משחק

לבני אשכנז במקרה שיש לבעה"ב שמחה מהמשחק נראה שאפשר לברך, ולבני ספרד הנוהגים כהכה"ח הפשטות היא שלא מברכים.

מקוורת:

במשנ"ב סי' רכג סקי"ט כתב דמי שקנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך הטוב והמטיב על כלים של בני ביתו, כיון שטוב הוא גם לו שזכה שבני ביתו יהיו לבושים במלבושי כבוד, ובלבד שקנה לאשתו וזרעו.

ויש לעיין אם הוא דין במלבושים כמו שמצינו בדיני נדרים וכתובות שהוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו שלא יהיו בניו לבושים במלבושים טובים, או גם בכל דבר שהוא לשימושם.

והנה מקור דברי המשנ"ב הוא מהב"ח והב"ח בא לפרש דברי הטור שהביא הסמ"ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב.

ושם בטור בשם סמ"ק לא נזכר כלל ענין בגדים וגם מתחילת הסימן בטור עד עכשיו לא נזכרו בגדים כלל, אלא אחר כך בסעיף ד' איתא לבש מברך מלביש וכו'.

ומאידך יל"ע דזה פשיטא שלא כל דבר שאדם מברך עליו שהחיינו יצטרך אביו לברך על זה הטוב והמטיב וא"כ היכן הגבול בזה.

ואולי הב"ח והמשנ"ב קאי רק על דבר שאדם קונה לבני ביתו שממה שקונה להם חזינן שיש לו שמחה בשימושם, ואע"ג דסתם קונה מתנה לחבירו אין הקונה הנותן מברך כמ"ש הבה"ל ד"ה מברך בשם האחרונים, מ"מ בצירוף מה שנהנה מזה הוא עצמו מברך.

ואולי יש מקום לומר שיש כאן צירוף ג"כ מצד מה שהכלים נשארים שלו, ואולי היינו דנקט הטור בשם סמ"ק הלשון קנה לביתו ולא לבני ביתו, דהיינו קנה לשימוש הבית למי שישתמש והוא עדיין ברשות בעה"ב, אם כי אינו מוכרח, עי' שבת קיח ע"ב, ויל"ע אם שייך לבאר המשך דברי המשנ"ב על עב ושפחה לפ"ז עי"ש, ועצם מה שהכלים נשארים ברשותו ג"כ משמע מהמשך דברי המשנ"ב הנ"ל דזה לבד אינו מחייב בברכה אם קנה הכלים לא לשימושו אלא למטרת אדם אחר אלא רק בצירוף שיש לקונה עצמו תועלת ג"כ על דרך שהתבאר.

אבל אין לומר דיש כאן צירוף שקונה בגדים גם לעצמו יחד עם מה שקונה לבני ביתו, ורק בכה"ג מברך הטוב והמטיב על מה שקנה להם, דאילו מצד בגדים שלו הרי כבר בירך שהחיינו כמ"ש במשנ"ב שם, ואינו מתחייב מחמת זה בעוד ברכה.

ומאידך גם דברי המשנ"ב בשם הב"ח הם חידוש, דהב"ח בא בזה לפרש דברי הסמ"ק שהביא הטור אבל הב"י פירש דברי הסמ"ק באופן אחר, וכ"כ בחידושי הגהות בשם מהר"א מפראג ומהרש"ל (אם כי המשנ"ב  בסוף סקכ"א כ' בשם א"ר דרוב הפוסקים סוברים שבמקום שמברך הטוב והמטיב אינו מברך שהחיינו אבל עדיין אינו מופקע שכך היה דעת הסמ"ק), ובהערות מכון ירושלים על הטור שם הביאו כמה נוסחאות דלא גרסי כלל תיבת 'גם' בטור בשם הסמ"ק ולפ"ז ליכא לדיוקא כלל, (אם כי גירסא זו צ"ב מה בא הסמ"ק לחדש, ושוב ראיתי דבהגהת סמ"ק שהביא הב"ח להדיא מבואר דגרסי' 'גם' בסמ"ק), א"כ כל דברי הב"ח הם חידוש שאחד מקבל ואחד מברך שאינו נוהג בשאר מקומות כמ"ש הבה"ל בשם האחרונים, והבו דלא לוסיף עלה, וכ"ש שיש סברא דדוקא באופן של הב"ח יש לו הנאה ותועלת ישירה מעצם לבישתם ולא רק ששמח בשמחתם, ולכך שייך הטוב לו והמטיב לבני ביתו כמ"ש הב"ח והמשנ"ב בשמו, אבל אם השמחה שלו היא שהם שמחים הכל נכלל במה שמודה שמטיב לבני ביתו ולא שייך בזה הטוב והמטיב.

