טלטול

ואולי יש לומר דכל מה שבאוגרת שערה לא נאמר ההיתר של כל שהוא למעלה מן השבכה לא גזרו, הוא רק באשה שלפעמים אינה אוגרת שערה, ואז נאמר בה לחלק מהראשונים והפוסקים חילוק זה שהוא רק בדבר שאינו תכשיט, דבתכשיט בכה"ג כבר חיישי' לשיטות אלו דילמא שלפא ומחווייא, אבל באשה שמקפדת לאגור שערה לא גרע אוגרת מכל סתם למעלה מן השבכה דלא גזרו אפי' בתכשיט דבכה"ג לא גזרי' כלל דילמא שלפא ומחוויא.

וגם דין דמעמדת קישוריה צ"ל דלא נאמר באופן שאם יתפרקו הקישורים יהיה בזה בושה גמורה, דבמקום שבלא קישורים לא שייך לצאת לרחוב יש מקום לטעון דבזה לא חיישי' דילמא שלפא כלל, וכעין מה שהובא לעיל מהמשנ"ב ריש סי' הנ"ל בשם התוס' ר"פ במה אשה דף נז ע"א.

והרמ"א בסי' שג ס"ב חילק בשם האו"ז ח"ב סי' פד בלפנים מן השבכה בין נשואה לפנויה, אבל גם לשיטתו יש מקום לטעון דפנויה שמקפדת על כיסוי הראש כנשואה דינה כנשואה לענין זה, וממילא יש לטעון דה"ה בניד"ד.

והעירוני דיתכן דהך דינא דלפנים מן השבכה הוא רק בדבר שהחשש הוא דילמא שלפא ומחוייא אבל בדבר שהחשש הוא משום טבילה א"כ יש מקום לטעון דה"ה למעלה מן השבכה, ולעיל הזכרתי צד דדין חוטי שיער הם בשיער שמחוץ לשבכה, ולאור הנ"ל צל"ע בזה.

ויש להוסיף עוד דבמשנ"ב שם סק"ז כתב לגבי קטלא שנאמרו בה ב' טעמים דילמא שלפא ומחוייא ושצריכה להסירה בשעת טבילה, וכתב בשם הט"ז סק"ה בשם התוס' נז ע"ב ד"ה הכא דב' הטעמים נצרכים, דטעם דטבילה אצטריך במהדקת כדי שתראה בעלת בשר דבל"ז לא תראה בעלת בשר, ולא חיישי' דילמא שלפא ומחוייא, אבל חיישי' משום טבילה, וטעם השני ברפויה דילמא שלפא ומחוייא, אבל משום טבילה לא חישי'.

וע"ע בפנים התוס' שם דראיית הגמ' דמיירי בקטלא מהודקת ומשום טבילה הוא משום דתני לה יחד עם חוטין שהנידון שם הוא מטעם זה, וא"כ כ"ש שיש ללמוד כן.

ולפ"ז לכאורה יש ללמוד מזה גם בניד"ד דאע"פ שלא שייך דילמא שלפא ומחוייא מ"מ טעם דטבילה שייך.

אבל יש להעיר דהרי כתבו התוס' לעיל מינה והובא במשנ"ב לעיל סק"ג (הבאתי לעיל) דבבגד שהוא עיקר מלבוש לא חיישי', ויש לומר דכמו שלגבי חוטי שיער נזכר במשנ"ב שם שהטעם דלא דמי לעיקר מלבוש משום שגם בחול לפעמים נושאת אותן בידה, הלכך גם בניד"ד בקטלא זהו הטעם, ולפ"ז בגומיית שיער זה יהיה הגדר אם לפעמים בחול נושאת הגומיה בידה או שמקפדת תמיד שהשיער יהיה אסוף, וכמו שהערתי לעיל דיתכן שנקבע גם לפי מנהג המקום או עכ"פ מנהג הקהילה.

ובנשואה באופן שהגומיה היא ממש תחת השבכה ואין אפשרות לצאת בלא הגומיה להנ"ל יוצא שאין בזה כל חשש.

