יעקב

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו”ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ”מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה”ל סימן ל”ג, ומ”מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג’ ברכות ראשונות, ואע”פ שלצורך רבים מותר מ”מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש”ץ ואין כוונתה מעכב.

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב’ של ר”ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה”ל סוף סימן רט”ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ”מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א”כ אינו רק רשות.

ד) הג”ר אלישע חן שליט”א הביא משו”ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו”ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה’ וכו’, אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח”כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת”י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תשובה

בע”ה

‏יום ראשון ז’ תשרי תשע”ז

לכבוד הג”ר דוד אריה שלזינגר שליט”א, בעמח”ס נאות דשא על המשנ”ב

שלום רב וכט”ס

ראשית כל יישכ”ג על ההערות המחכימות אשר שולח בקביעות, ונבוא בזה לעיקרי הערותיו:

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו”ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

א) אכן נחלקו הפוסקים בברכת אבות, אולם כאן נכנסים לעוד נושא מכיון שיש מקום לומר שבדיעבד אין מעכב התיבות אפילו מאמירה, דאם לא אמר כל התיבות סגי במה שאמר הענין, משא”כ גבי פותח את ידיך דהתקנה היתה שיאמר כל התיבות בשלמות, ואם לא אמר הפסוק לא קיים התקנה, ומאידך י”ל שבשלוש ברכות ראשונות מעכב כל התיבות לעיכובא, משא”כ בפסוק פותח את ידיך שמצד המשמעות אין מעכב אמירת הפסוק כצורתו, דמעיקר הדין היה סגי גם בפסוק נותן לחם לכל בשר [לולי דבעינן להך דא”ב כדלעיל], ואמנם לאחר שתקנו הפסוק א”א לשנותו, אבל קיל מברכת אבות שגם מעיקר הדין א”א.

וכן מצינו בברכת הביננו שהתירו לקצר הברכות אבל לא התירו לקצר ג’ ראשונות וג’ אחרונות, ויעוי’ במשנ”ב סי’ ק”י ס”ק ו’ שהביא מהחיי”א גבי לקצר בכל ברכה וברכה, ומ”מ כתב החיי”א בכלל כ”ד סל”א דבג’ ראשונות וג’ אחרונות לא יקצר.

אמנם גם את”ל שבשאר הברכות הראשונות והאחרונות אין מעכבות כל תיבה ותיבה, מ”מ י”ל דבברכה ראשונה ודאי חמור, יעויין להגר”א דושניצר זצ”ל בספר נחלת אליהו עמ’ ט”ז ששאל את החפץ חיים מדוע הכוונה בברכת אבות מעכבת והרי לא גרע ממי שדילג קצת מהברכה באותן תיבות שאינן מעיקר המטבע שאין מעכב, והשיב החפץ חיים שאולי בברכה ראשונה כל הנוסח הוא לעיכובא, וכן בארחות רבינו ח”א עמ’ נ”ט הביא בשם בעל הקה”י דיש להוכיח מהירושלמי שברכה ראשונה מעכבת הכוונה בכולה, וכ”כ הגר”י קמינצקי בספר אמת ליעקב.

מאידך דעת הגרשז”א (בהליכ”ש תפילה פ”ח ארחות הלכה סק”ט) והגרח”ק (תשובה בספר נקיות וכבוד בתפילה סי’ ר”ח), שהכוונה המעכבת באבות היא רק בתיבות שהן עיקר ענין הברכה ותוכנה, אבל בתיבות שהמשמעות מובנת גם בלעדיהן אין הכונה מעכבת בדיעבד.

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ”מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה”ל סימן ל”ג, ומ”מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג’ ברכות ראשונות, ואע”פ שלצורך רבים מותר מ”מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש”ץ ואין כוונתה מעכב.

ב) מה שדן בעשי”ת אם מעכב כוונת התיבות שמוסיפים בברכה ראשונה זכרנו לחיים וכו’, יש להתבונן מאחר שאם לא אמר אין מחזירין אותו א”כ מאי ס”ד שאם אמר ולא כיון גרע טפי, אלא כנראה ס”ד דבלא אמר גרע טפי כיון דהו”ל כעין מזויף מתוכו.

והנה לענין ברוך שם שכתב הבה”ל שאם המשיך כבר ואהבת והשמיט ברוך שם אינו חוזר, ולפ”ז הובא בשם מרן הגרח”ק שליט”א שאם לא כיון ג”כ אע”פ שאם לא התחיל ואהבת חוזר אך מ”מ אם כבר התחיל ואהבת אינו חוזר על מה שלא כיון בברוך שם עכ”ד, ומדבריו למדתי בעמ”ס ח”א סי’ כ”ט ג”כ דאם כשהשמיט ה’ שפתי אינו חוזר א”כ ה”ה אם לא כיון חוזר, וכ”ש באל מלך נאמן ע”ש.

וג”כ השתא יש ללמוד לעניננו דבתיבות הללו שמוסיפים אין הכונה מעכבת מכיון דקי”ל כדעת רוב הפוסקים שאם לא אמרן אין מחזירין אותו.

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב’ של ר”ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה”ל סוף סימן רט”ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ”מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א”כ אינו רק רשות.

ג) מה שהביא מהבה”ל, והיינו מה שכתב בביאור הלכה סימן רטו וז”ל, ומ”מ נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים [כגון מי שמברך בא”י חי העולמים כדעת הירושלמי] אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן דספק אמן לקולא מ”מ אין איסור אם עונה עליה וכמו שכתב הפמ”ג באות א’ דאין בו חשש דלא תשא עכ”ל.

ומ”מ דחה ע”ז דהבה”ל לא מיירי אלא על דבר שהוא דעה שאינה עיקרית משא”כ דעה שנפסקה להלכה להרבה מישראל, ויש להתבונן בקביעה זו, דהרי ספק אמן לקולא, ואם אין מברכים משום שספק ברכות להקל א”כ גם באמן ספק אמן לקולא והרי מצד החיוב לענות מדובר כאן בערך באותו המשקל וכמו שבברכה נפטר כך באמן יוכל להפטר, ומ”מ צריך להסביר כך את דברי הגריש”א, [וצריך לדעת האם נֶאֱמַר בשם הגריש”א ‘שמותר’ ואי”ז הפסק או ‘שחובה’ לענות].

והנה יש להתבונן ג”כ בהיתר לענות מצד להחשיב שאין כאן הפסק, דיש כאן הפסק בין הברכה למעשה המצוה, אבל מצד שני הרי זהו מענין המצוה, חדא די”ל שהוא מסופק אם צריך לברך, ומה שאין מברך הוא משום שספק ברכות להקל, וא”כ אפילו אם האמת שאינו צריך לברך מ”מ כשמישהו רוצה להוציאו הרי זה כאילו יש לו איזה צורך באיזה פעולה לצורך המצוה מכל מניעה שלא תהיה [וכאן המניעה היא שאינו יודע את ההלכה], דבכה”ג אם שם לצורך המצוה אינו חוזר ומברך.

כמו”כ מכיון ששייך הודאה על המצוה כמו בכל מצוה וכמו בתקיעת שופר ביום הראשון [וה”ה ביום השני למי שלא תקע ביום הראשון או בשחל יום הראשון בשבת] ממילא י”ל דאי”ז הפסק, שזהו ג”כ מענין הברכה על המצוה או מענין המצוה, ומגדולי ההוראה יש שהורו ג”כ לאשה שכבר בירכה שהחיינו בהדלק”נ שלא תברך בקידוש ומ”מ תענה אם בעלה מברך ולא הוי הפסק כיון שהוא מענין הברכה ואכמ”ל.

ד) הג”ר אלישע חן שליט”א הביא משו”ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו”ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה’ וכו’, אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח”כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת”י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

ד) המשנה”ל הכיר את האג”מ בין מבחינת התקופה ובין מבחינת הארצות, יותר מאיתנו אנחנו היום, וכנראה שאכן עכ”פ חלקים באג”מ סודרו לא ע”י האג”מ עצמו, ויתכן שהיו גם מאמרים כתובים בהעתקה או במכונת כתיבה שהכת”י שהיה לפני המדפיסים והמסדרים לא מהאג”מ עצמו, ולכן כתב שמאמר זה אינו מן האג”מ.

הירושלמי קדשים וכן הבשמים ראש היו כמעט חד בדרא ברמאותם, ובאופן כללי לרמאי לא חיישי’, וכתב ברש”י חולין י’ ב’ וז”ל, עד אחד נאמן באיסורין – דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך [דברים י”ב] ושחט את בן הבקר (ויקרא א) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן (גיטין צ’) דבר דבר מממון עכ”ל.

כמו”כ התייחסות האג”מ לציוני לא היתה פקפוק בעצם כתה”י, אלא פקפוק במחבר, כמ”ש (שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ”ל של ספר הציוני, וז”ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר’ מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ’ אמר לכם שמביא זה בשם הרי”ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר’ מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה”ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א”י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ”ל.

ואמנם הספר הציוני הוא אמיתי ואינו מלפני מאה חמישים שנה אלא נדפס זה יותר מארבע מאות וחמישים שנה – בקרימונה בשנת ש”ך, ויש הרבה מובאות שהובאו רק בספר הציוני כמו מדרשים שאינם בידינו, ראה בספר אוצר מדרשים {ואין בזה מתן גושפנקא למחבר ספר זה ואכמ”ל.

} שלאורך הספר הביא ממנו בכמה וכמה מקומות המובאות והציטוטים.

וכמו”כ בענין ספר ריה”ח עה”ת אחר שהוא מובא ג”כ בבעלי התוס’ עה”ת שהוא ספר קדום ומקובל [אמנם יש הרבה מהדורות של קבצי בעלי התוס’ עה”ת ויש מהם שאין עליהם ייחוס ברור, ואמנם ישנם כאלו שיש עליהם ייחוס ברור, אבל יש שנתייחסו כבר שנים רבות], ואף הרעיון הנ”ל שדחה האג”מ מובא עיקרו בשם רי”ח בבעלי התוס’ הנ”ל.

וכן כתב לי חכ”א שכהיום יודעים בבירור שפי’ הריה”ח הוא אמיתי.

מ”מ נכון הדבר שאיננו סומכים על כתבי יד שלא סמכו עליהם חכמים, (ויש טעות נפוצה שאם יודעים השם של מי שחיבר הספר של הכת”י ושם עירו וכ”ש אם יודעים גם שם אביו, כותבים שהחיבור הוא ל”רבינו פלוני בן רבינו פלוני מעיר פלונית”, ואין ידוע אם הוא אדם שסמכו עליו חכמי דורו), ואכן תהלה לאל שנמצאו בדורינו הרבה כת”י אמתיים שלא זכו לזה גדולים וטובים מעמנו, אבל יש לדעת ג”כ המשקל לכ”י אחרים, שא”א לסמוך על כת”י שלא סמכו עליו חכמים, ומ”מ יתכן לומר שרוב כתה”י שנתקבלו בבתי המדרשות נכתבו ע”י חכמי תורה.

בכבוד רב

***

תגובה בענין דברי האג”מ שנזכרו בתשובה הקודמת, ודברי בעל המשנה הלכות בזה

מהרב אלישע חן

יש”כ.

לגבי תשובות מרן האגרות משה בדבר ספרי ר”י החסיד והציוני, יש לציין למה שכתב בזה בשו”ת משנה הלכות חלק י”ב סימן רי”ד (ומצו”ב תשובתו, וכלפי מה שכתב האגר”מ שתלמיד טועה כתבן וכו’, כתב עליה המשנ”ה דתשובת הגרמ”פ תלמיד טועה כתבו).

בברכת כוח”ט,

***

תשובת בעל משנה הלכות:

הספר הציוני הוא מאחד הקדושים

מע”כ ידידי הרב הגאון המפורסם כו’ כג”ת מוה”ר שלום ווייס שליט”א, אבד”ק אוהעל ובעמח”ס הרבה.

אחדשכת”ר בידידות.

על דבר אשר תמה מה שראה בספר אג”מ שכתב שספר הציוני לא ראה מעולם וכיון שהביא מס”ח כת”י פי’ זר אשר לכן כתב לאסרו לעיין בכת”י הנ”ל וכיון שגם בספר הציוני הביא דברים זרים מכת”י הנ”ל לכן יש לאסור גם הספר הציוני לעיין בו, וכת”ר תמה עליו היאך יעלה על פי צדיק לאסור ספר הקדוש הציוני שהי קדמון קדוש ה’ והאריך בדבר להקשות על דבריו.

ולפענ”ד יפה כיון מעכ”ת וגם אני הקטן תמהתי כשראיתי דבר זה כי ספר הציוני הוא הי’ מגדולי המקובלים אשר סמכו עליו הן בהלכה והן בקבלה מגדולי האחרונים ז”ל וגם המגלה עמוקות הביאו ועיין עטרת זקנים א”ח סי’ ק”ו על גליון הש”ע שם לענין חוזר ה’ אלקיכם אמת, וז”ל אמנם מצאתי הכותב דוד בהר”ר יוסף דימל”ש ז”ל מק”ק קראקא באבודרהם וצרור המור וציוני וספר המוסר ותולעת יעקב וטעמי מצות רקנטי בכולן כתוב ה’ אלקיכם אמת וכו’ עכ”ל מטה משה כל זה מצאתי דוד הנ”ל, גם המג”א בהל’ ציצית הביאו.

ובס’ מטה משה (תלמיד הרש”ל) חלק ראשון אות פ”ט בא”ד אך שהמנהג נתפשט ע”פ האחרונים ז”ל והמה האבודרהם והצרור המור פ’ תבא והציוני פרשת ואתחנן וכו’ עוד שם ס”ק קי”ג (של שו”ת) כ’ הציוני פרשת שמות וז”ל יסוד המקובל בניקוד זה שמי לעולם הם הנקודות של שם הגדול ובאות קכ”ה שם והברכה זו וכו’ וכתב הציוני בפרשת ויחי בפסוק יהודה אתה יודך אחיך ועיין עוד כמה מקומות עכ”פ הציוני מקדמוני בעלי המקובלים וגדולי הפוסקים גאון וקדוש ה’ ואשרי מי שזוכה להבינו ולחקרו וללמדו, וח”ו להוציא לע”ז על קדוש ה’.

אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ”פ אלא נלפענ”ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול גם כי לא אאמין שהגרמ”פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם וודאי שהגרמ”פ ז”ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו כי דברי הש”ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך אלא מי שהוא אחר הכניס בתשו’ ושארי ליה מארי להאי אחר.

ובאמת כי לפ”ז גם הכת”י של ר”י החסיד אין לרחקו ולגנזו אלא כמ”ש (שבת י”ג ע”ב) ברם זכור אותו לאיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג’ מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן עיין רש”י והכ”נ יש לישב שבעה נקיים ושלש מאות גרבי שמן ולדרוש דברי רבינו יהודה החסיד ולא לגונזן וב”ה עיינתי בדבריהם וראיתי שיש לפרשם לפי דרכו בקודש ע”פ ההלכה אלא שאין כאן מקומן.

ומחמת שאין הז”ג כעת יותר הנני לקצר בברכה בלב ונפש, מנשה הקטן

***

תגובה שנתקבלה בענין תשובת האג”מ הנ”ל

בס”ד, תשרי ה’תשע”ז.

מה שהעיר הרה”ג רבי דוד אריה שלזינגר שליט”א על הכתוב בשו”ת משנה הלכות חלק י”ב סימן רי”ד שתלמיד טועה כתב בשו”ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, דקשה לומר כן על ספר שהתחבר בימינו ואפשר לברר אצל עורך התשובות וכדומה.

הנה במשנה הלכות שם כתב וז”ל, אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ”פ, אלא נלפענ”ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו, וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול.

גם כי לא אאמין שהגרמ”פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם, וודאי שהגרמ”פ ז”ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו, כי דברי הש”ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך, אלא מי שהוא אחר הכניס בתשובה ושארי ליה מארי להאי אחר, עכ”ל.

ברם לא יתכן לומר שתלמיד טועה הכניס את התשובה לאגרות משה אחר פטירת הגרמ”פ, שהרי תשובת הגרמ”פ היא באגרות משה יו”ד חלק ג’ סימן קי”ד, וחלק זה הלא נדפס עוד קודם פטירתו, ואם כן כיצד ניתן לומר שהכניס זאת תלמיד קודם הפטירה.

לפיכך נראה שאין כוונתו כפשוטה, שאכן תלמיד טועה כתב זאת, אלא שמחמת כבוד הגרמ”פ זצ”ל תלה התשובה בתלמיד ולא ברב, וכן היתה דרכו של הגרמ”פ גופיה שתלה כמה ענינים בתלמידים ומדפיסים טועים וכדלקמן, וממילא לא נכתבה לשון זו אלא לנהוג בו כבוד.

ועיין באורך בקובץ ישורון י”ג דף תשפ”ח ואילך, על דרכי רבותינו הפוסקים בזה.

ובעיקר הך מילתא, יעוין במשנה למלך פרק א’ מהלכות סוטה הלכה ג’ דמיניה שמעינן שלעיתים אין כדאי לפרסם טעות משום כבוד אלהים הסתר דבר, והובאו דבריו בספר מקור ברוך לבעל תורה תמימה חלק ג’ פרק כ”ז סעיף אות ט”ו, אולם ביאר שבהשגה בדרך כבוד ואחר בקשת המחילה כראוי לית לן בה, ושם אות כ”ו פירש שיחתו שאין לכסות על האמת אשר קודמת למידת הכבוד [עיין לשון מהר”ח מוולאז’ין בשו”ת חוט המשולש סוף סימן י”א, ובשו”ת אז נדברו חלק ד’ סימן נ”ה, ואכמ”ל], ויש מקומות בהם יש לומר כבוד מלכים חקור דבר כהמשך לישנא דקרא במשלי כ”ה, ב’, ועיין שבת קנ”ג ע”ב ומהרש”א בסוף עירובין.

ופעמים שנהגו חכמי ישראל שלא להזכיר את שמות הספרים כאשר השיגו על דבריהם, מפני הכבוד, וכן נהג הרמב”ן בערערו על פירוש הר”י מיגאש בבבא בתרא י”ח ע”א, כאשר גילה זאת הגאון רבי מתתיהו שטראשון זצ”ל בהגהותיו שם.

ובשו”ת עטרת פז חלק א’ כרך ב’ סימן י”ד (אות ב’ ד”ה ראה) כתב שכן נהג בעל כף החיים, וכפי שצוין מקורו בברית יעקב סימן מ”א הערה ה’.

ונמצא שאף בנדון דידן, לגבי ספר ציוני, נקט במשנה הלכות להשיב על דברי האגרות משה על פי דרכו, ובכך להורות שאין מקום לומר כן.

ועיין עוד מה שהוסיף דברים בזה במשנה הלכות חלק י”ד סימן רע”ז, וחלק ט”ז סימן ק”ב.

ובשו”ת ציץ אליעזר חלק כ’ סימן נ”ו הובא מכתב השגה על הגרמ”פ בענין אחר בו נקט כן [והשיג עליו גם במשנה הלכות חלק ט’ סימן שכ”ח], ושם נכתב בזה”ל, אני הקטן ולא אני בלבד, יש בידי הוכחות ברורות שדברים אלה אינם דברי הגרמ”פ זצ”ל וכו’, יעו”ש, ויש לעיין בכוונתו.

אם כי מצינו שפקפקו בתשובות הגרמ”פ שנדפסו לאחר פטירתו, כגון המתבאר בספר רץ כצבי שבת סימן כ”ה אות ז’ בשם אחד מגדולי המשיבים בארצות הברית [ומסגנון מכתבו נראה שאפשר לזהות את שמו, ודו”ק] לענין תשובה שבאגרות משה או”ח חלק ה’, שנמסר לו וידוע לו כי הרבה תשובות לא היו לעיני הגרמ”פ זצ”ל וידים זרות שלטו בו וכו’, יעוין שם בכל דבריו.

ואמנם ברץ כצבי שם נוסף כי בני משפחת הגרמ”פ מחו על כך ואף שלחו את צילום התשובה מכתב ידו, אך עדין יש מקום למערער לטעון כי לא הסכים הגאון זצ”ל להדפיס זאת להלכה למעשה.

שוב מצאתי בקובץ בית אהרן וישראל קכ”א דף ק”נ שהובאו כמה מקומות שאחז הגרמ”פ בטענת תלמיד טועה והתברר דלא היא, ואמנם לפי האמור נראה דלא היתה כוונתו כפשוטה אלא לנהוג כבוד באלו שהשיג עליהם, וכדרכם של רבותינו הראשונים והאחרונים.

וכבר עמדו בזה בקובץ בית אהרן וישראל קכ”ב דף ק”ע, ובקובץ אור עמרם דף ע”ה, אלא שעל חלק מטענותיהם יש להשיב.

עוד ראוי לציין לגבי עיקר הנדון, בדבר נאמנות ספרי רבי יהודה החסיד וציוני, שבקובץ ישורון כ”א דף תת”פ הערה כ”ח נכתב וז”ל, והודיע לי ידידי הרה”ג ר’ אליעזר יהודה בראדט שליט”א, אשר הרה”ג רבי מרדכי שפילמן זצ”ל נתוודע לפני הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל, והוכיח מתוך ספרי ח”ן על כנות ונאמנות הספרים הנ”ל, ע”כ.

גם יש להאריך טובא בבירור דעות רבותינו על נאמנות כתבי היד וסמכות החיבורים הנגלים ונדפסים בדורות האחרונים, ובפרט בדעת הגרמ”פ בזה, אלא שאכ”מ.

ביקרא דאורייתא, אלישע חן

***

{יום א’ לסדר ויצא ע”ו}

קרית ספר

לכבוד ידידנו גיסי הרה”ג יקר יקרים כמוה”ר יהודה בלומנטל שליט”א

{שלו’ רב וכט”ס!}

.

.

.

רציתי להעיר איזו הערה קטנה,

.

.

.

רציתי דהנה בהכנסתו לבריתו של אאע”ה של .

.

.

העיר חכ”א דיש דיש לעשות כסא של אליהו נאה, ועכ”פ לא פחות ממה שיושב עליו הסנדק, משום כבודו של אליהו ז”ל, והגיב ע”ז כת”ר שמדברי הספורנו מבואר שהקב”ה נמצא במקום מילה, וא”כ היכא דאיכא ב’ כסאות וא’ נאה מחבירו, עדיפא לן שיהא הכסא הנאה למוהל, שכבודו של הקב”ה עדיף מכבודו של אליהו.

אכן אח”ז אינה ה’ לידי לשון הספורנו, וז”ל בר”פ וירא, וירא אליו ה’ באלוני ממרא.

כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמו בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין “אתם נצבים וכו’ לעברך בברית” (דברים כט, ט – יא).

וכענין “ויכרות.

.

.

לפני ה’.

.

.

ויעמוד כל העם בברית” (מ”ב כג, ג).

ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה.

וכן ענין “ויפגשהו ה'” (שמות ד, כד), שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו “ביני וביניכם.

.

.

לדורותיכם” (לעיל יז, יא – יב).

ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה עכ”ל.

וכן במעשה מילה דבנו של משה כתב ספורנו פרשת שמות וז”ל, ויפגשהו ה’.

קרה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית, כענין נמולו אתו (בראשית יז, כח) וירא אליו ה’ (שם יח, א) ואולי זאת היא סבת המנהג להכין כסא כבוד במקום המילה עכ”ל.

מבואר מדברי הספורנו דאדרבה הכסא גופיה שהעמידו הוא עבור הקב”ה, וא”כ גם לשיטתו יש להעמיד הכסא הנאה לא עבור המוהל, אלא במקום השני.

ובאמת כסא של אליהו הוא ענין אמיתי ונזכר כבר בפרדר”א פכ”ט, ובראשונים, וכ”ה בטושו”ע יו”ד ריש סי’ רסא.

וז”ל הרוקח הלכות שבת סימן קיג מה שנהגו לתקן ב’ קתדראות לברית המילה לפי שאחת מתוקן לאליהו ויש שמושיבין עליה הוולד כדי שיברכהו אליהו ע”כ.

וכן בזהר (ח”א דף צ”ג ע”א) וזה לשונו, אמר רבי אבא בזימנא דאסיק (ברית) [בריה] לאעליה להאי ברית, קרי קודשא בריך הוא לפמליא דיליה ואמר חמו מה (ברית) [בריה] עבדית בעלמא, ביה שעתה אזדמן ליה אליהו ז”ל וטאס עלמא בארבע טאסין ואיזדמן תמן ועל דא תנינן דבעי בר נש לתקן כורסא חדא ליקרא דיליה והוא סליק ואסהיד קמיה קודשא בריך הוא.

תא חזי בקדמיתא כתיב (מלכים – א יט, ט; יג) ‘מה לך פה אליהו’ וגו’, וכתיב (שם שם, י; יד) ‘קנא קנאתי לה’ וגו’ כי עזבו בריתך בני ישראל’ וגו’, אמר ליה חייך בכל אתר תזדמן ופומא דאסהיד האי יסהיד דישראל קיימין האי קיימא.

ובשל”ה מסכת חולין פרק נר מצוה איתא, וכתב רבי מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב (בסוד המילה): וצריך לומר בפירוש: ‘זה כסאו של אליהו זכרו לטוב’.

