בלקט הלכות המצויות של הגריא"ד מזוזה עמ' לו).

אבל יש אחרונים שלא חששו לזה (ערה"ש קצש"ע והוראת הגרש"ו שם) ואם עושה כן לא יברך (הוראת הגרנ"ק שם).

והרב דינר שם הביא ב' פתרונות בדלת שבנויה כמו ששאלת לצאת ידי חובת הפוסקים המחמירים בזה, הא' לחקוק בתוך הקנה של צורת הפתח (בעברית המשקוף ובלשה"ק מזוזה) ולהניח שם המזוזה.

ופתרון נוסף הביא שנהגו בחצר הגריש"א להוסיף עוד צורת הפתח ע"ג הצורת הפתח הקיימת ושם לקבוע המזוזה.

אבל יש לדון בפתרון זה מצד הנידון דעירובין כד ע"ב דאין עושין מחיצה ע"ג מחיצה, ועכ"פ יל"ע באופן הצוה"פ החדשה עומדת בצורה שונה מהצוה"פ הקיימת, וראיתי בפתח העירוב עמ' לג שבעירובים מהודרים מקפידים אפי' בחוט של צוה"פ אחת שלא יעבור מעל חוט של צוה"פ אחרת, וצל"ע בזה.

ועוד יש לדון בענין צוה"פ כזו שאין בה דלת האם היא פוטרת להמצריכים דלת, האם החובה בדלת להר"מ הוא תנאי בפתח או תנאי בבית, ומסתבר כהצד הראשון, ומ"מ אם הוא תוך ג' לדלת יש מקום לומר דמהני.

בעירובין שם נזכר דין מחיצה ע"ג מחיצה גם לענין צוה"פ, וכמדומה לפו"ר מהנידון של צוה"פ על גבי הנהר וכן מהסוגי' דגיטין דגידוד חמישה וכו' דהבעיה גם כשהמחיצה החדשה תוך ג"ט, אם כי כששניהם או דין מחיצה דשניהם צוה"פ כמדומה שאינו בעיה ובתנאי שאפשר לראותם כמחיצה אחת, דאל"כ אין לדבר סוף לצרף ב' מחיצות יחד, וצל"ע בכ"ז.

ומו"ר הגר"א גרבוז רצה לומר דבב' פתחים אין בעיה של מחיצה ע"ג מחיצה עכ"ד, ואמנם דבעירובין שם הוא צוה"פ ע"ג גודא דנהרא אבל שם הוא מצד מחיצה ולא מצד פתח, ואמנם יעוי' בפ"ק דברכות גבי ב' פתחים דיש לזה שיעור של ח' טפחים.

ויש לדון ג"כ מצד שאין דלת במקום החדש (וכך העיר ידידי הרב אליעזר ברגר מו"ץ כאן ב"ב), ונראה דהוא תלוי בנידון האם מה שצריך דלת (להסוברים כן) הוא בפתח עצמו או דסגי שיש דלת לבית, ויל"ע בזה, וכן העיר מו"ר הגרא"ג הנ"ל דתליא בחקירה זו.

ובאופן כללי אמר לי הגרא"ג דצריך לדעת באיזה אופן היה נראה הדלת בחצירו של הגריש"א עכ"ד, והיינו משום דכפי המתבאר יש בזה שאלות אבל אם הי' תוך ג' לפתח הקודם הוא יותר קול ואולי היה עשוי באופן שנראה כהמשך הפתח).

 

קרא פחות

במפרשים (רמב"ם, רבינו יונה, רע"ב) על המשנה (אבות פ"ה מט"ז) מבואר דאהבה מחמת רוחניות אינה אהבה תלויה בדבר, דהענין של אהבה התלויה בדבר הוא כשהאהבה תלויה בדבר בטל, ודבר גשמי הוא דבר שאין לו קיום, אבל אהבה מחמת ...קרא עוד

במפרשים (רמב"ם, רבינו יונה, רע"ב) על המשנה (אבות פ"ה מט"ז) מבואר דאהבה מחמת רוחניות אינה אהבה תלויה בדבר, דהענין של אהבה התלויה בדבר הוא כשהאהבה תלויה בדבר בטל, ודבר גשמי הוא דבר שאין לו קיום, אבל אהבה מחמת רוחניות אינה אהבה התלויה בדבר משום שכל דבר רוחני יש לו קיום לעד ולנצח נצחים.

ואמנם מצינו ביוחנן כהן גדול ששימש פ' שנה ונעשה צדוקי (בפ"ד דברכות), וכדתנן באבות אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכדאמרו בב"ר (הובא ברש"י ס"פ ויצא) שלא ייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם, וא"כ גם כאן אין הבטחה שהרב יישאר רוחני וצדיק, מ"מ יש לומר דמאחר שהוא רב ומלמד אמרי' ביומא ספ"ג דף לח שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

ואע"פ שאם ירצה יפול ביצרו מ"מ עדיין יש חילוק בין אהבה מחמת דבר גשמי לאהבה מחמת דבר רוחני, דאהבה מחמת דבר גשמי עיקר הדבר עצמו הוא עובר ובטל משא"כ כאן שהדבבר עצמו אינו עובר ובטל כלל.

ועוד יתכן דאף שיכול המלמד לחטוא מ"מ האהבה מחמת הדבר הרוחני שלימד לא תתבטל וכדמצינו בר"מ שכיבד את רבו אחר לאחר מותו והצילו מהגיהנם כדאי' בפ"ב דחגיגה, ואע"ג דבתוהה על הראשונות אמרי' בקידושין מ' שאין מזכירין לו אפי' אחת מזכויות יש לומר דצדיק שלבסוף יהיה תוהה על הראשונות לא שכיח, ועל הרוב דברו, וגם אפשר דמ"מ אהבת התלמיד לא תתבטל דרק הקב"ה בוחן לבות, ותוהה על הראשונות אינו שייך לשיפוט בני אדם.

קרא פחות

אסור בשני האופנים. מקורות: א”א מכיון שהוא חלק מהסעודה, והכל נחשב סעודה אחת גדולה, וכ”כ בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ד ח”ג סי’ יא. ובזה יישב השעה”צ סי’ תרלט סקכ”ט מש”כ בגמ’ אוכלין ושותין בסוכה, אע”ג דאין חיוב שתיה בסוכה מצד ...קרא עוד

אסור בשני האופנים.

מקורות:

א”א מכיון שהוא חלק מהסעודה, והכל נחשב סעודה אחת גדולה, וכ”כ בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ד ח”ג סי’ יא.

ובזה יישב השעה”צ סי’ תרלט סקכ”ט מש”כ בגמ’ אוכלין ושותין בסוכה, אע”ג דאין חיוב שתיה בסוכה מצד עצמו מ”מ החיוב שבשתיה בסוכה הוא בשתיה אחר אכילת הסעודה ואפשר שאפי’ מים אין לשתות אז חוץ לסוכה וצ”ע עכ”ד, וכ”כ להדיא המאירי דבשתיה בסעודה אסור לשתות חוץ לסוכה וכ”כ מהר”י עייאש בלחם יהודה סוכה פ”ו ה”ו ושו”מ שם ור”י מסלוצק סי’ כב ובנין שלמה דלקמן.

