מדרש

המקור לזה ממשנ”ב סי’ רעא סקמ”ה בשם האחרונים, והיינו המג”א שם סקכ”א בשם המטה משה סי’ תכט (ובא”ר סקי”ט תמה על זה דאין לזה מקור ברור במטה משה עי”ש, אולם בבאר היטב סי’ רסח סקי”ב הביא לשון המטה משה כן בשם מעשה דר’ קלונימוס שכך נהג), וכ”כ בעולת שבת סי’ רסח ס”י וחיי אדם כלל ו סי”ג.

ועי’ בא”ר שם סקי”ט דמבואר לפי דבריו דדין זה תלוי במחלוקת הראשונים מה טעם האמירה על הכוס, דלפי טעם הרוקח סי’ נב שהוא שמא שכח בבהכנ”ס נקט הא”ר שא”צ, ויש להוסיף דכה”ג אשכחן בפ”ק דב”מ דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, ר”ל דאע”ג דמי שעומד קודם קידוש יאמר ויכולו אע”ג דיודע שכבר אמר בבהכנ”ס והטעם שמא ישכח, מ”מ אם שכח ויכולו של קידוש וזכר שאמר בתפילה על זה לא תקנו שיאמר שוב אחר שכבר אמר בבכהנ”ס.

אבל לפי טעם הטור שהוא כדי להוציא בניו ובני ביתו נקט הא”ר שצריך.

וצ”ע דגם לפי טעם הטור שהוא כדי להוציא בניו ובני ביתו משמע בטור שעצמו אינו צריך להוציא כיון שכבר יצא בבהכנ”ס, א”כ גם לפי הטור אין צריך דוקא כוס, א”כ למה שלא יאמרנה עכשיו בלא כוס.

ובאמת בא”ר הלשון אינו ברור, דרק קאמר דלפי טעם הטור א”כ צריך לומר עכשיו אבל לא הזכיר דלפי טעם הטור צריך לומר עכשיו על הכוס.

ואמנם היה מקום ליישב שי’ המג”א והעו”ש לפי טעם הטור דהטור לא מיירי על ויכולו שאמר בתפילה או אחריה אלא בויכולו שאמרו על הכוס בבהכנ”ס.

אבל להדיא לא משמע כן בטור דאי איתא שזה כוונת דברי הטור היה להטור לומר טעם נוסף למה אומרים ויכולו בקידוש של בהכנ”ס, דוק ותשכח שאינו מתיישב בדבריו.

והוסיף הא”ר דיש סתירה ברוקח דבסי’ מט הביא הרוקח המדרש בטעם מה דאמרי’ ג’ פעמים ויכולו (וכ”ה בעוד ראשונים) ואחד מהם הוא על הכוס, ולפי טעם זה אינו שמא ישכח, ואדרבה אם לא אמר על הקידוש צריך להשלים פעם שלישית.

ויל”ע עוד דבשו”ע כ’ בשם הג”מ ועוד ראשונים דויכולו שאחר התפילה אמרי’ גזירה משום שבת שחל בו יו”ט שאין אומרים ויכולו בתפילה, וצל”ע להך מדרש שהביא הרוקח דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא לומר דביו”ט שאחר השבת צריך עכ”פ בעל נפש להשלים ב’ פעמים אחר התפילה ויכולו, ואפשר לפי זה דהטעם דג’ פעמים אסמכתא בעלמא הוא, ולפ”ז מיושב גם הרוקח.

ואפי’ אם נימא הכי עדיין יל”ע להרוקח דשמא אחר שכבר תקנו בקידוש שמא שכח כיון דאסמכוהו אג’ פעמים צריך להשלים כיון שהשמיט דבר המוטל עליו, דהשתא יש לו לתקן מה שתקנו אסמכתא דכנגד ג’ פעמים, משא”כ בשבת שחל בו יו”ט דמעולם לא תקנו ג’ פעמים ויכולו ומשום הך אסמכתא לחוד לא באו לתקן.

