משה

בַּיִת/משה/עַמוּד 32

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: כ״ט במרחשוון תשפ״ה

במשנ”ב סי’ רפה סק”ו בשעה”צ סקי”א בשם הבאה”ט שם סק”א משמע דהטעם שלא להפסיק בשנים מקרא הוא רק מחמת שמאכילין אותו בגחלי רתמים, ומשמע שאין דין מיוחד בשנים מקרא. אולם גם במשנ”ב שם מבואר להמעיין דיש טעם מלבד איסור ההפסקה דהרי ...קרא עוד

במשנ”ב סי’ רפה סק”ו בשעה”צ סקי”א בשם הבאה”ט שם סק”א משמע דהטעם שלא להפסיק בשנים מקרא הוא רק מחמת שמאכילין אותו בגחלי רתמים, ומשמע שאין דין מיוחד בשנים מקרא.

אולם גם במשנ”ב שם מבואר להמעיין דיש טעם מלבד איסור ההפסקה דהרי מתחילה קאמר שראוי לבעל נפש שלא להפסיק ושוב קאמר דהבאה”ט החמיר וכו’ משום גחלי רתמים, ומבואר דגם בלא הטעם של גחלי רתמים ראוי שלא להפסיק, ומקורו משכנה”ג בשם סדר היום (סדר הכנת השבת) שכ’ שם שטוב ויפה שלא להפסיק באמצע שנים מקרא.

וכן הוא להדיא בשל”ה בשם הרמ”ק שלא להפסיק בדיבור כלל בשמו”ת אפי’ לצרכיו (אע”ג דבשאר לימוד יש לומר דמפסיק לצרכיו שרי).

וכן במעשה רב סי’ נט הובא בשם הגר”א דיש לקרוא פרשה שלמה עד פתוחה או סתומה לפי הענין ואז לקרוא תרגום, ומשמע דכ”ש שאין להפסיק ולילך לביתו באמצע הענין.

אם כי בין פרשה לפרשה (היינו תוחה או סתומה) מוכח שם שדעת הגר”א שלא להקפיד בזה דהרי מחלקו לכל יום מימות השבוע, אבל הסדר היום דלעיל לא נקט כן, וכן בכה”ח סקט”ו ע”פ הקבלה שלא להפסיק כלל בשמו”ת.

ונראה בזה דצריך שהתרגום יהיה מכוון על המקרא, וכמו שהובא מהחזו”א שא”א לומר התרגום קודם המקרא כיון שהתרגום מכוון על המקרא, וממילא א”א להפסיק כיון שהוא מסודר דוגמת קריאה”ת.

וצריך שיהיה מסודר באופן שאפשר להבין הענין, דאם מפסיק אחר וידבר ה’ אל משה לאמר וכיו”ב והולך לביתו ומשלים אחר כך את המשך הפרשה או בכל כה”ג שהפסוק הוא המשך דברי הפסוק הקודם, ממילא אין כאן עיקר כוונת תקנת שנים מקרא ואחד תרגום שילמוד הפסוק ופירושו ויבינו, (וגם בתקנת המקרא לחוד לפני התרגום העיקר הוא ההבנה והתרגום הוא רק ההשלמה לתקנה כדי להשלים ההבנה), וממילא א”א להפסיק לפי הענין.

(ומענין לענין עי’ בבה”ל הל’ ק”ש דיש להסתפק לענין חזרה על תיבה לדעת הר”ח אם יוצא ואפשר דטעם הספק הוא משום שמאבד כאן הבנת המשמעות שהוא העיקר, ומענין לענין עי’ עוד בשער אפרים שכ’ דהמדקדקים יותר מידי באמירתם עד שנשמע כהברה אחרת ולא כדרך דיבור בני אדם ג”כ לא עבדי שפיר).

והנה בקריאה”ת מצינו שמותר להפסיק עכ”פ אחר ג’ פסוקים, ואז מותר לצאת בין גברא לגברא, ובגמ’ מספקא לן לענין בין פסוקא לפסוקא, אבל עכ”פ אחר ג’ פסוקים יכול לצאת, וגם המנהג להפסיק בין גברא לגברא כשמסיים בדבר טוב (ע”פ הירושלמי לסיים בדבר טוב) אפי’ אם הוא באמצע ענין, אלא שכבר נתבאר במשנ”ב דדין זה לצאת בין גברא לגברא בקריאה”ת הוא רק כשכבר שמע קריאה”ת.

ובקריאה”ת גופא ההפסק הוא רק בין גברא לגברא להחליף הגברא אבל אין מפסיקין ויוצאין מבהכנ”ס וגם אין מוסכם בפוסקים דמותר לדבר אז, ויעוי’ במשנ”ב בהל’ קריאה”ת.

קרא פחות
איסור הפסקהאמקותגמראהלכההלכות לימודהפסק בין פסוקיםהפסקההפסקה בין פסוקיםהפסקה בלימודהפסקה בתורהזמן הפסקהזמן לימודזמן קריאת שמעחדשחידושלימודלימוד מקראלימוד תורהמשהקריאת הפסוקיםקריאת התורהשאילתאשאלהשאלה חדשהשאר לימודשיעורי מקראשנות מקראשניים מקראשנים מקרא
0
נשאל: ד׳ באדר א׳ תשפ״דב:

אינו מוקצה. מקורות: בגוף הנידון האם הוספת ניילון על עגלה באופן שכל גג העגלה נפתח בשבת, הוא מותר בשבת או לא נחלקו פוסקי זמנינו, והרבה כתבו להתיר בזה (שש”כ מהדו”ח פכ”ד סי”ג ובהערה מד בשם הגרשז”א, שו”ת באר משה ח”ו סי’ ...קרא עוד

אינו מוקצה.

מקורות:

בגוף הנידון האם הוספת ניילון על עגלה באופן שכל גג העגלה נפתח בשבת, הוא מותר בשבת או לא נחלקו פוסקי זמנינו, והרבה כתבו להתיר בזה (שש”כ מהדו”ח פכ”ד סי”ג ובהערה מד בשם הגרשז”א, שו”ת באר משה ח”ו סי’ צז, הגרנ”ק הובא בארחות שבת פ”ט הערה מד), אבל יש מהפוסקים שהחמירו בזה (שבט הלוי ח”ג סי’ נד, אז נדברו ח”א סי’ עט אות קלו), וטענתם שמאחר ולא היה מערב שבת גג טפח אע”פ שנעשה בהיתר, ממילא באופן כזה יתכן שיהיה אסור להוסיף על אוהל ארעי כזה לפי החזו”א (ועי’ שש”כ שם מש”כ על טענה זו).

ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב סי’ שטו סקכ”ז שהאריך להביא המקורות בענין דעות פוסקי זמנינו סביב כל נידון גגון העגלה, ועי”ש בתחילת דבריו על המשנ”ב שם מה שהביא בכל הנידון על סגירת גגון העגלה עצמה בשבת כשלא היה פתוח טפח מבעוד יום מה הדין בזה שאינו מוסכם כלל להתיר בזה והאריכו בזה הפוסקים עי”ש מה שהביא בזה.

ומ”מ לניד”ד לגבי השאלה אם גג זה הוא מוקצה או לא, פשיטא שאינו מוקצה, מכיון שאינו מיוחד רק לעשיית אוהל באופן האסור , כיון שלכו”ע מותר לפרוס כיסוי ניילון זה אם היה גגון העגלה פרוס מערב שבת לפחות טפח, ודבר שמלאכתו גם להיתר אינו נחשב כלי שמלאכתו לאיסור (כמ”ש המשנ”ב בשם המג”א).

קרא פחות
דבר שמלאכתו לאיסורדבר שמלאכתו לאיסור ולהיתרכיסוי ניילוןמוקצהמשהעגלהשבת
0
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

הנה קבלתי המכתב אמש, אם כי בודאי שיש כמה מונים בספרי ההלכה שיוכלו לספק התשובות לזה ממה שאוכל להעלות כאן, אבל פטור בלא כלום א”א, ואכתוב בזה מידי פורתא כדלהלן: הנה ראשית כל ז”ב שיש דעות בגאונים ובראשונים שהיום לא ...קרא עוד

הנה קבלתי המכתב אמש, אם כי בודאי שיש כמה מונים בספרי ההלכה שיוכלו לספק התשובות לזה ממה שאוכל להעלות כאן, אבל פטור בלא כלום א”א, ואכתוב בזה מידי פורתא כדלהלן:
הנה ראשית כל ז”ב שיש דעות בגאונים ובראשונים שהיום לא שייכי עניני רו”ר, וכמ”ש הערוך ע’ אספרגוס בשם רב האי שכל הדברים האמורים נאמרו רק לזמנם שהיו המזיקים והשדים מצויים מאוד והיו מינים ממינים שונים אך כיום נחלשה הסט”א ונחלשו גם הם אך מלכתחילה טוב לחוש להם (ע”פ בן יהוידע).