יעוי' בתשובה אחרת [ד"ה סוכריה שמיוצרת בצורת משרוקית שניתן לשמש בה כמשרוקית האם הוא מוקצה בשבת] דיש משמעות במשנ"ב ריש סי' שי סק"ב בשם הב"י והגר"א דלא שייך באוכלין אפי' מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת גופו (בדבר שאינו ראוי לכלי) עי"ש, ועי' בתשובה הנ"ל מה שהרחבתי בדין זה.

אולם כתב הפמ"ג או"ח סי' תמד א"א סק"א דמצה בשבת ערב פסח היא מוקצה (ועי' דעת תורה שם מה שכתב ע"ז).

ויש ליישב דשם לא חשיב אוכל דזה עיקר טענת הפמ"ג שהיא אסורה באכילה ומקפידים שלא להאכילה לעופות או לנכרי, וממילא הו"ל מוקצה, אבל אם היה ראוי לאכילה למאן דהו לא היה מוקצה, ואז גם מוקצה מחמת חסרון כיס לא היה שייך להטיל על זה.

ובשו"ת תורה לשמה סי' קנג דן במרקחת הראויה למאכל אך מקצה אותה לרפואה מחמת יקרתה ואינו נותן ממנה לאכילה לקטנים, דיש לומר בה שהיא מוקצה מחמת חסרון כיס ביוה"כ, וגם בזה יש לומר דהוא דוקא משום שמקצה אותה מכל אופן אכילה ומשמש בה מעשה עץ של שאר מיני רפואות.

אבל גם התורה לשמה לא החמיר בשבת לומר שאז הוא מוקצה מחמת חסרון כיס כיון דסו"ס ראוי לאכילה ורק ביוה"כ דלא חזי לא לגדולים ולא לקטנים מוצא מכלל מאכל ועי"ש הראיה שהביא לזה להוכיח מרשב"א שבת קכו ע"ב דמידי דעביד דחזי לאדם ואקצי דעתיה מדבר אחר חשיב כמוקצה מאותו דבר ואם לא חזי בפועל לאדם הוה מוקצה ואינו היתר טלטול כשאר מאכל עי"ש.

בשו"ע סי' שג ס"א פסק (ע"פ שבת נז) דחוטים צמר ופשתן ורצועות שבראשה צריכה להסירן בשעת טבילה לכך לא תצא בהם בשבת אבל מעשה אריגה מותר כיון שא"צ להסירה בשעת טבילה, והוסיף רמ"א דבמוזהות אסורות שאז תסירן שלא יטנפו וכן במטונפות אסורות עי"ש במשנ"ב, ולהלן סי"ד פסק השו"ע דבחוטי שיער מותר והטעם מבואר בגמ' שבת סד דשיער ע"ג שיער לא חייצי והובא בשעה"צ שם סקל"ב.

ולפי הני כללי לכאורה יהיה אסור לצאת בגומיות האוספות את השיער בשבת, כיון שהם מהודקות ולכאורה צריך להסירן לפני הטבילה.

ובאמת המשנ"ב בסק"ה הזכיר דביו"ד סי' קצח בס"ג פסק השו"ע דדוקא מעשה אריגה חלול א"צ להסירם, ומשמע מזה דבכל גוני שצריך להסירם אסור לצאת בשבת.

וכן במקרה שהגומיות נמכרות בדוגמאות ומיני צבעונין ומקפידים שישארו נקיים יש לדון בזה ג"כ מדין מוזהבים שהרי במקפדת מצינו שאסורה דחיישי' שתסירן וגם יש צד שאסורה לטבול בהם מדינא עי' במשנ"ב שם.

אולם במשנ"ב סק"ג כתב מהמג"א בשם התוס' דגזירה זו היא דוקא בדברים קטנים כאלו שלפעמים בחול נושאת אותם בידה אבל בדברים שהם עיקר מלבושים לא חיישי' שתשא אותם ברה"ר דאין דרכה לילך בלעדיהם ובודאי תלבשם אחר הטבילה עכ"ד.

ומעין זה אשכחן להלן בס"ג ע"פ שבת דף סד דכל שהוא למעלה מן השכבה לא גזרו ובמשנ"ב שם שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר כדי שלא תתגלה שערה עכ"ל.