הלכך אין ליישב דברי האחרונים הנ”ל (שאם שכח לומר ויכולו בקידוש יאמר ויכולו על הכוס אחר הסעודה) אלא לפי המדרש שהביא הרוקח שהביא גם המשנ”ב שם (קודם שהביא דברי האחרונים הנ”ל) דכיון דבעי’ לומר ויכולו ג’ פעמים הלכך צריך להשלים, וכיון שאחת מהם נתקנה על הכוס יש להשלימה על הכוס.

ולגבי אם נזכר אחר הסעודה אף דיש מקום לומר דכוס בלא סעודה לא חשיב על הכוס כיון דילפי’ לכוס זו מקידוש, מ”מ מסתבר דכיון שהוא רק מחמת הך חומרא דהרוקח שאינו מוסכם לרוב הראשונים וגם להרוקח גופא יש בזה סתירות כמו שנתבאר, ולכו”ע אינו מדינא דגמ’, א”כ לענין זה יכול לסמוך על דעת התוס’ דערבי פסחים שהביא השו”ע דקידוש מיד אחר הסעודה חשיב ג”כ קידוש מקום סעודה, ולענייננו ג”כ יחשב מקום סעודה, ולהכי גם לא כתב המשנ”ב שאם נזכר באמצע הסעודה שצריך לחזור ולאכול אחר כך כזית או כביצה דיכול לסמוך על מה שאכל וגם אינו ברור לגמרי דבעי’ תיכף לסעודה בכוס זה של ויכולו.

וגם אם נזכר זמן רב אחר הסעודה אין בכחינו לחייבו לומר על הכוס ולאכול פת לחשוש לשיטת המדרש שהביא הרוקח אחר דאין כאן דינא דגמ’ ולא דאורייתא (ואפי’ פ”א ויכולו משמע בגמ’ שבת קיט לפי פשוטו שאינו חיוב גמור מעיקר הדין).

ואם נימא דבאמת התיקון הוא רק עם כוס הסמוכה לסעודה כמו קידוש מיושב לפ”ז הא דלא קאמר המשנ”ב אלא באמצע הסעודה שאז יכול לתקן ולהחמיר בקל.

נראה שאין תקנה כזו וגם א”צ כוס בשום פעם שאומר ויכולו ביו”כ שחל בשבת.

מקורות:

הרחבתי קצת בבירור גדרים אלו בתשובה אחרת [ד”ה מה המקור שמי ששכח ויכולו בקידוש בליל שבת אומרו באמצע סעודה על הכוס ומה הדין מי שנזכר מיד לאחר הסעודה https://shchiche.com/122304] ותמצית הדברים שנתבארו שם דעיקר הדין שנזכר בכל הראשונים [תוס’ ורא”ש והגמ”י ומרדכי וסה”ת עי’ מקורותיהם בנו”כ על השו”ע דלהלן] ושו”ע סי’ רסח ס”ז דהטעם שאומרים ויכולו אחר התפילה אינו מטעם ג’ פעמים אלא מטעם גזירה משום יו”ט שחל בשבת שאין אומרים אז ויכולו בשמונ”ע ומבואר מזה דבאמת אין אומרים ג’ פעמים ויכולו ביו”ט שחל בשבת, ומבואר עוד דטעם דג’ פעמים ויכולו הוא אסמכתא בעלמא [או סימנא בעלמא] ממה שלא אמרו טעם זה על כל שבת מה שאומרים אחר התפילה כמו המדרש ויכולו שהביא הרוקח סי’ מט (המובא במשנ”ב סי’ רעא סקמ”ה).

ועוד מבואר בתשו’ הנ”ל הסתירה שהביא הא”ר סקי”ט מהרוקח גופא שאמנם בסי’ מט הביא את הטעם לומר ג’ פעמים ע”פ מדרש אבל ברוקח גופא בסי’ נב כתב טעם אחר דמה שאומר על הכוס הוא משום שמא שכח ויכולו בבהכנ”ס, ומבואר מזה עוד דאם נימא דטעם הג’ פעמים הוא אסמכתא בעלמא ואינו עיקר הטעם ניחא שאין כאן סתירה בין הטעמים.