ומ”מ בפוסקים דידן נטו לחלק לכל ענין לגופו, וכמו על נט”י של שחרית שחייבו בזה, וכן גבי אוכלין שתחת המטה שכתב הרמ”א [יו”ד סי’ קט”ז ס”ה] ע”ז דחמירא סכנתא מאיסורא ע”ש [ולא באתי להכנס הלכה למעשה בזה], ומאידך גיסא בהרבה דברים לא שמענו ולא ראינו שמחמירים בזה, כמו גבי אופיא דחולין, וכן הרבה, ועי’ באריכות בס’ שמירת הגוף והנפש להרב לרנר שהאריך הרבה בענינים אלו בכל פרט לגופו כיד ה’ הטובה.

[ולא אעלים עיני מדברי הרמב”ם בפי”ב מהל’ רוצח ושמ”נ ה”ה בטעם אוכלין תחת המיטה הוא שמא יפול דבר המזיק ואינו רואהו, אבל כל הפוסקים הזכירו טעם הרו”ר וכמ”ש הראב”ד שם, ובעצם הר”מ לשיטתו בזה בהרבה מקומות דלא ס”ל מרוחות וכו’ ואכמ”ל].

רק אציין בענין רו”ר שאחר השינה, דהנה עצם מה שצריך ליטול ידים הוא דינא דגמ’, אבל מה שאסור לילך ד”א זה הביאו הפוסקים מהזוהר, ומטו משמיה דהגרשז”א בשם הג”ר דוד בהר”ן בשם הגר”א דהאידנא אחר עעק”ה של ר’ אברהם בן אברהם בטלה הרו”ר הזה של הליכת ד”א, עי’ מ”ב מהדו’ ביצחק יקרא, וידידי הרב שמעון מאנטשארש האריך בזה במאמרו להביא הרבה מ”מ בזה [ויצויין שהגרח”ק לא נקט כן למעשה, וכן מנהג רבים].

בענין רו”ר בא”י איני מכיר מקור להקל בזה בודאי שלא ידוע לי מי שמקיל בזה למעשה, ואדרבה הזוהר הי’ בא”י וגם התנאים שדברו בגמ’ על רו”ר היו בא”י, וגם מפוסקי א”י דנו על רו”ר כגון של הקם מהמיטה ואוכלין שתחת המיטה ולא חילקו בזה, ואמנם י”א שאין שדים בא”י כיום אבל לא מצאתי מי שנקט כן למעשה.

עצם ענין שום קלוף אי”ז רק דעת מרן הרב מצאנז זצ”ל [וכנ’ כוונתו למ”ש בשו”ת דברי יציב ח”ב סי’ ט”ז סק”ט] אלא דעת הרבה פוסקים עד פוס’ זמנינו להחמיר בזה, והיה ג”כ מעשה בירושלים עם כה”ג בליל הסדר ודנו גדולי ירושלים המהרי”ל דיסקין ועוד עד הגרי”ש אלישיב האם יש לחוש בזה בליל שימורים ועוד נפק”מ בזה.

וכן כתב בערוך השולחן יורה דעה סימן קטז סכ”ג, וז”ל, וחמשה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו ואלו הן האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה והשותה משקין מזוגין וכל אלו באופן שעבר עליהן הלילה אבל בלא זה לא איכפת לן עכ”ל.

וכן כתב בבן איש חי שנה שניה פרשת פינחס, וז”ל, וכן לא יאכל שום ובצל שעבר עליהם לילה אחת אחר שנקלפו, ואם נשאר בהם מעט מקליפתם מותר, והיינו דוקא אם לבדם אבל אם מעורבים עם שאר אוכלין הן בבישול הן בכבוש אפילו קלופים לגמרי, מותר, וכן עמא דבר, וצריך להזהיר אנשי עירנו בשומין הבאים מפרס שהם קלופים לגמרי עכ”ל.

וע”ע שוע”ר שם ולקו”ה להחפץ חיים נדה י”ז.

וכתב בשו”ת בית שלמה ח”א יו”ד סי’ קפ”ט, דבזה אסור לכו”ע גם להמתירים בדיעד אוכלין תחת המיטה, וכ”כ בשיורי ברכה אות י’ ומחזיק ברכה יו”ד סי’ ו’ סק”ג ועוד (ועי’ ארחות רבינו ח”א עמ’ שע”ו או’ י”ד בשם החזו”א ודרכי תשובה סי’ קט”ז אות ע”ד), וכמש”ש בדברי”צ אות ח’.

ואגב אביא בזה מה שכתב בשו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן כ, וז”ל, והנה בעצם הא דרשב”י שאיכא סכנה בשום ובצל וביצה שהיו קלופין מאתמול ועבר עליהן הלילה לא הובא בש”ע לא בדברי המחבר ולא בדברי הרמ”א אף שמפורש בגמ’ סכנה דאיכא להאוכל, אף שהובא בש”ע הא דתבשיל ומשקין תחת המטה ביו”ד סימן קט”ז סעי’ ה’ שרוח רעה שורה עליהן, (ומה שלא הזכיר אוכלין הוא משום דהביא גם עניני אחריתי דאיכא בהו חשש סכנה דהוזכרו בירושלמי פ”ח דתרומות ה”ג א”ר אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין ושם לא הוזכרו אוכלין אלא תבשיל תותי ערסא, ואולי סובר הש”ע דבאוכלין ליכא איסור דחשש רוח רעה דלכן הוסיף משקין אף שג”כ ליכא בירושלמי משום דאיכא בגמ’ פסחים ואוכלין לא הזכיר, אבל תמוה מ”ט יפסוק כירושלמי ולא כגמ’ דידן ולכן מסתבר שלאו דוקא וגם אוכלין אסור להש”ע וצע”ק), אף שלא הוזכר בגמ’ איסור האכילה בשביל זה, שלכן אולי משמע שסובר הש”ע ורמ”א דדין דרשב”י הוא רק דעת יחיד ורבנן פליגי עליו וכדחזינן שבירושלמי לא הזכיר זה וכו’ עכ”ל, וכתב זה כדחייה ותירוץ על התמיהה שיש בהשמטה זו, וע”ש מ”ש להלכה.

קרא פחות

יורה דעהמשהנדהשחריתתשובה
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{שאלה – כתיב (בדברים פרק לא פס’ י-יב): ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות: בבוא כל ישראל לראות את פני ה’ אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם: ...קרא עוד

{שאלה – כתיב (בדברים פרק לא פס’ י-יב): ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות: בבוא כל ישראל לראות את פני ה’ אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם: הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת:}

ואין מובן פשטות המקרא שאחר שקורא מקהיל אותם, שהרי לפי האמת מקהיל כדי לקרות אח”כ, וכן מבואר בסוטה מ”א ב’, ומהו שנאמר תקרא וגו’ ואז הקהל וגו’.

תשובה – צדקת למאוד שאין הסדר כן, ובאמת א”צ להביא שום ראיה ע”ז, ובהרבה מקומות מסרס רש”י המקרא וילמוד סתום מן המפורש, וזו א”צ לפנים ודי בזה.

ופשט הפסוק הוא שבבוא כל ישראל לקיים מצות ראיה, אז יש לקרוא לפניהם, ואיך תעשה זאת, שכן אין כולם באין באותה השעה ובאותה העת, לכך אמר שיש להקהיל אותם קודם הקריאה, כדי שיהיו כולם שם בבת אחת.

אחר זה ראיתי באלשיך הק’ שעמד בזה, וז”ל [אלשיך על דברים פרשת וילך פרק לא פס’ י]:

והנה מהראוי היה יאמר מתחלה תקהיל את העם האנשים כו’, ואחר כך יאמר ותקרא את התורה הזאת באזניהם, אך אומרו תחלה תקרא כו’ נגד כל ישראל באזניהם הוא בלתי מסודר.

אך הנה היה אפשר לומר הנה השלמים הנקראים ישראל, המה ידעו כל מה שכתוב שם ולמה צריך שישמעו.

והעם הבלתי יודעים ונשים, גם בשומעם מה יועיל למו.

לזה אמר בבא כל ישראל כו’, והוא מאמרם ז”ל (שבת י א) על פס’ (משלי כח ט) מסיר אזנו משמוע תורה, שאומר הוא יתברך המסיר אזנו משמוע תורה שאומר שכבר למדו ושמעו פעמים רבות, גם תפלתו שמתפלל לה’ שלש פעמים ביום תועבה, שהרי גם ה’ שמע בשחרית וחוזר לשמוע במנחה ובערבית.

על דרך זה יאמר במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל, שעם שגם בשנה ההיא נתראה זה פעמים בפסח ועצרת, וחוזר לראותם שם גם פעם שלישית ואינו קץ בהם זולת מה שרואה אותם בכל מקום.

