מדרש

{בס"ד אור לט' תשרי תשע"ו}

שאלה - אמרי' בפיוט הן במלאכיו לא יאמין, וצ"ע דהמלאכים אין להם בחירה.

ועוד תמוה מ"ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו', הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ"ש.

{תשובה - א) הנה המקור לזה מקרא מלא הוא בס' איוב (פרק ד פס' יח): הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה.

והנה המפרשים נחלקו מהו לא יאמין דהנה רוב המפרשים עה"פ שם פי' דהכונה שאינם מושלמים, ע"ש באבן עזרא: לא יאמין - אין אמונה בעבדיו כנגדו שהוא לבדו שלם בלא חסרון.

תהלה - כמו אמרתי להוללים אל תהולו בעבור חסרונם ע"כ.

}

וברלב"ג: לא יאמין הוא מענין אמת ר"ל שלא ישיגו האמתות והקיום מעצמותם אבל להם סבה בהיותם אמת כמו שיש להם סבה בהיותם נמצאים ולזה היה חסרון בחק אלו הנמצאים הקדושים ביחס אל השי"ת וזה כי הש"י לבדו יהיה אמתותו וקיומו מעצמותו או יהיה הרצון בזה שהש"י לא יאמין בהם שישלימו מעצמם מה שהוכן להם מהפעולות אם לא יהיה בזה עזר מהש"י וזה הדבר כבר בארנוהו במה שאין ספק בו בחלק הג' מהמאמר החמישי בספר מלחמות ה'.

תהלה - רוצה לומר אורה ויהיו הלה והלל שני שרשים בענין אחד והרצון בו ולא במלאכיו ישים אורה ר"ל שאין האור להם והוא ההשגה במה שהם משיגים מצד עצמותם אבל מצד הסבה ראשונה והוא השם יתברך ואולם השם ית' אין לו ההשגה במה שישיג מזולתו.

אכן פשטות המקראות הם שאין לו בהם אמונה ר"ל שיוכלו לבטל מעבודתם וע"ז תמה הרי אין להם בחירה, וכ"כ מפרשים אחרים, וראשית כל נעתיק הלשונות בזה.

כתב הרב אלשיך שם באיוב: הן בעבדיו לא יאמין כו'.

.

.

או יאמר, ראה נא כי אין לבטוח במי שאמרו עליו כי בטבעו לחטוא, ומי יאמר זכיתי לבי שתקפיד איוב, כי אין ספק שהאלקים מצא בך ערות דבר, כי הלא הן בעבדיו שלומי אמוני כל דור לא יאמין, כי על כן לא יכנה שמו על הצדיקים בעולם הזה, ובמלאכיו גם שאין להם יצה"ר ישים תהלה, כענין המלאכים שהלכו להפך סדום, שדקדק הוא ית' עמהם על אומרם משחיתים אנחנו וגורשו ממחיצתם כמ"ש ז"ל, עד בא יעקב להר המוריה.

ועתה שא נא ק"ו, ומה אם מלאכים משוללי גוף נמצא בהם אשמת דבר, ק"ו (יט) שוכני בתי חומר הם נפשות בני אדם, השוכנים תוך הגופים שהם בתי חומר, כי ראה נא הפסד איכותם מצד היותם לבושי חומר, שישכחו יום המיתה, אצ"ל עודם בריאים וחזקים, כי אם אפי' בהביא עליהם הוא יתברך ייסורי חלאים אשר ימותו בהם, מעכבם טפשות חומרם לשוב אל האלקים כדי לתת דין לפניו ית', וז"א אף שוכני בתי חומר אשר בעפר שהוא יסודם הם הגופים ידכאום מן השמים בחלאים לפני עש, שהוא כי קודם יאכלם עש רמה ותולעה בקבר, ידכאום פה בחולי למען יתעוררו ויזכרו מעלליהם, ואל על יקראוהו בתשובה וכו'.

עכ"ל האלשיך.

הנה האלשיך ז"ל פי' זה כפשוטו וכנ"ל, אכן מלשונו נראה שבא קצת לתרץ קושי בזה, איך יתכן שתהא טענה על משגה של מלאכים, וע"ז תי' שהקב"ה מדקדק עמהם וכו', אך זה לא בא לתרץ הקו' שהמלאכים אין להם בחירה.

וברבינו בחיי פרשת וירא: כי משחיתים אנחנו.

היה להם לומר "כי משחית ה'", אבל תלו הפעולה בעצמם, ולא זזו משם עד שהודו על כרחם כי אין הדבר תלוי בהם, אבל הם שלוחים מאת הש"י, זהו שהוצרכו לומר: וישלחנו ה' לשחתה.

וזהו שאמר הכתוב: (איוב ד, יח) "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה".

וכתיב: (איוב טו, טו) "הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו".

אכן נראה דלכו"ע גם אם אין זה זהו הביאור מ"מ אמת הוא שפעמים אין המלאכים מקיימין שליחותן כראוי, וכן מוכח מהרבה מאמרי רז"ל.

איתא בשו"ט מדרש תהלים (ע"פ מהדו' ר"ש בובר) מזמור קיט [לז - קיט, צ]: לדור ודור אמונתך וגו'.

השמים והארץ עומדין על האמונה, שנאמר חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור וגו' (תהלים פט ב), וכה"א מי יאמר זכיתי (לבבי) [לבי] טהרתי מחטאתי (משלי כ ט), הן בקדושיו לא יאמין (וכוכבים) [ושמים] לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ומי נמלט והכל עומדין בדין, לכך נאמר למשפטיך עמדו היום וגו'.

ואי' עוד במדרש תהלים מזמור יט ר' לוי אמר בכל יום ויום עומדין בדין לפני הקדוש ברוך הוא, למה שהן מתביישין לצאת, ואומרים לפי שהבריות משתחוים לנו ומכעיסין להקב"ה, ומה עושה, מאיר לפניהם חצים שנאמר לאור חציך יהלכו (חבקוק ג'), והן יוצאין בעל כרחן, שנאמר בבקר בבקר משפטו (יצא) יתן לאור [לא נעדר ולא יודע עול בושת] (צפניה ג ה), מהו לא נעדר, לא פסקין, הא כמה דאת אמר לכולם בשם יקרא [וגו' איש לא נעדר] (ישעיה מ כו), ומהו לא יודע עול בושת, לא חכמין ולא בהתין, טעוון דפלחין להון לקיין ולא בהתין.

וכ"א בגמ' מסכת סנהדרין דף קי ע"א, אמר רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו מלמד שעלו שמש וירח לזבול אמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חצים אמר להן בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם והאידנא לא נפקי עד דמחו להו.

וכן אי' עוד במסכת חולין דף ס ע"ב רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך, ומבואר ג"כ שהי"ל עונש על טענה שהיה עליה.

ובמדרש שכל טוב פרשת בשלח לחד מן קמאי אי', ועוד שהוא משובח בכל ועל כל, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט ז), ואומר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (שם שם ח), ואומר הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ק"ו לאדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, בחייו בושה וכלימה באחריתו רימה ותולעת, איך יכול לומר זך לקחי ובר הייתי בעיניך, אלא להיות כל מעשיו לשם שמים, אולי ימצא חן לפניו עכ"ל.

ומרגלית יקרה מצאתי בס' באר שבע מסכת סנהדרין דף קיג ע"א, וז"ל: וי"ל דהיינו דוקא למלאך מן הנפרדים החוטאים שכתוב בהם (איוב ד, יח) ובמלאכיו ישים תהלה, והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמה בענין סדום, כשאמרו (בראשית יט, יג) כי משחיתים אנחנו, אבל אם המלאך הוא מן הנטיעות דהיינו מן הכת שאינן חוטאין והוא מטטרון שר הפנים, יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, כמו שכתבו חכמי האמת (מובא ברבינו בחיי בראשית ג, ו מתנחומא שופטים יח, והובא ברש"י שמות כג, כא) בפסוק (שמות כג, כא) כי לא ישא לפשעכם.

ונעתיק באריכות [להשלמת המובן] { והנה ידעתי כי שמא ירצה הקורא לדלג על אריכות הלשון בזה, והרשות נתונה לכל, ומ"מ העתקתי למי שירצה בזה.

}לשון רבינו בחיי שמות פרק כג כ:

הנה אנכי שולח מלאך לפניך.

ע"ד הפשט ענין הפרשה הזאת שהקב"ה הודיע למשה כי ישראל עתידים שיחטאו בעגל, ולכך אמר: "כי לא ישא לפשעכם", בלשון יחיד ולא אמר "לחטאתיכם".

ועל כן אמר להם שישלח עמהם מלאך מאחר שאינם ראוים שתלך שכינה עמהם.

והנה משה רבינו ע"ה בכח תפלתו בטל זה שלא נתקיים בימיו, אבל נתקיים אחריו בימי יהושע שחזר המלאך הזה למקומו.

וטעם "לשמרך בדרך" שישמור אותם בדרך המדבר.

וטעם "אשר הכינותי" כלומר לשבתי כענין: (לעיל טו, יז) "מכון לשבתך פעלת" והוא בית המקדש, והוא הלשון שהזכיר שלמה: (דברי הימים - א כט, יט) "ולבנות הבירה אשר הכינותי".

והמלאך הזה על דעת רבינו חננאל ז"ל היה מיכאל השר הגדול, כענין שאמר גבריאל לדניאל: (דניאל יב, א) "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", וכתיב: (שם י, כא) "ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם", והוא שנראה ליהושע, והוא שאמר לו: (יהושע ה, יד) "אני שר צבא ה' עתה באתי", ופירשו רז"ל: כי מה שיזכור בו "כי שמי בקרבו" באורו: שנקרא "שר צבא ה'", כענין שכתוב: (מלכים - א ח, מג) "כי שמך נקרא על הבית הזה", שנקרא בית ה'.

ומה שאמר כי לא ישא לפשעכם, כלומר יש לכם להשמר מפניו שלא תחטאו שאף על פי שאני שולחו איני שולחו לשאת עון, כי אני הנושא והמוחה, כענין שכתוב: (ישעיה מג, כה) "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך" ע"כ.

גם זה דעת ר' אברהם ז"ל שהמלאך הזה הוא מיכאל.

וראיתי אחד מבעלי הקבלה שאינו מרחיק הדעת הזאת ואומר: כי קרוב אל הדעת שיהיה המלאך הזה מיכאל, והוא ממונה על הסליחה כי הוא שר החסד, ומזה אמר: "כי לא ישא לפשעכם", כלומר אף על פי שהוא ממונה על כך ואין צריך לומר שיעשה מה שאינו ממונה עליו, והוא השרף שנראה לישעיה, שהזכיר בו הכתוב: (שם ו, ו) "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה", ודבר ברור הוא שהיה מיכאל, שכן דרשו רז"ל בפרק קמא דברכות: (ברכות ד ב) גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאילו במיכאל כתיב: "ויעף אלי אחד מן השרפים", ובגבריאל כתיב: (דניאל ט, כא) "והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף", ואומר שם בגמרא: מאי משמע דהאי קרא במיכאל, דכתיב: (שם י, יג) "והנה מיכאל אחד השרים הראשונים" וגו', ואמר רבי יוחנן אתיא אחד אחד, כתיב הכא: "ויעף אלי אחד מן השרפים", וכתיב: "והנה מיכאל אחד מן השרים".

ומה שקרא הכתוב למיכאל "שרף" והוא של מים, הכל לפי הענין, כי היה בידו רצפה של אש, ועוד לפי שנהפכה מדת רחמים למדת הדין, הוא שכתוב: (ישעיה ו, ט - י) "לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע" וגו' "השמן לב העם הזה" וגו' והוא שאמר לו: (שם, ז) "וסר עונך וחטאתך תכופר", וזה ראיה שהוא ממונה על הסליחה.

ומפני זה המלאך שבפרשה הזאת הוא השרף שבישעיה ולכך הזכיר בכאן "כי לא ישא לפשעכם" והכוונה לומר כי אפילו מה שהוא ממונה עליו אין לו רשות לעשות בלא רשותי, ואפשר לומר כי הדעה הזאת רמוז בכאן באמרו: "כי ילך מלאכי לפניך".

והנה גזרת המלאך הזה נתבטלה כל ימי משה, כי משה בטל אותה בכח תפלתו שלא יהיו ישראל נמסרים ביד מלאך כל ימי חייו של משה, כי הוא היה ממלא מקומו של מלאך, אבל אחרי מות משה חזר המלאך למקומו, הוא שכתוב: (יהושע ה, יד) "אני שר צבא ה' עתה באתי", וזה מיכאל, כי זה הוא מן ארבע מחנות שכינה שהוא שר צבא מחנה, ודרשו רז"ל: (תנחומא משפטים יח) "עתה באתי", אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך וגו'.

ועל דרך המדרש: (שמות רבה לב, ג) "הנה אנכי שולח מלאך לפניך", אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שנעשיתי לכם במדבר, שנאמר: (לעיל יג, כא) "וה' הולך לפניהם יומם", ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, הוי אומר: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך".

אתה מוצא בשעה שאמר ישראל: (להלן כד, ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", אמר הקדוש ברוך הוא צויתי לאדם הראשון מצוה אחת שיקימנה והשויתיו למלאכי השרת, שנאמר: (בראשית ג, כב) "הן האדם היה כאחד ממנו".

אלו שקבלו תרי"ג מצות אינו דין שיהיו חיים וקיימים לעולם.

(להלן לב, טז) "חרות על הלחות", רבי יהודה ורבי נחמיה פליגי, רבי יהודה אומר חרות מן השעבוד, רבי נחמיה אומר חרות מן מלאך המות.

וזהו שאמר הכתוב: (במדבר כא, יח - יט) "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות", מן המדבר נתנה תורה מתנה לישראל, ומתוך התורה שנתנה מתנה נחלו אל לעולם, "ומנחליאל במות", ומתוך שהיתה הכונה שיחיו לעולם בא מות, אמר הקדוש ברוך הוא: בשטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו שלש שעות, (תהלים פב, ו - ז) "אני אמרתי אלהים אתם" וגו', "אכן כאדם תמותון", לשעבר הייתם משתמשים ע"י רוח הקודש ועכשיו אי אתם משתמשים אלא על ידי מלאך, הוי אומר: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך".

זהו שאמר הכתוב: (ירמיה ג, יט) "ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים", אמר הקדוש ברוך הוא: אני ואתם חשבנו שתהיו אתם בנים ואני האב, איך עשיתם שאכניס אומות העולם ביני וביניכם, שנאמר "איך אשיתך", לשון הבדלה, כמו: (בראשית ל, מ) "וישת לו עדרים לבדו", ואתן לך ארץ חמדה, ארץ שחמדוה גדולי עולם, אברהם אמר לבני חת: (שם כג, ד) "תנו לי אחזת קבר עמכם", הקדוש ברוך הוא אמר ליצחק: (שם כו, ג) "גור בארץ הזאת", יעקב אמר: (שם נ, ה) "בקברי אשר כריתי לי".

"נחלת צבי", מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה, "צבאות גוים", ארץ שנתאוו לה מלכי עולם, כיצד, כתיב: (יהושע יב, ט) "מלך יריחו אחד מלך העי אשר מצד בית אל אחד", ואין בין יריחו לעי יותר משלשה מילין והוא אומר כך, אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ ולא היה לו מקום בארץ ישראל לא היה נקרא מלך, למה לפי שהיו מתאוין לארץ ולפירותיה.

א"ר פרנך בשם ר' יוחנן ראה מה כתיב: (יהושע ז, כא) "וארא בשלל אדרת שנער", פורפירא בבלאה שהיה מלך בבל לובש כשהוא ביריחו, ואומר: (ירמיה ג, יט) "אבי תקראי לי", שהוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם ים סוף ואתם עשיתם עגל, לא חסרתי לכם דבר ואתם בגדתם בי, עו"ג בגדו בי ונתתי להם שרים לשמרם, אף אתם אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם, הוי אומר: "הנה אנכי שולח מלאך".

וע"ד הקבלה: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך", המלאך הזה אינו מן הנפרדים החוטאים, שכתוב בהם: (איוב ד, יח) "ובמלאכיו ישים תהלה", והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמם בענין סדום כשאמרו: (בראשית יט, יג) "כי משחיתים אנחנו", אבל הוא מן הנטיעות, וזהו שדרשו במדרש תנחומא: (תנחומא משפטים יח) "כי לא ישא לפשעכם", לפי שהוא מן הכת שאינן חוטאין, והוא מטטרון שר הפנים, ולכך אמר "לשמרך בדרך", כי תרגום: משמרת, מטרת, והוא מדת הדין, ולכך אמר "לפניך", כלשון: (חבקוק ג, ה) "לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו", ואומר: "כי ילך מלאכי לפניך", וזהו לשון "מלאכי", כלומר מלאכי החביב אצלי שעל ידו אני נודע בעולם, ועליו נאמר: (להלן לג, יד) "פני ילכו", כשבקש משה ואמר: "הודיעני נא את דרכך", בקש ממנו מדה שיהיה נודע בה, והשיב לו: "פני ילכו", וזהו: (ישעיה סג, ט) "ומלאך פניו הושיעם", מלאך שהוא פניו, ועל כן אמר: "וצרתי את צורריך", על ידו, ואמר עוד: "והכחדתיו", כי במדת הדין נכחדים האויבים, ומה שנקרא "מלאך" והוא אינו מן הנפרדים מפני שהנהגת העולם בו שהוא מדת הדין, ומה שאמר: "השמר מפניו", כי ממדת הדין יש לו לאדם להשמר שלא יענש בחטאו, ולכך הזכיר בו לשון שמירה ולשון פנים, ואמר: "ושמע בקולו", אזהרה שלא יקצצו בנטיעות, ולכך אמר מיד: "אל תמר בו", ודרשו רז"ל: (שמות רבה לב, ד) "אל תמר בו", אל תמירני בו, אלא שיתבונן כי הכל אחד והכל מיוחד בלי פרוד, "כי לא ישא לפשעכם", יאמר כי המלאך הזה יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, ואעפ"כ לא ישא לפשעכם אם תמר בו, כי כל הממר בו ממר בשמי המיוחד שבקרבו, ומה שהזכיר דוד ע"ה: (תהלים קל, ד) "כי עמך הסליחה", ודרשו רז"ל: לא מסרת אותה למלאך, באור זה למלאך מן הנפרדים, "כי שמי בקרבו", שמי המיוחד בקרבו, (ישעיה כו, ד) "כי ביה ה'", וזהו שתרגם אונקלוס: ארי בשמי מימריה, והכוונה בזה כל מה שהוא אומר אינו אומר אלא בשמי, ובאר בזה כי קולו הוא קול אל עליון, וזהו שאמר: "כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר", לא אמר "ידבר", לבאר כי קולו הוא דבר ה', ורצונו כי בו ידבר, זה משפיע וזה מושפע, השולח הוא המשפיע והמלאך הוא המושפע שנאצל ממנו, כשם שביצירה התחתונה נאצלה אשה מאיש, שנאמר: (בראשית ב, כג) "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת", וכן מצינו בכל מקום שכתוב בתורה: (ויקרא ב, ו - טו) "מנחה הוא", (להלן כט, כה) "והאשה ההוא", כתיב "הוא" וקרינן "היא", לבאר כי היא בכלל הוא, וכן תמצא בפסוק ראשון בראשו וסופו ה"א יו"ד וא"ו שאחריו ה"א, וענין זה רמזו הרב ז"ל בפסוק: (ויקרא ב, יא) "כל המנחה".

וכאשר חטאו ישראל בעגל נסתלק מביניהם המלאך הזה, וזה שאמר ה' יתברך: (להלן לג, ג) "כי לא אעלה בקרבך", כי כל זמן שהמלאך הזה אשר השם המיוחד בקרבו מתהלך בקרב ישראל לא יאמר ה' יתברך: כי לא אעלה בקרבך, כי כיון ששמו בקרבו הנה הוא בקרב ישראל, אבל כיון שנסתלק מהם בחטאם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אחד מן הנפרדים שלוח לפניהם, הוא שכתוב: (שם, ב - ג) "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני" וגו', כי לא אעלה בקרבך והמלאך הזה מן הנפרדים אשר יבטיח בו לגרש הוא גבריאל המלאך, וסמך לזה מיד: (שם, ד) "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו", כי היו מתאבלים מהסתלקות המלאך הזה שר הפנים אשר השם המיוחד בקרבו, ופחדו לנפשם מעתה פן יפלו ביד האויבים עם אחד מן הנפרדים.

ועם הדעת הזאת של קבלה יאמנו דברי רז"ל שדרשו: (תנחומא משפטים יח) שכל ימיו של משה לא היה מלאך עמהם, כלומר מלאך שר צבא, כי היה הולך עמהם המלאך הזה שהוא מן הנטיעות, אין זה מלאך שר צבא כי אין זה מן הנפרדים, ומה שכתוב: (שם, ב) "ושלחתי לפניך מלאך", והוא מן הנפרדים, זה לא נתקיים כי משה רבינו בטל הדבר בכח תפלתו, והוא היה ממלא מקום המלאך מן הנפרדים, אבל אחר שמת משה חזר מלאך שר צבא למקומו.

ודעת הרמב"ן ז"ל במלאך שר הצבא שחזר בימי יהושע שהיה גבריאל, ומשה כל ימי חייו הוא הממלא מקומו של גבריאל השר, כנרמז בפסוק: (לעיל יז, יא) "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", ובימי יהושע חזר למקומו ללחום מלחמת ה' בעד ישראל, והוא גבריאל הנלחם להם, ועל כן נראה ליהושע וחרבו בידו, שנאמר: (יהושע ה, יג) "וחרבו שלופה בידו", ולכך תמצא שם נקמות גדולות באבוד האויבים במיני נקמה מחודשים מאד, וכענין שכתוב: (שם י, יא) "וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו", גם בענין אבדן המלכים ההם, והיתה מדת הדין מתוחה בהם להאבידם בגוף ובנפש מה שלא תמצא כן במלחמה שעשה משה שלא יזכיר בהם הכתוב כי אם אבדן הגופות והחרימם, כענין שכתוב במלחמת סיחון ועוג: (דברים ג, ו) "החרם כל עיר מתים הנשים והטף", ולא הזכיר שם נפש כלל, אבל במלחמת יהושע הזכיר (יהושע י, כח) "נפש" בכל מלחמותיו ובכל הערים אשר לכד, והנה בכל אחת ואחת הזכיר "נפש", ובסוף הזכיר: (שם ה, מ) "ואת כל הנשמה החרים", לבאר כי אין צריך לומר שהשמיד הגופות וכלה אותם כי גם הנשמות החרים שתהיינה נכרתות מן העוה"ב.

ועל כן הוצרך ללכת עמו המלאך הזה שהוא שר הגבורה להיות על ערי האויבים תחת אלהי ה' הצבאות ויפלו לפני ישראל לאלפים ולרבבות, והאל יזכנו לראות מתורתו נפלאות, ע"כ לשון רבינו בחיי ז"ל.

ובס' של"ה (תולדות אדם בית ישראל תליתאה) כתב: ואל תתמה על דברי, שהרי מצינו גם כן במלאכי עליון בחינת בחירה קצת, שהרי מלאכי סדום חטאו, שתלאו הגדולה בעצמם, ואמרו (שם יט, יג) 'כי משחתים אנחנו', ונענשו שנדחו ממחיצתם קל"ח שנה, כדאיתא במדרש רבה (בראשית רבה פ"נ ס"ט), 'כי משחיתים אנחנו', רבי לוי בשם רב שמואל בר נחמן, מלאכי השרת על ידי שגילו מסתורין של הקדוש ברוך הוא, נדחו ממחיצתן קל"ח שנה, אמר רבי חמא בר חנינא, על (ידי) שנתגאו ואמרו 'כי משחיתים אנחנו את המקום הזה', עד כאן.

והסוד, כי כל נברא הוא חסר, ואף אם הוא שלם, מכל מקום יש בו חסרון קצת מצד ההעדר הקודם להויה.

ובכל זאת נתבאר שיש איזו בחירה במלאכים ולק"מ.

