נשים

הנה במשנ”ב משמע דמעיקר הדין אין איסור בראיית אשה צנועה בלא הסתכלות לולא מידת חסידות, אולם כידוע שבהדפסת תמונות נהגו היראים להקפיד בזה, והיה מקום לומר דמכיון ששייך לבוא להסתכלות איסור ע”י זה לכך גדרו בזה היכא דאפשר, אולם יעוי’ בחוט שני אה”ע עמ’ מו מז שהחמיר בזה מדינא וכתב דתמונות לא גרע מבגדי צבעונים דאסור להסתכל בהם, ובתמונות יש לומר דאסור אע”פ שאינו מכיר האשה עכ”ד.

הוספה לתשובה בענין הדפסת נשים בעיתון – לענין תמונת אשה ממוחשבת

מה ששאלת לגבי תמונת אשה הנוצרת על ידי מכונה שאינה תמונה אמיתית אם הוא בכלל איסור זה, הנה בע”ז שם בסוגי’ דבגדי צבעונין נזכר דיש מראות שאסור להסתכל בהם אפי’ שאינם שייכים לבנ”א כלל, כגון בבהמה וחיה בשעת זיווג, ומבואר מזה דכל מה שהוא בכלל הרהור אינו תלוי שיהיה שייך דוקא על אשה ידועה.

רק דלענין בגדי צבע קים להו לרבנן דאם אין מכיר האשה אז אין גורם מראה זה להרהור (ונחלקו הראשונים אם האיסור רק באופן שכבר לבשה או לא, ותלוי בדחיית הגמ’ שם, והרחבתי בתשובה אחרת ד”ה מי שאשתו לבשה בגד של אשה שמכירה האם יש בזה איסור הסתכלות, אבל מ”מ רק בשייכים הבגדים לאשה שמכירה).

אבל במראה תמונת אשה נקט הגרנ”ק בחוט שני עמ’ מז להחמיר אפי’ אינו מכיר האשה כלל, ומשמע שלמד כן מסברא דס”ל שלדעתו הדבר גורם להרהור כמו בגדי צבעונים באופן שמכירה, וממילא אין חילוק בין האשה קיימת או לא.

וכ”ש אחר שנתבאר בתשובת הב”ח סי’ יז (הבאתי בתשובה ד”ה מי שאשתו לבשה בגד של אשה שמכירה האם יש בזה איסור הסתכלות) לאסור בלבוש אשה מתה א”כ כ”ש שיאסור גם באופן זה, (וגם להחולקים שציינתי בתשובה הנ”ל מ”מ מודים שמה שניר ששייך לאשה אסור עי”ש).

ואמנם היה לומר דסובר דבתמונה כזו חשיב שמכירה לענין זמן זה שמסתכל בתמונה, דלא שייך לומר שאינו מכיר בזמן שמסתכל בתמונה, עכ”פ גם לפי הצד השני יש לדון דאולי א”צ הכרה דוקא על אשה חיה אלא כל מה שגורם ההרהור.

ואמנם בגמ’ בסוטה פ”ק איכא תנא דסבר אין יצה”ר שולט אלא במה שעיניו רואות, מ”מ שם הוא רק בצירוף שבאותו זמן גופא אין יצה”ר כמ”ש שם התוס’ בשם הירושלמי אין יצה”ר שרוי באותה שעה, ובא לכלול גם שאר הדברים הנזכרים במשנה, ועי”ש במאירי וכן בקידושין בפלוגתא דאבא שאול ורבנן גבי יצה”ר בשעת אנינות, ועכ”פ זה מוסכם לכו”ע היום שלגבי תמונה שאינה ראויה שאין להתיר ע”פ הגמ’ שם בין במתה ובין בתמונה מלאכותית ואף בציור, ולפי שי’ החוט שני לענין הסתכלות גם תמונה בלבוש כשר הוא כמו תמונה שאינה ראויה כמשנ”ת.

עכ”פ מצד המנהג שנהגו היראים להמנע מהדפסת תמונות אשה בעיתון ברור שבכלל זה הוא גם תמונה מלאכותית עכ”פ כל שנראה כתמונה.

ויעוי’ בספר גן נעול ח”ג פי”ג שהאריך להביא הרבה דעות בזה וכמו שהסיק שם דהעיקר בתמונה לאסור גם כשאין מכירה, ועוד הוכיח שם דגם האחרונים שמהם הביאו ראיה להתיר לא מיירו בתמונה אלא בציור, וגם להמתירים בציור גרידא מ”מ באופן שנראה כתמונה אמיתית אפשר שלא התירו, וכידוע שאכן גם לפי המנהג יש חילוק בין ציור לתמונה עכ”פ כשאין מכיר, ויעו”ש כי האריך, ועי”ש בסכ”ב שדן לגבי ציור והביא כמה פוסקים שאסרו סתם ציור.