ויש לדון בזה במקומות שאין מהלכות בשיער פזור כלל, דיש מקום לדון גומיות אלו כעיקר מלבושה וכן יש לדון דאפשר דחשיב כעין למעלה מן השבכה לענין זה (ולהלן בסוף התשובה יתבאר למסקנא דלא אמרו היתר למעלה מן השבכה לענין גומיות של תכשיט).

ומאידך כנגד כל הצדדים להיתר דלעיל יש מקום לטעון דברצועות לא חלקו וגזרו דכל מה שמהודק אסור.

ומאידך יש מקום לטעון דאין כאן איסור רצועות במקרה שמדובר בגומיות שהם ארוגות (היינו אריגה בלבד ללא חומר גומיה ממש בפנים) אלא שבא אתה לגזור משום שהם מהודקות וזה א"א לגזור במקרה שהוא עיקר מלבוש.

ובמקור דברי התוס' בר"פ במה אשה בשבת נז ע"א (שהביא המשנ"ב מהם דבמלבוש שבודאי תלבש אחר הטבילה אין איסור לצאת) נראה מפשטות לשונם שנקטו שכל דבר שאין בו חשש שתסיר מחמת טבילה אין בו איסור זה וממילא לפי מה שנקטו קודם לכן בכלל זה כל דבר שבודאי תלבש לאחר טבילה אין בזה איסור.

אם כי יש לדון במקום שרוב מקפידות לאסוף השיער (עי' במשנ"ב לעיל סי' עה סקי"ב שהביא פלוגתא דרבוותא בזה), האם סגי בזה לומר שהוא בגד שהוא עיקר מלבוש לכל מי שמקפידה על זה או לא.

כמו"כ יש לדון במקום שרוב אין מקפידות ומיעוט מקפידות האם לגבי אותו המיעוט חשיב הקפדה, או לא.

כמו"כ יש לדון במי שרוב פעמים מקפדת (שלא מחמת חיובים של מוסד וכיו"ב שאינו שייך כאן), האם סגי בזה להחשיב כעיקר מלבוש.

והנה בשבת ס ע"א פליגי אביי ורב יוסף במחט שאינה נקובה שאשה אוגרת בה שערה אם פטור אבל אסור או מותר לכתחילה, והלכתא כאביי דס"ל דמחט זו מותרת לכתחילה לצאת בה בשבת, והראשונים למדו מזה להתיר גם מחט שאוגרת בו קישוריה, וכן הוא בטושו"ע סי' שג ס"ט.

ומ"מ אף שהשו"ע העתיק רק דינא דהרא"ש דמחט שמעמדת בו קישוריה, מ"מ עיקר דינא דגמ' דמחט שאוגרת בה שערה מותר כשאינה נקובה לא נדחתה מהלכה וכמבואר בשעה"צ שם סקט"ו דהוה פשיטא ליה כן לדינא, וכן כתב באג"מ יו"ד ח"א סוף סי' מח בשם המג"א שם סק"ח.

(ולשונו של האג"מ צע"ק שכתב שעושין להעמיד קישוריהן שיהיו השערות במקומן, ולכאורה הגדרה זו היא אוגרת שערה ולא מעמדת קישוריה דהם ב' עניינים כמבואר במקור הדברים בהרא"ש פ"ד סי' ז ובשעה"צ שם, ומ"מ הדין שוה להלכה, ומ"מ לכאורה כבר במג"א שם כינה לאוגרת שערה דמעמדת קישוריה, ואולי השו"ע נתכוון לכלול גם אוגרת בלשונו "מעמדת קישוריה" ולכן לא פירט דין זה לחוד, אבל המשנ"ב ס"ק כג לא פירש כן אפי' כוונת השו"ע).

ונחלקו הראשונים בטעם ההיתר דאוגרת בו דלרש"י ההיתר הוא משום צניעות דלא שלפא ומחויא ולהתוס' ההיתר הוא משום דלא הוי תכשיט ולא חיישי' דילמא שלפא ומחויא.