ואם אין אומרים כן אין בא לשם, כך ראיתי במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע”ה (זהר ח”א דף י”ג ע”א; ח”ב דף קס”ט ע”א), עד כאן.

ואולי כונת כת”ר שליט”א היתה לומר דמכיון ואנן קיימא לן שהכסא השני הוא לאליהו ולא להקב”ה כביכול, א”כ היכן הקב”ה שרוי, דמסתברא שהוא עם המוהל, כדאשכחן גבי אברהם שדרשו ז”ל וכרות עמו הברית, וא”כ לדידן בצירוף דברי הספורנו יש להדר יותר בכסא של מילה.

אכן לכאורה קשה להוציא עד כאן מתוך דברי הספורנו.

והנה היום היה הכנסתו לברית של .

.

.

, והיה שם הגאון רבי משה אלישיב שליט”א, ולא נזדמן שם כסא של אליהו ולקחו איזה ספסל והניחו עליו הרך הנימול לשם כסא של אליהו, ואמרתי לא’ שיביא כסא, והחכם הנזכר אחוי לי שלא להביא והקפיד, וחזינן בדעתו שאי”צ לחזר אח”ז כלל, אף שלא היה שום הפסד בזה אלא עיכוב קצת.

{ויה”ר שעולמך תראה בחייך וצדקתך לדור דורים.

}

{בע”ה אור ליום ב’ לסדר ויחי תשע”ו}

היאך ישן יעקב ע”ג קרקע

א) מה שהקשה היאך ישן יעקב ע”ג קרקע, הרי אמרו בברכות ס”ב ב’ כל משכב שכב חוץ מן הקרקע, ומאידך קשה מדתניא בפ”ו דאבות תניא ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, וצ”ע.

תשובה לא הבנתי ההכרח שישן יעקב ע”ג קרקע, דשמא פירס סדין וישן, והאבנים היו להגביה ראשו [ואבן אינו כקרקע], או לחצוץ מפני חיות רעות, [ופלוגתא היא בין הגמ’ בחולין צ”א להב”ר כאן, אע”ג שרש”י הזכיר תרוייהו בהדי הדדי], אבל מנ”ל שישן ע”ג קרקע, ובלא”ה אין דברי הגמ’ איסור מצד הדין, וגבי יעקב היה אקראי בעלמא, ומסתמא לא היה לו אז כלום, כפשטות דברי רז”ל גבי מעשה דאליפז, ומה שהביא ממתני’ דאבות היינו באופן שצריך לזה כדי שיוכל לעסוק בתורה, כמ”ש שם רש”י דאין הכונה שחייב לעשות כן, אלא שאם א”א לו לעסוק בתורה אלא אם יחיה חיי צער הללו, אפ”ה עדיפא ליה עסוק בתורה, ופשיטא כיון דאינו איסור בעצם, דאם א”א לו לישן במיטה אא”כ יבטל תלמודו, דלא יבטל לימודו לצורך זה.

ובלא”ה קרקע מצינן למימר כעין קרקע, היינו ע”ג סדין, וכדאמרי’ במו”ק כ”א א’ וישכב ארצה כעין ארצה שכפה מיטתו וישן עליה.

למה הוצרך יעקב להבטחת ופרצת

ב) מה שהקשה עמ”ש רש”י שקיפל הקב”ה כל א”י תחתיו רמז שתהא נוחה ליכבש לבניו, [ובנ”א נוסף כד”א של אדם הקונות לו], א”כ אמאי בירכו עוד ופרצת ימה וקדמה וגו’, הרי כבר לא היה צריך לזה.

תשובה הנה עיקר הקו’ לא הבנתי, דהרי כל הקיפול הלזה היה רק סימן בעלמא, וא”א לקנות קרקע שאינו שלו, וגם היה רק בחלום, ופשיטא שהעיקר הוא מה שמתברך להדיא מאת ה’, אכן מ”מ י”ל ע”ד קו’ זו, דב’ הבטחות נאמרו כאן, ומ”ש שתהא נוחה ליכבש לבניו, היינו בעוה”ז שהוצרכו ליכבש, היינו שיעור שקדשו עולי מצרים ועולי בבל, אבל מ”ש ופרצת וגו’ שזוהי נחלה בלי מצרים כמ”ש בשבת קי”ט, היינו לעתיד לבוא, דהנה עיקר גבולות א”י היה הרבה מאוד יותר ממה שכבשו עולי מצרים ועולי בבל, כמ”ש ושתי את גבולך וגו’, וכמ”ש רז”ל בספרי ובמכילתא דרשב”י פ’ בא דלעתיד לבוא ירשו גם את ארץ ג’ עממין קיני קניזי וקדמוני, וזהו נחלה בלי מצרים שנאמר לו בפעם הב’ ופרצת.

וע”ע רש”י בפ’ ויחי בפסוק ברכות אביך גברו על ברכות הורי.

ג) מה שהקשה כת”ר מ”ט לא חשש עשו מצערו של אביו כששלח את בנו להרוג את יעקב, דהרי לעיל (כ”ט י”א) כתיב יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב ופרש”י שלא אצער את אבא.

תשובה מה שלא שייך לתרץ בזה דעיקר חששו היה שאביו יכעס עליו שהוא הרגו, ולכך שלח את בנו, חדא דלישנא דרש”י שם לא משמע אלא דבאמת היה אכפת ליה מצערו של אביו, ועוד דבתנחומא נזכר שהוא עצמו רדף אחר יעקב להרגו במערה, אלא נראה דיצחק היה סומא ועשו לא חשש שישים יצחק לבו למיתתו של יעקב אלא בעוד שיעקב בן בית, וביום א’ יעלם, משא”כ אם אינו בבית יש לתלות שלא ישים יצחק לבו לכך ולא ידע מזה לעולם.

ד) בהא דכתיב (ל”א כ”ו כ”ז) ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנוב את לבבי וגו’, למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי, ופרש”י גנבת את דעתי, והקשה כת”ר מ”ט לא פי’ כן ברישא, לא הבנתי הקו’ דהא ברישא מפרש קרא שהיה זה גניבת לב, היינו גניבת דעת.

ה) ומה שהק’ ממ”ש הריטב”א חולין צ”ד א’ דלא אשכחן בתורה ל’ גניבה סתם שתהא הכונה גניבת דעת, אלא רק כשנזכר גניבת לב, וק’ מדברי רש”י כאן.

תשובה איני יודע אם יש הכרח דהריטב”א מפרש כפרש”י, ואדרבה לפירושו ניחא טפי מה שכפל ב’ גניבות, דהראשון היה גניבת לב והשני היה גניבה ממש, היינו גניבת התרפים או הבנות או הרכוש [כמ”ש ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, היינו שראו זאת כגניבה].

ועוי”ל דכאן הרישא דקאמר ותגנוב את לבבי מפרש לסיפא, ולא קאמר הריטב”א דלא אשכחן אלא היכא דכתיב סתמא לגמרי.

ו) בחולין צ”א ב’ אמר הקב”ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, מיד בא השמש, וצ”ב באברהם כשהלך להר המוריה ויצחק שהלך שם לשוח בשדה, מ”ט בדידהו לא נאמר כן.

תשובה עיקר הקפידא כאן נראה משום שרק נפגש בזה בדרכו, ולכך הוחלט מן השמים לעכבו עוד, משא”כ אברהם ויצחק שהלכו בדעת לשם, וקבעו את המקום יותר לא הוצרכו לעיכוב שיתעכבו שם.

והנה מה שנזכר על יעקב בשלב זה הוא שידע שהוא מקום שנתפללו שם אבותיו, אבל עדיין לא ידע ש’אכן יש ה’ במקום הזה’, וכדמסיים ‘ואנכי לא ידעתי’, ולכך משמים רצו לעכבו.

ז) כתיב (כ”ח ט”ז) אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ופרש”י, שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה, והקשה הגר”ז ברלין [ר”מ דגאון יעקב] דהרי כך היה רצון ה’ שיישן שם כנ”ל בתשובה לפנ”ז.

תשובה מ”מ לא היה לו לזלזל בכבוד המקום, וגם הוא לא ידע מכך, ומה ששקעה לו השמש תחילה זה כבר היה אתמול ולא ידע עדיין.

ח) מה שהקשה הגר”א כץ נ”י מ”ט נזכר גבי ראובן ראיה כי ראה ה’ בעניי, וגבי שמעון שמיעה כי שמע ה’ כי שנואה אנכי.

תשובה לא הבנתי הקו’ דבאשה אחת קיימינן, שקראה את בניה גם על שם ראייה וגם ע”ש שמיעה, ומה שהקדימה ראיה לשמיעה אפשר שעיקר מידת ה’ בראיה יותר מבשמיעה, כמ”ש עיני ה’ המה משוטטים בכל הארץ, וכתיב ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי וגו’, חזינן דעיקר הנהגת הקב”ה ע”י מידת ראייה יותר מבשמיעה.

ואם כוונת כת”ר להקשות מ”ט גבי עוני נזכר ראיה וגבי שנאה נזכר שמיעה, כנראה ששנאה הוא דבר המתפרסם מפה אל פה, משא”כ עוני, ומאידך עוני הוא דבר שבחזותו אין נסתר כ”כ, משא”כ שנאה הוא דבר הנסתר פעמים רבות, ולכך מנהגו של עולם מצוי שהכרת השנאה תהא ע”י שמיעה והכרת העוני תהא ע”י ראיה.

ט) מה שהקשה הגר”א שפירא [ר”מ דבאר יעקב] מ”ט פעמים מתרגם אונקלוס שפחה ‘לחינתא’, ופעמים מתרגם ‘אמתא’, והביא בזה כמה דוגמאות, נ”ל הכלל בזה הוא דכל היכא שנזכר מצד מה שהיא שפחה, כגון שהיא שפחה של פלוני, אז נזכר ל’ אמתא, וכמו בלהה שפחתו (כ”ט כ”ט), וכמו אמתי בלהה (ל’ ג’), וכמו שפחת זלפה (שם פס’ ט’ י’ י”ב), או גבי שפחה גמורה כמו הגר (בכל פרק ט”ז), משא”כ היכא שאין הכונה למה שהיו בלהה וזילפה שפחות, אלא רק מצד הם בעצמם שזהו שם הכינוי שלהן, בכל כה”ג נקט לישנא מעליא ‘לחינתא’ דהיינו פילגש, כיון שהיו פילגשים אחר הנישואין, דכאן לא נצרך לאשמעינן מידי על מה שמעיקרן היו שפחות.

י) בסוף מו”ק כ”ח א’ אמרינן בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, וקשה לפ”ז מ”ט אמרה רחל על לאה אלולא שצדקה ממני לא זכתה לבנים.

תשובה אפשר דהוה קים לה שמזלותיהן שוין, וא”כ ע”כ שזהו מצד מעשיה הטובים, שבישראל יכולין לעקור המזל.

ואפשר עוד דמזלא היינו מזל הבעל, וכמו באמת גבי עובדי דמייתי במו”ק שם ובשבת קנ”ו א’, וא”כ כאן הרי היו נשואות לאדם אחד.

יא) מה שהקשה עוד מהו ההדגש במ”ש (בראשית ל’ א’) כי לא ילדה ‘ליעקב’, דסגי במ”ש כי לא ילדה.

תשובה נראה דטובא הוה אכפת לה, דאם היתה יולדת בן גרידא לא היה מועיל לה, דהאמהות היו מחזרות להרבות שבטים, ורק מיעקב היו יכולות לזה.

וגם יעויין באג”ק של הסטייפלר, דעיקר תקות האשה בעולמה הוא שיהא לה בעל האוהב אותה, ובל”ז הרי הן ממש כאלמנות חיות, ובודאי האמהות לא גרע טבען מטבע שאר הנשים בזה, וכמ”ש הפעם ילוה אישי אלי, הפעם יזבלני אישי, כי שכור שכרתיך, וגם כאן רצתה דוקא מיעקב כנ”ל.

יג) מה שהק’ עמ”ש רש”י (כ”ט ל”ד) הפעם ילוה אישי אלי שהאמהות נביאות היו, מ”ט לא פירש כן כבר לעיל גבי ראו מה בין בני לבין בן חמי.

תשובה אין דרך רש”י להוסיף הקדמות והערות ע”ד המקרא, אלא רק לפרש דבור דבור על אפניו, כמ”ש הוא בפ’ בראשית, ולכך לא היה מה להוסיף בפי’ המקרא אם היה מוסיף זה שם, דאדרבה בפסוק שם נזכר טעם אחר, ורק כאן מבאר עי”ז יותר את הכתוב, ופשוט.

עירובין דף נה ע”א, דאמר אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים היא לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה.

הקשה כמוהר”ר שמואל יעקב בורנשטין שליט”א דהשתא מאי קמ”ל כיון דאינה בשמים.

תשובה – אע”פ שאיני ראוי להשיב את זקן, ואכן זה תמוה דאדרבה קרא איפכא קאמר, שאינה בשמים ומעבר לים, ומאי היא דקאמר שאם היה כך היית עולה ומאי אשמעינן.

אכן נראה טובא אשמעינן, דהרבה פעמים אדם סבור שאין התורה ביכולתו, כגון שא”י לקרוא או שנמצא במקום שאין מכבדין את התורה וכהנה רבות, וסבור דכיון שטירחא רבה מאוד היא בשבילו בודאי יהא פטור בכה”ג מת”ת, וכן פעמים שבמציאות למצוא רב המתאים לו צריך לילך מעבר לים וכדאי’ בעירובין דף מז ע”ב, אין מן הכל זוכה אדם ללמוד ואמר רבי יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אצל רבו לצידן ללמוד תורה ופרש”י שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו, יש רב שמשנתו סדורה בפיו, ושונה לתלמידיו דרך קצרה.

וע”ז קאמר הגמרא דידן דהרי אפי’ לשמים היה צריך לעלות כדי ללומדה ולכך מוטל עליו לעשות כל טצדקי לזה ולשבור כל מניעה העומדת בפניו.

שוב ראיתי שכדברינו כ”כ בשאילתות דרב אחאי גאון [פרשת תולדות שאילתא יט] וז”ל: והיכא דאית ליה רב במדינת הים מיחייב למיזל גביה למיגמר מיניה תורה דאמר רב דימי בר חמא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים שאם בשמים היא צריך אתה לעלות אחריה ואם מעבר לים היא צריך אתה לעבור אחריה מיכן לתלמיד חכם שיש לו הרב במדינת הים שצריך לילך אחריו עכ”ל, ושמחתי, והשתא שנזכר להדיא סברא זו אוסיף ע”ז מילתא דמעיקרא לפני שראיתי זה להדיא הוי מסתפינא למימר לה, והוא שענין זה של ‘ולא מעבר לים’ וגו’ מיירי רק לדורו של משה, כיון שהיה להן רב עמהם, ובודאי היה ראוי משה ללמד את כל התורה, שההוא שורש נשמתן כמבואר במקובלים וכדכתיב העם אשר ברגלי, [ועיין במכילתא, ובבראשית רבה פרשת ויחי פרשה צז: אמר רבי לוי ששים רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחד וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר (במדבר יא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כולן לרגלי עלו], וכ”א בעירובין נ”ד ב’ להדיא אי’ שם ‘כיון דמשה מפי הגבורה גמר מסתייעא מלתיה’ ע”ש, [וכן איתא שם, רבי עקיבא אומר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר ולמדה את בני ישראל ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם, ובמשה מיירי מעיקרא], שכל ישראל היו ראויין ללמוד תורה ממשה [ולכאו’ כך מבואר בפ’ יתרו בתחילת ענין השרים ע”ש בלשון הפסוק, וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב, ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו].

ומבואר מכ”ז שהיה משה רבינו ע”ה ראוי ללמד לכל אחד ואחד מישראל לפי מה שהוא ולהכי לא מעבר לים היא.

וכן הפרנס השני יהושע שהיו עומדין ליכנס אליו היה כך, כדכתיב אלוקי הרוחות ע”ש ברש”י ובבמדבר רבה פרשת פינחס פרשה כא, איש אשר רוח בו לפי שאמר אלהי הרוחות שאתה מכיר רוח כל אחד ואחד מכל בריה ותמנה אדם שידע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו, וברש”י אח”כ בפסוק איש אשר רוח בו, פי’ אשר רוח בו – כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד ע”כ.

משא”כ בדור יתום שאין לו רב יתכן מצב שיצטרך לעבור מעבר לים, וי”ל נמי דאגב רישא נקט סיפא דצריך לעלות אחריה לשמים.

שאלה

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
נשאלתי ממאן דהוא איה מקום ‘ציפורי’ שהיתה בזמן חז”ל – בזמן הזה, ונפק”מ אי רוצה להוציא שבת במקום זה כדאמר ר”י יהא חלקי ממוציאי שבת בציפורי.

(מהג”ר יהודה שוארץ שליט”א)}

תשובה

יום חמישי אור ליום ו’ עש”ק פר’ אמור ה’ אייר תשע”ו

לכבוד ידידי היקר הג”ר יהודה שורץ שליט”א

שלום רב

קבלתי שאלתך [וכעת בתחילת הזמן אין בידי להשיב בכל עת כבבה”ז, ויסלח לי כת”ר על העיכוב], ומתוך הדברים יתכן כי השאלה היא היות ובכונת התלמידים הי”ו או משפחה שיחיו לצאת לשבת התאחדות, ואומרים שאם ידעו נאמנה היכן יהיה ציפורי בזמן חז”ל יוכלו לקיים דברי הגמ’ כפשטה ולשבות שם, והנה ציפורי היא בראש ההר כמ”ש במגילה ו’ א’, וטבריא היא בתחתית ההר, אכן בכאן אין צריך לעיכובא דוקא את ההרים הללו, אלא סגי להקדים לקבל שבת בכל עת ויבוא על שכרו מן השמים כדלהלן.

ראשית כל הנה בכונת מאמר זה פרש”י שם בשבת קי”ח ב’ וז”ל, ממכניסי שבת בטבריא – מפני שהיא עמוקה, ומחשכת מבעוד יום, וסבורין שחשכה, וממוציאי שבת בצפורי – שיושבת בראש ההר, ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול, ומאחרין לצאת עכ”ל.

והר”י מיגאש בתשובה סימן מ”ה כ’ יהא חלקי וכו’ היינו עם אותם שבתחלת שבת המה בטבריא ובאפוקי יומא הם בציפורי כי טבריא וציפורי תוך תחום אחד ומקדמי ומאחרי שבת, (הוב”ד ברבי עקיבא איגר שם בגה”ש, ובפתח עינים להחיד”א ובשבת של מי, ועיין במגיה שם מה שהקשה ממדרש איכה בפסוק בלע ה’, וכן הקשה הרש”ש בגיטין ע”ז ב’, ואולי י”ל דבעצם מצד המרחק היה כמה מילין, כמו גם בזמנינו כמדומה, אבל בזמן רבי יוסי עכ”פ, אז היה בורגנין או כל שאר חיבור המחברן זל”ז).

וברב ניסים גאון שם ביאר הענין עוד וז”ל, אמר ר’ יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבתות בציפורי.

לפי שטבריא היתה נמוכה והחמה שוקעת שם בעוד יומם והיו יושביה מקבלין עליהן השבת משקיעת החמה אצלם ושקיעתה לשם קודם שקיעתה במקומות הגבוהין ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח ומעולה מן היושבים במקומות הגבוהין ובהרים וכנגדן מוציאי שבת בציפורי שהיא גבוהה טפי ומאחרין לשם פני המזרח להכסיף ושוהין ומאדימין והיו מקבלין עליהן שימור השבת עד שמכסיפין פני המזרח התחתון והעליון ולפיכך הן משובחים בזה הענין יותר מאנשי טבריא ובמסכת ראש השנה בפרק יום טוב של ראש השנה (דף לא) משכחת וטבריא עמוקה מכולן שנאמר (ישעיה כט) ושפלת מארץ תדברי ובמסכת מגילה בפרק מגילה נקראת (דף ו) ולמה נקראת שמה ציפורי אמר רב פפא שיושבת בראש ההר כצפור והרי נתברר לך מיכן כי טבריא נמוכה וציפורי גבוהה ע”כ.

אכן נראה דבזמנינו יהיה היכן שלפי מקומו יכול להוציא מאוחר יותר, ואין צורך לשבות בחבורה דוקא בעיר זו של ציפורי, דציפורי היתה עירו של רבי יוסי שהיה ראש ישיבה שם כמ”ש בכמה מקומות, ולא היתה זו מבחירתו אלא משום שגזרה עליו המלכות יוסי ששתק יגלה לציפורי, ואם היה בעיר אחרת היה יכול למצוא במקומו את המקום שהלילה מוקדמת ואת המקום שהלילה מאוחרת.

וכבר כתבו כמה ראשונים דיש להקדים קבלת שבת ולאחר ערבית של מוצאי שבת, עיין אבודרהם מעריב של שבת וז”ל, ומקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום יותר משאר ימות החול כדאמרינן (שבת קיח) עיולי יומא מקדמינן ליה דאמר ר’ יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא.

שהיתה יושבת בעמק ובעוד יום גדול היה נראה להם ערב עכ”ל.

ושם סדר מוצאי שבת כתב, מה שמאחרין התפלה כדי להוסיף מחול על הקדש דאמר ר’ יוסי יהי חלקי עם מוציאי שבת בצפורי שהיתה יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ולכך היו מאחרין במוצאי שבת ומ”מ זמן יציאת השבת להיות מותר במלאכה הוא ג’ חלקי מיל וכו’ עכ”ל.

וכדברי האבודרהם הנ”ל כ”כ כבר בסדר רב עמרם גאון.

ולכך יסד הפייט דורשי ה’ זרע אברהם אוהבו המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא.

וז”ל הטור סי’ רצ”ג, סדר ערבית ומאחרין אותו כדי להוסיף מחול על הקודש דאמר ר”י יהא חלקי עם מוציאי שבת בציפורי שהיא יושבת בהר והיה נראה להם יום גדול עד צאת הכוכבים ולכך היו מאחרין במ”ש ע”כ.

ובבית הבחירה למאירי בגמ’ שבת שם כתב וז”ל, לעולם יזהיר אדם בביתו להקדים בקבלת שבת ולאחר ביציאתה דרך צחות אמרו יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאיה בצפורי והוא שטבריא היתה בבקעה והיה נראה להם כחשיכה ומקדימין וההפך בצפורי עכ”ל.

[ויש להוסיף עוד שבזמנינו שרבו הדעות א”כ בודאי יש יותר מעלה להחמיר בכל כה”ג, כגון מי שבמקומו נוהגין בשקיעה וצאת השבת כמנהג הגר”א ורוצה לעשות כר”ת, ואם יוסיף עוד אשרי לו].

אחר שכתבתי כ”ז ראיתי עוד במהרש”א בחידושי אגדות שם שכתב וז”ל, וממוציאי שבת בצפורי כו’.

ר’ יוסי עיקר דירתו בצפורי היה כדאמרי’ פ’ אד”מ אחר ר’ יוסי לצפורי אלא לזרז את אחרים אמר כן שיהו מאחרים לצאת מן השבת כמ”ש לעיל וק”ל.

והנה כל מה שכתבתי הוא אף להדעות דס”ל שהיה מן הדין חילוק בין בני ציפורי לבני טבריא, אבל יש מן הפוסקים דס”ל שלדינא אין שום חילוק ביניהם, ורק משום חומרא בעלמא נהגו להחמיר, ולדידהו פשיטא שיכול להחמיר בכל מקום כנ”ל.

(בענין הזה עיין ביראו עינינו להגר”ש דבלצקי מה שהביא לשונות הראשונים בזה ומה שהכריע שם, ועיין תפא”י ספ”ק דברכות ואג”מ ח”א סי’ מ’, ובשאר אחרונים, ולדידי נראה בעניותי שיש כאן מחלוקת הראשונים).

ומ”מ יתכן שדברי האבודרהם הנ”ל הם להדעות שאין חילוק ביניהם בדין, אבל אם סבירא לן שיש חילוק ביניהם בדין יש מעלה להיות בערים הללו, שבכך יוכל להאריך אצלו את יום השבת כמצווה ועושה, ולא כשאינו מצווה ועושה, אך גם לצד זה אין ענין דוקא בהרים הללו.

ומ”מ יש בזה איזו שהיא מעלה, הואיל ונפיק מפומיה דרבי יוסי, להיות דוקא בטבריה וציפורי, וכמ”ש בפסחים דף קיד ע”ב, מאי שני תבשילין אמר רב הונא סילקא וארוזא רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא, וכן במסכת סוכה דף לב ע”ב, היכי דמי עבות אמר רב יהודה והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא רב כהנא אמר אפילו תרי וחד רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא וכו’ ע”כ, חזינן שיש ענין להדר אחר מה שיצא מפיהם.