אולם מאידך גיסא בנידון דנן יש יותר טעם לברך, דשם כל בגד שנקנה לאחד בני ביתו אינתיק לשם אותו האדם ונפקע שמו מבעה"ב קצת, גם אם הבגד עדיין ברשות בעה"ב, משא"כ כאן שנקנה המשחק לשימוש הבית ולשימוש כל יושבי הבית יש יותר שייכות בזה לבעה"ב, דחשיב כלי זה כמו לשימוש הבית, ולפי מה שנתבאר לעיל יתכן דגם במקרה של הב"ח עיקר מה שמחייב הברכה בסופו של דבר הוא משום שנשאר החפץ בבעלות הבעה"ב, ועי' מה שכתבתי לעיל על הלשון בביתו.

ויתכן לומר אבחנה נוספת בזה דמי שקונה כלי שיהיה ברשותו ושמח בזה מברך עליו רק דאם אין לו בזה שימוש כלל היאך יברך אף אם נכנס הדבר לרשותו, אבל אם יש לו הנאה חשובה ממה שבני ביתו נהנים מזה שוב חשיב שקנה לרשותו דבר שיש לו שמחה בזה, ולא גרע מהקונה חפץ להתנאות בו בביתו בויטרינה שמברך עליו אף אם אין לו מזה שום שימוש אחר (ויש לדון בדינו של ב"ח אם יאמר דינו גם באופן שנתן במתנה לבני ביתו, דאם נימא דבכה"ג לא מיירי יתיישב היטב הבה"ל הנ"ל, ועי' בוזאת הברכה עמ' קסח ובמה שהביא שם בשם הגריש"א ולפו"ר גם הוא הבין דהמשנ"ב לא מיירי באופן שהקנה הכלי לבני ביתו, ואכן מצאתי בעמ' שאחר זה שהביא בשם הגריש"א שאם הקנה לילד את הבגד אינו מברך שהחיינו).

והיוצא מכ"ז דבאמת דברי המשנ"ב אמורים באופן שקנה הבעה"ב לעצמו דבר וההנאה המופקת לו מקנייתו היא שיש מישהו שמשתמש בזה כדי שלא יפטר על ידי שיחשב שקונה למטרת אדם אחר (וע"ע בערה"ש סי' רכג שהקונה בית לשימוש אחסון ולא למגורים אינו בכלל הברכה והוא חידוש לומר שדבר חשוב כזה כשהוא רק למטרת אחסון אין בו שמחה, אבל עכ"פ עיקר הדברים ברור שהקונה שלא למטרת שימושו אינו חשוב שמחה לענין ברכה).

ולכן נראה דמאחר ויש סברא זו ומאחר דגם פשטות דברי הטור בשם הסמ"ק שהב"ח בא לפרשם מיירי בכל כלי לכן אם יש לו שמחה במה שקונה לשימוש בני ביתו בכה"ג יוכל לברך.

ובכה"ח סקל"ו כתב בנידון המשנ"ב הנ"ל שיברך בלא שם ומלכות, וכמו שנתבאר דלדעת כמה פוסקים ומכללם הב"י אין כוונת הסמ"ק למה שפירש הב"ח בדבריו, ולכן בני ספרד אינם מברכים כנ"ל דספק ברכות להקל, אולם למסקנת הדברים דהב"ח מיירי באופן מסויים נתבאר דיש טעם בדבר למה שיברך גם לולא דברי הסמ"ק ויל"ע באיזה אופן מיירי הכה"ח.