וכעי”ז החמיר הגרח”ק באוכל פירות בסעודה בסוכה ויצא ונשארו פירות בפיו שאסור לו להמשיך לאכול מחוץ לסוכה מכיון שהוא חלק מסעודה (מועדי הגר”ח ח”א תשובה תק”ב), וכעי”ז נקטו עוד (הלכות חג בחג פ”ג סי”א, ס’ הסוכה פכ”ט סי”ז, ודלא כתשוה”נ ח”ב סי’ שה) שהיוצא בסוכה כשאוכל פת יזהר שאין שיריים בפיו שיאכלם חוץ לסוכה.

וכעי”ז מצינו לגבי דין נטילת ידים בסי’ קע ס”א ברמ”א דאע”פ ששתיה [וה”ה פירות] אינה מצריכה נטילת ידים מ”מ שתיה בסעודה מצריכה נט”י דחיישי’ שמא יאכל.

ולגבי מנה אחרונה יש שהחמירו בזה (ראה משנה אחרונה על השעה”צ שם, וכך פשטות השעה”צ שנקט אחר האכילה דמשמע גם מה שאינו שייך לאכילה עצמה), אולם עיין הלכות חג בחג פ”ג הערה 15 מש”כ ע”פ ראשונים.

נחלקו הפוסקים בנידון הדומה לניד”ד שאכל מעט פחות מכשיעור [דהיינו כביצה מצומצם] בסוכה ואכל השאר בבית, ובס”ה אכל שיעור החייב בסוכה שמקצתו אכל חוץ לסוכה, האם עבר בזה איסור או לא, דבפשטות להנ”ל עבר איסור במה שאכל בס”ה כמות החייבת בסוכה ואכל חלק ממנה חוץ לסוכה וכן נקט בבנין שלמה סי’ מא הל’ יה”כ ד”ה וראיתי.

אולם יש שכתבו שדעת השוע”ר סי’ תרלט סי”ז לפטור בזה מכיון שלמעשה לא אכל בתוך הסוכה שיעור המחוייב בסוכה (וע”ע מקראי קדש סי’ לא עמ’ קמ, הל’ חג בחג שם ובית דוד פט”ז הערה נז).

ולגוף הראיה מהשוע”ר אולי יש לחלק בין אפשר ללא אפשר דהרי שם עיקר דברי השוע”ר מיירי באופן שאין עליו חיוב סוכה בשעת גשמים, שישלים השאר בביתו כדי שיאכל כביצה בליל יו”ט, ובבבא זו לא הזכיר שמשלים עד יותר מכביצה בביתו וגם לא הזכיר בבבא זו שיש היתר כזה שלא בזמן גשמים.

אלא שבבבא שאח”כ כ’ השוע”ר דגם כשאין גשם יכול לאכול כזית פת בסוכה וכביצה מצומצם בבית, מ”מ כמדומה שפשוט דמיירי באוכל כל אחד מהם בהפסק ביניהם של אכילת פרס ובזה נמצא שכל הסעודה פטורה מסוכה, ותדע דהרי אם אוכל הכל תוך כדי אכילת פרס למה צריך עוד כביצה מצומצמת בבית, דהו”ל למימר ומשלים עד כביצה בבית, וביותר דאפי’ אם תפרש דכוונתו שמשלים עד כביצה מצומצמת בבית עם מה שאכל בסוכה כשמצרף הכל תוך כדי אכילת פרס, אפי’ אם תפרש כן א”כ אין שום קושי’ משם אלא להיפך יש ראיה משם, דלמה צריך לאכול כביצה מצומצם (פי’ שהוא פחות משיעור חיוב סוכה דשיעור חיוב סוכה הוא רק ביותר מכביצה) הרי יכול לאכול כרצונו עוד כביצה מצומצם בבית.

אז מה נשאר לנו לפרש (כדי להוכיח סברת חילוק זה מהשוע”ר) שאוכל תוך כדי אכילת פרס למה שאכל בסוכה ואוכל עוד כביצה מצומצמת בבית, והא מנא לן, דהוא ארכבה אתרי רכשי [גם לומר שהוא תוך כדי אכילת פרס למה שאכל בסוכה וגם לומר שאוכל עוד כביצה מצומצם בבית] והרי גם אין שום טעם לאכול עוד כביצה שלמה בבית אם הוא תוך כדי אכילת פרס למה שאכל בסוכה.

וכנראה שמי שלמדו בדבריו סברת חילוק זה סברו דמה שכתב השוע”ר “וכביצה מצומצמת תוך הבית” (והבאתי לשונו להלן ד”ה ואפי’ אם תפרש) הכונה שיאכלו כרצונם רק שלכל היותר לא יעלה על כביצה מצומצמת, ומכח זה למדו שאין מצטרף מה שאכלו בסוכה, כיון שיכולים לאכול כרצונם (דהיינו עם מה שאכלו בסוכה הוא כזית ועוד כביצה מצומצמת וזה לא מצטרף אפי’ שהיה בכדי אכילת פרס), אבל פירוש זה אינו נכון בדבריו, דהרי מה שכתב “וכביצה מצומצמת תוך הבית” אין הכוונה שיאכלו כרצונם, דהרי מיירי שם על חיוב אכילה להשלים כביצה מדין כביצה של ליל יו”ט, וע”ז קאמר שידייקו שיהיה מצומצמת כדי שלא יעברו איסור, ממילא אין ראיה מדבריו דהרי חיוב כביצה עכשיו הוא רק אם אינו תוך כדי אכילת פרס (דאל”כ יכול להשלים על שיעור כזית ולא צריך לאכול כרגע השיעור השלם וכנ”ל והדברים ברורים).

ולפי דברינו מיושב היטב מ”ט לענין הגשמים נקט השוע”ר שיאכל “עוד פת בבית” דהיינו להשלים השיעור (אם יספיק לאכול תוך כדי אכילת פרס) ומאידך גיסא לא אכפת לן שיאכל טובא כיון שכרגע בשעת גשמים מותר לאכול חוץ לסוכה ומה שאוכל כזית ראשונה בסוכה הוא רק משום חובת לילה ראשונה.

ואילו לגבי כשאין גשם כ’ השוע”ר שיאכל “כזית בסוכה וכביצה מצומצם בבית” וכאן כבר נקט שצריך כביצה מצומצם ולא יותר, כיון שהוא זמן שאסור לאכול חוץ לסוכה, וגם ע”כ מיירי כשאוכלו בנפרד ולא תוך כדי אכילת פרס של מה שאכל בסוכה, דא”כ א”צ כביצה מצומצם בבית אלא רק להשלים עד כביצה מצומצם עם מה שאכל בסוכה וכנ”ל.

ואפי’ אם תפרש השוע”ר כמו שהבינוהו קצת אחרונים ג”כ א”א להביא ראיה מדבריו לענייננו לחלק חילוקי דינים בחומרת המאירי והשעה”צ, דיש לדחות דשמא השוע”ר סובר שבכל סעודה מותר לאכול חלק מהסעודה בחוץ, דהשוע”ר כ’ שם בזה”ל, ואפילו שלא בשעת הגשם אם ירצה לאכול כזית במוכה וכביצה מצומצמת תוך הבית הרשות בידו אלא שהמחמיר לאכול כל הסעודה בתוך המוכה שלא בשעת הגשם הרי זה משובח כמו שנתבאר למעלה עכ”ל, א”כ משמע דמי שאינו מחמיר אינו צריך לאכול כל הסעודה בסוכה, ואולי כוונתו על כל סעודה, ודלא כהמאירי והשעה”צ הנ”ל.