כן גם בשמוע תורה היודעים ונכנסים הדברים באזניהם כי מבינים הם תקרא באזניהם, ולא יקוצו גם שלמדו ושמעו פעמים רבות.

וגם הבלתי נכנס באזניהם שהם העם המוני חסרי ידיעה (יב) והנשים והטף כו’ גם שמעצמם לא ידעו ספר יבינו על פה.

וזהו למען ישמעו ולמען ילמדו וגם ויראו כו’ בשומעם שהם דברי תוכחות.

(יג) והכת השלישית שהם בניהם אשר לא ידעו הבנת הדברים גם בשומעם ישמעו ולמדו שיחשקו ללמוד.

עוד יתכן כיוון לאמר בבא כל ישראל לראות, והוא כי הנה שלשה דברים מצוה הוא יתברך.

א.

מציאות קריאת התורה.

ב.

היות במקום אשר יבחר ה’ במקום שבאים להראות שהוא בעזרת בית המקדש.

ג.

שיקהילו גם אנשים ונשים וטף שכולל יודעים ובלתי יודעים אפילו טף שאין מבינים.

על כן אחר אומרו הראשונה שהיא מציאות הקריאה באומרו תקרא את התורה הזאת, אמר מה שאמרתי שיהיה במקום אשר יבחר ה’ שהוא בעזרה ולא בחוץ, הטעם הוא לשיהיה נגד כל ישראל באזניהם.

והוא כי אילו חוץ לעזרת בית המקדש היו צריכים מקום רחב כמחנה ישראל שבמדבר שהיתה כמה מילין, ולא יהיו בפני המלך הקורא רק קצתם ולא ישמעו קולו כי אם הקרובים אליו, כי אך רחוק יהיה בין המלך ובין העם אשר בכל גבול מחניהם.

על כן צוה יתברך יהיה בעזרה כי שם צוה ה’ את הברכה שמועט החזיק את המרובה.

באופן שכל ישראל ימצאו בפני המלך ולא קצתם וכלם ישמעו קולו ויכנסו דבריו באזניהם.

וזהו אומרו תדע למה אמרתי במקום אשר יבחר, הלא הוא כדי שיהיה נגד כל ישראל, שיקרא הקורא נגד כל ישראל שיהיו כל ישראל נגדך לפניך ויכנסו כל דברי התורה אשר תקרא באזניהם, כי כלם ישמעו כי סמוכים וקרובים המה אליך.

ועוד שלישית תעשה, והוא הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך כו’, מה שיהיו כל אלה במקום הנזכר הוא היודעים ומבינים למען ישמעו, מה שאין כן במקום אחר שלא ישמעו הכל כמדובר.

וענין התורה שישמיעום, הוא ללמוד ליראה על ידי דברי ספר משנה התורה שכלו תוכחות, וזהו ולמען ישמעו ולמדו כו’.

ואשר לא יבינו שהוא הטף למה יבואו, והנה בגמרא (חגיגה ג א) אמרו לתת שכר למביאיהם לאבותם המביאים אותם.

ומה הוא שכר אבותם הלא הוא שישמעו ולמדו ליראה כו’ כל הימים כו’, לומר שבזכות זה יזכו אבותם שבניהם ישמעו ולמדו תורת ה’ ליראה כו’, כי אין שכר לאב גדול מזה שיזכה בנו ללמוד וליראה את ה’.

ואפשר שילש שכרו שהוא בבני חיי ובמזוני, בבני שיחיו בניהם ויזכו לתורה וזהו ובניהם כו’ ישמעו ולמדו כו’, ועל חיי אמר כל הימים אשר אתם חיים, ועל מזוני אמר על האדמה כו’ שהוא זבת חלב ודבש עכ”ל האלשיך, והארכתי להביא כל לשונו כי היכי דלא נפטור לזה בכדי.

קרא פחות
התורהמשהמשנהקריאת התורהשבתתשובה
0
נשאל: כ״ו בטבת תשפ״דב:

אין ראיה שיש מצוה בזה. ומאידך גיסא גם איסור לכאורה מוסכם שאין בזה. מקורות: יעוי’ בתענית כה ע”א על הנר שנעשה בו נס על ידי ר”ח בן דוסא ודלק עד מוצ”ש ובמוצ”ש הביאו ממנו אור להבדלה, והיה מקום לבאר שיש בזה ...קרא עוד

אין ראיה שיש מצוה בזה.

ומאידך גיסא גם איסור לכאורה מוסכם שאין בזה.

מקורות: יעוי’ בתענית כה ע”א על הנר שנעשה בו נס על ידי ר”ח בן דוסא ודלק עד מוצ”ש ובמוצ”ש הביאו ממנו אור להבדלה, והיה מקום לבאר שיש בזה מעלה דכיון דאיתעבידא ביה חדא מצוה ליעבד ביה מצוה אחריתי, כמ”ש לגבי עירוב, וכ”כ הפוסקים גם לגבי שעוה של נרות בית הכנסת להשתמש בזה לנר של מצוה.

אולם במפרש (מיוחס לרש”י) בתענית שם פי’ שאחר כך כיבוהו כדי שלא ליהנות ממעשי ניסים, וא”כ מה שנקטו בגמ’ על הנר ההוא שהביאו ממנו אור להבדלה הוא רק להשמיענו שאחר זה כבר לא השתמשו עוד בנר זה (ורק לצורך מצוה הקילו להשתמש במעשה ניסים במקום שהיו צריכים שלא היה להם אש אחרת אז, כמו שהקילו לענין הדלקת נר שבת כדלעיל מינה במעשה המובא בגמ’ שם), ומאידך גיסא גם במפרש אינו מוכח לפרש כן, דיש לומר שבא לפרש הטעם למה רק עד אז דלק ולא יותר, כלומר מאחר שהנס גרם לו לדלוק א”כ מאיזה טעם כבה לבסוף, אבל הטעם שהשתמשו בזה לנר הבדלה אפשר מחמת הואיל דאתעביד וכו’.

אולם יעוי’ במשנה ובגמרא בשלהי ביצה דלענין כמה דינים מבואר ששלהבת אין בה ממשות ורק מדרבנן תקנו כמה דברים גם בשלהבת כמו בדבר שיש בו ממש יעוי’ שם, וא”כ גם לענייננו יש מקום לומר דג”כ אינו צריך להשתמש דוקא בשלהבת שהשתמשו בה לנר שבת.

ואמנם מצינו שיש דינים מסוימים שנאמרו גם בשלהבת, עי’ בביצה שם, וכן לענין נר ששבת מצינו שהזכיר השעה”צ [רחצ כו] שיש בנר השני מהאור הראשון.

וכן יש לציין דהנה נזכר בשו”ע ס”ס תרכד שצריך להשתמש במוצאי יו”כ בנר ששבת, ואילו לענין שבת נזכר בסי’ רחצ ס”ה שא”צ נר ששבת כלל אלא רק ששת ממלאכת עבירה, ולא הזכירו שטוב גם בשבת להשתמש בשלהבת הנר של הדלקת הנר של שבת ויל”ע.

(ומה שלא הזכירו שיש מעלה להשתמש באותו הנר גופא שנשאר משבת אה”נ זה כלול במה שהזכירו בהנ”ל לענין שעוה של בית הכנסת דהיינו הך).

ויש לציין עוד דבשו”ע הל’ נר חנוכה ס”ס תרעד הזכיר על כמה נרות של מצוה המבוארים שם שמותרין להדליק זה מזה, ולא הזכיר כלל שיש עדיפות דוקא ליקח מנר של מצוה לנר של מצוה, וא”כ אולי משמע שלגבי שלהבת לא נאמר ענין זה של הואיל ואתעביד וכו’.

עד כאן לא מצינו הכרח לומר שיש לו להדליק מנר שנשאר מהדלקת הנר של שבת לנר של הבדלה.

ומאידך גיסא לכאורה לדעת כמה פוסקים אין לעשות כן, והוא הביאור הגר”א והחמד משה שהביא המשנ”ב בהל’ חנוכה שם ס”ס תרעד, וכן באשל אברהם מבוטשאטש שם, ואמנם בסי’ קנד ס”ק נד נקט המשנ”ב כהדעה בשו”ע המקילה, אבל ודאי שאין להדר בדבר שהוא איסור לפוסקים אחרים, אפי’ אם נימא שיש בזה הידור כנ”ל.

ויש לנו להתבונן בגוף דברי הפוסקים שלגבי שיירי השעוה כ’ להתיר ולגבי הדלקת הנר עצמו כ’ לאסור עכ”פ בחלק מהמקרים ולחלק מהדעות בכל המקרים.

ונראה דאין טעמם משום שבשלהבת לא אמרי’ הואיל ואתעבידא וכו’ מהטעם הנזכר שאין בשלהבת ממש, אלא משום שבהעברת שלהבת איכא ביזוי משא”כ בשיירי שעווה הנשארים.

