יעוי' בתנחומא פרשת פקודי ששם יש שינויים והרחבת דברים בענייני הגמ' שהזכרתם, וגם נדפס בנפרד כמדרש יצירת הולד בנוסח שונה באוספים של מדרשים קטנים כמו באוצר מדרשים של י"ד אייזנשטיין, והמשמעות הפשוטה שם שהמלאך הוא זה שמלמדו, שנזכר שם שהמלאך ...">קרא עוד

יעוי' בתנחומא פרשת פקודי ששם יש שינויים והרחבת דברים בענייני הגמ' שהזכרתם, וגם נדפס בנפרד כמדרש יצירת הולד בנוסח שונה באוספים של מדרשים קטנים כמו באוצר מדרשים של י"ד אייזנשטיין, והמשמעות הפשוטה שם שהמלאך הוא זה שמלמדו, שנזכר שם שהמלאך מלמדו כמה דברים ומסתמא גם מה שנזכר בגמ' לענין לימוד התורה הכונה לאותו המלאך שמלמדו.

ומיהו בל' הגמ' משמע שאין זה אותו המלאך שסטרו ביציאתו, דהרי קאמר ומלמדין וכו', ושוב קאמר שביציאתו בא מלאך וסטרו וכו', א"כ אין מדובר באותו המלאך שהיה עד עכשיו אלא מי שבא עכשיו, ויעוי' במדרש שם דבמעי אמו ב' מלאכים מלוין אותו, ואולי להכי נקט בגמ' מלמדין אותו בל' רבים דהיינו ב' המלאכים, אולם לענין האזהרות שם הובא רק על מלאך אחד.

ובאמת במהרש"א פי' דהמלאך שסטרו על פיו אינו מלאך של רחמים אלא שטן עי"ש, ולפ"ז מבואר דמלמדין קאמר בל' סתמא על מי שהוא שליח גבוה, על דרך המלאך הגואל אותי יעו"ש בפי' רמב"ן ודו"ק, משא"כ הכא קאמר מלאך דבא לומר כל שהוא מלאך של חבלה, ע"ד מה דכתיב ויבואו שני המלאכים וכתיב כי משחיתים אנחנו, ועדה"כ ומלאך אכזרי ישולח בו.

ויעוי' בפסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת נצבים מדרש, לא בשמים הוא [דברים ל'] אלקים הבין דרכה וגו' [איוב כ"ח כ"ג] ואומר [שם כ"ד] כי הוא לקצות הארץ יביט ד' תחת כל השמים [יראה], ישמחו "השמים" בגימ' נשמה, כי לנשמה מגיד התורה ומשביעה, ובגמרא מפרש כן בהלו נרו ע'לי ר'אשי [איוב כ"ט ג'] ר"ת ע"ר, לפי כי ע"ר ימים הולד בגוף אמו ומלמדו כל התורה ונר דולק על ראשו ורואה מסוף העולם ועד סופו עכ"ל.

ויש לפרש דהמלאך מלמד לנשמה, ולא שהנשמה היא המלמדת אלא הלמידה.

ולענין שאלתך השניה אם כבר בתחילת העיבור מלמדו, יעוי' הלשון שם דמשמע שעל כל זמן העיבור מלאך מלוהו ומדבר עמו, חדא לפי סדר הדברים שם נזכר שהקב"ה קורא לטיפה וכו' ולא נזכר שיש הפסק בינתיים אלא הסדר הוא אחד אחר השני, וגם בגמ' יש מקום לדייק כן אבל במדרש יש משמעות נוספת מסדר הדברים שנזכרו שם.

ועוד יש לדקדק ממה שנזכר שם אחר זה דט' חדשים וכו' ומשמע דעד עכשיו מיירי' לענין כל הט' חדשים שהמלאך מלוהו, ואע"פ שלא נזכר להדיא מלמדו כל התורה כולה אלא ענייני שכר ועונש, מ"מ היינו הך דהתורה היא ג"כ לימוד האדם להיטיב דרכיו ולעשות רצון קונו, יעוי' במסילת ישרים ריש הזהירות.

וגם במדרש שם מייתי קרא ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצוותי וחיה, והיינו כלול בזה ענין לימוד אזהרות התוה"ק, והיינו קרא דמייתי בגמ' שם.

ולענין מה ששאלת שוב שאם מלמדו את התורה הרי אין מלאכי השרת מכירין בל' ארמי והאיך מלמדו כל התורה כולה.

יש לציין בזה דראשית כל הן אמת שיש מן הפוסקים שנקטו שחלק מן התורה נתנה בל' ארמי כמ"ש הרמ"א בהל' גיטין ובתשובת רמ"א, אבל אינו פשוט כלל, וכמ"ש בגמ' על בבל שקרוב לשונם ללשון תורה ומשמע שאין בתורה חלק שהוא לשון ארמי ממש, ועי' באריכות בהקדמת עוז והדר לתרגום אונקלוס.

אבל לגופו של ענין נראה דכאן מודו כו"ע שאין המלאך מלמדו בל' ארמי הכל כיון שאינו מכיר בו.

או יש לומר דהנה אמרי' בגמ' שלהי סוטה דגבריאל שאני ומכיר בל' ארמי ועפ"ז אמרי' בגמ' שם לענין מה דמיירי התם דמיירי בגבריאל וה"נ יש לתרץ עד"ז דמיירי  בגבריאל, וגם יש לומר דגבריאל וכל דדמי ליה ממין מלאך שמכיר בל' ארמי שהן מיעוט מלאכים ולא נקט התם גבריאל אלא משום דנזכר בו להדיא שם לו ע"ב עי"ש, אבל אפשר דה"ה יש אחריני מלאכים שמכירין ל' ארמי.

וגם יש לומר דאין אנו מכירין בטיב כל התורה כולה המבואר בל' הגמ' שם, דהנה לגבי הלל אמרי' בשבת לא זוהי כל התורה כולה וכו' ובהקדמת רמב"ן על התורה אי' דכל התורה צירופי שמות וכו' ועי' בזוהר לענין סיפורין דאורייתא אינון מלבושין וכו', ועי' באוה"ח לענין תורת המלאכים מה שלא רצו שיימסר לילוד אשה וביאור ויכוח מרע"ה לפ"ז, וכבר ציינתי לעיל בתשובה זו דבמדרש תנחומא הובא לימוד כל התורה כולה באופן אחר מבגמ' עי' בדברי לעיל, ובמדרש אי' דהחכם שונה ב' הלכות היום ב' הלכות למחר עד שמסיים כל התורה כולה אף שאינו במובן כל התורה כולה ממש.

ואף שהביא כת"ר ענין מש"כ אחרונים שישאר בולד רושם מן הלימוד שיוכל ללמוד אח"כ, הן אמת שכעי"ז כ' גם כמה מפרשים על הגמ' אבל מי יודע באיזו דרגת רושם המבואר שם.

">קרא פחות

יש לפנות לחברא קדישא על מנת לנהוג כקבלת הגאונים לעשות מילה לפני הקבורה להסיר חרפתו, ועושין קריאת שם לזכר שיזכה לתהח”מ. ואין אומרים נוסח צידוק הדין וקדיש ואין מספידין. ואין עושין תנחומי אבלים ועמידה בשורה. ומנהג ...קרא עוד

יש לפנות לחברא קדישא על מנת לנהוג כקבלת הגאונים לעשות מילה לפני הקבורה להסיר חרפתו, ועושין קריאת שם לזכר שיזכה לתהח”מ.

ואין אומרים נוסח צידוק הדין וקדיש ואין מספידין.

ואין עושין תנחומי אבלים ועמידה בשורה.

ומנהג ירושלים שאין מגלים את מקום הקבורה למשפחה.

וכן נוהגים שלא לעשות לו הזכרת נשמה.

מקורות: קבלת הגאונים וכו’ או”ח תקכו י, יו”ד רסג ה ועה”ש שם אות יז, וצידוק הדין והספד יו”ד שדמ ד.

מש”כ על תנחומי אבלים יו”ד שנג ד.

ועוד מנהגי קבורה בנפל עי’ בגשר החיים דף קיז ובשאר ספרים וראה עוד מאמר נרחב (בעיקר על מנהגים בקטן) מבעל נטעי גבריאל באור ישראל כד.

קרא פחות

יש מדרגה גבוהה שאדם נמנע מרופאים כמ"ש הרמב"ן והגר"א, אך הוא רק ליחיד שבדור כמ"ש על כיו"ב המהרש"א בכתובות עז ע"ב, ובפרט בעניני פיקוח נפש חלילה לאנשים בזמנינו לנהוג בהנהגה זו, ובגמ' פ"ח דיומא אמרו שחילול שבת לפיקו"נ נעשית לא ...קרא עוד

יש מדרגה גבוהה שאדם נמנע מרופאים כמ"ש הרמב"ן והגר"א, אך הוא רק ליחיד שבדור כמ"ש על כיו"ב המהרש"א בכתובות עז ע"ב, ובפרט בעניני פיקוח נפש חלילה לאנשים בזמנינו לנהוג בהנהגה זו, ובגמ' פ"ח דיומא אמרו שחילול שבת לפיקו"נ נעשית לא על ידי קטנים וכו' אלא על ידי גדו"י והזריז הר"ז משובח, וגם בעלי מדרגה יתכן שלא דובר על פיקוח נפש שאינו בבעלות האדם לבטל את ציווי נשמה שנתתי בך החיה, וכל שכן ביום חול שחובה לקחת אחריות כשצריך.

וכל שכן שאינו בעלים על בריאות ילדיו למחול על הצלתם, וכן רפואת אשתו הוא אחד מחיובי כתובה, והוא הדין מי שיש לו אפשרות להציל אחד מישראל ברפואה ואינו מציל עובר על לא תעמוד על דם רעך.

ועוד לגבי חיוב לקיחת חולה לרופא יש לציין בזה לדברי השו"ע הל' ביקור חולים ורפואה שמחמיר בזה מאוד, ובתשובה אחרת הרחבתי בגדרי דינים אלו.

 

קרא פחות

{בס"ד מודיעין עילית יום ג' לסדר תולדות תשע"ו} מה שהקשה במה שאנו אומרים בתחילת תפילת שמו"ע הפסוק (תהלים נא יז) ה' שפתי תפתח, דק' חדא דהעיקר הוא הכונה ואמאי מתפללין על השפתים, דהו"ל להתפלל על הלב. ועוד הק' ...קרא עוד

{בס"ד מודיעין עילית יום ג' לסדר תולדות תשע"ו} מה שהקשה במה שאנו אומרים בתחילת תפילת שמו"ע הפסוק (תהלים נא יז) ה' שפתי תפתח, דק' חדא דהעיקר הוא הכונה ואמאי מתפללין על השפתים, דהו"ל להתפלל על הלב.

ועוד הק' דמהו ופי יגיד תהלתך, כיון שרוב התפילה אינן אלא בקשות.

תשובה כתוב בסידור הגר"א אישי ישראל, בשיח יצחק ריש שמונ"ע וז"ל, וכ׳ עוד המ״צ ותקנו לומר ה׳ שפתי תפתח לפי שצריך האדם להלביש חרדה בבואו לפני מלך גדול ונורא.

עד שמרוב הפחד לא יהי׳ לו פתחון פה לדבר, ואח"ז הביא שם ל' האלשיך ר"פ ואתחנן [מלבד מה שנביא לקמן] וסיים וזה שתקנו לנו אנשי כנה"ג לומר בתחילת התפילה ה' שפתי תפתח, כי מרוב הפחד והמורא והבושה לא אוכל לפתוח שפתי, והראני מה שאדבר לפניך כי מעצמי אני ירא לגשת ולבקש מלפניך, או לתאר לך שבח או תהילה, רק שהדבר אשר תשים אתה בפי אותו ישמור פי להגידם עכ"ל.

והדברים מבוארים יותר בסידור הגר"א לרבי נפתלי הירץ ובס' הגאון, שעל האדם הבא להתפלל יש ללבוש אימה ופחד, עד שיהא כאלם לא יפתח פיו מרוב חיל ומורא, וע"ז תקנו ה' שפתי תפתח, ר"ל ע"י נס יפתח הקב"ה שפתיו ויתפלל, ע"ש בס' הנזכר מה שהביא המעשה בזה.

אכן הנהגה זו תיתכן רק לצדיקים וחסידים שבכל דור ודור, או אף רק לחסידים הראשונים משנים קדמוניות, אך יש זה באופ"א גם לדידן ע"פ מ"ש בכתר ראש להגר"ח מולוז'ין עמ"ש הקדמונים (ר"ל בחובת הלבבות) תפילה בלא כונה כגוף בלא נשמה שאע"פ שאינה כקרבן בהמה, מ"מ הו"ל כמנחה שהיא קרבן שאין בו רוח חיים, ומדבריו מבואר שעיקר העיקרים בתפילה הוא להתפלל, ר"ל להוציא הדברים בפה, והכונה היא תוספת הדבר, וממילא שייך שפיר מה דאשכחן שתקנו לבקש רק על הפה והשפתים.

ועוד יש לידע כי חובה גמורה לו לאדם לידע מה הוא הולך ואומר לפני ה', כדאיתא בס' קהלת, אל תבהל אל פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברך מעטים, ולכך צריך להתפלל שיהיו הדברים שגורים בפיו, שאוי לו לאדם שמדבר בפני המלך ואינו יודע מהו מדבר.

ובר"פ ואתחנן כתב האלשיך, וז"ל, וגם על זה פקח עיניו עזרא הסופר ובית דינו, וישימו פתח דברינו בכל תפלה, פסוק אדני שפתי תפתח כו' להעיר לבב אנוש על ככה, שהחי יתן אל לבו לפני מי הוא עומד, כי צריך לבקש מאתו יתברך יודיענו מה נאמר לו.

ובזה ישקיף וירא לשית לבו ונפשו אל הדברים אשר ידבר נאותים אל קונו, ולא יחטיא.

והמה בחרו בפסוק הלזה, שהוא מכוון ומיוחד אל הענין שהוא שם אדנות, אשר הוא פתח שער התפלות, וממנו נבקש פתוח יפתח שערי שפתותינו, בדרך נכון לבא תפלתינו בפתחי שערי תפלה לאל עליון גואלנו עכ"ל.

ועוד מצאתי בס' פנים יפות לבעל ההפלאה ז"ל, בר"פ ואתחנן וז"ל, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר.

י"ל מלת לאמר על דרך שאחז"ל [ברכות ד ב] המתפלל צריך שיאמר בתחלה ה' שפתי תפתח, וענינו כי התפלה היא כאילו עומד בהיכל המלך ומבקש מן המלך, ואם יחשוב האדם באמיתת מחשבתו גדולת הבורא אשר סביביו נשערה מאוד, ויכיר בשפלות האנושי יאחזהו הפחד והרעדה לאין תכלית עד כי יהיה כאלם לא יפתח פיו, לולי העזר מאת ה' לפתוח פיו וז"ש [ישעיהו סה, כד] טרם יקראו ואני אענה, שצריך עזר מאת הבורא להיות התפלה שגורה בפיו כמו שיבואר עוד, וזה שתקנו לומר בתחלה ה' שפתי תפתח שצריך להתפלל בתחלה שיענה ה' שיוכל להתפלל, וז"ש עוד הם מדברים ואני אשמע, כיון שהתפלה היא שגורה מאת הבורא ודאי תפלתו מקובלת כמ"ש ר' חנינא [ברכות לד ב] אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, וז"ש דהמע"ה [תהלים יז, ו] אני קראתיך כי תענני אל הט אזנך לי וגו', דהיינו כיון שזה שאני קראתיך הוא בעזרתך כי תענני שאוכל להתפלל לפניך, ע"כ הט אזנך לי כיון שתפלתי שגורה ממך, וז"ש ואתחנן אל ה' בתחלה שיענני ה' שתהיה שגורה בפי לאמר עכ"ל, ומבואר גם בדבריו ענין זה שיש להתפלל שתהיה התפילה שגורה בפי.