ומש”כ “כמו שנתבאר למעלה” המגיה בשוע”ר שם ציין דכוונתו לסי”ב שכ’ שם דטוב להחמיר אפי’ מים לשתות בסוכה, ואם נפרש בדבריו כנ”ל (דמי שאינו מחמיר יכול לאכול חלק מהסעודה בחוץ) א”כ לא ראה חומרא באכילת חלק מסעודה חוץ לסוכה יותר משתיית מים גרידא חוץ לסוכה שלא בשעת סעודה, וא”כ שמא לא סבר מחומרת המאירי והשעה”צ כלל, וממילא אם נימא כן אין ראיה לדידן.

אבל כמו שנתבאר שאין ראיה שלא סבר כחומרת המאירי והשעה”צ דיש לומר דקאי על סעודת פטור שאינו אוכל כשיעור בפחות מכדי אכילת פרס בפעם אחת, ובזה שווה למים חוץ לסוכה, וזה כהצד הקודם שכתבתי בדעתו.

ולגוף סברת החילוק הזה (לחלק בין המקרה של השעה”צ למקרה שאוכל כביצה מצומצמת בסוכה והשאר חוץ לסוכה) לא נתבררה כל הצורך דהרי כבר נתבאר שמה שאוכל מחוץ לסוכה מצטרף, וא”כ מה שלא אכל בסוכה אפי’ שיעור המחוייב בסוכה לכאורה רק גרע בזה שאף לא הספיק לקיים מצוות סוכה כשיעור חיוב, ומנ”ל שכדי לצרף צריך שיהיה כאן שיעור שאוכל בסוכה דהרי טענת הפוסקים שאדם זה אוכל אכילת קבע, דאדרבה האוכל שיעור שלם חוץ לסוכה עבר איסור א”כ שמע מינה שאין הסוכה גורמת לחיוב הסוכה [כלומר אין לומר שמה שאכל שיעור חיוב סוכה בסוכה הוא הגורם] אלא האדם גורם שכשאוכל שיעור חיוב מתחייב בסוכה, א”כ מאחר דמצינו שהאוכל בסוכה שיעור חיוב (יותר מכביצה) אסור לאכול חוץ לסוכה שיעור חיוב והאוכל מחוץ לסוכה שיעור חיוב (יותר מכביצה) עובר איסור א”כ משניהם נלמוד דהאוכל חצי שיעור חיוב בסוכה וחצי שיעור חיוב חוץ לסוכה עובר איסור.

ואין לטעון דלא עבר איסור כיון שאכל בב’ מקומות, דא”כ גם האוכל ב’ חצאי חיוב בב’ מקומות כדי אכילת פרס לא יעבור איסור, והא מנא לן, ואין לחלק ולומר דלענין זה ב’ מקומות הוא רק סוכה וחוץ לסוכה דחלוקים בדיניהם, דהא נמי מנא לן לחדש דינים כאלו.

וראה עוד בתשובות והנהגות ח”ב ס’ ש”ה ח”ה ס’ קצ”ט ובס’ בין המשפתיים סוכה סי’ י”ט וע”ע בס’ מקראי קודש סוכות ח”א סי’ ל”א ובשו”ת בנין שלמה סי’ מ”א ובשו”ת ר”י מסלוצק סי’ כ”ב ובשו”ת רבבות אפרים ח”ז סי’ קע”ח אות ב’ ח”ח סי’ נ”ח אות ט’ ובס’ שלמי תודה סוכות ס’ ט”ז אות ב’ ובס’ מקראי קודש הל’ סוכות פ”ט ס’ מ”ג (המגיה במועדי הגר”ח שם).

קרא פחות

(מכתב) לענין התנאי שחידשתם, שיכוון שאינו יוצא מצוות סוכה עד לפני שבא לברך לישב בסוכה, ובזה ירוויח שיוכל לישב בברכות ראשונות של קידוש (כדעת הגר"א), יש לציין שמצאתי כתוב כעי"ז בשם מהר"ש מנוישטט (דאיהו חד מקמאי ממייסדי ...קרא עוד

(מכתב) לענין התנאי שחידשתם, שיכוון שאינו יוצא מצוות סוכה עד לפני שבא לברך לישב בסוכה, ובזה ירוויח שיוכל לישב בברכות ראשונות של קידוש (כדעת הגר"א), יש לציין שמצאתי כתוב כעי"ז בשם מהר"ש מנוישטט (דאיהו חד מקמאי ממייסדי מנהגי ק"ק אשכנז המובאים בפוסקים כידוע) ונקט לכוון שלא לצאת במצוות סוכה עד אחר ברכת לישב עי' להלן.

ולכן יש מקום שאכן הוא מועיל גם להלכה לדידן, ותלוי בנידון של כוונה הפכית שבבית יוסף הל' ר"ה הביא פלוגתא דרבוותא בזה, אם כוונה הפכית מועלת או לא, (וגם דקי"ל שמצוות צריכות כוונה עכ"פ בדאורייתא, לפי הרבה פוסקים הוא רק מטעם ספק ולא מטעם ודאי ולכן כאן אם בלא כוונה מועלת לפטור עצמו מברכה יהיה בתורת ספק לדעות אלו, אבל כוונה הפכית הוא חזק יותר ועדיין אינו לכו"ע כמבואר בב"י שם) ואמנם סוגיין דעלמא להלכה שמועיל כוונה הפכית (ועי' גלהש"ס לרע"א סוכה לט ע"א וביאור הלכה הל' ציצית לגבי ציצית בבית המרחץ ושוע"ר סי' תפט סי"ד לענין ספירת העומר, ובתשובתי לגבי הנחת תפילין בלא כוונה לקטן המתלמד).

ואם אינו מכוון שלא לצאת במצוה, הרי כבר יצא כבר ברגע שנכנס לסוכה לדעת כמה פוסקים (ולדעת הב"ח יש לדון בזה כמו שכתבתי באידך תשובה ועכ"פ לכו"ע יצא כבר כשישב בסוכה), ואם מכוון רק שלא יתחייב בברכה, כוונה זו הרי אינה מועלת, א"כ צריך לכוון מזמן הישיבה שלא לצאת במצוה, ולפי הצד שעיקר המצוה מקיים כבר בכניסה לסוכה ורק דהברכה נתקנה על הישיבה לפי צד זה יש לדון אם סגי שמשעת תחילת הישיבה מכוון שאינו יוצא ידי חובת המצוה או שצריך לכוון כבר מהכניסה לסוכה, והנידון בזה אם כוונה הפכית מועלת להפקיע ממנו קיום המצוה אחר שכבר החיל עליו המצוה, וצריך להתיישב בדבר (ויש קצת ראיה מסוגי' דשייך לשמרן בתפילין בלילה דחשיב שלא למצותו בתפילין שהניחן קודם לכן ביום, לפי פירוש קצת אחרונים, כמו שהביא בתשובה הנ"ל דתפילין).

[ובשם מהר"ש הנ"ל הובא דמשעת כניסה יכוון שלא לצאת עד אחר הברכה, וזה אזיל לפי הצד שברכת לישב היא מזמן הכניסה לסוכה].

וגם יש לדון האם הברכה היא על המעשה של ההתיישבות או גם על מה שכבר מיושב, וגם לפי הצד דבעינן להרמב"ם מעשה התיישבות מה הדין במיושב ועומד, ועי' תוס' שבועות ל ע"ב בערך ותוס' יבמות צ ע"ב ודוק.