וכן מבואר בשו”ע סי’ קנד סי”ד דנר של בהכנ”ס אחר שכבה מותר להדליק ממנו נר של חול, וע”ש במשנ”ב ס”ק נה דלא עדיף מנר חנוכה אחר זמן מצוותו, וכן בנר של הבדלה כ’ הבה”ל ומקורו בט”ז בהל’ חנוכה שם סק”ג שלאחר שהבדילו עליו נגמרה מצוותו.

א”כ אם נימא דהגר”א והחמד משה בהל’ חנוכה סי’ תרעד מודים לדברי השו”ע ומשנ”ב שם בסי’ קנד, א”כ אין איסור בדבר להדליק מנר של שבת אחר מוצ”ש שכבר עבר זמן מצוותו, וכמ”ש בתענית שם (אף שאין ראי’ ברורה מהגמ’ שם לדידן דכל ענין הדלקה מנר לנר אפי’ בנר חנוכה של איסה”נ תלייא באשלי רברבי ואכמ”ל), אבל גם מצוה אין לנו ראיה ברורה שיש במה שמעדיף להשתמש בנר של שבת להדליק ממנו נר של הבדלה.

קרא פחות
הבדלהחנוכהמשהעירובשבת
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

‏יום חמישי י’ סיון תשע”ו לכבוד ידידי הג”ר אריה ליב הכהן לינטופ שליט”א שלו’ רב {ע”ד מה ששאלת בגונא שאחר ברכו של ערבית כאשר כבר פתח בברכות ק”ש גילה שיש לו לכלוך בבגדו, שלכאורה היה עליו לנקותו קודם התפילה, האם כעת יפסיק ...קרא עוד

‏יום חמישי י’ סיון תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר אריה ליב הכהן לינטופ שליט”א

שלו’ רב

{ע”ד מה ששאלת בגונא שאחר ברכו של ערבית כאשר כבר פתח בברכות ק”ש גילה שיש לו לכלוך בבגדו, שלכאורה היה עליו לנקותו קודם התפילה, האם כעת יפסיק מתפילתו לנקותו, ולהמתין למנין אח”כ, או שא”צ להפסיק לזה כעת, כדי שלא תתבטל כוונתו.

}

הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ב ס”ו, וז”ל, העומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.

וכתב במשנה ברורה ס”ק כז בשם הפמ”ג, וז”ל, אבל אם עומד בק”ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו עכ”ל.

אבל כ”ז הוא לגבי לכלוך בידיו שיש בזה גריעותא טפי, אבל נקיון הבגדים שהוא יותר למצוה מן המובחר בזה לא איירי המ”ב.

והנה יעויין בשו”ע ומ”ב סי’ צ”א ששם נזכרו הרבה פרטי דינים באלו בגדים אסור להתפלל עמהם, אבל לא נזכר שם שאם יש לכלוך בבגדו אסור לו להתפלל, ואמנם הכל לפי הענין, ובשו”ע סי’ צ”ח ס”ד כתב, וז”ל, וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה; ומ”מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות.

ומשמע לכאורה דאי”ז לעיכובא בשאר בגדים, כגון בשעת הדחק כבענינינו, אם לא יהיה נקיות בשאר בגדים.

מאידך לגבי כוונה בתפילה, כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ח ס”ב, וז”ל, לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו, ואף שסיים, ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כ”כ בתפלה, מ”מ בודאי שהעיקר בתפילה היא הכונה.

ועוד כתב בפרי חדש אורח חיים סימן צא סעיף ה, וז”ל, ולא ברגלים מגולות.

זה יצא לו מהא דאמרינן פ”ק דשבת [י, א] רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, וכתבו בתוספות [ד”ה רמי] מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בתשעה באב ויום הכפורים ע”כ.

ומ”מ משמע דהיינו ממדת חסידות אבל מעיקר הדין שרי, דהא אהא דתנן במגילה [כד, א] פוחח אינו עובר לפני התיבה, פירש רש”י פוחח יחף.

ולעבור לפני התיבה הוא דלא יעבור אבל להתפלל יחף שרי, והר”ן [שם טו, א ד”ה פוחח] השיג על פירוש רש”י שאפילו לעבור לפני התיבה שפיר דמי, דהא תנן [שם כד, ב] האומר איני עובר לפני התיבה מפני הסנדל אף יחף לא יעבור, משמע דהא אחר עובר אעפ”י שהוא יחף עכ”ל.

ומבואר שכ”ז אי”ז מעיקר הדין, וכ”ש נקיון הבגדים שלא נזכר כלל.

ומ”מ בודאי שראוי לכתחילה להקפיד ע”ז בכל גוני גם בתפילה, ולא גרע ממ”ש בר”פ אין עומדין בברכות ל’ ב’ דרב יהודה מציין נפשיה ומצלי, ואף שראוי להקפיד שלא יהא כתם בבגד בתפילה וכן ברמב”ם (פ”ה מהלכות תפילה ה”ה) כתב וז”ל: שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן ואלו הן.

.

.

תיקון המלבוש.

כיצד מתקן מלבושיו תחילה, ומציין עצמו ומהדר, שנאמר השתחוו לה’ בהדרת קודש ולא יע”בתפילה באפודנתו.

וכתב הכס”מ: אמרינן בברכות (דף י ע”א) רבה בר רב הונא רמי פזמקי ומצלי, כלומר היה נותן אנפלאות חשובים ברגליו, אמר הכון לקראת אלוקיך ישראל, עכ”ל.

וגרסי’ בשבת דף קי”ג ב’, קי”ד א’, וז”ל, אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן מניין לשנוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו.

ופרש”י וז”ל, מניין לשינוי בגדים – שהוא דרך כבוד לפני המקום.

ולבש בגדים אחרים – והוציא את הדשן, הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה, כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון קיטור וניסוך.

ותנא דבי ר’ ישמעאל – בדרשא דהאי קרא.

בגדים שבישל בהם קדירה לרבו – דומיא דהוצאת הדשן.

אל ימזוג בהם כוס לרבו – לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים עכ”ל.

וה”ה לתפילה שלא ילבש בגדים מטונפים טובא שעוסק בהן למלאכתו.

וכן כתב בחי’ ר’ פרחיה (בשיטת הקדמונים) מסכת שבת שם, וז”ל, מנין לשינוי בגדים – פירוש לכבוד שבת או לתורה או לתפלה, שצריך נמי לתקן מלבושו עכ”ל, וכ”כ בפירוש קדמון שם וז”ל, פירוש מנין לנו שנשנה בגדינו לשבת ולתפלה ולכל דבר שיש בו עבודה לאל, ואח”ז סיים שם וז”ל, הרי מעתה שיש שינוי בגדים [במקדש] מעבודה חמורה לעבודה קלה, [אף] אנחנו צריכים להחליף בגדינו של שבת ושל תפלה [לכבוד] וחשיבות יתר עכ”ל.

מ”מ מכיון שאי”ז איסור מעיקר הדין לכאורה, א”כ לא נראה שצריך להפסיק.

ועי’ בס’ בן ידיד על הרמב”ם שם שחלק ע”ד הפר”ח הנ”ל, ולכאורה במ”ב סי’ צ”א סקי”ב ס”ל ג”כ שזהו חיוב, אכן גם המ”ב לא מיירי אלא בדברים בזויים ממש, אבל ענין נקיון הבגדים לא נזכר להדיא בכל הסימן שם, ומש”כ הרמ”א לקשט וכו’ היינו מצוה מן המובחר, והרי גם מה שהזכירו הקדמונים הנ”ל להחליף הבגדים לתפילה ע”כ היינו רק מצד מה”מ, שהרי דעתם להחליף בכל גוני מצד מעלת התפילה, גם אם אינם מטונפים ממש, וכמו הא דמייתי מתרוה”ד ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, וזה אינו מצד טינוף אלא מצד מעלת העבודה.

והנה בשבת קי”ט א’ קי”ל שצריך לקדש השבת ויו”כ בכסות נקיה, ולא נזכר עוד ענין זה על דברים אחרים, וקצת תמיהה שלא נזכר ענין זה רק בשבת ואילו בתפילה לא נזכר אלא ענין העיטוף לת”ח, וכן על ת”ח שאסור שיהיה לו רבב על הבגד הביא הגר”ד יפה בשם החזו”א (בסו”ס לעבדך באמת) שאין הכונה לכתם יבש אלא רק לכתם לח.

והנה בפוסקים הזכירו בכמה דברים אם שרי בתפילה היינו אם דרך לע”בפני גדולים או לא, ולכאורה כתם בבגד הוא דבר שאין טורח כ”כ לנקות כשעומד לפני גדולים, ומיהו הכל לפי הענין, והרבה כתמים יתכן שא”א לומר שהם בגדר זה, וא”א לכתוב במקום כזה כלל ברור בזה.