ודרך חדשה ראיתי בדרשות ר"י אבן שועיב (פ' ויהי ביום השמיני), וז"ל, ואמרו כי זה הוא מנוסה, וכל שכן המתפלל שצריך לכוין אם ירצה שיועיל לו, ועל זה תקנו בתחלת התפלה ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

שהוא ההגיון החצוני, ולבסוף יהיו לרצון אמרי פי שהוא ההגיון הפנימי, ואם הוא מחשב בדברים עולמיים היאך יאמר והגיון לבי, ואולי ההגיון הוא מתועב ומשוקץ לשם ית' עכ"ל.

ולפי דבריו מבואר דסגי בזה שמתפלל יהיו לרצון וכו' דממילא ש"מ שהתפלל בכונה.

ובענין הקושיא הב' הנה כתב האלשיך על הפסוק בתהילים שם, וז"ל, ה' שפתי תפתח כו'.

אפשר יאמר ענין רבי חייא ובניו (בבא מציעא פה ב) שבאמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, טרם ישאלו רק בהזכרה בלבד שלא היו עדין שואלים רוח וגשם רק מגידים שבחו של מקום בלבד.

וזה יאמר שתים תעשה עמי, אחד שאתה שפתי תפתח שתלמדני ותעזרני להתפלל.

ועוד שנית, שלא תצריכני עד אשאל רק בעוד שפי יגיד תהלתך בלבד, שאומרי שאתה משיב הרוח ותשיב זיקא, וההיקש בכל שאר הדברים.

או יאמר, וימשכו כל שאר המקראות, כי אחרי אומרו את כל הטובה אשר שאל, נוסף על מחילת חטא וסליחת עון ופשע, אמר במה אקדם ה' להחזיק לו טובה על זה.

אם אמרתי לשבחו בכל מיני גדולות, מלבד שאם אבא לספר, יאמרו לי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך (ברכות לג ב).

עוד אני מוסיף ואומר כי אין צריך לומר תהלות רבות, כי אפילו אין בי כח לאחת, כי ה' צריך ששפתי תפתח כדי שפי יגיד תהלתך שהיא תהלה אחת, ומה גם עתה רבות, אשר שאלתי מאתך ותקיימם עכ"ל.

ונראה עוד דכיון שאמרו ז"ל בברכות ל"ב א' לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, א"כ א"ש מה שיש לנו מתחילה להתפלל על אפשרותינו לומר השבח, כיון שכעת אנו אוחזים בכך, ועדיין לא באנו לידי אמירת הבקשות, ויתכן שזהו כונת הרוקח בפירושי סידור התפילה [מד; מה] בריש שמונ"ע, (עמוד שיד; שטו), וז"ל, ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך אנו מבקשין לפני המלך הגדול ה' שפתי תפתח כמו שכתוב ושפתי רננות יהלל פי, שמנענע בשפתיו, כך שכתב, ואומר שפתי תפתח שלא אשגה בתפילתי, ואז פי יגיד תהילתך.

יסדיר אדם שבחו [של הקדוש ברוך הוא] ואחר כך יתפלל, זהו ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך עכ"ל.

 

קרא פחות

{שאר המכתבים בכת"י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע"ע. } כמה תשובותמ מרן רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי שליט"א לפי סדר הפסיקתא {[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס"ד]} פיסקא ד - פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה ...קרא עוד

{שאר המכתבים בכת"י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע"ע.

}

כמה תשובותמ מרן רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי שליט"א לפי סדר הפסיקתא

{[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס"ד]}

פיסקא ד - פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, א"ר אייבו לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, א' המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמ' הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

אמרי' ברפ"ק דיומא ב' א' פרה לאו בת כפרה היא, וק"ל ממ"ש בספ"ג דמו"ק כ"ח א' מה פרה אדומה מכפרת, וכמש"ש התוס' ע"פ המדרש [פסדר"כ פ"ד - פרה] תבוא פרה ותכפר על צואת בנה.

תשובת מרן שליט"א: המצוה מכפרת לא הפרה.

פיסקא ה - החדש הזה ר' קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר, אל[ה] (א) מועדי י"י (ויקרא כ"ג), מיכן והילך, אשר תקראו אותם (שם), אמ' להם (נ"א א"ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי.

בשקל הקדש הל' קידוש החדש כתב מרן שליט"א וז"ל: וקודם מתן תורה אין אנו יודעים איך קבעו אם ע"פ הראיה או ע"פ חשבון עכ"ל.

וכפל דבריו עוד שם בבהה"ל דף מ"ח ב', די"ל שאז [בעקדת יצחק] קדשו ע"פ האיה עכ"ל.

וצ"ע להמבואר כאן בפסיקתא שלא קדשו אז ע"פ הראיה, וכ"ה בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ג.

תשובת מרן שליט"א: יש"כ.

ואח"ז שלחתי בזה"ל: הנה החזו"א באו"ח סי' ק"מ חקר אם קודם יצי"מ ומ"ת קדשו ע"פ הראיה או חשבו ע"פ החשבון, ולא פשטה, והעתיק מרן שליט"א דבריו בסתמא בספרו הגדול שקל הקדש הלכות קידוש החודש פ"ה ה"ג סקי"ב, וכפל דבריו בבהה"ל פ"ד ה"ד די"ל דאז קדשו ע"פ הראי' כו' עכ"ל, והצעתי לפני מרן שליט"א במכתב דהרי תלמוד ערוך הוא בידינו בירו' פ"א דר"ה ה"ג דגרסי' התם לשעבר אלה מועדי ה' כו', [ועוד אי' שם לשעבר רבות עשית וכו', וכ"ז איתא גם בפס"ר ופסדר"כ פ' החדש].

והשיבני מרן שליט"א בכי"ק: יש"כ.

והנה אח"ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש' בא בפ' החדש הזה לכם אי', תני עשה ירח למועדים א"ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה"ד החדש הזה לכם, ואי' בשכל טוב (בראשית ל"ד כ"ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר"א פ"ח פליג עכ"ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ' אלי כנ"ל, וא"כ הדרא קו' לדוכתה, והשתא מיהא מ"ט לא העתיק כ"ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט"א: יפה העיר ויש"כ.

פיסקא כב - שוש אשיש כתיב הלא אתה תשוב תחיינו (תהלים פה: ז).

א"ר אחא עמך ועירך ישמחו בך.

ושאלתי את מרן שליט"א מהיכא דריש לה, ואמר לי דשמא דריש לה מפסוקים סמוכים, ושאלתי אם דריש לה ממש"כ אח"ז (תהלים פרק פה, י) אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו, ואמר לי מרן שליט"א יכול להיות, ואח"ז חשבתי שעיקר כונת מרן שליט"א היו לדברי רש"י (דברים פרק לב) בפ' וכפר אדמתו - ומה היא אדמתו עמו.

כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב.

וכולן באותו מזמור (תהלים פה).

האם לזה היתה כונת מרן שליט"א, והאם אפש"ל כן.

תשובת מרן שליט"א: הכל נכון.

פיסקא ל - סוכות הנה יום בא לי"י וחולק שללך בקרבך (זכריה יד: א).

א"ר פנחס בר חמא הכהן מהו שללך, ביזתך, אלא מהו שללך, שליך ולא שליך, מפני שבשעה שעלו אומות העולם לירושלם והחריבוה התחילו כל ממונם של ישראל להריק, שנא' הצגותי ככלי ריק (ירמיה נא: לד).

ואחר כך הפכו כל כלי בית המקדש ושברו אותם ונטלו אותם ולא הניחו שם כלל אלא לקחו הכל, שנא' אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים (מלכים ב' כה: טו).

ואת הים הנחשת ואת הבקר שברו כשדים וישאו נחושתם בבלה (שם שם יג).

א"ל הקב"ה חייכם אין אתם מפסידים אלא עלי להביא זהב, תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף (ישעיה ס: יז).

והנה במה שנתקשו דהול"ל ביזתך, י"ל לפמ"ש רש"י במדבר ל"א י"א דשלל שייך רק על מלבוש ותכשיטין, אבל יש להבין מ"ש שליך ולא שליך, ואולי י"ל כיון שתחת הנחשת אביא זהב, א"כ היותר אינו שליך.

תשובת מרן שליט"א: לא זכית עדיין.

פיסקא ל - סוכות ואומר הקדוש ברוך הוא הן שאתה מבטל ממנו מלחמות אומות העולם ואמת שאתה מביא תחת הנחושת אביא זהב, אותו הדם שנשפך מה אתה עושה, א"ל על הבטחת הממון הבטחתי אתכם אבל ההם איכפת לי, וניקיתי על כל אבל על דמם לא ניקיתי, שנא' וניקיתי דמם לא ניקיתי וי"י שוכן בציון (יואל ד: כא), זו אחרון.

לאיזה אחרון הכונה, ושמא שבית האחרון ישפוט ה' את הגוים.

תשובת מרן שליט"א: באחרית הימים.

פיסקא ל - סוכות וי"י שוכן, עד עכשיו דינו של אדם היה ממתין עד שאשב בציון ונדון אותם ונוציא עליהם אפופסין, דכתי' כי שם אשב לשפוט את כל הגוים מסביב (יואל ד: יב), אמר לפניו רבונו של עולם אימתי הדין הזה, אומר להם אין לכם אלא לחכות לי, שנא' לכן חכו לי נאום י"י ליום קומי לעד כי משפט וגו' (צפניה ג: ח).

אומר לפניו רבונו של עולם והיאך הדין יוצא, ביד מלאכים הם נמסרין או בגיהנם הן נידונים, אומר להם הב"ה הכל מכם והרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים, שנא' גואל הדם הוא ימית את הרוצח (במדבר לה: יט).

ולא עוד אלא בעולם הזה כל מי שעושה מלחמה עמכם כאלו עמי הוא עושה, שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת בני ישראל (שם לא: ב), וחזר ואמר לו לתת נקמת י"י במדין (שם שם ג).

וכן דבורה אמרה כי לא באו לעזרת י"י לעזרת י"י בגבורים (שופטים ה: כג).

ואף לעולם הבא עומדים כל אומות העולם להכחיד אתכם, שנא' אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג: ה).

ולא עליכם בלבד אלא עלי, שנא' התיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על י"י ועל משיחו (שם ב: ב).

ומה אני עושה להם, מוסרם בידכם ואתם גובין נקמתי מהם, שנ' ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה: יד).

וכתי' ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון (זכריה יד: ו).

דינו של אדם - באיזה אדם מיירי, ולהלן משמע שתובע דם כל ישראל שנהרגו, וא"כ מהו דינו של אדם, דמשמע אדם מסוים.

תשובת מרן שליט"א: דריש ל' דם.

פיסקא ל - סוכות א"ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא' התמלא בסוכו עורו וגו' (איוב מ: לא).

.

.

סגור חותם צר (שם מא: ז), א"ר אבא בר כהנא רבותינו שבדרום אחד מהם אומר סגור כל החתמות הניצררים.

וחבירו אומר סגור כל החותמות המצררים.

ד"א סגור חותם צר, א"ר ברכיה הכהן אמר הקדוש ברוך הוא סגרתי עליו וחתמתי עליו והצררתי עליו.

הנה קרא מיירי גבי לויתן, ויש לידע מה הם החותמות שנזכרו כאן, וגם מהו החילוק בין נצררים למצררים.

תשובת מרן שליט"א: דרשו על בנ"א.

פיסקא ל - סוכות וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (שם ד: ו).

זש"ה לי"י הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג: ט).

אמר ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שלך היא להיות עושה ניסים וישועה לנו, שנא' לי"י הישועה (שם).

ומה עלינו להיות אומרים לפניך, שירים וזמרים.

מה כת' לכאן, לי"י.

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, אותה שעה כשתעשה לנו נסים האלו אין אנו כפויי טובה אלא אף אנו אומרים שירים וזמרים.

מה כת' אחריו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה: א).

"מה כת' לכאן לי"י" - יש לידע מה באו לדרוש מזה עוד, ואם באו לפרש תחילת הפסוק הו"ל למיתני לזה מעיקרא.

תשובת מרן שליט"א: בסדר הפסוק.

פיסקא אחריתא - וזאת הברכה ד"א וזאת הברכה.

ר' איבו ורבנין.

ר' איבו אמר תפילה קודמת לברכה, מאי טעמא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב: ו), ואחר כך ברכה.

ולא ידענא היכן נזכר כאן ברכה.

תשובת מרן שליט"א:.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

האם ראוי להוציא לאור פירושינו לפסיקתא וכו'.

תשובת מרן שליט"א: תוציא.

ראיתי בס' אוצר ישראל (ערך בובר-באבער) תמונה מה"ה שלמה בובר [בעל ההערות ותיקונים על הפסדר"כ] ללא כיסוי ראש, והנה מאחר והוצרכתי להעתיקו בביאורינו כו"כ פעמים, האם יש להשמיט את שמו.

תשובת מרן שליט"א: גם המ"ב מביאו וכותב המגי'.

{והוספתי איזה תשובות מתוך מה ששמעתי ממרן שליט"א בע"פ}

ש.

איתא בפסיקתא פ' איכה, קריה נאמנה קרתא חדתא, ויש להבין מהו קרתא חדתא, במה היא חדשה.

תשובת מרן שליט"א: מכיון שהיא חדשה היא נאמנת.

ש.

ירושלים היתה כבר זמן רב לפני כן, ועוד בזמן אברהם אבינו.

והשיב מרן שליט"א: 'עתה היא התקדשה', והיינו משום שהיא התקדשה עכשיו נחשבת חדשה ולכן היא נאמנה.

ש.

איתא בריש פ' שוש אשיש (כב): כתיב הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך (תהלים פה ז).

אמר רבי אחא עמך ועירך ישמחו בך, ויש לשאול איך דורש זה מהפסוק.

תשובת מרן שליט"א: אפשר שנדרש מהפסוקים הסמוכים.

ושאל מרן שליט"א: מה כתוב בסמיכות לזה.

והשבתי שנאמר באותו המזמור 'לשכון כבוד בארצינו'.

ש.

האם נדרש מהפסוק הנ"ל.

{ת.

יכול להיות.

}

אמונה
{מאמר זה כתבתי לצורך בני תורה המעונינים לחיזוק באמונה, אכן איידי דזוטר מרכס, ועל כן החלטתי לצרפו כאן.

יש לציין כי ת"ח גדולים עברו על הדברים ואישרו אותם.