והנה דעת המג"א שם דהיתר זה לא נאמר בתכשיט (ודלא כב"ח) א"כ היתר זה אינו בגומיה שמוגדרת כתכשיט שיש בזה חשש דילמא שלפא ומחויא, ועי' במג"א שם שהעיר כעי"ז לגבי מחט שאינה נקובה וסיים ואפשר דבמחטין שלנו ל"ש זה ולכן נהגו להקל עכ"ל, עי"ש עוד, וכוונתו צ"ב למה אין חשש שלפא ומחוויא ונראה דכוונתו למש"כ השו"ע שם בסי' יג בסעי' יח על תכשיטין בזמנינו עי"ש, ולפ"ז צ"ל "וע"ל סעיף יח" במקום "סימן יח" הנדפס במג"א שלפני.

אבל במשנ"ב כתב בשם המג"א דבמחטין שלנו אינם תכשיט כ"כ ויש מקום לומר דאין בהם חשש דילמא שלפא ומחויא עי"ש וצ"ב לפ"ז הציונים שציין המג"א שם עי"ש.

[ובאג"מ שם כ' בפשיטות דדעת המג"א דאם היה תכשיט אסור, ויש לומר דהיינו להדעות דאין היתר בדילמא שלפא בזמנינו עי' בשו"ע סי"ח הנ"ל].

אבל אם נימא דכל שהוא למעלה מן השבכה לא גזרו א"כ ה"ה בתכשיט, אבל כבר חזינא דאינו נוהג בזה אלא כבר באשה שמכסה ראשה, דהרי לגבי חוטי צמר דלעיל כשהן מוזהבות לא נאמר דהוא מותר משום שהוא למעלה מן השבכה (ואפשר שהיו חוטין אלו חוץ לשבכה וגם יש לדחות דמ"מ מה שמסירה בטבילה גזרו גם למעלה מן השבכה אם הוא דבר שיתכן שלא תחזירם, אבל בדבר שודאי תחזירם מבואר במשנ"ב בשם התוס' דנ"ז דלא גזרו בזה) וכן לגבי מחט שאוגרת בה שערה לא נאמר היתר זה במחט דתכשיט וכמו שנתבאר בדברי המג"א.

היוצא מזה דבגומיה לא שייך לומר ההיתר דלמעלה מן השבכה כדי להתיר בגומיה דתכשיט.

אבל יש היתר אחר דיש דעות באחרונים דהיתר דמעמדת קישוריה (וה"ה אוגרת בה שערה) נאמר גם בדבר שהוא תכשיט והמשנ"ב סקכ"ד מסיק דאין למחות בהנוהגים להקל ושכן דעת הגר"א, וכ"ש במחטים שלנו שאינם תכשיט כ"כ (ואפשר דה"ה רוב גומיות אינם תכשיט כ"כ), ולכן בצירוף ההיתר דתכשיט בזמנינו ובצירוף העירובים שלנו כ"ש שאין למחות כלל בהמקילים בזה.

ויעוי' עוד בחוט שני חלק ד' פרק פח סק"ב עמ' קכא מש"כ דיש לעיין בבנות שכורכות שערותיהן בגומי כלי להחזיקן אסופות, אם תשיב לקלועות בשערה או לא, אף דאין השערות קלועות בתוכם וממילא ליכא טעם המ"ב שאסור להסיר משום סתירת הקליעה, מ"מ אפשר כיון שאם תוציאנו משערה תסתור לגמרי כל צורת שערה אפשר דחשיב קלועות ע"כ.

ודבריו צריכין תלמוד בביאור הצד שיש להחשיבו כקליעה, דהרי טעם ההיתר דקליעה להמתירים בזה הוא רק באופן שאסור לסתור הקליעה כמבואר במשנ"ב ריש סי' שג, אם לא דנימא דכוונתו שאסור לסתור גם שיער אסוף בשבת, אבל לכאורה בסוגי' דשבת ס ע"א ובתוס' שם מוכח דאין איסור לסתור איסוף של שיער בשבת אלא אדרבה בדבר אחר שנזכר שם אח"כ מבואר שיש איסור בשבת (ומשמע דבאוגרת אין איסור בשבת כלל), ואולי יש לדחוק בדעתו דמ"מ יש דרגות בסתירת איסוף של שיער דאם כל השיער כולו אסוף למקום אחד סובר לחדש דיש איסור להתירו בשבת וכמדומה שלא נהגו כן וצע"ג.

(ושמעתי בשם אחד מתלמידי מרן דקטע זה צ"ב אם הובא כצורתו).

מותר.