ואמנם אחר דאסמכינהו להנך ג’ פעמים על מה שהסמיכו א”כ לכתחילה משלימין ג’ פעמים כמבואר במשנ”ב שם בשם כמה אחרונים שפירטתים בתשובה הנ”ל (אע”ג דלטעם שמא שכח יש לטעון דאין שייך השלמה לויכולו על הכוס אם זוכר שאמר בבהכנ”ס כמו שטען הא”ר הנ”ל מ”מ כיון דאסמכינהו לג’ פעמים מה שאומר בכל שבת לכתחילה יש להשלים), אבל ביו”ט שחל להיות בשבת דמוכח בשו”ע הנ”ל שאין אומרים ג’ פעמים ויכולו ולא הובא שם חולק במשנ”ב (גם ברוקח גופא סי’ נ הזכיר בשם הגאונים שאומרים ויכולו וברכת מעין שבת  ולא הזכיר שאומרים אז ב’ פעמים ויכולו, ושם בריש הסימן מבואר דמיירי גם ביו”ט שחל בשבת ומש”כ שם ערב שבת י”ל דהיינו ליל שבת כלשון גמ’ וראשונים, עי”ש הנידון אם להזכיר יו”ט בברכת מעין שבת ביו”ט שחל בע”ש), יש לומר דשם מאחר שבנוסח הקבוע אין ויכולו לכן גם לא הצריכו להשלים אם שכח מכיון שמעולם לא תקנו אסמכתא לג’ ויכולו ביום כזה.

ובזה מיושב מנהג העולם שלא השלימו ג’ ויכולו ביו”ט ויו”כ שחל בשבת, ואמנם א”א לומר שאין שום ענין בזה, שהרי כך מבואר ברוקח סי’ מט הנ”ל שיש ענין בג’ פעמים ויכולו בשם מדרש (והוא במדרש ויכולו שהוא מדרש בפני עצמו ומובא ברוקח בכ”מ מאמרים ממנו), אבל גם להרוקח אפשר שלא נתקנה תקנה בימים אלו לומר ג’ ויכולו וכמשנ”ת.

לגבי מי שנוהג למעשה לומר ג”פ ויכולו ביו”כ שחל בשבת אם צריך לאומרו על הכוס, יעוי’ בתשובה הנ”ל שכתבתי דמאחר שכוס זה נלמד מקידוש א”כ א”א להוסיף חומרי על זה יותר מקידוש, ומאחר דקידוש בלא סעודה או בלא טעימה לית ביה מששא, וגם האחרונים שם בסי’ רעא תפסו שכוס זה צריך שתיה (עי”ש בכה”ח אות ס וכן בספר ברכת הבית שער מו וע”ע שש”כ פנ”ב הערה פה בשם הגרשז”א), ממילא דיו לבא מן הדין להיות כנידון שלא להצריך כאן כוס כיון שאין כאן לא טעימה ולא סעודה, ועי”ש מה שכתבתי עוד בזה.

ולענין מי שנוהג כנ”ל לומר לעולם ג”פ ויכולו אם יותר טוב לומר ויכולו השני והשלישי של יו”כ (או השני של יו”ט) ג”כ עם הציבור מאחר שבלאו הכי אין כוס, יש מקום לטעון כן, מאחר דחזי’ שיכולו הראשון טוב לאומרו בציבור, עי’ סי’ רסח שם במשנ”ב ובבה”ל בשם האחרונים, א”כ יש מקום לטעון דגם הג’ ויכולו כשא”א בכוס טוב שיאמר בציבור, אבל לכל היותר ויכולו השלישי ודאי אינו אלא הידור בעלמא לאומרו בציבור, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון דבכל שבת הרי נאמר ביחיד על הכוס.