והנה באמת שייך להאריך בזה, ויש עוד ספרים שהאריכו בזה, אבל נ"ל שיש כאן די אריכות, ודי בזה.

ב) ומה שהקשה על מ"ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו', הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ"ש.

הנה ראשית כל בספר אבודרהם ברכות קריאת שמע כתב, וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה לשון חכמים הוא על שם (ישעי' ו, יג) וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמינן ומקבלין דין מדין.

ולפ"ד יוצא דהנידון כאן אינו כלל על קבלת העול כהמשתמע לנו בפשטות, אלא דהכונה שקוראין זה לזה.

ובאמת בלאו הכי גם לולי דבריו הענין פשוט שאין הנידון כאן שצריך לקבל עול כעבד להסכים להשתעבד תחת מלכותו, אלא זהו שבח וכבוד להשי"ת שנקרא קבלת עול שכך צורתו, וכמו שגם צדיקים גמורים מקבלין עליהם בק"ש עול אע"פ שבודאי קבלו וקבלו יותר ויותר, דמ"מ שבח הוא להקב"ה, וכך היא דרך עבודתו, והענין מובן למבינים.

ואגב דאייתינן לשון האבודרהם, נעיר על ל' חד מבתראי, ס' משנה שכיר { רבי יששכר שלמה ב"ר יצחק טייכטל, רב ור"מ בפישטיאן בסלובקיה.

חיבר את הספר 'אם הבנים שמחה' (דפו"ר בודפסט תש"ג), וחמישה חלקים של ספר השו"ת 'משנה שכיר', ספר דרשות בשם 'טוב יגאל', ואת הספר 'אם הבנים שמחה' הנ"ל.

כרך אחד של 'משנה שכיר' על התורה ושני כרכים על המועדים שערך נכדו הרב יששכר דב קלויזנר, ועוד.

}פרשת ויקרא, שהבין גם מ"ש ומקבלין כפשוטו, [ונעתיק חלק מאריכות לשונו, וע"ש בפנים כל דבריו], וז"ל, גם צריך להבין על התרגום דפירש ומקבלין דין מן דין, מהו הן מקבלין זה מזה, ואיך ע"י הקבלה שמקבלין הם אומרין קדוש.

אך זה נראה פשוט, דכונת התרגום הי' על מה שאנו אומרים בתפלה בכל יום וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם, וכו'.

ונראה בזה דבר אמת בס"ד, דהנה אנו רואים בימינו דכמעט בכל מקום שדרים שני תלמידי חכמים במקום יש מחלוקת ביניהם, והמחלוקת זו הולכת וגודלת בכל יום ועושה חורבנות גדולות בהקהלה, כמו שאנו רואין בחוש המחלוקת שיש בעיירות גדולות שדרים שם שני רבי'ס יש לכל רבי כת בפני עצמו והכתות עושים ריב ומחלוקת ביניהם, ושם שמים מתחלל בעוה"ר ע"י המחלוקת שביניהם, וכן הוא אצל שני תלמידי חכמים שדרים בעיר שלכל אחד יש לו צד בפני עצמו והם לוחמים זה בזה, וכיון שבא לכלל מלחמה מתגברת השנאה ועושים נאצות גדולות, זה הצד רוצה להתגבר וזה הצד רוצה להתגבר, וביני לביני העיר נעשה חרוב ונחרב ומאבד ממונם של ישראל ונעשה חילול השם גדול בעוה"ר, וכאשר מעשים בכל יום יוכיחו.

מאין בא כל זה, הלא אדרבא השכל הי' מחייב ששני תלמידי חכמים יקיימו ויעמידו חומת העיר, וטובים השנים מן האחד לבנות הדת על תילה, ואנו רואים ההיפך בעוה"ר.

אמת שחכמינו ז"ל אמרו סוף כתובות [קיב, ב] דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים, ופרש"י הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם עי"ש, אבל לא שיהיה ביניהם בינם לבינם קטיגוריא, על זה לא כיונו ז"ל, ואעפי"כ אנו רואים כעת שכמעט עיקר המחלוקת בא על ידם, ואולי דזאת גורם הקטגוריא עליהם, ואשר ע"ז כיונו ליזהר מזה, על כן צריך באמת להבין מהו הסיבה לזה עכ"ל הס' הנזכר, והבאתיו כאן כנ"ל, [והבאתי גם חלק מלשונו שאין נוגע לעניינינו משום שיש מדבריו דשייכי להדור הזה ר"ל, ומ"מ מבואר באבודרהם דלא כמש"כ על וכולם מקבלים].

{השלמתי היום עיו"כ תשע"ו ויה"ר שנזכה כולנו להחתם בס' של צדיקים גמורין לחיים ולשלו'.

}

{עש"ק פ' מקץ נר ה' לחנוכה ע"ו}

מה שהקשה כת"ר מה שנקרא מנשה איש קודם י"ג שנה, ובפרש"י באבות פ"ה מכ"א פי' דילפינן משמעון ולוי דמי"ג שנה חשיב איש.

תשובה ראיתי להגרחיד"א ז"ל בס' פני דוד עה"ת שעמד על קו' זו, וז"ל שם, ויעש האיש כאשר אמר יוסף אמרו רז"ל זה מנשה ותימה דפירש"י במס' אבות ילפינן בן י"ג למצות משמעון ולוי כי כשבאו על שכם לא היו אלא בני י"ג שנים כשתחשוב שנותיהם וכתיב בהו איש חרבו על ירכו וכשתחשוב שנותיו של מנשה תראה שלא הי"ל לכל היותר אלא תשע שנים מהר"ר חיים משם ה"ר אליעזר אבי העזרי וצ"ע פירוש התורה מרבותנו בעלי התוספות וזה עד ממהר כי פירש"י דאבות הנדפס במדרש שמואל ועץ החיים הוא אמת שהוא מרש"י זצ"ל וגם בטור סי' רמ"ב א"ח מזכירו וכן הרשב"ץ בס' מגן אבות מיחסו לרש"י ולאפוקי מהרב יעבץ בעץ אבות שלו שהתמרמר והטיח דברים על הפי' הזה והחליט שאינו מרש"י וחשבו לטועה וחסר דעת למפרש הנז' ואני בעניי אומר שהגם שהפירוש הוא מרש"י לא יבצר שנפלו כמה ט"ס בהעתקות מכמה מאות שנים ואין ראיה אם ימצא איזה קושי בדברי הפירוש הנז' כי כזו וכזה אירע בכמה פירושי הראשונים ובדברי רז"ל כידוע ובכל דור ודור חכמי ישראל מגיהים וחוזרים ומגיהים התלמוד הקדוש ופירש"י והתוספות ובפרט בסדר קדשים כמפורסם ומאי דקמן בפירש"י דאבות הנדפס פ"ה והביאו הרב תי"ט כתב דלוי בן י"א כשיצאו מאצל לבן וששה חדשים שהיו בדרך וי"ח חדש בסוכות הרי לוי בן י"ג שנים וכתב על זה הרב תי"ט דרש"י לא דייק בפירוש החומש פ' וישב שכתב ע"פ ויתאבל על בנו ימים רבים שהיה ששה חדשים בבית אל אחר מעשה שכם עכ"ד וע"ז כתב הרב יעב"ץ שנעלם ממנו תלמוד ערוך ספ"ק דמגילה דקאמר ששה חדשים בבית אל כפירש"י בחומש וכן הוא בסדר עולם ופירש"י דאבות אינו פירש"י והרחיב לשונו על גאון עוזינו הרב תי"ט והאריך בזה ע"ש הן אמת דלכאורה היא תמיהא קיימת על הרב תי"ט מאחר שדברי רש"י בחומש הם דברי הש"ס וסדר עולם ועוד אני מוסיף לתמוה דגם בבראשית רבה סוף פ' ע"ח אמרו בבית אל ששה חדשים כדברי רש"י בחומש ואיך הרב תי"ט כתב דלא דייק פירש"י בחומש אך אוסיף להביט בספר מגן אבות להרשב"ץ שכתב כדברי רש"י בפירוש אבות דששה חדשים עשה בדרך וי"ח בסוכות וכל קבל דנא אמרו בב"ר פ' פ' איש חרבו א"ר אלעזר בני שלש עשרה שנה היו וכפי מ"ש לעיל פ' ע"ח ובש"ס וסדר עולם דבבית אל ששה חדשים איך יהיה ללוי י"ג שנה וראיתי לה' מגן אברהם בספרו זית רענן [על הילקוט] שכתב פ' וישלח בזה והוקשה לו דלוי היה בן י"ב ומחצה ואיך קרי ליה איש הלא לא הי"ל י"ג שלמים ותירץ דלוי ה"ל מופלא הסמוך לאיש ועכ"פ הי"ל לשמעון י"ג שלמים עכ"ד וקשה על הרב ז"ל דנעלם ממנו מ"ש רש"י בנזיר דף כ"ט ע"ב וז"ל איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב ויקחו ב' בני יעקב איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעת' בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב עכ"ל הרי מוכח בהדיא מדברי רש"י דלוי הי"ל י"ג שנים שלמות וכתב דלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי"ג ואיך סבר וקביל הרב הנז' דלוי לא הי"ל י"ג אלא בן י"ב ומחצה היה גם לא זכר פירש"י דאבות ודברי הרב תי"ט הנז' ועל רש"י בנזיר שכתב דלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי"ג יקשה ביותר קושית ראבי"ה הנז' דאתאן עלה דהרי מנשה קראו הכתוב איש ולא הי"ל ט' שנים איברא דכעת לא מצאתי מדרש זה דהא דכתיב ויעש האיש הוא מנשה ובין כך ובין כך הא דלוי הי"ל י"ג שנים צריך ביאור וראיתי שגם בספר ארחות חיים ה' תפלה אות ע"ג כתב וכן מצינו לוי שלא היה במעשה שכם כי אם בן י"ג שנה ונקרא איש שנאמר איש חרבו על ירכו עכ"ל ונראה לישב קצת דברי רש"י בפי' אבות והוא דהאמרי' יולדת לז' יולדת למקוטעין וכ"כ הרשב"ץ שם בס' מגן אבות דעיבור ראובן שמעון ולוי היה לששה חדשים ויום אחד וא"כ בי"ח חדש וג' ימים מספיק לג' עיבורים וימי טהרה לראובן ושמעון הוסף קרוב לג' חדשים על י"ח אכתי פשו יותר משלשה חדשים עד שתי שנים ומ"ש פ' בן סורר דל תרתי שני לתלתא עיבורי לאו דוקא ומנין שלם נקט וגם הרשב"ץ שם שכתב שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד כתב תרתי שני לתלתא עיבורי ולאו דוקא וא"כ כי מדלית ז' שני עבודת לאה וכ"א חדש לעיבורי ראובן שמעון ולוי עם ימי טהרה לראובן ושמעון נמצא לוי כשיצא מבית לבן הי"ל י"א שנים ויותר מג' חדשים ובדרך היה ג' חדשים בציר פורתא ואלו הם הששה חדשים דנקטי רש"י והרשב"ץ שהיה בדרך דנקטי מנין שלם והיינו שזמן הדרך השלים לששה חדשים עם מה שהיה ללוי יותר מי"א שנים בצאתו מבית לבן וי"ח חדש בסוכות הם י"ג שנה בדקדוק והש"ס וב"ר שמנו ששה חדשים בבית אל לאו דוקא בבית אל אלא נקטי מנין שלם ובכלל הם קרוב לג' חדשים שהיה בדרך ויותר מג' חדשים בבית אל ונעשה הכל ששה חדשים ועפ"ז הכל שפה אחת ודברים אחדים ודוק היטב שוב ראיתי מ"ש בלחם שמים ח"ב דכי דייקינן לוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוי ההיא שעת' כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם ושלשה חדשים משם ואילך נמצא החשבון מכוון עכ"ל וכתב זה לדעת סדר עולם ורש"י עה"ת שכתבו ששה חדשים בבית אל כמ"ש בש"ס ע"ש וכתוב זה גם כן בסוף ס' עץ אבות בהשמטות ודברים ככתבן אין להם הבנה מאי קאמר דהוי בר י"ג בציר תלת ירחי כשיצאו מארם והלא לא משכחת אלא י"א ועוד תלת ירחי וקצת ימים כמש"ל ותו י"ח חדש דסוכות איכא ודאי ואולי ט"ס נפל בב' המקומות וצ"ל כשיצאו מסוכות וחשיב תלת ירחי ששהו בשכם טרם מעשה דינה ומאי דכתיבנא בעניותין נראה עיקר לפי קיצורנו והמעיין ישפוט בצדק ורבינו בחיי פ' וישלח כתב דלוי היה בן ט' חדשים וי"ב שנה עש"ב חשבונו ונראה דסובר דקרא הכתוב ללוי איש להיותו מופלא הסמוך לאיש כמ"ש הרב זית רענן כמש"ל ואחר זמן רב ראיתי בס' לב שלם פ"ב דאישות דף ט"ל ע"ג שעמד קצת בזה עש"ב עכ"ל החיד"א שם.

וראיתי עוד בשו"ת דברי יציב חו"מ סי' נ' סק"ט, וז"ל, ובדעת זקנים לבעלי התוס' פרשת מקץ מ"ג י"ז על פסוק ויעש האיש כאשר אמר יוסף אמרו רז"ל זה מנשה ותימה דפרש"י במס' אבות ילפינן בן שלש עשרה למצוות וכו' וכשתחשוב שנותיו של מנשה תמצא שלא היה כי אם ט' שנים וכו' ואפ"ה קורהו איש עיי"ש וחידוש שהחיד"א שם בפני דוד אות ג' כתב שלא מצא מדרש זה דויעש האיש הוא מנשה עיי"ש ולפענ"ד הכוונה למ"ש שם בתרגום יוב"ע בפסוק הקודם ואמר למנשה דממנה אפיטרופוס על ביתיה וכו' עיי"ש ועכ"פ לפי המדרש הזה יש למצוא סמך למ"ד בסוגיין כבר תשע ולהנ"ל דר' יוחנן דאמר כדי חייו נמשך להאמור למעלה שנתנו בזה קצבה לפי שנים י"ל דלשיטתיה אזיל דבסוטה ל"ו ע"ב א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בשעה שאמר פרעה ליוסף וכו' בא גבריאל ולימדו שבעים לשון וכו' הוה קא משתעי יוסף בלשון הקודש ולא הוה פרעה ידע מאי הוה קאמר וכו' א"ל אשתבע לי דלא מגלית וכו' עיי"ש ומוכח מזה שבין המצריים לא היה אף אחד שידע לשון הקודש דאל"כ הרי היה הוא יכול לגלות שפרעה אינו יודע וא"כ מי היה המליץ בינתם בראשית מ"ב כ"ג וצ"ל שהיה מנשה כבתרגום יוב"ע שם ושהוא היה גם האיש על בית יוסף כבתרגום יוב"ע הנ"ל וא"כ חזינן שנקרא איש בבן ט' ואשר מטעם זה נמי אמרו חכמים כבר תשע כבר עשר ומוכח דאינו אלא תקנת חכמים משום כדי חייו כדברי ר' יוחנן כאן וכנ"ל ודו"ק וביתר שאת י"ל ולהשוות בין הלימודים דמ"ש רש"י דאיש היינו בן י"ג זה לגבי ישראל ומה שמצינו במנשה שהיה איש בבן ט' היינו מחמת שהיה לו דין ב"נ דאין בהם זמני קטנות וגדלות בשנים דלא ניתנו שיעורים לב"נ כנ"ל מהח"ס דהנה כבר דיברנו במ"ש רש"י בראשית מ"ח ט' שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה דצ"ב מי היו העדים שם במצרים והארכנו בזה עיין לעיל חאהע"ז סימן מ"ט אות ט' ובשפע חיים מכתבי תורה ח"ד סי' רל"ו ושפע חיים נישואין סימן מ"א וכעת נתקשיתי עוד דהא גרות בעי ג' כמבואר ביבמות מ"ו ע"ב ואיך גייר את אסנת בת פוטיפרע שם במצרים ואם נאמר שבאמת לא היתה גיורת נמצא דולדה כמותה וממילא היה למנשה דין ב"נ וא"ש שלכן נקרא איש גם בבן ט' דאין שיעורים לב"נ אבל בישראל צדקו דברי רש"י שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש רק בשמעון ולוי כשהיו בני י"ג ומיושב קושיית בעלי התוס' הנ"ל וא"ש כנ"ל דכיון שאצל ב"נ הוה איש מבן תשע כדחזינן במנשה לכן בישראל נמי יש לו קנין עכ"פ מדרבנן שאמרו מקחו מקח וממכרו ממכר משום כדי חייו כדברי ר' יוחנן הנ"ל לשיטתו ודו"ק עכ"ל.

ואחר שהאריכו הגאונים הנ"ל בכ"ז אין לי מה שאוכל להוסיף ע"ד בדל שכלי.

א) שאלת, דבגמ' מכות י' ב' מבואר גבי יהושע שלא נאמר אצלו וידבר אלא ויאמר, ורק בפ' רוצחים נאמר וידבר מפני שהן של תורה הינו ציווי מצוה של תורה, דדבור הוא ל' עז כדפרש"י שם.

והקשה כת"ר דבפ' נח בראשית ח' איתא ג"כ וידבר אלהים אל נח לאמר.

צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך.

כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ.

(טו - יז), וכאן לא נזכר שאמר לו איזה דבר של תורה, וצ"ע.

תשובה - אכן אליבא דאמת נאמר שם ג"כ דין ופסק הלכה שמותרים לצאת מן התיבה ומותרין כבר בתה"מ, ע"ש במדרשים, וכי תימא דדוקא בדין לחומרא הא נמי הויא התם שנצטוו לצאת בעל כרחן כמ"ש חז"ל, וגם שמא רק בהוראת מצוה לדורות, אך מ"מ ל"ק דבאמת בהרבה מקומות במקרא מופיע לשון 'דיבור', ובחז"ל דרשו פסוקים הללו שהכונה ללשון קשה, ואין בהכרח שכל אותן מקומות שנזכר בהן לשון זה יהיו מאותו הטעם, ובהחלט ישנם מקומות בהן נזכר לשון דיבור והכונה ללשון קשה מטעם אחר.

אבל גבי יהושע שלא היה טעם שיהיה ל' קשה אמר מפני שהן של תורה, וכן מבואר בגמ' שם.

ואביא בזה כמה דוגמאות, ז"ל הספרי (פ' בהעלותך פיסקא צ"ט) ותדבר מרים ואהרן במשה, אין דיבר בכל מקום אלא לשון קשה וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל) וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה) הא אין דיבר בכל מקום אלא לשון קשה.

ובשמות רבה (פמ"ב א') וידבר ה' אל משה לך רד [שמות לב, ז], וכו', א"ר יוחנן אין דבור האמור כאן אלא דברים קשים כד"א (בראשית מב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות.

ובויק"ר פי"ג וידבר אהרן אל משה בדיבור ענה כנגדו כדכתיב (בראשית מב) דבר האיש אדוני הארץ וגו' הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם.

ובתנחומא (תנ"י פ' וארא) ד"א כי ידבר אליכם פרעה וגו', בתחלה הוא מדבר עליכם בקושי, ואין לשון ידבר אלא לשון קושי, כד"א דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב ל).

ואביא בזה עוד כמה מאמרים בזה מן המדרש החביב עלי - הפסיקתא דרב כהנא, [עם הפירוש שכתבתי ע"ז בס"ד], וז"ל שם בפיסקא דברי ירמיהו: רבי אחא פתח עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם (משלי א כב), וכו', אם תשובו לתוכחתי אביעה לכם רוחי, על ידי יחזקאל, היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן וגו' (יחזקאל א ג).

ואם לאו, אודיעה דברי אתכם (משלי שם), על ידי ירמיה.

לפיכך צריך הכתוב לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו (ירמיה א א) { פירוש: אביעה לכם רוחי.

משמע שזהו בעיקר הדרכות ואזהרות וזהו עיקר נבואות יחזקאל וקדם לירמיה: אודיעה דברי אתכם.

אין דיבור אלא לשון קשה, שנאמר (בראשית מב, ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, לשון פורענות, אלו נבואות ירמיהו שגם נאמר בהם דברי ירמיהו: }.

ושם עוד, רבי שמואל בר נחמן פתח אם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם וגו' (במדבר לג נה).

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני אמרתי לכם כי החרם תחרימם החתי והאמרי (דברים כ יז), ואתם לא עשיתם כן, אלא ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע (יהושע ו כה), הרי ירמיה בא מבני בניה של רחב הזונה ועושה לכם דברים של סיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם.

לפיכך צריך הכתיב דברי ירמיהו (ירמיה א א) { פירוש: ואם לא תורישו וגו'.

והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם: שיכים, צנינים.

מיני קוצים (רשב"ם): דברי.

לשון קשה כמו שנתבאר: }.

עוד שם, דבר אחר דברי ירמיה קינוי דירמיה, איכה ישבה בדד (איכה א א), איכה יעיב באפו (שם ב א), איכה יועם זהב (שם ד א).

דבר אחר מותוי דירמיה, אשר למות למות (ירמיה מג יא).

דבר אחר דברי ירמיה, אמר הקדוש ברוך הוא לירמיה לך אמור לישראל עשו תשובה, ואם לאו הא אנא מחרב ית בית מקדשי.

אמרין, ואין מחריב לאו דידיה הוא מחריב, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא הא אנא מחריב מקדשי ודברי יקום בירמיה { פירוש: קינוי דירמיה.

קינות שאמר, שדברי לשון קשה הוא כדלעיל: מותוי דירמיה.

מיתותיו של ירמיהו, שדברי הוא לשון דבר ומגפה (ז"ר): ואין מחריב.

ואם יחריב את בית המקדש וכי לא שלו הוא מחריב, הא ודאי לא יחריבו כלל: ודברי יקום בירמיהו.

ירמיהו לשון חורבן ושממה כדלקמן (ז"ר): }.

ושם בפיסקא בחדש השלישי על מתן תורה [אות כג], איתא וז"ל: זהו שאמר הכתוב שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי (תהלים נ ז).

אמר רבי פנחס בן חמא שמעה עמי שאדברה, שיהא לי פתחון פה לקטרג לשרי אומות העולם.

שמעה עמי ואדברה, אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי לשעבר ישראל היה שמכם, עד שלא קבלתם את התורה כשמותן של אומות העולם, שבא וחוילה וסבתא ורעמא (בראשית י ז), כן היה שמכם ישראל, משקיבלתם את התורה עמי, שמעה עמי ואדברה (תהלים שם).

אין מעידין אלא למי שומע, שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך (שם).

אלהים אלהך אנכי (שם), רבי יוחנן ורבי לקיש.

רבי יוחנן אמר אלהים אני, דיין אני.

אלהיך אני, פטרונך אני מתקיים עליך.

וריש לקיש אמר, אלהים אלהיך אנכי (שם), פטרונך אני, מה הפיטרון מועילה אצל הדין, אלהים אלהיך אנכי.

רבי פנחס הכהן בן חמה אמר אלהים אלהיך אנכי (שם), למי הוא מדבר, למשה הוא מדבר.

אמר לו, בשביל שקראתי אותך אלהים, שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), אלא אלהיך אנכי (תהלים שם).

דבר אחר אלהים אלהיך אנכי (שם), רבותינו אומרים בשופטים מדבר.

אמר להם, לא משום שקראתי אתכם אלהות שנאמר אלהים לא תקלל (שמות כב כז), אלא אלהיך אנכי (תהלים שם).

אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום בישראל הוא מדבר.

אמר להם, לא בשביל שקראתי אתכם אלהים, שנאמר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו), אלא אלהיך אנכי (שם נ ז) { פירוש: שמעה עמי ואדברה.

שמעו עמי דברי תורתי, ועי"ז אוכל לדברה על אומות העולם, כלומר לקטרג עליהם שלא קבלו את התורה, שאין דבור אלא לשון קשה שנאמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות.

ומה שמעה עמי, אלהים אלהיך אנכי, אלו עשרת הדברות שנאמר בהם אנכי ה' אלהיך מה שלא קבלו עליהם אומות העולם: רבי יהודהברבי סימון.

