מדרש

לכבוד הרה”ג ע”מ סילבר שליט”א ברצוני לברר מה מקור המדרש שלאדה”ר נבראה שידה ולאחמ”כ רק נבראה חוה.

בתודה ובהערכה

י.
 ג

יש”כ

***

תשובה

לכבוד הרה”ג יעקב גלאי שליט”א

אינני מכיר מדרש כזה, ולכאורה זה יהיה סותר למשנה פ”ה דאבות מ”ו שהמזיקין נבראו בין השמשות של ע”ש, וז”ל, עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין.

ומיהו במדרש פתרון תורה פרשת בלק מבאר הפסוק כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם (במדבר כג, כב) כנגד בריאת יום החמישי, ר”ל משום דכתיב בבריאת יום החמישי וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ (בראשית א, כ), ואם דרשו חז”ל פסוק זה כתועפות ראם על השדים כמש”כ רש”י שם על הפסוק, א”כ אפשר דס”ל בדעת הת”ק דהמשנה שם שנבראו ביום החמישי, ורק ליש אומרים נבראו בערב שבת בין השמשות.

אכן אפשר לפרש עוד הפתרון תורה עפמש”כ בפרש”י עה”פ וז”ל, כתועפות ראם לו – כתוקף רום וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב כה), לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א כ), המעופף ברום וגובה ותוקף רב הוא זה ותועפות ראם עפיפות גובה עכ”ל, ואולי לפ”ז יש לומר דנקט רק לשון תועפות שהעפיפה נבראה ביום החמישי, והכונה שנשתמש בברכתו בלשון מעוף שהוא לשון דבר הנברא ביום ראשון.

ומיהו אם יהיה הפירוש הראשון שהשדים נבראו בים ה’ נכונים, א”כ במה שאמרו חז”ל שקודם שנבראת חוה בא אדה”ר על כל בהמה וחיה, ונחלקו המפרשים אם הכונה ביאה כפשוטו או לא, עי”ש בחזקוני ושפתי חכמים.

עי’ בעלי תמר על הירושלמי פ”ק דשבת, שהביא מדרש תנחומא הישן בראשית פיסקא כ”א כ”ז, שביאה שאינה דרך אישות אלא ע”י שד ורוח שהוא כוח על אנושי הר”ז כמקרה לילה שאין עליו כלום, והובא התנחומא באו”ז ח”א סימן קכ”ד ראה בי”כ, זה ספר תולדות אדם ויהי אדם וגו’, ויולד בדמותו כצלמו, מכאן אמרו הבא על הרוחות אין לו עליו כלום ואעפ”י שהוציא שכבת זרע כמקרה לילה דמיא, ומה שכתב לא תנאף, עם בני אדם ועם בהמה ולא תנאף ביד וברגל אבל הרוחות אין זו זנו’ת (ועיי”ש במדרש שכל ק”ל שנה שפירש אדם מחוה באו רוחות ומתחממות ממנו והוליד מזיקין ואינן אלא כקרי בעלמא עיין שם), עכ”ל, ועי”ש עוד בעלי תמר שם.

בכבוד רב

***

הערת הרב יהושע צביון שליט”א: עי’ באוצר מדרשים מה שהביא בזה.

הנה כתב רש”י דברים פרשת כי תבוא [פרק כט ו]: ותבאו אל המקום הזה – עתה אתם רואים עצמכם בגדולה וכבוד אל תבעטו במקום ואל ירום לבבכם, ושמרתם את דברי הברית הזאת.

דבר אחר ולא נתן ה’ לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד ולפיכך (פסוק ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו’.

ובפרשת ניצבים [פרק כט יב] כתב רש”י: והוא יהיה לך לאלהים – לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם.

עד כאן פירשתי לפי פשוטו של פרשה.

ומדרש אגדה למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ”ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לע”באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו עכ”ל רש”י.

ובזה הקשה חכ”א שליט”א דלכאו’ סותרין הדברים זל”ז, דהא קאמר מכאן ואילך יקפיד, ומה נחמה יש בזה שאמר אח”כ הרבה הכעסתם ואתם קיימים לפניו.