אכן יש לדחות ראירות הללו ע”פ מ”ש הרשב”ם בפסחים קי”ד ב’ הואיל ונפק מפומיה – בשביל חיבתו להראות הלכה כמותו, וכאן לא שייך, אבל מ”מ נראה שיש בזה איזה ענין, ומיהו בר”ן שם בפסחים כ”ד ב’ מדה”ר כתב הואיל ונפק מפומיה – אע”ג דלא נקטינהו אלא לדוגמא בעלמא, וחזינן שיש ענין לעשות כפי מה שאמר הרב, ואמרינן בשבת ס”ג א’ כל העושה מצוה כמאמרה וכו’ (וע”ע סנהדרין ע”ב א’ וע”ש במאירי מש”כ ולכבודו של רב וכו’).

והגאון רבי עקיבא איגר בגהש”ס שם הביא עוד שברבינו יונה פ”ח דברכות דף מג ע”א כתב די”מ שבטבריא היו מגמרים הכלים בע”ש מפני כבוד שבת שיריחו ריח טוב ובציפורי היו מגמרים במ”ש והיו עושין כן לכבוד שבת שהיו מראין הצער שיש להם מהנפש יתירה שהיה להם בשבת ועתה בפרידת השבת צריכין למוגמר להריח ריח טוב עיין שם.

ויעויין בחידושי האגודה מסכת שבת פרק טז סימן קמג אחר שהביא פירוש שאר הראשונים כתב, ויש מפרשים דבטברי’ מכבדין שבת בבגדים בכניסתו ובציפורי מכבדין ביציאתו, לכן יש ללבוש בגדי שבת בכניסת היום עד מוצאי שבת עכ”ל.

וא”כ יש מקום לכבד השבת בבגדים נאים בכניסת היום עד מוצ”ש כמ”ש האגודה, לקיים דברי רבי יוסי הללו, וא”צ לילך לשהות דוקא בציפורי.

ובעיקר השאלה היכן היא ציפורי כיום, הנה ישנה עיר כזו כיום והיא לא הרחק מנצרת, והשמות של עיר זו כמו ערים נוספות נשמרו ע”י הערבים (אור ישראל מאנסי ד תשנ”ו עמ’ קע”ד, ע”ש עוד), ועוד נראה להביא ראיה שהיא היכן שקורין המקום ציפורי, מדברי האלשיך, במש”כ בסנהדרין דף צח ע”א דמשיח יתיב אפיתחא דרומי, ותמה האלשיך (שה”ש פ’ ראשך עליך ככרמל, והובא בסדר הדורות ערך ר’ יוסי בן קסמא) דמכיון שישב משיח אשערי רומי, האיך הלך אליו ר’ יהושע בן לוי מפתח מערת רשב”י שבגליל לרומי וחזר למחרת כמבואר כאן, הלא ללכת לעיר רומי הוא ימים רבים.

ותירץ דעינינו רואות שליד העיר ציפורי יש עיר שקורין לה “רומי”, ששם הי’ מושב אנטונינוס, וקרא שמה “רומי” על שם מלכותו, ועליה אמר שמשיח יושב על פתחה עכ”ד, והו”ד גם בסה”ד, וא”כ הכונה למה שהיום ציפורי (וע”ע פעמי יעקב לב תשנ”ה יב – כא).

היוצא מכל זה שאין צורך לילך דוקא לשם [ויש בזה ג”כ ביטול תורה], אלא במקום שהוא – שם יקבל שבת מוקדם ויוציא מאוחר, ומ”מ יתכן שיש מעלה לקבל שבת מוקדם דוקא בעיר שהשקיעה מוקדמת שם לקבל בה שבת, ולהוציא שבת מאוחר דוקא בעיר שהשקיעה מאוחרת שם, ע”מ לקיים הדבר כמצווה ועושה, ומ”מ יש איזהו ענין בכך להכניס שבת וכו’ כדברי ר’ יוסי בגמ’ לקיים מצוה כמאמרה, [וי”ל שיכול לנהוג כן באופן שלא היה עושה שום מצוה אחרת בזמן זה], וציפורי היא העיר שנקראת גם כיום כך.

והג”ר חיים איזנבך ציין שבהגהות יעב”ץ על הש”ס כתב שציפורי הוא כיום באיזור העיר צפת.

וזה מתאים לשאר המקורות בש”ס, ובפרט שידוע שהעיר ציפורי של היום אינה יושבת על ההר כלל, וגם מיקומו של ציון של רבינו הקדוש שם, אינו מתאים עם הגמ’ שבמקום קבורתו הוא בבית שערים עכ”ד.

אור ליום ג’ ד’ ניסן התשע”ו

לכבוד אחי היקר והמופלג הבה”ח אליעזר נ”י

{ע”ד שאלתו על אשה שבירכה שהחיינו על הדלקת הנרות, אם צריכה לברך שהחיינו בליל הסדר.

}

ויש להקדים לזה דהנה עיקר הדעה שהובאה בפוסקים היא שנשים אינן מברכות שהחיינו על הדלקת נר של יו”ט, ואין כאן המקום להאריך בזה, אכן אשה שבכל זאת מברכת דקי”ל שאין למחות במקום שנהגו לברך, בזה יש שאלה, והשאלה נחלקת לב’ חלקים, א’ האם מחוייבת לברך שוב שהחיינו על שאר מצות היום בליל הסדר, ועוד את”ל שלא, האם עכ”פ כשיוצאה יד”ח קידוש מאחרים האם יכולה לענות אמן על ברכת שהחיינו עם שאר הברכות.

הנה כתב בשו”ת הר צבי או”ח ח”א סי’ קנ”ד, ע”ד מה שנתעורר בירושלים לענין ברכת הקדוש בליל הסדר לגבי נשים, דמכיון שהנשים בין כך צריכות לשתות את כל הכוס שבידן משום ד’ כוסות, יותר עדיף שיקדשו בעצמן, ולא לצאת יד”ח קדוש בשמיעה מהבעל, דמכיון שכבר יצאו יד”ח בברכת שהחיינו בהדלקת הנר, א”כ עניית האמן שיענו בקדוש אחר ברכת שהחיינו של הבעל יהא הפסק בין הקדוש לשתיה.

וע”ז העיר כת”ר שיש תקנה לדבר שלא יענו אמן אחרי ברכת שהחיינו.

הנה תקנה זו היא רק לגבי עניית אמן שלא תהא הפסק, אבל אכתי יש לעיין שהשמיעה עצמה של ברכת שהחיינו תהא נחשבת כהפסק עכ”ל.

אכן רבים חולקים ע”ז, וכמו שכתב בשו”ת מנחת שלמה להגרש”ז אוירבך זצ”ל ח”ב סי’ ס’ אות כ”ד וז”ל, ובעיקר הדבר נראה דלענות אמן על ברכת שהחיינו בקידוש ולשתות מן היין גם כשכבר בירכה שהחיינו בהדלקת הנר אין זה בגדר של הפסק הואיל וכך הוא בדרך כלל סדר של קידוש ולכן אין הפסקת אמן כזה קרוי הפסק, [בהג”ה שם כתוב, נהג תמיד [הרהמ”ח] בביתו לפני הקידוש להזהיר את הנשים שלא לענות אמן אחרי ברכת שהחיינו עכ”ל].

דאל”כ איך לא הזהירו הפוסקים על נשים שאינן יושבות בסוכה וטועמות מהיין של קידוש לבל יענו אמן על ברכת לישב בסוכה של המקדש, וכן לגבי קידוש של שבועות שלא לענות אמן על השהחיינו של המקדש אם כבר ברכו בשעת הדלקה, וגם המשנ”ב לא הזכיר שביו”ט שחל להיות במוצש”ק שלא יענו אמן על ברכת מאורי האש אשר לשטתו [בבה”ל סו”ס רצ”ו] אין זה שייך לאמצע ההבדלה.

ומה שכ”ת שואל במיוחד על ליל הסדר נראה דהשהחיינו שייך עכ”פ על הרבה מצוות הנוהגות רק בלילה עכ”ל.

וכן הביא משמו עוד בשבות יצחק פסח פ”ז אות ג’, וכ”כ שם בשם הגרי”ש אלישיב.

וכן בשו”ת שבה”ל ח”ג סי’ ס”ט כתב וז”ל, ע”ד קידוש בליל יום טוב דנוהגים הנשים לברך ברכת שהחיינו בעת הדלקת נרות, והבעל מברך שהחיינו בסוף קידוש, נמצא האשה שכבר יוצאת ידי שהחיינו א”כ אמן שהיא עונה אחר ברכת שהחיינו של הבעל הוי הפסק בין קידוש לשתי’ ולאלו שנוהגין שהם יוצאים גם על ברכת היין הו”ל הפסק גם בין ברכת פה”ג לשתי’ וצריכות לחזור ולברך גם בין ברכת פה”ג לשתי’ וצריכות חזור ולברך פה”ג, וראיתי מה שכתבתם בזה וגם בשם שו”ת הר צבי או”ח סי’ קנ”ד.

ובעניותי יראה דבליל פסח לא הוי הפסק וכן בליל סוכות יראה דלא הוי הפסק, ובליל שבועות הוי הפסק ואז באמת לא תענה אמן זה, וטעמא דילי דבליל פסח השהחיינו בא על כמה דברים, על היו”ט, על מצות מצה ומרור, על מצוות ספור יצי”מ ומצות הלילה, והאשה בשעה שמדלקת לא מכוונת או לא תכוון רק על מצוות הדלקת נרות שבאה מחמת יום טוב, ועדיין יש לה הזכות על השהחיינו של שאר מצות הלילה ונהי דלברך פעמים ממש אין מקום לפי מנהג שלנו אבל אם היא מכוונת לצאת בשהחיינו של הבעל לידי שהחיינו של מצה ומרור וכו’ אין עול בדבר וא”כ אין האמן עכ”פ הפסק עכ”ל.

וע”ש מה שכתב בענין השהחיינו של שבועות וסוכות.

ובהג”ה שם הוסיף השה”ל, אבל יש ליישב גם מנהג הנשים כהיום שמברכים שהחיינו על הדלקת נרות ומברכים גם שהחיינו שלאחר קידוש על כוס שלהם, דבשעת הדלקה אין דעתם כלל על מצות מצה אלא על קבלת יום טוב ובפרט בחל יום טוב בשבת דמברכות מבעו”י וגם שאר יום טוב ראוי לעשות כן, וכן נוהג דין בדידן והנח להם לישראל עכ”ל.

וראיתי שהביאו כאן במ”ב מהדורת דרשו [ר”ס תע”ג] גם את דברי האג”מ ח”ד סי’ ק”א, שיכולה לענות אמן על הקידוש מכיון ששייכת להמקדש שאצלו זה מן הקידוש, אך נ”ל שלא היה צריך להביא זה, דמשמע כאילו אין כאן ענין לצאת ורק דמותר לה לענות אמן, והאמת דהאג”מ מיירי סתם על יו”ט, ובליל פסח לא מיירי כלל, ומיהו שמא מסתימת האג”מ משמע דמיירי בכל יו”ט וצ”ע.

ואת”ל שהאג”מ החמיר מלברך שוב שהחיינו בליל פסח מ”מ יכולות לענות אמן.

וחכ”א (אוצרות ירושלים רע”ח) הקשה מדברי הר”ד אבודרהם בברכת המצות ומשפטיהם (ד”ח ע”א) שכתב, ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא’ לגוף ואין מברכין שהחיינו.

ויש לומר שדי לו ברכה שאחר ההגד’ שמזכיר בה והגיענו הליל’ הזה לאכול בו מצה ומרור.

אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק’ היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ”ל.

לפ”ז צ”ע א”כ מ”ט מזכרת שהחיינו בנרות.

ובס’ מעגלי צדק [דף ס”ה] כתב ע”ד המג”א שלפ”ז שפיר נהגו הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנר דיצאו יד”ח שהחיינו על מצה בברכת אשר גאלנו, וע”ש מ”ש, וכתב עוד והנה ראיתי שהעירו דנשים שברכו זמן בהדלקת הנרות לא יענו אמן אחרי ברכת הזמן ששומעת בקידוש, שהרי הא דעונין אמן אחרי ברכה ששומעין כדי לצאת ולא חשוב הפסק לשומע בין ברכה לעשית המצוה, הוא משום דאמן הוי בכלל הברכה, והוי זה ענית אמן בעלמא שחשובה הפסק וכו’ ומסיק שם שלא יענו אמן גם אם הדליקו מבעוד יום עי”ש.

וע”ע באוצרות ירושלים שם מה שהביא עוד בזה, ובפרט שהביא שם מעוד ספרים שאינם ידועים, לכן טוב לעיין שם.

ויש להוסיף על הדברים דסברא כעי”ז כבר נזכרה בראשונים, וז”ל התוס’ סוכה מ”ו א’, נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה – מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת ואין יכול לחדש בה דבר משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו ותימה ותיפוק ליה דמברך משום יום טוב כמו שמברכין איום טוב דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אף על פי שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב כדאמר לקמן (דף מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא עכ”ל, וכעי”ז כתבו הרא”ש (שם) והר”ן (כב: ד”ה ואם).

ועיין מה שהביא הב”ח סי’ תל”ב וצריך לעיין לפי דעת הרא”ש אם יכול לברך שהחיינו בשעת הבדיקה ולא לברך על הכוס כמו שכתב הר”ן (סוכה כב א ד”ה ואם) לענין סוכה וכמו שכתב הב”י לקמן בסימן תרמ”א (ד”ה וכתבו) עכ”ל.

והכונה למה שכתב הר”ן (שם) בשם הראב”ד שמי שלא אכל בסוכה לילה הראשון אף על פי שבירך זמן בביתו צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן אם לא בירכו בשעת עשייה כשם שמברכין על הלולב זמן אף על פי שכבר בירך אותו בלילה עכ”ל.

היוצא לפ”ד הב”ח שיש ספק גדול אם שייך לברך ב”פ על ב’ ענינים של החג.

אכן הגרשז”א הביא דברי התוס’ והרא”ש בסוכה מ”ו הנ”ל, ומ”מ לא כתב שהשהחיינו של הדלק”נ פוטר את השהחיינו של שאר מצוות הסדר, אלא רק את השהחיינו של ליל הסדר גופיה וצ”ע.

והגר”מ שטרנבוך בספר מועדים וזמנים [הגדש”פ סי’ ג’ בדף מ”ח] כתב, אין לנשים לברך שהחיינו בשעת ההדלקה, ונשים המברכות יזהרו שלא לומר עוד הפעם בקידוש, ולא יענו אמן אחר אחרים המברכים בקידוש, וכ”כ שם עוד בהערה לפני שהחיינו בקידוש.

היוצא מדברינו דאמנם דנו הפוסקים אם מותר לנשים לברך שהחינו על הנרות, אך מ”מ המברכת י”א שצריכה לברך שוב, או שעכ”פ יכולה לענות אמן, וע”פ מה שנתברר בדברי הראשונים זה צ”ב אם יכולה לברך ב”פ אבל לענות אמן שלא ע”מ לצאת, בלאו הכי יש לסמוך על האג”מ דכיון שזהו חלק מן הקידוש תוכל לענות אמן, ומ”מ הטוב והישר הוא שלא לברך בהדלק”נ.

בענין הנ”ל תגובה מחכ”א

מכתב תגובה מהרב יעקב י’ שליט”א עורך הגליון נחלת יעקב יהושע

{אור ליום ה’ טהרה, ו’ ניסן תשעו לפ”ק,
פה קרית בעלזא, בעיר הקודש והמקדש, קרתא דשופרייא תובב”א
אל כ’ הרב עקיבא משה סילבר שליט”א, בעמ”ח ספרי ‘עם סגולה’.

אַ כשר’ן און פרייליכען יום טוב
וכל טוב סלה}

תשובה

בע”ה יום ה’ ו’ ניסן ע”ו

לכבוד ר’ יעקב י’ הי”ו

ייש”כ על תגובתו, הנה מה שהקשה משופר, באמת יל”ע בזה, וה”ה יל”ע בענין ברכת המגילה למנהגינו דלא סגי מה שבירך אתמול, וחוזר ומברך ביום כיון שהוא העיקר כמ”ש הרמ”א ר”ס תרצ”ב, וקשה דעכ”פ יועיל השהחינו מצד מה שבירך על מצות היום, דפוטר את ברכת השהחינו על כל מצות היום, ומיהו על הקושיא ממגילה היה אפשר לומר דלא קאי ברכת השהחיינו על היום גופיה אלא על קריאת המגילה, ודוקא היכא דהיום עצמו חייב בשהחיינו ששייך לחול על היום וממילא חל על כל מצות היום, ומה”ט כתבו הפוסקים (מ”ב סי’ תרצ”ב סק”א ע”פ השל”ה הובא במ”א שם), גבי מגילה שיכוין בשהחינו על שאר מצוות היום, ובעינן שיכוין להדיא ולא נפטר ממילא כבשאר מקומות, אכן אי”ז פשוט שאין ברכת שהחינו על יום פורים גופיה, ודעת יעב”ץ במור וקציעה סי’ תרצ”ב שיש לברך גם על יום פורים גופיה, למי שאין לו מגילה, וע”ש בבאור הלכה מ”ש בזה.

ויתכן לומר שיש חילוק בין דבר השייך לעשותו מיד בתחילת יו”ט לבין דבר שצריך להמתין עד למחר, דהנה הביאור הלכה שם בסימן תרצ”ב מסיק דאע”ג דבשהחינו של קריאת המגילה ביום יכול לכוין שיפטור גם המשלוח מנות, [אע”פ שבעצם יש הפסק בין כך ובין כך שהרי לא חשו שלא להפסיק בדיבור בשום ענין, ובאמת גם בקריאת המגילה גופא פסק המ”ב שאם סח אחר שכבר התחיל קריאת המגילה אין חוזר ומברך, דסגי שחלו ברכותיו על הפסוקים ואח”כ ממשיך מהיכן שפסק בלא ברכה ומברך ברכה שלאחריה, ורק אם בירך ושח מיד אח”כ לא היה לברכה על מה לחול וחוזר ומברך], מ”מ בשהחינו של קריאת הלילה א”א לכוין שיפטור את מצוות היום, והטעם י”ל שהוא משום שא”א לעשות את המצוות מיד, וא”א לפטור בברכת שהחיינו אלא מה שאפשר לעשות מיד גם אם אינו עושה מיד אך לא אם עדיין לא התחייב, ולפ”ז מובן ג”כ מ”ט ברכת שהחינו של קריאת הלילה אינה פוטרת השהחיינו של קריאת היום, כיון דאין הלילה עיקר הקריאה כמ”ש הראשונים, ומכיון שלא התחיל עדיין חיוב קריאת היום א”א שיחול השהחיינו על מצוה שעוד לא התחיל חיובה, וה”ה כשבירך שהחיינו בר”ה א”א לפטור תקיעת שופר מכיון שעדיין לא התחיל החיוב ואיך יפטור מה שעוד לא התחייב.

משא”כ הבונה סוכה דבראשונים שהבאתי מבואר דעל מצוה של חג אם בירך קודם החג לא מברך שוב, וכמו על עשיית סוכה מבואר בדברי הראשונים שם שאם מברך על עשיית הסוכה שהחיינו אינו מברך שוב על הסוכה עצמה, וי”ל מכיון שמיד יתחיל החיוב בכניסת החג והמעשה שעליו מברך שהחינו מתייחס לזמן זה לכן ממילא ברכת השהחינו פוטרת גם מה שיתחייב אז, אבל כשמברך על מצוה כעת וברכת השהחיינו מתייחסת לזמן הנוכחי לא יכול להתייחס על אח”כ, דשהחיינו הוא ברכה על הזמן וכשמברך על סוכה ‘לזמן הזה’ וכן על הדלק”נ ‘לזמן הזה’ אין כונתו לזמן הבניה אלא לזמן המצוה, ולכך כתבו הראשונים שיוכל לפטור, משא”כ כשמברך ‘לזמן הזה’ וכונתו לזמן הנוכחי ממש א”א שתהא כונתו ג”כ לזמן שאינו עכשיו, [ומה שהיום הולך אחר הלילה אינו ענין לענינינו].

וכעת אוסיף בזה עוד את דברי הטור סימן תלב שכתב וז”ל, ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא”א הרא”ש ז”ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל עכ”ל.

והיינו מש”כ בתשובות הרא”ש כלל כ”ה (סי’ ג) ובפרק קמא דפסחים (סי’ י) שאין מברך שהבדיקה היא לצורך המועד וכו’.

וכתב מידי דהוי אעושה סוכה ולולב לעצמו דמחוייב לברך שהחיינו בעשייתן (סוכה מו.

) אלא סמכינן לה אזמן דרגל כמש”ש הב”י.

בעיקר הדברים שעוררתם יעויין בפנים הספר אוצרות ירושלים שהבאתי ששם דן באריכות בכל ענין זה של המברכות קודם השקיעה והביא שם בארוכה עוד מדברי הפוסקים על שהחיינו בקידוש להנוהגות לברך בשעת הדלק”נ.

מה שעורר עוד בסוף מכתבו א.

שאין דעתן על מצות הלילה, הנה בראשונים הנ”ל מבואר שא”א לשוב ולברך ולכאורה לא מועיל שלא היה בדעתו, והכונה בזה שהברכה על הזמן כמ”ש שהחיינו לזמן הזה, וממילא לא שייך לברך פעמיים על אותו זמן, דהו”ל כמברך ב”פ ברכה על אותו מאכל, ואף שהברכה שייכת לכל מצוות היום מ”מ הברכה קאי על הזמן, ומה ששאל ב.

על הפסק שעות ג”כ אי”ז הפסק כמ”ש על בנית סוכה כנ”ל שקאי גם על היו”ט (עיין בלשונותם במכתב הקודם שכתבתי), וכמ”ש על מצוות היום של פורים כנ”ל שיש בזה הפסק.

והנה הגם מה שהבאתי מדברי הראשונים הנ”ל והובאו בב”י ובב”ח, מ”מ אינני יודע אם שייך לסמוך ע”ז גם לקולא לפטור לגמרי מברכה, וגם מדברי האבודרהם הנ”ל שכתב כן רק על ד’ כוסות ואילו על ביעור חמץ כתב טעמים אחרים יתכן דס”ל רק מה שעושים ברגל עצמו.

וז”ל גבי שהחיינו, אבל בדיקת חמץ אין בה שמח’ והנא’ לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו.

וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא’ לגוף בזמן הזה.

וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל’ משום דאיכא צערא דינוקא.

ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא’ לגוף ואין מברכין שהחיינו וכו’ עכ”ל.

ומיהו לפי מה שתירץ אח”כ גם על בדיקת חמץ שסומך על הזמן במועד מבואר דס”ל שגם מצוות שאינו עושה במועד גופיה ג”כ שייכי לשהחיינו של המועד גופיה, אבל מ”מ לתירוץ שלפנ”ז יש חילוק ביניהם.

ואמנם יש פוסקים שסמכו לפטור לגמרי, וע”כ אם רוצות לצאת יד”ח כל הדעות אותן הנוהגות לברך שהחיינו בשעת הדלק”נ קודם השקיעה, אולי שיכונו לצאת בברכת שהחיינו של בעליהן בקידוש רק אם אכן מחוייבות בזה, והאמן בין כך אינו הפסק מכיון שזהו חלק מברכת הקידוש שלו כמ”ש האג”מ.

בברכת פסח כשר ושמח

בענין הנ”ל

 {עוד מכתב בענין זה שנשלח לשאלה שנשאלתי: ‘איך אפשר לכוון על ברכת שחיינו על בדיקת חמץ שנעשתה אור לי”ד בליל הסדר שהיא אור לט”ו הבדיקת כבר הסתיימה אתמול’.

}

תשובה

בע”ה יום ו’ עש”ק פ’ מצורע ז’ ניסן התשע”ו

בענין דברי הרא”ש על בדיקת חמץ שתמהת איך אפשר לברך את ברכת השהחיינו על בדיקת חמץ רק לאח”כ, הנה מקור הרא”ש הוא בגמ’ דמסכת סוכה דף מו ע”א, וז”ל הגמ’ שם, תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו כו’ נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו כו’ היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך אם לאו לכשיכנס לישב בה מברך שתים אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא ע”כ, ומזה הוכיח הרא”ש דה”ה על ברכת שהחיינו שיש בבדיקת חמץ ג”כ יכול לסמוך על זמן דרגל שמברך על כוס הקידוש, אכן היה מקום לחלק דשם הברכה על הסוכה היא מצד שיש לו דבר חדש כמו על כלים חדשים, וע”ז מהני ברכתו כעת גם בתחילת ישיבתו כמו בכלים חדשים שאם לא בירך או שלא היה יכול לברך בשעת קניתן מברך בשעת לבישתן, [ואין לומר דגם כאן ס”ל להרא”ש שהברכה היא על מה שהבית בדוק, דמהיכי תיתי לחדש ברכה ע”ז, וג”כ חדא דא”כ לא התחיל ליהנות ממה שהבית בדוק כעת בליל הסדר אלא כבר בשעת ביעור חמץ שאסור בחמץ, ועוד דבפוסקים מבואר להדיא ענין זה מצד מצוה הבאה מזמן לזמן ולא מצד שהבית בדוק, והרא”ש מיירי ע”ז].

א”כ צ”ע היאך הוציא הרא”ש דין זה, הרי יתכן ששם מברך מצד שהיא סוכה חדשה עבורו.