דורש שמעה עמי שמעו את דברי ותהיו לי לעמי, ועי"ז אוכל לדבר עמכם קשות, שאם לא תשמעו את דבריי בתחלה לא היתה תוחלת להתרות בכם על איסורי התורה ועונשיהן: ואדברה.

פעמים כתיב וי"ו ופירושו שי"ן (עיין מה שהובא בשם הגר"א רפ"ק דביצה): כן היה שמכם ישראל.

לא היה חילוק בחשיבותו יותר משמות שאר אומות: מעידין.

מתרין ומזהירין, כמ"ש העד העיד בנו: למי שומע.

למי ששומע: רבי יוחנן.

ס"ל שהפסוק מדבר רק במדת הרחמים.

ויתכן שעיקרם נחלקו במחלוקת רבי פנחס ור' יהודה בר' סימון אם תחילת הפסוק עוסק בקטרוג או"ה או בהתראת ישראל: דיין אני.

שופט אותך: פטרונך.

אב ואפוטרופוס שלך, אני עומד להצילך ממידת הדין, כלומר אם לדין אלהים אני, ואעפ"כ אלהיך שמרחם עליך: וריש לקיש אמר.

אני פטרון שלך אבל איני יכול להצילך ממדת הדין: אלהים אלהיך אנכי.

אע"פ שאני אלהיך איני מצילך ממדת הדין שנקראת אלהים: מה הפטרון מועילה.

וכי מה אפוטרופוס יכול להועיל אצל הדיין, הרי כח הדיין גם מן האפוטרופוס: בשביל שקראתי אותך אלהים.

תאמר שאינך צריך לירא ממני, בתמיה: }.

ונשוב לענינינו גבי נח, שנתקשית למה נאמר לשון דיבור כיון שלא היה דבר הלכה, צ"ל שהיתה כאן איזו מידת הדין שלא פירשו הכתוב להדיא, שהיתה ביציאת נח מן התיבה, וראיתי שעמד בזה המהר"מ אלשיך זללה"ה שדבור הוא לשון קשה, וכתב דרוש ע"ז כדרכו, ובתחילה הקשה על הפסוקים שם איזה קושיות, וז"ל, 'אומרו לאמר בלתי צודק, כי אינו לאמר לזולת.

ועוד אומרו צא ולא אמר צאו.

ועוד אומרו כל החיה אשר אתך, מי לא ידע שאתו היו.

וכן אומרו היצא אתך היא מלה מיותרת'.

ותירץ שם וז"ל, אמנם יאמר וידבר אלהים אל נח לאמר, שנהפך לו מראת דבור שהיא קושי, ובחינת אלהים שהוא דין, לרחמים, לאמר לו (פסוק ט"ז) צא מן התיבה.

ולא עוד אלא שאחר שקבל הייסורין שנים עשר חדש, הוא עיקר היציאה.

וזהו אומרו אתה וטפלים אליו אשר לא חטאו כלל, כי אדרבה הם יוצאים בזכותו, וזהו אומרו אתך.

וגם על ידי צאתם אתו, (יז) ושרצו בארץ ופרו ורבו כו'.

ובכתיבה הוא הוצא וקרי היצא, נמצא שבין כתיב לקרי יש ארבע אותיות של שם הגדול, אפשר לרמוז לו כי ה' בעל הרחמים אתו, שעל ידי כן ושרצו כו' עכ"ל האלשיך.

ומצאתי שגם הרא"ם כתב דברים מסגנון האלשיך, בפ' יתרו כ' א' ד"ה וידבר אלהים לגבי מש"ש רש"י אין אלהים אלא ל' דין, וז"ל המזרחי שם, ומה שלא דרשו גבי נח, דכתיב ביה (בראשית ח, טו - טז): "וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה", "ויאמר אלהים אל נח.

.

.

ואני הנני מקים את בריתי" (בראשית ט, ח - ט), "ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר" (בראשית ו, יג), הוא משום דכבר דרשו גבי (בראשית ח, א ברש"י) "ויזכור אלהים את נח - זה ה' מדת הדין היא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים", וזה יספיק לכולם עכ"ל, ומה שדן שם הוא לבי ענין השם שנאמר בלשון קשה, וי"ל זה גם על הלשון דיבור כמ"ש האלשיך, וכיונו הרא"ם והאלשיך זה לדברי זה, זה ע"ד דרוש וזה ע"ד הפשט.

ובדבריך ציינת ללשון המלבי"ם בהתורה והמצוה ר"פ ויקרא אות ד', שדן לפי לימודו באריכות בכל גדרי לשונות הללו, ולצערי לא היה לי פנאי ויישוב הדעת כעת לעיין בכל דבריו, אך מ"מ לפ"מ שנתבאר מדברי חז"ל והמפרשים כמדומה שאין בזה עוד קושיא.

ב) מה שתמה ע"ד הרמב"ן שמות ו' י' שכתב והנכון בעיני, כי מלת "לאמר" להורות על בירור הענין בכל מקום.

וידבר ה' אל משה באמירה גמורה, לא אמירה מסופקת, ולא ברמז דבר.

ולכך יתמיד זה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחידות (במדבר יב ח) וכו', וא"כ במקומות שנזכר לאמור ר"ל שהיה זה בבירור יותר.

והקשה איך מצינו א"כ בחז"ל שדרשו מתיבת לאמור כמה דרשות, וכמו שהביא כת"ר כמה מקומות, ואכמ"ל עוד בזה כי רבים המה, וצ"ע דכולהו צריכי ללמד שהיה זה בבירור יותר.

והקשה כ"ז ביותר ע"ד הרשב"ם המובאים במושב זקנים ר"פ ויקרא.

יש לידע דהרמב"ן והרשב"ם עה"ת לא כתבו כל דבריהן ע"ד הדרש אלא הרבה מדבריהן אזלי רק ע"ד הפשט, ואין להקשות על דבריהן מן המדרשות כידוע, וענין זה של ב' כתובין הבאין כא' אין מלמדין אינו תמיד מצוי בדרך הפשט של ביאורי המקראות, וי"ל דהיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר ילפי' מהנך שהיה בבירור טפי, וכן מה שהביא כת"ר שבנבואות שאר נביאים ג"כ נזכר לאמור, ור"ל דגם אצלן היה שייך שיהא יותר בבירור, מ"מ לא מסתבר לומר דהפעמים שלא נזכר אצל משה לאמור היו בפחות בירור, אם אצל נביאים אחרים שייך להזכיר לאמור אפי' בכל דהו, דכל הנביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה לגבי משה, וא"כ לא שייך לומר דבמשה נשמט לאמור כיון שהיה הנבואה בפחות ברירות, בעוד שאצל נביאים אחרים כבר נזכר לאמור בפחות מדרגא זו.

[מאידך רש"י בכמ"פ נוטה לפרש המקראות באופן הקרוב לדרשות רז"ל וגם כאן].

ואגב שהזכרת הרשב"ם, אביא כאן לשונו בשמות (א' כ"ב) לאמר - וכן אמר להם.

שכן כל לאמר שבתורה כפל לשון של ויצו או של ויקרא או של וידבר או של ויאמר, כמו שפירשתי באלה תולדות נח עכ"ל.

[אבל פי' רשב"ם על תחילת התורה חסר לפנינו, ודבריו הובאו בראשונים אחרים].

מ"מ הפלפול אשר כתבת בס"ד נאה הוא ויוכל לעלות על שלחן מלכים, ואני לא כתבתי אלא הנראה לי בעוניי לפו"ר, אך בודאי שראוי לכ"א לבאר ולהוסיף כיד ה' והדברים מאירין ומשמחין, ואין כ"א סתירה בזה לחבירו.

וראיתי בזה עוד דעה אחרת בפי' לאמור לדעת הרמב"ן, והיא דעת הס' הכתב והקבלה { הרב יעקב צבי ב"ר גמליאל מֵקלנבורג תלמיד רבי עקיבא אייגר, ורבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה.

עקב התחזקות השפעתה של הרפורמה החליט להקדיש את כוחו למלחמה בה לצד חברו המלבי"ם, ובמסגרת מאבק זה חיבר גם הוא פירוש על התורה שבו בירר את הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, וביאר את דרשות חז"ל ע"פ כללי הדקדוק ופשוטו של מקרא.

הפירוש מסתמך על דברי חז"ל והמפרשים הקדומים עד לביאורי הגר"א, ומכיל גם ביאורים לשוניים מקוריים רבים.

בנוסף חיבר פירוש על הסידור שנקרא 'עיון תפילה', שנדפס בסידורים רבים לצד ה'דרך החיים' לרבי יעקב לורברבוים מליסא בעל 'הנתיבות'.

[מתוך תקציר].

}ר"פ ויקרא שהביא דברי הרמב"ן והאריך להוסיף ש'לאמור' הכונה שנאמרו הדברים בתוספת ביאורים ותושבע"פ, ודבריו יתכנו גם להמב"ן ופיה, וז"ל רבינו בחיי בפ' בא י"ג א', והרמב"ן ז"ל כתב בסדר וארא: "וידבר ה' אל משה לאמר" באמירה גמורה, כלומר אמירה נראית לא מסופקת, לפי שנבואתו היתה מבוארת לא מסופקת פה אל פה ומראה ולא בחידות.

ומכיון ולפי הנראה אין הספר מצוי בידך אביא לך כעת כל לשונו למען יהא בידך [והוספתי קצת הערות בשולים], ואם תרצה תעיין בדבריו, וז"ל:

וידבר לאמור.

דעת המפרשים { הובאו ברמב"ן שם, והכונה לרד"ק ספר השרשים שרש אמר, וראה גם רש"י.

}כי מלת לאמר בכל התורה לאמר לישראל, והטעם אמר ה' למשה אמור לישראל דברי אלה, אמנם אין זה מספיק לכל המקומות, ובפרט במאמר המצות שנאמר בהם וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן ויאמר ה' א"מ { אל משה.

}לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, וכן השיב הרמב"ן { וארא ו' י'.

}על פירוש זה ממקומות רבות, וי"מ שבכ"מ שהוזכרו דברי האומר כמות שהם בלי לשנות הגוף מנכח אל נסתר, יבא מלת לאמר, והטעם (פאלגענדע ווארטע, וויא פאלגט), ואלו לא הוסיף תיבת לאמר, לא יתכן לדבר בלשון נכח, כ"א היה צריך לשנות הגוף אל נסתר, וזה דעת הרשב"ם בשמות בויצו פרעה לכל עמו לאמר, טעם לאמר.

וכן אמר להם, כל לאמר שבתורה הוא כפל לשון של ויצו או של ויקרא או של וידבר או של ויאמר, והוכיח פי' זה בפ' שמיני וידבר ה' אל משה ואהרן לאמר אליהם שפי' אליהם אל משה ואהרן, ומזה הוכחה על כל לאמר שפירושו למשה, והיטב ממנו פי' הרמב"ן (בפ' וארא) שכתב והנכון בעיני כי מלת לאמר להורות על בירור הענין בכ"מ, וידבר ה' אל משה באמירה גמורה לא אמירה מסופקת ולא ברמז דבר, ולכן יתמיד בזה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחדות, כי המקור לבירור הענין, עכ"ד.

אמנם מדמצינן בכמה מקומות בספורי מעשים אמירות גמורות וברורות ולא מסופקות וברמיזות, ולא הוזכר בהם מלת לאמר (כבבראשית א' כ"ח) ויאמר להם ה' פרו ורבו, ויאמר ה' לנח קץ כל בשר, ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, נ"ל להוסיף על הרמב"ן {אפשר לבאר כך בלשון הרמב"ן.

}שנכלל במלת לאמר המוזכר באמרי המצות, גם פירוש המצוה ובאורה, כי המצות הכתובות בתורה אינם רק כללי המצות, אמנם פרטותיהם אינם מבוארות במקרא, ובאמת גם פרטותיהם ודקדוקיהם ופירושיהם נאמרו למשה בסיני, וע"ז רמזה התורה במלת לאמר, להודיע שדבורו ית' אל משה בעניני המצות היתה אמירה גמורה וברורה עם פרטותיהם ופירושיהם.

ויש מהוראת לאמר ביאור פרטי הדברים הנדברים תחלה בדרך סתמי, כמו ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו, ויקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, שבמלת נח ויוסף לבד נעלם ממנו טעם קריאת שמות אלה, וכשרצה לבאר התכלית המכוון בקריאת שם זה, הקדים תחלה מלת לאמר, כלומר המובן הפרטי בזה, אם הנחמה אם ההוספה.

וכן (ש"ב ה') ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנה כ"א הסירך העורים והפסחים לאמר לא יבא דוד הנה, מלת לאמר הראשון הוא להוראת סגנון הלשון, ולאמר השני הוא ביאור למאמר.

הסירך העורים והפסחים; והטעם הם החליטו בנפשם כי מן הנמנע שיבוא דוד שמה לחסרון יכלתו, אבל העלימו כונתם זאת ונמנעו מלומר לו דברים כאלו בבירור גמור, לכן אמרו מאמר סתום לא תבא כ"א הסירך.

ובא הכתוב לבאר שפנימית מחשבתם במאמר זה הוא, שלא יבא הנה, כלומר לא יוכל לבא הנה בכל אופן, לכן הקדים מלת לאמר, ולזה נאמר תחלה לא תבא בנכח, ואח"כ לא יבא בנסתר.

(כעין זה כתב בס' מי מלא); וממה שפירש"י (כי תבא כ"ו) את ה' האמרת וה' האמירך לשון הבדלה והפרשה, יש סמך גדול להבין בלשון אמירה ענין הביאור והפירוש שהוא בעצמו ג"כ הבדלה והפרשה, כי כל מאמר סתום סובל כמה פנים והבנות מתחלפות אמתיים וכזביים, ואחר ששוקלין בפלס השכל והדמיון היטב להוציא פנים אחד מכל שאר הפנים כפי שנראה להמבאר שהפנים הזה הוא האמתי שבמאמר, נופל עליו לשון פרישה ופירוש (אויסלעגונג) כלשון הכתוב (נחמיה ח') בתורת ה' מפורש, דהיינו הבדלה ופרישת פנים האמיתי מכל שאר פנים המדומיים בהבנת המאמר; והתלמודיים ישמשו לשון אמירה על הפירוש והביאור, אמרו (חולין ק"ד) הוא תני לה והוא אמר לה, כלומר קיבל מרבו מאמר סתום והוא פירשו וביארו מדעתו כמש"ש רש"י.

ובמכדרשב"י { הכונה לס' הזוהר, ולא לספר הנודע בשם מכילתא דרשב"י.

}(ויחי ד' רל"ט) וידבר ה' אל משה לאמר, מאי לאמר לגלאה מה דהוה סתים לגו.

ובמכדרשב"י סוף פרשת האזינו (דף ש' ע"א), בכל אתר לאמר כד"א וידבר ה' אל משה לאמר, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, דאתייהיב רשו לגלאה, וכ"כ הגר"א דבור הוא דבור התורה עצמה כמו שהיא כתובה לפנינו, והאמירה הוא הפנימיית שבתורה כוונותיה וטעמי', וכן כתב הרב"ח (ביתרו) כל דברי הקדוש ברוך הוא יש בהם נגלה ונסתר, ויבא הדבור על הנגלה, והאמירה על הנסתר, זהו טעם וידבר ה' א"מ לאמר, כי הגיד למשה הנגלה והנסתר, וכ"ד רז"ל במדרש איכה כי מאסו את תורת ה"צ { ה' צבאות.

}זו תורה שבכתב ואת אמרת וכו' זו תורה שבע"פ.

וכן הרנ"ו { נראה שהמכוון לנפתלי ויזל שהרש"ר הירש גם סמך עליו כנראה (ראה מבוא לפירושו), אך אנו לא קבלנו את כשרותו של ויזל [עיין בס' הגאון ח"ב בפרק על ההשכלה].

}פי' לשון וידבר לאמר על התורה שבכתב ושבע"פ, אלא שלדעתו דבור הוא על שבע"פ ואמירה על שבכתב, עכ"ל הכתב והקבלה.

ג) מה שהקשה ע"ד הערל"נ מכות י"א א', ותחילה אציג כאן דבריו.

וז"ל שם, בגמרא לכל העולם כולו לא כש"כ.

כבר הקשיתי בחדושי לסוכה מה ספק הי' בזה שהרי אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש.

וחוץ ממה שתירצתי שם נ"ל לתרץ עוד, דיש לדקדק מהו הלשון לעשות שלום לכל העולם והרי יותר מזה יש להציל לכל העולם ממות.

אבל נ"ל בשנדקדק עוד מה הי' מורא שלהם שיציף התהום לכל העולם, הרי כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא מבול לעולם, והרי המבול הי' ג"כ ע"י שנבקעו תהום רבה וא"כ זה בכלל השבועה.

וא"ל כיון שאמרינן בסוטה (יא א) אצל מצרים שדוקא על כל העולם כולו אינו מביא אבל על ארץ אחת מביא ונתייראו שמא יציף התהום ארץ ישראל דזה אינו דהרי אמרינן בזבחים (קיג א) לא ירד מבול לא"י והיינו משום דא"י גבוה מכל הארצות, וא"כ אי אפשר שיציף א"י אם לא שיציף בתחלה לכל העולם וזה אי אפשר ע"פ השבועה.

והרי ר' יוחנן שאמר שם לא ירד מבול לא"י הוא המ"ד הך מעשה כשכרה דוד שתין וכו' בסוכה שם, וע"ש בתוס' (סוכה מט א ד"ה אל תיקרי) שהקשו מזה דר' יוחנן אדר' יוחנן.

ולכן י"ל דודאי לא נתייראו שיציף התהום לכל העולם רק שיציף איזה מקומות או ארצות, וכיון דזה הי' בא"י הגבוה מכל הארצות א"כ דרך המים כשבאים ממקום גבוה שאין עומדים כלל שם אבל מציפין מקומות הנמוכין פעם פה ופעם פה, ולכן א"ש שלא היה כאן פקוח נפש כלל דלישראל יושבי א"י ודאי לא יזיק אבל לא יהי' שלוה לכל העולם שיהיו תמיד בפחד שמא עליהם יבא התהום בעת עלייתו עכ"ל.

והקשה כת"ר דנהי דא"י גבוה מכל הארצות [כ"א ברפ"ד דקידושין], אכן הרי כל העולם ככדור וכלפי כח המשיכה לא אמרי' א"י גבוה מכל הארצות, דהרי בהכרח יש ארצות הגבוהים יותר מנקודת כדור הארץ, ועוד הקשה דאם כדבריו שאין הכונה שיעלו המים ללא גבול, א"כ כבר ניחא מדוע זהו רק לעשות שלום דרק יעלה קצת ויפריע להבנ"א אבל לא יהרגו מזה.

אם כונתך שאשתדל לבאר את כונת הערל"נ ע"פ המציאות אין צורך בכך, משום שהערל"נ כתב את הדברים ע"פ היוצא לו מן סוגיות התלמוד, אך לא כל מה שהוציאו המפרשים מהבנתם בגמ' על חכמת האסטרונומיה היה תואם למציאות, עיין רש"י ותוס' פסחים צ"ד א' מ"ש שם, ומרן הגרח"ק שליט"א כתב בביאורו לברייתא דמזלות שאין פי' רש"י והתו' אזיל כפי המציאות, וע"ש שהציע ביאור אחר בגמ' שם, וז"ל תוס' חגיגה י"ב ב', נכנס שחרית - פרש"י נכנס בתיקו וממילא האור יוצא ונראה ויוצא ערבית ומכסה האורה ומחשיך העולם והיה קשה למורי א"כ היאך נראים כוכבים בשמים מינה בלילה כיון שהם קבועים בשני כדמסיק ומיהו שמא נראים מתוכו כמו ע"י העננים אך רוב פעמים שהעננים מחשיכים אותו ומכסין אותו ונראה למורי לפרש איפכא נכנס שחרית בעולם וממנה אורה יוצא ויוצאת ערבית מן העולם [ומסתלק אורה] ולכך הכוכבים נראין.

עכ"ל.

וע"ש בע"א עוד מה שהאריכו בדבריהן שם וכתבו, ומיהו יש להעמיד ההיא דהתם במזלות של גלגל אבל שאר כוכבים קטנים הם ולי נראה דיש ליישב כל אותן מדרשים שהם תלוין בכיפת הרקיע והוא גדול הרבה מן הארץ אם היה נמתח עליה זו כזו לפי גבול הארץ בא וראה אהל מתוח על הארץ כמין כיפה גבוה באמצע שתופס כפלי כפלים אם היה נמתח בקו הארץ אך היה קשה מדכתיב גבי סיסרא (שופטים ה) מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם ומוכח מינה בנימוקי רש"י וכן איתא במדרש שאורך הכוכב מהלך ת"ק שנה כמן השמים ועד הארץ שהיה ראש אחד תחוב ברקיע והשני היה בארץ והיכי היה יצא באויר העולם כיון דכולו תחת כוכב אחד הוא עומד וצ"ל שהם חולקין יחד אם לא נחלוק בין מזלות הגלגל לשאר מזלות ע"כ.

ועיין עוד תוס' נזיר ז' א' מה שכתבו לגבי מי שאמר הריני נזיר כמכאן ועד סוף העולם שהוא סכום קצוב של מהלך חמש מאות שנה ע"ש ולא ידעתי המציאות בכל זה.

ובאמת צ"ע על הערל"נ מדברי חז"ל בירוש' פ"ה דיומא ה"ב ועל אנשי השרון היה מתפלל שלא יעשו בתיהן קבריהן, וכ"א בויק"ר פ"ך רבנן דרומא אמרו על אחינו שבשרון שלא יעשו בתיהן קבריהן, ופי' הק"ע, אנשי השרון.

שיושבים במישור והגשמים סותרים בתיהם וי"מ שאין הקרקע של מקום ששמו שרון יפה ללבנים וצריך לחדש פעמיים בשבוע והתפלל שלא יפלו בתיהם פתאום: והפני משה כתב, ועל אנשי השרון.

שדרים בין ההרים ובעומק: שלא יעשו בתיהם קבריהם.

מחמת רוב הגשמים ושלא יהו טובעים בתיהן: ועיין תענית כב ע"ב, שלא יעשו בתיהם קבריהם, שכתב שם האגודה, מזה יסד הפייט ועל אנשי השרון [ויש לתמוה על דבריו ז"ל, שכן הפייט יסד דבריו ע"פ הירוש' והויק"ר שהזכירו כן להדיא על תפילת כ"ג, ולא על פי הגמ' דידן שלא הזכירו שם זה על הכה"ג, וכבר כתבו התוס' בחגיגה שם שהקליר הי' מייסד ע"פ הירוש'].

ולכל הפירושין יש כאן סכנת נפשות לישראל, ודוחק לומר שבזמן דוד לא היו דרין במקום המסוכן [אף שנזכר במקראות שרון מ"מ לא היה המקום המסוכן], וגם הניחא שרון שתאמר שלא היו דרין בו אבל כמה עמקים יש שדרין בהן, והמים אינן יכולין לצאת מן העמק בלא נס, וגם אי נימא דחו"ל יותר נמוך מן העמק אבל העמק עצמו סגור.

ומיהו הקושיא השנית שהקשית יש ליישב בקל, שכן גם במעט מים יש אפשרות למות, עיין יומא ע"ז ב', ובמציאות רח"ל היו מקרים של טביעה בקצת מים ואפי' במי אמבט שטבעו תינוקות למות לא אליכם.

וכן גבי אנשי השרון שיכולין למות מקצת מים וה"ה עמק אחר שבחו"ל, וכן אנשי בבל כמ"ש בתענית שם.

ד) מה שהקשה עמ"ש ריש יהושע, משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל, דהרי כ"מ שנאמר העם הכונה לרשעים [ולע"ר, עי' צרור המור ר"פ בשלח], ויסד בזה דברים של טעם כמבואר במכתבו.

ולא אכלא טוב מבעליו להוסיף על דבריו גם דברי השו"ת דברי יציב חו"מ סי' פ"ג סק"ב שכתב ג"כ שהענין שיהו כל ישראל יחד, וז"ל ואולי יש להוסיף מדקדוק לשון הכתוב שם [יהושע א' ב' - ג'] ועתה קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל וגו' כל מקום אשר תדרך וגו', שדייקא אתה וכל העם וגו' אשר אנכי נתן להם דייקא כולם ביחד, אבל כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש ודו"ק ע"כ.