מקורות:
בסוכה מצינו בסוגיות בסוכה לא ע”א ובאו”ח סי’ תרלז כמה אופנים של סוכה גזולה ובחלקם יש חסרון של חג הסוכות תעשה לך ובחלקם אין חסרון, וחזי’ מזה דאין פסול של גזילה משום שבאה בעבירה, ויש להוסיף דאפי’ מחיצה העשויה בשבת כשרה לשבת הבאה וגם לשבת זו הוא חסרון רק מצד דיני שבת.

ויש להוסיף עוד דגם אהל שאינו עשוי בידי אדם קי”ל ברפ”ב דסוכה דחשיב אהל, ואפי’ לחי העומד מאליו דאיכא פלוגתא בפ”ק דערובין היינו דין מיוחד בלחי ע”ש, ואין חסרון במחיצה העומדת מאליה (עי’ עירובין טו ע”א), דבמחיצה א”צ שיהיה דוקא נעשה על ידי אדם בכונה או בכשרות.

ועי’ במנ”ח מצוה שכה שדן אם אמרי’ מיגו בסוכה שבשבת דליהני מחיצה גזולה בסוכה מיגו דשבת, ונקט דלא מהני, ועי’ עוד בעמק ברכה ובעמק סוכות סוכה ז ע”א ובעוד הרבה אחרונים שדברו בנידון זה (עי’ באוצר מפרשי התלמוד בסוגי’ דמיגו בסוכה שם ובאנ’ התלמודית בדיני מתוך שהביאו כו”כ אחרונים שדברו בזה), ומדברי כולם למדנו דמחיצה בשבת גזולה מתרת.

יעוי’ ברע”א בחי’ סוכה יח ע”א ואחרונים שדנו לענין דינים והלכות שנאמרו בסוכה אם מהני במחיצה גזולה, אבל בסתם מחיצה עכ”פ בשבת לא ס”ד דלא מהני מחיצה גזולה.

הנה בדיני יציאה לרה"ר מפורש הדין בגמ' שבת ס ע"א ואילך ושו"ע או"ח סי' שא סכ"ד סכ"ה ואילך דאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה וקמיע מומחה הגדרתו שריפא ושנה ושילש וכמבוארים פרטי הדינים בשו"ע שם, ולכן מאחר שבזמנינו אינו מצוי כ"כ קמיע מומחה כזה לכן בד"כ יהיה הדין שאסור לצאת בו לרה"ר, והנידון בזה הוא בדרך מלבוש כמבואר במשנ"ב סקפ"ח, ובכל אופן שאסור לצאת בקמיע מחמת שאינו מן המומחה אין נפק"מ אם מאמין בקמיע או שאינו מאמין בו.

ולענין אם העשבים מותרים או אסורים בטלטול בשבת הנה עשבים (כגון חתיכת ערבה מהושענא של צדיק) בד"כ אינם ראויים לשימוש כלל, ולגבי אבנים מבואר בכ"מ (בסי' שח סכ"ג ובסי' שג משנ"ב סקע"ג, ועי' בדיני הטמנה סי' רנט ס"ב, ועוד) דיש חילוק אם ייחדם לשעה או ייחדם לעולם, ולכן בניד"ד אם מאמין בזה וייחדם לשימוש עולמית (דהיינו עד שיתכלה ויצא מכלל שימוש) לשמירה הרי הוא ככלי שמלאכתו להיתר כיון שאין איסור להשתמש בו בביתו, אולם אם בעל העשב אינו מאמין בשמירה זו והקצה אותו מדעתו הרי הוא כשאר עצים ואבנים דלא חזו למידי.

ולא נכנסתי בזה אם ראוי להתרפא בדבר מצוה או לא, וידוע מה שדנו האחרונים אם מותר להתרפאות במזוזה כשאינה קבועה במקומה או כשאינה משמשת למצוה (ודעת הרא"ש בסוף הל' מזוזה שזה הטעם שאסור למסור מזוזה לגוי משום שמשתמש רק לשמירה ולא למצוה והובא בבאר שבע סי' לו ובפת"ש), ועי' שבט הלוי ח"ב סי' קמט ח"ט סי' רכא ואג"מ יו"ד ח"ב סי' קמא ענף ג ומס' מזוזה להגרח"ק עמ' ק, ודון מינה ואוקי באתרה.