}
{מי שיודע בעצמו שאין לו תועלת במאמר זה – נא להמנע מלקרוא בזה, שכן זה יכול גם להזיק.

כל מי שאמונת אבותיו ברורה אצלו כלול בבקשה זו, ואבקש נא ונא לא לפגוע בנפשו ובנפשי ח"ו.

}הנה לפעמים ניתן לפגוש אנשים רציניים, צעירים ומבוגרים כאחד, אשר יוכלו ג"כ להיות מצויינים ושקועים בתורה אך אין האמונה נטועה דייה בקרבם, ולפעמים גם במצב יותר גרוע מזה (ואכמ"ל), ופעמים רבות אינם כלל אשמים בזה אלא משום שהורגלו מקטנותם שזהו נושא שאסור לעסוק בו, ומשום כך עד היום הנם נבוכים ומתוסכלים.

עלינו לדעת כי אמנם קיימת השקפה כזאת, והיא השקפה מקיפה עולם וחובקת דתות רבות - הנצרות האיסלם וכל הדתות כולן, כולן מלבד היהדות.

ביהדות נלמד כי ישנה דרך ברורה להוכיח את אמיתותה, היהדות היא הדת היחידה המעמידה אתגר לכך מול כל שאר יריביה, משום שאכן שאר כל הדתות הבל המה מעשה תעתועים ואין כל הוכחה או בסיס לדבריהם.

לא כן היהדות.

בתורה הקדושה נצטוינו 'וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', ישנו חיוב לחדד ולקרב הדבר אל לבנו ככל יכולתינו לדעת כי רק זה אמת.

בתורה הקדושה בהקשר לתיאור מעמד הר סיני צויין: 'וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלהיכם את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה, ואת אותותיו ואת מעשיו וגו', כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום', התורה מלמדת כי אין מחייבים אותנו לקיים מצות מחמת אמונה עיורת בלבד, ישנה דרך מוצקה להביא את כאו"א לידי מצב של 'עיניכם הרואות' באופן ברור את אמיתותה של היהדות.

גדולי הראשונים חברו ספרים שונים לשם הענין, הרמב"ם את ספר מורה הנבוכים, להאיר לנבוכי העם את דרך האמת.

הראב"ד הראשון את אמונה רמה, הרמב"ן את ספר הויכוח, רבינו בחיי את חובות הלבבות שער הייחוד, הרד"ק את תשובות הנוצרים להרד"ק.

רבי יהודה הלוי חיבר לצורך שעתו את החיבור המרתק 'ספר הכוזרי', אשר שמו במקור בערבית היה 'התשובה הברורה לדת המושפלת'.

נמסר מהגאון מוילנה זצ"ל (תוס' מעשה רב) כי יש ללמוד היטב את ספר הכוזרי אשר יסודות האמונה ומחשבת ישראל תלויים בו.

גדולים רבים אחרים חברו ספרים בענין, רבים מהם לא ידועים, להורות לבני עמינו את דרך היושר והאמת ולקרב הדברים אל השכל עד לאמונה שכלית ברורה.

(חלק מהם נאספו בספר 'אוצר ויכוחים').

והנה בדורינו - דור הספר והכתב, נכתבו ספרים רבים על הנושא, אך רובם ככולם נועדו לקרב לב עמינו הרחוקים אל האמת, מנגד, דוקא בדורינו אנו עדים לנסיגה בציבור שלנו מעיסוק בנושא זה, בהתאם לכך ראיתי צורך עצום לכתוב גם בצורה שתספק את בני התורה היקרים אשר יש מביניהם הזקוקים לזה וכנ"ל.

יש מנהיג לבירה

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת לך לך פרשה לט), בו מסופר כך:

אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם.

ישנם רבים מבני אומות העולם הטוענים כי הם סבורים שהעולם נוצר מעצמו… היה גרגיר עפר לח או חומר אחר 'שהתפתח' ונהיה משהו אחר עד שנהפך להיות גם חפצים שונים.

בהמשך נוצר מין בעל חיים אחד אשר ברבות הימים התפתח למינים רבים, וגם ל-אדם כמובן (!), אחר זמן נוסף גידל כנפיים מגופו וממנו השתלשלו כל סוגי העופות… בהמשך נפל ממנו משהו לים, גידל סנפירים, ובזכותו נולדו כל מיני הדגים ובעלי החיים הימיים.

והאגדה מושלמת!

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

היתכן מערכת כזו הפועלת מעצמה?! הן המכשיר ולו הקטן ביותר לא נחשוב לרגע עליו כי הוא נוצר מעצמו.

אם כן כיצד ניתן לחשוב כך על רשתית עין מורכבת כ"כ, הכוללת מיליארדי תאים ומיליוני מערכות ותת-מערכות הפועלות בשילוב מנצח ומרשים ביותר.

וזהו עוד החלק הקטן בגוף האדם.

ומה עם כל בעל חיים, זבוב ואפילו כל חיידק הבנוי בצורה כ"כ מתוחכמת ומרשימה, האם הכל מה'פיצוץ'??

אם נראה דוגמית מערכת כוכבים חשמלית מתוחכמת קטנה המסובבת סחור, האם יעלה במחשבתינו צד כי הוא 'התפוצץ' מעצמו?? ומדוע על מערכת כוכבים גדולה ומתוחכמת כ"כ, אשר בה כוכבים ואופנים המאירים אלפי שנות אור אכן ניתן לטעות בזה.

האם הזמן הורס או בונה, האם אוכל שעבר עליו זמן רב יותר נעשה טעים יותר? בנין יותר ותיק נעשה משוכלל יותר? מדוע נחשוב כי במשך זמן רב התפתחו דברים משוכללים כל-כך.

ובכלל האם שכל והלך מחשבה של אדם, כעס, קנאה, תאווה, אהדה ואהבה יכולים להיווצר מפיצוץ?! איזה 'פיצוץ' יכול לגרום לדבר שכלל אינו קשור לפיצוצים ולחומר, מערכת שכל כולה נשמה ורוח, מערכת אשר אף בעזרת הכלים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר לעולם לא נוכל לחתור לפעול בכיוון לזה.

ובכלל את הגרגירים, הפיצוצים הגירויים והאפשרויות 'להתפוצץ', וכי עליהם לא נשאל מהיכן באו.

הן גם אם העולם נוצר בצורה המרתקת ביותר, עדיין לא נתבאר מהיכן הגיעו המרכיבים לכך.

עלינו לסכם כי בהחלט דעה כזאת כי העולם נוצר מעצמו, היא דעה היכולה להתאים לאנשים מטופלים נפשית ו/או פסיכיאטרית בלבד.

אם כן עלינו לחשוב כיצד אכן אנשים הנחשבים בחברתם כבריאים בנפשם בכל מקצועות והליכי חייהם, יכולים לחשוב בתחום זה מחשבות משונות ביותר המתאימות לאנשים שעדיין לא נולדו??&8212;

התשובה

מרן הסטייפלר זצ"ל (בספר 'חיי עולם') מתייחס לשאלה, ומבאר כי אכן אין כל הסבר טבעי היאך אנשים אשר מטבעם חכמים ונבונים יחשבו מחשבות שטות כגון אלו.

זהו כח רע המכונה בדברי חז"ל 'יצר הרע' שהוא מלאך רע ממש (רמח"ל), אשר נותן לבני אדם חוטאים אפשרות לטעות, זהו שהטעה את פרעה בשעתו תוך כדי אזהרות חוזרות ונשנות על מכות, להתעקש ולא לשלח את ישראל, וזהו היצר הרע אשר הטעה ומטעה מליארדי אנשים נוספים עד דורינו כיום.

הגר"א וסרמן הי"ד (בקובץ הערות, ביאורי אגדות סימן א) מבאר עוד את הענין.

כללו של דבר: חשיבה זו נובעת מנטיית הלב לחיי הפקרות ומתירנות, ללא כל מחוייבות ו/או רסן כנגד יצרי הגוף.

הדוגלים בשיטה זו וכל ההולכים בעקבותיהם הנם אנשים הזקוקים דחוף דרור ליצריהם או ללחציהם ובשל כך משלימים עם עובדה כי ניתן לחשוב דברי שטות והבל כביכול בהגיון מלא.

עד כה ביארנו את הענין של האמונה, אמונת הבריאה כי ישנו בורא ומנהיג, העולם לא יכל להיות מעצמו וגם אינו יכול להמשיך להתנהג מעצמו, בנקודה זו נדון עוד להלן בעז"ה.

כעת נפנה להכנס אל נושא עמוק יותר; נושא הדת, ובחשיבה אמתית נראה כי אכן היהדות הינה מוכרחת מן ההיגיון והשכל הפשוט.

מי היא דת האמת

ראשית כל, לפני שנדון על היהדות בפרט ועל ההכרח בקיום של דת אמתית בכלל, על מנת להפיג את הצורך להעמקה וכבדות מיותרת, נבאר כי לא קיימת שום דת שתוכל להיות אמתית, מלבד היהדות.

כידוע { אף שקיים איסור של 'אל תפנו אל האלילים' לא נמנענו לבאר את הטעות ואת ה'ליצנותא דעבודה זרה', הלכנו בעקבות הרמב"ם שנהג כך באריכות בספריו.

}ישנם כתות רבות בעולם, ביניהם עובדים כוכבי מערכת; בעלי חיים; תמונות או אישים מסוימים, אמתיים ולא אמתיים.

כ-10,000 כתות שונות קיימות ברחבי תבל (ע"פ השערה שראיתי בעבר).

שני הדתות הידועות בכלל העולם, הינן כמובן דת הנצרות ודת האיסלם.

בקרב הדתות עובדות האלילים לא קיימת אחדות דעים בהקשר למעמדן והשפעתן של האלילים אותם הם עובדים, גם בספרי הפולחן הקדמונים נמצא עמדות שונות ומשונות בהקשרן, וכל המרבה לדבר דברי טמטום הרי זה משובח.

לפני ביאור הדברים, עלינו להקדים כפי שנבאר להלן, כי לא קיימת בין כולן שום דת המתיימרת להוכיח את עצמה, נאמניה של כל אחת מהן לחוד טוענים כי הינם 'מאמינים', כלומר אין להם דרך להוכיח את אמיתותה של דתם, הם דוגלים בה משום שהם 'מרגישים' שזה טוב או שזה מספק אותם וכדו', או משום שפשוט הם באים מרקע זה או אחר.

בקרב הדתות הללו אסור לשאול שאלות באמונה, הן משום שזהו נושא קדוש מדי ולא מיועד עבור אנשים כמונו, והן משום שפשוט, זה ששואל נתפס כי אינו 'מאמין' דיו בבדותה זו.

ולעניינינו, להבין כי האלוקים אינו צעצוע או פרה, ואף אישיות מוכשרת ככל שתהיה, קל מאוד להבין זאת מי שאינו 'מאמין' או 'מרגיש' בשטויות, משום שלא יתכן לברוא עולם מורכב כ"כ אם האלוקים נולד זמן רב אח"כ, היכן הוא היה עד אז? ומדוע לא הופיע בצורה מושלמת בתחילת הבריאה? ומדוע הוא צריך בכלל להשלים את עצמו ועוד בצורה כ"כ משפילה ובאופן זהה לאדם הנבזה? ומי טיפל ביקום כל ימי שהותו ברחם אמו? ובכלל היכן הוא היום? מה קרה לו, שמא חולה הוא, אולי ישן?

בתנ"ך מסופר על חירם מלך צור, אשר הודיע על עצמו כי הינו אלהות, הנביא אשר התנבא עליו גזר דין מות, מכריז לכיוונו: 'האמר תאמר אלהים אני לפני הורגך? ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך!' (יחזקאל פרק כח, ט).

ובכלל מנין לנו שזה אלוקים, אם אכן זהו אלוקים מדוע לא הודיע לכולם, ובמילים אחרות: לא נקיים אף פעם דת אם לא נדע כי היא אמתית! אם ישוע נולד בלי האבא של משפחתו, מדוע יהא עלינו לחשוב כי בן רוח הקדש הוא?! לא יתכן כי אישיות, מכובדת ורצויה ככל שתהיה, תחייב אותנו לשנות את אורח חיינו ולהתחיל בעבודתה כל עוד לא הוכיח את עצמו, כל שכן אישיות מפוקפקת כ"כ, משולי הציבור שלנו, אשר סיימה את חייה בתליה בבזיון נחרץ ואין לאל ידה להושיע.

ידוע לנו כי בבתי האשפוז לנפגעי המוח ישנם רבים הסבורים כי הם נשלחו לגאול את עמינו מן הגלות המרה, וישנם גם הסבורים כי הם לא פחות מאשר תחליף לישוע הנזכר…, אין כל חילוק בין אדם הלוקה בכל נפשו לבין אדם הלוקה בנפשו בפרט אחד בלבד: 'האומר עבדוני'.

לא תתכן אפשרות לומר כי עלינו לחוש לכל אחד המעוניין להציג את רעיונותיו הרוחניים בפנינו, ולגבות מעריצים, ללא כל הוכחה.

ורק עלינו להבהיר כי אין כל תוקף כמובן, לסיפורי הסופרים האלמוניים שנכתבו כמה מאות שנים אחר מותו על 'מופתיו' של ישו, בין במקורות היהודיים ובין במקורות הלא-יהודים, הדברים לא נכתבו על שום בסיס, והנם מיתוס ככל המון הספרונים הנפוצים בעולמינו, ומשל מן העולם שלנו - הספרונים הנפוצים למיניהם אשר מעולם לא ארעו.

וכמו כן האיסלם, דת של אדם שלקה בנפשו ל"ע, ורצון ה' היה אז שיהיו לו את המשאבים לבסס את שיגעונותיו ברחבי תבל בחלקלקות פיו ובכח הזרוע, ואכן הצליח מאוד מאותה תקופה עד היום.

אך לדידן כל עוד לא תהיה הוכחה ו/או אפשרות להוכיח זאת, לא יהיה חילוק בין דת זו לכל שאר הזיותיהם של היושבים בבתי האישפוז וכך כל הכתות למיניהן.

מלבד זאת לא קשה להבין כי עיקרי הדתות הנוצרית והאיסלם משורשן הם מפוקפקים ומופרכים, ואין כל בסיס לדבריהם, וכפי שנרחיב בזאת להלן.

בזאת נבין כי כל הדתות השונות שחודשו הומצאו והונהגו לשם מטרות אישיות שונות, כמו כבוד ותהלה, כסף, שתלטנות 'וכל המעלות הטובות'.

וכמו משיחי השקר השונים שלנו במשך הדורות, ועד דורינו אנו אצל רבנים מתחזים ו'בבות' כגון אלו.

ולסיכום: לא יתכן בשום אופן לומר על חפץ או בריאה כל-שהיא כי הינה יוצר הכל, דבר זה אינו עולה בקו ההיגיון.

מלבד זאת לא יתכן כי רצון הקב"ה כלפי האנושות כולה לקיים מערכת דת שחידש איש או קבוצת אנשים ולא ידוע פשרה.

ההכרח למציאות הדת

היהדות הינה הדת המבוססת היחידה, כאמור, ויש ביכולתה להוכיח באופן ברור את קיומה, עד ללא ספיקות או צד כל-שהוא נוסף אחר.