הנה ראשית כל יש כאן כפילות לשון דבתחילה כתיב העם ואח"כ כתיב לבני ישראל [ועיין בפי' מלבי"ם שכבר עמד ע"ז ע"ד הפשט], עוד יש לידע דאי איתא שהכונה לע"ר א"כ מ"ט נאמר וכל העם, לכך נראה דפשטות ביאור המקרא ע"פ רז"ל דאע"פ שהעם הכונה לרשעים ולע"ר מ"מ היכן שנאמר וכל העם כולל בין צדיקים ישראל ובין ע"ר, וכ"כ רש"י פ' יתרו י"ח כ"ג, וגם כל העם הזה - אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים הנלוים עתה עמך ע"כ, [וכ"א שם במכילתא דר"י ומכילתא דרשב"י, ותיב"ע], ומ"ש אשר אני נותן לבנ"י ר"ל לאפוקי כל העם, דבני ישראל משמע חוץ מע"ר, שלא נטלו הגרים חלק בארץ, וגם חוץ מנשים.

וראיתי בפי' הרוקח זללה"ה על התפילה, בפי' הודו [ט"ו] בפ' הוא נותן עוז לעם וכו', לעם, בתחלה אמר לישראל ואח"כ אמר לעם, אלא זה כמו קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה.

וסיום הפסוק אשר אני נותן להם לבני ישראל.

בתחילה העם ואחר כך ישראל, אלא העם, אנשי המלחמה זהו אל הארץ אשר אני נותן, לאנשי המלחמה אני מוסר דיירשוה לחלק בארץ לישראל.

כך כמו אלקי ישראל, בעבור ישראל כשבאים עליהם אומות העולם לגרשם מן הארץ בעבורם נותן עוז ותעצומות לעם המלחמה שיהו נוצחים, ובעבורם נותן קול משמים לפזר האויבים, ונותן עוז לעם המלחמה לרדף אחריהם ולהכותם, זהו יקום אלקים ויפוצו אויביו כנגד עוז, וינוסו משנאיו כנגד ותעצומות לעם עכ"ל.

ולא מיירי להדיא גבי דרשת רז"ל שהעם הם הגרועים, אבל מ"מ מתבאר מתוך דבריו שהעם הם הנלחמים וישראל הם היורשים.

אכן מצינו בקידושין ע"ו ב', לגבי ודאות כשרות יחוסן של חיילות דוד, אמר רב יהודה אמר שמואל בחיילות של בית דוד אמר רב יוסף מאי קרא והתיחשם בצבא במלחמה וטעמא מאי אמר רב יהודה אמר רב כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן, וע"ש בכל הסוגיא, ולפ"ז תמוה איך העמידו ע"ר להלחם שם, וי"ל דשאני הכא שמובטחין היו ע"פ הדיבור שינצלו הלכך לא חששו אלא מי שמחוייבין מצד הדין לחשוש דהיינו הירא מעבירות שבידו לריה"ג והירא מחרב לר"ע, א"נ הרוקח לא מיירי ברשעים שבהן אלא בגבורים, אכן לדידן דמיירי ברשעים כפי' חז"ל צ"ל דקום עבור אינו דוקא להלחם.

ובפי' מהר"מ אלשיך ז"ל ביהושע שם ראיתי שכתב, קום עבור את הירדן כלומר עבור ברגליך כי אכרית מימיו, ולא בזכות הכללות שאתה מכללם, כי אם אתה וכל העם הזה, כלומר אתה לצד אחד וישראל לצד אחר, כי שקול אתה ככולם.

ואל יעלה על דעתך כי אולי זכותם קל מאד, ועל כן גם כי תהיה שקול כנגדם לא יגדל ערכך, כי דע איפוא כי שלמים הם, כי הנה הן הם הראויים לתת להם את הארץ מצד עצמם.

וזהו אשר אנכי נותן להם.

והטעם, על כי שלמים הם ראויים ליקרא בני ישראל, שהוא תואר המתואר עליהם בהיותם כשרים, ועם כל זה אתה שקול כנגד כלם, עכ"ל.

ולא התיחס להסתירה הנ"ל שינוי הלשון בתחילה העם ואח"כ ישראל, אבל הכפילות הזו מתיישבת לדבריו.

והנה באמת בספרי בהעלותך פיסקא פ"ה שהובא שם החילוק בין עמי להעם, משמע דבכל דוכתא מיירי ברשעים, ז"ל הספרי שם ויהי העם, אין העם אלא הרשעים שנאמ' מה אעשה לעם הזה (שמות יז ד) עד אנה ינאצוני העם הזה (במדבר יד יא) העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי (ירמיה יג י) [כה אמר ה' לעם הזה כן אהבו לנוע (שם יד י)] וכשהוא קוראן עמי אין עמי אלא כשרים שנאמר שלח עמי ויעבדני (שמות ח טז) עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי (מיכה ו ג) עמי זכר נא מה יעץ (מיכה ו ה).

וכן בספרי זוטא שם, וז"ל ויהי העם אין העם אלא רשעים שנא' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמות לב לא) אבל כשהוא קורא אותם עמי אין עמי אלא כשרים שנא' שלח את עמי ויעבדני (שמות ז טז).

ומשמע דלעולם כך הוא.

אכן צ"ע דבכ"מ משמע שהעם אינו דוקא רשעים, וכמו ביומא ע"ה א', כתיב וברדת הטל על המחנה לילה [ירד המן עליו] וכתיב ויצא העם ולקטו וכתיב שטו העם ולקטו הא כיצד צדיקים ירד על פתח בתיהם בינונים יצאו ולקטו רשעים שטו ולקטו כתיב לחם וכתיב עגות וכתיב וטחנו ע"כ, הרי דכתיב העם ואעפ"כ בבינונים מיירי ולא ברשעים.

ובויקרא כ' ב' ג"כ גבי איסור מולך וענשו אי' ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן, והוא צואה לקיים מיתת ב"ד, ובנבואת בלעם כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב, וכן שם הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה, ואמרי' עומדין משנתן וחוטפין מצות וכו', וכן במלחמת מדין שהיה צווי ובודאי בחרו צדיקים, וכ"כ לא נפקד ממנו איש, וכתיב שם, ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא וגו'.

בפ' ואתחנן ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וכן יש מקומות עוד שנאמר עם ואין הכונה דוקא לרשעים וצ"ע.

אולם בלקח טוב [המכונה פסיקתא זוטרתי] פ' בהעלותך שם אי' וז"ל, העם.

רוב מקומות שאמר העם רשעים הם.

וכן הוא אומר (שמות י"ז) מה אעשה לעם הזה עוד מעט.

(במדבר י"ד) עד אנה ינאצוני העם הזה.

(ירמיה י"ג) העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי.

(שם י"ד) כה אמר ה' לעם הזה כן אהבו לנוע.

וכשהוא קורא אותם עמי אין עמי אלא כשרים.

שנאמר (שמות ט') שלח וגו', והנה הלק"ט דייק בלשונו לומר דברוב מקומות כך הוא ובודאי כונתו במה שכ"כ היינו בדעת רז"ל שהרי העתיק ל' הספרי, ומ"ט שינה כאן הלשון אם לא מזה הטעם, אלא י"ל שהוקשה לו פס' זה וכן עוד פסוקים מוקשין כעי"ז כנ"ל.

ה) בתוס' מכות ז' ב', פשיטא בר קטלא הוא - תימה אימא במזיד ולא התרו בו וי"ל דהא נמי נפקא לן מבלי דעת דאיכא מבלי דעת יתירא עוד י"ל דהא נמי פשיטא דלא יגלה דעל כרחך קרא בלא מתכוין איירי מדכתיב והוא לא שונא.

והקשה כת"ר על תי' האחרון א"כ היאך מתרץ רבא באומר מותר הא כתיב והוא לו שונא, וא"כ פשיטא דבשאין מתכוין איירי וכמ"ש התוס'.

כונתך לשאול דקרא משמע בשאין מתכוין דוקא, ואע"ג דאומר מותר לא דמי למזיד המתכוין לגמרי דהמזיד רשע גמור הוא משא"כ אומר מותר, מ"מ ע"כ לא מיירי קרא באומר מותר דנהי דלא דמי למזיד אך קרא גופיה לא מיירי ביה כיון דכתיב וכו', כך יש לבאר שאלתך.

אכן י"ל דאה"נ קרא לא מיירי בזה רק דהוי ילפינן לאומר מותר משוגג דקרא, דס"ד שהוא מין שוגג אחר דילפי' להו מהדדי כיון דכתיב שגגה יתירתא כמ"ש התו' בדבור שאח"ז.

משא"כ במתכוין דלא דמי כלל כיון שרשע הוא, וע"כ היתה כונת התורה לאפוקי ליה מידי כפרה, [והנה דעת הריטב"א לכאו' וכן הו' ברמב"ן בשם י"מ דלא מיירי כאן בסתם אומר מותר אלא בכסבור בהמה היא, ולפי' זה לק"מ, אכן ממה שהקשו התוס' שאח"ז משבת לכאו' לא ס"ל כן, ואין לי פנאי לעיין בסוגיא זו כעת, וגם לא עיינתי בכל הנ"ל וישפוט השופט אם יש מקום לכ"ז].

שו"ר בס' פרחי כהונה { ר' רחמים חי חויתה הכהן רב עיר ג'רבא בתוניס, ורבם של עולי ג'רבא.

העמיד תלמידים הרבה וכתב ספרים רבים, בהם כמה כרכים של ספרי שאלות ותשובות.

ספרו 'פרחי כהונה' על התלמוד יצא לאור בג'רבה בשלושה כרכים בין השנים תשכ"ג-תשל"א.

[מתוך תקציר].

}שעמד בזה, וכתב וז"ל תוד"ה פשיטא וכו' דעל כרחך קרא בלא מתכוין מיירי מדכתוב והוא לא שונא עכ"ל.

ומאי דמשני הגמ' באומר מותר הגם דכתיב והוא לא שונא י"ל דאי לאו בשגגה הוה מרבינן אומר מותר מבלי דעת דהיינו שלא היה יודע דאסור אבל מדכתיב בשגגה ממעטינן שפיר אומר מותר שהוא קרוב למזיד ול"מ שגגה וע' להרב תפארת בחורים ז"ל עכ"ל.

וראיתי בס' שלמי תודה { רבי שלמה ב"ר דוד דאנה מרבני תוניס, תלמידם של רבי אברהם הכהן יצחקי זצ"ל בעל "משמרות כהונה", ושל רבי משה ברבי זצ"ל ששימש כראש רבני תוניסיה.

הקים ועמד בראש ישיבת 'חברת התלמוד'.

ספרו 'שלמי תודה' על התלמוד נדפס בתוניס בשנת תרע"ח [מתוך תקציר].

}שכתב איזה ביאור בדבריהם וסיים שבזה מתיישבת קו' מחבר אחר, ויתכן שזוהי הקו' שהקשיתם, וז"ל: תוס' ד"ה פשיטא וכו' וי"ל דהאי נמי נפק"ל מבלי דעת וכו' ראיתי בתוס' שאנ"ץ ז"ל שכתב כמ"ש התוס' ושוב הקשה במאי דפריך הגמ' מתכוון פשיטא וכו' ואי דלא התרו ביה י"ל מבשוגג יתירא נפקא יע"ש ולכאורא קשה דאמאי לא כתב כן בקושית התוס' ומתרצים בישיבה הא דלא ניח"ל לתרץ כן בקושית התוס' משום דמאי פריך אימא דמיירי במזיד ולא אתרו ביה ושגגה קמא קדריש אבל קשה דא"כ מאי מתרצים דהאי נמי נפק"ל מבלי דעת דהא אכתי י"ל דשגגה קמא קדריש דמסתבר דשגגה קמא אתא למעוטי מזיד ולא אתרו ביה דמסתבר טפי למעוטי ואי משום דק"ל דבלי דעת יתירא דאימא מבלי דעת קמא לפרט למתכוין ובבלי דעת דפרשת שופטים אתא לדבר שנתחדש בה מיער וכו' וכמ"ש התוס' לקמן ואי לא דמסתפינא אמינא הא דכתבו התוס' דנפק"ל מבלי דעת לאו דוקא ה"ה דהומ"ל משגגה קמא נפקא אז ניחא שפיר ומיושב קושית מהרש"א ז"ל על נכון והא דלא ניח"ל להגמ' לומר דהתנא שגגה קמא קדריש משום דא"כ אמאי לא דריש נמי שגגה הב' אלא ע"כ דפשיט"ל דשגגה קמא אתא למעוטי מזיד ולא בא אלא לדרוש שגגה השניה ובזה א"ש נמי מה שהקשה ה' כסא שלמה ז"ל על התוס' והניח בצ"ע יע"ש עכ"ל.

ו) מה ששאל לכתוב עבורו מה שהצעתי לפניו בעבר בענין תיקון סופרים הוא זה, אשמח מאוד להעתיק לו הענין, ואין בזה שום טירחא, הלא הוא חתום עמדי [בחידושי על המכילתא דרשב"י, בתחילתו אות ב'], וז"ל:

לשון המכילתא דרשב"י, רבי יהודה אומר אין תלמוד לומר וי"ו אלא יו"ד מלמד שכל מי שמזיק לאדם מישראל כאילו מזיק לפני מי שאמר והיה העולם.

במכילתא דר"י מס' דשירתא פ"ו וכן בתנחומא פ' בשלח סי' י"ט, פירשו נוגע בבבת עיני צריך לומר אלא שכינה הכתוב, ומנו שם כל המקראות שכינה הכתוב בהם.

וכ"ה בשמות רבה ר"פ בא, ר' יהושע אומר תיקון סופרים הוא עיני כתיב, עוד שם בפ' משפטים פ"ל, חביבין ישראל כבבת עין העליונה שנאמר כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, אלו הסופרים והחכמים שתקנו הסייג הזה.

וכתב הערוך ערך כבד, בספרים הראשונים היה כתוב 'עיני' ע"כ, וכ"כ רש"י (בראשית י"ח כ"ב) גבי כינה הכתוב דהתם, 'שהפכוהו זכרונם לברכה לכתוב כן' עכ"ל.

[וכתב עלה בס' הזיכרון על פרש"י שם שכ"ה בכל הנוסחאות שראה חדשות גם ישנות עי"ש, אכן השתא לפנינו בדפו"ח תקנוהו המדפיסים לפי ראות עיניהם, ואין בנמצא כ"כ חומשין בגי' הישנה, וכן לא היה כבר לפני הגו"א וע"ש עוד בצל"ד].

ובמ"כ ב"ר פמ"ט סי' ז' הביא לזה עוד ראיות מהאדר"נ והבמ"ר פ' במדבר, [ואיתיה ג"כ להבמ"ר הנ"ל ג"כ בדעת זקנים מבעלי התוס' בפ' ניצבים בשם המסורה], לבאר הענין כך, דכינה הכתוב היינו שתקנוהו הסופרים.

וז"ל מדרש תנחומא שם, וכן הוא אומר כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, עיני היה לו לומר אלא שכינהו הכתוב, כלומר כביכול כלפי מעלן וכינהו הכתוב שהוא תיקון סופרים של אנשי כנסת הגדולה, ובהמשך הדברים איתא שם עוד, אלא שכינו פסוקים אלו אנשי כנה"ג ולכך נקראו סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה ודורשין אותו, וכן והנם שולחים את הזמורה אל אפי והם תקנו אל אפם, ואף כאן כי הנוגע בכם נוגע בבבת עיני, אלא ללמדך וכו' עכ"ל התנחומא.

והעץ יוסף בתנחומא שם העתיק מהמאור עינים וז"ל, אין ספק כי איזה מנהרי לב כמדומה לו לתת בזה כבוד לאנשי כנה"ג כתב בגיליון הילמדנו שלו אלו הדברים, ובא רעהו בעל הדפוס והכניסן בעצם הספר לטוהר, ונאמן עלי האמת כי יש ויש אתי ב' מדרשי ילמדנו שהם קדמונים יתר על ג' מאות שנים, והנה אין בהם מאומה מן המאמר ההוא עכ"ל.

וכן הביא מהצל"ד (על רש"י בראשית שם) שכתב שבספרי התנחומא ישנים דוקני ליתא למאמר ההוא, ואכן אינו גם לפנינו בתנ"י הנדפס המצוי.

[רק יש להעיר דלהלומד המתמצא במהדורות התנחומא אי"ז קושיא כלל, דהרבה פעמים נסדר התנחומא בהרבה מהדורות, ולא הרי תנחומא דפו"ר כתנחומא דפוס מנטובה של הר"ע מפאנו, ולא הרי זו"ז כתנחומא ישן המצוי (בובר) השונה מהן, וכולם שונים זמ"ז, ולא זו"ז לדב"ר הנדפס ודב"ר כת"י (ליברמן) השונים מהם, והם מהדורות תנחומא ג"כ, עי"ש בהקדמה, וגם שניהם עצמם שונים זמ"ז, ולא זו"ז כמדרש חדש (מאן) שהוא ג"כ מהדורת תנחומא, ולא הרי כולן כהרי "מדרש ילמדנו הנאבד" שהיה לבעל הילקוט.

כללו של דבר הרבה ספרים יש מתולדת מדרש תנחומא, וכ"א שונה מחבירו, ואין שום ראי' אם בחלקן של המהדורות יהיו חסרים מאמרים, משום שכך הן עשויין, וכבר נכתב ע"ז הרבה, והדברים עתיקים].

אמנם במדרשים אחרים משמע דאי"ז תיקון אלא כאילו שכך היה צריך שיהא כתוב.

וכן הובא בשם הרשב"א בס' הליכות עולם ש"ב פ"א, (ומשם נעתק להרבה מקומות), וז"ל, תיקון סופרים בכל מקום אין הכונה בו חלילה שהוסיפו עמ"ש בתורה או ששינו ממ"ש בתורה, אלא שהם דקדקו ומצאו לפי הענין כאו"א מן הכתובים ההם, שעיקר הכונה לא היתה כמו שנראה ממ"ש בספר, אלא צד כונה אחרת ולא היה לו לכתוב אלא כן אלא שכינה הכתוב, ולא קראם תיקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כינויים עכ"ל.

(וכ"כ בכללי הגמ' להב"י ובס' העיקרים מאמר ג' פכ"ב ויפ"ת בב"ר פמ"ט, וכעי"ז במהר"ל בגו"א בראשית י"ח כ"ב, ועי' בשאר מפרשי רש"י שם ובמנחת שי בקרא דילן).

והארכתי בכ"ז משום שראיתי שכל האחרונים ענו פה א' כדעה הב' דלעיל, כאילו יצתה ב"ק מן השמים שכך נפסקה הלכה, וחזינן דכמה דנגהי דרי טפי החרו החזיקו בדעת זו בכל עוז, אף דמעיקרו לא מוכרע ורוב הראשונים חולקין ע"ז וכמשנ"ת: עכ"ל חידושי שם.

ייש"כ על המכתב, ויהי לי למאור עינים ולנופת צופים, וכל דבריך מאירים ומבהיקים, וראויין לעלות על שלחן מלכים, וגם מה שכתבתי כנ"ל לא לאפוקי ממה שכתבת נתכונתי.

ויה"ר שתזכו לעמול היטב על התוה"ק, ולזכות ללמוד וללמד לשמור ולעשות בס"ד, ושתזכו לזיווג הגון בקרוב אכי"ר.

והנה הארכתי הרבה במכתבי בזה ובלשונות הספרים, ואם יהיה לטובה הרי טוב, ומ"מ יהא זה מעמי אליך ואל כל בני החבורה, לאות זכרון והוקרה.

קונטרס אורח חכמים - כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז"ל - ירושלים
מהדורה חדשה תשע"ד (מהדורה ראשונה - סיון תש"ע)

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, שזיכנו דוקא בדורינו שנתרבה עסק התורה ובקשת דבר ה' בעולם, ונתגדלו היכלי בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמה יש אשר שקועים בתורה.

והנה מצאנו בדברי נביאים הראשונים אשר בימים קדמונים ראו גם את דורינו, דור עקבתא דמשיחא, וקראו עליו (עמוס ח) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה', וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ וגו'.

ואכן אנו רגילים לדרוש אלקים ולתור ולבקש דבר ה', זה אומר בכה וזה אומר בכה.

והנה כאשר נתבונן בערכיהם של חכמים, יאירו דבריהם לפנינו בדרך הלימוד, וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעו.

חובת ידיעת התורה, מקרא משנה תלמוד, הלכות ואגדות, אופן הלימוד מרב, והקפדה בדברים שמהם תצא תורה.

וראיתי ללקט ולסדר הדברים עד היכן שידי מגעת.

וקראתי שמו "ארח חכמים" יען אשר הוא דרך הלימוד שקבלו חז"ל שכל דבריהם אש בוערה, הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים (איוב ח, והוא גימטריא ארח חכמים בצירוף השם), ובכל עת לא נסור מדבריהם ימין ושמאל, ויה"ר שנגיע לדברים שהתורה נקנית בהם ולזכות לידיעת התורה אמיתית.

פרק א - בחלקי התורה - מקרא, משנה, תלמוד וסתרי תורה

א.

צריך תלמיד חכם להיות בקי בכל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך (ילקו"ש שמות תצא), ואם חסר אחד מהם אינו [שווה] כלום { וכתב בפרי מגדים (הקדמת או"ח ד"ה ומה): הבחורים אשר אומרים כי חרפה להם ללמוד בישיבה פרשה עם חומש רש"י, וקפיטול [פרק] בנביאים וכתובים.

לו חכמו ישכילו, היו לומדים זה ראשונה, וכו'.

ולא כאותם שלומדים עם תלמידיהם גפ"ת, אם שיודע להקשות איזו קושיא ותירוץ, חכים ורבי יתקרי, והתנ"ך אין לו שום ידיעה, עכ"ל.

וז"ל העץ יוסף (שמות רבה פמ"א, ה בענ"י), כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים.

מזה יש ראיה ברורה שצריך כל אדם ללמוד מקרא, שאם לא ילמד מקרא איך יהיה מקושט בכ"ד ספרים.

והמקראות הבלולים בתלמוד אחת הנה ואחת הנה לא יועיל למי שלא למד מקרא על הסדר, כי לפעמים מביא התלמוד מפרשה שלמה מקרא אחד, ואם לא ידע ענין הפרשה כולה אי אפשר לעמוד על עומק דברי התלמוד לפלפל בדרך אמת, עכ"ל.

וז"ל רבי שעפטיל בן השל"ה בספר ווי העמודים (עמוד התורה פרק ה), חי ראשי, בזכרי נחתכו בני מעי בעוברי מפרנקפורט לק"ק פוזנא, הלכתי דרך הים ועברתי בק"ק אמשטרדם, ומצאתי שמה אנשים חשובים, והרבה תלמידי חכמים מהם, והייתי בבתי מדרשות שלהם אשר לכל אחד מחיצה בפני עצמו, ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', ואחר כך כל העשרים וארבע, ואחר כך כל המשניות.

וכשנעשה גדול, אז מתחיל ללמוד גמרא פירוש תוספות, וגדלו והצליחו, גם עשו פרי.

ואנכי בכיתי על זה, למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל, ומה יזיק בזה שימלא כריסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן שלש עשרה שנים, ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד.

כי בוודאי, בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד, מה שאין כן בלמוד דידן, בכמה שנים.

חי ראשי, באם יתאספו ראשי גאוני ארץ יחד, ויעשו תיקון וסדר הלימוד כסדר הזה, להיות ליסוד מוסד ולחק עולם ולא יעבור, אין ספק שחפץ ה' בידינו יצליח, והלבבות יהיו מחודדים בתורת אמת ביתר שאת ויתר עז, והגאולה תקרב בזמן קריב, עכ"ל.

ועיין עוד ברוב אריכות בדברי היעב"ץ בזה, ובתולדות אדם (פ"ג).

[ושאלתי להגר"ח קניבסקי שליט"א האם בחור צריך ללמוד נ"ך, והשיבני שצריך ללמוד כל התורה, ושאלתי כמה ילמד כל יום, והשיב, קצת].