בענין התשובה על ויכולו בשבת שחל ביו"כ

יתכן לומר דהמדרש עצמו שהזכיר לומר ג’; ויכולו יסבור כן בכל שבת, אבל הפוסקים לא נראה שתפסו כן בכל שבת אלא כשיש טעמים נוספים לומר ג’; ויכולו אז מקיימים המדרש, אך בלא זה לא, מאחר דבגמ’; לא נזכר ג’; פעמים אלא רק לומר ויכולו.

הנה דין פדיון שבויים נוהג בישראל (עי’ ברמב”ם פ”ח מהל’ מתנות עניים הי”ד) וכמו דיני צדקה שעיקרם נוהגים בישראל.

והנה בגמ’ בגיטין סא ע”א נזכרו כמה דברים של ענייני צדקה וגמי”ח בישראל שעושין לנכרים עמהם מפני דרכי שלום.

ויעוי’ בריטב”א בב”ב ח ע”א שהביא בשם הגמ’ בגיטין שם פודין שבויי נכרים עם שבויי ישראל, וצע”ג דלפנינו בגמ’ שם אינו, ולא מצינו דאשתמיט מאן דהוא וגריס הכי, ויתכן שכך גרס בגמ’ או שלמד כן משאר הדברים שם בגמ’, וצ”ע, ומ”מ גם מסברא נראה שהוא כמו שאר הדברים בגמ’ שם, דנלמדם במהצד השוה משאר דיני צדקה וגמילות חסדים שנאמרו שם (ואולי הריטב”א אזיל לשיטתו דמפני דרכי שלום הוא תועלת גמורה המועלת גם לישראל וחשיב כעין צדקה לישראל, יעוי’ בריטב”א מגילה ו ע”א מה שביאר לענין מתנות לאביונים).

ואולם יעוי’ בחידושי הר”י קרקושא בב”ב יא ע”א שכתב להדיא ההיפך מדברי הריטב”א.

ועי’ בתוס’ ב”ב ח ע”א, ומ”מ מדבריהם ג”כ אין ראיה דרק המתבאר בדבריהם שפדיית נכרים אינה מצוה רבה, עי”ש לפי הענין, וכן מבואר בחי’ החת”ס שם בע”ב (ועי’ חי’ חת”ס שבת  כב ע”א ד”ה ובזה), ועי”ש מה שביאר בזה ששבויי ישראל יותר קשה להם בשבי מחמת שמאכלי גוים אסורים עליהם ע”פ מדרש איכ”ר א כח עי”ש, וכן מבואר גם ביד רמ”ה אות קלב דאין מצוה רבה בפדיית שבויי נכרים.

אולם במהר”ם על דברי התוס’ שם היה יותר מקום לפרש בפשט דבריו דאין מצוה לפדות עניי נכרים עם עניי ישראל עי”ש, אולם גם מהמהר”ם אין הכרח ברור לניד”ד דכל המבואר שם במהר”ם הוא שאין רגילות שיפדו ישראל שבויי נכרים, ויתכן לומר בזה כמה טעמים, או משום דלא שכיחי כ”כ שבויי נכריים כשבויי ישראל, או דלא שכיחי כ”כ שבויי נכרים שיצטרכו לפדותן יחד עם שבויי ישראל, ולא כמו עניים שמצויין יחד להצטרך לפרנסה, משא”כ שביה אינו בכל יום, וגם כששובים לא בכל פעם שובים כמה יחד, (אם נימא דס”ל דעם ישראל דוקא, ועי’ להלן), וגם אפשר דכיון שפדיון שבוי הוא בדמים מרובים ואין סיפק לכדי כולם, הלכך אין רגילות כ”כ לפדות את הנכריים יחד עמהם, דלא אמרי’ אלא עם ישראל אבל לא שיקדמו לישראל.