אבל בפשטות אין חיוב ברכה לברך על מעשה ההתיישבות אלא על עצם מה שמיושב בסוכה, אלא שיש להעיר דבפוסקים מבואר לגבי ציצית ותפילין שאם מברך אחר הנחתן צריך למשמש בהם קודם שמברך לכתחילה (אא"כ לובש טלית אחרת שבזה דעת המחבר שאינו צריך למשמש בציציות של טלית ראשונה), ודין זה הוא לכאורה גם אם היה כוונה הפכית עד עכשיו, כיון שהברכה צריכה להיות עובר לעשייתן, וגילו לנו הפוסקים בזה דלא סגי שיש מעשה אחר ברכתו אלא צריך להיות ניכר התחלת המעשה עם הברכה, ואדרבה כיון שהיה כוונה הפכית עד עכשיו יש מאידך גיסא יותר סברא לחייבו למשמש עכשיו בטלית או בתפילין כדי להראות שמעתה ואילך בא לקיים המצוה, הלכך בניד"ד אם מתיישב קודם לכן בסוכה ועכשיו בא לצאת ידי חובה ועד עכשיו היה כוונה הפכית, א"כ לכאורה צריך לעשות משמוש, ומשמוש בניד"ד הוא לקום ולשבת (דעל משמוש לחוד ג"כ יש שיטות שמברך בתפילין ודמי להתיישבו בסוכה שהוא הברכה לחלק מהפוסקים עי' בב"ח סי' תרמג), הלכך כבר יותר טוב לשבת בברכת בפה"ג שזה כל הבעיה בעמידה בקביעות על היין כמבואר במרדכי ובמור וקציעה, וכל הנידון בקביעות על היין (שמצריך הסיבה לדידהו וישיבה לדידן כמ"ש בתוס' ובשו"ע) הוא רק על פת ויין בברכות מג ע"א, וממילא יוכל אח"כ להמשיך ברכת הקידוש בעמידה אם ירצה ולישב קודם שמברך לישב בסוכה.

והנה הואיל דאתאן לזה כשניכנס לבירור דעת הרמב"ם בזה צ"ב דהנה שי' הרמב"ם בפ"ו מהל' סוכה הי"ב שמברכים לישב בסוכה בכל זמן שיכנס לישב בסוכה, וממילא צ"ב למה שלא ישב קודם הקידוש ויברך לישב, ואם משום שצריך לסדר הכל (לכתחילה) על הכוס כמ"ש הרמב"ם שם, וממילא ברכת היין והקידוש קודמים לברכת הסוכה, א"כ מטעם זה גופא מה בכך שישב מקודם הרי בלאו הכי ברכת היין וקידוש היום קודמים והנ"ל נמצא שמדינא אינו מברך עד אחר ברכת היין וקידוש היום, וא"כ למה אינו מתיישב קודם כל הברכות, וצ"ע.

ויש לומר (ואפשר דלזה כוונת המשנ"ב בסי' תרמג ס"ב) דכמו שאדם מחוייב לברך עובר לעשייתן כאשר הדבר באפשרותו, הוא הדין לכתחילה מחוייב אדם שלא להכניס עצמו למצב שלא יוכרח לברך עובר לעשייתן, ולכך מחוייב לכתחילה שלא לגרום לעצמו חיוב של ברכת לישב בסוכה בזמן שעכשיו יצטרך בעל כרחו להקדים ברכה אחרת ולהפסיד שמחמת זה לא תהיה ברכת הסוכה עובר לעשייתה, ובנוסח אחר יש לומר דאינו מחמת שמבטל מעצמו לברך עובר לעשייתן, אלא מחמת שסו"ס מתיישב בסוכה בלא ברכה (היינו כשמברך ברכת היין ועדיין לא בירך לישב בסוכה) ואמנם ברכת היין קודמת, אבל לכתחילה אין לו להכניס עצמו להקדים קיום המצוה בלא ברכה.

ויש לדון אם רוצה רק לישב בברכת היין ולעמוד בברכת קידוש היום ולישב בברכת לישב בסוכה, בלא לכוון את התנאי הנ"ל בשעת ברכת קידוש היום, האם עביד שפיר או לא.

ולהנ"ל יוצא שהדבר תלוי ועומד בין ב' הביאורים הנ"ל, דלפי הביאור הראשון שהוא מחמת שמבטל מעצמו שהברכה היא עובר לעשייתן, יוצא דבכה"ג סגי כיון שסו"ס מברך עובר לעשייתן, אבל לפי הביאור השני שהוא מחמת שמכניס עצמו למצוה קודם אמירת הברכה א"כ באופן זה לא סגי כיון שסו"ס הרי מכניס עצמו למצוה קודם אמירת הברכה ויש למנוע עצמו מזה ולאחר את המצוה לאחר הברכה היכא דאפשר (ואע"ג דמתיישב ונעמד מ"מ כיון דמדאורייתא וגם מדרבנן כל זמן השהות בסוכה הוא זמן מצוה ורק אינו בברכה כשאינו יושב א"כ גם כשמתיישב ונעמד הכל הוא מצוה אחת עם הישיבה השניה ויש לאחר את המצוה).

ולפו"ר הו"א דבאמת ב' הטעמים איתנהו, גם הטעם שמבטל עצמו מה שהוא עובר לעשייתן וגם הטעם שמקדים המצוה קודם הברכה, וגם הטעם שמכניס עצמו למצוה קודם אמירת הברכה, וממילא יש להחמיר ולא לעשות כן (אלא עם התנאי הנ"ל אם קי"ל שמועיל), אבל במשנ"ב סי' תרמג סק"ד הזכיר רק הטעם הראשון ויל"ע, ואם נימא דבאמת הטעם השני אין המשנ"ב סובר מזה יש לומר דאין איסור לקיים מצוה בזמן שאינו יכול לברך מידי דהוה אספק מצוה שעושה בלא ברכה שאין שום ענין להימנע מזה דאי"ז ברכות הנהנין שאסור לקיים בלא ברכה אלא חיוב ברכה דרמיא עליה כשבא לקיים מצוה אם יכול לברך, אבל הב"ח אה"נ הזכיר גם מעין סברא השניה וגם השעה"צ על המשנ"ב סי' תרמג (בסק"ד של השעה"צ) הביא דעתו של הב"ח עם דעת הט"ז עי"ש.

וגם הט"ז אין בהכרח חולק על זה דלא מיירי באופן זה שאינו אוכל, אלא הט"ז בעצם סובר דאכילה בלא ישיבה שייך לברכה כמו ישיבה לחוד דהרמב"ם בחיובי ברכת לישב לא בא להקל אלא להחמיר אלא רק לומר דישיבה לחוד מחייבת ולא רק אכילה וממילא לא יישב עד הברכה, ובאמת להט"ז גופא (מלבד מה שאין שום הכרח להיפך, מלבד זה =) יש מקום לפרש דהבעיה לשבת בקידוש להרמב"ם היא רק מצד שמקיים הברכה קודם המצוה, שהרי הברכה יכולה שפיר לחול על עצם השתיה בסוכה ואעפ"כ לא סגי בזה כיון שכבר ישב קודם, שמשמעותו שהתחייב בברכה לפני שאמר הברכה בפועל.

נמצא דבאמת ב' הטעמים איתנהו ולכן בלא הכוונה הנ"ל ודאי לא סגי גם אם עומד בינתיים בברכת קידוש היום.