ראשית כל יש לדעת כי העובדה שהאדם נברא לתכלית היא הכרחית לא רק מבחינה דתית, אלא גם לא תתכן אפשרות נוספת מבחינה הגיונית.

האדם אינו יצור סתמי, הוא היצור היחיד שאנו רואים בבריאה שיש לו יכולת חשיבה; הבעה; החלטה; ואף דרכים שונות היאך להשיג את מבוקשו, ואף יש לו סיפוק מכל מעשה טוב והגון, ולחילופין: נסיגה טבעית מכל דבר לא חיובי, מבחינה חברתית או מוסרית.

מנגד זה האדם הינו היצור היחיד אשר יש לו קשיים אמיתיים בחייו, קשיים רגשיים, צלקות, חיי אימה.

האדם הינו היחיד שיש לו חכמה, שכל, זיכרון, אפשרות להבין דברים עמוקים, ואפשרות לתכנן אירועים או גם מלחמות בצורה מתוחכמת ביותר ומפורטת עד לפרטי פרטים.

לא יתכן כי יצור זה לא נברא לשום צורך ורק כדי לבלות את ימיו בכדי, הקב"ה לא ברא יצורים בשביל להתעלל בהם ח"ו.

גם בשביל ליהנות כאן לא נברא האדם, הוא נברא לצורך מטרה נעלה מזו, לא לחינם האדם עובר קשיים שונים בחייו לתקנו ולנסותו, הרמח"ל (מסילת ישרים פ"א) מבאר שניתן ללמוד מכך את העובדה כי האדם לא נברא בשביל ליהנות בעולם הזה, אילו היה הקב"ה בורא את האדם לצורך הנפשה והנאה כאן בעולמינו היה בכוחו להעמיד לנו עולם מושלם יותר (ראה בתחילת הספר דרך ה'), נעים יותר, ובלי רדיפות ודאגות בכל עת.

האדם נברא עם יכולות וכישורים להרגיש במידת מה את ה'טוב' וה'רע', כאשר אדם מכל רקע שיהיה, עובר עבירה מבחינה חברתית או מוסרית נדלקת אצלו מיד נורה אדומה, תסכול, אכזבה והרגשת חרטה.

ניתן לראות סביבנו בכל עת כי הרגשת האושר אינה אופפת אנשים בעלי אמצעים רבים, בית מפואר או רכב חדש המתחדש מעת לעת.

אנשים העוסקים בתורה, הלכה ו/או במעשי חסד, ניתן לראות את האור הקורן על פניהם בכל פעם שהם מתעלים עוד בדרכם.

מנגד אנשים הרחוקים מכ"ז ומחפשים את האושר בבשרים ובחופשות, ואין להם כיוון בחיים ושום סיפוק ונחת ניתן לראות על פניהם את העצבות והמרירות, הדיכאון העצום השורה על פניהם בכל עת.

עוד על האדם.

הנה האדם מעצמו כשהוא גדל בצורה ש'בא לו' הוא גדל עיר פרא, ללא כל רסן וגבולות, לא נעים להיות עמו, כל דיבור מיותר כלפיו או אפילו נוכחות שהוא לא נהנה ממנה, או שפשוט אין לא מצב רוח כעת, זהו ממש אסון לסביבתו.

אנו רואים את סגנון הדיבור הרגיל של אנשים נורמלים לחלוטין מן הרחוב בכל גיל, ואצלנו זהו מתאים ממש לשנים שלפני ה'חלאקה', או רק לנוער האומלל שלנו, הנושר.

האדם בהחלט נברא עבור לתקן את עצמו, האדם זקוק לתיקון וליטוש.

ללא זה הוא חית פרא!

אכן לא יתכן כי האדם נברא לסתם, לחיות ללא תורה ומצוות { ראה עוד במהר"ל, תפארת ישראל, בפרקים הראשונים, על ההכרח לדת עבור האדם.

}.

כעת אחר שנתברר כי העולם לא מעצמו נוצר, וכי יש מנהיג לבריאה, כמו"כ נתברר כי האדם לא נברא לבטלה ואף לא לשם ההנאה כאן בעולם הזה.

ונתברר גם כן כי לא יתכן שום דת אחרת מלבד היהדות שתוכל להיות אמתית.

כעת נוכל להצטרף למסע המחשבה לדעת כי היהדות הינה דת האמת ואין בלתה.

היהדות - דת האמת

הנה בדורינו אנו היהדות מושפלת בראש כל חוצות, ושונאי ה' נשאו ראש ואף גם מבני עמינו יצאו שורש פורה ראש ולענה, ללעוג ולהכחיש כל דבר שבקדושה רח"ל.

וכבוד ה' מושפל עד לעפר ואין דורש ואין מבקש ועד מתי יחרף צר.

על רקע זה קשה להבין את העבר המפואר של עמינו, את בית המקדש, את חכמינו הקדושים ואת כבודן של ישראל, וככתוב על שלמה המלך: וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ.

לפניו יכרעו ציים ואיביו עפר ילחכו.

מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו.

וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו (תהלים פרק עב, ח-יא).

עלינו להביט מנקודה קדומה יותר של עמינו להבין את הדברים, ולשם כך דוקא נראה את הדתות החיצוניות אשר התפשטו בכל העולם, הנצרות והאיסלם, אשר בעצם אינן אלא רעיון לומר כביכול כי הן הן ההמשך האמתי ליהדות, ולאיזו תפוצה זכו.

כלומר בדורות לא רחוקים ידעו הגוים כי אנו נזר הבריאה והם אינן אלא פסולת, ככתוב 'והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו', לשם כך הסכימו בכל כוחם להצטרף אל אגדה היתולית כאילו הם ההמשך של האומה הקדושה, ואנו הפסדנו את מעמדינו.

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פג סימן ה):

התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד"א (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף, כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה"ד (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור, ועליהם הוא אומר (ישעיה מא) תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם, אבל ישראל ואתה תגיל בה' קדוש ישראל תתהלל.

כלומר אומות העולם בזמן הגלות אומרים כי הם העיקר כאן, אמנם לא צריך חכמה רבה להבין כי היהודים הם מוסריים יותר וטובים יותר מכל התבן והקש והמוץ, ובודאי לא עזב ה' אותם בשביל קבוצת פראי אדם הדוגלים במשיח שנתלה לפני כ-2000 שנה.

אחר שביארנו כי במשך זמן לאחור היתה היהדות לסמל כל האומות, נוכל להתקדם עוד.

ההוכחה

והנה עד כה לא ביארנו באופן ברור מדוע דתינו הינה ההכרחית והאמתית לעומת דתות אחרות, הן גם לדתות אחרות ישנה מסורת וותק של מאות ואלפי שנים.

אכן לכשנתבונן במציאות שלפנינו בהשוואת האדם הדתי המתנהג ע"פ חוקי היהדות לעומת אדם המתנהג ע"פ חוקי דת אחרים, כמו הנצרות והאיסלם, (בשלב זה אין הכונה להכליל את כל סוגי הדתות הקיימות), נראה כי לאמיתו של דבר זהו הבדל לערך כמו ההבדל בין אדם דתי לבין אדם לא דתי, והיינו: בדתות אלו הקביעה מיהו האדם הדתי נמדדת בתנאים מאוד גמישים, המתבטאים בעיקר בהצהרות מסוימות על האמונה, הצטרפות לקבוצה כל-שהיא, והשתתפות בטקסים מסוימים מעת לעת.

בנוסף לכך, גם כאשר קיימים תנאים וציווים כל-שהם נוספים, אין האדם ה'דתי' הבינלאומי מקפיד בהם, כנודע.

בנוסף ידוע גם-כן על טקס 'כפרת עונות' במהלכו ניתן רשות לאיש הדת למחול על פשעים וחטאים כפי שיקול דעתו ורצונו האישי, וכך חוזר העבריין להיות טהור ונקי מעונותיו כיום היולדו.

כלומר: הרבה מן הדתות הבדויות אין כל מחויבות ממשית לקבל אותם, אין בהן כל קושי או רצינות אמיתית, וכמובן הם לא נועדו במכוון לשם מטרה אמיתית כל-שהיא, כאמור, אלא הקמת קבוצה דתית לשם כבוד, תהלה, שתלטנות וכדו' לטובת ראשי הקבוצה.

ולכן על מחברי הדת היה להקל על המצטרפים לחברי הקבוצה ולהנעים להם את ההשתתפות בה.

מנגד - לא נראה הכרח לאמיתות הרעיון בעצם הצטרפות רבים לרעיון אלא אם כן יש עמדה ומשמעות לאותו הרעיון.

היהדות מורה ומכתיבה על כל אדם את כל הנהגותיו בכל תחומי החיים, הן בכל לבוש, מאכל, דירה או מלאכה כלשהי, ובכל הליכי ודרכי מערכת האדם בעולם.

היהדות גם דורשת מן האדם תנאים קשים ביותר - כמו איסור עשיית מלאכה בשבת אשר הוא קשה מנשא, למי שלא הורגל בדבר, כידוע.

בנוסף לכך ישנו חיוב סקילה על המחלל את השבת, ובשוגג קרבן חטאת.

חובה להפקיר את השדה לכל בשנה השביעית, אין לעבוד בשדה או בצמחיה אחרת, אין לעסוק בחקלאות בכל המדינה שנה שלמה, מוטל על כל יהודי לבטוח בה' שיהא די ביבול השנה הששית להספיק את צרכי כל המדינה עד בוא יבול השנה הבאה.

בשנה המשים במחזור אין לקיים כל פעילות חקלאית בכל המדינה למשך שנתים! ומה יקרה אם תהיה נפילה כלכלית במדינה לאחר הנהגה כזאת? אין לחשוש לכך, יש לבטוח בה' שיהיה די ביבול השנה הקודמת לכל שלושת השנים הקרובות.

והנה ניתן להאריך ולהביא דוגמאות רבות ממצוות התורה הדורשים תנאים קשים ביותר, וידוע לנו כי עם שלם קיבל עליו את כל זה, וכך נהג אלפי שנים.

לא יתכן כי עם שלם הסכים להקריב את כל חייו וכל נוחיותו עד כדי קשיים ברמה כזו עבור דת שלא היתה ידועה לו או שלא הוכחה לו דיה.

הדתות האחרות הנם הצטרפות לאמונה ולקבוצה מסויימת לפי הערכים המקודשים לה.

שם אין צורך להתחייב דבר על מנת לזכות לגן עדן.

.

.

המסורת

ובזה נבוא לבאר את עיקר אמונתינו, שבעבורו קיימו את התורה והמצוות בכל הדורות במסירות הגוף והנפש, עד ימינו אנו.

והוא מעמד הר סיני.

כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח):

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

והיינו שבמעמד הר סיני נתברר לכל אחד מישראל בבירור גמור ע"פ חושי האדם עצמו ללא ספק, את כל עיקרי אמונתינו, וזהו מה שמסרו לנו אבותינו דור אחר דור עד דורינו אנו.

ואמנם אצל דתות אחרות יש גם כן את הבדותות העוברים אצלם מדור לדור, אך אין במסורתם תוקף כל-שהוא, משום שאינם יכולים לספר יותר מאשר הם עצמם יודעים, דהיינו לומר שמנהיג הכת הודיע שכך וכך אירע, או סופר פלוני כתב תיאור מסוים, אך לא יותר מכך.

כלומר אנו יכולים להאמין להם שהם שמעו כך וכך, ושהם גם חושבים כך וכך, ושגם האב והסב היו סבורים כך, ואכן איננו מכחישים שכבר מאות ואלפי שנים קיימות דתות אלו.

הכל נכון.

אך אנו שמענו גם כן את עיקריהם וידוע לנו כי אין בנתונים הללו כל סיבה לשכנע, האמונות מעשה מחשבת אדם והמעשיות אשר נכתבו מיתוס המה.

לא כאלה חלק יעקב, כי אם מהאב לבן והבן לבנו נמסרו כל התיאורים של מעמד הר סיני עם כל המסמכים הקשורים לזה, ולא היתה גם אפשרות לשקר משום שהדבר נמסר בשם כל האומה, כולם ראו זאת וכולם מסרו שהם ראו, וכך עד דור הנביאים, דוד המלך, התנאים והאמוראים, אשר כולם מזכירים את האירוע בחיבוריהם, ומוסיפים פרטים שונים אשר עברו במסורת מדברים ארעו באותו המעמד.

ביהדות היתה מסורת בלתי פוסקת מזמן מתן תורה עד זמנינו אנו, ניתן לראות זאת מן הכתובים, הראשונים מתבססים על הגאונים והם על הגמרא והגמרא על המשנה וכולם על המקרא.

לא יתכן כי המקרא הוא פרי המצאה של סופרים מזמן מאוחר, משום שיש ברשותינו חיבורים רבים מכל תקופות התנאים ומכל מקומות מושבותיהם, וגם כל התקופות שלאחר מכן, חיבורים מוסמכים המובאים בכל המקורות שאחר יום כתיבתן, וכולם מתייחסים אל המקרא כמסמך עליון, ותיק ואמיתי, לכל חלקי המקרא כצורתו הנמצאת בידינו כיום.

ולא נמצא אחד שיכחיש את מהימנותו של המקרא.

הרי זהו כמו להכחיש מקרי עולם, מציאויות היסטוריות, כשם לא ניתן להכחיש את נפוליון או אף את אלכסנדר מוקדון.

הרי עמינו לא היום נולד, וישנם הדים רבים בכל הספרים לתקופות עמינו בכל הדורות, בין מתקופת בית המקדש ואף מתקופות שונות, וישנם בכתבים וגם בכתבים חיצוניים רבים בלשון הקדש ובשפות אחרות, למשל מגוון ספרי יוסף בן גוריון הכהן.

בכל הכתבים ניתן לראות השתלשלות של מסירת התורה דור אחר דור בצורה מושלמת ובטוחה, אי ויתור על כל שינוי קטן, בהלכה, בפירושים או בכל הקשור לתורה ולמסורה.

נראה גם דיוק מבהיל עד כדי ספירת האותיות ממש, בעוד לא קיים ספר אף מתקופות מאוחרות בהרבה, אשר קיימים כיום שני עותקים מהספר ויהיו המשפטים באותו הסגנון.

מאותה סיבה לא נחשוב כי הדברים הגיעו אלינו בצורה לא מתוקנת, נוכל לדעת כי כל המסורת שהגיעה לידינו הינה מדויקת ביותר בדיוק כפי שנמסרה בהר סיני.

אמנם במשך הדורות קמו מערערים ובכל פעם באופן חדש ושונה, לפקפק על מהימנותם של החכמים בניסיון להתאים לתורה פרשנויות זרות.

כלום לא נשאר מהם ורק המסורת האמתית נותרה והתחזקה ביתר שאת ויתר עז.

בכל הדורות היה מקומם של החכמים במרכז האומה, הם נחשבו תמיד מוריה ומדריכיה של כל האומה.

לא ניתן להשתיל בדורות אלו סיפורים על גאונים בבבל שהשיבו תשובות לעולם כולו, משום שישנם כתבים מכל התקופות ואף כתבי יד אורגינליים של כל עברינו המפואר.