תשובה – הנה עיקר היישוב לזה ע”פ פשט ואמת, הוא שיש כאן מדרשות חלוקות, דהנה מקור הקטע הראשון המובא כאן הוא בבבלי ע”ז ה’ ב’, ומקור הקטע הב’ דבכאן הוא בתנחומא, ומה שרש”י הביא תרויהו הנה היודע ורגיל בפרש”י ל”ק ליה זה כלל, שכן רש”י כמ”פ מביא מדרשות חלוקות, לפי המתישב בל’ המקרא, ופעמים באותו הפסוק מביא ב’ מדרשים הסותרין זא”ז, וכן דברים דלא כהלכתא לפי דעה יחידאה ע”מ לישב לשון הפסוק, ואין כאן שום הכרעה מצד רש”י, ובפרט שכבר ציין רש”י שעד כאן היה ע”פ פשט ועתה מעתיק מדרש, דבכה”ג בודאי אין מחוייב למש”כ במקו”א.

וראה עוד מה שהבאנו בתשובה אח”ז את לשון המהר”ל בפ’ בראשית ע”ד רש”י שם: ‘.

.

.

והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש”י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני’ ע”כ.

אמנם להנהוג להקשות ולתרץ כל היכא דשייך, י”ל ג”כ באופן פשוט כדלקמן ומהני ג”כ לדידן כי היכי דלא לשוויי פלוגתא, דהנה בעצם לא היה כונת כל ישראל להרשיע באמת אח”כ, שיהיו יראים מן הקללות מחמת כן, אלא דחששו שמא יעברו על התורה בטעות או באקראי, ואם מקפיד כ”כ א”כ יש להם לחשוש הרבה, וע”כ צ”ל דזה היה החשש, דאם החשש היה ממש שרצו לעבור במזיד על כל התורה, א”כ מה שייך שינחם אותם ע”ז, כיון דע”ז ממש קאי הקללות, אלא שחששו כדפרישית, וע”ז אמר הרבה הכעסתם לפניו וכו’, אמנם אין בא להוכיח שאין הקב”ה מקפיד כלל שאז היה שייך פירכא הנז’ בשאלה, אלא שאין מקפיד כ”כ בקרוב לשוגג [כבהמקרה של קודם מ’ שנה שיש בו צד שוגג, וכן בעוד מקרים] שיהיה כמו מזיד, וארך אפים אף במזיד.

ולכך אין להם לחשוש מאוד כיון שבעיקר כונתם לשמים.

{בס”ד יום ג’ עיו”כ תשע”ו }

שאלה – הקשה הגאון ר’ עזריאל אויערבאך שליט”א, הנה בסוף תענית אמרי’ דביו”כ היו יוצאות בנות ירושלים למחולות משום שהוא יום שנתנו בו לוחות אחרונות, וצ”ע א”כ על מה יש סמך למנהגינו שנוהגין עניני שמחה בתורה בשבועות ולא ביו”כ.

תשובה – יש לראות דהנה באמת כבר במסכת פסחים דף סח ע”ב רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא, ומבואר כבר בגמ’ דעיקר השמחה הי’ בשבועות, ודוחק לומר שרק בשבועות הי משום שרק אז יכול היה לאכול.

ובאמת בג’ רגלים נצטוינו בשמחה, כל חד מהטעם דילי’, וטעם השמחה בשבועות הוא משום קבלת התורה וכנ”ל, אך ביו”כ לא נצטוינו כ”כ בשמחה, והגם שיש קצת ראיות שיש שום שמחה ביו”כ, מ”מ אי”ז מצות היום ולא ע”ש השמחה נקבע יום זה.

ובאמת היה נראה לי הטעם לפי אין שמחה בלא אכילה ושתיה כדאי’ במו”ק ט’ ב’, ובפ”ב דסוכה כ”ה ב’, ואח”ז מצאתי כך במס’ סופרים פי”ט ה”ד: ביום הכיפורים אין מזכירין בו יום טוב, שאין יום טוב ביום צום, אלא אומרים, ביום מקרא קודש הזה, ביום צום העשור הזה, ביום מחילת העון הזה; וחותם, מוחל וסולח לעוונותינו ולעונות עמו ישראל ברחמים ומכפר על פשעיהם מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום צום הכיפורים והזמנים ומקראי קודש.

ואין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה, וכן כתבו עוד ראשונים.

והנה לפום ריהטא היה נראה לומר דבאמת היה צריך שמחה ביו”כ, ורק כיון דאין אכילה ושתיה [כיון שהוא יום כפרה] ממילא אין שמחה כ”כ.

ויש להוסיף דגם אם היה בו דין שמחה מ”מ כיון דבעינן כפרה לא ישמח מדי, וכן הזכירו הפוסקים שלא לשמוח מדי ביו”כ ואף בר”ה שהוא יו”ט ויום אכילה ושתי’, מ”מ לא ישמח אז יותר מדי, וכ”ז הוא מה”ט.

