נגיעה

או"ח סי' שנב ס"א הקורא בספר על האיסקופה ונתגלגל ראש האחד מהספר מיד וכו' גוללו אצלו וכו' משום בזיון כתבי הקודש התירו, המחבר לא הזכיר להדיא מה הדין כשכותל האיסקופה משופעת ונח עליו שהחמיר בזה בס"ב בקורא על הגג, אבל נראה דמאחר וכאן קיל אפי' נתגלגל בחלקו לרה"ר משום בזיון כתבי הקודש, כמבואר בשו"ע כאן ובמשנ"ב סק"ב, א"כ לכאורה כ"ש שנח על גבי כותל משופע שהוא קל מרה"ר כל שאגדו בידו שיהיה מותר, דבכלל מאתים מנה.

ועוד יש לדון באופן שהוא על הגג דבזה אין ביזיון דאיסקופה דדרסי רבים כמ"ש כאן הרמ"א ובמשנ"ב שם, אבל באופן שיש ביזיון גדול אחר כגון שגשמים מנטפין ויבואו למחיקת הכתב והשמות ולגניזת הספר או חלקו, ולכאורה כאן כ"ש דיש להחשיבו כבזיון להתיר בו אפי' הוא בחלקו ברה"ר או ע"ג כותל משופע כל שעדיין אגדו בידו.

וגם במקום דשכיחי גנבי או חיות רעות (עי' בביצה טו סע"א וברפ"י דעירובין), לכאורה יש להחשיבו כמקום ביזיון, אם לא דנימא שכאן כיון שהוא עשה הדבר הלכך צריך לעמוד ולשמור משא"כ בביצה ובעירובין שם שלא הוא עשה וגם הוא מחוץ ליישוב, וצל"ע בזה.

נראה שהבננה נטמאה מחמת רוח רעה דהרי לענין טומאת שרץ שומר חשיב כגוף הפרי ומעביר טומאה כדתנן בריש עוקצין, ומבואר בגמ' ברכות לו ע"ב דגדרי ברכה שייכן ג"כ לגדרי טומאה באופן הנוגע לברכה עי"ש, דגדרי שומר הוא גדר קבוע, ממילא לענין רוח רעה מחמרינן  יותר דחמירא סכנתא מאיסורא ומחמירין בספקות שלו יותר כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קטז, ולכן כל שאין ראיה להיפך יש להשוות הדין להחמיר (ולענין דיעבד יעוי' בפוסקים מש"כ בזה, ועי' בפת"ש ביו"ד שם מה שהביא בשם הגר"א).

ולענין הנוגע בבקבוק מבחוץ היה מקום ללמוד מדברי השו"ע בסי' ד שלא יגע בגיגית שכר והשו"ע פירש דברי הגמ' על נגיעה בזמן רגיל אבל יש מהראשונים שפירשוה ג"כ לענין נגיעה קודם נטילת ידיים של שחרית ועיין מה שהארכתי בחידושי הגמרא שם, ומהשו"ע נשמע דגם לשאר פוסקים איסור הנגיעה הוא אף בגיגית עצמה כך היה מקום לטעון.

אבל האמת שהיא הנותנת דהרי טעם הנזכר בשו"ע הוא שמשמוש היד מפסיד השכר וממילא בודאי שהכונה על נגיעה בשכר עצמו ומזה נלמד דלא הוה סליק אדעתין לאסור נגיעה מבחוץ לפירושו וה"ה לדידן.

נדרשתי לאשר שאלוני לענין הנוהגים להשים הציצית על העינים בק"ש מה יעשה מי שיש לו משקפיים, האם יניח ע"ג העינים ממש או מע"ג המשקפיים כנגד העינים.

ואפשר לבאר את ספיקו של השואל בב' אופנים, דמחד גיסא יש מקום להסתפק האם הענין בזה הוא דוקא על העינים ממש בנגיעה או דסגי במה שמגביה הציצית ומראה שבא לקיים בזה וראיתם אותו, ואם תמצא לומר שיש ענין דוקא על העינים ממש שמא יש הפסק בסידור המשקפיים באמצע ק"ש.