ואולי אדרבה יש ללמוד מדברי המהר”ם לאידך גיסא דמדנקט המהר”ם שאין רגילות שיפדו שבויי נכרים ולא נקט שאינו מצוה א”כ מסכים שיש בזה הענין העיקרי של פודין שבויי נכריים עם שבויי ישראל רק שאינו הרגילות ולכן לא היתה דעת איפרא הורמיז על זה, עי”ש בתוס’ ומהר”ם.

ויעוי’ בראשון לציון לבעל האוה”ח יו”ד סי’ רנד ס”ב, דמסתמא מעות פדיון שבויים הכונה לישראל, עי”ש מה שדן לפ”ז כשגוי נתן מעות לפדיון שבויים אם יכול ליתנם לפדיון שבויים של גויים לדעת המחבר והרמ”א (והוא נידון הגמ’ בב”ב ח ע”א שדנו בו הראשונים הנ”ל והתוס’ דלהלן), ואולי יש לדחות הראי’ מהראשון לציון דשם רק קאמר דסתמא דפדיון שבויים הכונה לישראל שאם נתנום על דעת כן מסתמא הכונה לפדיון ישראל, כיון שפדיון של ישראל הוא מצוה רבה ופדיון גוי אינו מצוה רבה (עי’ בגמ’ ב”ב שם ובתוס’ שם ובחי’ הר”י קרקושא הנ”ל), וממילא סתם פדין שבויים שרגילין לומר מתכוונים לפדיון שבויים שיש בו מצוה רבה ולא לכל פדיון שבויים, ויש להזכיר עוד דברי הגמ’ בגיטין גבי עבד שנשבה ופדאוהו עי”ש.

הפוסקים נחלקו אם דינים אלו (כמו מפרנסין עניי גויים) מיירי גם בפני עצמן או רק עם ישראל (והבאתי המ”מ בזה בתשובות אחרות), והכריע הגרח”ק (דרך אמונה פ”ז מהל’ מתנו”ע ה”ז סקמ”ד ועי”ש פ”א סקנ”ג) בשם המהר”י קורקוס דהכל לפי הענין דאם נראה לנכרים כמו שמתחשבים רק בישראלים ולא בהם יש להזהר בזה, ובענייננו שכל העולם יודע שמחזרים אחר טובת ישראל אם היו נמנעים מחילוץ אותו הבדואי הה בזה בודאי בעיה מצד דרכי שלום, ולכן להסוברים שפודיין שבויי נכרים עם שבויי ישראל א”כ ה”ה שטוב יש להשתדל בחילוצו אפי’ אם אין אפשרות יחד עמו כרגע במצב זה לחלץ עוד ישראלים, וגם אם יש צד לחלק מהפוסקים דדין זה הוא רק יחד עם ישראל ממש, מ”מ מכיון שהכל באותו מבצע חילוץ שחילצו גם ישראלים בהפרש זמן חשיב עם ישראל, כמו שמצינו כיו”ב לענין דין מי שאין לו מאתים זוז שאם קיבל באותו מסגרת מבצע חשיב שקיבל הכל בפעם אחת ואכמ”ל, אבל אם עלול להתרחש מחמת זה שיקדם הנכרי הזה לישראל אין להקדימו לישראל וכמו שנתבאר וכמבואר בדיני קדימה ברמב”ם הל’ מתנות עניים שאפי’ בישראל יש דיני קדימה בין זה לזה וכ”ש שאין להקדים גוי לישראל.

השלמה לתשובה לענין אם יש מצוה בפדיון שבויים לגויים

ברש”י ב”ב ריש דף יא יש קצת משמעות דרק לענין צדקה מפרנסין אבל לא לגוים שהרי לגבי צדקה הביא הא דגיטין דמפרנסין עניי ישראל עם עניי גוים, ואילו לגבי פדיון שבויים הביא הא דהוצרך ליתן לשבויי ישראל משום דאסור לגנוב דעת הגוי, ומיהו לקושטא דמילתא אין כאן ראיה ברורה, דיש לומר דפדיון שבויים הוא בכלל צדקה לעניים ורק אינו בכלל מצוה רבה אם אינו לצורך ישראל, ומ”מ יש קצת לשון ברש”י מדקאמר אבל במעות המתחלקות לעניים וכו’; משמע דעד עכשיו טעם מה שאינו ניתן לגוים משום שאינו מעות המתחלקות לעניים אלא לענין אחר שאינו בכלל זה, רק שאינו מוכרח דיש לומר שסמך על מה שהזכיר רש”י הלשון שנזכר לעיל על מצוה רבה.