אכן י”ל דמעיקרא דמילתא לא היה דין שמחה כ”כ ביו”כ כמו בו’ סיון, כיון שמתן לוחות האחרונות היו כעין מחזיר גרושתו [דאין בזה דין שמחה כ”כ עיין במו”ק ט’], וביותר הנה כיון שלוחות ראשונות היו הרבה יותר בשלמות ביחס ללוחות אחרונות, פשוט שכאשר אנו מקבלין את לוחות האחרונות אין שמחתינו שלמה.

וכמ”ש בעירובין דף נ”ד, אלמלא לא נשתברו לוחות ראשונות אין אומה ולשון שולטת בישראל, וז”ל האלשיך פרשת כי תשא, וידוע כי מכללם הלוחות, אשר אין ספק אצלי כי לא על לוחות ראשונות ידבר כי אותם מעשה אלהים היו רוחניים בתכלית שלא נתגשמו עד רדתם אל הר סיני.

וכמו שאמרו ז”ל (שיר השירים רבה א ב ב) שהדברות שדבר ה’ בסיני היו הולכים ונחקקים למעלה בלוחות, שנאמר (תהלים כט ז) קול ה’ חוצב להבות אש, הרי שקראו את הלוחות להבות אש יורה שרוחניות בתכלית היו.

ומה גם לספר הזוהר (יתרו פד א – ב) שהפליגו במעלת רוחניותם העליון, ואינן כדברים שנבראו בין השמשות.

לכן ודאי אין אומרם ז”ל שהלוחות נבראו בין השמשות אלא בלוחות שניות שהיו בעלי רוחניות מלובשים גשמות מעין העולם השפל כמדובר עכ”ל.

ובאלשיך שיר השירים פרק ב כתב, ועל דרך זה אחשוב הוא כוונת רבותינו ז”ל, גם שהוא בענין אחר, והוא כי אמרו במדרש (שיר השירים רבה ב טז) שמאלו תחת לראשי אלו לוחות ראשונות, וימינו תחבקני אלו לוחות אחרונות, עד כאן.

והלא יקשה, כלפי לייא יכנה את הראשונות לשמאל ואת השניות לימין, ונהפוך הוא כי הלא רבה קדושת הראשונות מהאחרונות.

אך יאמר, כי הוא יתברך עם שגרמנו אבדן ראשונות, וידחה הוא יתברך אותם מאתנו בהפריח האותיות, כמאמרם ז”ל (ילקוט שמעוני שצג) כי ראה משה אותיות פורחות ועל כן שיברם, ואמר לו הוא יתברך יישר כחך ששיברת (בבא בתרא יד א), עם כל זה לא היתה דחייתו יתברך אותנו דחיה גמורה, כי הלא אחרי כן צוה למשה על השניות, אך אין זה, רק שהיתה שמאל דוחה בענין סילוק הראשונות, וימין מקרבת באחרונות, וזהו שמאלו וכו’ אלו לוחות ראשונות, כי בהם היתה שמאל דוחה, וימינו וכו’, אלו וכו’, כי בהם היתה ימין מקרבת.

וכן מבוארים דברי ר”א שאמר (עירובין נ”ד) מ”ד חרות על הלוחות אלמלא לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, וכ’ בס’ הכתב והקבלה פרשת כי תשא, כי כיון שהיה הכל מפורש ומבואר על הלוחות, הנגלה והנסתר, ההלכות והאגדות, לולא שגרם החטא לשבירת הלוחות היה הכל מבורר לעיני כל הדורות, ולא היה לנו שום ספק ביסודותי’ ובפרטותי’.

וכן אי’ בירוש’ דבלוחות ראשונות הי’ כתוב בין דבור לדבור כללותיה ופרטותיה של תורה, וכן אי’ בשמות רבה שאלמלא קבלו ישר’ רק לוחות ראשונות לא היו שוכחין כלום ולא היו חוזרין על תלמודן, ובפ”ק דע”ז דף ה’ א’ אי’ שלא היו מתים דחרות ממה”מ.

והגם דאי’ במשנת רבי אליעזר פרשה יד עמוד 265-266, ארבע מדות היו לוחות אחרונות יתירות על הראשונות.

לוחות ראשונות לא נעשה להן ארון קודם הורדתן, שנ’ ואעש ארון עצי שטים, והיו דומין ככלה נכנסת בתוך חופתה.