והנה דברים אלו אינם לעיכובא ואינם דינא אלא עיקרם הוא הרגשת הלב, ולכן מעיקר הדין כל שרוצה לעשות באיזה אופן יעשה, ויש להוסיף דבשוחר טוב שהביאו הראשונים והובא בב"י סי' כד לא נזכר שם בפנים השוחר טוב להשים ע"ג העינים כלל, ובטור בשם בעל העיטור הובא מנהג זה (וע' בתשובות רשב"ש בשם מורו הר"פ הכהן להסתכל בציצית בזמן וראיתם אותו וע"ש בשם רבנן סבוראי), וכן בד"מ בשם ראיתי נוהגים וברמ"א בשו"ע סי' כד ובאר"י, וי"ל דהוא נגיעה ממש בעין של חיבובי מצוה.

ויש להוסיף דגם מש"כ הרמ"א גבי הבדלה ליתן היין על העינים כמובן דלא שייך בזה ליתן על המשקפיים.

ויש להוסיף דהקרבן נתנאל (מכת"י נדפס במוריה קמט קנ אזהרה יז) שהוא לגרש הטומאה מהעינים, וכ"כ הא"ר סי' כד סק"ג בשם הקדמונים (והוא מרשב"ש בשם רבנן סבוראי והובא גם בשאר אחרונים) שהוא מועיל שלא יבוא לידי חולי עינים, וא"כ אפשר דמכח זה בעי' שיהיה ע"ג העינים ממש, ועי' עוד להלן מה שאכתוב בזה.

ויש מקום לטעון דכיון דעיקר מילתא היא ראי' דכתיב וראיתם אותו ובראיה תליא מילתא, א"כ ראיה בעששית שמה ראיה כדאמרי' בברכות כד, אולם זה לא שייך לנד"ד דמשום ראיה כבר רואה בלא להגביה כלל אלא דמשום חביבות מצוה מגיעו ע"ג העינים ממש, וא"כ מנ"ל דאם יש הפסק משקפים חשיב נוגע, ומיהו יש מקום לטעון דהעיקר להראות חביבות המצוה וכנ"ל.

אבל הלשון להעביר ע"ג העין אפשר שיש במשמעו שהוא לקרב לעין בלבד, אבל אינו מוכרח דיש לומר ע"ג העינים ממש, ועל בלשון האחרונים ברוב המקומות הכונה על ממש ולא בסמוך, ובשעה"כ אי' ומעביר על עיניו גבי וראיתם אותו, ובפע"ח אי' ובאמרו אחרי עיניכם ישים על העינים, וישים משמע השמה ממש (ומסתמא שאין דין נפרד לכל אחד מהם), ויל"ע.

ואולי מה שהביא הרשב"ש מרבנן סבוראי להעביר על עיניו היינו כמ"ש בסמוך בשם מורו הר"פ הכהן להסתכל בציצית וממילא אין צורך דוקא שיגע בעין וגם רפואה לפ"ז אין בזה וצ"ע.

ומנהג הגר"א והחזו"א שלא היו מנשקין הציצית בשעת ק"ש משום הפסק, ועי' במעשה רב, ובב"י הביא מאבודרהם וארחות חיים בשם רב נטרונאי ושכ"כ א"ח בשם רב משה גאון שלא להחזיק בק"ש הציצית משום יוהרא אולם כבר הביא שם דהאידנא שיש בזה מנהג אין בזה כבר משום יוהרא ועי"ש מה שהביא משאר ראשונים בזה.

וראיתי בלקט הקמח החדש סי' סא סקל"ז שהביא שמנהג רבים להגביה הבתי עינים ורצה לטעון דאפשר שגם מי שאינו חושש להפסק מ"מ בהזזת המשקפיים יש לחוש לשי' הגר"א והחזו"א בהפסק ולכן מי שיש לו משקפיים שלא יזיזם אלא יניחם ע"ג המשקפים.

ולולא דבריו הו"א דהסוברים שאינו הפסק מכיון שאינו בדיבור והוא מענין האמירה (ע"ע משנ"ב לגבי הפסק שלא בדיבור לצורך תפילין בין תש"י לתש"ר וכן גבי הפסק בלא דיבור לצורך הסעודה) א"כ גם לענין הזזת המשקפיים יהיה אפשר להזיזם, ועדיין צ"ב.