אכן באמת אי”ז קושיא כלל, דהרי בסתם סוכה יש יותר מאדם אחד, וגם שם גבי סוכה דר”כ היה עמו גם רב אשי, וביותר מאחד מברכין הטוב והמטיב ולא שהחיינו, וא”כ א”א לסמוך על השהחיינו דכסא דקידושא עכ”פ לכתחילה, וכמו”כ בכולה סוגיא דהתם הנידון הוא בברכת המצוות, ומיירי שם ג”כ בברכת שהחיינו דחנוכה, וא”כ ע”כ דמיירי ג”כ בברכת שהחיינו של מצות הסוכה, וע”ז קאמר דמצד הדין מברך בשעת עשיית הסוכה אבל ר”כ היה מברך בשעה שהיה מברך שהחיינו על חג הסוכות כדי למעט בברכות.

ומזה הוציא הרא”ש דה”ה כל מצוה הבאה מחמת החג ג”כ אפשר לסמוך על זמן דרגל לצאת יד”ח.

אכן באמת אינו מוסכם לכל הדעות, והפרמ”ג בסי’ תרמא הסתפק בזה דאם בירך שהחיינו בשעת עשייה אם שוב יברך זמן בשעת קידוש על יום טוב, דמהתוס’ והר”ן והרא”ש משמע דזמן דסוכה פוטר זמן דחג, וכן גם הברכ”י נסתפק בזה והעלה דלדעת התוס’ הרא”ש והר”ן וכלבו וא”ח לא יברך, אבל לדעת הרמב”ם הרמב”ן והריטב”א ודעימייהו יברך, ומסיק כיון דספק פלוגתא הוא לא יברך דספק ברכות להקל.

וכ”כ כדבריו הבכורי יעקב סי’ תרמ”א סק”א והמשנה ברורה בביאור הלכה דכיון דספק פלוגתא הוא לא יברך דספק ברכות להקל עיין שם.

ועיין עוד בשו”ת ציץ אליעזר חלק י סימן יט מה שדן עוד בארוכה בשאלה זו אם אפשר לברך שוב אחר הדלק”נ.

והנני להוסיף עוד על קושיית הרב יעקב י’ הנ”ל, שכעת ראיתי שכך בדיוק הקשה הערוך לנר מסכת סוכה דף מ”ו ע”א כבר על דברי התוס’, [הובאו במכתב הראשון על ברכת שהחיינו לנשים ד”ה ויש להוסיף], שכתבו לפטור גם אם בירך בחול על עשיית הסוכה שלא יצטרך לברך אח”כ על החג, ותירץ כמו שתירצנו שם, והביא שאח”כ מצא במרדכי שכתב כך, וז”ל הערל”נ שם, ק”ק דא”כ גם אשופר ולולב לא יברך שהחיינו כיון דהם ג”כ באים בשביל החג וע”כ צ”ל כיון שהם מצות בפני עצמן חוץ מחגיגת י”ט מברך גם עליהם שהחיינו בפני עצמו א”כ גם על מצות סוכה יברך שהחיינו בפני עצמו וכן קשה דגם על אכילת מצה יברך שהחיינו כמו על לולב ושופר ואף דברכת שהחיינו נכללת בברכת גאולה שאחר הגדה שאומרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה מכ”מ לא מצאנו שמי שלא אמר הגדה ע”י אונס יהא חייב לברך שהחיינו על אכילת מצה ולכאורה הי’ אפשר לומר דשאני סוכה ומצה דשייכי לחג טפי כיון דהחגים נקראים על שמם חג הסוכות וחג המצות ולכן נפטרו בברכת שהחיינו דחג משא”כ בלולב ושופר אכן לפ”ז אכתי יקשה דיצטרך לברך שהחיינו על אכילת פסח ובסוף פסחים (קכ”א א’) דהוזכר ברכת הפסח לא הוזכר ברכת שהחיינו כמו הכא גבי סוכה ולולב וי”ל דפטור שהחיינו במצוות הבאים מחמת החג ע”י ברכת החג לא שייך אלא במצוות שחלים מיד בכניסת החג דשייך בזה והגיענו לזמן הזה לקיים כל המצות התלויים בזמן הזה וזה שייך גבי פסח מצה וסוכה שחלים מיד בעת כניסת החג אבל לולב ושופר שלא חלים עד בקר של י”ט לא נפטרו בברכת שהחיינו של החג כיון שחלים בזמן אחר מאוחר להחג א”כ שייך שהחיינו לעצמו ליתן הודאה להקב”ה שהגיע לזמן חיוב מצוה זו.

שוב ראיתי במרדכי פ’ לולב וערבה (רמז תשס”ז) שכתב כן דלכך ברכת זמן די”ט לא פוטר זמן דלולב כיון דלא הגיע עדיין זמנו של לולב עד למחר ע”ש ובזה מתורץ ג”כ מה שהקשתי משופר וממצה ומפסח וכנ”ל, עכ”ל הערל”נ.

והנה הערל”נ מתחילה רצה לתרץ דרק מה ששייך לחג טפי כלול בזה, ואם היה בכונתו לתרץ בכך גם את דברי הרא”ש גבי בדיקת חמץ צ”ל דבדיקת חמץ שייך לפסח טפי ממה דשייכי שופר ולולב לר”ה וסוכות וצ”ב.

והנה כעין סברא ראשונה הלזו של הערל”נ לחלק כנ”ל בין מה שהא עיקר החג למה שאינו עיקר החג, כעי”ז נמצא ג”כ בשו”ת ציץ אליעזר חלק י סימן יט, שהביא דברי הרב מוירצבורג בשם זקנו האמירה לבית יעקב שנשים יכולות לברך שהחינו על הדלק”נ וכתב להקשות עליהם כנ”ל מדברי הראשונים הללו, ואח”ז כתב וז”ל, אולם למעשה יש לקיים עיקר פסקו של הגאון מווירצבורג ז”ל, ומכח טעמא אחרינא והוא דיש לומר דגבי זמן דהדלקת הנר גם התוס’ וסייעתם יודו דלא פטר זמן דחג גופיה בשעת קידוש, ושאני מצות סוכה דהיא מה”ת ומעיקר מצות החג, ומשום כך סברי התוס’ וסייעתם דפוטר זמן דידה לזמן דחג, ומשא”כ הדלקת נר דאינה מעיקר מצוה דחג וגם אינה מה”ת, וביותר דמה שקיבלו הנשים עלייהו לברך זמן על זה הוא רק מכח מנהגא, בכל כגון זאת יש לומר דכו”ע יודו דזמן דידהו אינו פוטר זמן דחג כל שלא מכוונין בהדיא לפטור [ויסודי הדברים דברכת שהחיינו מדרבנן אינו פוטר שהחיינו דאו’ מצינו אמורים גם בשו”ת מהר”י מיגאש ז”ל שמובא בשד”ח מערכת ברכות סי’ א’ אות י”ח].

יתר על כן מצאתי בספר ארחות חיים ה’ סוכה אות ל”ט (וצוין גם בברכ”י שם) שמסביר עיקרו של דבר זה דברכת זמן דעשיה דסוכה פוטר זמן דחג, מפני שעיקר יום טוב זה אינו אלא מפני הסוכה ולכן ברכת סוכה עולה ליו”ט, וכ”כ הא”ר בסי’ תרמ”א סק”ב בשם הכלבו דמחלק וכותב דיו”ט טפל למצות סוכה ולא סוכה לי”ט עיין שם, וא”כ דון מינה לגבי זמן דהדלקת הנר, דבזה הרי בודאי הדלקת הנר טפל למצות יום טוב, א”כ לכו”ע זמן דהדלקת נר אינו פוטר זמן דיו”ט בשעת קידוש וכנ”ז, ושפיר יש מקום לעיקרן של דברים לומר דהאי מצוה באפי נפשה והאי מצוה באפי נפשה, וקמו גם נצבו דברינו האמורים בזה עכ”ל הציץ אליעזר.

וגם על דברי הציץ אליעזר יש מקום לעורר כנ”ל כמו שעוררנו ע”ד הערל”נ בסברא הראשונה, דהרי הציץ אליעזר חילק בהדיא דכל דבר שהוא מדרבנן אין השהחיינו שלו נפטר ע”י הרגל, ובדיקת חמץ היא מדרבנן וא”כ איך כתב הרא”ש דהשהחינו של בדיקת חמץ אפשר לפטור ע”י הרגל, ובדוחק שמא יש לחלק מכל מקום דלפטור השהחיינו של החג ע”י השהחיינו של המצוה אפשר רק במצוות דאורייתא, ולפטור השהחיינו של המצוה ע”י השהחיינו של החג זה אפשר גם ע”י מצוות דרבנן, וזה דוחק מנ”ל חילוק זה, דהרי גם לפטור שהחיינו של המצווה ע”י שהחיינו של החג וגם לפטור שהחיינו של החג ע”י שהחיינו של המצוה ב’ דינים הללו נלמדים מן הגמ’ בסוכה מ”ו א’, והיכן מצינו חילוק בכ”ז שזה יהא רק בדאורייתא וזה יהא רק בדרבנן וצ”ע.

אכן שמא יש לחלק עוד דמ”מ מצוה דרבנן שעיקרה מה”ת דינה חלוק ממצוה מדרבנן שאין עיקרה מה”ת, ולכן בדיקת חמץ שעיקרה מה”ת שייך לפטור ברכת שהחיינו דידיה ע”י השהחיינו של החג משא”כ הדלק”נ שאין לה עיקר מה”ת, וצל”ע בשד”ח שם שציין אם מבואר בדבריו על איזה מצות דרבנן הכונה ואינו תח”י כעת.

[והנה אם היתה הקושיא הפוכה מ”ט אין השהחיינו של השופר פוטר את השהחיינו של ר”ה, ע”ז י”ל דרק מצוות שעדיין שייכי ביה כעת השהחיינו שיברך בשעת הרגל מציאו יד”ח בהשהחיינו כעת, ולהכי סוכה יכול לברך כל עוד שיושב בה, וכן בדיק”ח יכול לברך כל עוד שנזהר מן החמץ, וכן הדלק”נ שדנו הפוסקים, שהרי בודאי הנרות נשארין דולקין עד זמן סעודה כדין, משא”כ שופר ולולב ומגילה שדיברנו מכ”ז, דבכל הני כשמברך עליהם שהחיינו אין המצוה נשארת, אבל א”א לומר כן, דהרי הפוסקים דברו ג”כ שהשהחיינו על היו”ט יפטור השהחיינו על המצוה, והרי היו”ט ע”כ נמשך לפחות כל זמן חיוב המצוה, ובעצם כל מה שדנו הפוסקים שברכת שהחיינו דמגילה תפטור את שאר מצוות היום זה אינו כסברא זו.

והעיקר ליישב את שאלתך הוא כנ”ל, שנוסח הברכה היא שהחיינו וכו’ לזמן הזה, והכונה על זמן הפסח, שע”י שניתן לנו חג הפסח זכינו גם למצוות פסח ומכללן בדיקת החמץ, וגם כשמברך על החמץ גופיה כונתו על הזמן של הפסח שמחמתו אנו זוכים כעת לעשות בדיקת חמץ, א”נ דהזמן הזה כולל את כל התקופה של קיום המצוות שסביב פסח, וכל זמן הראוי לקיום מצוות הפסח ובדיקת חמץ בכלל זה, על כל זמן זה ביחד אנו מודים שהחינו וכו’ לזמן הזה].

עוד תשובה בענין ברכת שהחיינו על מצוות ליל הסדר ובדיקת חמץ

לכבוד הג”ר יוסף מינצר שליט”א

מה שהקשה כת”ר ע”ד האבודרהם, אין לי פנאי כעת להאריך בכ”ז, והארכתי באריכות לפנ”כ בתשובותיי בענין שהחיינו, רק בקצרה אעיר דמה שכתב לדון מצד דבעינן בשהחיינו עובר לעשייתן יעויין מ”ש מהרא”ש וכמה פוסקים דלא, ואמנם לאו כו”ע ס”ל הכי אבל אין כאן קושיא על האבודרהם, וכן מוכח עוד מדברי האבודרהם שאביא להלן שכך היתה דעתו לענין שהחיינו, ומ”ש כ”ת להקשות מ”ט האבודרהם לא הקשה על שהחיינו של בדק”ח, במחכ”ת יעויין בפנים האבודרהם שהקשה ג”כ ע”ז, והובא בא”ר, וז”ל, וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק’ היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ”ל האבודרהם, ועי’ מה שהבאתי ג”כ דבריו בתשובותי בס’ עם סגולה.

ובעיקר קושייתו במה שכתב האבודרהם שם, וז”ל, ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא’ לגוף ואין מברכין שהחיינו.

ויש לומר שדי לו ברכה שאחר ההגד’ שמזכיר בה והגיענו הליל’ הזה לאכול בו מצה ומרור.

אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד ע”כ.

והקשה דהרי ל”א בברכת אשר גאלנו ד’ כוסות, ואמנם בזה לא דנתי בתשובותי הנ”ל, אך מ”מ יש להתבונן דבעצם בכל ברכת שהחיינו ל”א את שם הדבר החדש או המצוה בברכת שהחיינו.

וא”כ מן הדין הוה סגי ג”כ באומר והגיענו הלילה הזה גרידא, גם עבור השהחיינו שהיה חייב על המצה ומרור, ורק לרווחא דמילתא הזכיר הנוסח בזה ‘לאכול בו מצה ומרור’, ומ”מ אין גריעותא בזה שמזכיר מצה ומרור שיגרע את זמן ברכה זו להחשב גם על’ ד’ כוסות כיון דמישך שייכי להדדי.

{.

בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל”ה היא לקוחה מסידור רש”ס.

{אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת.

}

תשובה

בע”ה כ”ח אדר ב’ התשע”ו

לכבוד הרב יעקב י.

ישנו מושג של יראת הרוממות ויראת העונש, ובספרים נזכר ענין זה של יראה טבא ויראה בישא, הנה ראשית כל ישנה דעה בחז”ל (סוטה כ”א ב’) שהפרוש מיראת העונש אינו אדם ישר יעו”ש, והגם שלא קי”ל הכי דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה של”ש שמתוך של”ש בא לשמה, מ”מ יראת הרוממות היא דרגא אחרת, וענין יראת הרוממות מבואר בספרי הרמח”ל, והוא ענין של יראה מתוך הערכה [משל שמעתי מהרב אריה שפירא מו”ל הרמח”ל ע”ס המועדים עם הערותיו, דומה לאדם שיש בידו סכום אגדי של כסף, הרי אין לו פחד מעצם הכסף, אך יש לו רגש של משמעות למה שבידו, שיודע שניתן לשנות בזה דברים].

עוד בענין הנ”ל

וכתב אלי שוב בזה”ל:

 {ביראה, יש יראה פנימית ויראה חיצונית, אבל באהבה לא מצינו כן לע”ע.

}

תשובה

יתכן כי נפלה טעות בשל”ה, אך יתכן כי השינוי נעשה מהשל”ה עצמו, וגם אם נעשה בלא מתכוין, אך עכ”פ היה לשל”ה כונה בזה, ובענין אהבה חיצונית { אח”ז העיר הנ”ל עוד דמ”מ מ”ט נאמר בתפילת השל”ה אח”כ לא יראה חיצונית, ומיהו י”ל שעל אהבה א”צ לכפול שוב דלא אהבה חיצונית, כיון דאהבת השכר גריעא טפי מיראת העונש, וא”צ לומר שוב שאין כונתינו במ”ש אהבה פנימית שיעבוד את ה’ מתוך אהבת השכר, אבל על יראת העונש אנו צריכין להתפלל שלא יעבוד את ה’ מתוך יראת העונש, וגם מ”ש יראה פנימית עדיין י”ל דאתא לאפוקי יראה שאינה אמיתית, כך י”ל כונת השל”ה בתפילתו כי היכי דלא נשוי ליה טועה, אכן מ”מ גם אם נימא שנפל שינוי בהעתקת התפילה, מ”מ ראוי לתקן כמו שכתוב בסידור רש”ס, שהרי השל”ה סמך עליו ורצה להעתיק את תפילתו ממש, וקצת דוחק לומר שהשל”ה שינה בדוקא את הנוסח.

}עיין בגמ’ סוטה שציינתי שם ת”ר שבעה פרושין הן וכו’, פרוש מאהבה פרוש מיראה אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי’ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ופרש”י, פרוש מאהבה – מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא.

מיראה – של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש”י כאשר צוונו ה’ אלהינו וסוף השכר לבא וע”ש עוד בתוס’ הרא”ש.

ובחידושי הרשב”א מסכת מגילה דף כה ע”ב כתב וז”ל, דילמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה.

פי’ מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהן יסורין מתחרטין, אבל העושה מאהבה ומיראה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור כדאמר בריש פ”ק דראש השנה (ד’ א’) האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור, וההיא דמס’ סוטה (כ”ב ב’) דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכותה היא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומ”מ צדיק גמור לא הו’ צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

ובדרשות הר”ן (הדרוש החמישי בסגנון אחר) שאל בזה כמה שאלות, וכתב לתרץ וז”ל, ותשובת כל אלו השאלות, כי העובד מיראה שני מינים.

האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם יתברך לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתו מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו פרוש מאהבה פרוש מיראה, או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן.

והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויין בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול, ובושה וצניעות מצויין בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה’, כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיעו עונש בשביל [ביטול] מצותו.

וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר (איוב לא כג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל.

ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא שיראת השם יתברך יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה.

וכבר רמז זה רש”י ז”ל בפירושיו (סוטה לא.

ד”ה לאלפים) בדרך קצרה כמנהגו.

ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה (כ ב) יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות.

ומה שיש בין יראת חטא לחסידות, נתבאר בפרק כל כתבי (שבת קכ א), אמר במשנה ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ועושים עמו חשבון אחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, אמר ליה רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה ליטרח, והכי קתני אם היו פיקחים דידעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת.

הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים, יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השם יתברך, ויקיימהו כאשר צוה, לא שיוסיף עליו.

וזהו אומרם לא ניחא ליה למיתהני מאחריני, ובחנם לא ניחא ליה ליטרח.

אבל מדת החסידות הוא שיחפוץ ויאהב המצות עד שיהדר אותם בכל כחו ויחמוד כל דרך נאה, אף על פי שאם לא יעשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה ולא מעשה אשר אינו נכון.

ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר (תהלים קיב א) במצותיו חפץ מאד.

והחלק הזה הוא חלק העובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ, יגיע לאהוב השם יתברך, והאוהב המצות אוהב השם יתברך באמת.

כבר אמרו בספרי (ואתחנן על הכתוב דברים ו ו) לפי שנאמר (דברים שם ה) ואהבת את ה’אלהיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר (שם ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

הנה אמרו שמי שאוהב המצות ומשים אותם תמיד על לבו הוא אוהב השם יתברך, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת החסידות, וזהו שמנו אותה (ע”ז כ ב) שלישית ליראת חטא, וזהו שלא הזכיר בכל אלו המדרגות עובד מאהבה, ולפיכך הסכים ר’ פנחס בן יאיר (שם) שהחסידות גדולה מכולן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו’, ורוח הקדש גדולה מכולן, רוצה לומר שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב (תהלים פט כ) אז דברת בחזון לחסידך עכ”ל דרשות הר”ן שם, וע”ש בכל הדברים.

ובפי’ האברבנאל דברים פרק י כתב וז”ל, אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ’ הנה העבוד’ אליו ית’ אצלנו ראוי’ ומחוייב’ בבחינת החסדי’ אשר קבלנו ממנו ית’.

אם המציאות וההויות בבריא’.

ואם השמיר’ וההתמד’ במציאות.

ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור’ וירושת הארץ ושאר הטובו’ אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט.

ומפאת ההטב’ הזאת אשר הגדיל ה’ לעשות עמנו נתחייבנו לאהב’ אותו.

ומתוך האהב’ ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות.

כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.

ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ”כ מחסדים והטבות.

הנה יש לנו א”כ עם האלוה ית’ חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה.

כ”א מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם.

ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב”ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם.

וימשך ג”כ מהיראה והשמירה מהחטא.

ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.

הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש”י.

האחת כעל כל אשר גמלנו הש”י בבריאה.

ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא.

ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.

ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ”א אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

ר”ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם.

לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד.

כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כ”א בעבור השכר העתיד לבא.

וכאמרם בפ”ק דע”כ דף י”ט במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.

וכן יצא לנו מזה ג”כ שני מיני היראה אליו ית’ אם שלירא מפניו ר”ל מלהקציפו.

כי אחר שהיטיב עמנו כ”כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו.

ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.

לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כ”א בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש.

ואל המינים השנים הנזכרי’ רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא.

אמרו במסכת סוטה (דף כ”ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה.

פרוש מאהבה פרוש מיראה.

ופרש”י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב’ המיני’ האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה.

ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה.

ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית’ שהיא הבחינה השלמה.

ועם זה תבין מה שארז”ל (סוטה דף לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה.

איכא מאי דתנא דבי ר’ שמעון בן אלעזר.

גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש”י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה.

ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום.

ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים.

אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהב’ לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקדוש ברוך הוא בלבד.

ולמה א”כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש”י וליראה מלפניו.

והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר”ל הדבקות בהש”י לעבוד עבודתו.

ואמנם היראה ענינה השלילה ר”ל ההשמר מהחטא.

ולהיות החיוב גדול מהשלילה וכו’ ע”ש בכל מה שהאריך.

קרא פחות

מכתב שקבלתי מהרב יהודה שורץ שליט”א עורך גליון יין ישן וגליון הידעת

מש”ה אמת ותורתו אמת, השלום והברכה

א.

במה שדן מעכ”ת בקובץ הראשון ששלח אלי סימן יא אי מחנה ישראל חשיב מוקף מחיצות או לא.

אציין מש”כ במצפה איתן (הובא בילקוט מפרשים עוז והדר שבת ו, ב) על דברי הגמ’ בשבת שם כאן בזמן שישראל שרוין במדבר, וכתב ואע”ג דמאי דהוה הוה וכדפריך ביומא (דף ה) גבי כיצד הלבישן י”ל דנ”מ אם ילכו בזמן הזה במדבר שיירא גדולה כמו שהיו ישראל במדבר יהיה גם בזמן הזה רה”ר וכה”ג איתא בחגיגה (דף ו) וברא”ש פ”ק דחולין (סי’ כ”ג) ובפי’ המשנה להרמב”ם שלהי נזיר והפמ”ג בא”ח ס”ס שמ”ה ע”ש הביא פי’ להיפך דבזמן שהיו ישראל במדבר היה רה”י משום שהיה אז מצמיח ולא היה רשות להלך וברייתא דחשיב מדבר איירי בזמן הזה, ומיהו נראה דדוקא חוץ מחנה ישראל קאמר אבל בתוך המחנה גופה מקום הילוכן היה רה”ר לכ”ע כדמוכח בכ”ד לעיל (ה) לקמן (פ”ז ע”ב צו ע”ב צח ע”א) עירובין (יז ע”ב).

ב.

במה שהאריך שם בסי’ עד ע”ד שקרא למנשה איש טרם שמלאו לו י”ג שנה, אפשר ששייך לומר בזה עפ”י מש”כ במקום אחר דהנה איתא בטור חו”מ (הלכות דיינים, סעיף ז), שקטן פסול לדון.

וי”א שאינו ראוי לדון עד שיהיה בן י”ח שנה והביא ב’ שערות, מהא דאמר שמואל (שבת נו, א) שכל דין שדן יאשיהו מבן שמנה שנים עד בן י”ח החזיר לבעליו.

אבל בירושלמי מוכח, דמן י”ג שנה ומעלה ראוי לדון ואפילו לא הביא שתי שערות.

והיינו לדיני ממונות, אבל לדון דיני נפשות הביא בפרישה שם מהירושלמי דבעי שיהא בן כ’ שנה ושיהא לו שתי שערות, יעו”ש.

עפי”ז הקשה האדמו”ר מצאנז (בפלפול ליל שב”ק, פרשת שמיני, תשע”ג) היאך דן משה את המצרי להריגה, הרי באותה שעה לא היה ראוי לדון, שהרי עדיין לא היה בן עשרים שנה, כדאיתא ברמב”ן (שמות ב, כג) וז”ל: “ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו”ר א ה), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים”, עכל”ק.

ועיין במדרש תנחומא (שמות, סוס”ח), שבשעה שנצו אותן שני אנשים עבריים.

א”ל אחד מהם מי שמך לאיש ועדיין אין אתה איש, מלמד שהיה פחות מבן עשרים.

ותירץ, דהא דאמרינן דאין לדון בדיני נפשות לפחות מבן כ’ היינו בסתמא דאינשי, וכעין דאמרינן דאינו נקרא גדול עד בן י”ג (עי’ רש”י נזיר כט, ב).

והיינו משום דבדרך כלל בזמנים הללו בא לכלל דעת שלימה להתחייב במצוות ושיהא בכוחו לדון דיני נפשות.

אבל כד חזינן יניק וחכים טובא שחריף בדעתו כגדול בשנים, או אז שפיר נידון כגדול.