לוחות הראשונות לא נא’ בהן (כי) טוב, [אבל לוחות האחרונות נאמר בהן טוב, שנא’] למען ייטב לך.

(ד”א) [ו]מפני מה לא נאמר בהן טוב בלוחות ראשונות, מפני שגלוי וידוע לפניו שהן עתידין להשבר.

לוחות ראשונות לא היה מבהיק בהן קלסטר פניו שלמשה, אבל לוחות האחרונות הבהיק בהן קלסטר פניו שלמשה.

לוחות ראשונות ירדו ומצאו ישראל באותו מעשה, אבל לוחות אחרונות ירדו וקבלום כל ישראל בצום ובתחנונים ובתפלה ובתשבחות.

לפי שמיום שבאו ישראל לאותו מעשה עיינו עצמן כמנודין, לא רחצו, ולא שמשו מטותיהן, ולא שינו כסותן, שנ’ וישמע העם את הדבר הזה ויתאבלו, עד שנתבשרו שמחל להן הקדוש ברוך הוא.

ובמדרש שמות רבה פרשת כי תשא פרשה מו: ואמר לו הקדוש ברוך הוא אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה”ד (איוב יא) ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה, ומבואר דלדעת המשמות רבה לוחות שניות עדיפי.

וכ”א במדרש תנאים לדברים פרק ה ולמען ייטב לך גדולים הן לוחות שניות יתר מן הראשונות שהשניות נאמר בהן טוב שנ’ ולמען ייטב לך והראשונות לא נאמר בהן טוב.

ואף דלכאו’ פליגי הנך ב’ דעות בחז”ל דחלק מן המדרשים משמע דס”ל לוחות ראשונות עדיפי וחלק ס”ל לוחות שניות עדיפי מ”מ נראה דלכו”ע עיקר העדיפות הי’ בלוחות הראשונות שהי’ מעשה אלוקים, ורק דהיו אילו דברים שהיו יותר בלוחות שניות.

והכי אשכחן כע”ז לגבי בית שני שהיה פחות מבית ראשון בהרבה דברים כדאי’ בספ”ק דיומא, ואף נזכר שם שאפי’ שכינה לא הי’ שם [והיינו בדרגות מסוימות, עיין בחידושינו שם], ומ”מ כתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה וכו’ האחרון מן הראשון, ומפרשי’ בגמ’ בפ”ק דב”ב דקאי אגובה או אשנים, וזהו כעין אותו המהלך וכנ”ל.

ויתכן דפליגי הנך מדרשים בפלוגתא דר”י ור’ אבהו בברכות אי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, או דאמרי’ כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבע”ת אבל צדיקים עצמן עין לא ראתה אלוקים זולתיך, וכאן גבי חטא העגל שהיו ישראל בתחילה מענין צדיקים ואח”כ בעלי תשובה כדאי’ בחז”ל שנתקבלה תשובתן [תדא”ז ועוד], וכמ”ש ואנכי עמדתי בהר וישמע אלי גם בפעם ההיא, ומ”מ לכו”ע אמר מרן הגראי”ל שטינמן שליט”א דבע”ת שחוזרין בתשובה יהא חסר להם מדרגתן הראשונה שלא יתקן עצמו לגמרי למה שהי’ מקודם, אחר שכבר נפל בחטא [ס’ צדיק כתמר יפרח], ולהכי מ”מ הי’ חסר שלא הי’ מעשה אלקים.

שאלה

שבוע טוב.

מחפש אני סיפור של איזה מדרש או דומה לזה, על שלמה המלך [אולי מישהו אחר] שאמרו לו שידוך לבת שלו, ולא רצה.

זה סיפור או מדרש, מה זה?

משה אילן

***

תשובה

שלו’ רב

הר”ר יצחק ישעי’ ווייס שליט”א כתב מאמר על מעשה זה וכיו”ב, להראות שכל מעשה כזה שאין מקורו קדוש אין לסמוך עליו, ומאמרו נדפס בקובץ ישורון ולאח”מ ברב פעלים החדש [מישור] וכן בקובץ קולמוס, ועיקר המאמר נדפס בספרו ברכת אלישע עמ’ קנ”ו ואילך, ומ”מ אי אפשר לקבוע מסמרות בכל דבר ודבר לא לכאן ולא לכאן בלא עיון העמוק והבירור הגמור, אלא שתמיד צריך לידע בדרכי הלימוד שא”א להאמין לכל הכתוב.