ואולי יש לומר עוד פתרון נוסף דמעייל בה מאני מיכלא בזמן ברכת היין וקידוש היום עד שבא לברך לישב בסוכה ובאופן זה לקצת פוסקים א"א לברך לישב בסוכה עד שמוציא המאני מיכלא, עי' בפוסקים שהביא בשעה"צ סי' תרלט סקי"ג ואכמ"ל, ואולי יש לסמוך עליהם לענין ספק ברכות להקל עכ"פ במקום צורך כזה, וצריך להתיישב אם הך דינא דמעייל בה מאני מיכלא בשביעי הוא גם בשאר ימים כשצריך לפסול סוכתו לענין לישב, דשמא רק מפני כבוד יו"ט האחרון הותר לעייל כדי לפסול דאז מן המנחה ולמעלה יש היתר מיוחד לפנות כליו עי' משנ"ב סי' תרסו סק"ט, אבל בשאר ימים שמא בכל גווני איסורא כדקאי קאי, ועי' סי' תרלט ס"א, וצריך להתיישב לצורך כזה מה הדין.

(יעוי' בספר גן שושנים עמ' שא שהבין בפשיטות מדברי הרמב"ם הנ"ל דלענין ישיבה בסוכה אין מועלת כונה שלא לצאת ויש לדון בדבריו, ועי' חיים באורך עמ' תשסד).

קרא פחות

הנה עצם דבר גזול כשידוע שהוא גזול אין להשתמש בו כמבואר בכמה דוכתי ראה חו"מ סי' שסט סעי' ב ג ועוד (ועי' בתשובה שהארכתי לענין קניית חלקי רכב מבני מיעוטים נכריים). ואע"ג דלפעמים אומרים ניחא ליה שישתמש בו [כמו ...קרא עוד

הנה עצם דבר גזול כשידוע שהוא גזול אין להשתמש בו כמבואר בכמה דוכתי ראה חו"מ סי' שסט סעי' ב ג ועוד (ועי' בתשובה שהארכתי לענין קניית חלקי רכב מבני מיעוטים נכריים).

ואע"ג דלפעמים אומרים ניחא ליה שישתמש בו [כמו שיבואר להלן] מ"מ כשהוא גזול אין אומרים כן דהרי זה לא יחזור אליו, וכמ"ש בפשיטות בחוקת משפט (פ"ה ס"כ ובהערה שם) דגם שימושים שמותר להשתמש בחפץ מסתמא מ"מ בחפץ גזול אסור להשתמש ע"פ דברי השו"ע הנ"ל בסי' שסט ס"ב, וכן משמע שם בלישנא דשו"ע דאיסור ההנאה מהגזלן הוא גם באופן שאין צריך להעלות לו שכר אף דמעיקר דינא מותר להשתמש בו אם לא היה גזול, עי"ש ודוק, ויתכן לומר ההגדרה בזה דכל עוד שהחפץ אינו ברשות בעליו הוא אינו נהנה מהחפץ מבעליו אלא מהגזלן וממשיך בזה את קיום החפץ ברשות הגזלן, ועי' אבני המשפט ח"ב סי' קמז (ומ"מ גם לדבריו כמדומה שבודאי גזול אסור גם ליהנות).

אלא שכל זה באופן שהעגלה היא ודאי גנובה, אך לגבי הנידון אם יש להחזיק עגלה זו כגנובה, אציין בזה שהכרתי מקרה של קבלן יר"ש שטען שהוא רכש את העגלה מהסופרמרקט, ולכן א"א להכליל בזה בכל מקום בפשיטות, אבל מן הסתם כשלא ידוע אחרת, מסתבר שעכ"פ אם הוא מונח במקום כל שהוא שלא בשימוש קבוע ורשום עליה את השם של בעל העגלה, דהיינו החנות, יש לחשוש שהוא של החנות (דדוקא גבי מעות אמרי' שהשם אינו סימן ולא בשאר דברים, עי' חו"מ סי' רסב סי"ג), ואפי' אם היה צד שהונח שם על ידי בעלי החנות מה שהוא דרך הינוח אינו מתיר לקחתו דדרך הינוח לא יטול [חו"מ סי' רס ס"ט], ובפרט כשמסתבר שלא הבעלים עצמו הניחו ויש בזה גם חשש גדול של גזילה כנ"ל.

לגבי להשתמש בעגלה שאין ידוע של מי היא ואין עליה שם והיא מונחת בדרך הינוח, הנה הוא יש מהפוסקים שכ' מותר להשתמש בחפץ של אחר על ידי אומדנא שהיה נותן להשתמש, וכמ"ש כעי"ז השטמ"ק בב"מ כב ע"א והגר"ז הל' שאלה סעי' ה, וראה ש"ך חו"מ סי' שנח סק"א, ועי' משטי התורה להגר"צ שפיץ ח"א סי' נב.

אולם לשי' הקצה"ח ר"ס שנח שפסק כדעת התוס' בב"מ שם והגהות אשרי ומרדכי שם סי' תכה שאסור ליטול דבר גם אם יסכים כשיודע לו, א"כ יש לדון כאן שהוא רק שימוש בלבד, ובשו"ע סי' שנט ס"ה משמע דגם בדבר שהוא שימוש בלבד אסור להשתמש בו בלא רשותו.

אולם בדבר שדרך העולם להרשות להשתמש בו גם להשו"ע שם ס"א מעיקר הדין מותר להשתמש בו אם לא ממידת חסידות, ולענייננו יתכן לומר שלמלאות את העגלה במקומה בפריטים באופן זמני ולפנותם לאחר כמה דקות, הוא דבר שדרך העולם להתיר להשתמש, אבל לקחת העגלה ולהסתובב בה א"א לומר דבר כזה שדרך העולם להרשות בזה, מכיון שעגלה זו היא עסקית ומשמשת לעסק וכל ייעודה ומטרתה הוא לשימוש לקוחות החנות בתוך החנות.

ובנידון דידן יש לדון גם לדעת הש"ך מכיון שידוע שהחנויות אינם מרשות ללקוחותיהם להשתמש בעגלות החנות מחוץ לחנות (עכ"פ בלא אישור מיוחד) לכן צל"ע אם אפשר להתיר דבר כזה כשהוא כבר מחוץ לחנות, ואולי יש לתלות גם בזה דכיון שאם היה מתקשר לבעל החנות ואומר שיש כאן עגלה והיא נמצאת כאן בכל מקרה אם היה יכול להיעזר בה היה אומר שישתמש בה.

אבל לפי מה שהתברר שבאופן של גזילה אסור להשתמש א"כ אם המציאות שעגלות מסוג זה שייכות רק לסופרמרקטים, א"כ לא יועיל לנו לדעת שאין על זה שם כיון שמן הסתם נלקח מסופרמקט בחוסר אחריות המוגדר ע"פ הלכה כגזילה, אבל אם המציאות שיש הרבה אנשים פרטיים עם עגלות כאלה יש לדון להתיר שימוש במקום בעגלה בלא להוציאו ממקומו באופן שאין דרך להקפיד כמו שהתבאר (בלבד לא דברים כבדים או מסיביים או דברים שיכולים לשרוט את העגלה שבזה אין דרך שלא להקפיד).

אבל באופן שלוקח העגלה למקום אחר עובר בזה איסור של נטילת חפץ בדרך הינוח שבזה יש לחשוש שהבעלים לא ימצאוהו [ראה סמ"ע חו"מ סי' רס סקל"ח], ואפי' לגבי שימוש בתפילין מדין ניחא ליה כתב המשנ"ב [סי' כה סקנ"ג] שלא יוציאו למקום אחר, ממילא א"א להתיר כאן לקחת העגלה למקום אחר להשתמש בה, וכ"ש שעגלת סופרמרקט מתכת מצויה היא בד"כ שייכת לחנות ולא לאדם פרטי וכשהיא מונחת בחצר בנין במשך זמן ללא דורש בד"כ מדובר בחוסר אחריות של אחד המשתמשים בחנות המוגדר כגזילה ובגזילה התברר כנ"ל שא"א להשתמש בו.