ועיין מש”כ בספר בנין אריאל (פרשת וישב), דהשבטים דנו את יוסף למיתה על דיבה שהוציא עליהם, דאע”פ שלא היה עליו חיוב בדיני אדם, סברו דבגין דיבורו לשה”ר נתחייב מיתה בידי שמים [עפ”י מה דאיתא במסכת ערכין (טו, ב) סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה”ק, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה’ וגו’], שוב רשאים לגרום לו מיתה או למכרו לעבד, דגברא קטילא קטלי.

ואע”פ דאין בית דין של מעלה דנין אלא מבן עשרים שנה [כדאיתא בשבת (פט, ב) דל עשרים דלא ענשת עלייהו], ויוסף בן שבע עשרה שנה היה, מ”מ כיון דיוסף בר חכים היה ומיושב בדעתו ושכלו, שפיר נידון כגדול, יעו”ש.

וכבר מבואר כן במזרחי (פרשת וישב), במה שנענשו ער ואונן בידי שמים, דאע”ג שלא היו בני כ’, מ”מ כיון שהיו חריפי דעת, שפיר נענשו, עיי”ש.

עד”ז ביאר בספה”ק ישמח משה (פרשת ויקרא), הא דאיתא במסכת ברכות (לא, ב) עה”פ (שמואל-א א, כה) וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר.

אלא עלי אמר זילו קראו לכהן למשחט, כיון דקא חזי דמהדרי בתר כהן, אמר להו שמואל למה לכו, הא שחיטה בזר כשרה.

אמר ליה עלי, מנא לך הא.

אמר שמואל, דכתיב (ויקרא א, ה) והקריבו בני אהרן הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה.

א”ל מימר שפיר קאמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

אתי חנה וקא צווחא קמיה וכו’, אל הנער הזה התפללתי (שמואל-א א, כו).

ודקדקו המפרשים, דלמה לו לומר מימר שפיר קאמרת, לא היו לו לומר רק מורה הלכה בפני רבך את.

והנה לקושיא זו יש לומר, דהא ידוע דקטן אין מענשין אותו בבית דין שלמטה עד י”ג שנים ויום אחד, ובבית דין שלמעלה עד כ’ שנים, ושמואל קטן הוי, דהיה תיכף כאשר גמלתו, ואיך יענשהו במיתה בידי שמים.

אך כל עיקר טעמו של דבר משום דקטן אין בו דעת, ואם כן יוסיף דעת יוסיף מכאוב.

וראיה לזה דבחכם ביותר הוי בר עונשין לפי חכמתו, מהא דמסכת חגיגה (יג, א) בהאי ינוקא דנפק אש מחשמל ושרפתו, וכן מצינו בזוהר הק’ (ח”ג קעא, א) בהאי ינוקא שדנו אותו על דכסיף לרביה בקושיות, והבן.

והיינו דאמר עלי מימר שפיר קאמרת, מיהו לפי זה דחריף אתה, אם כן מורה הלכה בפני רבך את, דהא אתה בר עונשין לפי חכמתך הגדולה, עכתו”ד.

ולפי”ז כ”ש וק”ו במשה רבנו ע”ה, שעוד מינקותו כתיב ביה (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ודרשו חז”ל (שמו”ר פרק א, אות כ) שנתמלא הבית כולו אורה, ובעודו צעיר לימים כבר היה מפולפל ובקי בכל חדרי תורה, בוודאי דשפיר היה יכול לדון ולהורות אפילו בדיני נפשות, ושפיר דן את המצרי להריגה מתורת בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין.

אולם עדיין יל”ב דהיאך נימא דכאשר הקטן חריף בשכלו, נחשב כגדול בשנים אפילו בקטנותו, הרי בכל דיני התורה רק מבן י”ג נחשב לגדול, ומהיכי תיתי לומר דתלוי בהשגת הדעת וחריפות השכל לומר דביניק וחכים נידון כגדול.

אכן אי נימא דבדיני התורה אזלינן בתר טעמא דמילתא, י”ל דכיון דהטעם דאין הקטן יכול לדון וכן מה דפטור מן העונשין הוא משום דירדה תורה לסוף דעתו של אדם, דבעוד לא מלאו לו השנים לא נתיישבה דעתו עדיין [כעין שאמרו (יבמות לג, ב) פיתוי קטנה אונס הוא], לכך לגבי דיני נפשות החמורים דבעי ישוב הדעת גדולה, צריך שיהא מיושב ביותר בדעת שלימה, שזה רק בבן עשרים.

ובאשר לכך, בגווני דחזינן קטן פחות מבן י”ג שדעתו שלימה ומיושבת לחלוטין כבן י”ג, שפיר נידון כגדול.

אמנם באנו בזה לפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא (שם כג, א ועוד).

דתינח אי דרשינן טעמא דקרא, שפיר י”ל דזיל בתר טעמא וכל שהוא חכים טפי לגדול יחשב, משא”כ אי לא דרשינן טעמא דקרא, מהיכי תיתי לן לחלק בין קטן זה לקטן אחר וכל שלא מלאו שניו נידון כקטן, עכתוד”ק של כ”ק מרן אדמו”ר מצאנז שליט”א.

ועכ”פ לפי”ז אפשר שלגבי מנשה קרי ליה איש עוד טרם שמלאו לו י”ג שנה דאפשר שהיתה דעתו שלימה ומיושבת לחלוטין כבן י”ג, וע”כ שפיר נקרא איש.

ג.

עוד שם בסי’ פב בענין מטהו של משה, אציין עוד בזה מש”כ בעבר

[והריני מוסר הכא מודעא שרוב הדברים שנביא להלן, הם פרי עמלו של הרה”ג רבי יצחק אייזיק אונגאר שליט”א מחו”ר כולל צאנז י-ם, ועל כך תשואות חן חן לו], איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט) וז”ל: “ר’ לוי אומר, אותו המטה שהיה לו למשה רבינו נברא בין השמשות ונמסר לאדם הראשון מגן עדן, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך מסרו לנח, ונח לשם, ושם מסרו לאברהם ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב ויעקב הוריד אותו למצרים ומסרו ליוסף בנו”.

“כשמת יוסף ושללו ביתו, נתנה בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את המטה ואת האותות אשר עליו, וחמד אותו בליבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך הגן של ביתו, ולא היה אדם יכול לקרב אליו עוד.

כשבא משה לתוך ביתו, נכנס לגן ביתו של יתרו וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו ושלף ידו ולקחו, וראה יתרו למשה ואמר זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו את צפורה בתו לאשה, שנאמר (שמות ב, כא) ויואל משה לשבת את האיש”, עכ”ל.

וכעי”ז מבואר בילקוט שמעוני (פרשת שמות, רמז קסב) וז”ל: “וירד האיש משה אל גינת רעואל אשר אחרי הבית, ויתפלל אל אלוקיו אשר עשה איתו נפלאות רבות.

ויהי בהתפללו, ויבט בצידו, והנה מטה ספיר מוצב ארצה והוא נטוע בתוך הגינה.

ויקרב אל המטה, והנה חקוק בו שם ה’ אלוקים צבאו-ת כתוב ומפורש על המטה, ויקרא בו, ויתלשהו כהיתלש עץ יער מסובכו, ויהי למטה בכפו.

הוא המטה הנברא בתבל מפעלות אלוקים אחרי בוראו שמים וארץ וכל צבאם, ימים ונהרות וכל דגתם.

ויהי בהיגרש אדם מגן עדן ויקח את המטה בידו ויצא ויעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגיע המטה עד נח, ויותר אל שם ואל תולדותיו, עד הגעתו אל ידי אברהם העברי, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, גם את מטה האותיות ירוש ירש”.

“ויהי כברוח יעקב פדנה ארם ויקחהו בידו.

ובבואו אל יצחק אביו בארה שבע נטוש לא נטשו.

וברדתו מצרימה לקחו בידו ויתנהו אל יוסף שכם אחד על אחיו, כי באמצו לקחו יעקב מיד עשו אבי אדום.

ויהי אחרי מות יוסף, וישבו שרי מצרים בית יוסף.

ויגיע המטה אל יד רעואל המדיני, ובעת צאתו ממצרים לקחו בידו ויטעהו בתוך גינתו, ויבחנו כל גיבורי קיני לתלשו בבקשם לקחת צפורה בתו ולא יכלו.

וישאר בתוך הגן עד בא אשר לו המשפט ויקחהו.

ויהי כראות רעואל את המטה בידו ויתמה על ככה, ויתן רעואל צפורה בתו למשה”, ע”כ.

ועוד שנינו במדרש (במדבר רבה, פרשה יח, סימן כג) על מה שאמרה תורה (במדבר יז, כג) שכל אחד מהשבטים הניח מטהו בתוך אוהל מועד ופרח מטה אהרן, שנחלקו בזה איזה מטה היה מטה אהרן, וז”ל שם: “ומטה אהרן, יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (בראשית לח, יח) ומטך אשר בידך.

וי”א הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח, שנאמר והנה פרח מטה אהרן.

ואית דאמרי נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם כולכם מקורה אחת טלו מקלכם.

ועל מה עשה, (משלי כ, ג) כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע, שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח.

וגזר הקב”ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ, שנאמר (במדבר יז, כג) ויוצא פרח ויצץ ציץ והפריח בו בלילה, ועשה פרי ויגמול שקדים, גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי.

ולמה שקדים ולא רימונים ולא אגוזים, לפי שנמשלו ישראל בהם.

ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ”ק ונגנז, ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה’ מציון, רדה בקרב אויביך”.

ולפי דברי המדרש נמצא שהמטה שהיה ביד יהודה אינו המטה שהיה אצל משה רבינו, אלא היו שני מטות נפרדים, ובעניין מטה אהרן נחלקו הדעות אם היה של יהודה או של משה רבינו.

אבל בילקוט שמעוני (פרשת חוקת, רמז תשסג) כתב: “קח את המטה, זה שאמר הכתוב (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה’ מציון.

זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר (בראשית לב, יא) כי במקלי עברתי.

והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (שם לח, יח) חותמך ופתילך ומטך אשר בידך.

והוא היה ביד משה, שנאמר (שמות ד, יז) ואת המטה הזה תיקח בידך.

הוא היה ביד אהרן, שנאמר (שם ז, י) וישלך אהרן את מטהו.

והוא היה ביד דוד, שנאמר (שמו”א יז, מ) ויקח מקלו בידו.

והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש.

וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם.

לכך נאמר מטה עוזך ישלח ה’ מציון”, עכ”ל.

אמור מעתה, שהמטה שהיה ביד משה רבינו הוא המטה שהיה ביד יעקב אבינו וכן היה ברשות יהודה, ובזה המטה יגאל אותנו משיח צדקנו במהרה בימינו.

והנה יש לחקור היכן טמון המטה הזה, שהוא מוכן ומזומן למלך המשיח.

ולכך נקדים דבר נפלא דאיתא במדרש זרובבל [שהוא מוסמך מהקדמונים, וגם הרה”ק רבי חיים ויטאל זי”ע בספרו עץ הדעת טוב עה”ת (פרשת ויחי) מביא ממנו].

וזה לשון המדרש: “ואני זרובבל שאלתי לשר צבא ה’ על אודות אותות הקץ.

ויאמר אל מטה ישועות יתן ה’ לחפצי בה אם מנחם בן עמיאל.

והמטה הוא שוהם הוא הגנוז ברקת עיר נפתלי.

והוא המטה אשר נתן ה’ לאדם ולנח ולשם, לאברהם וליצחק ויעקב ויוסף, למשה ואהרן, ליהושע ולדוד המלך.

ומשום יוציאהו אליהו ויתנו לאדם שמו נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף, והוא יביאנו אל חפצי בה אם מנחם בן עמיאל”, ע”כ.

והנה רקת עיר נפתלי הוא עיה”ק טבריה, וכדאיתא בגמרא (מגילה ו, א).

הוי אומר, המטה של מלך המשיח גנוז כעת בעיה”ק טבריה, ואליהו הנביא יבוא ויוציאהו משם.

ויהיו הדברים תואמים למה דאיתא במסכת ראש השנה (לא, ב) שמשם עתידין ליגאל.

וכן מבואר במדרש (ילקו”ש, בראשית, רמז קסא) שטבריה משלמת למשיח, וכיון שביאת המשיח תתחיל בטבריה, לכן דווקא שם טמון מטהו של מלך המשיח, במקום שיתגלה במהרה בימינו, עד כאן דברי הרב.

בברכה מרובה

{בע”ה }

עש”ק פר’ ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ”ק

{פה קרית ספר יע”א}

ע”ד מה שהקשה כת”ר מדברי רש”י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.

דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות עכ”ל.

ומאידך איתא בתנא דבי אליהו זוטא פי”ט { א”ה רק אציין שהפרקים הללו שבתד”א זוטא אינן מן התד”א, וכמבואר בדברי הערוך שהתדא”ז המקורי קצר מן התדא”ז שלנו, אלא שנוסף מן הפרדר”א, וכן הרמח”ל במס”י סדר ויכוח הביא מאמר זה בשם הפרדר”א, וכן המדרש הנקרא בראשית רבתי לר’ משה הדרשן, פרשת תולדות עמ’ 104, העתיק מאמר זה תני ר’ אליעזר כשהיו וכו’, היינו שזהו מפרקי דר”א.

}וז”ל, אמרו כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר [לו] יעקב לעשו, עשו אחי שנים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העוה”ב אינו כן בכל מדות הללו, רצונך טול אתה העוה”ז ואני אטול העוה”ב, מנין שכך הוא, שנאמר מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כ”ה ל”א) כשם שהיינו אומרים בבטן, [מיד כפר עשו בתחיית (במתים) [המתים], מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו], באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה”ז [ונטל] יעקב העוה”ב [בחלקו], עכ”ל.

והקשה כת”ר, חדא מ”ט פרש”י שהיו מריבין בנחלת ב’ העולמות, כיון שחילקו אותו ביניהם, ואם המריבה היתה קודם החלוקה, מ”ט לא הזכיר זה המדרש, ובלאו הכי וכי יעקב רצה עוה”ז, ואם היה רק על עוה”ב א”כ מהו ‘שני העולמות’, וגם אינו מובן מה רצו שהיו מריבין בנחלת העוה”ב, הרי אינו תלוי אלא במעשי האדם ע”כ דבריו.

תשובה ראשית כל יש לידע דלעולם לא שייך להקשות סתירה בין ב’ מדרשים, אלא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והיכא דאיכא לתרוצי מתרצינן, ונראה אה”נ יתכן שבתחילה היו מריבין בנחלת ב’ העולמות, ולאחמ”כ הושוו וחלקו ביניהן, והמדרש אינו עשוי להזכיר מה שהיה קודם ההסכם שעשו.

והדבר ידוע שכאשר ישנו הסכם ע”פ רוב קדם לזה ויכוח או מריבה שהיתה, ולא הוצרך להזכיר זאת, ומצאתי כדברינו בס’ פענח רזא לא’ מן הראשונים בעלי התוס’ בפרשת וישלח, וז”ל שם, ויפצר בו ויקח, הפציר בו כ”כ מפני כי בבטן אמם כשנחלקו בנחלת ב’ עולמות הושוו יחד שיטול עשו עוה”ז ויעקב עוה”ב וכו’ ע”כ, ומבואר מלשונו שהיו מריבין ומכח זה הושוו יחד.

ומשה”ק אם יעקב דרש גם עוה”ז, התשובה לזה ברורה דאה”נ, דע”י שיהא ליעקב כל צרכיו בעוה”ז יוכל לעבוד עבודת הקודש בלי טירדא, משא”כ אם כל הזמן יעמול ביגיעו להשיג פת לחם ולהנצל מצרות וכו’, זה בודאי מבטלו מן העבודה.

וז”ל הרמב”ם הלכות תשובה פ”ט ה”א, מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה’ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית.

כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות.

אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו’.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה’ וגו’, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה’ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

ושם בהלכה ב, ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’, ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, עכ”ל הרמב”ם, והדברים מאירים וברורים.

וגם מה שבירכו יעקב מטל השמים ומשמני הארץ וכו’, היינו שיוכל לעסוק בתורה, וזהו יעבדוך עמים, וכמ”ש באמרי בינה דרוש ב לשבת הגדול וז”ל, וקבל יעקב ברכת עוה”ב כמ”ש בהע”ק ויברכהו ויתן לך אלקים מטל השמים שהשפע לא יהי’ ברב רק כמו טל שלא יקלקלו אותו אח”כ בהדרגה ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושלא יהי’ העושר שמור לו לרעתו יעבדוך עמים וכו’ היא במד’ הגבוה שמלאכתו יהי’ נעשת ע”י אחרים עכ”ל.

והנה במה ששאל מהו מריבין בנחלת ב’ העולמות, אי נימא דעיקר הויכוח מצד יעקב היה על העוה”ב, ומה שייך מריבה בכ”ז, הנה המס”י הביא דברי התד”א הללו, ופתח שם פתח להבין הדברים, עי”ש שהאריך לבאר ענין ב’ הדעות הרווחות בעולם, האם העיקר הוא העוה”ב וכל מה שנברא בעוה”ז הוא לצורך העוה”ב, או שהעיקר הוא העוה”ז, והביא שם מאמר זה לבאר שאנו בני יעקב בדעת הזו שהעיקר הוא עה”ב.

ויש להביא בזה עוד מ”ש רז”ל על הפסוק (יהושע פרק כד פסוק ד) ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים, שירדו לפרוע שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, ועשו לא רצה, ולכן לא נטל חלק בארץ.

וכן אמרו רז”ל עוד בבראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פב סימן יג), וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ר’ אליעזר אמר מפני שטר חוב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ר’ יהושע בן לוי אמר מפני הבושה עכ”ל.

וכתב רש”י (בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק ז), ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת (טו יג) כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.

ומפני הבושה, שמכר בכורתו ע”כ.

והענין בזה הוא שהיה כאן תכנית אלהית בהשתלשלות גילוי היחוד בבריאה, והיה זה מוטל על זרע יצחק, ולקח זה יעקב בחפץ לב לירד למצרים, ומאידך עשו נמלט מבעוד מועד אל הר שעיר, וזהו המכוון הפנימי בדברים דלעיל שנטל יעקב העוה”ב ועשו העוה”ז.

וז”ל האלשיך על יהושע שם, וזהו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, כי גם זה בנו בצד מה יקרא.

והענין יהיה מה שכתוב אצלנו במקומו, כי צאת עשו ברחם אחד ובפעם אחת עם יעקב, והיותו גם הוא מרבקה הוא שלמות ליעקב.

כי הלא ראוי ליצחק לעשות כאברהם לקחת שפחה כהגר להטיל בה זוהמא תחלה ואחר כך יצא יעקב, לא היה אפשר כי נתקדש בעולה תמימה, ומשמנה ימים נרצה על ידי מילה לקרבן לה’, ואיככה אחרת כהגר יקח לו זולת בת זוגו.

על כן מה עשה הוא יתברך, הביא את עשו בן יצחק ויעקב בכרס אחד בבת אחת בבטן רבקה, וכל אחד מבחינתו זו נפש קדושה וזה לא, וכל אחת שאבה הבחינה שלה, עשו בן יצחק שאב בבטן רבקה בחינה שלו שבזרע יצחק, ויעקב שאב בחינת הקדושה, וכמאמר רבותינו ז”ל בפסיקתא, כי איך יצא עשו בן יצחק אדמוני.

כי אם בהיותו בבטן רבקה שתה כל דם נדות אמו.

והוא מאמרנו זה, כי הדם נדות הוא נמשך מצד אחר והוא שאב את הכל, ועל דרך זה הוא מה ששאב מבחינת הזרע.

ויובנו בזה מאמרי רבותינו ז”ל רבים ונכבדים.

כלל הדברים, כי בבחינת תועלת יעקב בהיות עשו בן יצחק עמו שם, לשתשאר בחינת הקדושה שלמה וגדולה ליעקב, והיא הנאה רבה וגדולה ליצחק, להוציא את יעקב זך, להוציא ממנו מטה שלמה.

על כן גם שניהם בנים ליצחק יקראו, נוסף על שגם עשו מרבקה היה כמדובר.

ואין זה רק מהבחינה הנזכרת, כי לפי האמת אין נקרא זרע לאברהם וליצחק כי אם ביעקב, וכמאמרם ז”ל (נדרים לא א) כי ביצחק ולא כל יצחק.

והראיה, כי הנה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

ולמה זה נטל ירושתו מיד, וזה ירד למצרים להשתעבד הוא ובניו.

אך אין זה רק על כי ביעקב ובניו בלבד מתקיים זרע אברהם ויצחק, ולא בעשו לבד.

על כן מקרא שכתוב (בראשית טו יג – יד) כי גר יהיה זרעך כו’ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהוא לרשת נחלת הארץ אינו כי אם ביעקב בלבד, אך עשו בן יצחק, הבלתי נקרא זרעך, לא פורע חוב אביו ולא נוחל נחלתו, רק על היותו בן מחלצי יצחק ומרבקה אשתו לא יצא קרח מלינתן לו מקום ירושה מאז, הוא שעיר.

וזהו ואתן לעשו כו’ ויעקב ובניו ירדו מצרים עכ”ל הק’.

וראיתי כעת בפי’ המהר”ל גור אריה על רש”י שם, וז”ל, מריבים בנחלת שני עולמות.

יש מקשים למה היו עתה מריבים בתוך הבטן בשני עולמות, ועוד אם האחד נצח השני – וכי יקח בבטן העולם ממנו, ועוד עולם הבא – אשר יחפוץ ויבחר בו השם הוא הקדוש ויקרב אותו לו (עפ”י במדבר טו, ה).

וכתב עוד, ויש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים – אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו.

אם כי מצד הטבע היו אפשר להיות יחד אין עיקר האדם הטבע, ולפיכך אף בבטן אמם היו מתרוצצים ומתנגדים זה לזה.

ולא שהתנגדות הוא להם מצד עצם מציאתם בעולם הזה, שאם כן כל זמן שאין להם מציאות בעולם הזה ויצאו לאויר העולם – לא היה ראוי שיהיה נמצא התנגדות הזה, אבל מצד שם מציאות מה הם מתנגדים.

ולפיכך אמרו (ילקו”ש תולדות רמז קי) כי ההתנגדות בבטן אמם קודם מציאותם בעולם הזה – מורה על המריבה בעולם הזה ובעולם הבא.

וכאשר היו בבטן אמם, המורה על השתוף ביניהם שהרי בטן אמם כולל אותם, ואין שתוף ביניהם, לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו – לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם מציאות מה – מתנגד לעשו, וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלימות, רק במה שיש לו מציאות מה – מתנגד ליעקב, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם קודם שלימות המציאות בעולם הזה היו מתרוצצים.

ודבר זה – מה שהם מתנגדים מצד מציאות מה – (ו) הוא המריבה בשתי עולמות.

שכל התנגדות שיש לשני דברים היינו שכל אחד רוצה לדחות את השני בעבור שהוא מתנגד אל מציאותו, ויעקב ועשו שהיו מתנגדים בבטן אמם טרם יצאו לאויר עולם המציאות – אם כן כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו כלל המציאות, שהוא עולם הזה והעולם הבא, וידחה המתנגד לו.

הארכנו לבאר זה להראות הפלגת דברי חכמים.

ומכל מקום יש לך רמז כי עשו הגיע לחלקו מן המריבה – עולם שיש בו גנאי וחרפה, ולפיכך הוא ראשון לרחם, שהוא יצא ראשונה, ואליו הוא קרוב.

ויעקב רחוק ממנו מצד שהוא מסולק מן הטנופת, וקרוב לעולם הנכבד, והוא יצא אחרונה עכ”ל המהר”ל.

{בס”ד אור לט’ תשרי תשע”ו}

שאלה – אמרי’ בפיוט הן במלאכיו לא יאמין, וצ”ע דהמלאכים אין להם בחירה.

ועוד תמוה מ”ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו’, הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ”ש.

{תשובה – א) הנה המקור לזה מקרא מלא הוא בס’ איוב (פרק ד פס’ יח): הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה.

}

וברלב”ג: לא יאמין הוא מענין אמת ר”ל שלא ישיגו האמתות והקיום מעצמותם אבל להם סבה בהיותם אמת כמו שיש להם סבה בהיותם נמצאים ולזה היה חסרון בחק אלו הנמצאים הקדושים ביחס אל השי”ת וזה כי הש”י לבדו יהיה אמתותו וקיומו מעצמותו או יהיה הרצון בזה שהש”י לא יאמין בהם שישלימו מעצמם מה שהוכן להם מהפעולות אם לא יהיה בזה עזר מהש”י וזה הדבר כבר בארנוהו במה שאין ספק בו בחלק הג’ מהמאמר החמישי בספר מלחמות ה’.

תהלה – רוצה לומר אורה ויהיו הלה והלל שני שרשים בענין אחד והרצון בו ולא במלאכיו ישים אורה ר”ל שאין האור להם והוא ההשגה במה שהם משיגים מצד עצמותם אבל מצד הסבה ראשונה והוא השם יתברך ואולם השם ית’ אין לו ההשגה במה שישיג מזולתו.

אכן פשטות המקראות הם שאין לו בהם אמונה ר”ל שיוכלו לבטל מעבודתם וע”ז תמה הרי אין להם בחירה, וכ”כ מפרשים אחרים, וראשית כל נעתיק הלשונות בזה.