מותר כיון שאינו עושה שום רושם אותיות כלל (יעוי' רמ"א סי' שמ ס"ד בשם תה"ד סי' סג ובמשנ"ב שם).

קרא פחות

הנה ידועה דעת המחבר לגבי כדור משחק שנחשב שאין לו שימוש מוגדר, אבל נראה דתשמיש כבוד הוא תשמיש חשוב, דבהרבה מקומות נזכר שאדם משתמש בדבר בשביל להיראות בו, ור' יוחנן קרי למאניה מכבדותיה, וגם הדלקת נר ביו"ט בפוסקים נזכר שהענין בזמנינו הוא כבוד וחשיבות, א"כ נראה שיש שימוש מצד כבוד וחשיבות, וגם כל ענין תכשיט הוא תשמיש כבוד, ותכשיט מבואר בכמה מקומות שהוא מותר בטלטול (כל שאינו מוקצה מחמת חסרון כיס), ומצינו שיש תכשיט לאדם ותכשיט לבית, ודבר כזה הוא תכשיט לבית.

ובדקתי וראיתי בספר וביום השבת עמ' שא שהביא בשם ספר ברית עולם הל' ממחס"כ סעיף ז' ששימוש לנוי אינו נחשב שימוש כלל, אך הביא שם שכל האחרונים חלקו ע"ז, התהלה לדוד סי' שלו סק"ו, והגר"מ פיינשטיין והגרשז"א, וציין שם לשבט הלוי ח"ג סי' לב.

קרא פחות

למנהג בני אשכנז אינו מוקצה (רמ”א או”ח סי’ שח סמ”ה), ולמנהג בני ספרד הדבר אינו ברור כלל.

וגם להנוהגים היתר בזה אבל אין ראוי לגדולים לשחק בו כמו שאכתוב בתשובה הסמוכה.

מקורות: השו”ע [שכמותו נוהגים בני ספרד] שם פסק שהוא מוקצה, ולפי פשטות דברי המשנ”ב שם ס”ק קנז הוא גם בכדורים של היום, שכן כתב המשנ”ב שם שמה שראוי לשחק בו אינו נותן לו שם כלי להפקיע ממנו מוקצה, אמנם בשם השבט הלוי [ח”ט סי’ עח] והגרשז”א [ביצחק יקרא על המשנ”ב שם] והגריש”א [שבות יצחק מוקצה פ”ה אות א] הובא שהכדורים שלנו אינם מוקצה.

אמנם באור לציון [ח”ב פכ”ו תשובה ח] החמיר בזה.

ועי’ בחוט שני [ח”ג פס”ח סק”א] שכתב כמה צדדים בזה, וגם לדבריו במסקנתו אינו ברור ההיתר לכדורים של היום לבני ספרד, עי”ש.

נמצא שמאחר והנידון כאן על בני ספרד שיותר הולכים לפי הוראות רבני ספרד והם החמירו בזה וגם מהמשנ”ב סתימת דבריו משמע להחמיר בזה, א”כ קצת דוחק להתיר בשופי לבני ספרד כהיום, אולם בודאי המקיל יש לו על מה לסמוך, בפרט שמדובר בדרבנן שבשל סופרים יש לילך אחר המקיל, ובפרט שלהרמ”א אפי’ כדורים שבזמנם יש להתיר וכ”ש זה, ויש לצרף דעת הרמ”א וסייעתו גם לבני ספרד במקום שאין ברורה דעת המחבר, ובפרט שמסברא פשוטה היה נראה להקל בזה מאחר שיש עליו תורת כלי ויש לו שימוש ידוע ומוגדר.