ולא נכנסתי בזה לדיני השבה בעגלה כזו אם צריך לטרוח בהשבתה או ואם ישתמש בה וירשום בפנקסו עד שיבוא אליהו, אבל כ"פ בשימוש גרידא כשאין דעתו להשיב הדין הוא כמו שהתבאר.

קרא פחות

יתכן דאמנם עיקר התקנה נתקנה כדי שיחזרו וישאלו עד ג’ פעמים, אבל גם במקום שלא יחזרו וישאלו מסרב מתחילה, ומ”מ במקום שאם יסרב לא יהיה אדם הגון כמותו שיעבור לפני התיבה אין צריך לסרב וכן במקום שאין ...קרא עוד

יתכן דאמנם עיקר התקנה נתקנה כדי שיחזרו וישאלו עד ג’ פעמים, אבל גם במקום שלא יחזרו וישאלו מסרב מתחילה, ומ”מ במקום שאם יסרב לא יהיה אדם הגון כמותו שיעבור לפני התיבה אין צריך לסרב וכן במקום שאין בזה חשיבות וקפידא מי עובר לפני התיבה, יש שכתבו שאין צריך לסרב.

מקורות:

בגמ’ ברכות לד ע”א נזכר שצריך לסרב בפעם הראשונה וכו’ ובפעם השלישית יתרצה, וכ”כ בשו”ע סי’ נג סט”ז, ולמעשה רוב העולם לא נהגו בזה, אלא שמסכימים בפעם הראשונה או שמסרבים לגמרי, ויתכן ליישב שבזמנינו אם יסרב בפעם הראשונה לא יבינו שרוצה שיבקשו ממנו עוד ב’ פעמים ולכן כדי שלא לוותר על המצוה אם רוצה בכך מסכים בפעם הראשונה.

והנה בגמ’ אי’ דאם מסרב הרבה אחר כבר ג’ פעמים דומה לקדירה שהקדיחתו מלח, ומבואר שהוא דבר שיש לגנותו, ולכאורה תיפוק ליה שהרי אחר ג’ פעמים כבר ויתר על המצוה, חוץ ממה שהרבה בסירוב, אלא שמע מינה שהעיקר הגנאי הוא שהרבה אדם זה לסרב אבל מה שנחמק מן המצוה לא דה”ה גם אחר פעם אחת יש לו לסרב אע”פ שאפשר שתלך ממנו המצוה.

וזה הטענה האחרונה יש לדחות דאע”פ שויתר על המצוה מ”מ עיקר הגנאי הוא שסירב הרבה, ואילו עצם הויתור אם לא היה בסירוב ג’ פעמים לא היה גנאי גדול כ”כ כיון שסו”ס אחר עלה תחתיו לצורך הציבור.

וכמו כן יש לדחות לאידך גיסא דמש”כ בגמ’ שם שריבוי סרבנות הוא קשה הוא אף אם לבסוף ניגש להיות ש”ץ דיש גנאי במה שסירב, אע”פ שלא ויתר על המצוה, אבל אם ויתר על המצוה שמא יש בזה גנאי גם בפעם הראשונה.

אולם באמת דזה קצת דחוק לומר שדין הסירוב בסוגי’ הוא רק כשיודע שהשואל הוא ת”ח וימשיך לשאול עוד ב’ פעמים, דהרי בגמ’ לא נזכר שדין זה הוא רק כשיודעים שהמבקש משליח ציבור עתיד לבקש כמה פעמים, דמסתימת הגמ’ משמע שהוא דבר הראוי לכל אחד לעשות כשמבקשין ממנו לעמוד לש”ץ על דרך מה שאמרו (יומא לט ע”א) הצנועין מושכין את ידיהם, ועי’ בספר הנר שם לכתחילה כשיאמרו לאדם עבור לפני התיבה והוי שליח צריך לומר אינני ראוי להיות שליח צבור לבורא הכל עכ”ל.

ויעוי’ גם באשל אברהם על השו”ע סט”ז הנ”ל שכתב שכל ענין הסירוב הוא כששייך בזה דרך ארץ לסרב כאשר סבור ממנהג דרך ארץ שיש בקהל עדיפים ממנו אבל כשיודע שאין בקהל הגון ממנו יגש ולא יסרב, (והוסיף שם ג”כ דמבקומות שאין קפידא מי מתפלל לא נאמר דיני סירוב זה שאין קפידא בזה, ויתכן שההגדרה שבמקום כזה שאין בזה שום כללים והקפדות גם שאין בזה משום להראות כבוד בעצמו וגם שאין מקפידין עליו שלוקח כבוד לעצמו, דהא בהא תליא), ועכ”פ מבואר מדבריו שהבין ג”כ דסתם ענין הסירוב כולל ג”כ סירוב גמור שלא יבקשו ממנו וזהו ענין הסירוב.

ועי’ בתשובות והנהגות ח”א סי’ קלט שכתב דבמקום עיכוב שאין מי שייגש אין צריך לסרב ויכול אף לגשת מעצמו, (ועי”ש שרצה לומר דבזמנינו אין דין זה של סירוב ולא משמע כן בגמ’ שם), וגם מדבריו משמע בפשיטות שהבין שענין הסירוב כולל גם סירוב מוחלט.

ומ”מ יש להביא כמה דברים שיתיישבו אם נפרש שענין הסירוב נתקן מעיקרו להיות מעמד וטקס של סירוב פעם אחת בלבד.

ראשית דברש”י בברכות שם פירש יסרב כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה כלומר איני כדאי עכ”ל, ומשמע שיעשה עצמו כלא רוצה דהוא ענין להראות בלבד ולא שיתחמק מלעלות על דרך הצנועין מושכין את ידיהם.

ועי’ במאירי שם ראוי לכל מי שיבקשו ממנו לעבור לפני התיבה שלא ימציא לאלתר כמי שמראה עצמו רעבתן בכך וכן שלא יסרב יותר מדי שזו מידת יוהרא עכ”ל, ומשמע שהענין הוא שלא להמציא עצמו מיד.

ועוד דבירושלמי מבואר שזה שהיה שואל מן הש”ץ לעבור לפני התיבה היה בו דינים מיוחדים ולא היה סתם בקשה גרידא כדאמרי’ זה שהוא יורד לפני אין אומרים לו וכו’ אלא עשה מלחמותינו וכו’, עי”ש כל הנוסח, וא”כ זה שמבקש מהש”ץ להתפלל מיירי באותו הקבוע לבוא ולשאול שהוא בקי בדיני ומנהגי השאלה, ובפרט דאם מיירי בכל מי שבא לשאול א”כ אחר שיקבל סירוב לא ימשיך ולשאול א”כ מיירי במי שקבוע ובקי לשאול מהחזן לגשת להתפלל.