}(שהש"ר פ"ד, כב).

ב.

כל מי שאינו משגיח על המשנה, [כסבור שאינה העיקר (רש"י)], זהו כי דבר השם בזה (סנהדרין צט ע"א).

ג.

לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות.

שאם ירותק יפתחו לו.

אם לתלמוד, לתלמוד.

אם להגדה, להגדה.

ועמוד ברזל משנה (ויק"ר פכ"א, ה).

ד.

לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד { ועי"ש הטעם שאמרו כן, ועי"ש עוד.

}(ב"מ לג ע"ב).

ה.

כל השונה הלכות [בכל יום { במגילה (כח ע"ב) לא גרס "בכל יום" וכ"מ שם לפי הסוגיא.

}] מובטח לו שהוא בן העולם הבא (נדה עג ע"א).

ו.

במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה.

[ולא אדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות הרבה (רש"י)] (סנהדרין מ"ב ע"א).

ז.

יסדר המשנה היטב אצלו לפני שנכנס ללמוד התלמוד, וטוב לסדר כ"ד פעמים או מ' { והיינו בתלמוד שעל אותה המשנה, וכמו שאמרו שם: אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה לו.

ועיין ב"ב (כב ע"א): "רנב"י ריש כלה הוה כל יומא מיקמי דניעול לכלה מרהיט בהדיה ר"א בר אהבה לשמעתתיה והדר עייל לכלה" ובכריתות (ו ע"א): "א"ל ר"מ לבניה כי בעיתו למיזל למיגמר קמי רבכון גרסו מעיקרא מתניתין והדר עלו קמיה רבכון".

}(תענית ח ע"א).

ח.

אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות.

שמשחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח ע"א).

ט.

הויות דאביי ורבא, הם דבר קטן לעומת מעשה מרכבה { ומהו "מעשה מרכבה" וגדרו, מבואר בחגיגה (יג ע"א ואילך).

}שהוא דבר גדול (סוכה כ"ח ע"א).

שאפילו אדם מישראל למד מקרא משנה תלמוד ואגדה ותוספתות ואין בו יראה לחנם צלל במים אדירים, וכל מה שטרח לחנם טרח; וכל מי שהוא ירא שמים רודף אחר נסתרות ומעשה מרכבה שהוא עיקר החכמה והדעת תריס נחשת וחרב של ברזל היראה ואין מפחד מכל, שנאמר פחדו בציון חטאים, הא ירא חטא לא יפחד לפי שהשכינה מקשקשת לפניו ושומרתו ומגלין לו סודות נעלמות הוי סוד ה' ליראיו (מסכת אצילות משנה א', אוצר מדרשים דס"ז).

י.

אין מוסרין סתרי תורה, אלא למי שיש בו חמישה דברים: "שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש" { שר חמשים, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה.

ד"א, בן חמישים שנה.

ונשוא פנים, זה שנושאין פנים לדורו בעבורו.

יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים.

וחכם, זה תלמיד המחכים את את רבותיו.

חרשים, בשעה שפותח בד"ת הכל נעשין כחרשין.

ונבון, זה המבין דבר מתוך דבר.

לחש, זה שראוי למסור לו ד"ת שנתנה בלחש (שם יד ע"א).

[וכתב אלי הגר"ח קניבסקי שליט"א דחכם וחרשים הם ב' מעלות הכלולות בא', ולכך חשיב חמשה דברים].

}(שם יג ע"א).

יא.

המכסה סתרי תורה { פרש"י ורשב"ם מעשה מרכבה ומעשה בראשית ופי' שמו של הקב"ה (עי"ש עוד נא ע"א).

}, והמגלה טעמי תורה, זוכה לטובות הרבה { עי"ש בארוכה הטובות (בדף קיח ע"ב).

}(פסחים קיט ע"א).

יב.

כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא (אבות דר"נ פכ"ט ה"ז).

רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו (ספרי עקב מט).

ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

יג.

אפילו אם אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה, אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק ואחות לוטן תמנע, אפילו הכי שכר תורה בידו (תדא"ז פ"ב, י).

סדר העדיפות והשילוב ביניהם

יד.

אי אפשר לעולם בלא מקרא, ואי אפשר לעולם בלא משנה, ואי אפשר לעולם בלא תלמוד, אבל אשרי אדם שישים עמלו בתלמוד.

ולא שיהא דולג מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד, אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד { ועיין סוטה (מד ע"א) "הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ועתדה בשדה לך זה משנה, אחר ובנית ביתיך זה גמרא".

}(מסכת סופרים פט"ו ה"ח וה"ט).

טו.

לעולם ישלש אדם שנותיו { בגמ' הקשו "מי יודע כמה חיי לא צריכא ליומי".

פרש"י לימי השבוע, ולהתוס' (ד"ה לא) בכל יום ילמד שלשתם, וכ"ה ברמב"ם ובטוש"ע.

}: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד { וכתב הרמב"ם (פ"א הי"ב) וטוש"ע (יו"ד סי' רמו): בד"א, בתחילת לימודו של אדם.

אבל כשיגדיל בתורה, וכו' יקרא בעיתים מזומנים תושב"כ ושבע"פ, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו וישוב דעתו.

וכ' הרמ"א: ויש אומרים, שתלמוד בבלי שבלול מכולם, אדם יוצא יד"ח בשביל הכל.

וכתבו הפוסקים (שו"ע הגר"ז ת"ת פ"ב.

ערוה"ש סי' רמו סי"ד) שגם לשיטת היש אומרים, חיב לחזור בעיתים מזומנים יוקשה על תושב"כ ותושבע"פ.

ובתולדות אדם (לתלמידי הגר"א, פ"ג) הפריך מרוב ראיות הבנה המקובלת בי"א והוכיח שצריך לידע לכל המקרא ואחר שידע יפנה עצמו לתלמוד ויחזור בעיתים ידועים.

וכעי"ז האריך בראיות בהגהות יש נוחלין (לאבי השל"ה בהסכמת ב"ח ומהרש"א הסמ"ע והכלי יקר וכו', פ"ה ס"ק מ).

וכ"כ השל"ה (קפו) שצריך לידע כל המקרא.

וכן עיין במסכת סופרים וכו' שהבאנו לעיל.

ולפי"ז הרמ"א קאי על ראש הסעיף "לעולם ישלש" וכו'.

}(קידושין ל ע"א).

טז.

תלמידיו של אדם יגעין בתורה ועושין את היום עיתים עת לתורה עת למקרא עת למשנה עת לתלמוד ועליהם הכתוב אומר אשר פריו יתן בעתו (שוח"ט תהילים פ"א).

יז.

כיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושנה התלמוד, ושנה הפלפול לשמה, מיד רוח הקודש שורה עליו (תדא"ז פ"א).

יח.

תלמיד חכם צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד והלכות והגדות (שהש"ר פ"ה פיסקא יג, א).

יט.

קרא ולא שנה, הרי זה בור.

לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה (סוטה כב ע"א).

כ.

כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דור הנאה ממנו (קידושין מא ע"א).

וכל שאינו במקרא במשנה באגדה ובתוספתא, אוי לו, שהוא והכלב יאכלו כאחד (זו"ח ריש שה"ש).

כא.

קרא אדם ולא שנה, הרי זה דבר גנאי, שנה ולא קרא, הרי זה דבר גנאי, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים זו מדה בינונית.

אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש תלמידי חכמים, זו מדה שלמה (תדא"ר פי"ח, יד).

כב.

כיון שנכנס אדם לתלמוד הירושלמי, כיון שיצא לתלמוד הבבלי, שוב אין לו שלום { לפי שתלמוד בבלי עמוק הוא (רש"י).

וכתבו בתוס' (ד"ה אפילו) שזה אפילו אם פירש מבבלי לירושלמי ועדין לא הבין בו.

שמתוך כך, לא יעלה בידו הלכה ברורה.

[ולפי"ז צ"ל דדעת התוס' דאף מירושלמי לבבלי, הוא אם עדיין לא הבין בו].

}(חגיגה י ע"א ורש"י).

חלקים שונים בתורה

כג.

כשהתינוק מתחיל לדבר { עוד בענין, ראה סוכה (מב ע"א), "קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע.

תורה מאי היא תורה צוה לנו משה וכו' .

ק"ש מאי היא פסוק ראשון של שמע.

בירושלמי (סוכה פ"ג הי"ב), "קטן היודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה", והיינו לשון הקודש.

}, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואין מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו (ספרי עקב מו).

כד.

מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילין בבראשית.

ומפני מה, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין (ויק"ר פ"ז, ג).

כה.

הרוצה שיתחכם, יעסוק בדיני ממונות.

שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין הנובע { אולם בב"ק (קט ע"א): "כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי" פרש"י הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא ואקשי עכ"ל.

וכן אמרינן בשבת (לא ע"א) "חכמת, זה סדר קדשים", ועי' תפארת ישראל (מכון י-ם) למהר"ל עמ' קסא הע' מה (הערת א.

פ.

).

}(ב"ב קעה ע"ב).

כו.

תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם { ובזמן שקורין בסדר הקרבנות, מעלה הקב"ה עליהם כאילו הקריבום לפניו ומוחל על כל עוונותיהם (תענית כז ע"ב).

ועיין ילקו"ש (ירמיה שעא) שדווקא "כהנים ולויים העוסקים" וכו', וצ"ע.

ובזוהר בשלח קנט ע"א איתא שכל העוסק בתורה, כאילו הוא מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקב"ה, ולא עוד אלא שהקב"ה מכפר לו על כל עונותיו, ומתקנין לו כמה כסאות לעוה"ב, ע"כ.

וכעי"ז במנחות שם "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים" ובברכות (ה ע"א) שכל העוסק בתורה מוחלין לו על כל עוונתיו".

}(מנחות קי ע"א).

כז.

איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה { פרש"י בכל מקום בכל התלמוד, ואפילו במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה.

מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, עכ"ל.

וראה בקידושין (מט ע"ב) המקדש את האשה ע"מ שאני תלמיד, אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין וכו' ואפילו במסכתא דכלה" ע"כ, ושם פרש"י בכ"מ בא' מן המקומות.

ואפילו במס' כלה, שאין עומק בה.

ושם חזינן לכאו' שא"צ שידע את כל התלמוד אלא את מה שעוסק.

אפשר דתלמיד סתם א"צ כמו ת"ח שראוי למנותו פרנס על הציבור, ועי"ש בתוס'.

}(שבת קיד ע"א).

כח.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע"א): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום".

}הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום (מגילה ד ע"א).

כט.

אין דורשין בעריות לשלושה תלמידים, אלא לשנים.

ולא במעשה בראשית לשניים, אלא באחד.

ובמעשה מרכבה אפילו לתלמיד יחידי לא ידרוש אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו (חגיגה יג ע"ב).

ל.

תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים, כתב שחיטה ומילה.

ויש אומרים אף קשר של תפילין { ועיין בב"י או"ח סו"ס לב, הביא קבלת הגאונים והראשונים ז"ל בקשר של תפילין היאך הוא עשוי.

}וברכת חתנים וציצית (חולין ט ע"א).

כללים

לא.

אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שליבו חפץ { ועיי"ש במעשה דלוי ור"ש ברבי, שלוי רצה ללמוד משלי ור"ש ברבי רצה ללמוד תלים, וכפייה ללוי ולמדו תלים, וכשבא רבי לפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו", אמר דאין אדם וכו', ואמר לוי "נתת לנו רשות לעמוד".

}(ע"ז יט ע"א).

לב.

לא יאמר אדם, הריני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה { ועי"ל לגבי המדלג מפרשה לפרשה, שעליו נאמר ודילוגו עלי אהבה, וצ"ע.

}(ספרי עקב מח).

לג.

אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקדוש ברוך הוא חביב הוא עלי שנאמר ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה { אולם עיין ילקו"ש (עקב תתע"ג) "שמא תאמר הריני למד את החמורה ומניח את הקלה תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם" ושמא ר"ל למצווה ולכתחילה.

}(במדב"ר פ"ב, ג).

לד.

סיני ועוקר הרים { פרש"י (בהוריות יד ע"א): סיני, מי ששנה משנה וברייתא מפי השמועה כנתינתן מהר סיני, אבל לא היה מפולפל.

עוקר הרים, חריף ומפולפל בתורה, אע"פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך.

}, סיני עדיף (ברכות סד ע"א).

לה.

טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם, ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם.

וטוב מי ששונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות, ואינו רגיל בהם (ויק"ר פ"ג, א).

לו.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע"א): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום".

}(מגילה ד ע"א).

פרק ב - שנון וחזרה

החיוב

א.

"ושננתם" - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד (קידושין ל ע"א).

וכל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין { ובויק"ר (פ"ג, ז): "אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלמה במקומה".

}(מדרש משלי פ"י).

ב.

כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

ולא מחמת א'ו'נ'סו אמרו, אלא עד שישב ומסירן מליבו (אבות פ"ג מ"ח).

ועובר בשלשה לאוין (מנחות צט ע"ב), וגורם גלות לבניו, ומורידין אותו מגדולתו (יומא לח ע"ב), ודומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע"א).

ג.

כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר { וביומא (כט ריע"א): "מגמר בעתיקתא קשיא מחדתא", דהיינו שלימוד שכוח קשה ללמוד יותר מלימוד שלא למד מעולם.

ובברכות (ס ע"א): "אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב" פרש"י שדואג שמא ישכח דבר מדיני התורה ומתוך כך מחזר עליהם תמיד.

בתענית (ז ע"א) "דברי תורה, אין משתכחין, אלא בהיסח הדעת".

פרש"י אם אינו מחזירן תמיד.

}(סנהדרין צט ע"א).

ד.

אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות [שגורס הרבה יחד ואין יכול לחזר הרבה (רש"י)], מתמעט, ואם קובץ על יד [מעט], ירבה.

אמר רבא, יודעים חכמים להלכה זו ועוברים עליה במזיד (ע"ז יט ע"א).

כללים

ה.

לעולם יגרוס אדם, ואפילו הוא משכח, ואפילו אינו יודע מהו אומר { אבל אינו ראיה דיש לומר שהוא ציווי לרב שיעסוק לפני תלמידיו כשלחן ערוך.

דעת המקור חיים להחו"י (סי' נ') מהרי"ל (החדשות סי' מה ס"ב) המהר"ל (גבורות ה' פ"ב) ועוד (עי' בתורתו יהגה עמ' קכ"ט) דאי"צ הבנה גם במשנה וגמ' וע' במ"ב (סי' נ' ס"ק ב') שההבנה מעכבת בגמ'.

וכ"מ במכילתא (משפטים פ"א): יכול שונין ולא יודעים, ת"ל ואלה המשפטים וכו' ערכם לפניהם כשלחן ערוך.

ולפי"ז הכוונה שלא יכנס לעומק.

וכמ"ש בעירובין (מח ע"א) שאין לדקדק כל כך דאם היינו מדקדקים לא היינו שונים כלל.

ושמא ר"ל דמרוב הדקדוקים לא ישאר זמן לשנות.

}(ע"ז יט ע"א).

ו.

השונה בלחש משכח תלמודו, ואינה משתמרת אלא כשמוציא מפיו { עי' רש"י (סנהדרין כו ע"ב): מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדבר תורה.

כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא עכ"ל.

ועיין מ"ש הגר"א (משלי יז, כד): המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין מה שלפניו.

אבל הכסיל, עיניו לקצוי ארץ.

בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש"ס או המסכת וכו'.

ע"ש ביאור הענין בארוכה.

אולם ע' מ"ש (ויק"ר פי"ט, ב) חכם מהו אומר היום אשנה ב' הלכות, ולמחר וכו' עד שלומד כל התורה כולה.

ושוה עם הגמ' שלפנינו, אבל צ"ע על מ"ש רש"י והגר"א הנ"ל.

ובמנחות (צט ע"א): "דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן פרש"י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

והגר"ח קניבסקי שליט"א כתב אלי דהרי רש"י מיירי בשל"ש, דהרי אם עסוקין לשמה אינה מועלת כמ"ש בגמ' שם, ולק"מ מהמדרש הנזכר.

כח עיין שם ד"אי לא ידע לבסומי קלא", אין עליו קפידא, כמבואר שם.

ובתיקונים (נא ע"ב) "אורייתא סלקא בניגונא".

וברע"מ (במדבר קכא ע"ב) "צריך לשורר ולנגן בחדוה, בחמרא דאורייתא".

עיין סנהדרין (צט ע"ב): "זמר בכל יום זמר בכל יום" פרש"י היה מסדר לימודך אף על פי שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים.

ומיהו מצינו בחז"ל שלא ילמד כאילו זהו ניגון בעלמא.

עיין שבת (קו ע"ב) "גמרא גמור זמורתא תהא" בתמיה פרש"י אותה השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך.

ובסוטה (לה ע"א) "על מה נענש דוד, על שקרא לדברי תורה זמירות" וכו' וכעי"ז בבמדבר רבה (פ"ד) "אמר לו הקב"ה לדוד אתה קורא אותן זמירות הרי אני מכשילך" וכו'.

ועיין סנהדרין (קא ע"א): "הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם".

}(עירובין נד ע"א בארוכה).

ז.

כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם  {וכ"מ בעירובין (נג ע"ב) עי"ש.

עוד בזוהר שם שהלומד בהלעטה ולא כנ"ל הוא מגזע עשיו ועליו נאמר ואף ה' חרה בם ועי"ש עוד.

וכן הובא בשם הגר"א שהיה לומד המשנה בדקדוק, ועיין באזהרה באריכות ביסוד ושורש העבודה.

}(מגילה לב ע"א).

 {אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת [מיד, כך מחזר על שמועתו מיד כשקבלה מרבו (רש"י)], תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע"א).

}

ח.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמדייק לשונו [לחזור על משנתו בלשון ששומע מפי רבו (רש"י)] (עירובין נג ע"א).

וחייב אדם לשנות בלשון רבו (עדיות פ"א מ"ג).

ט.

השונה דברי תורה צריך לטוחנן בשיניו, להוציא בפיו תיבות שלמות { וז"ל הספרי פ' עקב: "מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מדברי תורה ראשון ראשון ומשכחן, שכשם שאין הראשונין מתקיימין בידו כך אין האחרונים מתקיימין בידו, ת"ל והיה אם שכח תשכח וכו' וכתיב במגילת סתרים אם תעזבני יום יומיים אעזבך".

}(זהר ויקרא רלו).

י.

לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונס פרטים מיגעין אותך (ספרי האזינו לב, ב).

יא.

לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה היתה נפש אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה, עכשיו שאין הפרוטה מצויה נפש האדם מתאוה לשמוע דבר אגדה (מסכת סופרים פט"ז ה"ג גי' הגר"א).

יב.

אם שנה אדם מסכתא או שתים או שלוש ואין מוסיף עליהם, סוף שמשכח את הראשונות { ובכ"מ מצינו בש"ס על רז"ל, שכשהיו שומעין שמועה חדשה שלא שמעו מקודם, היו נוהגים לבקש מאומר השמועה להשמיעם מ' פעמים והוי דמי כמנחא בכיסיה.

}(אבות דר' נתן סופי"ב).

מספר החזרות

יג.

חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים (עירובין נד ע"ב).

יד.

השונה שמועה מפי רבו ארבעים פעמים, דומה לו כאילו מונחת בכיסו { הוי: השונה פרקו מאה ואחד פעמים, נקרא עובד אלקים פחת ואפילו אחד נקרא אשר לא עבדו.

וכתב הגר"א, שזהו רק לקנות המסכת.

אך שיעור חובת חזרה אין לו קצבה, וכל ימיו בעמוד והחזר קאי (הביאו הגר"ח מוואלוזין ב"כתר ראש").

וז"ל הילקו"ש (משלי תתקלז): "דדיה ירווך בכל עת.

שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה, שנאמר אל תבוז כי זקנה אמך, ואם אמרתם כך, אף אני יכול לומר לכם: למה אתם קוראים את שמע פעמיים ביום למה אתם מתפללים שלשה פעמים ביום שמא אתם מחדשי דבר, אם געלתם בדברי תורה אף אני איני שומע תפילתכם שנאמר "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה" (ועיין אגרת הטיול לאחי המהר"ל חלק הפשט תמה).

}(כתובות נ ע"א).

טו.

מהו שכתוב "ושבתם וראיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד { לפנינו "לתפילתו", והביא בגליון גירסא "לתורתו", וכ"ה ברי"ף, בשאלתות ובעין יעקב ובכמה ראשונים ובספרים שונים, וכן אמר המגיד לרמח"ל (בס' תקו"ח) ואסכים מריה על ידיה.

ובאבות (פ"ו מ"ו) איתא שא' מקניני התורה הוא המכיר את מקומו.

וז"ל השהש"ר (ריפ"ד), "עיניך כיונים, מה יונה זו נכנסת לקינה ומכרת קינה ושובכה וכו', כך הן שלוש שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לדיניהן [לפני הסנהדרין] כל אחד מכיר את מקומו", ומענין לענין אמרי' בפסחים (קיח ע"ב) "מאי כי ליושבים לפני ה', אמר ר"א זה המכיר מקום חבירו בישיבה", פרש"י שיודע לומר זה מקום מושב לפלוני וזה של פלוני דהוא דהואיל ומכיר הוא מקום כולם רגיל הוא לישב שם תמיד".

}(חגיגה ט ע"ב).

טז.

אין התורה נקנית אלא בסימנים (עירובין נד ע"ב).

פרק ג - אופן הלימוד וכוונתו

מקום הלימוד

א.

כל הקובע מקום לתורתו { לפנינו בתרוויהו גרס "לא במהרה הוא משכח" ונקטנו גירסת הפוסקים.

בשמות רבה (פ"ח, ג) "אם ישב אדם בזוית ועוסק בתורה אני מראהו לבריות".

}, אויביו נופלים תחתיו (ברכות ז ע"ב לגי' ראשונים).

ב.

כל הלומד בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א).

ג.

כל היגע בתלמודו בצנעא - מחכים { וכן להיפך, שיתפלל היכן ששונה (ברכות ח ע"א).

}(ירושלמי ברכות פ"ה ה"א).

ד.

טוב שיגרוס משנתו בבית הכנסת שמתפלל שם { ועיין באסת"ר (פ"א): "עשרה חלקים של תורה בעולם תשעה בא"י אחד בכל העולם".

ובב"ב (קנח): "אוירא דא"י מחכים".

ובזו"ח (איכה): "עד אשר לא תחשך השמש והאור כו' והאור זה תלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאורייתא.

לבתר דאתבטל דא, כביכול אישתארו בחשיכה, דכתיב (איכה ג) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי (עיין גם סנהדרין כד ע"א) דאזלין ביה בני עלמא במחשכים".

והיינו דאחד מהבחינות שנתקלקלו אחר הגלות (הנמנין בזוהר שם) הוא שנשתנה מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי.

וביומא (נז ע"א) אמר רבי ירמיה על בני בבל: "בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתו שמעתתי דמחשכן".

ועיין מנחות (מב ע"א) על רב סמא דאכסיף מדרבינא, וא"ל "דחד מינייהו (מבני א"י) כתרי מינן", וכ"כ בכתובות (עה ע"א) ועיי"ש עוד.

}(מגילה כט ע"א).

ה.

גזרו חכמים שלא ישנו לתלמידים בשוק, שאין דברי תורה אלא בסתר (מו"ק טז ע"א וע"ב).

ו.

אל תשב בגובהה של עיר ותשנה [שלא יבטלוך העוברין] (פסחים קיב ע"א).

ז.

אין ראוי שיעסוק בתורה בשעה ששוכב במיטתו, אלא יקום ויעסוק, שהרי השכינה מתחברת עמו, ועוד שהרי אין דעתו צחה לתורה כשהוא במיטתו (זוהר ח"א עב ע"א).

ח.

המהלך בדרך ואין עמו לויה, יעסוק בתורה (עירובין נד ע"א).