נראה שיש עדיפות בלולב שגדל כדרכו על פני לולב שגדל דליל וכחוש.

מקורות:

הנה לולב שיש בו רק עלה אחד מכל צד פסול גם אם מכסה את כל השדרה, כמבואר בשו”ע סי’ תרמה ס”ד, וזהו מש”כ בגמ’ האי לולבא דסליק בחד הוצא לפי פי’ הגאונים (רא”ש פ”ג סי’ ה בשם רב שר שלום ורי”ו נ”ח ח”ג בשם הגאונים).

ואופן הכשרו הוא רק אם יש לכל הפחות ב’ עלים מכל צד כמו שנתבאר בפוסקים ענין ציני הר הברזל.

וכמו שהגדיר החזו”א סי’ קמו סק”כ ששיעור הכשר לולב (מצד כמות העלים) הוא בחמשה עלים, ב’ בכל צד ואחד בראשו.

וטעם פסול סליק בחד הוצא הנ”ל יש שנקטו שתליא במחלוקת הראשונים אם הוא מצד הדר או שהוא פסול הגוף כמו שכתבו החיי”א כלל קמט סי”א ע”פ הריטב”א והחזו”א סי’ קמו סקל”ד ע”פ הר”ן, ואילו במשנ”ב סק”כ סתם בשם הלבוש שהוא פסול הדר וכ”ה בשוע”ר שם.

ויתכן עוד דלפ”ז יש להעדיף לולב שניכר שיש בו מספיק עלים יותר מלולב דל עלים שנראה מדולל וכחוש, כיון שגילו לנו חז”ל שבעלה אחד בכל צד אינו הדר דבעי’ כמות של עלים, וממילא גם כשעדיין לא הגיע לגדר כחוש שכבר פסול על ידי כן, מ”מ כל שנראה כחוש ומדולל יותר מהמקובל אצל לולבים אפשר שיש להעדיף לולב מלא משום זה אלי ואנוהו.

ואמנם לגבי שיעורים אחרים כמו לגבי שיעור לולב או שיעור ציצית לא מצינו שטוב להוסיף עליהם, אבל כאן אם נראה דלול וכחוש נראה שאינו בכלל זה אלי ואנהו.

ויש להביא ראיה לזה מדאמרי’ ציני הר הברזל כשרות והוא לולב כחוש שמתכשר בה’ עלין כנ”ל, ומבואר שהוא כשר רק בדיעבד ולא לכתחילה, וא”כ הגדר הוא כל שנראה כחוש ודליל.

ויש להוסיף בדרך רמז דבגמ’ סוכה לח ע”א מדמה פסולי אתרוג לסימני טריפה ובפוסקים (ראה מג”א ומחה”ש סי’ תרמה ומשנ”ב שם סק”ד) הוסיפו עוד לדמות פסולי לולב לסימני טריפה ויש להוסיף דגם בבהמות מצינו דאמנם בלא מום אינו פסול מדינא אבל לכתחילה בעינן מבחר נדריך כמ”ש במנחות בפרק כל קרבנות הציבור ועי”ש בתוס’ מה שהביאו בשם מדרש על שומן הבהמות, ולא היו מקריבין בבהמ”ק קרבן כחוש ודל (ועי’ בקראי דמלאכי המובאים בחלקם ברפ”ג דסוכה), ואמנם באתרוג יש פסול במידתו מצד שיעורין כמבואר במשנה ובגמ’ ונזכר בגמ’ ב’ צדדין בזה אם הוא משום הדר או משום דלא גמר פירא, ובלולב השיעור הוא במידת ארכו, אבל יש לציין דבברכות מד ע”ב ורש”י שם ד”ה גילדני מבואר דבע”ח חי שלא גדל כל צרכו הוא גריע מבעל חי שגדל כל צרכו והוא קטן במידתו, ולכן לולב שגדל כחוש מאוד ולא גדל כפי רגילותו, אפשר שהוא פחות טוב מלולב שגדל כל צרכו במספיק עלים.