כתב הרב אלשיך שם באיוב: הן בעבדיו לא יאמין כו’.

.

.

או יאמר, ראה נא כי אין לבטוח במי שאמרו עליו כי בטבעו לחטוא, ומי יאמר זכיתי לבי שתקפיד איוב, כי אין ספק שהאלקים מצא בך ערות דבר, כי הלא הן בעבדיו שלומי אמוני כל דור לא יאמין, כי על כן לא יכנה שמו על הצדיקים בעולם הזה, ובמלאכיו גם שאין להם יצה”ר ישים תהלה, כענין המלאכים שהלכו להפך סדום, שדקדק הוא ית’ עמהם על אומרם משחיתים אנחנו וגורשו ממחיצתם כמ”ש ז”ל, עד בא יעקב להר המוריה.

ועתה שא נא ק”ו, ומה אם מלאכים משוללי גוף נמצא בהם אשמת דבר, ק”ו (יט) שוכני בתי חומר הם נפשות בני אדם, השוכנים תוך הגופים שהם בתי חומר, כי ראה נא הפסד איכותם מצד היותם לבושי חומר, שישכחו יום המיתה, אצ”ל עודם בריאים וחזקים, כי אם אפי’ בהביא עליהם הוא יתברך ייסורי חלאים אשר ימותו בהם, מעכבם טפשות חומרם לשוב אל האלקים כדי לתת דין לפניו ית’, וז”א אף שוכני בתי חומר אשר בעפר שהוא יסודם הם הגופים ידכאום מן השמים בחלאים לפני עש, שהוא כי קודם יאכלם עש רמה ותולעה בקבר, ידכאום פה בחולי למען יתעוררו ויזכרו מעלליהם, ואל על יקראוהו בתשובה וכו’.

עכ”ל האלשיך.

הנה האלשיך ז”ל פי’ זה כפשוטו וכנ”ל, אכן מלשונו נראה שבא קצת לתרץ קושי בזה, איך יתכן שתהא טענה על משגה של מלאכים, וע”ז תי’ שהקב”ה מדקדק עמהם וכו’, אך זה לא בא לתרץ הקו’ שהמלאכים אין להם בחירה.

וברבינו בחיי פרשת וירא: כי משחיתים אנחנו.

היה להם לומר “כי משחית ה'”, אבל תלו הפעולה בעצמם, ולא זזו משם עד שהודו על כרחם כי אין הדבר תלוי בהם, אבל הם שלוחים מאת הש”י, זהו שהוצרכו לומר: וישלחנו ה’ לשחתה.

וזהו שאמר הכתוב: (איוב ד, יח) “הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה”.

וכתיב: (איוב טו, טו) “הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו”.

אכן נראה דלכו”ע גם אם אין זה זהו הביאור מ”מ אמת הוא שפעמים אין המלאכים מקיימין שליחותן כראוי, וכן מוכח מהרבה מאמרי רז”ל.

איתא בשו”ט מדרש תהלים (ע”פ מהדו’ ר”ש בובר) מזמור קיט [לז – קיט, צ]: לדור ודור אמונתך וגו’.

השמים והארץ עומדין על האמונה, שנאמר חסדי ה’ עולם אשירה לדור ודור וגו’ (תהלים פט ב), וכה”א מי יאמר זכיתי (לבבי) [לבי] טהרתי מחטאתי (משלי כ ט), הן בקדושיו לא יאמין (וכוכבים) [ושמים] לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ומי נמלט והכל עומדין בדין, לכך נאמר למשפטיך עמדו היום וגו’.

ואי’ עוד במדרש תהלים מזמור יט ר’ לוי אמר בכל יום ויום עומדין בדין לפני הקדוש ברוך הוא, למה שהן מתביישין לצאת, ואומרים לפי שהבריות משתחוים לנו ומכעיסין להקב”ה, ומה עושה, מאיר לפניהם חצים שנאמר לאור חציך יהלכו (חבקוק ג’), והן יוצאין בעל כרחן, שנאמר בבקר בבקר משפטו (יצא) יתן לאור [לא נעדר ולא יודע עול בושת] (צפניה ג ה), מהו לא נעדר, לא פסקין, הא כמה דאת אמר לכולם בשם יקרא [וגו’ איש לא נעדר] (ישעיה מ כו), ומהו לא יודע עול בושת, לא חכמין ולא בהתין, טעוון דפלחין להון לקיין ולא בהתין.

וכ”א בגמ’ מסכת סנהדרין דף קי ע”א, אמר רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו מלמד שעלו שמש וירח לזבול אמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חצים אמר להן בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם והאידנא לא נפקי עד דמחו להו.

וכן אי’ עוד במסכת חולין דף ס ע”ב רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך, ומבואר ג”כ שהי”ל עונש על טענה שהיה עליה.

ובמדרש שכל טוב פרשת בשלח לחד מן קמאי אי’, ועוד שהוא משובח בכל ועל כל, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה’ ידמה לה’ בבני אלים (תהלים פט ז), ואומר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (שם שם ח), ואומר הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ק”ו לאדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, בחייו בושה וכלימה באחריתו רימה ותולעת, איך יכול לומר זך לקחי ובר הייתי בעיניך, אלא להיות כל מעשיו לשם שמים, אולי ימצא חן לפניו עכ”ל.

ומרגלית יקרה מצאתי בס’ באר שבע מסכת סנהדרין דף קיג ע”א, וז”ל: וי”ל דהיינו דוקא למלאך מן הנפרדים החוטאים שכתוב בהם (איוב ד, יח) ובמלאכיו ישים תהלה, והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמה בענין סדום, כשאמרו (בראשית יט, יג) כי משחיתים אנחנו, אבל אם המלאך הוא מן הנטיעות דהיינו מן הכת שאינן חוטאין והוא מטטרון שר הפנים, יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, כמו שכתבו חכמי האמת (מובא ברבינו בחיי בראשית ג, ו מתנחומא שופטים יח, והובא ברש”י שמות כג, כא) בפסוק (שמות כג, כא) כי לא ישא לפשעכם.

ונעתיק באריכות [להשלמת המובן] { והנה ידעתי כי שמא ירצה הקורא לדלג על אריכות הלשון בזה, והרשות נתונה לכל, ומ”מ העתקתי למי שירצה בזה.

}לשון רבינו בחיי שמות פרק כג כ:

הנה אנכי שולח מלאך לפניך.

ע”ד הפשט ענין הפרשה הזאת שהקב”ה הודיע למשה כי ישראל עתידים שיחטאו בעגל, ולכך אמר: “כי לא ישא לפשעכם”, בלשון יחיד ולא אמר “לחטאתיכם”.

ועל כן אמר להם שישלח עמהם מלאך מאחר שאינם ראוים שתלך שכינה עמהם.

והנה משה רבינו ע”ה בכח תפלתו בטל זה שלא נתקיים בימיו, אבל נתקיים אחריו בימי יהושע שחזר המלאך הזה למקומו.

וטעם “לשמרך בדרך” שישמור אותם בדרך המדבר.

וטעם “אשר הכינותי” כלומר לשבתי כענין: (לעיל טו, יז) “מכון לשבתך פעלת” והוא בית המקדש, והוא הלשון שהזכיר שלמה: (דברי הימים – א כט, יט) “ולבנות הבירה אשר הכינותי”.

והמלאך הזה על דעת רבינו חננאל ז”ל היה מיכאל השר הגדול, כענין שאמר גבריאל לדניאל: (דניאל יב, א) “ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך”, וכתיב: (שם י, כא) “ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם”, והוא שנראה ליהושע, והוא שאמר לו: (יהושע ה, יד) “אני שר צבא ה’ עתה באתי”, ופירשו רז”ל: כי מה שיזכור בו “כי שמי בקרבו” באורו: שנקרא “שר צבא ה'”, כענין שכתוב: (מלכים – א ח, מג) “כי שמך נקרא על הבית הזה”, שנקרא בית ה’.

ומה שאמר כי לא ישא לפשעכם, כלומר יש לכם להשמר מפניו שלא תחטאו שאף על פי שאני שולחו איני שולחו לשאת עון, כי אני הנושא והמוחה, כענין שכתוב: (ישעיה מג, כה) “אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך” ע”כ.

גם זה דעת ר’ אברהם ז”ל שהמלאך הזה הוא מיכאל.

וראיתי אחד מבעלי הקבלה שאינו מרחיק הדעת הזאת ואומר: כי קרוב אל הדעת שיהיה המלאך הזה מיכאל, והוא ממונה על הסליחה כי הוא שר החסד, ומזה אמר: “כי לא ישא לפשעכם”, כלומר אף על פי שהוא ממונה על כך ואין צריך לומר שיעשה מה שאינו ממונה עליו, והוא השרף שנראה לישעיה, שהזכיר בו הכתוב: (שם ו, ו) “ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה”, ודבר ברור הוא שהיה מיכאל, שכן דרשו רז”ל בפרק קמא דברכות: (ברכות ד ב) גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאילו במיכאל כתיב: “ויעף אלי אחד מן השרפים”, ובגבריאל כתיב: (דניאל ט, כא) “והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף”, ואומר שם בגמרא: מאי משמע דהאי קרא במיכאל, דכתיב: (שם י, יג) “והנה מיכאל אחד השרים הראשונים” וגו’, ואמר רבי יוחנן אתיא אחד אחד, כתיב הכא: “ויעף אלי אחד מן השרפים”, וכתיב: “והנה מיכאל אחד מן השרים”.

ומה שקרא הכתוב למיכאל “שרף” והוא של מים, הכל לפי הענין, כי היה בידו רצפה של אש, ועוד לפי שנהפכה מדת רחמים למדת הדין, הוא שכתוב: (ישעיה ו, ט – י) “לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע” וגו’ “השמן לב העם הזה” וגו’ והוא שאמר לו: (שם, ז) “וסר עונך וחטאתך תכופר”, וזה ראיה שהוא ממונה על הסליחה.

ומפני זה המלאך שבפרשה הזאת הוא השרף שבישעיה ולכך הזכיר בכאן “כי לא ישא לפשעכם” והכוונה לומר כי אפילו מה שהוא ממונה עליו אין לו רשות לעשות בלא רשותי, ואפשר לומר כי הדעה הזאת רמוז בכאן באמרו: “כי ילך מלאכי לפניך”.

והנה גזרת המלאך הזה נתבטלה כל ימי משה, כי משה בטל אותה בכח תפלתו שלא יהיו ישראל נמסרים ביד מלאך כל ימי חייו של משה, כי הוא היה ממלא מקומו של מלאך, אבל אחרי מות משה חזר המלאך למקומו, הוא שכתוב: (יהושע ה, יד) “אני שר צבא ה’ עתה באתי”, וזה מיכאל, כי זה הוא מן ארבע מחנות שכינה שהוא שר צבא מחנה, ודרשו רז”ל: (תנחומא משפטים יח) “עתה באתי”, אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך וגו’.

ועל דרך המדרש: (שמות רבה לב, ג) “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”, אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שנעשיתי לכם במדבר, שנאמר: (לעיל יג, כא) “וה’ הולך לפניהם יומם”, ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, הוי אומר: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”.

אתה מוצא בשעה שאמר ישראל: (להלן כד, ז) “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”, אמר הקדוש ברוך הוא צויתי לאדם הראשון מצוה אחת שיקימנה והשויתיו למלאכי השרת, שנאמר: (בראשית ג, כב) “הן האדם היה כאחד ממנו”.

אלו שקבלו תרי”ג מצות אינו דין שיהיו חיים וקיימים לעולם.

(להלן לב, טז) “חרות על הלחות”, רבי יהודה ורבי נחמיה פליגי, רבי יהודה אומר חרות מן השעבוד, רבי נחמיה אומר חרות מן מלאך המות.

וזהו שאמר הכתוב: (במדבר כא, יח – יט) “וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות”, מן המדבר נתנה תורה מתנה לישראל, ומתוך התורה שנתנה מתנה נחלו אל לעולם, “ומנחליאל במות”, ומתוך שהיתה הכונה שיחיו לעולם בא מות, אמר הקדוש ברוך הוא: בשטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו שלש שעות, (תהלים פב, ו – ז) “אני אמרתי אלהים אתם” וגו’, “אכן כאדם תמותון”, לשעבר הייתם משתמשים ע”י רוח הקודש ועכשיו אי אתם משתמשים אלא על ידי מלאך, הוי אומר: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”.

זהו שאמר הכתוב: (ירמיה ג, יט) “ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים”, אמר הקדוש ברוך הוא: אני ואתם חשבנו שתהיו אתם בנים ואני האב, איך עשיתם שאכניס אומות העולם ביני וביניכם, שנאמר “איך אשיתך”, לשון הבדלה, כמו: (בראשית ל, מ) “וישת לו עדרים לבדו”, ואתן לך ארץ חמדה, ארץ שחמדוה גדולי עולם, אברהם אמר לבני חת: (שם כג, ד) “תנו לי אחזת קבר עמכם”, הקדוש ברוך הוא אמר ליצחק: (שם כו, ג) “גור בארץ הזאת”, יעקב אמר: (שם נ, ה) “בקברי אשר כריתי לי”.

“נחלת צבי”, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה, “צבאות גוים”, ארץ שנתאוו לה מלכי עולם, כיצד, כתיב: (יהושע יב, ט) “מלך יריחו אחד מלך העי אשר מצד בית אל אחד”, ואין בין יריחו לעי יותר משלשה מילין והוא אומר כך, אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ ולא היה לו מקום בארץ ישראל לא היה נקרא מלך, למה לפי שהיו מתאוין לארץ ולפירותיה.

א”ר פרנך בשם ר’ יוחנן ראה מה כתיב: (יהושע ז, כא) “וארא בשלל אדרת שנער”, פורפירא בבלאה שהיה מלך בבל לובש כשהוא ביריחו, ואומר: (ירמיה ג, יט) “אבי תקראי לי”, שהוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם ים סוף ואתם עשיתם עגל, לא חסרתי לכם דבר ואתם בגדתם בי, עו”ג בגדו בי ונתתי להם שרים לשמרם, אף אתם אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם, הוי אומר: “הנה אנכי שולח מלאך”.

וע”ד הקבלה: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך”, המלאך הזה אינו מן הנפרדים החוטאים, שכתוב בהם: (איוב ד, יח) “ובמלאכיו ישים תהלה”, והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמם בענין סדום כשאמרו: (בראשית יט, יג) “כי משחיתים אנחנו”, אבל הוא מן הנטיעות, וזהו שדרשו במדרש תנחומא: (תנחומא משפטים יח) “כי לא ישא לפשעכם”, לפי שהוא מן הכת שאינן חוטאין, והוא מטטרון שר הפנים, ולכך אמר “לשמרך בדרך”, כי תרגום: משמרת, מטרת, והוא מדת הדין, ולכך אמר “לפניך”, כלשון: (חבקוק ג, ה) “לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו”, ואומר: “כי ילך מלאכי לפניך”, וזהו לשון “מלאכי”, כלומר מלאכי החביב אצלי שעל ידו אני נודע בעולם, ועליו נאמר: (להלן לג, יד) “פני ילכו”, כשבקש משה ואמר: “הודיעני נא את דרכך”, בקש ממנו מדה שיהיה נודע בה, והשיב לו: “פני ילכו”, וזהו: (ישעיה סג, ט) “ומלאך פניו הושיעם”, מלאך שהוא פניו, ועל כן אמר: “וצרתי את צורריך”, על ידו, ואמר עוד: “והכחדתיו”, כי במדת הדין נכחדים האויבים, ומה שנקרא “מלאך” והוא אינו מן הנפרדים מפני שהנהגת העולם בו שהוא מדת הדין, ומה שאמר: “השמר מפניו”, כי ממדת הדין יש לו לאדם להשמר שלא יענש בחטאו, ולכך הזכיר בו לשון שמירה ולשון פנים, ואמר: “ושמע בקולו”, אזהרה שלא יקצצו בנטיעות, ולכך אמר מיד: “אל תמר בו”, ודרשו רז”ל: (שמות רבה לב, ד) “אל תמר בו”, אל תמירני בו, אלא שיתבונן כי הכל אחד והכל מיוחד בלי פרוד, “כי לא ישא לפשעכם”, יאמר כי המלאך הזה יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, ואעפ”כ לא ישא לפשעכם אם תמר בו, כי כל הממר בו ממר בשמי המיוחד שבקרבו, ומה שהזכיר דוד ע”ה: (תהלים קל, ד) “כי עמך הסליחה”, ודרשו רז”ל: לא מסרת אותה למלאך, באור זה למלאך מן הנפרדים, “כי שמי בקרבו”, שמי המיוחד בקרבו, (ישעיה כו, ד) “כי ביה ה'”, וזהו שתרגם אונקלוס: ארי בשמי מימריה, והכוונה בזה כל מה שהוא אומר אינו אומר אלא בשמי, ובאר בזה כי קולו הוא קול אל עליון, וזהו שאמר: “כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר”, לא אמר “ידבר”, לבאר כי קולו הוא דבר ה’, ורצונו כי בו ידבר, זה משפיע וזה מושפע, השולח הוא המשפיע והמלאך הוא המושפע שנאצל ממנו, כשם שביצירה התחתונה נאצלה אשה מאיש, שנאמר: (בראשית ב, כג) “לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת”, וכן מצינו בכל מקום שכתוב בתורה: (ויקרא ב, ו – טו) “מנחה הוא”, (להלן כט, כה) “והאשה ההוא”, כתיב “הוא” וקרינן “היא”, לבאר כי היא בכלל הוא, וכן תמצא בפסוק ראשון בראשו וסופו ה”א יו”ד וא”ו שאחריו ה”א, וענין זה רמזו הרב ז”ל בפסוק: (ויקרא ב, יא) “כל המנחה”.

וכאשר חטאו ישראל בעגל נסתלק מביניהם המלאך הזה, וזה שאמר ה’ יתברך: (להלן לג, ג) “כי לא אעלה בקרבך”, כי כל זמן שהמלאך הזה אשר השם המיוחד בקרבו מתהלך בקרב ישראל לא יאמר ה’ יתברך: כי לא אעלה בקרבך, כי כיון ששמו בקרבו הנה הוא בקרב ישראל, אבל כיון שנסתלק מהם בחטאם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אחד מן הנפרדים שלוח לפניהם, הוא שכתוב: (שם, ב – ג) “ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני” וגו’, כי לא אעלה בקרבך והמלאך הזה מן הנפרדים אשר יבטיח בו לגרש הוא גבריאל המלאך, וסמך לזה מיד: (שם, ד) “וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו”, כי היו מתאבלים מהסתלקות המלאך הזה שר הפנים אשר השם המיוחד בקרבו, ופחדו לנפשם מעתה פן יפלו ביד האויבים עם אחד מן הנפרדים.

ועם הדעת הזאת של קבלה יאמנו דברי רז”ל שדרשו: (תנחומא משפטים יח) שכל ימיו של משה לא היה מלאך עמהם, כלומר מלאך שר צבא, כי היה הולך עמהם המלאך הזה שהוא מן הנטיעות, אין זה מלאך שר צבא כי אין זה מן הנפרדים, ומה שכתוב: (שם, ב) “ושלחתי לפניך מלאך”, והוא מן הנפרדים, זה לא נתקיים כי משה רבינו בטל הדבר בכח תפלתו, והוא היה ממלא מקום המלאך מן הנפרדים, אבל אחר שמת משה חזר מלאך שר צבא למקומו.

ודעת הרמב”ן ז”ל במלאך שר הצבא שחזר בימי יהושע שהיה גבריאל, ומשה כל ימי חייו הוא הממלא מקומו של גבריאל השר, כנרמז בפסוק: (לעיל יז, יא) “כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל”, ובימי יהושע חזר למקומו ללחום מלחמת ה’ בעד ישראל, והוא גבריאל הנלחם להם, ועל כן נראה ליהושע וחרבו בידו, שנאמר: (יהושע ה, יג) “וחרבו שלופה בידו”, ולכך תמצא שם נקמות גדולות באבוד האויבים במיני נקמה מחודשים מאד, וכענין שכתוב: (שם י, יא) “וה’ השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו”, גם בענין אבדן המלכים ההם, והיתה מדת הדין מתוחה בהם להאבידם בגוף ובנפש מה שלא תמצא כן במלחמה שעשה משה שלא יזכיר בהם הכתוב כי אם אבדן הגופות והחרימם, כענין שכתוב במלחמת סיחון ועוג: (דברים ג, ו) “החרם כל עיר מתים הנשים והטף”, ולא הזכיר שם נפש כלל, אבל במלחמת יהושע הזכיר (יהושע י, כח) “נפש” בכל מלחמותיו ובכל הערים אשר לכד, והנה בכל אחת ואחת הזכיר “נפש”, ובסוף הזכיר: (שם ה, מ) “ואת כל הנשמה החרים”, לבאר כי אין צריך לומר שהשמיד הגופות וכלה אותם כי גם הנשמות החרים שתהיינה נכרתות מן העוה”ב.

ועל כן הוצרך ללכת עמו המלאך הזה שהוא שר הגבורה להיות על ערי האויבים תחת אלהי ה’ הצבאות ויפלו לפני ישראל לאלפים ולרבבות, והאל יזכנו לראות מתורתו נפלאות, ע”כ לשון רבינו בחיי ז”ל.

ובס’ של”ה (תולדות אדם בית ישראל תליתאה) כתב: ואל תתמה על דברי, שהרי מצינו גם כן במלאכי עליון בחינת בחירה קצת, שהרי מלאכי סדום חטאו, שתלאו הגדולה בעצמם, ואמרו (שם יט, יג) ‘כי משחתים אנחנו’, ונענשו שנדחו ממחיצתם קל”ח שנה, כדאיתא במדרש רבה (בראשית רבה פ”נ ס”ט), ‘כי משחיתים אנחנו’, רבי לוי בשם רב שמואל בר נחמן, מלאכי השרת על ידי שגילו מסתורין של הקדוש ברוך הוא, נדחו ממחיצתן קל”ח שנה, אמר רבי חמא בר חנינא, על (ידי) שנתגאו ואמרו ‘כי משחיתים אנחנו את המקום הזה’, עד כאן.

והסוד, כי כל נברא הוא חסר, ואף אם הוא שלם, מכל מקום יש בו חסרון קצת מצד ההעדר הקודם להויה.

ובכל זאת נתבאר שיש איזו בחירה במלאכים ולק”מ.

והנה באמת שייך להאריך בזה, ויש עוד ספרים שהאריכו בזה, אבל נ”ל שיש כאן די אריכות, ודי בזה.

ב) ומה שהקשה על מ”ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו’, הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ”ש.

הנה ראשית כל בספר אבודרהם ברכות קריאת שמע כתב, וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה לשון חכמים הוא על שם (ישעי’ ו, יג) וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמינן ומקבלין דין מדין.

ולפ”ד יוצא דהנידון כאן אינו כלל על קבלת העול כהמשתמע לנו בפשטות, אלא דהכונה שקוראין זה לזה.

ובאמת בלאו הכי גם לולי דבריו הענין פשוט שאין הנידון כאן שצריך לקבל עול כעבד להסכים להשתעבד תחת מלכותו, אלא זהו שבח וכבוד להשי”ת שנקרא קבלת עול שכך צורתו, וכמו שגם צדיקים גמורים מקבלין עליהם בק”ש עול אע”פ שבודאי קבלו וקבלו יותר ויותר, דמ”מ שבח הוא להקב”ה, וכך היא דרך עבודתו, והענין מובן למבינים.

ואגב דאייתינן לשון האבודרהם, נעיר על ל’ חד מבתראי, ס’ משנה שכיר { רבי יששכר שלמה ב”ר יצחק טייכטל, רב ור”מ בפישטיאן בסלובקיה.

}פרשת ויקרא, שהבין גם מ”ש ומקבלין כפשוטו, [ונעתיק חלק מאריכות לשונו, וע”ש בפנים כל דבריו], וז”ל, גם צריך להבין על התרגום דפירש ומקבלין דין מן דין, מהו הן מקבלין זה מזה, ואיך ע”י הקבלה שמקבלין הם אומרין קדוש.

אך זה נראה פשוט, דכונת התרגום הי’ על מה שאנו אומרים בתפלה בכל יום וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם, וכו’.

ונראה בזה דבר אמת בס”ד, דהנה אנו רואים בימינו דכמעט בכל מקום שדרים שני תלמידי חכמים במקום יש מחלוקת ביניהם, והמחלוקת זו הולכת וגודלת בכל יום ועושה חורבנות גדולות בהקהלה, כמו שאנו רואין בחוש המחלוקת שיש בעיירות גדולות שדרים שם שני רבי’ס יש לכל רבי כת בפני עצמו והכתות עושים ריב ומחלוקת ביניהם, ושם שמים מתחלל בעוה”ר ע”י המחלוקת שביניהם, וכן הוא אצל שני תלמידי חכמים שדרים בעיר שלכל אחד יש לו צד בפני עצמו והם לוחמים זה בזה, וכיון שבא לכלל מלחמה מתגברת השנאה ועושים נאצות גדולות, זה הצד רוצה להתגבר וזה הצד רוצה להתגבר, וביני לביני העיר נעשה חרוב ונחרב ומאבד ממונם של ישראל ונעשה חילול השם גדול בעוה”ר, וכאשר מעשים בכל יום יוכיחו.