ובספר דעת ישראל ציצית סי' רמו הביא דבריו של הלקט הקמח החדש והעלה הצעה בזה להסיר המשקפים קודם ק"ש שלא יהיה הפסק והיא חומרא גדולה וכמבואר שנגיעה בעינים זה אינו ברור כלל שנצרך דבשוחר טוב אי' שמחזיק בציצית ובכמה ראשונים נזכר שמחזיק בציצית ומסתכל בציצית ולא נזכר בהם ליתן על העינים ממש (עי' בב"י), ודעת רב נטרונאי שאינו מחזיק ועי' לעיל (ועי' באוצה"ג ברכות יג ע"ב) וגם לדידן שמחזיק דעת הגר"א והחזו"א שאינו מנשק, וממילא אם הקורא חושש שעלול בהסרת המשקפיים להפרעה בכוונת הק"ש אינו מחוייב בהסרתם דלענין זה סגי לסמוך על כל הני רבוותא, וכן מצאתי כתוב (בספר שמחת הלבבות עמ' רב) שהגרי"ש היה מביא הציצית בלא להסיר המשקפיים.

אבל אם מחמת רפואה רוצה להסירם וכנ"ל וחושש לזה ורוצה להסירם ויודע שמבטל כוונתו בק"ש א"כ אה"נ יותר טוב להסירם קודם ק"ש מאשר להסירם באמצע ק"ש אם מבטל כוונתו שמתעסק בהם בק"ש, אבל אם אין מבטל כוונתו יכול להזיזן ממקומן מעט בק"ש וליתן הציצית שם (אבל מעיקר הדין עי' מה שכתבתי לעיל בדעת הרשב"ש בענין הרפואה לעינים בזה, דאפשר שכוונתו להסתכלות גרידא שהיא הרפואה כמו שנזכר בתשובתו שבב"י ענין ההסתכלות, וגם הק"נ שהזכיר לעיל שיש בזה העברת הטומאה שמא הוא ע"י הסתכלות וקיום המצוה בעינים, וממילא אפשר דאין הרפואה תלויה בהערה ע"ג העין ממש, וכנ"ל בשם הגריש"א).

ונלענ"ד דעיקר המנהג להרמ"א ליתן ע"ג העינים ממש כפשטות המנהג עד כה דלא סגי להו בהגבהת הציצית כנגד הענים לחוד וכ"ש שלא בראיה לחוד, וכך מתקיים חיבוב מצוה כפשוטו, (ומה שיש לטעון שפטור מחמת דבמקום טירחא לא מחייב המנהג אבל לא אמרי' שטעם המנהג לא שייך באופן זה לשופרא מילתא), והפסק כל דהוא כהזזת המשקפיים אינו כלום, והוא כמו הגבהת הסידור והפיכת הדף בסידור לצורך התפילה, (וגם נשיקה שהקפידו עליה החזו"א והגר"א הובא כמדומני מהגרח"ק דעיקר הקפידה בזה בנשיקה בפה דיותר חשיב הפסק כיון שא"א בזמן זה להמשיך בדיבור והו"ל הפסק מאמירתו, וכאן לא שייך, (וצל"ע בנתינה ע"ג העינים מה נהג הגר"א בזה, ועי' בסידור רנ"ה ודבריו תמוהין).

וראיתי ברשימות מהגר"ש דבלצקי (בנתיבות ההלכה ח"נ עמ' תשכט) כ' הנוהגים להעביר הציצית על העיניים בק"ש בוראיתם אותו וכו', כשהולכים משקפיים אין צריכים להרים את המשקפיים כדי להעביר הציצית על העיניים ממש וטוב כן להרים ע"כ.