יש כאן כמה נידונים:
א') האם בגד של לילה חייב בציצית מי שלובשו ביום - בזה יש מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, והכרעת ההלכה לחשוש לדעת הרמב"ם שמחייב בזה ולא ללבוש בגד של לילה ביום בלא ציצית [משנ"ב סי' יח סק"ב].

ב') האם בגד שאין דרכו בלבישה אלא בהתכסות בלילה נחשב בגד - יש בזה מחלוקת האם נחשב בגד או לא, והכריע המשנ"ב סק"ח שיעשה קרן אחת עגולה כדי לפטור מציצית, אבל ההכרעה היא רק בבגד של צמר, אבל בבגד של שאר מינים (שחיובו להרבה פוסקים הווא רק מדרבנן) נקט המשנ"ב שאין להחמיר בזה, והחזו"א או"ח סי' ג' סקל"ו כ' שהמקיל יש לו על מה לסמוך [גם בבגד צמר, עי' שונה הלכות על המשנ"ב שם סי"א, ולענין אם הוא בגד שמשמש רק לכיסוי בשינה של יום יעוי' להלן מה שאכתוב בזה].

ג') הנידון השלישי הוא, ששמא נאמר שגם להדעות שבגד כזה שאינו מיועד ללבישה אינו בגד, אך אם משנה את שימושו באופן חד פעמי יש לדון שמא נחשב אז בגד, ואז יהיה חייב כמו שאנו מחייבים בציצית בגד של לילה ביום (שחוששים לדעת הרמב"ם), מצד שני יש לומר ששם לגבי בגד של לילה ביום דעת הרמב"ם שאין משנה כלל זמן הלבישה העיקרי של הבגד אלא זמן לבישת הבגד בפועל, משא"כ כאן שצורת שימוש הבגד אינו בלבישה אין בזה שם בגד.

ויעוי' בחזו"א שם סוף סקל"ה שכתב לחלק בין ארעי חשוב לארעי שפל, (שהאופן של השו"ע לענין סדיני לילה שנמשכים ביום הוא ארעי שפל ולא דמי לבגד כלים שלפעמים הגדול מתעטף בו שהוא ארעי חשוב), ומכח זה ביאר למה סדין שעיקרו ללילה ורק משתמש בו בסוף שנתו ביום פטור [להדעות שבגד לילה פטור גם ביום] כיון שהשימוש שמתשתמש ביום הוא שימוש ארעי שפל, וא"כ כ"ש בעניננו שאין בו שום שימוש רשמי וייעודי כזה (להשתמש בשמיכה כמשחק ולהתעטף בו) שנחשב ארעי שפל, וא"כ לפי הדעות שבגד של התכסות בלבד כסדין מיטה אינו נחשב בגד ה"ה גם כשפעם אחת ישים אותו על גופו דרך מלבוש כמשחק ייחשב ארעי שפל.

ולכן לפי החזו"א שהמקיל בסדינים יש לו על מי לסמוך גם כאן המקיל יש לו על מי לסמוך (מכיון שההגדרה שלשימוש מסוג כזה ע"פ החזו"א הנ"ל היא כארעי שפל, לכן למעשה זה לא יותר חמור מסדין לילה שנמשך ליום, ואע"פ ששם יש שני צירופים, צירוף אחד שהוא בגד לילה מעיקרו וצירוף שני שאינו דרך מלבוש, מ"מ כאן ג"כ אינו דרך מלבוש לפי החשבון שנתבאר וג"כ אינו בגד יום בדיוק כמו שם, ויעוי' בסמוך להלן עוד הרחבת דברים בזה), ולפי המשנ"ב בשאר מינים יהיה פטור, ובבגד צמר העצה שיכול להיפטר מזה אם אינו יכול לעשות קרן עגולה הוא להפקיר את השמיכה (עי' בתשובה מק"ט 4843 המתחיל אדם שחושש וכו' באות ה').