מאין בא כל זה, הלא אדרבא השכל הי’ מחייב ששני תלמידי חכמים יקיימו ויעמידו חומת העיר, וטובים השנים מן האחד לבנות הדת על תילה, ואנו רואים ההיפך בעוה”ר.

אמת שחכמינו ז”ל אמרו סוף כתובות [קיב, ב] דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים, ופרש”י הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם עי”ש, אבל לא שיהיה ביניהם בינם לבינם קטיגוריא, על זה לא כיונו ז”ל, ואעפי”כ אנו רואים כעת שכמעט עיקר המחלוקת בא על ידם, ואולי דזאת גורם הקטגוריא עליהם, ואשר ע”ז כיונו ליזהר מזה, על כן צריך באמת להבין מהו הסיבה לזה עכ”ל הס’ הנזכר, והבאתיו כאן כנ”ל, [והבאתי גם חלק מלשונו שאין נוגע לעניינינו משום שיש מדבריו דשייכי להדור הזה ר”ל, ומ”מ מבואר באבודרהם דלא כמש”כ על וכולם מקבלים].

{השלמתי היום עיו”כ תשע”ו ויה”ר שנזכה כולנו להחתם בס’ של צדיקים גמורין לחיים ולשלו’.

}

שאלה

שלו’ וברכה אל מע”כ שליט”א.

הערב, יומ”ד רבא של רבינו הק’ בעל חפץ חיים זי”ע, נתקשיתי לענ”ד בהבנה בספרו הקדוש, ואשמח אם יוכל כב’ להאיר עיני, וזכותו הק’ תגן עלינו אמן.

בכלל ב’- דין לשון הרע באפי תלתא הלכה ט’ כתב רבינו, דכל ההיתר דאפי תלתא הוא בהאמירה כמות שהיא, אבל להוסיף תיבה או להטעים הדבר בפני השומע זה ודאי אסור בכל גונא וכו’ דבזה מוכח שמקבל דבר זה לאמת וזה אסור לכו”ע בכל גוני וגו’.

ולכאו’ יל”ד, דהרי אפי’ לא הוסיף ולא הטעים, בזה שמספר זה לאחר זה כבר ניכר שמקבל את הלשה”ר, ומה הוספת מילה או הטעמה מוכיחה יותר שמקבל דבר זה לאמת, וכי אם לא הוסיף או לא הטעים לא מוכח שקיבל זה לאמת?

ועוד שם בהמשך על אדם שעשה רע בנעוריו וכו’ כתב בסוה”ד דלא שייך בזה הכלל של אפי תלתא אף שדבר זה מפורסם בפי כל אחרי שע”פ אמת אין עליו שום גנאי בזה וכו’.

ובענין אחר.

[ואת”ל דסיפא קאי ומתפלל וכו’ עדיין צ”ע]

ברכה והצלחה כוח”ט וכט”ס

***

התשובות בקצרה

א.

יתכן שמדובר באופן שאומר שכך שמע ממאן דהוא שאירע כך, ולא שאומר שידוע לו שזה אירע.

ב.

אסור לספר בגנות אדם גם אם הדבר נחשב כגנאי רק בעיני האנשים אף שבאמת אינו גנאי.

ג.

מכיון שהוא עומד להתפלל שם בבית הכנסת, לכן הוא לומד באותו המקום לפני התפילה, וראה בהרחבה בפנים התשובה.

תשובה

בע”ה כ”ד אלול ע”ו

א.

י”ל דמיירי באופן שאומר שכך אמרו לו, ובאופן כזה אם מוסיף על הדברים נראה שמחזיק מהדברים, אבל אם אינו מוסיף על הדברים אי”ז אלא סיפור דברים שכך פלוני אמר ולא שודאי הוא כך.

ומ”מ אין כונת החפץ חיים שלא לכלול באיסור גם באופן שלא אמר באופן זה, אלא רק ר”ל שבאופן הזה יש יותר משמעות שמחזק דבריו אם מוסיף פרטים.

ב.

כוונת הח”ח שלפי האמת אין בזה שום גנאי, אבל אצל בני אדם יש בזה גנאי, ואין כל האנשים מסתכלים על הצד הטוב שעזב את מעשיו, ומכיון ואצל בני אדם יש בזה גנאי א”א לספר.

דס”ל להח”ח שהתירא דאפי תלתא הוא בתנאי שהדבר אירע שאם הדבר לא אירע אין התירא דאפי תלתא, וכמו”כ יש תנאי שהאדם עומד במצב זה עדיין, ואם האדם אינו עומד בזה עדיין הרי זה כאילו מספרים עליו דבר שאינו מיוחס לו מכיון שבהסתכלות בני האדם גם מי שחזר בו אח”כ יש לו פגם.

ויש לדמות זה למשל למי שאוכל מאכל שאנשים מאוד מתעבים אותו, אך הוא אוהב מאכל זה, ובעיני בני אדם זה מעורר גיחוך לאכול מאכל זה, ממילא מי שיספר עליו שאכל מאכל זה עובר באיסור לה”ר, אף שבאמת אין בזה שום חשש של איסור, ויתכן שאדרבה הנ”ל מכוין לשם שמים לבריאות גופו, מ”מ מכיון שזה מעורר גיחוך וזלזול הו”ל לה”ר, וע”ז הדרך אפשר לדמות זה להרבה דברים.

ג.

יתכן שגם בזמנם – כמו שהוא בזמנינו כעי”ז – אמנם מקום המיועד רק לתורה נקרא בהמ”ד, אבל מקום המיועד גם לתורה וגם לתפילה נקרא בהכנ”ס, ולכן מקום זה שמיועד גם לקרות או לשנות וגם להתפלל נקרא בהכנ”ס.

ולשון המאירי, מעתה מי שבא מן השדה לא יאמר אלך לביתי ואוכל מעט או אשתה מעט או אישן מעט ואח”כ אתפלל שמא ימשך ותתבטל המצוה אלא ילך לבית הכנסת יקרא או ישנה עד שיגיע זמן ק”ש וכשיגיע זמנה יקרא ויתפלל וילך ויאכל וכו’, היינו שהוא כבר בבהנ”ס כדי להתפלל, אלא שרוצה לקרות ולשנות עד שתתחיל התפילה.

ואע”פ שמשמע באחרונים שלא היה בערב ממש, עי’ בב”ח סי’ תל”א לתירוץ הראשון, ובמג”א סי’ רל”ב סק”ח, וכ”כ בדעת תורה למהרש”ם או”ח סי’ רל”ח דמיירי קודם שהגיע זמן ק”ש, וכן מבואר בשו”ת ויחי יעקב חאו”ח סי’ ט’, מ”מ הרי מדובר שממתין לבינתים באותו המקום עד התפילה.

וביותר – דהנה אם אדם רוצה לקרות ולשנות בבהכנ”ס תבוא עליו ברכה, אבל אם אדם הולך לבהמ”ד כדי להתפלל, זה לא יתכן שהרי צריך מנין עשרה כדי להתפלל, ועכ”פ לכתחילה, ולכן אינו הולך לבהמ”ד כדי להתפלל, משום שאין שם מנין של עשרה שמתפללים שם, ולכן שפיר אם רוצה גם לשנות וגם להתפלל הולך לבהמ”ד, [ובגמ’ ספ”ג דמו”ק דף כ”ט א’ משמע שהת”ח הולכים מבהכנ”ס לבהמ”ד כדי ללמוד שם, אבל אי”ז קושיא, דדוקא ת”ח שכל קביעותן בתורה הולכים למקום מיוחד בשביל זה, אבל אדם הבא מן השדה ורוצה לשנות קצת יכול לעשות כן בבהכנ”ס, ופוק חזי מה המציאות בכל זה].

ועוד נראה הטעם מה שצריך שיקרא וישנה דוקא בבהכנ”ס ולא בבית המדרש ולא בשום מקו”א, דהנה הב”ח (או”ח סי’ תלא) הביא מש”כ מהרי”ו בהל’ פסח שאסור לעשות מלאכה וללמוד תורה קודם ק”ש ותפילת ערבית, והקשה עליו הב”ח מהגמ’ דידן דמבואר דאם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה ואח”כ קורא ק”ש ומתפלל.

ותירץ הב”ח בב’ אופנים, אופן א’ די”ל דכאן מיירי קודם שהגיע זמן ק”ש וכמש”כ ברבינו יונה ולכן שרי, ועוד כתב הב”ח לחלק דדוקא כשהולך לבהכ”נ התירו, דליכא למיחש שמא יטרד בלימודו וישכח לקרות ק”ש ולהתפלל שהרי ע”כ הוא בא לביתו לאכול ולישן, אבל בביתו אסור לו ללמוד וכו’ וכן נ”ל עיקר.

ע”כ.

וע”ש במג”א סי’ רל”ב סק”ח, שחולק על תי’ השני של הב”ח, אבל מ”מ לתירוץ השני של הב”ח הנ”ל מובן מ”ט צריך שישנה דוקא שם בבהכנ”ס שעומד להתפלל שם ולא במקום אחר.

וכן בשו”ת אלף המגן (סי’ יח) האריך ליישב ד’ הב”ח, שמותר ללמוד לפני ק”ש ותפלת ערבית אם לומד בבהכ”נ, ולא אסר מהרי”ו ללמוד אלא ביחיד שרגיל להתפלל תמיד בבהכ”נ, ובפעם ההיא לא התפלל בביהכ”נ, לכן אסור לו ללמוד שמא ישכח, אבל בבהכ”נ או יחיד שמתפלל לעולם בביתו, מותר לו ללמוד קודם ק”ש ותפלת ערבית ע”כ.

עוד אפשר ליישב לפי מה שכתב במשנה ברורה (סי’ רלה ס”ק יז) דמלשון הגמ’ כאן מוכח, דיש מצוה ללמוד לפני אמירת ק”ש בערבית “אם רגיל לשנות שונה וקורא ק”ש” וכו’ ע”כ.

והטעם הוא כדי לעמוד בתילה מתוך ד”ת כמ”ש בירושלמי ריש ברכות ועי’ בגמ’ ברכות דף ל”א ר”פ אין עומדין, וגם הגר”א בביאורו כתב הטעם שקורין ק”ש שוב עם הברכות למי שכבר קרא אותה קודם לכן הוא גם מטעם הירושלמי הנ”ל והובא במ”ב לעיל.

ולפ”ז מובן מ”ט נאמר שקורא ושנה בבהכ”נ, כדי שיעמוד בתפילה מתוך ד”ת.

בכבוד רב

***

{בע”ה }

עש”ק פר’ ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ”ק

{פה קרית ספר יע”א}

שאלה – הנה בדברי בעל הטורים ס”פ תולדות גבי בא אחיך במרמה (כ”ז ל”ה) מבואר שנענש יעקב ע”ז, וז”ל, במרמה.

ב’ במסורת.

בא אחיך במרמה.

ויענו בני יעקב וגו’ במרמה (שם לד יג).

מדה כנגד מדה בשביל שהוא בא לאביו במרמה ענו בניו במרמה לפניו ע”כ.

וא”כ היה זה באיסור, וצ”ע שהיה מצווה מאמו ע”י רוה”ק, ואי נימא שהנבואה היתה רק שלא יקבל קללה, אך אסור שיבוא במרמה א”כ איך הורתה כך רבקה ליעקב לעשות כן, ואיך שמע אליה יעקב.

וכן כתב בעל הטורים בראשית פרק ל פסוק מב שכתב על מעשה יעקב ולבן, אי נמי בשביל שעשה יעקב דבר זה שנראה כרמאות גרם לבניו שנתעטפו ברעב עכ”ל.

תשובה מה שנענש ע”ז אינו הכרח שהיה כאן דבר איסור, וכמבואר בגמ’ ברכות ה’ ב’ שגם הגונב מן הגנב שגנב ממנו וזהו מותר לכחילה, אך מ”מ טועם טעם הגניבה ע”י שנענש ע”ז, ואיתא שם על א’ האמוראים שהיה צדיק גמור ולא עבר עבירה מימיו כדמשמע שם, ומ”מ נענש על מה שלא נתן חלק בזמורות לאריסו אע”פ שאריסו היה גזלן והיה גוזל ממנו כל יבול תנובתו.

וזהו גם ענין מעשה יעקב ולבן שם שנענש יעקב אע”פ שלא עבר איסור באמת.

אכן לפי מה שסבר שיעקב עבר איסור לא הבנתי מה מקשה מרבקה, דאה”נ אם ר”ל כך על יעקב מאי אולמיה דהאי מהאי, וכנראה רצה לשאול באופן כללי איך יתכן שיעקב ואמו רבקה עברו איסור בזה, אבל הביאור בזה הוא כנ”ל ולא שהיה כאן צד איסור.

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הרה”ח הג”ר עקיבא משה שליט”א,
רציתי לשאול שאלה השקפתית: האם האב מרחם על הבן יותר מהאם?
שנאמר על הקב”ה: “כרחם אב על בנים רחם ה’ על יראיו” (תהלים קג, יג).

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת התורה ובברכת הכהנים,
חודש טוב ומבורך וכתיבה וחתחימה טובה!
מיד’ ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

בס”ד

‏יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן שליט”א

שלום רב

איתא בפסיקתא דרב כהנא וז”ל, א”ר שמואל דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים (תהלים קג: יג).

ודרכה של אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).

א’ הקדוש ברוך הוא אנא עביד דידאב אנא עבד דידאם (אני עושה של אב ואני עושה של אם – ביאורי שם).

אנא עביד דידאב, כרחם אב על בנים (תהלים שם).

אנא עביד דידאם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).

א’ הק’ אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא: יב) (אנכי אנכי, כפל תנחומין אני מנחמכם, רחמים ותנחומין – ביאורי שם).

וכתבתי בביאורי שם, לרחם במעשים ולנחם בדברים, דהיינו שדרך האב לרחם על בנים במעשים, אבל האם לא תמיד יש לה את היכולת לכך, ולכן היא משתמשת בדיבורים, ומחזקת את רוח בנה, ולכך נמשלו רחמי הקב”ה על ישראל לרחמים של אב הפועל והיכול לפעול למען בנו, ולא לרחמים של אם שאמנם מרובים המה אך לא תמיד יכולים לסייע, מאידך גיסא התנחומים שמתבטאים ברגש ושידולים בזה יפה כוחה של האם משל האב, ולכן נמשלו תנחומי הקב”ה לתנחומין של אם.

ביאור נוסף הובא בבראשית רבה פרשת וישלח פרשה עח [וכן בפסיקתא שם], וז”ל, כרחם אב על בנים, תני ר’ חייא כרחמן שבאבות ואי זה הוא רחמן שבאבות, ר’ יהודה אמר זה אברהם, אמר אברהם (בראשית יח) חלילה לך מעשות כדבר הזה, ר’ לוי אמר יעקב והוא עבר לפניהם, אמר טב דיגע בי ולא בהון, ר”ל שיעקב העדיף שיפגע בו ולא בבניו ונשותיו.

לפי זה אין הכונה באופן כללי לרחמים של אבות שהם יותר משל אמהות, אלא לרחמים של אב המסוים שנתגלה ברחמיו הגדולים.

אכן יעוי’ מה שכתב בריקאנטי בראשית ל’ וז”ל, וידעת כי מדת הדין לאם שנאמר [משלי לא, א] משא אשר יסרתו אמו.

ומדת רחמים לאב שנאמר [תהלים קג, יג] כרחם אב על בני עכ”ל, ודבריו הם ע”פ הסוד.

ומבואר עוד ברבינו בחיי בראשית ב’ כ”ג וז”ל, וע”ד המדרש: (ב”ר יז, ג) עצם מעצמי, האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם, אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח.

ומפני זה תמצא באדם “וייצר”, כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר.

ובאשה נאמר בה “ויבן” כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים.

ומזה אמר הכתוב: (תהלים קג, יג) “כרחם אב על בנים”, יחס הרחמים לאב, ויחס מדת הדין אל האם, הוא שכתוב: (משלי לא, א) “משא אשר יסרתו אמו”.

ומתוך הפרשה הזאת מתבאר כי האשה נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן עכ”ל.

ומדבריו נראה שמבאר הדברים לחיי המעשה, וצע”ק דבעלמא אמרי’ נשים רחמניות הן, וצ”ל דיש הבחנות בזה.

מה שהובא ממגילת איכה זוהי פורענות, ואין מביאין ראיה מן הפורענות, כך שאדרבה רוב הרחמנות נהפכת כאשר ישנה פורענות.

***

‏ המשך שאלות מהשואל הנ”ל

{בס”ד
שאלות מתשובתו של כבוד הרב שליט”א:
א.

למה בשלו בשר ילדיהם האם לאכול או מדובר במעשה לימודי עבור הלומד?
לתשובות הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכה עצומה!
הקט’ אהרון}

תשובה

יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום רב

א.

יתכן כי כונת רבינו בחיי בפרט זה אינו מצד ענין הקשיות שיש באשה, אלא מצד ביאור המשך הפרשה שם בבראשית, ומ”מ ראה בנדה ל”א ב’ וז”ל, ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, ודומה למדרש שהחוה”ל הביא, ושם ג”כ אין הכונה לג”ע.

ב.

אם שאלת כבר אביא בזה מה שכתב בשו”ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונ’ איסורי יחוד פרק כ”ז ס”ק כ’, וז”ל, אזכיר בזה גם מה שראיתי בספר אפי זוטרי על אה”ע סי’ כ”ב שכותב נמי ליישב טעם חילוקי הטעמים בין איש לבאשה בדרך זה, דבאיש משום שהאמהות הן המביאות לבניהן לבית הספר וידוע דרחמי אב ואם על הבנים ובפרט נשים וכדכתיב ידי נשים רחמניות ולעולם יראות על בניהן שלא יכו אותם המלמדים ע”כ ודאי באים להרבות דברים עם המלמדים להשגיח על בניהן בעין החמלה וממילא באות לידי קירוב דעת עם המלמד דסברי למימר מתוך כך יאהבו גם את בניהן אהבה יתירה ולא יכבידו עולם עליהם ומן השיחה יוכל לבא לידי הרהור ומהרהור למעשה, וזהו מ”ש הרמב”ם ומרן ז”ל שנמצא מתגרה בנשים שע”כ הזהיר התנא ואל תרבה שיחה עם האשה וכל המרבה דברים וכו’, משא”כ באשה המלמדת תינוקות שאף אם באים אבות הבנים להביאם ללמוד אין טבעם רך כמו בנשים וגם כי האב יודע קרא דכתיב חושך שבטו שונא בנו ואין טבע האבות לצוות על המלמד שלא יכה אותם אדרבא רוצים שילמדו תורה כי חייב אדם ללמד את בנו, ואף אם ירצה לחלות פניה שתשגיח על בנו בעין החמלה אין דרך שהאב כדי שתרחם על בנו תתבענה לשם ניאוף אדרבא אפ’ שאם היא צנועה תשפוך חמתה על בנו א”כ אין לך טעם אחר לחוש ולאסור אלא כדי שלא יבא לידי יחוד עם האבות.

ג.

מכיון שבפורענות המושגים משתנים, וראה מה שכתב בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) איכה פרק ד סימן י וז”ל, ידי נשים רחמניות.

מקודם, עכשיו בשלו ילדיהן, כלומר שכעת הן כבר לא נשים רחמניות, משום שהרעב מעביר אותן על דעתן.

ובעצם מה שהפסוק מביא הוא לומר חידוש שאע”פ שהם נשים שהיו רחמניות מ”מ בשלו ילדיהן.

והנה בעצם ענין זה שגם האבות יאכלו בשר בניהם נזכר במקומות בתנ”ך, כמו בדברים כ”ח נ”ד ועוד, וביאר הענין הרא”ם דברים כ”ח וז”ל, פירוש: תדע ש”הרך והענוג” אחד הוא, שהרי אחר שכתב “הרכה בך והענוגה”, כתב “מהתענג ומרוך”, דמשמע, דרכה וענוגה חדא היא, שאילו היתה הרכה לחוד והענוגה לחוד, מהתענג הענוגה ומרוך הרכה מבעי ליה.

אחר כך פירש ואמר: “ואף על פי שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מיאוס, ימתק לו מרוב רעבונו בשר בניו ובנותיו”, הוכרח לפרש “תרע עינו” ו”תרע עינה”, מרוב מתיקתו, שיומתק להם לרוב רעבנותם, תרע עינו ועינה על בניהם הנשארים מאחיהם השחוטים, מלתת להם מבשר אחיהם השחוטים.

ולא פירש אותו, שמרוב רעבנותם יתאכזרו עד שלא יתנו מבשר אחיהם השחוטים לבניהם הנשארים, על דרך (איכה ד, י) “ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן”, מפני שענין הפנוק, שהוא הרך והענוג, אינו נופל בו, אלא הפכו, שבמקום הפנוק, שנפשו קצה המיאוס, שדרכו יותר מכל שאר בני אדם, אלא אף על פי שהם מפונקים והיה להם למאוס בשר בניהם השחוט, מרוב רעבנותם לא ימאסוהו, אלא ימתק להם כל כך, עד שתרע עיניהם, מלתת ממנו לבניהם הנשארים עכ”ל, ומבואר הענין כנ”ל דבפורענות הכל משתנה.

ה.

זהו קללה ככל הקללות הכתובות בספר התורה, וגם מש”כ ובנים יאכלו בשר אבות הוא קללה הכתובה בתנ”ך, ואע”פ שלא שייך לעשות דבר כזה גרם הקב”ה שיבוא לידי כן כמבואר המעשה בחז”ל.

ו.

בשלו בשביל לאכול, ראה למשל במדרש זוטא איכה, וראה עוד ביוסיפון הסיפור על האשה שבישלה את ילדה לאכלו, וזה מזמן מאוחר יותר.

בהצלחה רבה

‏יום שלישי א’ סיון תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר אר’ ליב לינטופ שליט”א

שלו’ רב

ע”ד אשר שאלתם בני החבורה בבהמ”ד, דהנה לגבי רחיצה וסיכה, קי”ל בשבת ס”א א’, וכמ”ש במ”ב סי’ ב’ וז”ל, כשהוא רוחץ וסך ימין תחלה ואם סך כל גופו ראש תחלה מפני שהוא מלך על כל האיברים ע”כ.

ושאלת מה הדין לגבי לבישת כובע וחליפה, האם יש להקדים כובע לחליפה מטעם חשיבות הראש לשאר האיברים.

והסברא להקדים הוא כמו שמקדימין ימין לשמאל בלבישה וברחיצה, א”כ מדמקדמינן ראש לגוף ברחיצה נקדים נמי בלבישה.

אכן איתא במסכת דרך ארץ פרק הנכנס, וז”ל, רחץ ויצא והביאו לו את המפה, מקנח את ראשו, ואחר כך מקנח את כל האיברים.

הביאו לו את השמן סך את הראש, ואחר כך סך את כל האיברים.

ואחר כך מניח את אפיקרסו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, ומניח את כובעו, ואחר כך מניח את מנעליו.

מניח של ימין תחלה ואחר כך מניח של שמאל, וכשהוא חולץ, חולץ של שמאל תחלה ואחר כך של ימין עכ”ל.

ומבואר להדיא דמקדים חלוק וטלית של הגוף לכובע של ראש.

ויש לציין עוד מה שכתב בב”י או”ח סימן כה, וז”ל, ואח”כ כתב וזה לשונו ומכל מקום אותם שמתעטפים בטלית גדול כיון שאין דרך להתעטף אלא אחר כל המלבושים ושנתנו מקטוריהם בראשיהם מצות תפילין באה לפניו תחלה ומברכים עליהם תחלה לפי שאין מעבירין על המצות (פסחים סד:) ואפילו אותם שאין נוהגים אלא בטלית קטן ראוי ללבוש אותו על מלבושיהם לקיים בו יפה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו לט) עכ”ל, ואיני מבין דבריו היאך באה מצות תפילין לפניו על ידי שלבש כל מלבושיו ושנתן מקטורן בראשו לשאם יאחר הנחתם לעטיפת ציצית יהיה מעביר על המצות וכו’ [וע”ש גם בד”מ], ומ”מ לענינינו מבואר בדבריו להדיא דהמקטורן מניח בראשו אחר שלבש כל המלבושים.

וכ”א להדיא בברכות דף ס’ ב’, וז”ל, כי לביש לימא ברוך מלביש ערומים כי זקיף לימא ברוך זוקף כפופים כי נחית לארעא לימא ברוך רוקע הארץ על המים כי מסגי לימא ברוך המכין מצעדי גבר כי סיים מסאניה לימא ברוך שעשה לי כל צרכי כי אסר המייניה לימא ברוך אוזר ישראל בגבורה כי פריס סודרא על רישיה לימא ברוך עוטר ישראל בתפארה ע”כ.

וכתבו בתוס’ וז”ל, כי פריס סודרא על רישיה – וה”ה לכל כובע ולכל כסוי.

ומבואר בגמ’ דאחר כל המלבושים פריס סודרא ארישיה.