גם לא ניתן להשתיל את הגמרא באמצע ההיסטוריה, משום שבכל התקופות אח"כ ההתייחסות אל הגמרא היתה כאל מסמך מחייב.

מופיעים בגמרא מאות ואלפי שמות חכמים, וכל אחד מופיע תמיד בהתאם לתקופתו, מעמדו וסגנון החשיבה שלו, גם זייפן מקצועי לא יוכל לזייף דבר כזה.

לא יתכן כי קבוצת חכמים הצליחו לעבוד על אנשים רבים כ"כ המפוזרים בעולם כולו, מתימן עד גרמניה ומעירק ועד בכלל, ולהכריח את כולם לשנות את כל אורח חייהם בזמן מן הזמנים, ללא כל הוכחה והצדקה.

הוכחות טבעיות

דברים הללו הנם דברים מוכרחים, ויוכל כל בר דעת לבדוק גם בעצמו אם שייכת מציאות של תשובה כל-שהיא להפריך טענות אלו, האם שייך להשתיל אמונה כזו בקרב המון כזה, עד שאלפי שנים יאמינו האבות ובניהם באמונה זו.

ויש להתבונן שאכן אלו טענות מוכרחות ומוצקות, וזהו ציווי התורה וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.

והנה לפעמים יש צורך ליישב את לב גם כן, ואמנם רבים מהמקרבים לב אחינו התועים אל דרך ה' מתייחסים מאוד לצורך הנפשי שיש בזה, ומשתמשים בתחומים נוספים להוכיח את אמונתינו גם באופנים שלא נגענו בהם כאן.

ואמנם מלכתחילה לא היה בכוונתי להיכנס לנושא זה, שכן עיקר המאמר בכאן הוא מהחקירה השכלית והמוכרחת, ובמעשיות מסוג זה לפעמים ישנם פרטים שאינם ברורים דיים, או כאלו הנראים תמוהים מדי.

אך על מנת ליישב את הדברים על הלב יוכלו להועיל גם אלו.

והנה ישנם ספרים המתאימים לזה, ויש מהם שחקרו את הדברים גם מכיוון מדעי, ולא כאן המקום להאריך בזאת, ורק לציין שאכן ניתן לראות ממש גם בזמנינו את מציאות הקב"ה בעולמינו בדרכים נפלאות, כמו דיבוקים, סיאנסים, הילות, רוחות, מות קליני, היפנוזה, ועוד רבים, אשר דרכם מוכחת תורת ישראל באופן ברור, וישנם רבים אשר שבו לצור מחצבתם לאחר שנחשפו לאלו, והרבה פעמים אנשים שלא האמינו בשמץ מכל זה התוודעו בעצמם לזאת במקור ראשון.

כמה הערות

ובסיום חלק זה עלי להעיר כמה הערות:

א.

ישנו חומר רב בספרים על נושא זה.

מאמר זה נכתב בצורה שרירותית מאוד, ללא התחשבות בספרים אחרים כלל.

כמובן שבנין הדברים מתאימים למי שסגנון חשיבה זו מקובלת עליו, אך בכל מקרה ניתן לראות את הדברים מכיוונים שונים ובהוכחות רבות בכל הספרים, ואין להתייחס לדברים אלו כדברים ממצים.

ב.

לא הובאו כאן קושיות ותירוצים, מי שיש לו קושיות יוכל לשאול את רבותיו או לעיין בשאר הספרים.

יצוין כי קושיות רבות אין כל צורך להתייחס אליהן, אחר שנתבררו הדברים בצורה ברורה.

דומה הדבר לאחד שמקשה קושיות שונות על הצורך באכילה או בשנה, ועד שיתיישבו לו הדברים אינו מעוניין להמשיך בזה.

כלומר דברים שנתבררו מעל לכל ספק שהם כך ולא אחרת אין צורך להשקיע בזמן ליישב את הקושיות.

[וגם אינו משתלם מבחינה נפשית ועוד].

למשא ומתן לעולם לא יהא סוף.

ג.

פעמים רבות האדם חושש כי אינו די מאמין, גם אחר שהתבררו אצלו הדברים כמה פעמים.

יש לדעת כי זוהי אינה בעיה אמתית אלא בעיה נפשית (לפעמים זהו עונש על חטאים), ויש להתייחס אל הדבר בהתאם.

מרן הסטייפלר זצ"ל הצביע על העובדה כי אין רפואה ישירה לזה.

בספריו קריינא דאיגרתא, חיי עולם, עצות והדרכות, הוא נותן פתרונות סגוליים לכך.

[וראה שערי גדולה בחלק 'מידות האמונה'].

ד.

המאמר לא נועד להראות למי שאין לו שאלות בנושא זה.

דומה לאדם שיש לו ידיד המכיר את כל שבילי המבוכה יוכלו הסומך עליו ללכת עמו בדרכו, אין לו צורך להוכיח זאת ולבלבלו.

קרא פחות

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א יישר כח גדול על התשובות שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח). ופרש"י: יחיה ביראתך. ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'. וצ"ב, הרי זה ...קרא עוד

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).

ופרש"י: יחיה ביראתך.

ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.

וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר": וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".

וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה יום ד' ז' כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).

ופרש"י: יחיה ביראתך.

ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.

וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

תשובה: זוהי טענת הרמב"ן ז"ל על רש"י וז"ל, יחיה לפניך - פירש רש"י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.

ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ"ל.

אמנם עי' בשפ"ח על רש"י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז"ל, וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ"ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב' דברים שנתפלל.

וכ"כ הרא"ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.

והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן 'יהיה לפניך' מיבעי ליה.

וה' לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).

אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.

ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל על דברי הרב ואמר: "ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) 'ולישמעאל שמעתיך'", אינה טענה עכ"ל הרא"ם.

ורבינו הט"ז בספרו דברי דוד עה"ת כתב: ונ"ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש"י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת 'שמעתיך', דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.

והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע"כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש"י רמז לו שיהי' כך בבחירתו של ישמעאל עכ"ל.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר", וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע"ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה' מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז"ל במס' אבות יפה שעה אחת וכו' [ועי' תורת המנחה פ' פקודי עמ' 347], ויעוי' ברד"ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.

טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.

אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע"כ.

אבל מ"מ יל"ע על רש"י דהו"ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב 'יום' אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש"י סובב עה"פ בתהלים צ' ד', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ' סנהדרין צ"ז א' דיומו של הקב"ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ"ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה"ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה'זמן', וממילא שם בעוה"ב יהיה חשוב ג"כ יום אחד, ואם יש ב' אפשרויות לפנינו, הא' שאהיה בעוה"ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה"ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ"ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע"י מעשה שהיה בב' בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא' עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ"כ, וכ"ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ"ז פי' רש"י כאן שאלף היינו שנים, וכ"ז ילפי' מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.

כ"ז י"ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש"י.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

תשובה: עיין במשנ"ב סי' תקל"ג סקי"ט, ומולח הכל במועד - ר"ל דלא דמי לס"ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא"כ הוא רק הכנה לימי החול משא"כ בדגים אפשר ע"י הדחק לסחוט ולאכול וא"כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ"ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

תשובה: מ"מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ"מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא"י.

וז"ל רבינו בחיי בראשית ב', והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) "מבקשי פניך", (תהלים כז, ח) "את פניך ה' אבקש" (תהלים קה, ד) "בקשו פניו תמיד", וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה', כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'", שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ"ל, וכידוע שיונה ברח מא"י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ"ע סי' ג' סקי"ג [הלשון המובא כאן הוא ע"פ המהרי"ו עצמו], בתשובת מהרי"ו סימן קמ"ו כתב למהר"ש ז"ל, ואם תשמ' לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.

ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא"כ שיודעין מי ישב עמהם.

ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי' אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו', נאם הקטן יעקב וויילא עכ"ל המהרי"ו.

ומהר"ח פלאג'י ברוח חיים (ר"ס ג) כ' אחר ד' מהרי"ו, וכבר שמעתי מפ"ק מוה"ר הגדול מהר"י מאיו ז"ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו"ץ שיפסוק נגד הש"ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע"ב היפך דע"ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל"ה כ"ו, טוו את העזים.

מעל העזים, כדבריהם ז"ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא"ה ובחלב ובזולתם ע"כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".

וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י"ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.

וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע"כ.

א"כ היה לבוש.

כמו"כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי' יומא ט'), וע"ע בפ"ק דמגילה דגרסי' בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו' ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט"ס

***

קרא פחות

שאלה כמה הערות ברש"י סנהדרין צא: וא"ל אנטונינוס לרבי נשמה מאימתי ניתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה א"ל משעת יצירה א"ל אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת אלא משעת פקידה אמר רבי דבר זה למדני ...קרא עוד

שאלה

כמה הערות ברש"י סנהדרין צא: וא"ל אנטונינוס לרבי נשמה מאימתי ניתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה א"ל משעת יצירה א"ל אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת אלא משעת פקידה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר ופקודתך שמרה רוחי ואמר ליה אנטונינוס לרבי מאימתי יצה"ר שולט באדם משעת יצירה או משעת יציאה א"ל משעת יצירה א"ל א"כ בועט במעי אמו ויוצא אלא משעת יציאה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר לפתח חטאת רובץ.

ופירש"י משעת יצירה - שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות: פקידה - משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה כדאמרינן בפרק כל היד במסכת נדה (דף טז:) מיד נזרקה בו נשמה וחיות: אמר ליה - רבי משעת יצירה: ואמר לו - אנטונינוס וכי אפשר לחתיכה שתתקיים כו': משעת יציאה - כשיוצא ממעי אמו או משעת יצירה: א"ל - רבי משעת יצירה: אמר לו אנטונינוס א"כ בועט במעי אמו ויוצא - אלא משעת יציאתה:

א) מדוע היפך רש"י סדר הגמרא וכתב יצירה קודם פקידה וכן בסמוך כתב יציאה קודם יצירה ובגמרא איפכא.

ב) מדוע האריך כ"כ במי אמר למי - א"ל רבי, אמר לו אנטונינוס, א"ל רבי, אמר לו אנטונינוס.

הרי לכאורה דברי הגמרא מבוארים וליכא למיטעי.

וגם לא פירש מי אמר למי בגמרא לעיל.

וצ"ע בזה.

ג) רד"ה אמר לו אנטונינוס א"כ כו' לכאורה לא הוסיף כלום על הגמרא ורק כתב "יציאתה" במקום יציאה.

וצ"ע בכל זה.

אסיים בב' פרפראות על הפרשה.

הראשון אמרתי כשהייתי צעיר לימים (קודם הבר מצווה) והשני אמרתי אתמול.

א) ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה כו' ובמדרשים דעד כאן לא ידע שהיתה יפת תואר ובדרך למצרים עברו דרך המים וכו' והנה כיון שהיתה שרה יפת תואר היו להם צרות וכמו שראינו בהמשך הפסוקים.

ונראה דמרומז בקרא ויהי כאשר הקריב לבוא "מצרימה" - אותיות "מים" "צרה" ודוק.

ב) אחר המעשה עם שרה פרעה נתן לאברהם "חמרים ועבדים ושפחות ואתונות".

ולכאורה קשה מדוע כתיב עבדים ושפחות בין חמור לאתון.

וי"ל שכוונת הקרא לרמז למה שאמרו חז"ל עם הדומה לחמור ודו"ק

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו' רב

א.

יתכן שהיה כך הסדר בגמ' לפני רש"י, וצריך להסתכל בכתי יד או בעין יעקב ואגדות התלמוד וכדו'.

ג, הרבה פעמים רש"י על הבראשית רבה מעתיק משפט מהמדרש בלי לפרשו ובד"כ זה לכאורה לאוקמי גירסא במשפט ההוא להוציא מגירסא אחרת, תעיינו ותמצאו הדבר, גם בלא שכתב הכי גרסינן, שניהם מיוחסים לרש"י גם הרש"י על הבראשית רבה וגם רש"י על חלק, התשובה לב' איני יודע, רק אפשר לבדוק בגירסאות הישנות לראות אם יש משהו גם על זה.

בכבוד רב

***

קרא פחות

בס"ד שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, א. האם מותר לעיין בכרטיס הברכה "שנה טובה" שמביאים מכרים הבאים להתארח אצל מארחים? ב. האם מותר לקבל מתנה או משלוח ממתקים ביו"ט ושבת? ג. מה הוא "סדר אכילת סמני רה"ש", לפני ...קרא עוד

בס"ד

שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,

א.

האם מותר לעיין בכרטיס הברכה "שנה טובה" שמביאים מכרים הבאים להתארח אצל מארחים?

ב.

האם מותר לקבל מתנה או משלוח ממתקים ביו"ט ושבת?

ג.

מה הוא "סדר אכילת סמני רה"ש", לפני או אחרי קידוש ומהי סדר קדימות הברכות?

ד.

היכן עדיף להדליק את נרות יו"ט ושבת האם אצל המארח או אצל המתארח בביתו?

ה.

שאלה ספציפית - בליל היום השני אני מתארח אצל משפחה אך לא נספיק את הנרות בביתנו כי אנחנו יוצאים לסדר תשליך וחוזרים לאחר תפילת ערבית למשפחה המארחת האם אני יכול להדליק הנרות כשנחזור יותר מאוחר בביתי או להדליק אצל המשפחה המארחת?

לתשובות כבוד אודה מקרב ליבי,

הקט' אהרון

***

התשובות בקצרה

א.

אם כתובה בלשון לעז דאין לעיין בזה, ומ"מ אם כתובה הברכה בלשון הקדש אין למחות ביד הקוראים בזה.

ב.

מותר.

ג.

ניתן לעשות כפי סדר הגמ' או השו"ע, מלבד הדברים שטעונים ברכה, ראה בפנים התשובה הפרטים בזה.

ד.

בבית המתארח.

ה.

בין שתי האפשרויות לכאורה האפשרות להדליק במקום האוכל היא העדיפה.

ביאור והשלמת הדברים יש לראות בתשובות המלאות.

תשובה

בע"ה

‏יום שישי כ' אלול תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרון שליט"א

א.

האם מותר לעיין בכרטיס הברכה "שנה טובה" שמביאים מכרים הבאים להתארח אצל מארחים?

השו"ע סי' ש"ז סי"ג כתב דגם אגרות של שאלת שלום אסור לקרותן, אכן בענינינו שמא יש להתיר מכיון ואמירת השנה טובה הוא מנהג שהובא בהלכה ואינו דברים בטלים, אך בעצם אי"ז ראיה כ"כ, דהרי אמירת השנה טובה היא משום סימנא מילתא היא (עי' הוריות י"ב א'), ומאן לימא לן שיש בזה איזה מצוה, ואם נחשיבה מצוה גם שאלת שלום נוכל להחשיבה מצוה, כדאמרי' בספ"ק דברכות י"ז א', מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, והרי חזינן שלא התירו שאלת שלום, אע"פ שהיה מקום לומר שהיא מצוה, וכמו"כ ברכה גרידא היא ג"כ בגדר שאלת שלום כדתנן בספ"ט דברכות דף נ"ד והתקינו שיהיו שואלים שלום בשם, ומייתי קרא דיברכך ה'.