ועי’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ ר”צ בשם החזו”א שהקיל בלבישת החליפה על הכתפים, וכ”כ הגרח”ק בשמו, אבל בזה החמיר בהליכ”ש תפילה פ”ב.

ולגבי צבעי שלא מתבייש לצאת לרחוב בבגדי עבודה כתב בחשוקי חמד ברכות דף יד ע”ב, וז”ל, שאלתי פעם את מו”ח מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א האם צבעי רשאי להתפלל עם בגדי העבודה שלו.

והשיב לי שאם הוא לא מתבייש ללכת עמהם ברחוב יפו בירושלים, יכול בשעת הדחק ללובשם אף בתפילה.

וכתב בחשוקי חמד שם לעיל מינה וז”ל, וכך כתב בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ח בהשמטות תשובה ב’), כיון שהוא חולה ולא יכול להתהדר בלבושו.

אך קיימת גם מצות “הכון” לקראת אלוקיך, שחייב כל אדם להתכונן לקראת התפילה, וכדי לקיים מצוה זו, מספיק שהחולה ילבש משהו מיוחד לתפילה כגון שיחגור אזור או ילבש כיפה מיוחדת וכדומה עכ”ל.

ויעויין מה שכתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ז ס”ב, וז”ל, אסור לו לרוק; ואם א”א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה, וכתב במשנה ברורה סימן צז ס”ק ה, וז”ל, שלא יהא נראה – כגון בבגד תחתון אבל בבגד עליון כיון שהרוק נראה אסור ובמדינתינו שלובשין פאצילעס אף שהרוק נראה אפשר דמותר דכיון שעשוי לכך אין בו משום מיאוס כן כתב המ”א אבל שארי אחרונים כתבו שגם בזה צריך לכרוך מקום הרוק שלא יהא נראה עכ”ל.

ומבואר שיש איסור שלא יראה הרוק בבגדו בשעת התפילה, אבל נראה דשם החסרון בעיקר הוא מצד עצם מה שיורק שצריך להסתיר את הענין שהוא ירק, משא”כ כל סתם לכלוך שאין את הענין הנ”ל.

וכתב הר”ר יונה [טו ע”ב ד”ה ואי] שאפילו אם יהיה בבית הכנסת תבן או קש, אין לו בשעת התפלה לרוק עליו ולומר שהוא כמו כיסוי, שאין התבן או הגמי מועיל אלא לענין ישיבת בית הכנסת בשעה שאינו מתפלל, שכיון שיושב שם אין צריך לשפשפו שהרקיקה עצמה מותרת, ואפילו שפשוף אינו צריך אלא מדרך מוסר בלבד, אבל בשעת התפלה שאסרו לו לרוק אין לו לעשות בשום ענין, אלא כשהוא אנוס ולאחוריו או לצד שמאל עכ”ל.

וא”כ ענין הסתרת הרוק הוא מצד הסתרת הרקיקה, ולא מצד מה שיש לכלוך על הבגד, וכמ”ש שם המ”ב סק”ט שבשעת רקיקתו מסלק ממנו השכינה.

ויעוין במש”כ בספר אבני חושן (ח”ג עמ’ תכא) שאדם שאין לו כובע ומעיל, ויצטרך לעבור לפני המתפלל כדי לקחתם, עדיף לו שימתין עד סוף התפילה, ויתפלל ביחידות, מאשר שיתפלל בציבור בלי כובע, מפני שתפילה בלי תיקון המלבושים הרי היא בבחינת בדיעבד, וכמו שכתב הרמב”ם שאין מעכבין, ולכן חשובים הם יותר מן התפילה בציבור, יעו”ש.

וכן דעת הגרח”ק שליט”א שעדיף להתפלל ביחידות עם כובע וחליפה מאשר להתפלל בציבור שלא בכו”ח (דעת נוטה עמ’ רפ”א), אבל בהליכ”ש שם דבר הלכה סקכ”ג חלק ע”ז, וס”ל שאין להפסיד תפילה בציבור משום הכון, וכ”ד האול”צ ח”ב פי”ג סק”ג, אכן כאן הרי עדיף טפי, שהרי אין מדובר בחסרון בגד אלא רק לכלוך בעלמא, והרי כבר התחיל בברכות ק”ש, והרי אם יבטל מתפילתו כעת בשביל זה בודאי תתבטל כל כונתו, אף דלא מיירינן על תפילה שלא בציבור, אלא על המתנה למנין אחר.

אכן נ”ל ראיה ברורה לענינינו שיהיה בזה חסרון בכונה אם היה מפסיק וכעדות השואל, שיוכל להקל בזה, דהנה כתב במשנה ברורה סימן צא ס”ק יב, וז”ל, גם אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי”ך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב”ח], אכן בשו”ת באר משה ח”ד סי’ ל”ט מבואר דאם צריך לזה מחמת הקור שרי דכוונה בתפילה עדיפא, [וגם להחולקים היינו דוקא בכפפות שיש בזה דרך גאוה, עי”ש], וכן השיב הגרח”ק שליט”א דבמקום קר מותר להתפלל עם מעיל, ומ”מ עיקר הנלמד מדברי הבאר משה דכונת התפילה עדיפא, וא”צ להדר בדברים הללו במקום כונה.

[והגם ששם כתב דלמעשה עדיף שיהא ביחידות היינו דוקא שם שניכר לציבור ויש חשש גאוה משא”כ בסתם כתם בבגד].

ומ”מ עיקר ההיתר בזה שהסכמתי שלא יטרח לנקות, נראה ע”פ הגריש”א הנ”ל, ובצירוף מה שעי”ז שיטרח לחפש מנין תתבטל כונתו.

למעשה אפשר להקל בזה בענינינו.

קרא פחות
אורח חייםהתורהחולהחסידותידמשהעוברערביתשבתתפילהתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{בע”ה יום ג’ לסדר תולדות תשע”ו} שאלה – בברכת שמע קולינו צ”ע הנוסח, כיון דהא קי”ל בברכות כ”ד א’ המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, וא”כ מה מעלה יש בקול, דאדרבה הקב”ה עונה לחש. תשובה הנה ראשית כל י”א שיש ...קרא עוד

{בע”ה יום ג’ לסדר תולדות תשע”ו}

שאלה – בברכת שמע קולינו צ”ע הנוסח, כיון דהא קי”ל בברכות כ”ד א’ המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, וא”כ מה מעלה יש בקול, דאדרבה הקב”ה עונה לחש.

תשובה הנה ראשית כל י”א שיש מצוה להשמיע קולו לאזנו בשמו”ע, ועיין רש”י ותוס’ ביומא י”ט ב’, וא”כ לדעה זו שפיר שייך לומר שמע קולינו, כיון שבקול פורתא זה יש מצוה, וע”י מצוה זו אנו מבקשים שנזכה שתתקבל תפילתנו.

ועוד י”ל דהכונה לקול התחינה, כמ”ש (ישעיהו ל’ י”ט) כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך, ואמרי’ בסוטה מ”ט א’ אמר ר’ יהודה בריה דר’ חייא כל ת”ח העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת שנאמר כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך וכו’.

והיינו בזכות קול הבכייה והתחנונים נזכה לכך.

ובספרים כתבו דגם כשאינו יכול לבכות בפועל מ”מ יעשה תפילתו בקול בוכים.

והנה יש אופנים שמותר ואף מצוה להשמיע קולו בתפילתו, כמו דאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קא ס”ב ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו, וע”ש במ”ב בשם הט”ז, ועוד נאמר בשו”ע (או”ח סימן קא ס”ג) יש אומרים שבראש השנה ויום הכפורים מותר להשמיע קול בתפילה, אפילו בציבור (וכתב הרמ”א וכן נוהגים, ומ”מ יזהרו שלא להגביה קול יותר מדאי) והוא כדי לעורר הכונה.

כמבואר במשנ”ב (שם ס”ק יא).

וכן גבי המלמד את בני ביתו להתפלל שהביאו הפוסקים מהירושלמי להתיר בזה (והובא ברמ”א שם ס”ב, ועיין אגרות משה או”ח חלק ג’ סימן ו’), וכן מצאתי בשם ה”ר העשיל מקרקא רביה דהש”ך שכתב לייסד (הוב”ד בס’ דף על הדף, בברכות שם) שאם אומר דבר השייך על האמונה שהקב”ה בוחן כליות ולב אין בזה איסורדבכה”ג אין שייך החשש דמחוסר אמנה, ע”ש, ולפ”ז יתכן דעל כל כה”ג קאי שמע קולינו.

אכן לא נראה לומר כל זה, דהרי בסתם שמונ”ע קאי.