וזהו לשנות, אבל לעיין, אפילו יש עמו לויה, לא יעיין.

[שמא תרגז עליו הדרך ויתעה] (תענית י ע"ב).

ט.

אין תורה כתורת ארץ ישראל { ובס' הכוזרי כתב שטעם הדבר משום שלפנים לא היו די ס"ת לכל התלמידים, ונשתמשו הרבה תלמידים בספר א', ומשום שהיו בדוחק נתרגלו לזוז ולהתנענע.

והמהר"ל כתב שישראל קשורים כחוט לכסא הכבוד, וטבע הדבר שכשמנענע קצה חוט, מתנענע כולו אפילו ארוך הרבה.

}(ב"ר פט"ז, ז).

י.

טוב שיגרוס על נהר המושך מימיו, ובעוד זה הנהר מושך מימיו והולך, ימשכו שמועותיו ולא יפסקו מפיו (הוריות יב ע"א ורש"י).

אופן וצורת הלימוד

יא.

מימות משה למדו מעומד, וכיון שירד חולי לעולם, בטל כבוד תורה ולמדין מיושב (מגילה כא ע"א).

יב.

כשישראל עוסקין בתורה מתנענעין לכאן ולכאן ואינם מסוגלים לעמוד במקומם, לפי שנשמת ישראל היא נר ה' ונדלקת מן התורה וכו' { פרש"י נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים.

בין בניקוד שבספר בין בהגבהת קול ובצילצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך.

מוליך ידו לפי טעם הנגינה, ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל עכ"ל.

ובבמדבר רבה (פ"ב, ג) "בראשונה כל מי שהיה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרות באצבע אמר האלקים ודגלו עלי אהבה וגודלו עלי אהבה".

}(זוהר פנחס דף ריז ע"א).

יג.

מראה בה ביד ימינו טעמי תורה { וכן אמרו בעירובין (מג ע"ב) על אחד האמוראים, וכן מתואר המעשה בירושלמי על ריש לקיש.

ושם (נד ע"ב) "באהבתה תשגה תמיד כגון ר"א בן פדת, אמרו עליו על ראב"פ שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי", עי"ש עוד המעשה.

}(ברכות סב ע"א).

יד.

הלומד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח (שם).

טו.

בזמן החכמים הראשונים היו חכמים שמרוב חשקם וחביבותם לדברי תורה היו מהרהרים בהם בעומק, ומתוך כך מהלכים ואינם שמים על לב ואינם יודעים כמה מהלכים, ופעמים מהלכים כמה מילין { ועיין מנחות (קי ע"א) "תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה" ועיין ע"ז (ג ע"ב), וע' תדא"ר (פ"ב) שמשה למד תושב"כ ביום ותושבע"פ בלילה ופירשו המפרשים (ישועו"י ס"ק יח) לפי שתושב"כ זמנה ביום ותושבע"פ בלילה.

}(עירובין לט ע"א).

טז.

אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד - נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה (קידושין ל ע"ב).

עת ללמוד

יז.

כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו (תמיד לב ע"ב).

וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה - אש אוכלתו { ובזוה"ח (כד ע"א) הביאו מעשה על אמורא שכדי ללמוד הלך לגינה, ואמר שדווקא מי שאינו בקי ויודע בתורה צריך למנוע צחות, ועל כן טייל בגינתו ועסק בתורה.

ביבמות (קו ע"א) "אבוך היכא, א"ל במתא, אימך היכא, א"ל במתא".

פרש"י, כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדו שמעתיך, וראה עוד עירובין שם על מר עוקבא.

ועיין תו"כ פ' ויקרא מש"כ שצריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כשמלמד רב לתלמיד.

}(סנהדרין צב ע"א).

יח.

ראב"י קובע היה לעצמו לשנות כך וכך פרקים ביום, וכשלא הספיק ביום השלימם בלילה (עירובין סה ע"א ורש"י).

יט.

הלכה צריכה צחות כיום המנשב בו רוח צפונית שהוא צח { עיין במכתב ההשגה בסו"ס.

}(עירובין סה ע"א).

כ.

לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא כדי שיעסקו בהם בתורה { ועיין המעשה בשבת (קמז ע"ב) שהלך ר' אלעזר בן ערך למקום עידון "אימשך בתרייהו איעקר תלמודיה" וכו'.

ובאבות דר"נ המעשה מסופר על המשנה הנ"ל שמכאן שצריך לגלות למקום תורה ועיי"ש דלדעת ה"ואמרי לה" שרבי נהוראי בעל המימרא הנ"ל (הוי גולה וכו') הוא ר' אלעזר בן ערך ולפי"ז אתיא שפיר.

}(ירושלמי שבת פט"ו ה"ג).

הכנה ללימוד

כא.

הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך; שחבריך יקיימוה בידיך { רגילים היו לדרוש לתלמידים אחר השיעור, כדי לבארו וכדו', והוא נקרא "כלה".

והנה יל"ע דהרי בברכות (נז ע"א) איתא "הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער, נעשה ראש לבני כלה", ופרש"י שבישיבה עומדים בדוחק כקני אגם, ובכלה עומדים בריווח כעצי היער.

וא"כ מבואר שאין שם צפיפות.

ועיין שם בדף ו (ע"א) שבאמת עומדים שם בריווח רק שבאים לשם שדים הרבה ומרגישים צפיפות.

ויותר נראה דב' מיני כלה הן דבלא"ה אמרינן דהיו מתאספין בירחי כלה ב' פעמים בשנה לשמוע הדרשא דרגלא (עיין ברכות יז ע"ב ובתוס' ד"ה תרי).

}(אבות פ"ד מ"ד).

כב.

לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה, ואפילו בשבת (ברכות ו ע"ב).

כג.

היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה (ברכות סד ע"א).

כד.

שכר השיעור הוא על הריצה אליו.

שכר הכלה { וראה בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א), "הסובר תלמודו, לא במהרה הוא משכח".

ובעירובין (נג ע"א), "בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.

בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן ופרש"י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.

}הוא על הדוחק.

שכר השמועה הוא על הסברא { ובאבות (פ"ו) "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל".

ובסנהדרין (צט ע"ב) "כל אדם לעמל נברא" וכו' עי"ש.

}(ברכות ו ע"ב).

כה.

אם יאמר לך אדם, יגעתי בדברי תורה ולא מצאתי, אל תאמן.

לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן { וע' שבת (כא ע"ב) "גירסא דינקותא" ופרש"י מתקיים יותר משל זקנה, וע"ע באבות דר' נתן (פכ"ד) באריכות.

}.

יגעתי ומצאתי, תאמן.

וזהו להתחדד, אבל להעמיד גירסתו שלא תשתכח ממנו הסיוע משמים, ויש יגע ואינו מוצא (מגילה ו ע"ב).

כו.

אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליהן (שבת פג ע"ב), ובמי שמשחיר פניו עליהם כעורב, ובמי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב (עירובין כב ע"א).

כז.

יראת ה' טהורה עומדת לעד, זה הלומד תורה בטהרה.

ומהו, נושא אשה ואחר כך לומד תורה (יומא ע"ב ע"ב ועיין בסוגיא דקידושין דף כט ע"ב).

כח.

התקינו החכמים שיהיו המשנים [לתינוקות] יושבין בבוקר ובערב (שמות רבה פמ"ז, ה).

כט.

הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חלק, והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק { וע' תענית (ז ע"א): "כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות" ובתוד"ה וכל וש"נ.

ועיין ברכות (יז ע"א) שכל העוסק שלא לשמה נח לו שלא נברא, וברש"י ותוס' שם כתבו דמיירי דוקא בלומד על מנת לקנטר, ולא שלומד ע"מ שיקרא רבי.

וכן עיין אבן שלמה להגר"א (פ"ח סי"ב ואילך) דיש כמה דרגות בשלא לשמה, וכן הרמח"ל בכ"מ עמד בזה.

[ואכמ"ל].

}(אבות פ"ד מ"כ).

ל.

כשאתה מלמד את בנך בראשונה כשמתחיל בלימודו, למדהו בספר מוגה, שהרי שיבוש כיון שנכנס בראשו של קטן שוב אינו יוצא (פסחים קיב ע"א).

כונת הלימוד

לא.

לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה { ובילקו"ש (דברים ברכה תקנא): "כל מי שהוא בא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו הוא עומד באש".

ובירושלמי (סוף ברכות) מרבינן מאת ה' אלוקיך תירא שיירא מהתורה.

}(פסחים נ ע"ב).

לב.

הלומד שלא על מנת לעשות, [אלא על מנת לקנטר], נוח לו שלא נברא (ברכות יז ע"א).

לג.

אין דברי תורה נבלעים בלב האדם, אלא במי שהוא עייף [צמא] להם (תדא"ז פי"ד, ג).

לד.

טוב לאדם דבר אחד בדברי תורה בצער ממאה בריוח (אבות דר"נ פ"ג ה"ו), ולפי צערו של אדם מקבל השכר (אבות סופ"ה).

לה.

התורה נקנית באימה בענוה ביראה ובשמחה (אבות פ"ו מ"ו).

ואינה נלמדת אלא באימה ביראה ברתת ובזיע { שם איתא "מילתא דבדיחותא" ואין הכונה לדבר ליצנות ח"ו, ובמסכת ע"ז (יח ע"ב) האריכו בגנותו, ומ"מ אציין כאן מה שמצינו "בדיחותא" בגמ' (ב"ק יז ע"ב) לגבי אמירת ד"ת בצורה של שמחה עי"ש.

}(ברכות כב ע"א).

לו.

יאמר הרב דבר של שמחה { ועי' עירובין (נג ע"א): "בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.

בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן".

ופירש"י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדקין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.

}קודם השיעור לשמח התלמידים, ואחר כך ישב באימה ויפתח בשמועה שאומר בה (פסחים קיז ע"א).

לז.

ארבעה פנים [יש]: מקרא, משנה, הלכות, ואגדות.

פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות לאגדה (מסכת סופרים פט"ז ה"ב גי' הגר"א).

לח.

אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שאין שמחה אלא לעתיד (ברכות ל ע"א), אבל בדברי תורה צריך אדם לשמוח (זוהר ח"ג נו ע"א).

והתורה נקנית בשמחה (אבות פ"ו מ"ה).

לט.

הסובר תלמודו ומבין מה שלומד, לא במהרה הוא משכח { עוד שם שכאילו בנה בית המדרש להקב"ה ושכר גדול יש להקב"ה בשבילו.

}(ירושלמי ברכות פ"ה ה"א וביאור הגרח"ק).

מ.

אשרי מי שמתחדש דבר תורה על פיו { עוד שם: "מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום".

אולם עיין שבת (לא ע"א): "קבעת עיתים לתורה", ואפשר דהיינו עת קבוע שלא יפסיק לכלום.

ובעירובין (נד ע"ב): "עשו מועדים לתורה" פירש"י קבעו עיתים לתלמידיכם שידעו עת לבוא ולשנות.

ועיין במנחות (צט ע"ב) דיד"ח ת"ת נפיק בק"ש.

}(תדא"ר פ"י, ח).

אבל כמה יש לו לאדם להזהר בהם, ולא יוציא מה שאינו יודע, ולא קיבל מרבו, ועליו נאמר לא תעשה לך פסל, והקב"ה מזומן ליפרע ממנו לעולם הבא, ודוחין את נשמתו לחוץ (זוהר יתרו פז ע"א).

אוי לה לאותה בושה (בלק קפה ע"ב).

והתורה נקנית באוהב את המישרים (אבות פ"ו מ"ו).

פרק ד - ביטול תורה

ביטול תורה

א.

העושה תורתו עיתים ואינו לומד תמיד בתדירות, הרי זה מפר ברית { שם איתא: תנו רבנן, ההולך לאצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין (מיני ליצנים.

רש"י, עי"ש עוד) הרי זה מושב ליצים ועליהם הכתוב אומר (תהילים א, א-ב) אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.

עיי"ש עוד בארוכה בחומר הבטלה והליצנות.

ובשהש"ר (פ"א): "אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה".

}(ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).

והלומד תורה לפרקים ואינו לומד תדיר תדיר, עליו הכתוב אומר ונואף אשה חסר לב (סנהדרין צט ע"ב).

ובמי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש (עירובין כא ע"ב וכב ע"א).

ב.

אסור לילך למקום שחוק ושמחה שמבטלין הזמן { ובתענית (י ע"ב): "שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף" ומאידך גיסא בתנא דבי אליהו (רבה פ"א): "שני בני אדם שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן".

}, משום ובמושב ליצים לא ישב וגו' (ע"ז יח ע"ב).

ובכלל מושב ליצים כל שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה { בעירובין (סה ע"א) נזכר ששאלו בנתיה דר"ח לרב חסדא: "לא בעי מר למינם פורתא", וענה להם דבקבר אח"כ יוכל לישון הרבה.

עוד שם, "אמר ריש לקיש, לא אברי ליליא אלא לגירסא".

ובב"ב (י ע"א) דרשו עה"פ "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך, אלו ת"ח שמנדדין שינה מעיניהן בעולם הזה, והקב"ה משביען מזיו השכינה לעוה"ב".

ואמרי' בב"ר (פי"ז) תחילת מפולת שינה.

ישן ואינו עמל בתורה, ישן ואינו עובד עבודה".

ועיין תדא"ז (פי"ד) מה שדרשו עה"פ "אל תאהב שנה פן תורש, פקח עיניך שבע לחם".

}(אבות פ"ג מ"ב).

ג.

וכן אסור להתגרות ולהעביר הזמן בשינה, משום ובתורתו יהגה יומם ולילה (ע"ז י"ח ע"ב).

והתורה נקנית במיעוט שינה { באדר"נ (פכ"א) "במיעוט שיחה, מלמד שלא יתכוין אדם בשעה שהוא בביתו לשוח עם אשתו ועם בניו ועם בנותיו", וכו'.

ובאבות (פ"א מי"ז) "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" וכו'.

ואמרו "סייג לחכמה שתיקה".

וע' במ"ש הגר"א (משלי א, כד) על עוון דברים בטלים שחמור יותר מכל העברות! עיי"ש בארוכה.

}(אבות פ"ו מ"ו).

ואין לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שישים נשימות (סוכה כו ע"ב).

דברים בטלים

ד.

המדבר דברים בטלים, עובר בעשה ובלא תעשה { שם איתא: תנו רבנן, אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים.

יש מי שכתב שאף מאכילין את השומע גחלי רתמים.

[ממ"ש (סעיף הבא) "עוסק" ולא מדבר].

}(יומא יט ע"ב).

וכן אסור לשמוע דברים בטלים { וז"ל האדר"נ (פכ"ו): "מפני מה ת"ח מתים כשהם קטנים, שפוסקין מד"ת ועוסקין בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקין".

}(כתובות ה ע"ב).

וטוב שלא ידבר כלל אף שיחת חולין (סוכה כח ע"א).

ה.

הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים (ע"ז ג ע"ב), והרי זה מתחייב בנפשו { בעירובין (נד ע"ב) "בעלי תלמוד כל שיחתן דברי תורה".

ובברכות (כד ע"א) "ת"ח א"א לו בלא הרהור תורה".

ובמגילה (יב ע"ב) "כשישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת".

ובעירובין (שם ע"א) "המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה".

}(אבות פ"ג מ"ט).

ו.

כל הפטפוטים [דיבורים] רעים, ופטפוטי תורה טובים { שם הביאו (לגבי ספרי שחוק) לס' בן סירא, ופשטו שם שבכל הס' אין דברי הבאי אלא בקטע אחד.

בסוף הגמ' שם אמר דמ"מ מילתא מעלייתא דאית ביה דרשינן להו.

}(ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).

ז.

המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ"ג מ"ד).

ספרי מינים

ח.

הקורא בספרי מינים אין לו חלק לעולם הבא, ובספרי שחוק והבאי שאין בהם תועלת גם כן אסור { יל"ע מדוע לא נוהג איסור זה לגבי ספרים דידן, וי"מ שחז"ל הזהירו רק על ספרים שנכתבו בצורת התנ"ך ושהטועים משייכים אותו לתנ"ך, וכמו בן סירא, ושאר ספרים שעלולים לטעות בהם.

ויתכן שיותר מזה דוקא ספרי מינות שהתחברו לתנ"ך כמו ספר "און גליון" או "עון גליון" (שבת קטז ע"א בס"י, עיין הגו"צ), וראה מש"כ הרי"ף והרא"ש (סנהדרין ק ע"ס) על ספרים חיצוניים שהם ספרים שפירשו הצדוקים את התורה כפי דעתם, שלא כדעת חז"ל ע"כ.

וכן נראה להבין מ"ש ע"ז בגמ' אף בספר בן סירא אסור למקרי ואינו בדרגת האיסור של ספרים חיצונים שהקורא בהם אין לו חלק לעוה"ב (שם צ ע"א), וכן מה דמותר לקרוא בספר בן סירא דרך אקראי (כמ"ש הריטב"א).

אך יש מי שכתבו (דק"ס) דד"ז ברי"ף מהצענזור, וצ"ע.

ושוב נ"ל דלא יתכן כן דהרי איך נמצא גם ברא"ש וגם בר"י מלוניל והיד רמ"ה, וע"כ הדין דין אמת.

}(סנהדרין ק ע"ב).

ט.

אמר הקב"ה, עשרים וארבעה ספרים כתבתי לך, הזהר ואל תוסף עליהם.

וכל המוסיף ספר, וכל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה ספרים, אין לו חלק לעולם הבא ואין בשרו ננערת מן עפרה בתחיית המתים { ועיין בדברים רבה (פ"ח, ו) שאין התורה מצויה באסטרולוגין, אולם בשמואל היתה מצויה, מכיון שלמד זה רק בבית המים.

וצ"ע מהגמ' (שבת עה ע"א), מנין שמצוה לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו', ועיין ח"א למהר"ל.

}(במדב"ר פי"ד, ד).

י.

אפילו מי שלמד את כל תורה כולה, אסור לו ללמוד חכמת יונית { ובסנדרין (ק ע"א): כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה"ז, הקב"ה מבהיק זיוו לעוה"ב.

}(מנחות צט ע"ב).

התמדה בלימוד התורה

יא.

לעולם אל ימנע אדם את עצמו אפילו שעה אחת מבית המדרש, ואפילו בשעת מיתה { עפ"י רש"י בל"ק (כנזכר).

רש"י ל"א תמצא לעיל בפ' שינון וחזרה בהערות.

}(שבת פג ע"ב).

יב.

לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא (ע"ז ה ע"ב בשם תד"א).

יג.

כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה [כשא"א לו], מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה (חגיגה ה ע"ב).

יד.

עשה דברי תורה עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים.

שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות (ספרי ואתחנן לד).

טו.

דאגה על מזונותיו של אדם משכחת תלמודו, ואם עוסק בה לשמה אינה מועלת { עיין גם נדה (ע ע"ב): "מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה וימעט בסחורה" וכו'.

ובסוטה (כא ע"ב): "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן" ופרש"י שפורש מכל עסקים כו'.

ובאבות (פ"ב מ"ז): "לא כל המרבה בסחורה מחכים".

ועי"ש עוד וכן לגבי "דרך ארץ" (פ"ב מכ"א.

פ"ג מ"ו.

אדר"נ פכ"ח ה"י) ועיין ברכות (לה ע"ב) בארוכה במחלוקת ר"י ור"ש אם צריך להתעסק בואספת דגנך חוץ מתורה (ע"ע שבת לג ע"ב), ומסקינן שם "הרבה עשו כר"י והועילו כר"ש ולא הועילו", וכן אמר להו רבא לרבנן לא תתחזו קמאי ביומי ניסן ותשרי.

ועי"ש מש"כ "דורות הראשונים עשו מלאכתן עראי" וכו'.

ובתענית (כא ע"א) המעשה עם אילפא ורבי יוחנן.

}(סנהדרין כו ע"ב ורש"י ל"ק).

טז.

אין התורה מצויה לא בסחרנים ולא בתגרים { ושם (דף ה ע"א), "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו", ובסנהדרין (צו ע"א) איתא דעליו נאמר "כי דבר ה' בזה".

וכן הוא א' משלשה שהקב"ה בוכה עליהם.

ועיין ברייתא דמס' אבות פ"ו (מ"ב) "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף", וכו'.

}(עירובין נה ע"א).

יז.

פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה (מנחות צט ע"ב).

יח.

כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה { וע' ב"ק (יז ע"א) ובתוס' (ד"ה והאמר) אם ללמוד עדיף או ללמד.

[ואכמ"ל].

ויש לציין עוד התדא"ר (פכ"ז): "אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים לבסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו ואין צריך לומר שאין מוסיפים לו עליו" ועיין איכ"ר שבתחילה היה אומר אדם וחבירו שנה לי דף אחד או פרק אחד, והיה אומר אין לי כח, ונתקללו "וילכו בלא כח מפני רודף".

בשהש"ר (פ"א, ט): "כל מי שהוא אומר דבר תורה ברבים זוכה שתשרה רוח הקודש עליו".

ובסנהדרין (צב ע"ב): "כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא".

}(ברכות ס"ג ע"ב).

יט.

לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה (פסחים ג ע"א).

פרק ה - לימוד מרב

רב ותלמיד

א.

כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, ולא עוד אלא שמנקבין אותו ככברה, ואם למדו מה שכרו, זוכה לברכות כיוסף (סנהדרין צא ע"ב וצב ע"א).

ב.

התורה נקנית בשמיעת האוזן (אבות פ"ו מ"ו).

ג.

תלמוד - ילמד מרב אחד ותורתו מתקיימת.

אבל סברא הלומד מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם (ע"ז יט ע"א ועירובין נג ע"ב).

ד.

המלמד תורה לאחרים, תורתו מתקיימת בידו { ובתפילות האמוראים (ברכות יז ע"א) התפללו לאלהים "שתרבה גבולינו בתלמידים".

}(עירובין נד ע"א).

ואמרו חכמים העמידו תלמידים הרבה { עי"ש בפסחים עוד בענין ובאבות "מורא רבך כמורא שמים" (אבות פ"ד מט"ו).

}(אבות פ"א מ"א).

ה.

יסביר הרב פנים לתלמידיו (תענית ח ע"א).

ולא הקפדן מלמד (אבות פ"ב מ"ז).

ו.

כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור - תכוינה { פרש"י אלא או שניהם ע"ג מיטה או שניהם ע"ג קרקע.

}(פסחים קי"ז ע"א).

ז.

לא ישב הרב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע { ועיין ירושלמי (שבת פי"ט ה"א): "כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ובפנ"מ ובקה"ע שם פי' שאינו מקובל איש מפי איש [עד מרע"ה], ובזוהר (יתרו פז ע"א) "דאמר מילי דאורייתא מה אלא שמע מרביה, עליה כתיב "לא תעשה לך פסל".

}(מגילה כא ע"א).

ח.

כל האומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל { ובעירובין (יג ע"ב): "אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזינא לר"מ מאחוריה" וכו', וביארו שם רש"י והמהרש"א שהיה יושב בשיעורים מאחוריו, אולם עיין המעשה בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) שברח ר"מ מעבדי רבי והספיק לראותו מאחוריו [עי"ש כל המעשה].

ואמר רבי "לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמי קדליה דר"מ מן אחוריו" ועוד מבואר שם על ר' יוחנן וריש לקיש שלא זכו לחכמה אלא משום שאו את אצבעותיו של רבי יוצאות מתוך גולקינין דידיה.

עי"ש עוד.

}(ברכות כז ע"ב).

ט.

היושב לפני רבו יסתכל בפיו, שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך { עי"ש עוד, וע"ע חולין (קלג ע"א) וברש"י (שופטים א, טז) וכ"פ הרמב"ם (ת"ת פ"ד).

וכתב שם ברמב"ם, שמי שמעשין סתומין הוי כתלמיד הגון, ובאדר"נ (פ"ב ה"ט): "ב"ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, וב"ה אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לת"ת ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים".