ואמנם בט"ז על השו"ע שם הביא דענין זה של שאלת שלום הוא מחלוקת רש"י והרמב"ם, אבל למעשה השו"ע פסק להחמיר, וכן המ"ב הביא רק דעה האוסרת ולא הזכיר דבר מן המתירים.

ובירושלמי [ספט"ו דשבת] אמרו, א"ר אבוה שבת לד' מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר אף אתה שבות ממאמר וכו' א"ר חנינא מדוחק התירו לשאול שלום בשבת ע"ש.

והנה במג"א סקט"ז התיר לקרוא לסעודה מתוך הכתב כיון שהוא צורך מצוה, וכ"כ במ"ב סקמ"ח, שאם הסעודה של מצוה יש להקל, ויעויין באול"צ שכתב דגם הזמנות לשמחות אסור לקרוא בשבת [אע"ג שהיה מקום לומר שיש בזה צרכי מצוה, ואולי היכא דלא ברירא לן כגון אם יש לחשוש שזהו בת ע"ה לת"ח שבזה אינו מצוה, אבל בצורך מצוה לא].

ומ"מ על מצווה של שאלת שלום לא התירו כלל.

והנה בענין מה שדנו הפוסקים בענין מי שקיבל בשבת אגרת די"א שמותר לקרותה והזכירו הלשון שדוקא אגרת של שאלת שלום שהיתה בידו ימים רבים ויודע שאין בה אלא שאלת שלום אסור לקרותה בשבת אבל בלא"ה יש לחשוש שכתוב בה פקו"נ [עיין בב"י ובא"ר], הנה זה אינו שייך לענינינו דתמיד יש ללכת לפי הענין ומכיון והדבר ברור שלא כתוב בכרטיסי ברכה דברי פקו"נ גם אם לא קרא אותו לפני שבת לכן לא שייך בזה היתר זה, [ויש מן הפוסקים שאסרו בכלל בזמנינו שיש טלפון לקרוא מכתבים כנ"ל, מכיון ואם היה דבר דחוף היה מודיע בטלפון, ראה אג"מ או"ח ח"ה סי' כ"א סק"א, איל משולש פ"ו ס"ז בשם הגרנ"ק, ויש שחולקין ע"ז ואכמ"ל], אבל מ"מ כאן גריעא כיון שברור שאין בזה שום פקו"נ.

וכן ראיתי לחכ"א שכתב [שבת ח"ב סימן שז, על סעיפים יב-יז אות יד], אסור לקרוא בשבת מכתבים ואגרות שלום, או כרטיסי ברכה לשנה טובה, שגזרו חז"ל שמא יבוא לקרוא בשטרות שיש בהם עניני מקח וממכר.

ומ"מ אם הדבר נכתב בלה"ק לכאורה אין למחות ביד הקוראים, אף שיש כאן כמה דברים לדון, דמחד הרמ"א כתב שדבר הכתוב בלשה"ק אין בו איסור קריאה בשבת, אכן יש לדון האם הכוונה על כל הדברים הכתובים בלשון הקדש או רק על ספרים הכתובים בלשון הקדש, ובמ"ב סי' ש"ז סקס"ג כתב דלדעה זו גם שאלת שלום מותר לקרוא, אכן בספר איל משולש הביא בשם הגרנ"ק שבזמנינו אין שייך כלל היתר הזה שכל עצמו לא נועד אלא ללמד לה"ק, ולא כאשר כולם מדברים בלשון זו.

אכן לכאורה שאין למחות במי שקורא ברכת השנה טובה, אע"ג שדין הרמ"א גופיה שמותר לקרוא בשל לה"ק, אינו מוסכם לכו"ע דבלאו הכי מאידך גיסא יש מן הראשונים דס"ל להתיר אגרות שאלת שלום לגמרי.

ב.

האם מותר לקבל מתנה או משלוח ממתקים ביו"ט ושבת?

כתב במשנה ברורה סימן שו ס"ק לג וז"ל, וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט כמש"כ סימן שכ"ג ס"ז וכן לצורך מצוה וכן אסור ליתן משכון לחבירו אא"כ הוא לצורך מצוה או לצורך שבת [מ"א בשם הפוסקים] עכ"ל.

ומבואר שמותר לצורך שבת וא"כ כל אוכל שראוי לאכלו בשבת אפשר לשלחו בין בשבת בין ביו"ט (עיין ביצה ט"ו א', ע"ש במג"א סקט"ו).

ומ"מ לעשות מקח ממש לצורך שבת אסור (מ"ב שם סקי"ד), ואם צריך לקנות בשבת מוצר מהמכולת יש בזה דינים מיוחדים, ואין כאן המקום.

ג.

מה הוא "סדר אכילת סמני רה"ש", לפני או אחרי קידוש וסדר קדימות הברכות?

בגמ' הוריות י"ב א' הסדר הוא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי, ובשו"ע או"ח סי' תקפ"ג ס"א כתב וז"ל, יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא.

וכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאינו; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאינו; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו.

וכתב הרמ"א הגה: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין.

ויש אוכלים רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון, ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה (מרדכי דיומא) עכ"ל.

הסדר בפועל אפשר לקיים או כפי הכתוב בגמ' או כפי הכתוב בשו"ע, ואינו מעכב כלל, וגם המינים אינם מעכבים זה את זה, שאם יש רק את חלקם אוכל מה שיש לו, רק שיש בעיה בברכות לברך על תפוח לפני התמר מכיון שהתמר הוא ממין שבעה, ולכן הורה הגרשז"א (הליכ"ש ר"ה פ"א דבר הלכה סקכ"ו) לברך על התמר ואם אין לו תמר לברך על הרימון כיון שהם מז' המינים, והרוצה לקיים המנהג לברך על התפוח לא יניח על השלחן פירות מז' המינים בשעת הברכה, וכשמברך על התפוח יכון להוציא גם את הנ"ל בברכתו.

ומ"מ אין למחות במי שנוהג לברך קודם על התפוח, מכיון די"ל שנחשב כחביב, ועי' הל' ר"ה להר"ב זילברברג ובפסקי תשובות על המ"ב שם.

בענין ברכת אדמה ראיתי סתירות בפוסקים בזה, ואינני מורה הלכה למעשה, אבל כמדומה שהגדר הוא, דהנה המ"ב ס"ל שצריך לברך על הירקות באמצע הסעודה, והורו כל פוסקי זמנינו שא"צ לברך כיום מכיון שכיום הם באים מחמת הסעודה, ולכן כ"ש אם עושה מן הקרא והסלקא תבשיל רגיל או קציצה שא"צ לברך עליהם באמצע הסעודה, ודוקא על תפוח הביאו הפוסקים בשם המהרי"ל מכיון שהוא פרי, אבל לא על תבשיל של סעודה, אך אם עשה ממנו כעין קינוח מין מעדן מתוק כמו שיש העושים בזמנינו את הסימנים, בכה"ג לכאורה צריך לברך, ומ"מ ראוי לפטור בדבר שהוא ודאי חיוב כמו חטיף צ'יפס פריך, גם משום שקשה לפעמים לדעת הגדר מתי נחשב בא מחמת הסעודה או לא.

בענין אם הוא לפני או אחרי קידוש, הנה פשוט שא"א לאכול כלום קודם הקידוש, וגם לאחר הקידוש אין לאכול רק סימנים אלא יש לאכול פת או לכל הפחות מיני מזונות או יין כדי שיהיה קידוש במקום סעודה, וראיתי דיש שנהגו לאכול לאחר הקידוש קודם נט"י (קצה המטה על מטה אפרים השמטות עמ' נ"ח), וציינו שהגרשז"א במכתבו למחזור המפורש (עמ' 8) כתב שאי"ז הפסק אבל רצוי שלא להכנס לספק ברכה אחרונה.

ומ"מ המנהג הנפוץ הוא לאכול את הסימנים בתוך הסעודה בליל ר"ה, ואפשר גם שלא בתוך הסעודה, וגם למחרת ביום ר"ה טוב לאכול (ראה בא"ח שנה א' נצבים סק"ד), ויש שנהגו גם בלילה של יו"ט השני (א"ר סי' תקפ"ג סק"א), וכן נהג הגר"ש ואזנר (מבית לוי ח"ד עמ' י"ח).

ולכאורה מהלשון בגמ' 'רגיל' וכו' משמע שכל מה שמרבה בזה הר"ז משובח רק שא"צ להרבות יותר מדי.

ד.

היכן עדיף להדליק את נרות יו"ט ושבת האם אצל המארח או אצל המתארח בביתו?

אם המתארח יש לו מקום מיוחד לישון שם, יש להדליק בביתו של המתארח היכן שישן שם (ראה שו"ע סי' רס"ג ס"ו ומ"ב שם סקכ"ט, וראה עוד שם סקל"ח).

וכל שכן אם יהיה מקרה שישן בביתו של עצמו ורק לסעודה הולך לבית אנשים אחרים.

אבל בכל אופן יזהר ליהנות מהנרות, ולא ידליק ומיד ילך משם ויחזור רק אחר שהם כבים.

וכ"כ בקובץ מבית לוי [י"א, תשנ"ז, עמ' לז-לח], וז"ל, כשאוכלים כמה אנשים – משפחות – על שלחן אחד, נוהגים בני אשכנז כדיעה שכל אחד מברך על המנורה שלו, שכל שמיתוסף אורה יש בו שלום בית ושמחה יתרה להנאת אורה בכל זוית וזוית.

אמנם אם יש להם חדר נפרד עדיף שתדליק ותברך בחדר [או עכ"פ שלא על השלחן ששם כבר הדליקו נרות אלא במטבח וכדו'], ואם ישנים בביתם והולכים לאכול במקום אחר עדיף שתדליק בבית [נרות גדולים שידלקו עד דיחזרו בלילה, או עד שיחשיך ותהנה מן הנרות] עכ"ל.

וע"ש במקורי הדינים מה שביאר דברי הפוסקים בזה.

ה.

שאלה ספציפית - בליל היום השני אני מתארח אצל משפחה אך לא נספיק את הנרות בביתנו כי אנחנו יוצאים לסדר תשליך וחוזרים לאחר תפילת ערבית למשפחה המארחת האם אני יכול להדליק הנרות כשנחזור יותר מאוחר בביתי או להדליק אצל המשפחה המארחת?

הנה בעצם השאלה מתי להדליק נר של יו"ט שני, אמנם בשל"ה ס"ל שעדיף להדליק קודם השקיעה כשיש קצת חשיכה (הובא בא"ר סי' תפ"ח, וראה כה"ח סי' תקי"ד סקפ"ב), אבל אינו מוסכם שיש עדיפות דוקא בכך, אם כי בפוסקים נזכר שאין בזה איסור מצד שכשיש קצת חשיכה קודם השקיעה ומדליק נראה כמדליק לצורך יו"ט ראשון כמבואר בתוס' ביצה כ"ב א' ד"ה אין (וראה כה"ח סי' תקי"ד סקע"ח בכל המ"מ שהביא).

אמנם י"א דבזמנינו שיש אור החשמל אינו ברור ההיתר הזה (הגרשז"א מנחת שלמה ח"ב סי' נ"ח סק"ז, שבות יצחק, הדלקת נרות, פ"ו אות א' סק"ג בשם הגריש"א), ולכן יתכן שבזמנינו יהיה יותר ענין להדליק כבר כאשר יש חשיכה, על מנת שיהיה אפשר לומר שהוא לצורך יו"ט לקיים תקנת חכמים, אבל ביום ראשון של ר"ה סמוך לשקיעה לא מחזי שעושה לצורך יו"ט ראשון כשעושה לאור החשמל (עי' שו"ת מים חיים ח"א סי' ל', וראה שו"ת רב פעלים ח"ד סי' כ"ג).

אבל באופן זה באמת צ"ב מה עדיף מבין ב' האפשרויות, האם להדליק נר במקום שאוכל שם או במקום שישן שם, דהנה יש עליו חיוב עכ"פ להדליק נר שבת מאחר שישן במקום מיוחד כמבואר בדברי הפוסקים כנ"ל, ומחד גיסא חיוב הדלקת נר יו"ט המונח על האדם הוא לכאורה מיד בתחילת היו"ט, היינו מיד לאחר צאה"כ, א"כ עדיף שידליק במקום שאוכל, אבל מאידך גיסא הרי יש דין שצריך שבביתו יהיה נר והיינו שלו' בית שלא יתקל בעצים ובאבנים, וכמו"כ יש בזה שאלה של ברכה, באופן שמדליקין כמה במקום אחד, אם כי הרמ"א סי' רס"ג ס"ח הכריע להקל בשאלה זו ולהדליק בברכה גם כמה בנ"א במקום אחד, אבל כבר כתבו הפוסקים דהיכא שאפשר שלא לבוא לידי חשש זה עדיף [ראה מש"כ הגרנ"ק שאם אפשר שיוציאו בברכה עדיף, וראה מה שהבאנו מהקובץ מבית לוי שאם אפשר להדליק בחדרו עדיף או בביתם].

וכמו"כ יש לצדד דאע"ג שיש להם חדר מיוחד וזה מחייבן מצד הדין להדליק נר בפני עצמן, מ"מ אפילו אם תמצי לומר שהחיוב מתחיל מיד בצאה"כ מ"מ א"א לחייבן יותר ממה שיש בפועל, דהנה החיוב של הדלקת הנר הוא מדין שלום ביתו שלא יתקל בביתו, וא"כ איך אפשר לחייבו מתחילת יו"ט מצד שיש לו חדר מיוחד בהמשך יו"ט, הרי כעת הוא במקום מואר וסמוך על שלחן בעה"ב, ובשלמא בשבת שא"א להדליק באמצע שבת מתחייב לפני שבת על כל החיובים שעתידים להיות לו אבל ביו"ט אפשר דלא מתחייב עד שיבוא לידי חיוב, ומסברא קשה לחלק בזה.

ומ"מ אפשר לומר באופן אחר דבאמת הדלקת בעל הבית היה יכול לפוטרו אילו לא היה לו חדר מיוחד והיה משתתף בפרוטה, ורק משום שיש לו חדר מיוחד צריך להדליק, אבל השתא עדיין יכול לצאת בשל בעה"ב, ומ"מ דוחק לומר שצריך לבינתים להשתתף בפרוטה, ואולי י"ל טעם שלא יצטרך להשתתף בפרוטה, דכיון שבהמשך הלילה מדליק ממילא למפרע קיים מצוות הדלקת נר שבת, ולא שייך לומר שמתחילה ישתתף ויל"ע.

וביסוד החקירה בזה אפשר לדמותו למצוות ברית מילה, שאמנם ברגע שהתחיל חיוב המצוה זריזין מקדימין למצוות ומלין מיד בבוקר [ע' פסחים דף ד'], אבל מ"מ יש חילוק בין הבוקר של יום השמיני לבוקר של יום התשיעי, דבבוקר של יום השמיני המצוה מוטל עליו מעיקר הדין למתי שירצה, ומאידך ביום התשיעי כבר מחוייב לגמרי, ואמנם גם אם יאחר בדיעבד קיים המצוה, אך כל זמן שאינו מל הרי אסור לו להמתין שכבר נתחייב לגמרי במצוה, [גם להדעות שאי"ז חיוב כרת אם מל למפרע], והר"ז כאדם שיש גזילה בידו שמחוייב להשיבה בכל רגע.