או”ח סי’ רצו ס”ז, אפילו שמעו כל בני הבית הבדלה בבהכנ”ס, נקט דוקא ששמעו כל בני הבית, ולא נקט באדם פרטי ששמע בבהכנ”ס ובא לבדו בביתו, ואפשר הטעם דבזה אין טעם שלא יצא בבהכנ”ס, וכמבואר לעיל סי’ רצה במשנ”ב סק”ו דרק מי שיש לו בני בית שלא יצא בהבדלת הש”ץ כדי להוציא אח”כ בני ביתו, והכא מיירי שלא נתכוונו לצאת אף אחד מבני הבית על דעת שיבדילו בבית, דקדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא (עירובין ב), אבל ביחיד כה”ג יוצא בבהכנ”ס, א”נ דבר ההוה נקט בני הבית דאורחא דמילתא שיש יותר מאחד.

הנה בגמ’ שבת קיח ע”ב משמע לפי פשוטו דפסוקי דזמרא אינו תקנה דרבנן, דקאמר ר’ יוסי יהא חלקי וכו’, ורוב הדברים שם בגמ’ הם רשות, וגם מהלשון עם קוראי הלל בכל יום משמע שלא כל בני אדם כך הם, ומה שהם חובה מהדבירם הנזכרים שם דנו בהם כבר המפרשים למה קאמר בהו ר’ יוסי יהא חלקי, וכן ברמב”ם בהל’ תפילה אי’ ושבחו חכמים למי שקורא פסוקי דזמרא וכו’ (ובסדר התפילות הביא רק המנהג כדרכו) ומבואר שאינו תקנה דרבנן אלא לכל היותר חיוב מצד המנהג, ובאמת ברכת ברוך שאמר לא נזכרה בחז”ל וגם מה שהביאו חלק מהראשונים שברכת ישתבח נזכרה בדרך אגב בירושלמי וחלקם הזכירו בשם המדרש מ”מ לפנינו ליתא אבל ברוך שאמר לא נזכר כלל, וגם ישתבח לא נזכר בבבלי (וגם מה שנזכר במדרש הנ”ל נזכר דרך ארעי שאסור להפסיק ולא שיש חיוב אמירה מעיקרא ויש לדון בזה אם מה שאסור להפסיק הוא חיוב אמירה ועכ”פ בגמ’ וברמב”ם לא משמע שהוא חיוב אמירה).

ויש להוסיף דגם בכמה סוגיות משמע דעיקר תפילתם היה ק”ש ותפילה, עי’ מ”ש גבי ארחץ בניקיון כפי וגבי רב דמקדים וכו’ וכו’.

וכך רהיטת הפוסקים בב”י ושו”ע בסי’ נב דפסוקי דזמרא אינו אותו דרגת החיוב כק”ש ותפילה לענין שיכול לדלג חלקם במקום הצורך ואפי’ גם ברכות הפסוד”ז בשעת הצורך ונדחה מפני עניינים אחרים מעיקר הדין עכ”פ לשי’ השו”ע כמבואר שם.

וממילא לפי מה שנתבאר בתשובה אחרת דבדברים שאנשים חייבים בהם מצד מנהג אם ידוע שמנהג הנשים שלא לאומרו א”א לחייבן, ולכן אם יתברר שאין מנהג נשים לומר פסוד”ז א”א לחייבן.

וכן דעת השוע”ר (הובא בשעה”צ בדברי המשנ”ב להלן בסי’ ע) שנשים אין מחוייבות וכן משמע בעה”ש סי’ נב ס”א שיכולות להדר ולומר אם כי בסי’ מז סכ”ה כ’ דקבלוהו עלייהו כחובה וצ”ע.

אולם המשנ”ב שם בסי’ נב אחר שביאר שם שיטת הפוסקים הביא שיטת המשכנות יעקב שסובר דפסוד”ז הם תקנה קדומה מימות התנאים, ולהלן במקו”א משמע במשנ”ב שתפס לחשוש מעיקר הדין לשיטתו כמו שציינתי בתשובה אחרת, וא”כ יש לדון לפי שי’ זו אם נשים נתקן בהם ג”כ תקנה זו או לא.

ובאמת במשנ”ב סי’ ע סק”ב נקט שנשים מחוייבות בפסוד”ז ויסד שיטתו על דברי זקני הרע”א (וע”ע משנ”ב סי’ עא סק”ד) שפסוד”ז נתקנו בשביל התפילה, וממילא מאחר שמחוייבות בתפילה דרחמי נינהו מחוייבות בפסוד”ז, ויש לציין דבמחזור ויטרי ג”כ הביא על הא דפסוד”ז דהוא משום שיסדיר שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל (אבל יש לדון בזה דאם נימא שהיא תקנה אחר הגמ’ א”כ מנ”ל שנתקן גם לנשים דשמא הוא מנהג לאנשים כדמשמע ל’ הרמב”ם ואין זה סותר שטעם המנהג הוא מחמת שהוא קודם התפילה, ושו”ר דגם בשבט הלוי ח”ו סימן יב וח”י סימן יז כתב דאין ראיה מדברי רע”א דרק מישך שייכי בתפילה).