והנה המבי”ט (בית אלקים שער תפלה פ”ו) הקשה הרי מצאנו בכמה מקומות שהתורה מציינת שצעקו בתפילה, ‘ויצעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים’ (שמות ח).

‘ויצעקו בני ישראל אל ה” (שמות יד).

ונאמר ‘ויצעק משה אל ה’ לאמר א’ נא רפא נא לה’ (במדבר יב).

‘ונצעק אל ה’ וישמע קולנו’ (במדבר כ).

ובשופטים ד’ פעמים ויצעקו בני ישראל אל ה’.

וכן בשמואל (שמואל – א’ טו) ‘ויזעק אל ה’ כל הלילה’.

וכן בכמה מקומות בתהילים זעקתי אליך ה’.

ותירץ המבי”ט התפלות הסדורות בכל יום שלא בעת צרה, הוא שאין ראוי לאמרם בקול.

כיון שהוא יכול לכוין בלחש, אבל התפלות שמתפללים בעת הצרה והצער, אי אפשר שיתפלל אותם האדם בנחת מצד צערו, ולכן הוא צועק בקול רם.

להורות שהוא מכיר ומרגיש הצער אשר בו.

ואין מי שיצילנו כי אם הוא יתברך עכ”ד.

ומרן הגר”ח קנייבסקי שליט”א (הוב”ד בס’ חשוקי חמד במס’ ברכות דף לא עמוד א) אמר שאין ראיה ממשה רבינו { ואציין כאן מה שראיתי במקו”א (עיון הפרשה שנה י”א תשע”ו גליון קכ”ט עמ’ קי”ט) שהגרח”ק שליט”א גופיה הסיר תלונה אחרת מעל המבי”ט הלזה בתשובתו ע”ש, אך אי”ז ראיה דס”ל כך.

}, על פי המבואר במדרש (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיא) שעשר לשונות תפילה הן ואחד מהן מכונה זעקה.

וא”כ יתכן שאין הכונה שמרים קולו אלא הוא סוג מסוים של תפילה.

וכן הנאמר על שמואל ויזעק אל ה’ כל הלילה.

וכי יכול אדם לזעוק בקול לילה שלם, אלא שזעקה היא סוג מסוגי התפלה.

ונקראת בלשון זעקה כי היא ממעמקי הלב אבל אין כוונתה שנאמרה בהגבהת קול עכ”ל.

אכן לדברי המבי”ט ניחא כנ”ל, כיון דמצינו דשייך הגבהת הקול, ולפי ביאורו בזה משמע לפו”ר ששייך בזה גם מעלה, והגם שכעת עוסק בשמו”ע יתכן שכונתינו להתפלל על כל התפילות שבכל עת, שיש מהן שהן בזעקה.

ויעויין במחזור וילנא – כתר מלכות ב’המלך’, הביא שם משל נפלא מא’ מן הראשונים בענין מה שאנו צועקין המלך בימים נוראים ע”ש, ומבואר דשייך בזה מצוה.

ויש להוסיף על הדברים מ”ש באליה רבה (סי’ ק”א אות ד) שכתב ‘נוהגים בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהן שמגביהים קולם וצועקים בקול רם, עד שהנכרים מלעיגים על זה.

ונצטערתי מימי לדעת מאין בא המנהג, כי מנהגם של ישראל תורה היא, עד שהאיר ה’ את עיני וראיתי ברמב”ן סוף פרשת בא שכוונת רוממות הקולות בתפילות וכוונות בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהי’ לבני אדם מקום שיודו ויתקבצו ויודו לקל אשר בראם.

ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו’, עכ”ל הא”ר.

והוסיף ע”ז בספר כף החיים (סימן קא ס”ק יב), כמו שאמרו ‘ויקראו אל האלוקים בחזקה’ (יונה פ”ג ח) מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול והיינו חוץ מתפילת י”ח, עכ”ל.

ולפי מה שנתבאר כעת בדבריהם ז”ל יוצא נמי שיש אופנים ששייך בזה מצוה, ויתכן דכל היכא שמעורר כונתו הו”ל מצוה, ואין כונתי דוקא שמונ”ע מה שכתבתי לעיל מהשו”ע אלא כל שאר התפילה שאנו אומרים בקול, כי הקול מעורר את הכונה, וכמו שכתב ג”כ המ”ב כעי”ז על אמירת ‘והוא רחום’ בקול כדעת המחבר, ובכה”ג יש מצוה בקול, ואין הכונה על צעקה דוקא, אלא על קול כל שהוא המעורר את הכונה.

ויעויין משנ”ב (סימן קא סק”ז) שכתב: ואפילו פסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול, כי הקדוש ברוך הוא שומע בלחש.

לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי עכ”ל.

וכתב הגר”י זילברשטין בס’ חשוקי חמד ברכות ל”א א’ משמע שדווקא להגביה קול “יותר מדאי” אסור, אבל להגביה את קולו כדי לעורר הכוונה מותר.

וראיתי דבר חידוש בזה בס’ משנה שכיר (מועדים יום הכיפורים זכרונות יום הכיפורים דשנת תש”ג) שכתב וז”ל, ועל כן אנו מתפללים אל אבינו שבשמים, ‘שמע קולנו’, היינו קול זה שאנו צווחים, שידים של עשיו גבר עלינו, את הקול הזה תשמע ותחוס ותרחם עלינו, ואבינו שבשמים יאמר די לצרותינו, וידי עשיו לא יוסיפו לדאבה עוד עכ”ל, ואיני יודע אם אכן כונתו כפשוטו, שזוהי הכונה לדעתו במ”ש שמע קולינו, אכן לפי’ זה לק”מ כיון שאין הכונה לקול התפילה.

ועוד חידוש אחר ראיתי בזה בס’ סידורו של שבת ח”א שורש א ענף ב, וז”ל, ועתה בעול הגלות לא נשאר בידינו כ”א דברי השיר הזה שהוא שמע ישראל ה’ אלהינו וכו’ וזה פי’ שמע קולנו ה’ אלהינו.

שתשמע להקול שאין אנו יכולין לומר לפניך כי אם שאתה הוא ה’ אלהינו דוגמת הבן הנזכר, ואעפ”כ חוס ורחם עלינו בגודל אהבה וכו’ ע”כ.

וכנראה לא נתכוין שזהו פשט הפשוט בברכה זו.

אך מ”מ לפי’ זה לק”מ כיון שבק”ש לכו”ע קי”ל שצריך עכ”פ לכתחילה להשמיע לאזנו.

אכן גם לפירושים הללו אכתי קשיא דהא תינח ברכה זו, אך הרבה מקראות ומאמרי חז”ל ישנם על שומע קול ושומע צעקה, ולא שייך לפרש כולם בכה”ג.

אלא רק כמ”ש לעיל בשם המבי”ט והפוסקים.

קרא פחות
אורח חייםידמשהמשנהשבתתפילהתשובה
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

מכתב מהנגיד הנכבד הנודע בכל קצוי ארץ, הגאון המופלא רבי צבי רייזמן שליט”א מחבר ספרי ‘רץ כצבי’ הרבה חלקים ותומך תורה עולמי – לוס אנג’לס ארה”ב בס”ד, ו’ אב תשע”ו כבוד הרב עקיבא סילבר שליט”א אחדשה”ט קיבלתי מכתבך, וראשית הנני להביע הכרת תודה, שטרחת ...קרא עוד

מכתב מהנגיד הנכבד הנודע בכל קצוי ארץ, הגאון המופלא רבי צבי רייזמן שליט”א מחבר ספרי ‘רץ כצבי’ הרבה חלקים ותומך תורה עולמי – לוס אנג’לס ארה”ב

בס”ד, ו’ אב תשע”ו

כבוד הרב עקיבא סילבר שליט”א

אחדשה”ט

קיבלתי מכתבך, וראשית הנני להביע הכרת תודה, שטרחת בהרחבה להעלות עלי כתב הערות על ספרי “רץ כצבי” חלקים א’ וב’.

באות ה’ הארכת בעניין שהבאתי בספרי ‘רץ כצבי’ ח”ב עמ’ שכ”ב לגבי ‘קריאת העולה לתורה בשמו ובשם אביו’, ומשום חביבות הדברים, אציג בזה מה שהראוני תוספת דברים שהובאו בספר ‘טעמי המנהגים’ [שער א’ אות מ”ו] לאחר שהביא את דברי הרמ”א הפוסק לקרוא בשמו ובשם אביו, הביא ג’ טעמים בדבר:

א.

כתב המטה משה ]סי’ רכ”ה] בשם הירושלמי, שהוא משום נתינת כבוד לתורה, שלא כל הרוצה לעלות יעלה.

ב.

כתב בשו”ת ישועות מלכו [או”ח סי’ י”ב] מאחר ובגלות היהודים קראו לעצמם גם בשמות נכריים, לעתים באילוצם של הגויים, לפיכך יש לקרוא בבית הכנסת בשם העברי לבל ישכחו שמות הגויים.