ויש להוסיף דמצינו מעין זה בנפרצו (שנתלשו להמפרשים כן) מיעוט עלים שכשר רק בדיעבד [עי’ ר”ן ברפ”ג דסוכה שמדמה לה לערבה שנשרו מקצת עליה ובזה אמרי’ במשנה כשר וכ”כ המג”א דבנשרו מיעוט עלין כשר רק בדיעבד, ויש לציין דמקור הרמ”א בר”ס תרמה דבמיעוט נפרצו כשר הוא מהר”ן ובר”ן גופא מבואר בשם הא”ח דהוא כשר רק בדיעבד, ובאמת גם הלשון כשר שברמ”א בפשוטו משמע בדיעבד, ויש להוסיף על הנ”ל דבא”ח הל’ לולב סי’ י בשם בעל ההשלמה דגם מיעוט עלין שנפרצו פסול, ואמנם אין הלכה כן כמבואר בר”ן ורמ”א הנ”ל, מ”מ בבה”ל ריש סי’ תרנו אי’ דאם יכול לצאת עוד דעות עדיף], ונפרצו רוב עליו פסול.

ואמנם עכ”פ שם הוא חמור יותר מכיון שהיה ונתלש, (ושם הוא פסול גם אם נשארו ה’ עלין כדלעיל, וזה מוכח דבלא נשארו פסול אפי’ מיעוט נשרו כדמוכח כל החשבון ברמ”א רי”ס תרמה ומשנ”ב סק”ט ועי”ש סק”ח וכ”ה במקור הדברים בר”ן ר”ג דסוכה ופשוט), אבל עכ”פ חזי’ שיש פסול בהדר כשנפרצו וחזינן מזה שבהמעטת העלים יש חסרון בנוי הלולב.

עי’ יו”ד סי’ קנז ס”ב והשאלה מתחלקת לשנים, דאם אומר שהוא גוי זה ודאי אסור כמבואר ביו”ד שם, ואינו מתיר גם אם אומר שהוא גוי שאינו עובד ע”ז.

אבל הנידון אם אומר על עצמו שהוא יהודי שמאמין בתורת האיסלאם, האם הוא מותר או אסור, ונידון זה ראשית כל תלוי בנידון אם האיסלאם הוא ע”ז או לא, דברמב”ם באגרת השמד משמע שאיסלאם אינו ע”ז, וכן רהיטת הרבה מהפוסקים בסוגי’ דיין נסך ביו”ד סי’ קכד (כמו שהרחבתי בתשובה אחרת) ובהל’ שחיטה ביו”ד סו”ס ד שאין להתייחס למעשיהם כדיני מעשי ע”ז, וכ”כ התשב”ץ ח”ג קלג לענין שחיטתם וכ”כ רשב”א בתוה”ב שער א’ דף מ ע”א בשם הגאונים בדין יינם, וכ”כ הרמב”ם בפי”א מהל’ ע”ז ה”ז בשם כל הגאונים.

מאידך גיסא בחידושי הר”ן בסנהדרין סא ע”א נקט שהאיסלאם הוא ע”ז, וכ”כ בפי’ ראב”ע דניאל יא, לא, וראה מדרש לקח טוב במדבר כא, כט ועוד, וכן הפמ”ג חשש לדעת המחמירים.

