מות

באו"ח סי' תקפ ס"ב גבי תענית צדיקים כתב בי' באייר מת עלי הכהן וב' בניו, ויל"ע למה פסק שבני עלי היו צדיקים דאמנם בשבת בפרק במה בהמה איכא למ"ד שהיו צדיקים אבל אינו מוסכם דבפ"ק דיומא ט ע"ב ובעוד דוכתי איכא למ"ד שהיו רשעים.

ויש לומר דעיקר משום עלי וארון ה' נקט לה וגם שאר צרות שהיו אז לכל ישראל במלחמה שהיתה באותו היום ולרווחא דמילתא נקט גם בני עלי, ועוד יש לומר דכל דבר שהוא סמל לשבר האומה נקט גם רשעים, וכמו דנקט בי"ז באלול מתו מוציאי דיבת הארץ וקצת גם יש להזכיר מה דנקט בז' בתשרי נגזרה גזרה על אבותינו וכו' מפני מעשה העגל, משום דבמרגלים ובעגל היה שבר האומה ולכך מתאבחים גם על עונש הרשעים שהיה אז, ובבאה"ג ובמשנ"ב סק"ח כתבו בשם הב"י דתענית על מוציאי דיבת הארץ היינו על שלא נתקבלה תשובתם אבל על רשעים לחוד לא היו מתענים.

ולהלן גבי תענית על צדקיה א"צ לבוא לנידון זה דאע"ג דיש דעות בחז"ל אם היה צדקיה צדיק או רשע (והרחבתי בזה בביאורי על המדרשים) מ"מ גמ' דידן במו"ק טז ס"ל שהיה צדיק.

ידוע שבתוה"ק ברוב מקומות כתיב מיתה אף בצדיקים, ומאידך גיסא בגמ' בהרבה מקומות נראה שהקפידו לומר נח נפשיה שלא להזכיר שם מיתה, וכן על רבי בכתובות קד אמרי' נתבקש וכו', וכן מצינו בפ"ק דתענית שלא נזכרה מיתה ביעקב עי"ש, וכן בפ"ק דפסחים דף ג' איתא שלא רצה רב לומר על אביו ואמו שם מיתה, אלא רק ברמז בלבד, וכן אמרי' בברכות יח ע"א שצדיקים במיתתן קרויין חיים, ואי' בפוסקים שאין לומר קדיש על אביו ואמו י"ב חודש דמשפט רשעים בגהינם יב"ח (בפ"ב דעדויות), וממילא לא משוי איניש אבוה רשיעא, ולכן גם טוב שלא להזכיר מיתה באביו.

ואע"ג דבתורה ברוב מקומות לא הקפידו, כבר כ' רש"י בפסחים ג' דלשון נקיה א"צ להזכיר בכל מקום אלא סגי שמזכיר כדי ללמד, ולכך סגי במה שלא נזכרה מיתה ביעקב וללמד על הכלל כולו יצא, ומ"מ בחכמי הגמ' מצינו ביותר מקומות שהקפידו לומר נח נפשיה, והטעם משום דאמורא צריך לפרש דבריו יותר, כמ"ש התוס' בר"פ אין צדין ובכתובות, וכן התרגום אונקלוס מתרגם הרבה פעמים בשינוי מהמקרא להרחיק ההגשמה וקלסיה המו"נ טובא, אע"ג דהתורה לא הקפידה לכתוב בלשון המרחיק המשמעות של הגשמות דהכתוב קיצר יותר.

וציינו בזה עוד לדברי הגמ' בב"ב קטז שכל המניח בן כמותו לא נזכרה בו שם מיתה אלא שכיבה, ונראה לומר דממילא שמעי' שמיתה משמע גרוע משאר לשון אע"ג דגם שכיבה אין הכונה לשכיבה בלבד אלא שכיבה שיש בה מיתה.

ועל רבי אי' בהאר"י הק' דהי' נשמת יעקב שלא מת ולכך חזר לביתו לקידוש, ובשבת קנב ע"ב על ר' אחי בר יאשיה דצדיקים חיים הן בקברן אלא שאין להם רשות לצאת.

ומה ששאלת על מתני' דסוף פאה למה על הצדיק נזכר מת מן העולם ועל הרשע נזכר אינו נפטר מן העולם, נראה דלשון נפטר שם בא לבטא הענין שנפטר בעל כרחו, והוא שייך במי שלא ראה עולמו בחייו (ע"פ לשון הגמ' ברכות יז) שיותר קשה לו להסתלק מן העולם כך, ומפטרים אותו, משא"כ הלשון מת שאין בו משמעות כזו לענין הניד"ד, ועוד יתכן דמה שלא נזכר הלשון אינו מת על הגזלן משום דרשע הוא (דמ"ש אל תשת רשע עד קאי על גזלן) ורשע בחייו נקרא מת (ברכות יח ע"א), משא"כ גבי הכשר דנזכר בו הלשון מת וי"ל דרק צדיק גמור לא נזכר בו מיתה גם במותו או כנ"ל מרש"י דפסחים דאין הקפדה בכל מקום או שמא דלשון אינו מת עד וכו' יותר קל כיון שנזכרה המיתה עם השלילה וק"ל.

מה שהקשית על דברי הנ"ל לענין הא דפסחים ג ע"א שרב לא רצה לומר שנפטר כלל ולא רק לשון מיתה יש להשיב דמ"מ לשון פטירה מעיקרו אינו לשון מיתה, ובודאי עדיף מלשון מיתה להנ"ל שעדיף ברמז מלומר להדיא, ועוד דרב גופא שם הזכיר המיתה ברמז כמבואר שם א"כ ברמז שרי, וכמובן שיש דרגות ברמז, דיש פטירה בלשון בנ"א שהוא תואר הבריות למיתה ויש רמז מוסתר יותר שהוא עדיף מזה.