ג.

עוד טעם הוסיף בשו”ת הנ”ל, שע”י קריאה לעליה לתורה בשם העברי הוא לא ישכח אותו, ובאם יתן גט לאשתו יכתוב אף את השם העברי ולא יביא לפיסול הגט ולחשש אשת איש.

אסיים מעין הפתיחה בתודה, ובברכה שתזכו להמשיך להפיץ מעיינותיכם חוצה, ובצירוף בקשתי ותשובתי לשאלתכם, שתמשיכו כיד ה’ הטובה עליכם לשלוח הערות על ספרי ‘רץ כצבי’ על כל חלקיו, שעל זה מגמתי ותקוותי שיהיו הדברים מתבדרים בבית המדרש ‘ואין בית מדרש בלא חידוש’.

בברכה ובידידות צבי רייזמן

לוס אנג’לס

קרא פחות
גטמדרשמשה
0
נשאל: א׳ באלול תשפ״דב:

יש להתיר. מקורות: הנה צוואת ריה”ח הוא כולו חידוש ואינו מוסכם שיש להקפיד ע”ז (עי’ מה שהובא בפת”ש אה”ע סי’ ב ס”ו), וגם המשנ”ב סי’ רס הביא כן בשם יש מקומות שמקפידין בזה, ואפשר דר”ל שתלוי במנהג, ומאחר שכולו חידוש הבו דלא ...קרא עוד

יש להתיר.

מקורות:

הנה צוואת ריה”ח הוא כולו חידוש ואינו מוסכם שיש להקפיד ע”ז (עי’ מה שהובא בפת”ש אה”ע סי’ ב ס”ו), וגם המשנ”ב סי’ רס הביא כן בשם יש מקומות שמקפידין בזה, ואפשר דר”ל שתלוי במנהג, ומאחר שכולו חידוש הבו דלא לוסיף עלה, דכל מה שאינו מפורש בצוואה אין לאסור, ומאחר שיש דיני תספורת שאין נוהגין בהסרת שיער הפנים, כמו בחוה”מ כמבואר בגמ’ ושו”ע, ממילא אין להחמיר לענייננו, וכעי”ז הביא בספר וישמע משה בשם גדולי ההוראה לענין אחר דכל מה שאינו מפורש בצוואה אין לאסור, ועי’ גם בפת”ש שם הביא מאיזה פוסקים להקל בעניינים אחרים בצוואה כשיש בס”ח משמע שהחמירו רק באופן מסויים לענין חיתון עי”ש.

ויש להוסיף על זה דהנה מאחר והרבה מן הצוואה יש מקום לנסות לבארה ע”פ סברא, וא”כ אף אני אנסה לומר חלקי בזה, דהנה מצינו ב’ סוגי תקנות שגזרו חז”ל שלא להסתפר, בדיני אבלות כגון שבת שחל ת”ב ובאבלות דז’ קרובים  ומאידך בדיני כבוד המצוה כגון חוה”מ ומשמר שבבהמ”ק, והנה אם נדמה תקנה זו לתקנות חז”ל א”כ לענין אבילות אין שייך כאן כלל, (ואדרבה על אף שמביאין קרבן חטאת עי’ בפ”ק דשבועות מ”מ הלוויים הביאו חטאת וגילחו שערם בר”פ בהעלותך דשיער הוא דין כמ”ש בזוהר), אלא יש לומר דהוא כמו בחוה”מ שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול כדאמרי’ בפ”ג דמו”ק וכן במשמר תקנו שלא ייכנסו למשמרתם כשהן מנוולין כדאמרי’ במס’ תענית.

ויעוי’ במעשה רב דאי’ שם שהגר”א לבש בר”ח הכובע של שבת משום שהוא מדאורייתא עכ”ד, ותדע דקרבנות ר”ח נאמרו בפרשת ר”ח יחד עם קרבנות המועדות, ויש בר”ח שעירי חטאת כמו במועדות, ואסור באיסור מלאכה כמו במועדות כמ”ש בגמ’ במגילה כב ועי”ש בתוס’, וכמו כן יש בפוסקים שכ’ להוסיף בסעודה בר”ח כמו במועדות.

והנה בשבת א”א לתקן שיסתפרו בכל ערב שבת כי אין צורך בכך וכמ”ש המשנ”ב בסי’ תקנא שמטעם זה א”א להתיר האידנא תספורת בע”ש באופן המבואר כיון דבלאו הכי אין מסתפר בכל ערב שבת עי”ש, אבל בער”ח שייך לתקן תקנה כזו ועכ”פ לענין שאם צריך שיסתפר שלא ייכנס לר”ח כשהוא מסופר דומיא דרגל.

א”כ אפשר דמהך טעמא ציוה ריה”ח שלא יסתפרו בר”ח, ואם נימא הכי א”כ ודאי יהיה הדין שלהסיר שערות הפנים בר”ח יהיה מותר כמו שמצינו בחוה”מ כמ”ש בשו”ע הל’ חוה”מ.

ואם נימא הכי דזה טעם צוואה זו א”כ עיקר הצוואה בזה הוא להסתפר קודם ר”ח וישמע חכם ולא תקנו זו אלא מפני זו, וצל”ע למעשה.

והי’ לי עוד דברים בזה ומ”מ פשטות הענין לענייננו שאפשר להקל בזה במקום הצורך.

קרא פחות
אףמשהערבערב שבתשבתתספורת
0
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

שאלה {בס”ד מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א, אחדשהוש”ת, הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ”פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת”רו עליה. כידוע רבים וטובים עושים גם מכירת חמץ מלבד הנקיונות הביעור והביטול שלו. כעת השאלה מה הדין במי ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א,
אחדשהוש”ת,
הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ”פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת”רו עליה.

כידוע רבים וטובים עושים גם מכירת חמץ מלבד הנקיונות הביעור והביטול שלו.

כעת השאלה מה הדין במי שמוצא חמץ גמור במהלך החג? והנה אם מוצא מוצר חמץ שבאמת יקר לו, הרי לשם כך עשה את המכירה ושפיר יכול לשמרו לאחרי החג ולא ייאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח.

אך השאלה נשאלת במי שמצא חמץ ישן – כגון שמצא מאחורי הארון ביסקוויט יבש או וופל ישן בתוך איזו פינה ששכח לבדוק בה וכל כיוצ”ב.

הרי מצדו – ודאי שאינו צריך לו וישמח לבערו, רק שלכאורה אם יבערו הרי שמערער לכאורה על המכירה כי באמת חמץ זה שייך לנכרי ואם מבערו אולי גוזלו ואולי בכלל מקלקל את כל תוקף המכירה?
מאידך, שמעתי פעם שבשטר המכירה עם הנכרי יש סעיף שמה שנקח מהחמץ – יתקזז עם התשלום של הנכרי, וממילא שמא חמץ זה שמבקש לשרוף יהיה בכלל סעיף זה?
יישר כח גדול על תשובתו המחכימה וברכת כל טוב סלה,
יהודה}

‏שאלה

יום שלישי י”ח ניסן תשע”ו

לכבוד הרב יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

קבלתי את שאלתו הנאה, ויש כאן לדון הן מצד גזילה והן מצד שמכניס לרשותו דבר חמץ, וכמ”ש הבה”ל סי’ תמ”ו ד”ה בביתו וז”ל, כתב הריב”ש בסי’ ת”א מצא חמץ בר”ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע”ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש”ח סי”ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא”כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי”ש והעתיקו הפוסקים דבריו עכ”ל, וא”כ אולי אין להגביה דבר שאינו שלו, ובשלמא המוצא חמץ בביתו שורפו, אך המוצא חמץ בביתו שאינו שלו הרי יש חשש שמגביהו.

והנה בשאלה זו של המוצא חמץ בביתו דן המקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד [להגרצ”פ פראנק] ואכן מסיק מצד גזילה שכיון שהחמץ הנשאר בבית הוא קנינו של הנכרי יתכן שאם מצא חמץ במועד לא נכון לשרפו אלא יצניענו עם שאר החמץ שמכר לגוי [ואינני יודע איזה שטר מכירה היה למקראי קדש ואם היום יש נוסח שונה, ויעויין בקצש”ע סי’ קי”ד סי”ג שהביא נוסח שטר מכירת חמץ בזה”ל, ואני מודה בהודאה גמורה שהשכרתי לו המרתף והחדר הנזכר לעיל, והקניתי לו כל המטלטלין הנזכרים לעיל בכל מיני קנינים המועילים, באיזה מהם שיהיה הקנין חל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה בלי שום טענה ומענה.

ורשות בידו לעשות בכל הנזכר לעיל ככל חפצו ורצונו.

למכור וליתן במתנה ולהשכיר בלי שום מוחה.

וכן יש רשות בידו ליקח מיד כל הנזכר לעיל לביתו.