השלמת והבהרת כמה דברים

והיה מקום לטעון ולומר דכל מה שנחשב שימוש גרוע בשמיכה לפי החזו"א הוא רק משום שתחילת השימוש עצמו הוא בלילה אבל כאן שתחילת השימוש הוא ביום לא יהיה פטור שימוש גרוע ויתחייב בציצית, אבל לפי זה יימצא שאם משתמש מידי פעם בשמיכה לשינה ביום יהיה אסור, ולכאורה הרי זה חידוש חריג לדינא, לומר דלפי הדעות שמתירים הוא רק בכל פעם שתחילת השימוש בלילה; ויל"ע (ויעוי' להלן מסקנת הדברים בזה).

ואולי יש לבאר כוונת החזו"א באופן אחר דתשמיש שפל כוונתו לצירוף העובדה שאין כאן צורה גמורה של לבישה, דאף שהחזו"א מיירי בחילוקו הזה לדעות המובאות במ"א ומ"ב הסוברות שכיסוי כזה לבישה, מ"מ מודו שנחשב שימוש שפל לענין שלא ייחשב מחמת זה בגד של יום, היינו בצירוף מה שעיקרו של לילה ובצירוף שאין בו שימוש חשוב ביום, ולפי טעם זה אם לובשו בדרך מלבוש (שגם בשמיכה שייך דרך מלבוש כמ"ש מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה ויוצא לרה"ר, לענין הוצאת שבת, והאחרונים דנו לענין מגבת).

ואם לזה כוונת החזו"א לא יהיה היתר בנידון דידן.

אולם באמת עיינתי שוב בלשונו של החזו"א ומבואר להדיא דהטעם שחשיב שימוש שפל ביום הוא משום שהטעם שלובשו ביום נמשך משנת הלילה, ולכך אין לזה חשיבות של מלבוש יום כל שהלבישה היא רק מחמת הלילה (ובגד שעשוי לכיסוי שנת יום באקראי באופן רשמי החמיר בו החזו"א לעצמו כמ"ש בדינים והנהגות), ואעפ"כ יש לומר שעדיין אינו מחוייב בציצית אם לובשו פעם אחת ביום, דאחרי שההגדרה של בגד זה הוא של לילה שוב אינו חייב בציצית בבגד זה כלל גם ביום.

אולם אחר העיון בדברי החזו"א, כל דברי החזו"א הללו מתייחסים רק לתחילת הנידון שבגד זה פטור להרא"ש כיון שהוא בגד לילה, אך אינם מתייחסים כלל מה הדין לדעת הרמב"ם בכזה בגד.

וזה יהיה תוספת דברים לומר בדעת החזו"א שלפי הצד שאין דרך לבישה בכזה בגד שעשוי רק לכיסוי (היינו הדעה שהמשנ"ב פסק כמותה לענין שאר מינים), א"כ כל שאין תשמיש ארעי רשמי בבגד כזה לא יהיה חייב בציצית.

ובאמת יש להוסיף עוד דכל מה שהביא החזו"א ראיה הוא ממה דקי"ל בשיעור הבגד דבעינן גדול יוצא בו לשוק, ושם הרי לא מספיק שלובשו באקראי אלא שלובשו באקראי בשוק, וא"כ לא שייך כלל בנידון דידן לגבי המתעטף בשמיכה במשחק, ולכן אפי' אם היה תשמיש אקראי רשמי לכאורה עדיין לא היה חייב בציצית.

לענין ההכרעה בבגד כיסוי של שינה הכרעת המשנ"ב להקל בשאר מינים והכרעת החזו"א דמעיקר הדין יש להקל, אולם זה רק בצירוף שמדובר על בגד לילה ותחילת השימוש בלילה (עכ"פ החזו"א הזכיר להדיא סברא זו בס"ק הקודם), אבל בגד כיסוי שמשמש לשנת יום בזה יש פחות מקום להקל, כיון שאין כאן כל צירופים אלו, ומ"מ בנידון דידן שאינו שייך כלל לתשמיש הבגד הוא נידון אחר וכמו שנתבאר.

קרא פחות