כמו"כ יש להסתפק בגדר חיוב הדלקת הנר, דהנה ידוע לכל מי שלמד הלכות הדלק"נ דיש ב' דינים בכל הנידון הלזה, האחד הוא החיוב על הגברא להדליק, והב' הוא החיוב שבביתו יהיה מקום מואר, ויש כמה נפק"מ בזה, [דהנה בשאר הבית אפשר גם להדליק חשמל, ואפשר גם לסמוך על אור שמבחוץ מעיקר הדין, וכמו"כ זה אפשר שגם הבעל יעשה, ולאו דוקא האשה, ואכמ"ל], והנה כאן מצד החיוב לשהות במקום מואר עדיין לא התחיל עליהם שום חיוב, אבל מצד החיוב להדליק, שהוא חיוב המונח כאן על האדם מכיון שישן בחדר מיוחד, ע"ז יש להסתפק האם החיוב מתחיל מתחילת יו"ט או משעת הצורך.

ועל דרך זה היה מקום להסתפק מי שבבוקר יבוא לדור בבית אפל, דהנה בודאי יש לו חיוב לבדוק שהמקום מואר, אבל יש להסתפק אם ביו"ט יחדו לו חדר לשנה כגון שישן ביום בלבד, ובחדר זה הוא מגיע רק ליום, האם בכה"ג תקנו גם ליום ברכה, דהרי מונח כאן חיוב הדלקה על הגברא, ומאידך לא שמענו לחייב הדלקה ביום, ומאידך מה שלא שמענו הוא במי שכבר קיים בלילה את מצוות ההדלקה שעל הגברא, וכעת מדין השני שיהיה אור פשיטא שאין מברכין שוב.

וראיתי בחידושי הגר"ח (מהגרי"ז זצ"ל), שבת כ"ג ב' וז"ל, הרמב"ם פ"ה מהל' שבת ה"א כתב הדלקת נר בשבת וכו' ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל וכו' שזה בכלל עונג שבת, ובפרק ל' ה"ה כתב וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק וכו' שכל אלו לכבוד שבת הן.

ולשון הרמב"ם צ"ע שבפ"ה כ' שדין נר דלוק הוא דוקא בשבת, ובפ"ל כ' שהחיוב הדלקה הוא מבעוד יום, ועוד קשה על מה שכתב 'מבעוד יום' והרי פשיטא דהאיך שייך הדלקה בשבת, דודאי צריך להדליק מבעוד יום כיון שבשבת אסור להדליק.

ונראה לומר דהלכות אלו הם שני דינים נפרדים, דבחיוב הדלקה יש שני דינים, חדא משום עונג שבת וגם משום כבוד שבת, והם חלוקים בדיניהם, דדין הדלקה שהוא משום עונג שייך רק בשבת עצמה וכמו שאר דינים של עונג כמו אכילה ושתיה וכדו', משא"כ דין הדלקה שהוא משום כבוד שבת עיקר מצותה היא שיהיה דלוק כבר מבעוד יום, דזהו ג"כ בכלל כבוד שבת שמתקן צרכיו מבעוד יום, וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת.

ובזה שפיר מיושב לשון הרמב"ם דבפ"ה מיירי מדין עונג וכמש"כ שם שזה בכלל עונג שבת, וזה החיוב שייך דוקא בשבת עצמה, משא"כ בפרק ל' דשם מיירי בחיוב הדלקה מדין כבוד שבת וכדמוכח מהא דכללה בהדי דכבוד ומסיים שם שכל אלו לכבוד שבת, ועל כן כתב שחיוב הדלקה הוא מבעוד יום עכ"ל [והראני לזה גיסי המופלג הג"ר דוד ליב סלינג'ר שליט"א].

וציינו שם שכיסוד ד' הגרי"ז מפורש בביאור הגר"א או"ח סי' תקכט סק"ה ע"ש, וז"ל, לשון הרמב"ם בפ' ל' מהלכות שבת ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד איזהו כבוד כו' שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כו' ור"ל עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע"ש וכן כסות נקיה ע"ש וז"ש בשבת ענג ובי"כ כבוד לבד וכנ"ל עכ"ל הגר"א שם.

ויש מקום לומר לפ"ז שב' הדינים בהדלקה שהזכרנו קודם הם תליין בב' הגדרים בהדלקה שביאר הגרי"ז, כלומר דהדין שיהיה המקום מואר הוא מדין עונג, והדין שהגברא ידליק נר כדין הוא מדין כבוד שבת כמבואר בדברי הגר"ח, ומעתה מכיון שהדין הוא מערב שבת, וכלשון הגרי"ז: "משא"כ דין הדלקה שהוא משום כבוד שבת עיקר מצותה היא שיהיה דלוק כבר מבעוד יום, דזהו ג"כ בכלל כבוד שבת שמתקן צרכיו מבעוד יום, וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת" עכ"ל, א"כ א"א להמתין עד אח"כ, ומחוייב להדליק קודם שבת, וה"ה לענינינו קודם יו"ט.

ומדברי השו"ת רב פעלים ח"ד או"ח סי' כ"ג שדן במי שנוהג לקבל יו"ט שני מבעוד יום האם ידליק מיד או אח"כ, מביא שם ראיות להוכיח שצריך ע"פ דין וע"פ סוד שיהיה הקידוש לפני הנרות, ולכן נוקט שידליקו עוד מבעוד יום, ומשמע מדבריו לפום ריהטא דמצד היו"ט עצמו אין כאן התחלת חיוב, דודאי החיוב הוא רק משעת חשכה, וכל עוד שא"צ נר אינו מחוייב בנר, ורק מצד שיוכל לקדש לאור הנר אמרינן ליה להדליק, וצלע"ש היטב.

אבל יש לחלק ולומר דמ"מ חיוב ההדלקה של הדין על הגברא ג"כ מתחיל רק מהלילה, דמעולם לא תקנו חכמים להדליק קודם שחשכה, ולכן תפס הבא"ח מטעם הקידוש, א"נ הבא"ח לא רצה להכריע בענין זה, ולכך תפס הראיה מהקידוש שזוהי ראיה ברורה.

וכתב בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן רע"א וז"ל, שאלה: זוג שאוכלים בליל שבת אצל הורי הבעל או האשה איפוא להדליק.

עיקר מצות הדלקה היא במקום אכילה שזהו מקום עונג, אבל כיון שבלאו הכי אחרים מדליקין שמה ולא יהיה חשוך, ולמנהג ספרד הוי חשש ברכה לבטלה לשתי נשים להדליק במקום אחד וכמבואר במחבר (רס"ג ס"ק ח') אף שלדידן האשכנזים רבוי אורה מצוה כמבואר ברמ"א שם ויכולים לברך במקום אכילה אף שאחרת הדליקה שם, מ"מ מותר לברך גם בחדר שינה שחיוב מדינא שלא יכשל בעץ ואבן להדליק בברכה במקום שינה, ואם כן כה"ג (ובפרט היכא שבלא"ה יש שם אור החשמל) עדיף שתדליק בביתה במקום שינה ובלבד שיהיו הנרות ארוכים שיהנו מהם קודם השינה.

אמנם אם בלאו הכי במקום שינה יש אור שמאיר מרחוב או פרוזדור, שאז אין חשש מכשול בעץ וכדו', הזוג יכולים לבחור, ומדליק במקום אכילה לעונג וכבוד, שסעודה חשובה ברבוי נרות וכדין עביד, ואם נמצאים בשעת הדלקה במקום שינה בביתם ומדליקין שמה, גם כן יוצאין כהלכה.

ולכתחילה נראה אם מדליקין בלאו הכי במקום אכילה, דמקום שינה עדיף, אבל אם נוח בזמן הדלקה להדליק במקום אכילה שנמצאים אז שמה, או הזוג רצונם שיאיר רק מבחוץ ויהיה חושך בחדר שינה, יכולים לברך במקום אכילה, אבל אם מדליקין בחדר שינה יזהרו שהנרות ידלקו כשחוזרים לישון שבלאו הכי הברכה לבטלה.

(ועיין תשובות והנהגות ח"ב סימן קנ"ז באריכות ואכמ"ל).

ולפי זה למעשה אף דבלאו הכי מדליקין בחדר שאוכלת, גם כן יכולה להדליק שמה למנהג אשכנז, אבל אם ישנה במקום אחר, ושואלת אפוא להדליק, ראוי להדליק בחדר שינה בברכה שכה"ג חיוב גמור, ומיהו גם בזה אם מדליקה בחדר אוכל יוצאה כדין.

ע"כ לשון התשוה"נ.

למעשה לכאורה הדבר הראוי הוא ללכת אחר התפילה לבית ולהדליק שם.

אכן אם אינו יכול לעשות כן ורוצה להדליק היכן שאוכל אם הוא בן אשכנז יכול להדליק ולברך, אבל אם הוא בן ספרד אינו יכול לברך משום שכבר יש מי שהדליק כאן.

ואם רוצה להדליק אחר הסעודה היכן שישן יש מקום לומר שדי בזה, ואם הוא בן ספרד יתכן שירויח בזה את הברכה שיוכל לברך, מכיון שבאופן זה לא היה כאן מי שהדליק לפניו, שלא כבבית שאוכל שם.

[ומ"מ הרב פעלים שם ס"ל דאם מדליק שלא לשם קידוש וסעודה יש לחשוש לדעות שהוא ברכה לבטלה].

ובכל מקרה לפי דברי הגר"ח הנ"ל יש צורך להדליק לכה"פ מיד בתחילת היום, ולכן עכ"פ אם הוא בן אשכנז אם אינו יכול ללכת לשם לכאורה עדיף שידליק במקום היכן שהוא בזמן האכילה ולא יברך.

***

המשך שאלות ותשובות

בס"ד

א.

אז יוצא למעשה שיש להדליק בלי ברכה בבית שבו נתארח, האם שאני חוזר אני יכול להדליק גם בביתי בלי ברכה?

אם הנך נוהג כמנהג בני אשכנז תוכל להדליק בברכה בבית שבו הנך מתארח באכילה, וכמו"כ תוכל להדליק שוב בבית שהנך הולך לישון שם אח"כ, אם יוסיף לך שיהיה שם אור, כגון שחשוך שם, אם לא חשוך שם ורוצה להדליק לכבוד יו"ט יש לעיין בדבר אם מותר להדליק אש ביו"ט בשביל צורך זה.

ב.

לגבי הבית כשאחזור סביר להניח שיהיה אור ואח"כ יתכבה ע"י שעון שבת.

 האם יהיה לי מותר להדליק גם בבית מבלי לברך?

כן.

גם אם היה חשמל לגמרי - ראה חוט שני יו"ט פ"א סק"א, אג"מ או"ח ח"ה סי' כ' סק"ל, שש"כ פמ"ג הע' קע"א בשם הגרשז"א, ואף ששם מדובר להדליק בברכה מ"מ יתכן ללמוד מזה גם למי שכבר נפטר מן הברכה מ"מ מכיון שאין נרות שבת במקום ששוהה ורוצה שיהיו שמותר לו להדליק ביו"ט, ויתכן שזה יהיה תלוי בין טעמי הרבנים הנ"ל, דלטעם החו"ש שהוא תוספת אורה יהא מותר אם מעוניין בתוספת אורה, ולהאג"מ שיש בזה משום כבוד ג"כ יתכן שיהיה מותר בכל גוני, אבל להגרשז"א שהוא מצד מנהג וזה מה שמחשיב את הנרות, יתכן שלדעתו אין בזה היתר במקום שכבר קיים דין ההדלקה.

ג.

רעייתי לפני כניסת שבת מדליקה נרות בברכה שדולק כ-6 שעות לפעמים שאנחנו חוזרים כבר נכבה הנר.

א) האם אין פה ברכה לבטלה מאחר כבנו חזרה נכבה כבר הנר?

אם יש חשש שלא יספיקו ליהנות מאור הנר, אלא מדליקים והולכים ולאחר שחוזרים הנר נכבה יש בזה חשש ברכה לבטלה.

ב) אין לנו אפשרות להגיע ולהדליק נר שבת בבית המארח בגלל שאנו הולכים לביה"כ ולאחר ערבית אנחנו באים לאכול אצל המארח, מה הדין במקרה כזה?

יש להדליק לאחר ערבית.

באופן כללי יש מנהג שנזכר בפוסקים להסמיך הדלק"נ לקידוש ביו"ט שני על מנת לפטור שהחינו בהדק"נ שמברך על הקידוש באופן שמותר לו לברך (דהיינו בפרי חדש או כשאין לו דאז קי"ל שמותר).

ד.

מה הדין בשבת.

שתדליק נר שאורך זמן יותר (כגון נר נשמה), או שתבוא מוקדם למקום שאוכלת ותדליק שם.

בהצלחה

שנה טובה וכו"ח טובה

***

קרא פחות

שאלה {על שאלה ששאל אחי היקר יניק וחכים אהרן שלמה הכהן נ"י, בקריעת ים סוף כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ידוע דברי הרמב"ן שחלק מאמונה ביציאת מצרים הוא אמונה בנבואה. ושאל השואל מה התחדש עכשיו בקריעת ים סוף יותר ממה ...קרא עוד

שאלה

{על שאלה ששאל אחי היקר יניק וחכים אהרן שלמה הכהן נ"י,
בקריעת ים סוף כתיב ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ידוע דברי הרמב"ן שחלק מאמונה ביציאת מצרים הוא אמונה בנבואה.

ושאל השואל מה התחדש עכשיו בקריעת ים סוף יותר ממה שראו במצרים עשר מכות.

וכלול בזה מה שבהגדה מבואר שבמצרים לקו באצבע ובים לקו ביד שנא' וירא ישראל את היד הגדולה, וזה למעשה המקום היחיד בהגדה שמצאנו רמז לאמונת הנבואה [כלומר שנזכר הפסוק שמדבר על הנבואה].

אני אמרתי שבקריעת ים סוף נאמר.

ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' וכו' וזה הנבואה הראשונה [שנאמרה לישראל] מאז האות ומופת של הדם והצרעת בפ' שמות שנאמר ויאמן העם.

[ועצם מה שהיה אפשר להקשות שהרי עד עתה היה להם כבר נבואה בפרשת שמות התם, ומ"ט הוצרכו שוב לנבואה] - לכאורה זה אינו קשה כי מה שניתן ללמוד מקריעת ים סוף וכן עשר מכות ביסודות האמונה במציאות ה', שכר ועונש וכן השגחה פרטית לא היה להם בפרשת שמות [ששם נזכרו רק מופתים וההבטחות אבל עדיין לא גמל להם הקב"ה אז].

ומה שנשאל לחלק מעשר מכות וקריעת ים סוף והרי גם למכות קדמה נבואה.

אמרתי שמה שמשה התרה את פרעה על פי ה' היה נבואה לפרעה ואסור לנביא לומר נבואתו של פרעה לישראל.

רק במכת בכורות הוזכר לישראל ועבר ה' לנגוף את מצרים וכו' אבל זו לא היתה נבואה לומר הנה לכם אות כמו שאמר על ים התיצבו וראו את ישועת ה' רק סיפור דברים בענין הדם על המשקוף וכו'.