ואף אם ישאיר אותם כאשר המה שמה מעתה הכל הוא באחריותו של הקונה, ואין עלי שום אחריות ואפילו אחריות אונס, ונתתי לו דריסת הרגל דרך חצרי ודרך ביתי, לילך להמרתף ולהחדר הנזכר לעיל המושכרים לו.

וכן אם ירצה בתוך משך ימי השכירות למכור מהמטלטלין לאיש אחר לכל הבאים מדעתו.

לכולם יש להם דריסת הרגל, גם מסרתי לו את המפתחות מן המרתף ומן החדר הנזכר לעיל.

נעשה בכל אופן היותר מועיל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה.

י”ד ניסן תרל”ד.

ראובן ב”ר שמעון עכ”ל.

ובזה לא נזכר תנאי כזה, וכן בנוסח שטר מכירת חמץ בח”ס ליקוטים קובץ תשובות סי’ ט”ז בשם ר”נ אדלר לא נזכר תנאי כזה.

ואמנם בזמנינו יש המוסיפים תנאי כזה, ויעויין באול”צ ח”ג פ”ט הערה ד’ מה שדן בהשלכות של תנאי זה].

אכן השבט הלוי זצ”ל בח”ח סי’ קט”ז אחר שדן בכל האפשרויות העומדות באופן זה שמצא חמץ של גוי בביתו בפסח, כתב וז”ל, וגם אם רוצה לשרפו במקומו אני מסופק עכ”פ אם שייך כאן נזק גוי, או גזלת גוי דלפי הנהוג אם דאנו מחשבים קנין זה דחמץ קנין גמור ואסור לבטלו בכללו וכיו”ב מכ”מ פשוט דלפי המציאות אין דעת הגוי להנות ממש מן החמץ אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, וגם אם נתן הגוי כסף ע”ז שיקבלו בחזרה אם לא יקנה מכ”מ שריפת חתיכת חמץ וכיו”ב שמצא הישראל בפסח לא יגרע מאומה ויקבל אותו סכום כסף בין ישנו חמץ זה הנמצא או אינו, ובפרט כיון דהגוי לא ידע כלל מזה, ואין זה ענין כלל לענין גוי אינו מוחל אפי’ פחות משוה פרוטה שהעיר כ”ת דהתם עכ”פ גם פחות משוה פרוטה גורם לו נזק, וישראל מוחל וגוי אינו מוחל, משא”כ הכא דאינו ניזק בזה כלל ע”פ רוב וכיון שלא גורם לו נזק, א”כ גם בשל גוי שייך כעין מחילה, ופשוט דזה אהני רק לענין דיעבד כה”ג שצריך לשרוף וגם שרף, לא לקחת ממנו לכתחלה אפי’ דבר קטן שמכר לו וזה פשוט.

ולמעשה כתב, מכ”מ אם אין רוצים לסמוך ע”ז שכתבתי בעניי דרך צדוד הלכה, ראוי לסמוך על דרך השני’ להגביהו ולהכניסו לרשות גוי הנמכר בלא”ה עכ”ל השבט הלוי.

וכן דן שם בח”ו סימן נג עוד וז”ל, [ודבריו שם הם תשובה על דברי הרב הכותב בקובץ מבית לוי ח”ט תשנ”ו עמ’ קנ”ט ואילך], “שוב העיר כב’ ממש”כ הבה”ל או”ח סי’ תמ”ו בשם הריב”ש סי’ ת”א לענין ליטלו להגביהו ע”מ להכניסו לחדר שהחמץ שם דגם אי אין דעתו לקנותו נמי קונהו בהגבהה, ושוב כ’ כב’ דיש לחלק דהתם איירי בחמץ של הפקר אלא דכ’ דקשה לחלק בין חמץ של הפקר לשל אחר כיון דבלא”ה אין דעתו לקנותו – הנה המעיין בריב”ש יראה שיש מקום לחלק, דדברי הריב”ש אינם כהילכתא בלא טעמא אלא דבחמץ של הפקר כיון דלולא איסור חמץ הפקר מסתמא קונה דזוכה מן ההפקר גם הכא עובר אעפ”י שמצד איסור חמץ ודאי אין דעתו לקנות – משא”כ בחמץ של אחרים שיש לו בעלים דגם לולא איסור חמץ אין דעתו ויכלתו לקנות.

ובדרך זה גם בשל הפקר אינו עובר מה”ת כיון דסו”ס איסור חמץ מעכב רצונו לקנות”.

“ומש”כ כבודו נ”י – דנפלא בעיניו מש”כ הביה”ל דפתח דעובר מה”ת וסיים לחלק בין גחלת וקוץ בר”ה והכא בחמץ בר”ה דהכא מינכר והכא לא מינכר, וכ”ת הפליא דכיון דפתח באיסור תורה ליכא שום סברא רק הכא מה”ת והכא דרבנן כמבואר בריב”ש.

הנה אין הצדק אתו דהבה”ל הכי כוונתו ג”כ רק מקצר בלשונו ומש”כ ואפילו אין דעתו וכו’ – ור”ל כדרך השני של הריב”ש דכיון דאין דעתו לקנות אין עובר מה”ת מכ”מ איכא לחלק בין זה לקוץ בר”ה.

ומש”כ כב’ לדחות דעת הסוברים שיכול להגביהו ולדעתו אין עצה רק לאבדו במקומו – או להגביהו ע”י גוי – בודאי ע”י גוי עדיף אבל אם זה בלתי אפשרי העיקר לענ”ד דיאמר בפה מלא שאין דעתו לקנותו ויגלה דעתו במפורש ובכה”ג העיקר – דגם בחמץ מהני – דהרי הפוסקים גם גבי חמץ מלאים דאיסורא לא ניחא לי’ דליקני ועיין או”ח סי’ תמ”ח ס”ב בפוסקים ועוד ויעשה כל טצדקי שלא ליגע בחמץ עצמו” עכ”ל השבט הלוי שם.

וכעת ראיתי עוד בחוט שני (שבת ח”ב עמ’ שט”ז קובץ ענינים סי’ ט”ו) מהגרמ”מ לובין בשם הגרנ”ק שליט”א, וז”ל, המוצא חמץ בפסח איתא בשו”ע סי’ תמ”ו ס”א ביו”ט כופה עליו כלי ובחול המועד שורפו, נראה שאם עשה מכירת חמץ לגוי כנהוג ומצא בפסח חמץ ודאי ראוי לשרפו ולא לסמוך על המכירה, שלא כדאי לסמוך על המכירה שאולי חסר קצת בסמיכות דעת במכירה וכו’, ומצד חשש גזל עכו”ם יש להסדיר עמו להתפשר להרב המוכר ע”ז עכ”ל.

לסיכום ענין זה הוא נידון בפוסקים, והגם שנחלקו בזה המקראי קדש והשה”ל, גם במקראי קדש לא הכריע בודאות להחמיר, וגם השה”ל עצמו שם בח”ט אין ברור אם כונתו שיסמכו עליו למעשה להקל לשרוף.

ועל כן הנוהג מכירת חמץ מעיקר הדין ואינו מבער את כל החמץ שברשותו אפשר להגביהו ולהניחו היכן שנמצאים שאר דברי החמץ מכיון שאין לו מה להפסיד בכך, [שדברי הריב”ש לא שייכי הכא כמ”ש השבה”ל], אבל מי שאינו מוכר את חמצו לגוי ונוהג לקיים את המכירה מספק אחר שכבר מבער את כל חמצו, הנה כעת יזדקק לסמוך על המכירה, שהרי אם אינו סומך על המכירה בודאי שצריך לבער, ואולי יש לחלק כאן בין גלוסקא יפה לבין פירורין מכיון שעל פירורין נראה בגמ’ שאין חשש שלא מועיל הביטול בזה, ובזה לא היה צריך כלל לבוא למכירה [וע”ע מה שכתבתי אמש בשם הגרש”ז אוירבך בענין פירורין], ורק בגלוסקא יפה חיישינן שלא מועיל הביטול עכ”פ כעת כשמוצא, ובזה בודאי צריך לבוא למכירה על מנת שלא יחשב כמי ששהה חמץ ברשותו בפסח, ובזה אם יש סעיף בשטר המכירה כדיני התנאים באופן המועיל שמה שישתמש בחמץ לא נכלל במכירה [או שכעת יבקש רשות מהגוי לשרוף], הרי יכול לשרוף בכל גוני, אך באם אין לו האפשרות לשרוף כעת ברשות הגוי בזה נכנס לב’ צדדים, או לסמוך על השה”ל ולשרוף, או להשהות את החמץ בביתו היכן שמוכר את החמץ ולסמוך בזה על המכירה.

קרא פחות

גויגזילהדרבנןהפקרחמץכסףמחילהמשהעוברפסחקטןשבתשטרתשובה
0