תשלום הענין דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ולכן מי שנוהג כהגר"א והחזו"א נוהג ומי שינהג כהגריש"א (על יסוד הרמ"א) ינהג ומי שיחשוש להסיר המשקפים כפשטות דעת הרמ"א וכמנהג רבים כמו שהובא בלקט הקמח בתחילת הדברים (קודם שכ' להעיר על זה) וכמו שכ' הגרש"ד שהוא טוב יחשוש לזה יעשה כמנהגו, ומי שלא יחשוש שהרפואה היא דוקא באופן זה לא יחשוש וכנ"ל, ומי שיחשוש להפסק יחשוש ואם חושש לרפואה וגם יודע שיסיח דעתו עי"ז או אם יחשוש גם לרפואה וגם להפסק כל דהוא ויסיר מראש ואינו מבטל כוונתו שמשנה רגילותו שהוא בלא משקפיים קדוש יאמר לו, ובלבד שיכוון דעתו לשמים.

בגמ' בסנהדרין מבואר שאביזרייהו דג"ע אינו נדחה מפני פקו"נ ואפי' דיבור מאחורי הגדר, ומאידך בסוטה כא ע"ב מבואר שמי שאינו מציל אשה הטובעת בנהר חשיב חסיד שוטה, והיינו בודאי כשאינו מתכוון ליהנות, וכלול בזה גם היתר דנגיעה כמבואר בפסקי הריא"ז שם (סוטה פ"א ה"ד), וכתב האג"מ אה"ע ח"א סי' נו שמצינו בזה שאפי' איסור הסתכלות כשאינו להנאה נדחה מפני פקו"נ.

והובא בשם הגרנ"ק (אהל יעקב יחוד עמ' רצט) שאינו צריך לחשוש שמא יבוא לו הרהור אלא מחוייב לדחות ההרהור.

ועוד בענייני רופא עי' בש"ך יו"ד סי' קצה סק"כ ותוה"ש שם ושם הנידון מצד עבידתיה טריד (ע"ז כא) אם מתיר גם שלא במקום פקו"נ, ועי' בספר גן נעול שהאריך בנידונים אלו ובהבאת השיטות בזה כיד הטובה.

יתכן להביא ראיה מדינא דמקנח בעפר (סי' ד סכ"ב) דמשמע שעפר עצמו אינו לכלוך, ואף מועיל לתפילה כשאין מים, ואף שאינו מועיל לניקיון כמים ממש כאשר הידים כבר התלכלכו מדבר לכלוך אחר, אבל מסתמא דלכלוך לא חשיב כלל, אא"כ הריצפה מלוכלכת, שאז הנוגע בו והתלכלך יצטרך ליטול ידיו דלא גרע ממנעלים.

ומ"מ כתב השו"ע בס"ס קפא דגם לשיטת התוס' דא"צ מים אחרונים אבל אם הוא איסטניס וירחץ ידיו אסור לברך קודם שירחץ ידיו דחשיב ידיו מלוכלכות, ולכן הנוגע בריצפה ג"כ אם הנגיעה מפריעה לו ויטול ידיו א"כ יצטרך ליטול ידיו קודם שמברך, וכן אם מואס באכילה כל זמן שידיו נקיות, עי' מה שכתבתי בתשובה אחרת [ד"ה המשתמש בממחטה לכיחו וניעו והיא לחה האם מחמת זה מתחייב בנטילה].

ולענין הנוגע בגלגלים כבר כתבתי בתשובה הנדפסת בעם סגולה דמסתבר שצריך נטילה דלא גרע ממנעלים גם אם נימא דבמנעלים הרחיצה הוא רק בנוגע בסוליית הנעל, כאן הרי הגלגל מתגלגל על הארץ בדוחק כל הזמן על כל דבר לכלוך וזוהמא וחשיב כנעל ממש עכ"פ כשאינו נקי.

יעוי' ברמ"א בשם מהרי"ל ובמשנ"ב בשם הגר"א ומור וקציעה מה שהביאו לענין אם נגיעה בצואת החוטם מחייב בנטילה או לא, ויש לציין דמצד הסברא היה מקום לחייב דהרי אדם נמאס בזה יותר מזיעה כל דהוא של מקומות המכוסין, והמשמעות ביומא כט דגדר ידיים המאוסות המחייבות נטילה הם מה שדרך בני אדם להימאס בזה ומה שאין דעת הבריות שוה עי"ש שזה מחייב בנטילה בפניהם באופנים מסויימים כדי שלא ייחלש דעתם מחמת מיאוס.