וכ' באחרונים דהני "פושעים" ר"ל סתומין, וכמ"ש הרמב"ם (עיין משנה הלכות ח"ח עמ' תט סי' רמז).

ועיין מסקנא דגמ' (ברכות כט ע"א) שמצווה ללמד אף לתלמיד שאין תוכו כברו.

}(הוריות יב ע"א).

י.

לא ילמד אדם לתלמיד שאינו הגון { וראה עירובין (מ"ז ע"א וע"ב) שכהן יוצא לחו"ל (אף שאסור לו סתם לצאת שם) ללמוד תורה ואף שיש לו רב אחר כאן "לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד" פרש"י אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו יש רב שמשנתו סדורה בפיו ושונה לתלמידיו דרך קצרה (לר' יוסי וכמו להלכה עי"ש).

ובספרי לגבי תלמידי יעבץ "הם חסידים ביקשו מאלוקים ממי ילמדו והוא חסיד ביקש מאלקים למי ילמד באו חסידים ללמוד אצל חסיד".

}(תענית ז ע"א).

יא.

לעולם ילמד אדם תורה ממי שהוא חפץ { ועיין שבת (עה ע"א) "הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה", פרש"י מן הממשיכו לע"ז אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו.

ובעבודה זרה (יז ע"א) מובא מעשה על רבי אליעזר שנענש ואמר לו רבי עקיבא שמא בא דבר מינות לידך והנאך, והשיבו שפיו שמע איזה ד"ת מיעקב שאמר "כך למדני ישו הנוצרי" וכו' (עי"ש בהגו"צ).

}(ילקו"ש תריד).

יב.

אם דומה הרב למלאך ה' צבאות [וכשר במעשיו], ילמדו תורה מפיהו, ואם אין דומה למלאך ה' צבאות לא ילמדו תורה מפיהו { ועי"ש המעשה ברבי פרידא ששנה לתלמידו ארבע מאות פעמים כל שמועה עד שזכה למה שזכה, עי"ש.

}, וזהו בקטנים.

וגדולים יכולים גם אם אינו כשר במעשיו (חגיגה טו ע"ב).

יג.

אל ילמד אדם תורה ברבים, אלא אם כן קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש (תדא"ר פי"ג).

ולמי נאה לדרוש ברבים, למי שבקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות (מכות י ע"א).

יד.

הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו כי דבר ה' בזה (סנהדרין צט ע"א).

טו.

חייב אדם לשנות לתלמידו כמה פעמים, עד שילמדנו ועד שתהא סדורה בפיו { ולא הבישן למד (אבות פ"ב מ"ה), ומקניני התורה (באבות פ"ו מ"ו) שואל ומשיב, ועיין באבות דר"נ (פ"א): "שלשה מדות בת"ח, שואל ומשיב חכם, שואל ואינו משיב למטה הימנו, אינו שואל ואינו משיב למטה מכולם".

}(עירובין נד ע"ב).

טז.

כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא ולדם טהור.

וכל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות { אבל אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו (ברכות ו ע"א).

וז"ל הספר חסידים (סי' תתקמ): יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד יותר ממה שהיה לו חבר, לכך נאמר (משלי ה יז) [לבדך ואין לזרים אתך]", עכ"ל.

}(ברכות סג ע"ב).

יז.

לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הצבור, עד שתפשוט אותה בינה ובין עצמך שניים ושלשה פעמים (תנחומא יתרו טו), ולא יאמר הואיל ואני יודע בפה כשאכנס לדרוש אני אומר (שמות רבה פ"מ, א).

יח.

אם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר לו דברי תורה.

ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו - כנס, [ואל תטיל דברי תורה לבזיון (רש"י)] (ברכות סג ע"א).

ללמוד וללמד

יט.

אין התורה נקנית, אלא בחבורה { וע"ע שם, ובתענית (ז ע"א), "חרב על שונאיהן של ת"ח שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, ולא עוד אלא שחוטאין", ושם במימרא דרבי חנינא "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם".

ועיין במכות (י ע"), "כל האוהב ללמוד בהמון (בחבורה) לו תבואה", ר"ל זוכה לתורה.

}(ברכות סג ע"ב).

שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא מצליח להם וזוכין לתורה, וזהו רק אם יודעים כבר את צורת השמועה, וכשאין להם רב בעיר { בקידושין (ל ע"א) איתא להך מימרא, והתם גרס בן בנו.

}(שבת סג ע"א).

כ.

כל המלמד את בנו { בימיהם היו שונין בגירסא על פה והיושב מאחר חבר יכול לשמוע מה הוא שונה, כדמצינו בכ"מ.

}תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר חורב (ברכות כא ע"ב).

כא.

כל מי שאומר דבר תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן כדבש וחלב מעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן (שהש"ר פ"ד, כב).

כב.

המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו { וביבמות (צו ע"ב וצז ע"א) "אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה דאר"י משום רשב"י, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה.

שפתותיו דובבות בקבר" וכו' עי"ש עוד.

ובפסחים (קד ע"ב) שרב יהודה שלח לבנו לראות איך עושה עולא הבדלה ושדריה לאביי ואמר ליה "רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתתא מפומיה".

ושמעינן מינה דאף אם השמועה אינה של עצמו אלא כגון בזה שראה אביי כיצד עושה עולא להבדלה ג"כ מהני לומר משמיה דאביי.

וכעי"ז בב"ק (סא ע"א) עי"ש.

באדר"נ (פכ"ד) שמי שאינו מחזר בתחילה אומר על טמא טהור ועל טמא טהור ואם ישב עוד ולא חזר מחליף חכמים זה בזה.

חזינן דשמות בעלי השמועה הוי תורה כשמועה עצמה ואף יותר.

וביותר חזינן שבימיהם היו מקפידים הרבה על שמות החכמים בעלי השמועה.

}, אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו, סוף שמתמנה פרנס על הציבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על מה שבידו (תוספתא ב"ק פ"ז ה"ג).

כג.

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם { ובסוטה (מט ע"א) אמרינן דעל מאי קאי עלמא, על קדושא דסדרא (הקדושה והתרגום בובא לציון), ואיהא שמיה רבא דאגדתא.

וז"ל המדרש משלי (פ"י): אומר לו [הקב"ה], בני, למה לא למדת אגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודרש אני מוחל ומכפר עוונתיהם של ישראל.

ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם, ונקט לזה מטעם הנ"ל.

והיינו כמ"ש בשבת (קיט ע"ב).

"כל העונה אישר"מ בכל כחו קורעין לו גזר דינו", וכן "אפילו יש בו שמץ של ע"ז מוחלין לו".

}(אבות פ"ו מ"ו).

כד.

כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו (ירושלמי שבת פ"א).

כה.

באותה שעה ששומעין הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחין אותי { ואמרו ז"ל במדרש משלי (פכ"ב): "נכנסת לבית המדרש, וראית חכמים שיושבים ומתעסקין בחידושה של תורה, הט אזנך לדבריהם".

ועיין בסנהדרין (ס"ג ע"א) שאמר רבי אליעזר ע"ע שלא חסר מרבותיו כלום, "אפילו ככלב המלקק מן הים".

}(ילקו"ש משלי תתקנא).

כו.

איזהו חכם, הלומד מכל אדם { ושם (מ"ו) נזכר "המחכים את רבו", ובתענית שם על ר"ח שאמר "ומתלמידי יותר מכולם".

ועיין מכות (י' ע"א) מש"כ עה"פ "מי אוהב בהמון לו תבואה".

}(אבות פ"ד מ"א).

כז.

נמשלה תורה לעץ חיים, מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים (תענית ז ע"א), והתורה נקנית בפלפול התלמידים { וע"ש (בע"א) דרב הונא כשהיה רוצה לפסוק דין הוה מכניף בי עשרה כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא הוה נפיק לדינא אמר: "ברעות נפשיה לקטלא נפיק, ולואי שתהא ביאה כיציאה".

(משל למקבל מכה מקורה, אם יחלקו הקורה לקיסמין, יקבל כ"א מכה מועטת, ולכן רצה לכנס חכמים נוספים, שאם יטעה יקבל עונש מועט בס"ה).

ורב אשי כשהיה רוצה להטריף הוה מכניף לכולהו טבחי דפומבדיתא מטעם הנ"ל ורב כי עוד.

}(אבות פ"ו מ"ה).

כח.

לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו { ובסוטה (מ ע"א) נזכר על שלא הגיע להוראה ומורה ע"ש וז"ל השהש"ר (פ' כי טובים): "נמשלו ד"ת כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, מה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך ד"ת אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע".

ובקניני תורה (אבות פ"ו מ"ו) נזכר "ואינו שמח בהוראה".

}(סנהדרין ז ע"א וע"ב), והגס ליבו בהוראה שוטה, רשע, וגס רוח { שוכח תלמודו ואינו נזכר אלא לסרוגין (רש"י).

וראיתי בהר"מ הוצ' הר"ש פרנקל שהביא מהראשונים שהוא רק בזמנים מסוימים.

ואמרו ז"ל בתנא דבי אליהו (רבה פ"ג), ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה, לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבהכ"נ ובבהמ"ד, וישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה, שמתוך שהוא אוכל ושותה הרבה בא ליד תנומה.

}(אבות פ"ד מ"ט).

פרק ו - תנאים וכללים

תנאים לעסק התורה

א.

כל הישן בבית המדרש, תורתו נעשית קרעים קרעים { עיין בהקדמה למסילת ישרים ושם בריש פרק "בדרכי קנית הזהירות".

יש להוסיף את הקנין באבות (פ"ו מ"ו) "אהוב" ועיין ערובין (נד ע"א) "אם משים אדם עצמו כענק זה שרף על הצואר, ונראה אינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אינו מקיים בידו".

פרש"י שרף לצואר, שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח, כך הוא נעים ומרוצה לבריות ע"כ.

ובברכות שם: "מרגלא בפומיה דאביי, לעלם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חימה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על ריב"ז, שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.

}(סנהדרין עא ע"א).

ב.

תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין { פרש"י, שמרבה בצדקה ובעסק מצוות יותר ממה שלמד.

ועי' ע"ז (יז ע"ב) כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק וכו'.

ובברכות (ה ע"א): "כל העוסק בתורה ובגמ"ח" וכו'.

ובברכות (יז ע"א): "וכל הלומד שלא על מנת לעשות נוח לו שלא נברא".

ועיין מגילה (כז ריע"א) במח' ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי האם תורה עדיפא או תפילה, ובשבת (י ע"א) על א' האמוראים שראה לחבירו שמאריך בתפילה ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ואיהו סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד.

ובירושלמי (ברכות פ"א ה"ב), נח' בזה ר' יוחנן ורשב"י האם תורה עדיפא או תפילה.

}(ברכות יז ע"א).

ג.

כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו (פסחים מט ע"ב).

ד.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמעשיו { עוד לענין ירא"ש ותורה, עיין שבת (לא ע"א וע"ב) שהלומד ואין בו יראה הוא כתבואה בלא קב חומטון השומר עליו, וכמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות במה יכנס, וכמו מי שעושה שער לחצר ואין לו חצר, כך הלוד תורה ואין לו יראה שהיא העיקר.

וכן יומא (עב ע"ב) איתא ד"אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהנם", שמצטערין בעוה"ז בתורה ואם אין להם יראה לא יזכו לעוה"ב.

שהחכמה בלא יראה היא כאילו שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, ואם אין יראה אין חכמה.

אבות שם (מי"ז).

}מרובין מחכמתו, ושיראתו קודמת לחכמתו { עיין שבת (קיד ע"א), "על תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה", ועוד שם "איזהו ת"ח שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, זה המקפיד על חלוקו להפכו", [ועי' עוד].

וצ"ע.

וי"ל דכאן מיירי בהולך ללמוד, ואחר שיהא ת"ח לעולם אסור, א"נ בגדים צואים לאו צואים ממש, אלא כל שאילו לא היה הולך ללמוד היתה משגת ידו לבגדים נאים ועתה שהולך ללמוד מתבייש בבגדים בעלמא, ע"ז אמר לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה כולה.

}(אבות פ"ג מ"ט).

ה.

אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל חרובין ותמרים, ולובש בגדים צואים { ואמר ר' יהושע בן לוי על עצמו "שישים הלכות למדני ריב"ב בחרישת הקבר וכולם נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי הצבור" (קה"ר פ"ז, יד).

ואמרו שם עוד: "כי העושק יהולל חכם, כשהחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה".

}, ויושב ומשמר על פתחיהם של חכמים, והיה כל עובר ושב אומר שוטה הוא זה, לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה (אבות דר"נ פי"א ה"ב.

ילקו"ש משלי תתקסד).

ו.

המתעסק בצרכי צבור, משכח תלמודו { ומטעם זה גלו לבבל שמשופעת בתמרים "כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה".

וכשבא עולא לבבל וראה לריבוי התמרים אמר "מלא קבא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא" [רק שלבסוף חזר בו ממה שקרא לתמרים "דובשא"].

(פסחים פ"ז ע"ב ופ"ח ע"א).

}(שמות רבה פ"ו, ב).

ז.

צריך אדם שיהיו לו חברים ותלמידים בתורה, שאם תשכח דבר אחד שואל לחברו ומזכירו (שוח"ט תהילים קי"ט).

ח.

חליים רעים, משכחין תלמודו של אדם (נדרים מא ע"א).

ט.

מיני מתיקה, מרגילין לשון לתורה { ועיין ברכות (כב ע"א) שלרבי יהודה, בעל קרי שאסור בדברי תורה מותר לשנות הלכות דרך ארץ.

[א"ה, הל' ד"א הנ"ל היינו ברייתא דמס' ד"א רבה וזוטא ותלמוד שנסדר עליהם במס' כלה רבתי פ"ג ואילך (הנדפסים בסוף מס' ע"ז), וכמש"כ הגר"א שמסכת דר"א מתחיל רק מפרק בן עזאי שכתב רש"י שם (ועיין בתוס' עירובין נג ע"ב), ולפ"ד ב' הפרקים הראשונים שייכי למס' כלה, (ובכתה"י קרי להו מס' עריות)].

}(פתיחתא דאיכ"ר).

י.

ספר [תורה נביאים וכתובים (רש"י)] שאינו מוגה מטעיות עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה (כתובות יט ע"ב).

יא.

דרך ארץ קדמה לתורה (תדא"ר פ"א).

ואם אין דרך ארץ אין תורה { ובירושלמי (פאה פ"א ה"א), "אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה".

במגילה "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין" (ג ע"ב) ו"יותר מבנין בית המקדש" ו"יותר מהצלת נפשות" (טז ע"ב) ו"יותר מכבוד אב ואם" (יז ע"א).

ובמכות (י ע"א) אמר לו הקב"ה לדוד, "טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח".

ועיין קידושין (מ ע"ב) "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".

אמנם עיין ברכות (יז ע"א) "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט" וכו', ועיין עוד לעיל בזה.

}(אבות פ"ג מי"ז).

יב.

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון (אבות פ"ב מ"ב).

יג.

התורה צריכה חיזוק בכל יום (ברכות לב ע"ב).

יד.

כל חכם שהוא אומר שמועה, לעולם יאמר עמה טעם, לפי שאם ישכח, יזכירוהו השומעים ע"י שיאמרו לו הטעם (נדה כד ע"ב).

טו.

כל שאינו יודע פירוש תיבה בשמועתו, ישאל ממי שהוא מצוי לפני חכמים, שמתוך שהוא מצוי לפניהם אי אפשר שלא שמע הפירוש (מגילה כז ע"א).

נוספות

טז.

האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, מאבד הונה של תורה (עירובין סד ע"א).

יז.

האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לאלקי ישראל (נדרים ח ע"א).

יח.

כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה (חולין כד ע"א).

יט.

כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע"א).

כ.

התלמוד גדול מן המעשה, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה { ועיין עירובין (סה ע"א) "רב אחא בר יעקב יזיף ופרע".

פרש"י היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום והיה רגיל לעסוק ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה.

}(קידושין מ ע"ב).

לפיכך אין מבטלין תורה כדי לקיים מצוה, אלא במצווה שאי אפשר שתיעשה על ידי אחרים, והרי היא מצוה עוברת (מו"ק ט ע"ב).

כא.

איזהו תלמיד חכם, כל שמבטל עסקיו מפני משנתו { ועי"ש שהקב"ה שומרו שלא יתעשר שאם מתעשר פוסק מד"ת.

}(קה"ר פ"ז, יד).

כב.

כל תלמיד חכם שמרבה בעסק התורה ואינו מתפרנס הרבה, סימן יפה לו { וז"ל הארחות צדיקים שער התורה (אחר שהביא מדרש זה), אלמא רב גירסא עיקר; כי אם היה הפילפול עיקר, לצעוק ולהרים קול חצי יום בדיבור אחד, אז היה לו לומר: אם מתחילה היה רגיל להקשות קושיא אחת – יקשה שתי קושיות עכ"ל.

}(תדא"ר פ"ג, א).

כג.

טוב שיעשה סעודה ויום טוב ביום שמשלים מסכתא בגירסא, ומגדולי החכמים נתפאר שכשהיה רואה תלמיד המשלים מסכתא בגירסא עושה היה יום טוב לחכמים (שבת קיח ע"ב וקיט ע"א).

כד.

תורה מפוארה דרכה להיות בכלי מכוער [ת"ח מכוערין הן בגופן], ואף תלמידי חכמים הנאין - אילו היו מכוערין היו חכמים יותר (תענית ז ע"א וע"ב ורש"י.

ועי"ש תוס' והגהות הב"ח).

כה.

תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה, והלך והתעסק בדברים אחרים, לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור - אינו בוש, מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר.

(שמות רבה פל"ג, ח).

כו.

אם עבר אדם עבירה מה יעשה, הרי שהיה למוד לקרות דף אחד יקרא שנים, ואם היה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שנים { ובקניני התורה (אבות פ"ו מ"ו), איתא הקנין "ואינו מחזיק טובה לעצמו".

וכ"ה בסהדרין (פח ע"ב) בין המעלות של בן העוה"ב.

וכן דרשו (חולין פט ע"א) עה"פ "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו'", אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכן לפני, נתתי גדולה לאברהם למשה ואהרן וכו', אבל עובדי כוכבים" וכו'.

ועיין בברכות (י ע"ב) "כל התולה הזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים" וכו', על חזקיה.

ובסנהדרין (קד ע"א) "בשביל הטוב בעיניך עשיתי" וכו'.

ואמרו על נחמיה, "מפני מה לא נקרא ספרו על שמו, מפני שהחזיק טובה לעצמו".

}(ויק"ר כ"ה א').

כז.

אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, שממעט במלאכת שמים (תענית יא ע"ב).

כח.

אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך { וכעין זה בפסחים (סו ע"ב) כעי"ז ועי"ש עוד בענין קפידת משה רבינו, [וראה עוד ויק"ר פי"ג, ואדר"נ פ"א].

}(אבות פ"ב מ"ח).

פרק ז - סגולות מדברי חז"ל

מידות והנהגות

א.

אם משים אדם עצמו נוח לבריות, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע"א).

ב.

כל הכועס, משכח תלמודו ומוסיף טפשות { ואמרו עוד "דרחים רבנן הו"ל בנין רבנן" [וע"ש עוד].

ועיין גם מכות (י ע”א) מה שדרשו עה"פ "מי אוהב בהמון לו תבואה", שהאוהב ת"ח זוכה והתורה מחזרת על זרעו, ועי"ש.

}(נדרים כב ע"ב).

אין התורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן (כלה רבתי פ"ה).

ג.

המכבד חכמים נעשה עצמו חכם { ועיין ברכות (כח ע"ב) לגבי נוסח תפילת רבי נחוניא בן הקנה וז"ל: "תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.

ביציאתו מהו אומר, מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים.

אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר.

אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת".

ושם בירושלמי (פ"ד ה"ב) גירסא אחרת וז"ל: "בכניסתו מהו אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא וביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות שאני עמל והן עמלין אני שוקד והן שוקדין אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת, שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת".

וכמו"כ מצינו בברכות (יז ע"א) ובירושלמי (שם), הרבה תפילות על ההצלחה בתורה ובעבודה שהיו מתפללים האמוראים.

}(שבת כג ע"ב לגי' הגר"א).

ד.

יתפלל למי שהרחמים שלו שיצליח בלימוד התורה, שהשתדלות בתורה בלבד אינה מספקת { ועיין ר"ה (טז ע"ב) שלדעת היש אומרים, שינוי מקום משנה את דינו של אדם.

}(נדה ע ע"ב).

ה.

היושב בעיר שיושבין בה אנשים שאינם מהוגנין, ואינו מצליח בתורה, ישנה מקומו { ובמדרש (ילקו"ש תלים תתנ), "אין אדם בלא יסורין, חושש בשינו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה ער וזה ער, הוי אומר אשר הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו".

}(זוהר במדבר ריח).

ו.

כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, תלמודו משתכח בידו (פסחים מט ע"א).

ז.

המקבל יסורים באהבה, תלמודו מתקיים בידו { ועיין המעשה בסנהדרין (קיא ע"א) על ר"כ שחפף ראשו ובא ללמוד לפני רב, ואמר לו "לא תמצא בארץ החיים, לא תמצא במי שמחיה עצמו עליה".

ובאבות (פ"ו מ"ד): כך דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל" וכו' ומיהו שם פי' דאפילו שמצב הוא כך עדין לומד תורה.

ועין בארוכה תנחומא (פרשת נח) בענין גודל צער ויגיעת העוסק בתושבע"פ ואכ”מ להעתיקו.

ובילקוט (ואתחנן תתל): "לא זכה אדם שיכנסו דברי תורה בתוך מעיו יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתרה שלא יתכנסו לתוך מעיו".

ובתנא דבי אליהו (רבה פכ"ו): "עד שאדם מתפלל על ד"ת שיכנסו בתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו".

וכן הביאו התוס' כתובות ק"ד ע"א.

}(ברכות ה ע"א).

ח.

המקפיד על התענוגים, אין תלמודו מתקיים בידו { ובעירובין (נה ע"א): "לא תמצא התורה במי שמגביה דעתו עליה כשמים" ועי"ש עוד (בדף נד ע"א) "אם משים אדם עצמו כמדבר תורתו מתקיימת ואם לאו אין תורתו מתקיימת", פרש"י שאין בו גסות.

ובקידושין (מט ע"א): "סימן לגסות הרוח עניות, מאי עניות עניות דתורה".

ובפסחים (סו ע"ב): "כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת" ועי"ש המעשה עם הלל הזקן.

ועיין בתענית (ז ע"א) בארוכה.

ושם (כ ע"א) בארוכה על מעשה ר"א ברבי שמעון שהיה מטייל על החמור וכו'.

[ועיין הטעמים בנדרים (פ"א ע"א) שאין ת"ח יוצאים מבני ת"ח].

ויש עוד לציין כאן המעשה בירושלמי (יבמות פי"ב) על לוי בר סיסי שמינו אותו לרב ועשו לו בימה גדולה, ונסתרו ממנו ד"ת, עי"ש כל המעשה.

}(עירובין נד ע"א).

ט.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו { ובתנא דבי אליהו (רבה פ"ו), "אדם שיש בו תורה ונזהר בעצמו שלא יבוא לידי חטא ועון, אומר לו הקב"ה, בני ברוך אתה, ותהא לך קורת רוח בעולם, ישמרו ויטמנו ד"ת בפיך לעולם", ובתד"א (פי"ג), "אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על ד"ת שיכנסו לתוך מעיך, תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך, והזהר אח"כ מעשות שלא כהוגן, ומתוך כך יהא שומע וזוכרהו" וכו'.

}(סוטה כא ע"ב).

י.

כל תלמיד חכם שאין עומד בפני רבו, תלמודו משתכח (קידושין לג ע"ב).

יא.

עבירה מטמטמת לבו של אדם (יומא לט ע"א), תלמיד חכם אם עובר עבירה, מלכלך את תורתו, ומסיר טעמי תורה ממנו { ועד לעיל מה שהבאנו מהגמ' דשבת (כג ע"ב) ומכות (י ע"א) ונדרים (פא ע"א) בענין לזכות לבנים תלמידי חכמים.