ונ”ל להביא ראיה ממה שכתוב בתוה”ק (ויקרא טז ד), וז”ל, כְּתֹנֶת־בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי־בַד יִהְיוּ עַל־בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי־קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.

ומבואר דהסדר הוא קודם בגדי הגוף ואח”כ כיסוי הראש.

וכן כתיב בויקרא ח ז-ט בפרשתא דמילואים: וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת־ הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ.

וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים.

וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל־הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת־מֹשֶׁה.

וגם כאן מבואר כנ”ל.

ונ”ל בטעם זה, דהנה הסדר במס’ דרך ארץ שם אחר ההתבוננות אולי הוא, דכל מה שהוא יותר הכרח מקדמינן בלבישה, כיון דתכלית הלבישה בעיקר הוא כבוד האדם ולא כבוד האיברים, הלכך מחד מקדמינן את אפיקרסותו דהיינו בגד התחתון, שזהו הבגד הכי נחוץ לכבוד האדם, ומאידך המנעלים מניחין בסוף, דמנעלים לא שייכי כלל לאדם ערום, וכמ”ש בכתובות ס”ה ב’ האי תנא שליח ערטילאי ורמי מסאני – כתב ברש”י מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה, וא”כ המנעלים לא שייכי לאדם ערום, ולהכי יש לאחרן הכי מאוחר, וכן כל הסדר של הבגדים לפי כבוד האדם, וממילא לענינינו הכובע הרי הוא לבוש הפחות נחוץ מבין הלבושים, ולכך יש להקדים את הנחוץ לפני כן, ויל”ע.

מכתב תגובה בענין לבישת הבגדים, האם להקדים הכובע או החליפה

 {כבוד ידידי הגרע”מ סילבר שליט”א
התחלתי לעיין בספרו ‘עם סגולה’ חלק ג’, וכדרכה של תורה מצרף אני ממה שנו”נ בזה.

בברכת שבתא טבא וחודש טוב שיהפוך לנו לששון ולשמחה אכי”ר
דוד ורטהיימר}

תשובה להנ”ל

בס”ד

‏יום שישי א’ אב תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב ויישר כח גדול למע”כ שהקדיש מזמנו לעיין ולהעיר על הדברים,

אביא שוב בזה את לשון המס’ דרך ארץ לדון בדבריו, וז”ל, רחץ ויצא והביאו לו את המפה, מקנח את ראשו, ואחר כך מקנח את כל האיברים.

הביאו לו את השמן סך את הראש, ואחר כך סך את כל האיברים.

ואחר כך מניח את אפיקרסו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, ומניח את כובעו, ואחר כך מניח את מנעליו.

מניח של ימין תחלה ואחר כך מניח של שמאל, וכשהוא חולץ, חולץ של שמאל תחלה ואחר כך של ימין עכ”ל.

והנה גם אפילו אי אשכחן להדיא בעלמא שאפיקרסותו הוא מלבוש חיצוני, מ”מ כאן אפשר דצריך לפרש אחרת, דכמו דאמרינן שלא שייך שיהיה שדי ופשיט ערטלאי ורמי מסאני, דא”א ללבוש נעלים בלא שאר הבגדים, ולכן לובש כאן הנעלים באחרונה, כך לא יתכן שכונת הברייתא שלובש את הטלית גדול שלו באחרונה, וגם דאי”ז טלית גדול ממש אלא דומה כעי”ז, מ”מ לא מסתבר שמה שֶׁלִּמְּדָנוּ התנא שצריך להקדים הכונה לבגד הזה, אלא הכונה לבגד התחתון שרגילין להקדימו.

ועיין בב”י (על הטור שם) שכתב שהרמב”ן והרא”ש הסכימו לפירוש הערוך, וכך הם דברי הרמב”ם.

ומ”מ אין כאן קושיא על רש”י, ומאידך אין קושיא מרש”י על פירוש זה, מכיון שכאן נאמר ‘אפקרסותו התחתונה’ וא”כ לא מיירי בבגד עליון, משא”כ התם.

מה שהביא מהמסכת דרך ארץ זוטא, אמנם מאידך יעויין במס’ כלה רבתי פרק י’, הנכנס לבית המרחץ וכו’ פושט חלוקו ומתיר חגורו ומסלק את כובעו ואח”כ מסלק פרסקו התחתונה וכן לענין תפילין מסלק זה של ראש ואח”כ של יד שמעת מינה כובע לית בת משום קדושה וה”מ כובע אבל סודרא לא דכתיב סוד ה’ ליריאיו עכ”ל.

וכן יעויין במסכת דרך ארץ רבה פרק עשירי, הנכנס למרחץ וכו’, וקודם שיכנס כיצד יעשה.

חולץ את מנעליו ומסלק את כובעו ומסלק את טליתו ומתיר את חגורו ופושט את חלוקו ואח”כ מתיר את פורקסו התחתונה עכ”ל.

א”כ חזינן דאיכא פלוגתא בזה, [וכמו”כ יעויין עוד בהגרח”ק שליט”א שם שחילק מצד הלכה בין לבישה לפשיטה, ואולי יש עוד חילוקים ביניהם].

מה שהביא דברי הבן איש חי, לא ראיתי דבריו לפני כן, ובודאי יש לבטל דעתי מפני ספר הבא”ח, אבל באמת צ”ע שדבריו אינן לא כהמסכת דרך ארץ רבה ולא כהמס’ דרך ארץ זוטא, דאפילו את”ל שמיגו שהמס’ דר”א זוטא איתא ליה בפשיטה לפשוט בגדי חצי הגוף התחתון קודם נימא דגם בלבישה ילבש בגדי חצי הגוף העליון קודם, ודלא כהמס’ דר”א רבה, אבל הרי בראש עצמו המס’ דר”א לא נקט בפשיטה לפושטו אחרון, וז”ל, הנכנס למרחץ, בתחילה מעביר את המסוה [כ”ה בכת”י, ונ”א מסוהב], ואחר כך מעביר את המנעלים, ואחר כך מעביר את המכנסיים, ואחר כך מפשיט את החלוק עכ”ל.

ואמנם לא ברירא לן מהו מסוה [או מסוהב], אבל מסתברא שזהו מלבוש של ראש, שהרי לא נזכר כאן מלבוש אחר לראש, ומסתמא לא מיירי כאן בבני אדם שהולכין רק בגילוי הראש, א”כ כנראה שהמסוה הוא מלבוש של הראש, ובתורה נזכר מַסְוֶה כבגד של הראש (שמות לד, לג עי”ש).

אכן גם המסכת דרך ארץ זוטא גופיה שהבאתם אינו סתירה דברינו, וז”ל השואל בדעת נוטה ח”א עמ’ נ”ה סי’ קכ”ט, ראיתי רבים הנוהגים במקוה להסיר תחילה את המכנסיים ואח”כ את החלוק, וכנראה מקורם מהמסכת דרך ארץ זוטא סופ”ח דאיתא שם הנכנס למרחץ מעביר את המכנסים ואח”כ מפשיט את החלוק, אך לענ”ד נראה דהתם מיירי בחלוק של ת”ח שמכסה את ערותו וכדמבואר בגמ’ ב”ב נ”ז ב’ עיי”ש, אבל בחלוק שלנו [דהיינו החלוק הסמוך לבשר], שאינו מכסה את בשר הערוה איפכא מסתברא דמתחילה צריך להעביר החלוק ואח”כ המכנסים עכ”ל השואל.

וכתב אליו הגרח”ק שליט”א דבריך דברי טעם.

וכתב שם המגיה אבל שמעתי מרבינו שליט”א [הגרח”ק] שאפשר ליישב את דברי הברייתות שלא יסתרו זל”ז באופן אחר והיינו דנימא שמה שנזכר בדרך ארץ זוטא הסרת המכנסים קודם החלוק הכונה למכנסים עליונים ולא לבגד המכסה את הערוה שלא נזכר בדא”ז רק בדא”ר, והיינו פורקסו התחתונה דתני התם שמסירה באחרונה עכ”ל.

והיוצא מכל דברי מרן שליט”א שאין קושיא על פשטות דברי הדא”ר דאתיא במקביל לסדר הלבישה שהבאנו מהמס’ דרך ארץ.

מה ששואל מע”כ מ”ט לא הזכירו ד”ז השו”ע והרמ”א, הנה הרבה מדיני הדרך ארץ בגמ’ ובמס’ דרך ארץ לא נזכרו בשו”ע, והם רבים מספור, ואע”ג שיש דברים שכן נזכרו מ”מ עיקר השו”ע הוא בדברים שהם מן הדין ולא בדברי דר”א, ואיני ידוע כלל ברור בזה לפי מה נקטו להזכיר ומה לא הזכירו.

ויעויין בתשובות הגרח”ק [בדעת נוטה שציינתם שם סי’ ק”ל] מה שכתב דסדר פשיטת הבגדים בבית המרחץ לא הובא בשו”ע ומשמע שאין קפידא, וע”ש בהערה.

ויעויין בדרכי משה שכתב לא ראיתי מדקדקין בזה, והובא במג”א, והכי א”ש מ”ט לא הזכיר הרמ”א ענין זה בהגהותיו לשו”ע.

ויעויין מה שכתב הב”י לגבי דין הנעלים, אבל הפוסקים השמיטו דין זה ונראה לי שהטעם משום דסבירא להו דהלכה כרב יוסף דאמר דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד מדאמר רב אשי חזינא לרב כהנא דלא קפיד ומשמע דרב אשי נמי כרב כהנא סבירא ליה וכיון דבתראה הוא כותיה נקטינן.

ואפשר שמטעם זה השמיטו ג”כ הא דתניא התם פרק במה אשה יוצאה כשהוא חולץ חולץ של שמאל ואחר כך חולץ של ימין וליכא מאן דפליג עלה אלא מפני שהם סוברים דכי היכי דהא דתני כשהוא נועל נועל של ימין ואחר כך נועל של שמאל היינו לומר שאם רצה נועל תחלה הכי נמי מאי דתני חולץ של שמאל לאו למימרא דשמאל דוקא חולץ תחלה אלא לומר שאם רצה חולץ של שמאל תחלה וכו’ עכ”ל.

אמנם אם הב”י היה סובר כדעה זו הו”ל לפסוק כן גם גבי נעליים, והיה קשה קצת בעיני לומר דגם הב”י לא הזכיר זה מחמת המנהג.

וראיתי בספר שבת של מי מסכת שבת דף סא ע”א שכתב וז”ל, תנו רבנן כשהוא נועל נועל של ימין וכו’ כשהוא רוחץ רוחץ של ימין ואח”כ של שמאל וכו’.

הרב הגדול בעל בית דוד בתשובותיו בראש הספ’ הקשה להרב בית יוסף אמאי לא זכר ש”ר באורח חיים סי’ ד’ מהאי ברייתא בדין נטילת ידים דפסיק וקאמ’ דרוחץ של ימין תחילה מכח לישנ’ דזהר הקדוש טפי הוה ליה למילף מהאי ברייתא והניחו בקושי’ והדין עמו דפליאה נשגב’ היא ממרן הקדוש דלא נעלם ממנו דבר קטון וגדול איך לא שת לבו לב מלכים אין חקר להאי ברייתא ואחר זמן רב בא לידי יד כהה ס’ ברכות המים וראיתי דהביא בריש סימנא האי קושיא דהרב בית דוד וחישב לתרץ שני תירוצים ובעיני לאו מילת’ היא לא אחת ולא שתים כאשר יראה המעיין עכ”ל.

בענין מה ששאלתם הלובש חולצה ללא כפתורים, היינו הנכנסת מעל ראשו [וה”ה בבגד הצמוד לגוף] האם גם בכה”ג יש להקדים יד ימין ליד שמאל, כי לשון המשנ”ב בסק”ד היא ‘טוב שישים שני צידי המלבוש ביד ימינו וילבש הימין ואח”כ השמאל ויכוון’ וכו’, וכאן שאין שייך לשים ב’ צידי המלבוש, כיצד ינהג עכ”ל השאלה.

איני מבין הצדדים בזה, דדין זה להקדים של ימין הוא מדין חז”ל, ומה שהביא המ”ב כאן הוא מכוונות האר”י, ואטו אם א”א לקיים כונת האר”י לא נקיים דין חז”ל, שהוא דין בפני עצמו.

וכמו”כ מ”ט אין שייך ליתן שני צידי המבוש בצד ימין, דיש לומר שמש”כ המ”ב ליתן ב’ צידי המלבוש אין הכונה בתהליך הלבישה, אלא קודם כל הלבישה ליתן ב’ צידי המלבוש בצד ימין, ואח”כ להתחיל בלבישה, וזה אפשר בכל בגד שיהיה.

קרא פחות

שאלה

בסוטה דף כ”ה ע”א מבואר שסוטה שנסתרה גם אם לא שתתה נחשבת לעוברת על דת ואינה מקבלת כתובה, עיין רש”י ד”ה ”לאפסודי כתובתה”.

כיוון שכך הוקשה לי מה טעמם של בית שמאי במשנה בדף כ”ד ע”א שאם מתו בעליהן עד שלא שתו נוטלות כתובה.

נהי שיש ספק אם זינו, אבל בוודאי שנסתרו לאחר כינוי, וצריכות להפסיד כתובתן מדין עוברת על דת?

יעקב בלומנטל {אי”ז גיסי הנקרא כן, אלא אדם אחר בשם זה.

}

***

תשובה

עיין במשנה למלך [הל’ סוטה פ”ב ה”א] שהאריך בענין השייך לזה על מי שבעלה אינו רוצה להשקותה, ולסוף כתב וז”ל, והנראה אצלי דבירורן של דברים הוא זה דכל אותן ששנינו בפרק המדיר ביוצאות בלא כתובה לא משום דאינהו עבוד איסור דלא מצינו בשום מקום דאם האשה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה אלא דעוברת על דת דוקא שמכשלת את בעלה ונודרת ואינה מקיימת משום דקי”ל בעון נדרים בנים מתים אבל משום איסורא דידה לא היתה מפסדת כתובה וכמ”ש הרא”ש כלל ל”ב סי’ ח’ יע”ש.

ודת יהודית שיוצאה בלא כתובה התם לאו משום איסורא דידה הוא אלא כיון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו ומש”ה הפסידה כתובתה לא משום האיסור עצמו ולפיכך בהתברר לנו דאשה זו שעברה על דת יהודית טהורה היא ואין בה עון אשר חטא כגון ע”י שתיית מי סוטה פשיטא דאינה מפסדת כתובה שהרי לפי שעשתה איסור לא מפני זה תפסיד כתובתה.

ומש”ה במי שבעלה אינו רוצה להשקותה והיא אומרת שרוצה לשתות ולברר שהיא טהורה והוא אינו רוצה לברר אינה מפסדת כתובה וזה נ”ל שהוא אמיתותן של דברים עכ”ל המל”מ.

ולפי זה יש לומר גם כאן, כיון שהיא רוצה לשתות ולברר שהיא טהורה אלא שמת בעלה לא חשיב כעוברת על דת.

ושו”ר מ”ש הקרן אורה בסוטה כה ע”א, שם במאי קמיפלגי ב”ש סברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, יש לדקדק אכתי אמאי נוטלת כתובה אמאי לא יהיה דינה כעוברת על דת בהתראה דאבדה כתובתה.

ובשלמא אמר בעלה איני משקה או בא עליה בדרך דהוא גרם לה שלא תשתה אין לה דין עוברת ע”ד.

כיון דהיה אפשר להתברר כי טהורה היא.

וכמו שכתב גם המשל”מ ז”ל בזה בפ”ב מה”ס.

אבל מתו בעליהם דממילא בטלה שתייתה אמאי לא תיהוי ככל הנשים דלא שותות ולא נוטלות כתובה.

וגם עוברת ע”ד היא עכ”פ.

וצ”ל דס”ל לב”ש כל שהיתה ראויה לשתיה הכתובה היא בחזקתה.

ואפי’ אירע אונס שלא שתתה אח”כ מ”מ הכתובה בחזקתה.

וכמו שאמרו בירושלמי (פ”ד ה”א) דיכולה היא שתאמר הבא לי בעלי ואשתה.

ולהכי לא הוי גם בכלל עוברת ע”ד, כיון דהיתה ראויה לשתיה.

ולא הפסידה כתובתה לב”ש אלא אם לא היתה ראויה לשתיה כלל, או שהיא גרמה שלא לשתות.

כגון שאמרה איני שותה.

ולאו דוקא מתו בעליהן, אלא אפי’ שאר אונס כגון שנעשה הוא חיגר או סומא.

או היא.

לב”ש נוטלת כתובתה.

ויתבאר לקמן בזה באונס כי האי שאירע לאחר קינוי וסתירה אי מעכב השתיה.

וב”ה ס”ל דאפי’ בטלה השתיה ע”י אונס ג”כ לא נוטלת כתובה, דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי ע”כ.

וע”ע בשפ”א כד ע”א מש”כ לתרץ על קושית המל”מ.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

תודה רבה על התשובה המלאה והמאירה והמהירה.

ראיתי את דברי ה”שפת אמת” שציינת, יש להבין כיצד יפרנס את דברי רש”י בדף כ”ה שציינתי בתחילת שאלתי.

וכתבתי לו: הוא סובר שמ”ש רש”י שזה עוברת על דת אם נסתרה אם אנשים הוא בתנאי שהיה בכוונת פריצות.

וכתב אלי: כן, אבל בדף כ”ה מדובר על סוטה רגילה ועל אף שגם שייך לומר מה שכתב ה”שפת אמת” שעושה זאת להקניטו מכל מקום נחשבת לעוברת על דת יהודית, ומה ההבדל בין המקרה בדף כ”ה למקרה בדף כ”ד?

וכתבתי לו: אני יאמר לך את האמת שלא לבי הלך ליישובו של השפ”א להעמיד כל דברי ב”ש רק באוקימתות, אבל באמת י”ל דהוא סובר שסתם סוטה דינה כעוברת על דת אבל אם טוענת [ואולי צריכה להביא אמתלא או ראיה לדברי’] שמה שעשתה כן הוא מהטעמים הנ”ל המובאים בדבריו בכה”ג כל עוד שלא שתתה ולא נתברר שחטאה אין לה דין עוברת על דת.

***

לכבוד הג”ר שמואל יעקב בורנשטיין שליט”א {בענין מה שהקשה כהדר”ג בזה”ל, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה’ שש שנים תזרע שדך וכו’ (ר”פ בהר), יש לבאר וכי מיד כשיבואו לארץ תשבות הארץ, והלא מתחילה מונים שש שנים ואח”כ שובתים בשנה השביעית, והול”ל כי תבואו וגו’ שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית וכו’.

}

תשובה

אביא בזה מה שכתב האור החיים עה”ת כאן, וז”ל, ושבתה הארץ וגו’.

צריך לדעת מה היא כוונת הכתוב במאמר זה, אם על שנת השמיטה הרי הוא אומר בסמוך ובשנה השביעית שבת שבתון.

אכן נתכוון ה’ לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה’ בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה אלא ושבתה וגו’ לה’, וחזר ופירש שיעור שבת זה, אם חודש, אם שנה, בכמה שנים, ואמר שש שנים ובשנה השביעית שבת וגו’, ומעתה אם לא היה אומר הכתוב ושבתה וגו’ אלא מה שאמר אחר כך ובשנה השביעית לא הייתי יודע ששייר ה’ לעצמו שנה זו אלא שנתן מתנה חלוטה לצמיתות ולא כן הוא עכ”ל.

וזה יתרץ ג”כ קושיית כת”ר, דמ”ש ושבתה הארץ שבת לה’ הוא כעין כותרת להמשך הכל, וא”כ הו”ל כאילו כתיב מיד שש שנים וגו’, אלא שמקדים הענין בכללות לפני כן, ותני והדר מפרש.

{בסייעתא דשמיא, יום ו’ לסדר תולדות, א’ כסלו תשע”ו
פה קרית ספר ת”ו}

שאלה – דעת ר”י חסיד הובאה בתוס’ ב”מ ה’ ב’ וז”ל, גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה”ה משבועה, ולפ”ז צ”ע מ”ש בבראשית כו לג השבעה לי כיום וגו’ וימכור את בכורתו ליעקב, דהרי עשו גזלן היה שהרג את נמרוד וגזל בגדיו כמ”ש חז”ל, ומה אהני שבועתו.

תשובה לפי פשוטו נראה כי אכן לא היתה חשובה שבועתו של עשו, אך לפי הזמן לא היה מה שיעשה יותר מזה, ואפשר שגם חשש מלבקש עדים, דשמא עשו יחזור בו לגמרי, ומ”ש הרי”ח הנ”ל שאינו נאמן היינו שא”א לפסוק ממון עפ”ז, אך לא שאין כאן שום דבר, דודאי יתכן שיקיים שבועתו, שהרי אם זהו אדם שכל ימיו משקר ומעולם לא יאמר דבר אמת לא יתקרבו אליו הבריות, וע”כ שיש בשבועה זו איזה מעלה, ויעקב גמר בדעתו למכור לו הנזיד עדשים כבר בעבור בכורתו, ולא הפסיד מתוספת זו של השבועה.

ויתכן עוד שלא ידע יעקב עדין שעשו גזלן, וגם אם ידע שרשע הוא שמא לא ידע שהוא גזלן.

שו”ר במדרש אגדה כאן בזה”ל, והלא יעקב היה יודע באחיו שהוא רשע, במה היה משביעו, אלא לא השביעו אלא בחיי אביו שהיה עשו אוהבו, היינו שהיה קשה להמדרש אגדה איך האמין לו על שבועה זו, ותי’ דבאביו היה נשבע על אמת, היינו אף דאם היה משביעו בשם שמים [דומיא דהתם בתו’] היה נשבע לשקר מ”מ כאן היה נשבע לאמת, כיון שנשבע בחיי אביו.

ובאמת יש לברר על מה היתה שבועה כאן, דהנה נחלקו המפרשים מה היתה המכירה כאן, ובין למר ובין למר צ”ב על מה נשבע כאן, דאם בלבו היה לבטל את המכירה, הרי דברים שבלב אינם דברים, ולהשבע לו שיבטיח שלא יכפור אח”כ לא נזכרה כאן שבועה כזו.

אכן בכמה מפרשים, בס’ ‘מדרש שכל טוב’ ובחזקוני ובס’ תולדות יצחק ראיתי שהשבועה היתה שלא יכפור ויערער, ועי’ גם ברד”ק, וצ”ל שכך מוכיח הכתוב.

והרמב”ן כתב, השבעה לי כיום – כאשר אמר עשו למה זה לי בכורה, אינני חפץ בה, אמר לו יעקב השבעה לי כי לא תחפוץ בה ולא תירשנה לעולם, ונשבע לו ואחר כן מכרה לו ונתן לו המחיר או הנזיד שבקש.

ויתכן שאמר עשו למה זה לי בכורה, הנה היא מכורה לך, ויאמר השבעה לי שלא תערער על המכירה לעולם, ואמר הכתוב שנשבע לו ומכרה, כאלו אמר מכרה ונשבע לו עכ”ל.

והספורנו כתב, השבעה לי.

מפני היות הקנין על דבר שאין בו ממש השבועה תמלא חסרונו עכ”ל.

וכ”כ האור החיים הק’ וז”ל, טעם שהוצרך לשבועה.

להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלהינו שהיא בבכורות, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש כידוע, (רמב”ם הלכות מכירה פ’ כ”ב) לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה וכן הוא הסכמת פוסקי התורה (יו”ד סי’ רל”ט) כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש, והוא אומרו השבעה לי.

והנה שבועה זו לא תספיק לקנין דבר שלא בא לעולם, כי טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא לצד דלא סמכא דעתיה דלוקח וכו’, וכן מוכח במציעא דף י”ו, אבל אם היה דעתו סומכת היה נקנה ושבועה לא תועיל בזה ולכן הוצרך לטעם כיום כמו שפירשתי.

שוב בא לידי ספר הריב”ש סי’ שכ”ח וז”ל כתבת שראית ר”י בן הרא”ש שכתב בשם אביו דמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע קנה וכו’ וראייתו ממכירת בכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב השבעה לי עד כאן.

תשובה, לא הרא”ש ולא ר”י בנו חתימי עלה ואין לתלות בגברי רברבי סברא כזו שאין לה על מה שתסמוך, גם הראיה שהביאו אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז, והשבועה היתה לרווחא דמלתא שלא יערער לפי שהיה איש זרוע ע”כ.

והם דברינו עצמן אלא שהריב”ש לא התבונן לתת טעם שהוצרך שבועת עשו כמו שכתבתי.

וטעם אומרו השבעה לי ולא הספיק לומר השבעה והדבר מובן כי לו היא המכירה, נתכוון לומר כי שבועה זו צריכה להיות על דעתו של יעקב שזולת זה יכול לבטלה בלבו ועיקר השבועה צריכה להיות בלב כדאמר רבי עקיבא (תו”כ פ’ י”ב) האדם בשבועה שיהיה פיו ולבו שוים בשעת השבועה לזה אמר השבעה לי פי’ לדעתי עכ”ל, וכעי”ז כתב המלבי”ם.

וע”ע בס’ הכתב והקבלה.

ועיין בית הלוי דרושים סי’ ג’.