ובברכות אמרי' ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידיים מזוהמות פסולות לברכה וכו' אנא לא זוהמאי ידענא אלא מתניתא ידענא וכו'.

ובשו"ע סי' קפא ס"י ובמשנ"ב שם סקכ"ג פסקו דגם להסוברים שהאידנא אין חיוב מים אחרונים מצד מלח סדומית מ"מ בגוני שהוא איסטניס ובלאו הכי מנקה ידיו מהמאכל צריך לנקותם קודם ברכה, א"כ בפשוטו היה מקום להחמיר בזה, מ"מ יש מקילין בזה מאחר דבמציאות קשה להחמיר בזה, בפרט האידנא עם ריבוי המזגנים (ואולי גם המאכלות שאינם בריאים) קשה להחמיר בזה, וגם בארחות רבינו מובא בשם הקה"י שלא החמיר בזה.

ונשאלתי בענין הנ"ל באופן שאין ממשות ואין טופח על מנת להטפיח (כגון בוגע בטישיו מבחוץ) אם אוסר, ובאמת בהרבה דינים מצינו שיש דין טופח על מנת להטפיח אבל בנוגע בדבר מיאוס או בזיעא לא מצינו שיש שיעור טופח על מנת להטפיח ולהרבה פוסקים גם אם אין ידוע זיעא כלל אבל גם להמקילים בזה (כמו שהרחבתי בתשובה אחרת) לכאורה א"צ טופח על מנת להטפיח אלא כל שנוגע במקום שדרך לימאס בזה וכשהוא נמאס בזה בעצמו וא"כ זהו השיעור כמבואר בשו"ע הנ"ל, וא"כ יצטרך להשתמש בשכבות טישו מחמת כן, וצל"ע למעשה.

ולענין מה הגדר בזה הנה בשו"ע שם משמע דלכלוך שדרך אדם להקפיד עליו לרחצו מידיו חשיב מזוהם לגבי אותו האדם, ומאידך גיסא שאר בני אדם שאין רגילין לרחוץ מבואר במשנ"ב שם סקכ"ב דלא חשיב זוהמא לגבייהו, מלבד אם נימא דיש כאן גזירת זוהמא כעין גזירת זוהמא להחזו"א וסייעתו על כל מקומות המכוסין, ומיהו מצד זה יש לומר דהבו דלא לוסיף עלה.

ולענין אדם שאינו מקפיד ברחיצה בסתם גוני אבל לגבי אוכל מקפיד לרחוץ משמע בגמ' יומא שם דחשיב מקום הטינופת, ואדרבה משמע שם שסתם ידיים אינם נקיות ואין אדם מקפיד בכל זמן על נקיותם לגמרי וכן משמע שם שיש מצב שאדם לא ירחץ ידיו אלא רק לצורך אכילה (מדאמרי' שם חילוק בין אכילה לשתיה ודוק), ואע"ג דהתם מיירי לסעודה ולא לתפילה מ"מ הפוסקים השוו סעודה לתפילה ולמדו דינים מידיים מטונפות דסעודה לתפילה בשו"ע סי' ד בתשובות רשב"א המובא בב"י שם.

ושוב חשבתי להעיר דהנה מבואר בגמ' דשייך בתפילה מעיקר הדין נקיות בכל מידי דמנקי, ובפוסקים מבואר דהיינו שיחכך ידיו בכותל וכו', וצע"ק דהרי בנוגע במקום הטינופת עדיין יש משום מיאוס בידיו גם לאחר שקנחם בכותל וכיו"ב, א"כ למה לא נחשיבם כידיים מזוהמות, ומיהו באמת לסעודה גם כשנוטל ידו אחת לשתיה בעינן דוקא מים, וכן לתפילה לכתחילה אסור בלא מים, ואולי כך הוא הגדר שאדם שאין לו מים וצריך להחזיק אוכל או לנקות ידיו מחמת איסטניסות מקנח מקום הזוהמא בממחטה או בכל מידי דמנקי, וממילא כך נאמר הגדר בתפילה שאם אין לו מים מקנח וכו' כיון שכך נוהג אדם שאין לו מים, ואפשר עוד דלד"ת הקילו יותר אחר דמצינו שבדיעבד מועיל לתפילה.