ועיין עוד ב"מ (יב ע"א).

}(מדרש משלי פי"א).

יב.

אמרו חכמים עשו סייג לתורה (אבות פ"א מ"א).

והתורה נקנית כשעושה סייג לדבריו (אבות פ"ו מ"ו).

יג.

כל הרגיל לעשות צדקה, הויין לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה { לגבי זמן האכילה עיין פסחים (יב ע"ב): "שעה שישית מאכל תלמידי חכמים".

}(חולין ט ע"ב).

זהירות במאכלות ועוד

יד.

הרגיל בפת שחרית, זוכה ללמוד וללמד ותלמודו מתקיים בידו { מלבושיו (רש"י).

}(ב"מ קז ע"ב).

טו.

הרוצה שיחכים ידרים (ב"ב כה ע"ב).

טז.

חמשה דברים משכחין את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו { עוד שם "כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה".

}תחת מראשותיו (הוריות יג ע"ב).

יז.

חמשה דברים משיבים את הלימוד, פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית,  {עוד שם "אמר רבא חמרא וריחני פקחן", ובב"ב (יב ע"ב) "הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה מפקחו".

}והרגיל ביין ובשמים,  {עי"ש עוד מחלוקת תנאים, האם "אחת ולא שתיים" או "שתיים ולא שלוש".

}והשותה מים של שיורי עסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו אחת במלח { הוא כף הבוחש בקדירה, ובצידו א' ככף להגיס קדירה ובצידו השני כעין מזלג להפוך הבשר כדי שלא יחרך.

}(הוריות יג ע"ב).

יח.

עשרה דברים קשים ללימוד, העובר תחת האפסר של גמל, וכל שכן תחת גמל עצמו, העובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר מתחת ריח רע של נבילה, והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים ארבעים יום, האוכל פת שלא בשל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון { וכן פסוק ראשון של שמע (שם).

ובירושלמי (סוכה פי"ג הי"ב): "קטן היודע לדבר אביו מלמדו לשון תורה" והיינו לשון הקודש (קה"ע).

}, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומרים אף הקורא כתב שעל גבי הקבר (הוריות יג ע"ב).

יט.

כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות (ברכות ו ע"ב).

פרק ח - סדר הלימוד

א.

קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה וגו' { שם איתא "בן שלוש שנים ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית (ויקרא י"ט, כ"ג) עד שלוש כו' ובשנה הרביעית אביו מקדישו לתורה" ואח"כ מסיים "מכאן שנו רבותינו בן חמש למקרא בן עשר למשנה.

.

.

" והוא קשה מיניה וביה וביארו בפוסקים (רש"י אבות שם.

פרישה סי' רמה ס"ק ח.

ועוד) דהפסוק מיירי על סדר האותיות.

ועיין דברים רבה (פ"ח, ג) לגבי "טבלא" שמלמדין לתינוק, ופירשו מקצת מפרשים דהיינו סדר אותיות.

}(סוכה מב ע"א).

ובשנתו הרביעית מלמדו סדר אותיות { באבות "חמש", ובכתובות "שש", ונחלקו הפוסקים (כ"מ והג"מ ת"ת פ"ב ה"ב.

ב"י וב"ח סי' רמ"ה), האם מתני' דאבות איירי בבריא או בחמש שלמות.

}(עיין תנחומא קדושים סי' יד).

ב.

בן חמש שנים שלמות { שם "מקרא", ודייק הב"ח (סי' רמה) מדברי הרמב"ם (שם) דהיינו כל התנ"ך.

וכן איתא בדברים רבה (שם) וכ"כ הגר"א השל"ה המהר"ל והיעב"ץ ועוד.

יש לציין דדעת רש"י (קידושין ל ע"א) שאין חיוב על האב ללמד אלא תורה בלבד (אבל נ"ך חיוב על הבן עצמו).

}מוסרו למלמד [ובבריא יכול למוסרו קודם] ומלמדו תורה נביאים וכתובים { כתב במחזור ויטרי (ח"ב תקח) שמסיים בפסוק (ויקרא ג) "כל חלב וכל דם לא תאכלו" וקוראו בניגון כבציבור.

}(כתובות נ ע"א).

ג.

מתחיל בויקרא (ויק"ר פ"ז, ג) ואחר כך { מדרש עשרת הדברות - נדפס באוצר מדרשים וכן בחלק מפרקי דר"א.

תנחומא ניצבים - הביאו האור זרוע (אלפא ביתא, י"ט) לפנינו ליתא, ועיין בדברים רבה (פ"ח, ג) מה שהובא בש"ר תנחומא.

}ממשיך כסדר מבראשית ואילך { וכ"כ הגר"א (אבן שלמה פ"ח ס"ב).

ועי' סנהדרין (פ"ו ע"א) לגבי שורש הקבלה של כל הנ"ל, שהושוו כולם.

עוד בענין ראה אגרת רש"ג ועיין ברכות (יא ע"ב) שהיו אמוראים שונין ספרא ועי"ש (יד ע"ב) דחשיב להו כמשנה ועי"ש (יח ע"ב) עוד דאף בזמן שלמה המלך היו שונין בספרא.

}(מדרש עשרת הדברות.

תנחומא ניצבים).

ד.

בן עשר למשנה (כתובות שם).

ואחר כך לומד תוספתא מכילתא ספרא וספרי { "תלמוד" – השתמשנו במילה זו מכיון שכך היה מלפנים ונשתנה ע"י הצנזור בכוליה תלמודא, ואף "מסורת התלמוד" שבדפוסים ישנים נשתנה על ידיהם ל"מסורת הש"ס" ואכמ"ל.

}(תנחומא שם).

ה.

בן חמש עשרה לתלמוד { א"ה רב החומר בענין זה ואמת אמנם מה נשתוקקתי להביא עכ"פ אחד מלשונות הספרים אולם קצרה היריעה מלהכיל.

ועל כן אציג רק הספרים שנתחברו או עסקו בענין עפ"י סדר א-ב: א.

אורחות צדיקים (שער התורה בסופו).

ב.

דעת מבינים ודרכה של תורה (הג"ר גרשון אידלשטיין).

ג.

הגאון (עמודים קמב ואילך, ובעוד מקומות).

ד.

מהר"ל בכ"מ (וציינם המעיר בגור אריה (הרטמן) דברים ו, ז).

ה.

למוד כהלכה עם חינוך כהלכה.

ו.

מכתבים ומאמרים (הגרא"מ שך, בכ"מ) בקונטרס הזורעים בדמעה שיבץ את כל מכתביו בענין לכעין מכתב ארוך.

ז.

משנה הלכות (ח"ח סי' רמז, קונטרס שערי המשנה בשערים הראשונים).

ח.

שלום ירושלים.

ט.

תולדות אדם (לתלמידי הגר"א פ"ג).

י.

תנו כבוד לתורה.

}(אבות פ"ה מכ"א).

והוא התלמוד הירושלמי ותלמוד בבלי (חגיגה י ע"א ורש"י) שסדרו רב אשי ורבינא (ב"מ פו ע"א).

ו.

ויגרוס התלמוד עד שתהא היא ופירושה שגורה לו בפיו, ואפילו יש לו קושיות ימשיך בגירסתו ורק אחר שמסיים התלמוד יעיין בהם { וכן כתב הגר"ג הוניגסברג בספר מנחת תודה בשם הגרח"ק שליט"א שאמר לבחור בן י"ח שבגילו כבר צריך לידע הש"ס.

ויתכן ש"שמונה עשרה" שבגמ' ר"ל עד שנושא אשה (שהוזכר באבות שם בן י"ח) וכמ"ש (קידושין כט ע"ב) ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה.

}(ע"ז יט ע"א ורש"י.

שבת סג ע"א.

ברכות סג ע"ב ועוד).

ז.

ומצווה שיסיים התלמוד בן שמונה עשרה { וכנראה כיון לאגדתא שחוץ מהתלמוד [דוגמת רבה ותנחומא וזוהר ושאריהם], דאל"כ הא כלול ב"תלמוד".

}(עיין שבת שם).

ח.

אחר התלמוד לומד אגדתא (תנחומא שם.

שמות רבה פמ"ז, א.

דברים רבה פ"ח, ג) ויש אומרים קודם תלמוד { פרש"י להבין דבר מתוך דבר.

וכתב הגר"א (שם) "בן ארבעים לבינה להבין ולפלפל ומי שהוא גס רוח תיכף ביום הראשון שמתחיל ללמוד נדמה לו כאילו כבר עלה אל תכלית הגדולה וצועק ומפרכס כמו הגדולים אשר בארץ וכאשר רואה שאינו יכול לנצח את הת"ח אז הוא מבאיש ריחו" וכו' עי"ש באורך.

ועי' במ"ש הש"ך (סי' רמ"ה ס"ק ו) שמגיל ארבעים יעסוק בקבלה.

וכעי"ז כתב הגר"א (ישעיה ה, י) שמגיל ארבעים ילמד הסודות הגנוזים באגדות וודאי צריך גיל מסוים לזה וכמ"ש בחגיגה (יג ע"א) שר"א לא רצה ללמוד מעשה מרכבה בצעירותו.

ושם על תינוק שעסק בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו משום דעדין לא מטא זמניה.

אבל עיין במ"ש (זוהר ח"א קיח): "כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי בעלמא (תינוקות פשוטים) זמינין לאשכחא טמירין בחכמתא".

וכתבו בעל הלשם וחכמים רבים מחכמת האמת שכיון לזמנינו.

פירוש

מחליף חכמים זה בזה.

שמצוה לומר דבר בשם אומרו, שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וכל תלמיד חכם שאומרים הלכה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר: סוף שיושב ודומם.

מתוך שרואה שאחר כל יגיעתו כל תלמודו משתכח, מתייאש, ובוטל מדברי תורה: חרולים.

קמשונים.

מיני קוצים: וכיון שנפל כותלו של כרם.

כדכתיב, וגדר אבניו נהרסה: מיד חרב כל הכרם.

ואף כאן, כיון שלא גדר ושימר תורתו משכח כל תלמודו, וסוף שיושב ודומם:

במגילה.

טבלא של אל"ף בי"ת.

ויש מפרשים במגילה.

שבתחילת לימודו של קטן אין נותנין לו ספר תורה שלם, הואיל ואין רגיל בה, אלא נותנין לו במגילה פרשיות קטנות מן התורה: בהלכות.

משניות וברייתות.

(ומיהו אנן קי"ל משנה ואחר כך תלמוד כמ"ש חז"ל בכ"מ): מן השער.

מבית הכנסת, לפי שמתייאש, אומר, אימתי אלמד כל זה: לא אחד תלה אותו.

בתמיה.

וכיון שאפשר לתלותו, שעל כרחך אחד תלה אותו, אפשר גם כן להורידו: נפלאת.

רחוקה: ואם נפלאת היא.

אם היא רחוקה, אינה רחוקה אלא ממך.

בגללך:

שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון.

לעתיד לבא: שקרית.

מקרא: ששנית.

משנה: ששמעת.

תלמוד שבו שמועות ושמעתתא: תשיגהו בושה.

כשלא ידע, ועל זה אמר אוי לה לאותה בושה וכו': אערך.

תפילה: כזאבי ערב.

כזאב הזה שלא טעם כלום כל היום כולו, לעת ערב מוצא טרף מיד הוא אוכלו (צפני' ג' ומפרשים).

י"מ זאבי יער שנקראת ערבה: לתוכה.

לתוך הגיהנם: שני סדרים.

של משניות: כל ההלכות.

כל המשניות: ואם אומר הקדוש ברוך הוא הניחוהו.

מצד מצוות ומעשים טובים אחרים שבידו: הלכות.

כל המשניות: תורת כהנים.

ברייתא שעל ספר ויקרא, וזהו ספרא שלנו.

[ורבינו הח"ח ז"ל בהקדמתו לפי' הת"כ האריך בחובת לימוד הת"כ והעתיק כל הלשון כאן]: וטהרת שרצים.

היאך מיטהרין מטומאת שרצים, וזוהי טבילה והערב שמש: סדר וידוי יום הכפורים.

של כהן גדול בבית המקדש: חמשה חומשי תורה למה לא שנית.

ברייתא שעל כל חמשה חומשי תורה, וזהו מכילתא שעל ספר שמות, וספרי שעל במדבר ודברים, כמו תורת כהנים על ויקרא, והמקרא עצמו נזכר כבר קודם: לוחא.

לוח של כ"ב אותיות: מגילתא.

י"מ מגילת תענית של זמני היו"ט:

כל המקרא.

עשרים וארבעה ספרים: מכילתא.

כן נקרין דרשות שעל שאר ספרי תורה כגון ספרא וספרי ומכילתא: לא אחד תלאו.

כיון שעכ"פ א' תלה אותו וכיון שיכל לתלותו ע"כ שאפשר ג"כ להורידו: נזיקין ע"ג פרקים.

הוא חשבון כל פרקי סדר נזיקין: מס' נזיקין ל', סנהדין י"א, מכות ג', שבועות ח', ע"ז ה', עדויות ח', אבות ה', הוריות ג', הרי ע"ג.

והא דנקט נזיקין ברישא י"ל דבשני דידהו כולהו חנויי בנזיקין הוה כדאמרי' בתענית.

בשאר מדרשים גרסי' נזיקין ל' פרקים כלים ל' פרקים וכדמפרש ברי"פ הגוזל קמא דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וכמו מסכת כלים דמחלק ליה ג"כ בתוספתא לג' בבות.

וראיתי להעיר דבר נאה שמצאנו בב' הנך מסכתות שמסתיימין בדברי שבח על המסכת דבסוף ב"ב דנזיקין גרסי' אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש וכו' ובסוף ב"ב דכלים גרסי' אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה.

וכאן נקט לפ"ז מסכתות הארוכים: רץ אחריו.

לרפאותו מחולשתו: חביריו רצין אחריו.

לחכמתו: ותרויהו איתנהו.

שני הדברים הנזכרים יהיו בו: הא דכחיש.

שאם כחוש לא יכניסו קודם: לתלמוד.

והוא סברת טעמי המשניות שממנו יוצאת הוראה, וזהו גמרא דידן: לבינה.

להבין דבר מתוך דבר: }(מדרש משלי פ"י).

ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

ט.

בן ארבעים לבינה { ובין משה לחבקוק כמה נביאים (עי"ש) ונקטנו לענינו.

}(אבות שם).

מילואים

איתא באבות דרבי נתן (פכ"ד) בזה"ל: יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכח בשתי שנים.

כיצד ישב ששה חדשים ואין חוזר לאחריו נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא.

י"ב חודש ואינו חוזר בה נמצא מחליף חכמים זה בזה.

י"ח חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי מסכתותיו.

כ"ד חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי פרקים.

ומתוך שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכמים זה בזה ומשכח ראשי מסכתותיו וראשי פרקיו סוף שיושב ודומם.

ועליו אמר שלמה על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה (משלי כ"ד ל' ול"א).

וכיון שנפל כותלו של כרם מיד חרב כל הכרם כולו { ובתדא"ר (פי"ח): "ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהם בישראל מתוך שבעים לשונות ונתן להם חכמה בינה דעה והשכל.

שתהיו בוטחין בו בכל עת ובכל שעה".

}.

איתא בדברים רבה (נצבים פרשה ח סימן ג) בזה"ל: א"ר תנחומא הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד והוא אינו יודע מה הן אומרין הוא מתבייש שנא' בשער לא יפתח פיהו, ואין שער אלא סנהדרין דכתיב (דברים כה) ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ד"א רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן היאך אדם למד תורה תחלה אומרים לו תחלה קורא במגילה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים ואח"כ בכתובים משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות כיון ששומע כך אומר בלבו אימתי אני למד כל זאת וחוזר מן השער הוי בשער לא יפתח פיהו, א"ר ינאי למה"ד לככר שהיה תלוי באויר טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח או' לא אחד תלה אותו מביא סולם או קנה ומוריד אותו כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה אמר הקדוש ב"ה לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עסוק בה { הם היו עדים לכריתת ברית, בהמשך נקמו במי שעבר עליו.

המעשה מובא שם ברש"י ותוס'.

בערוך (ערך חלד) הוא בפירוט יותר.

}.

איתא במדרש משלי (פרשה י') בזה"ל: אמר ר' ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם כלום עסקת בתורה, אמר לו הן, אומר לו הקב"ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה, מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין, מכאן היה ר' ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה.

בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקב"ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, ואם אומר הקב"ה הניחוהו, מוטב, ואם לאו עושין לו כמדת הראשון.

בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב"ה אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית, שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים, וטהרת שרצים, טומאת נגעים, וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים, טהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה, וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר ווידוי יום הכפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו.

בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב"ה בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהם ק"ש ותפילין ומזוזה.

בא לפניו מי שיש בידו חמשה חומשי תורה, אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עונותיהם.

בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב"ה בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א ז), זה התלמוד שיש בו חכמות הרבה.

בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, [ג' במה היא משמשת, ד' במה היא משמשת], חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הבקר היאך עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש.

[כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש].

גדולה מכולם עיון כסא הכבוד היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר באי זה גשר אני עובר,  {ועיין דעות נוספות בגדר עשיר בשבת ( ע"ב).

}ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאי זה גשר הגלגלים עוברים.

גדולה מכולם מצפורני ועד קדקדי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי.

גדולה מכולם כסא כבודי היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בששי בשבת, לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי זה הדר יפיי שבני מכירין את כבודי במדה הזאת, ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך.

מכאן היה ר' ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין.

איתא באור זרוע (אלפא ביתא סימן יט) בזה"ל: ואמר בתנחומא בפרשת אתם נצבים לא נפלאת היא ממך ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עמל בה כל צרכך אמר שלמה ראמות לאויל חכמות הטיפש הזה עם שהוא בשער הוא בורח הוא אומר מה אתון יהבין לי למילף קודמוי ואינון אמרין לי' לוחא ובתר לוחא מה אתון יהבין מגילתא ובתר מגילתא מה בראשית ובתר בראשית מה כל המקרא ובתר כן מה ששה סדרים ואח"כ תורת כהנים ואח"כ מה מכילתא ואח"כ תוספתא ואח"כ מה תלמוד ואח"כ מה אגדתא והוא אומר מי יש בו כח כל כך.

א"ר ינאי לככר שהוא תלוי באויר מי שהוא טפש אמר מי יכול להביאו משם.

ומי שהוא פקח אומר ולא אחד תלאו ומביא סולמות וקנים ומביאו.

ד"א למה הטפש דומה לפועל ששוכרו בעל הבית א"ל בוא ועשה שכר יום והעבר צרורות הללו מן השדה הלך אותו פועל וראה אותו השדה מלאה צרורות אמר עד מתי אני מעביר את הצרורות הללו מן השדה.

נתעצל ולא עשה מלאכתו אמר לו בעל השדה מאי איכפת לך שכר אם היית יגע ונוטלה.

ומי שהוא פקח אומר שתי משפלות היום שתי משפלות למחר עד שאני מכלה אותן כך כל מי שהוא טפש אומר מי יכול למילף כל הדא נזיקין ע"ג פרקים וכו' אימתי אני גומר אבל מי שהוא פקח אומר שתי הלכות היום שתי הלכות למחר עד שאני גומרן { והביאו בירושלמי (שבת פ"ו ה"ט) מעשה נאה בענ"ז עי"ש.

}.

במסכת אבות (פרק ו משניות ה-ו) גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים בישוב במקרא במשנה במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ בארך אפים בלב טוב באמונת חכמים ובקבלת היסורין: המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו מכריעו לכף זכות מעמידו על האמת מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו שואל ומשיב שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות המחכים את רבו והמכוין את שמועתו והאומר דבר בשם אומרו.

איתא במסכת כתובות (דף נ ע"א) וז"ל: בר שית למקרא, עוד שם, כל המכניס את בנו פחות מבן שש, רץ אחריו ואינו מגיעו איכא דאמרי, חביריו רצין אחריו, ואין מגיעין אותו ותרוויהו איתנהו, חליש וגמיר.

איבעית אימא הא דכחיש הא דבריא.

איתא במסכת אבות (פ"ה מכ"א), בן חמש למקרא.

בן עשר למשנה.

וכו' בן חמש עשרה לתלמוד וכו' בן ארבעים לבינה.

כמה תשובות מרבינו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א

ש.

חגיגה י"ג א' אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש.

ופרש"י לקמן מפרש להו.

והנה לקמן י"ד א' דרשי' להו, ונתקשיתי דהתם מחלק לחכם ולחרשים לב' דברים ובס"ה הם ו' דברים, וא"כ ע"כ רב אמי לא ס"ל כהך דרשא.

ת.

ב' נכללו בא'.

ש.

בדברים רבה פ"ח ג' כתבו היאך אדם למד תורה תחילה, א"ל תחלה קורא במגילה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים ואח"כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות וכו' ע"כ.

והלכות פרש"י בכ"מ (מגילה כ"ו ב' כ"ח ב') משניות וברייתות.

ונתקשיתי דבכל מקום נזכר שלומד המשנה ואח"כ התלמוד (אבות פ"ה מכ"א, מס"ס פט"ו ה"ח ה"ט, ובויק"ר פכ"א), ותמיד נזכר משנה קודם שנזכר תלמוד, וכמו"כ הרי התלמוד הוא סברת טעמי המשניות כמבואר ברש"י ברכות ה' א' סוטה כ"ב א' וב"מ פ"ו א', וביותר מבואר שצריך משנה קודם כמ"ש תענית ז' ב' ח' א', אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה לו, וברש"י שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא, (ובהוריות י"ב א' גרסו מתני' והדר וכו').

ת.

היינו הך.

ובמכתב אחר ביאר רבינו כונתו: תלמוד כולל הכל.

ש.

כ' בספרי פ' עקב ד"א כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת, שמא תאמר הרי אני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה, תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם, ורבינו הלל גריס שמא תאמר הריני לומד פרשה קלה ומניח הקשה ע"כ.

ונתקשיתי טובא מהא דגרסינן בריש במ"ר פ"ב ג', ר' יששכר אומר ודגלו עלי אהבה, אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקב"ה חביב הוא עלי, ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה ע"כ.

ולא סוף דבר שאינו נתבע על זה בב"ד ש"מ ושמהני בדיעבד, אלא שעצם הדילוג אהוב על הקב"ה.

והדברים סותרים זל"ז.

ת.

שם מיירי בנער שעדיין אינו מבין ענינים.

ממה שהשיב לי מרן שליט"א בע"פ

ש.

האם בחור צריך ללמוד נביאים וכתובים?
ת.

צריך ללמוד את כל התורה.

ש.

כמה ללמוד כל יום?
ת.

קצת.

ש.

איך מגיעים למדות טובות (נשאל מבחור א')?

ת.

שילמד גמ' ב"ק.

והוספתי כמה שמועות מרבינו שליט"א, מרשימות תלמידו הגר"ג הוניגסברג שליט"א (מנחת תודה).

א' שאל אם בחזרה לחזור עם תוס', והשיב כשלומדים עם תוס' זוכרים עי"ז את הסוגיא יותר טוב (יז).

הסיבה שזוכרים חומש פחות מגמ', שום שאין לו צורת הדף קבועה כמו בגמ' (יט).

במכתב לבחור ששאל איזה אחרונים ללמוד, השיב בהוראת אביו: חידושי הגרע"א (כה).

א' שהתרעם על דרך הפלפול בלימוד בישיבות, אמר אם לא ילמדו מה שמושך לא ילמדו כלל, ולא ידעו כלל, ולא ידעו גם מה שצריך לדעת (כו).

בברכות י"ג ב', וה"ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בה.

מכאן שהטעם שצריך ללמוד עם הילדים כדי שידעו איך ללמוד וידעו לדבר בלימוד ולא שידעו הלימוד, שאי"ז הטעם שצריך ללמוד עם הילדים (קיב).

[ועיין עוד באריכות בספר הנ"ל בכל עניני דרך הלימוד].

Read less