עקיבא משה סילבר

***

כתב רש”י דברים פרשת ניצבים (פרק ל יט): העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ – שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התרתי בכם בכל זאת.

דבר אחר העידתי בכם היום את השמים וגו’ אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתם, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה ע”כ.

וברש”י בראשית פרק א פס’ יא: עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה עכ”ל.

והקשה הג”ר צבי קריזר נ”י דסותר זל”ז.

תשובה – הנה עיקר התי’ ע”ז הוא כדלעיל שיש כאן מדרשות חלוקות ולא שייך להקשות ממדרש על מדרש גם כאשר רש”י מביא שניהם.

וכדי להוכיח הדברים נעתיק תחילה לשון המהר”ל בפי’ הגור אריה בבראשית שם [פרק א פס’ יא], שכתב ע”ד רש”י הנ”ל וז”ל: ולקמן (ג, יז) פירש רש”י משלו משל למי שיצא לתרבות רעה שמקללין השדיים שינק מהם, ולכך האדם שנברא מן האדמה, כאשר חטא – קלל את האדמה וכו’.

וכאן פירש רש”י מפני שעברה על ציווי של הקדוש ברוך הוא נפקדה עונה עליה, והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש”י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני.

ללשון אשר פירש בכאן – חטאה גם כן האדמה שהוציאה פרי, ולא “עץ (עושה) פרי”, ובשביל זה היה הבדל בין הפרי ובין העץ, וכאשר בא האדם ולקח פרי מן העץ, שהיה הפרי נחמד לו, כשבאה הקללה על לקיחת הפרי, באה הקללה על כל המפרידים בין הפרי ובין העץ בשביל חסרון שלהם, והבן זה מאד.

וללשון שני הקללה לארץ בשביל שהיא הסבה והגרם לחטא האדם, עכ”ל המהר”ל בגור אריה שם, וע”ש בשאר לשונו וקצרתי.

אכן מ”מ מבואר לענינינו דבלא”ה פרש”י דהתם אינו מוסכם לכו”ע, וב’ דעות איכא בזה בחז”ל, ורש”י גופיה במקו”א וממילא לק”מ דגם המדרש שהביא רש”י בכאן אינו מוסכם על המדרש דשם.

ויש להוסיף בזה מש”כ בהנהגות ר”ח מולוז’ין זצ”ל [ואינני זוכר אם בשם הגר”א] דאין לתמוה אם רש”י כתב במקו”א כך ובמק”א כך, דכך דרך רש”י שכשיש ב’ עמדות בנידון סתם במסכתא חדא כך ובאידך מס’ כך.

וזה אפילו בעניני סוגיות ששייך לומר שהי”ל לרש”י הכרעה ועיקר בזה, כ”ש בעניני אגדה כשיש מדרשות חלוקות דגם לא שייך בזה שום הכרעה ורש”י נקט בכ”מ רק מה שנוגע להפשט [כמ”ש הוא ז”ל בפ’ בראשית].

מיהו יש לידע אם עכ”פ הדעה הב’ שהביא שם תיתכן בכאן או לא, דהנה גם להדעה הב’ היה בזה כעין עונש לקרקע אף שלא עברה עברה, וכמו שפי’ שם הגור אריה ע”ז: והפירוש כי מפני שהאדם נברא מן האדמה, והיא שגרמה לאדם לחטא, לפי שהאדמה היא חומרית, כמו שאמר (להלן ג, יט) “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”, ודבר החומרי סבה לחטא, כמו שהאם שממנה נולד הבן סבה לחטא הבן, שהיא נותנת גם כן החומר שממנה נוצר, עיין בפרשת וישלח שם נתבאר.

לכך כאשר באה הקללה לאדם, באה גם אל הדבר שהיא סבה לחטא ע”כ, ויש להסתפק בזה לעניינינו.

אך בין כך ובין כך לק”מ וכנ”ל.

ועוד יש להוסיף דבלא”ה אשכחן עוד סתירה על דברי רש”י מדגרסי’ במסכת נדרים דף לט ע”ב, דרש רבא ואמרי לה אמר ר’ יצחק מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה שמש וירח בזבול מאי בעיין והא ברקיע קביעי מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירין באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות ומאירים שנא’ לאור חציך יהלכו וגו’, ומבואר, חדא דשייך שימרו פי ה’ ועוד שיענשו ע”ז.

והיינו כנ”ל ששייך שיהיו מדרשות חלוקות.