אבל גם אם האיסלאם אינו ע”ז עדיין צ”ע דהרי האיסלאם כופר בתורת משה וישראל והרי גם זה אסור לאדם לומר שהוא כופר בתורת משה וישראל, ובאמת כמה גאונים נקטו שהאיסלאם הוא יהרג ואל יעבור אע”ג שאינו ע”ז, ראה חידושי הריטב”א פסחים כה ע”ב, רידב”ז ח”ד סי’ אלף קסג, יעב”ץ מגדל עוז אבן בוחן פינה א’ אות לה.

ולכן למעשה מכיון שמסתמא רוב המוחלט של הפוסקים אסרו אם משום ע”ז ואם משום כפירה לכן אסור לומר כן, ואם יש פקו”נ גמור יעשה שאלת חכם אם יכול לסמוך על הרמב”ם במקום פקו”נ.

(ולאחרונה נתעוררו מדקדקים במצוות לחשוש שלא להשתמש בשופרות הנשחטות על ידי מוסלמים, בעיקר לחשוש לשיטות שהאיסלאם הוא ע”ז, ואכמ”ל).

הוספה מלאחר זמן

וידידי הרב סורשר הביא לי המכתב שכתב בס”ד להשיג על הרב רוטר (שעורר את הענין הנ”ל) וראיתי שם במכתב גם דברים נראים נכונים, אולם מה שטען שם בדעת הר”ן לא נראה לענ”ד אלא כוונת הר”ן דנכנסת בהגדרת ע”ז הוא גם כל דת שצורת עבודתה הקבועה היא כמו ע”ז, ומה שהשיג שם על מש”כ הרב רוטר בדעת רש”י חולין לט ע”ב נלענ”ד כוונת הראיה בזה לא ממה שפרש”י דברי הגמ’ אלא ממה דקצת יש משמעות ברש”י שמנהג ישמעאלים היה ידוע עד זמנו, ומ”מ עדיין אין להביא ראיה ברורה לישמעאלים שמנהגיהם כבר שונים ממנהג הישמעאלים הנזכרים שם וכן המנהג שלהם הנזכר בפ”ק דע”ז דף י.

ולמעשה בעיקר הנידון איני רואה צורך להאריך, דמה שהמנהג להקל הוא ברור ומה שהכרעת השו”ע ורוב הפוסקים להקל הוא ג”כ ברור, ומה שיש שיטות שמחמירין בזה הוא ג”כ ברור, ממילא הרוצה להקל יקל והרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה, ואינו נפק”מ לדינא על בירור כמה דעות מסויימות העומדות בתווך אם הם סוברים כדמר או כדמר, אם כי הנני להודות שלא ירדתי לעיקרא דהך דינא ולא ביררתי כל הצורך.

ובאופן כללי לא אאריך לכתוב בכל טענה לגופה אבל באופן כללי בכל מקום שמצינו לשון שאפשר לפרשו לב’ צדדים ממילא אי אפשר לומר שהפסק הוא כך ולא כך, אבל לענייננו כבר נתבאר שהוא מחלוקת הפוסקים, וממילא כשיש שאלות של לשונות א”צ להידחק לא לכאן ולא לכאן דלכל היותר מצינו עוד פוסק שסובר כך וכמ”ש בגמ’ רבותא למיחשב גברי.

ואני רגיל לומר דכשיש ויכוח בין כמה אישים שנחלקים על הרבה ראיות, הרי מן הסתם שהראיות נוטות בחלקם לכאן ובחלקם לכאן, וממילא בלי להכליל (ויש לדון בכל מקרה לגופו לפי הענין) הרבה פעמים נחשב הדבר כמו שיש ראיות לכאן ולכאן והדרך לנהוג בזה הוא לפי הכללים שיש לנהוג במקומות כאלו, ובניד”ד מכיון שהתבאר שיש בזה מחלוקת הפוסקים ויש בזה הלכתא והכרעת רוב הפוסקים שהוא מותר סגי בזה לכל אחד או לכל קהילה לנהוג כרצונם, וא”צ להידחק וכנ”ל.