ויש להוסיף דברש”י ברכות לד ע”א על המשנה ולא יהא סרבן באותה שעה פירש כדרך המסרבים פעם אחת, דגנאי שלא תהא התפילה מופסקת כ”כ, ומשמע ב’ עניינים, א’ דדרך המסרבים הוא לסרב פעם אחת, דלכך דייק רש”י לומר שדרך המסרבים הוא לסרב פעם אחת, ומשמע קצת דגם מה שמסרבים פעם אחת הוא על דעת שבפעם השניה אינם מסרבים, וב’ משמע דענין הסירוב הוא רק ההפסק בינתיים שיש מחמת הסירוב אבל לא קאמר רש”י טעם מוכרח יותר מזה דהרי שמא לא ימצאו עוד מי שיהיה ש”ץ תחתיו, (ומיהו זה אינו מוכרח דשמא מיירי בכל גווני אפי’ ביודע שיש מי שיהיה תחתיו ש”ץ).

[והואיל דאתאן לרש”י זה יש לציין דבפה”מ להרמב”ם ובשנות אליהו משמע דפירשו ולא יהא סרבן היינו שלא יסרב ג’ פעמים אלא יעשה כסדר הזה, וא”כ הלשון ולא יהא סרבן באותה שעה צ”ל דלפי שיטתם בשאר מקומות יכול לסרב לגמרי, ומיהו ראשונים אחרים פי’ כרש”י ושו”ע].

ולכן נזכר בשו”ע שכשגדול מבקש שאין לסרב לו, שאינו רק ענין של דרך ארץ שההסכמה תהיה לו בפעם הראשונה ולא בפעם השלישית אלא בסתם אופן שהשואל שואל פעם אחת בזה יכול לסרב ולוותר על התפקיד משום דרך ארץ שהוא כמו שאינו ראוי לו התפקיד ואילו כשהשואל הוא גדול אינו מסרב לבקשתו.

אבל מ”מ הוא דחוק קצת לומר דמיירי רק באופן זה שיודע שיבקשו ממנו דבגמ’ לא נזכר דמיירי רק באיש המיוחד והמוכן לזה שבא לשאול, ורק כאשר יודע שהשואל ימשיך לשאול עוד פעמים, אלא בפשטות הוא ענין למשוך ידיו מן ההצעה שיש בזה מנהג דרך ארץ גם אם יודע שלא יבקשו שוב.

וגם הראיות דלעיל אינם מכריחות לומר דלא מיירי שצריך לסרב גם בזמן שמבקש ממנו ע”ה לעבור לפני התיבה (דהיינו ע”ה שאם יסרב לו לא יבקש ממנו שוב).

ולכן להשוות הדברים צ”ל דעיקר הסירוב הוא מין מעמד שנתקן לעשות לפני שעולה משום דרך ארץ וכבוד ציבור וכלול בזה שהשואל את הש”ץ ימשיך לשאול, ומ”מ כלול בזה ג”כ שיסרב גם כשידוע שלא ימשיכו לשאול אותו.

קרא פחות

נראה דכל מה שהזכירו הפוסקים המנהג ליקח ב' או ג' תרנגולים למעוברת (ראה משנ"ב סי' תרז סק"ג), הוא רק באופן שיש עדיין ספק אבל באופן שהוכר מה הוא העובר אם ההכרה באופן ודאי אין שום ענין בזה. ולכן אם העובר ...קרא עוד

נראה דכל מה שהזכירו הפוסקים המנהג ליקח ב' או ג' תרנגולים למעוברת (ראה משנ"ב סי' תרז סק"ג), הוא רק באופן שיש עדיין ספק אבל באופן שהוכר מה הוא העובר אם ההכרה באופן ודאי אין שום ענין בזה.

ולכן אם העובר זכר יש ליקח תרנגול ותרנגולת ואם העובר נקבה יש ליקח תרנגולת אחת לשתיהן לנוהגים במעוברת מסופקת לקחת ב' תרנגולים זכר ונקבה, ולנוהגים במעוברת ספק לקחת ג' תרנגולים כאן יקחו ב' תרגולות נקבות.

ויתכן עוד דכאן לכו"ע יקחו ב' תרנגולות נקבות, דגם הנוהגים במעוברת ספק ליקח רק ב' [זכר ונקבה] ולא ג' [זכר וב' נקבות] הוא משום שבסתם מעוברת יש ספק וגם שכבר הטרחנו להוסיף אחד בשביל העובר וכולי האי לא מטרחינן עוד בספקא במקום מנהגא כיון דגם לפי המנהג מעיקר הדין שייך לעשות בתרגולת נקבה אחת לשתי נשים גדולות (וממילא לא שייך כאן לדברי הר"ן בספק הסיבה בסד' כוסות ואכמ"ל, כיון שזכר יש לקחת בהכרח ונקבה יוצא מעיקר הדין בשל האם, וקיצרתי), אבל במקום שברור שהעובר נקבה אפשר דלכו"ע ראוי לקחת ב' תרנגולת נקבות אחת לאם ואחת לעובר, כמו בכל ב' נשים דלכתחילה לוקחין ב' תרנגולות, וה"ה כאן כשידוע שיש עובר נקיבה הרי האם עם העובר הן כב' גופין.

(אלא שאינו מוכרח דיש לומר שהם סוברים דעובר ירך אמו, ורק זכר לוקחים מחמת שהוא זכר, אבל זה צ"ע דבפשטות כשאומרים עובר ירך אמו יש לומר שכבר חשיב גוף אחד, ואז גם זכר לא יצטרכו, אבל אין בזה ראיה ברורה לעת עתה, ומצינו מקומות שאין אומרים לכל דבר ירך אמו, כמו שהעיר רע"א בתשו' לענין ביאת אדם).

קרא פחות

יש להקדים דיש ב' דינים, דיש דין בל תשחית ויש דין של ביזוי אוכלין, ומדין בל תשחית זה מבואר שאין איסור כלל כאשר אינו אוכל משהו (והבאתי דברי הפוסקים בזה בסוף התשובה ד"ה האם יש בל תשחית בהמנעות ...קרא עוד

יש להקדים דיש ב' דינים, דיש דין בל תשחית ויש דין של ביזוי אוכלין, ומדין בל תשחית זה מבואר שאין איסור כלל כאשר אינו אוכל משהו (והבאתי דברי הפוסקים בזה בסוף התשובה ד"ה האם יש בל תשחית בהמנעות מלאכול אוכל שאינו בריא, ועי' גם חזו"א על הרמב"ם הל' מלכים פ"ו ה"ח), ולכן אין איסור לעוטפו היטב בעיטוף אחד באופן שמגין עליו מפני האשפה ואז יוכל להניחו עם האשפה כמו שיתבאר.

וכמו כן דין זה של ביזוי אוכלין מעיקר הדין אפי' לענין מעשה זריקה סגי שהוא באופן שאינו בא לידי מיאוס דהיינו כיסוי אחד מספיק, אולם מבואר במשנ"ב סי' קעא סק"ט בשם הב"י שם ושאר פוסקים דבפת יש להזהר שלא לבצע בו מעשה זריקה אפי' באופן שאינו בא לידי מיאוס, וכמבואר גם בסי' קסז סקפ"ח, והוא דין מיוחד בפת.

אולם גם דין זה אינו מתייחס לצורת השלכת הפת לאשפה אלא לענין זריקת פת כמשמעה, דהיינו זריקתה באויר וכיו"ב, ועי' בתענית במעשה דצלותא דרב יהודה.

ובאמת היה מקום לדון דהאיסור בפת במקום נקי הוא כשהפת עצמה מגולה ומושלכת במקום נקי, אבל בפת עצמה בשקית היה מקום לדון בזה, אבל בספר שיעורי מרן הגריש"א ברכות נ' ע"ב עמ' תקעב מבואר דלא שנא, וכן באיסור זריקת ספרים המבואר ביו"ד פשיטא דספר שהוא בתוך שקית אינו מתיר הזריקה דגם זריקה כזו היא ביזיון לספר.