ועכשיו נשאל האם יש מקור לזה חוץ מפשטות הפסוקים שמשה לא הודיע המכות לישראל לפני המכות? ויתכן שישראל ידעו את בואם של המכות דרך פרעה וחרטומיו שצחקו על משה ולעגו לו והתווכחו.

ייש"כ על תשובתך
[מהג"ר מתתיהו הלברשטט שליט"א]}

‏תשובה

יום ראשון כ"ג ניסן תשע"ו

לכבוד הג"ר מתתיהו הלברשטט שליט"א

שלום רב

הנה במדרשים מבואר שהיה קולו של משה מהלך בכל ארץ מצרים לפני המכות, אע"פ שהיתה ההתראה לפרעה, והטעם היה בין למצרים ובין לישראל, למצרים היה כדי שירצו הם לשלח את ישראל, ע"ד מה שנאמר ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו', וביותר כמ"ש בפסיקתא [פ' ויהי בחצי הלילה, פיסקא ז אות ז] שהרגו בכורי מצרים את מצרים כששמעו את התראת משה, וזה לבד ראיה שלא רק פרעה היה שומע ההתראה, וז"ל הבעל הטורים שמות ג' י"ח, ושמעו לקלך.

לקלך.

חסר, לומר שאינך צריך להרבות בקול כי מיד בקל ישמעו לך (שמו"ר ג יא).

ושמעו.

ב' במסורה.

ושמעו לקלך.

ושמעו מצרים כי העלית בכחך (במדבר יד יג).

כשדיבר משה עם פרעה שמעו אותו בכל מצרים (ירושלמי פסחים פ"ה ה"ה).

ועל כן לקולך ב' במסורת.

ושמעו לקולך.

ולא ישמעון לקולך (ד ט).

אף על פי שקולו היה נמוך היה נשמע בכל ארץ מצרים.

ולפי שקול בני אדם נמוך לכך הוא חסר עכ"ל.

[ומה שציינו ירשלמי אינו ממש שם, ומיהו על איזה דברים אחרים כתוב ג"כ שהיה קולו של משה מהלך ת' פרסה כמהלך כל ארץ מצרים, עמ"ש בזה בחידושי על המכילתא דרשב"י].

ולישראל על מנת שירבה כבוד ה' בעיניהם עי"ז.

ומש"כ כת"ר שליט"א לצדד דהיה אסור למשה רבינו לספר לישראל את הנבואות לכאורה יש להעיר ע"ז מדכתיב בר"פ בא, וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה', א"כ מתחילת נבואתו היה עיקר הציווי על מנת שידעו ישראל מזה, ודוחק לומר שהיה בפיקדון לבינתים ורק אחר שנצטוו בקרבן פסח וכו'.

ובאמת ידוע שכבר היה קודם לכן הצוואה להקריב קרבן פסח והיה לישראל בעצמן, וכן היה עליהם ציווי להשאיל ממצרים וזה היה ממש נס שניתן עליהם חן עליון שרצו מצרים לתת להם את כספם וזהבם, ומיהו גם ע"ז י"ל שלא היה כאן ראיות ליסודות ההשגחה וכו' כמ"ש לפנ"ז, הגם שהיו הרבה ניסים כמ"ש חז"ל שהיו שיניהם של מצרים קהות עליהן, וכמ"ש חז"ל שניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת, ממקום פלוני ועד מקום פלוני כת שניה וכו' מ"מ אולי לא היה אות.

אך מ"מ קשה כנ"ל מדכתיב למען תספר.

אכן ראיתי במדרש לקח טוב שכתב, ולמען תספר באזני בנך.

פסוק זה למשה אמרו, למען תספר בתורה להודיע לדורות עכ"ל, וכן במדרש שכל טוב כתב, ולמען תספר.

חזר ואמר דבר הקודש למשה ולמען תספר בתורה ע"כ, א"כ י"ל דבאמת לא היה ציווי לעתה לספר.

אכן האור החיים שם כתב וז"ל, כוונת הכתוב הוא כי בא ה' להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה אלא לחזק האותו' שבהם עיקר האמונה בלב ישראל כדי שיהיה רשום בל ישכח לנצח כי כשיהי' בקרבו של פרעה יהי' בזכרון בני ישראל לעולם ועד והכוונה ע"ד אומרם ז"ל במס' חולין (עה ב) בדין בן פקועה כ"א יהיו בו ב' דברים המופלאים יהי' מוזכר תמיד וכשיראו שאוכלו בלא שחיטה לא יחשדוהו כי מוזכר הוא ביניהם כי תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי והנה באמצעות הפלא שיפליא ה' להודיעם כי הוא שולט ברוח ובמים ובעפר ובבעלי חיים ובאש ובאויר וכדומה אין זה מספיק שיזכר הדבר בתמידות לעולם לחקק האמונה אלא באמצעות היות הפלאה ב' כי יפליא ה' להרע את פרעה ועבדיו להשקותם כוסות לענה מה שלא הי' כן לכל גוי וזה לך נעימות אמרי נועם ולמען תספר באזני בנך ענין זה והסיפור מן הנמנע שיהיה הדבר תמיד בזכרונך זולת באמצעות ב' תמיהות, הא' את אשר התעללתי במצרים הרי תמיה אחת הגם שהי' ה' עושה להם צרות שאין בהם שדוד המערכות והטבעיות אעפ"כ לצד רוב הצרות והמכות עשר מכות וכל מכה היתה של ארבע וה' מכות לא עשה כן לכל גוי הנה הדבר תמוה ותמיה זו לבד לא דכירי אינשי ולא יספרו מעשה ה' ואמר ואת אותותי פי' האותות שעשה ה' תמיה' שנית שגם בלא ענין מצרים האות מעצמו הוא דבר פלא ובאמצעות ב' פלאות תספר באזני בנך ובן בנך וגו' ותכלית המכוון בסיפור הוא וידעתם כי אני ה' ואין עוד ותכזיבו האמונות זולת זה וכן תמצא כשדבר אתנו ה' ב"ה בהר סיני פתח דבריו ית' אמר אנכי ה' אלהיך וזה לך האות אשר הוצאתיך מארץ מצרים והוא שהקדים דבריו כאן ואמר וידעתם כי אני ה' כי יכירו בזה בחוש הראות צדק האמונה מה שלא השיג אדם מהעולם עד העולם ברוך אשר כן עשה לנו עכ"ל האור החיים, וכ"כ בעל ההפלאה בספרו פנים יפות שם, ולמען תספר באזני בנך.

לפי פשוטו עיקר הנסים היה בשביל הסיפור לדורי דורות, כמו שיבואר בסוף הפ' בפסוק [יג, ח] בעבור זה עשה ה' לי וגו' שכל הניסים היו בשביל הסיפור עכ"ל, א"כ י"ל דעכ"פ לדעת האור החיים ובעל ההפלאה נראה שכל ההתראות והמכות היו עבור ישראל, אכן גם ע"ז אולי יש לדחות כנ"ל, דמ"מ לא ידעו שהיה כאן נבואה, ורק שידעו שיש כאן השגחה לשלם לעוברי רצונו.

אבל בספורנו פירש פסוק זה וז"ל, אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה כי הקשה ה' את רוחו היה כדי להרבות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה' (לעיל י, ב) והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי (להלן יב, יב - יג) וכו' עכ"ל.

ומ"מ גם אם הספורנו פירש כך, ואפילו אם בחז"ל כבר פירשו כך, אך אכתי י"ל דהרמב"ן לא פירש כך, ואגב כתב הרמב"ן בפרשת וארא, ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה, ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים, וצוה הקדוש ברוך הוא למשה שילך שם.

והטעם, כי בדם בעבור היותה המכה הראשונה רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו.

וזה טעם ונצבת לקראתו (לעיל ז טו), והתיצב לפני פרעה (פסוק טז), שיעמוד כנגדו ביד רמה.

וכן במכת הערוב נאמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה.

ובברד (להלן ט יג) השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, והוא גם כן בצאתו המימה, כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה לעיני כל העם, כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו, והנה יתרה אותו לעיניהם אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה, ואם לא יעשו כן יהיו חייבין להענש.

אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, ועל כן נאמר בהן בא אל פרעה (לעיל ז כו, להלן ט א, י א), שיבא אל היכלו, ולא הזכיר בכנים ובשחין כן, בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר כי היא רצפת בהט ושש, וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה.

והנה עשו אלו השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך או כיוצא בו עכ"ל.

ומשמע דגם המכות שהיתה ההתראה בפני עבדי פרעה, מ"מ לא היה דוקא בפרסום ובקול גדול, וגם לא נזכר שהיה בפני ישראל.

והנה על עצם הקושיא לכאורה י"ל עוד שמה שכעת ראו ישראל את אמיתת הנבואה הוא ע"י שכעת נשלם הנס, ודרך ראיית האדם להתפעל מן הדברים בעיקר אחר שהדברים נשלמו, והאמונה נובעת גם ע"י ההתפעלות, בפרט שעיקר האמונה שהקב"ה אכן שלח את משה הוא רק אם משה אכן הצליח בשליחותו, אך כל עוד לא טבעו מצרים בים עדיין לא נסתיימה השליחות של מ"ר, שהרי פרעה שלח עמהם שליחים מתחילה לשומרם שלא יברחו וזה היה התנאי שיחזרו תוך ג' כמבואר בקראי בר"פ בשלח ובמכילתא שם.

עד שכעת באו לידי הגאולה השלמה אפילו שלא היו אומרים כדרך שעלינו אנו מצד זה, כך עלו מצרים מצד זה וכו'.

וכמו שאמרו חז"ל על המצב שלפני כן, כשרדפו מצרים אחריהם והשיגום חונים על שפת הים והים סוגר לפניהם, ואין דרך להם לנוס, נמצא מסורין ביד מצרים כציפור שהיא נתונה ביד בן אדם, שאם יכבוש ידו עליה מעט, מיד היא נחנקת, כך ניצולו ישראל מיד מצרים, וכה"א נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרינו בשם ה' עושה שמים וארץ (תהלים קכד ז ח) (שכל טוב שמות יד ל מהמכילתא).

והנה באמת גם לולי דברי הרמב"ן אנו זקוקים לידע הביאור בפסוק מ"ט רק עכשיו האמינו בה' דגם אם לא היתה כאן אמונה בנבואה אך מ"מ מ"ט לא האמינו בה' עד אז, דהרי ראו המכות במצרים שהם מעל דרך הטבע וג"כ עשו קרבן פסח, ולשה"פ כאן הוא ויאמינו בה' ובמשה עבדו, א"כ מ"ט עד הנה לא האמינו בה' כראוי, אלא ע"כ כדאמרן.

וראיתי במדרש שכל טוב שכתב איזה ביאור נחמד על הפסוק, ויוכל ג"כ לתרץ הקושיא על הרמב"ן, וז"ל, אשר עשה ה' במצרים.

פשטיה דקרא הכי משמע שהיו רואין בבינת לבבם ובראיית נשמה יד הימנית הנוראה והנאדרית המחצבת שר של ים הנקרא רהב והמרעצת אויב, שנא' ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב (שמות טו ו), ודומה להם כאילו ראו אותה בעיניהם האיך היא נלחמת במצרים ומכה אותם במיתה משונות, ושיערו אותה בבינת לבם ששים אלף רבוא, ומתוך המראה הגדול הזה שראו הקדוש ברוך הוא נלחם בעצמו עם מצרים, לפיכך וייראו העם את ה', כי לשעבר לא ראו את כבודו, ולא היו יריאין אותו, ועכשו שראו ויאמינו בה' ובמשה עבדו, עכ"ל.

א"כ מבואר שכעת היתה אמונה יותר גבוהה מכיון שהם נתנבאו בעצמן [גם אם קודם שמעו דברי נבואה מ"מ כאן נתחזקה אמונתן מכיון שנתנבאו בעצמם].

וגם בחז"ל [במכילתא מס' דשירתא פ"ג ובזוהר] איתא עה"פ זה אלי שראתה שפחה על הים וכו'.

קרא פחות

שאלה - מה שהקשה על מה שכתב הגר"ח פלאג'י ז"ל [פר אחד על פרדר"א פי"א], במ"ש בפרקי דר"א שם שעשה הקב"ה את האדם בי"ב שעות, שעה ראשונה צבר את עפרו וכו' [וע' סנה' לח ב], דר"א אזיל לטעמיה ...קרא עוד

שאלה - מה שהקשה על מה שכתב הגר"ח פלאג'י ז"ל [פר אחד על פרדר"א פי"א], במ"ש בפרקי דר"א שם שעשה הקב"ה את האדם בי"ב שעות, שעה ראשונה צבר את עפרו וכו' [וע' סנה' לח ב], דר"א אזיל לטעמיה בר"ה ח' א' שבתשרי נברא העולם, דעתה אחר שראינו שי"ב השעות הקבועות היו משך אותו היום א"כ היה יום מימי תשרי שכך הוא אז.

תשובה - הנה זה ודאי שהפשטות כ"ה, וכן משמע בדרשות ר"י אבן שועיב פרשת בראשית וז"ל: והנה אמרו ז"ל במדרש ובסנהדרין פרק דיני ממונות שנברא בעשרה שעות לרמוז לעשר ספירות ולעשר מאמרות.

ואם השם יכול לבראו ברגע, גזרה חכמתו לברוא אותו בשעות ידועות כמעשה האצטגנונים לכלול בו כל הכחות להיות מושל עליהם, ושיהיה גופו למעלה מהם כמו שנפשו למעלה, ולכן אמרו שעה ראשונה צבר עפרו, שנייה גבלו, שלישית רקמו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדוגה לו חוה, שמינית נצטוה, תשיעית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, עשירית סרח, אחד עשר נדון, שתים עשרה נגרש, אבל פעולותיו היו בעשרה שעות, או בשתים עשרה, כנגד שתים עשרה גבול אלכסונין, וכנגד שתים עשרה מזלות המושלות בעולם, מכל זה למדנו חכמתו עכ"ל, והנה כיון שהשוה זה למזלות נראה ג"כ שהבין דמיירי בשעות זמניות [אף דאליבא דאמת להגרח"פ יוצא שהיו השעות ג"כ זמניות].

אכן אם משמע מדברי הגר"ח פלאג'י לא כן אנו מה נאמר, דאין לנו ראיה להדיא שלא כך היה, והגר"ח לפ"מ שסבר שהיו שעות ממש כתב כן, ואה"נ לכאורה אין ראיה ברורה לדבריו, כיון דשייך לפרש זה בשעות זמניות.

ואפשר דהגרח"פ הבין הטעם שחילק הקב"ה המעשים לשעות הוא דומיא דמלך ב"ו כשיש לו מטלות מחלקן לפי הזמנים, כדי שלא יצטרך לעשות הדברים בחפזה, וכך עשה הקב"ה משום טעם, ובאופן כזה פשיטא שאין סיבה שיהא מחולק לפי שעות זמניות [ובפרט שאין כל השעות שם מיירי בפעולותיו של הקב"ה בעצמו ע"ש, מיהו זהו אינו קו' כ"כ דיודע מה שעתיד להיות, והכל עשה בכונה תחילה], אלא לפי שעות קבועות כפי המשוער בדעתו שכך מתאים עבורו.

קרא פחות