והנה ידוע שנחלקו הראשונים לענין פסוד”ז אלו פסוקים נאמרו בזה אבל שי’ רש”י בשבת שם שמקצר הפסוקים הוא יחידאה דכל הראשונים חולקים עליו ומהם הרי”ף והרמב”ם והרא”ש ועוד כמה ראשונים שלא ציינם הב”י שם בסי’ נב, שסוברים שפסוד”ז הם מאשרי ועד סוף התהלים, וגם במסכת סופרים נזכר שהוא מזמורים אלו וכן הודו עי”ש, וממילא אם נאמר שיש עליה חיוב מצד תקנה היה מקום לטעון דהחיוב הוא על כל פסוד”ז הללו, אבל מבואר בפוסקים שברכה אפשר לברך אפי’ רק על אשרי בלבד וכן מבואר במעשה רב.

ובתשובה אחרת הרחבתי בביאור דברי הפוסקים דפשטות דברי הפוסקים שמי שאמר פסוד”ז בדילוג אינו מחוייב להשלים אם אמר הברכות, ורק כשדילג הכל עם הברכות אז משלים הפסוקים, ושם נתבארו לשונות הפוסקים בזה, אלא שיש קצת אחרונים שלא כתבו כן, עכ”פ לפי הפשטות בדברי הפוסקים אפשר דאינו לעיכובא אלו פסוקי שבח נאמרו, ומהך טעמא לא חשו להוסיף במנהג עוד הרבה פסוקי שבח מלוקטים כיון שהברכה תוכל לחול על כל פסוקים אלו ואינם הפסק.

עכ”פ אם נימא דהוכחת המשכנ”י (וצל”ע בפנים) ממה שנזכרה ברכת ישתבח בירושלמי או במדרש שהיה לפני הראשונים א”כ אפשר דאין ראיה עדיין גם לשיטתו שכל הפסוד”ז הם חובה וצלע”ש.

ובאמת בקובץ תשובות ח”א סי’ יד כ’ הגריש”א שיאמרו הנשים לכה”פ אשרי ברוך שאמר וישתבח.

עכ”פ לפי כל מה שנתבאר שנשים שלא נהגו באמירת פסוד”ז לכאורה אפשר דיש להם על מה לסמוך.

לענין הלל של סוכות מבואר במתני’ פ”ג דסוכה שפטורות, ולענין הלל של ליל הסדר מבואר בתוס’ סוכה לח ע”א דבד’ כוסות חייבות משום שנתקנו לומר עליהן הלל והגדה ואף הן היו באותו הנס, ומשמע לפ”ז דכל מצוה שחייבות משום שהיו באותו הנס יהיו חייבות גם בהלל, וכן החו”י במקו”ח כתב שחייבות גם בהלל של חנוכה דאף הן היו באותו הנס וכ”כ עוד כמה אחרונים (עי’ מנחת פתים או”ח סי’ תרפג ס”א, התעוררות תשובה ח”א סי’ קלז).

אולם בדעת הרמב”ם נקטו האחרונים (ראה שדי חמד ח”ט מערכת חנוכה אות ט סק”ב בשם מהר”ש הכהן מוילנא בעל הבנין שלמה, כלי חמדה קונטרס המילואים ח”ו סק”ב, שלמי תודה סי’ יח) לפטור נשים משום שהרמב”ם הביא הך דינא דמתני’ הנ”ל בפ”ג דסוכה בהלכות הלל שלו (בפ”ג מהל’ חנוכה ומגילה הי”ד) שקבעם אחר הל’ חנוכה ומסתימת הדברים משמע שכך הדין אפי’ בהלל של חנוכה.

וכן יש שנקטו גם להלכה (ראה מנח”ש ח”ב סי’ נד, הערות הגריש”א סוכה שם, מועדים וזמנים ח”ב סי’ קמו, ומהבה”ל בסי’ תכב אפשר שאין ראיה ברורה דזיל בתר טעמא שהביא מהתוס’ בסוכה שם, ואפשר דעיקר מה דבא לאפוקי הוא הלל שאינו מחמת נס).

והנה מאחר שנתבאר שפשטות דעת התוס’ לחייבם בהלל וכך יש מקום לטעון מפשטות הגמ’ לכאורה מאחר דנתבאר שחייבים בהלל דליל הפסח ולא נתבאר להדיא שפטורות מהלל אחר שחייבות בו מחמת נס, ומאחר שכך נקטו גם כמה אחרונים, לכך לכאורה דחוק לומר שאין צורך להדר בזה לכתחילה, ומ”מ משמע באחרוני זמנינו שסוגיין דעלמא נקטו שנשים פטורות מהלל מעיקר הדין.

ובבה”ל שם כתב דע דפשוט דעכ”פ היא עצמה יכולה לקרות הלל ולברך אע”פ שאינה מחוייבת וכמו בכל מ”ע שהזמן גרמא שמדקדקות ע”ע ומברכות ומסתברא עוד דגם בהלל דר”ח לפי מנהגינו דמברכין על ההלל דגם אשה יכולה לברך וכמו אנשים וכו’ ודבריו דלא כהיעב”ץ שנשים לא יברכו בר”ח דלא נהגו כמותו, ובניד”ד בחנוכה יתכן שגם בנות ספרד יוכלו לברך מכיון שיש לצרף כאן גם הדעות שנשים חייבות מדינא שזו פשטות הדין לפי הטעם בתוס’ שם.