ואמנם להשליכן במקום איבוד גמור שנמאסין (כגון להשליך אוכל טוב לפח אשפה הכולל דברים מאוסין) או שכלין עובר גם משום בל תשחית אם יש בהם כזית כמבואר במשנ"ב סי' קפה סק"י, וגם משום ביזוי אוכלין כמבואר בשו"ע סי' קעא ס"א.

ומשמע לפי מה שהביאו בביאורים ומוספים על המשנ"ב שם שפוסקי זמנינו החמירו בזריקה לפח אפי' בפחות מכזית, ולא עיינתי כעת בפנים המקורות שהביאו שם, אבל הזכירו שם בשם הגריש"א והגרי"י פישר והגרח"פ שיינברג דיש לעוטפם בשקית לפני זריקתם ואז סגי גם בכזית (וזאת הברכה סוף פ"ב בשם הני ג' רבוותא הנ"ל).

וממילא ההנהגה להשליך לאשפה בב' כיסויים לא נתבררה כל הצורך, וכבר לפני כעשר שנים רשמתי כן בגליון ספרי שיש לידע מקור מנהג זה.

ואמנם כנראה שאלו שהנהיגו הנהגה זו נהגו כן ע"פ דין ב' כיסויים ספרים, וצריך תלמוד מה ההנהגה בזה, דאפי' להניח ספר ע"ג קרקע א"צ מדינא כלי בתוך כלי וסגי בכלי אחד (וא"צ טפח אם אינו כליהן) כמ"ש בבה"ל ס"ס מג בשם המג"א, ומאידך גיסא כאן לא שייך לדין תשה"מ בסי' מ ס"ג, ואפי' בהכ"ס קיל מתשה"מ כמבואר בסי' מג ס"ו ובמשנ"ב שם, ועי' גם בביאור הלכה בסי' מה שם מה שתמה על הדרך החיים שהחמיר בזה לענין עשיית צרכיו, [וצע"ק דבמשנ"ב סי' מ סק"ה נקט כהדה"ח בפשיטות], וגם להדה"ח לענין צואה כמדומה שמודה דסגי בכיסוי אחד גרידא דלא עדיף מק"ש, ובערוה פשיטא דמהני כיסוי אחד, מאידך גיסא בספרים לא יועיל זריקה לאשפה בב' כיסויין כיון שטעונין גניזה, ואילו באוכלין ופת אין בהם דין גניזה כלל, ועושה אדם כל צרכו בפת כמ"ש ריש סי' קעא ועי"ש בבה"ל דדעת רשב"א דמותר לסמוך אף קערה ריקנית בפת, וממילא הדמיון בזה צריך תלמוד, וכנראה שהיא הנהגת חומרא בעלמא.

ואמנם לענין איבוד תרומה או חלה אם מהני השלכתה לאשפה בב' כיסויים הוא נידון בפנ"ע אבל כאן הנידון בבל תשחית בפת של חולין.

ושוב ראיתי בשו"ת שש משזר ח"ג סי' ה שהזכיר ענין זה של ב' כיסויים וציין שם לספרו חלקת השדה חלק שלישי בהפרשת חלה סימנים א ב ובחלק ד הפרשת חלה סימנים א ב ולספרו תבואת השדה פ"ט ס"י ובקצירת השדה מהדו"ק פט"ו סעי' יא שהביא עוד דעות בזה, עי"ש מה שכתב בזה דעתו, ואני כתבתי לעיל הנלענ"ד.

קרא פחות

יש שהתירו כשלומד מזה ונצרך ללימוד ויש בזה דעות שונות. מקורות: הנה עצם הנחת דבר ע”ג ספר הוא פשוט לאיסור, כמבואר במגילה שאפי’ נביאים ע”ג תורה אסור, וכ”כ במשנ”ב סי’ קנד סקל”א שאפי’ להניח קונטרסים של חול בתוך ...קרא עוד

יש שהתירו כשלומד מזה ונצרך ללימוד ויש בזה דעות שונות.

מקורות:

הנה עצם הנחת דבר ע”ג ספר הוא פשוט לאיסור, כמבואר במגילה שאפי’ נביאים ע”ג תורה אסור, וכ”כ במשנ”ב סי’ קנד סקל”א שאפי’ להניח קונטרסים של חול בתוך ספר אסור, וכעי”ז בחי”א כלל לא סמ”ח ע”פ מג”א בשם ס”ח, קצש”ע סי’ כח ס”ט,  וכן הזהיר בשו”ת תורה לשמה סי’ שו בהנחת משקפיים בספר להשתמר בו, ודלא כמהרש”ג ח”ב סי’ עג שהתיר להניח ניירות בספר בדרך אקראי.

והנה בהנחת דברים ע”ג ס”ת מצינו ב’ אופנים של היתר, האחד היכא דלא אפשר, כדאמרי’ בפ”ג דמגילה דהיכא דיתיב דפא אחבריה שרי (גם לפי הצד שס”ת ע”ג ס”ת היה צריך לאסור מעיקר הדין) משום דלא אפשר ומחמת זה הותר להניח ס”ת ע”ג ס”ת לכל הצדדים בגמ’ שם (דהיינו גם לפי הצד שתורה בתורה אסור למכור), והאופן השני הוא כשהוא לטובת ולצורך הספר, כמו מעיל של ס”ת שמונח בחלקו ע”ג הס”ת.

ובשו”ת אג”מ ח”ד סי’ עב התיר להניח דפים לצורך כתיבה בתוך הספר גם כשעדיין אין כתוב בהם ד”ת.

ולפני כמה שנים אמר לי מו”ר בעל הלכות חג בחג דמה שצריך לצורך הלימוד כגון עט או מכשיר כתיבה (כגון מחשב נייד) וכיו”ב אין בזה איסור להניחו ע”ג הספר כשמשתמש בו לצורך הלימוד, ואפשר לציין בזה לדברי רש”י ברפ”ז דיומא גבי בגדי כהונה שנתנו ליהנות בהם משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומבואר בזה דגם הצמצום בזמן לא נתנה תורה למלאכי השרת לצמצם בזמן שרק בזמן השימוש בפועל ממש יהיה מותר להניחו ע”ג הספר (וע”ע רש”י ברכות כד), וגם יש מקום לומר דכל מה שעסוק בלימוד ונצרך ללימוד חשיב כתועלת הלימוד כל שנזהר מה שיכול שלא להניחו לחינם וא”א לצמצם.

וכנ”ל יש מקום לומר ג”כ לענין ההיתר לישב סמוך למתפלל כשאומר דברי תיקון תפילה או לומד לכל מר כדאית ליה דגם בזה א”א לצמצם דלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכל שמתיישב ובא להתפלל או ללמוד גם אם ייקח כמה שניות עד שיתחיל אינו עובר בזה איסור ואינו צריך להתחיל באותו הרגע ממש.

ועי’ בספר אהל יעקב כבוד וקדושת הספרים עמ’ פו ואילך תשובות בהרחבה בענין הנחת מחשב נייד ע”ג ספר, והביא שם כמה דעות בזה מפוסקי זמנינו, וציין שם גם הנידון על הנחת כלי ברזל ע”ג ספר שהוא חמור יותר לדעות מסויימות גם כשהוא לצורך הספר או לצורך לימוד.

קרא פחות