לענין מטבע אם הוא מוקצה או לא, עי' בסי' שא סל"ב סל"ג ובמשנ"ב ושעה"צ שם, ותמצית הדברים דדעת הגר"א ועוד פוסקים שאם צרר את המטבע בסדינו לצורך הסדין וגם הוא מטבע ממין מנוקב (עי"ש סקקכ"א) אז אין המטבע מוקצה כלל אף אם רק צריך לסדין שהוא צרור בו, ואם רק צרר את המטבע בסדין ואינו מין מטבע המנוקב (וה"ה שגם לא ניקבו בעצמו) לדעת הגר"א אינו מפקיע מהמטבע מוקצה אף אם המטבע משמש את הסדין, ודעת המג"א דגם באופן שהמטבע מנוקבת וצרורה בסדינו יש על זה עדיין קצת שם מוקצה, ואסור בטלטול אלא לצורך גדול כגון בחשש גניבה.

ולעיל סכ"ח נזכר דינא דיוצאין בסלע שעל הצינית, ושם לא נזכר שהמטבע מנוקב, והטעם אולי משום ששם יש שימוש ברור במטבע כשאינו מנוקב, לכן אינו נחשב מוקצה למרות שאינו מנוקב, משא"כ בניד"ד אפי' בפורפת יש לומר דאינו שימוש חשוב דיו לבטל את ייעוד המטבע אלא אם כן הוא מנוקב (כמ"ש השעה"צ שם בשם הגר"א).

ואם נאמר כטעם זה נמצא דבמטבע של צדיק שביטלו משימושו וייחדו לעולם לשימוש של היתר אולי אין דין זה, ועדיין יש מקום לדון לאסור משום מראית העין או משום שבטלה דעתו לייחד וצ"ע.

והנה במג"א הנ"ל בסי' שא סקמ"ה נזכרו ג' אופני היתר לצאת במטבע, הא' שניקבה בעצמו לתלותה בצואר בתו, והב' שמשמש לבגד ובטל לבגד וייחדו לבגד, והג' היינו במקום צורך גדול מאוד דחשש גזילה או סכנה עי"ש ובמשנ"ב ובבה"ל שם סל"ב.

והנה האופן השלישי הנ"ל אינו שייך כאן כלל, והאופנים האחרים ג"כ לכאורה אינם שייכים כאן, דהאופן הראשון מיירי שעשה מעשה כדי להעבירו לשימוש של היתר, וכאן מיירי בניד"ד במטבע שלא עשה בו מעשה כלל, והאופן השני ג"כ אינו שייך כאן שהרי בניד"ד אינו בטל לבגד אלא עומד בפני עצמו.

אולם בשעה"צ סקקמ"ז נראה דנקט בדעת המג"א דסגי בייחוד לשימוש, שאחר שהביא דברי הט"ז דמקל בטבעת נקובה במינה כ' דהמג"א מצריך שייחד לשימוש לצואר בתו ולא הזכיר מש"כ המג"א דבעי' שינקבנה וכמו שהביא השעה"צ גופא לעיל דברי המג"א הללו בסקקמ"ה, ואולי סבר דאינו מצריך מעשה אלא סגי בייחוד, וכן מבואר לגבי אבנים בסי' שח סכ"ב דסגי בייחוד לעולם ולא בעי' מעשה, ועי' בסוגי' דצאו וחשבו ובדברי הפוסקים סי' שח ס"כ, וסובר המשנ"ב דה"ה בכלי שמלאכתו לאיסור סגי שמייחדו להיתר, אבל במג"א כאן אין הכרח לזה וכמשנ"ת.

אולם במג"א לקמן סי' שג סקי"ח כתב להדיא לגבי פורפת (שהוא מקור הדין דהמג"א בסי' שא הנ"ל) דהמעשה מבטל המוקצה, וכתבו המג"א בקיצור נמרץ, והביאו המשנ"ב שם סקע"ה ומבואר שם בשו"ע סכ"ב דלא מהני ייחוד ועי' עוד בשעה"צ ס"ק סב בשם הלבושי שרד, וא"כ צע"ק שקיצר השעה"צ בסי' שא שם בהביאו דברי המג"א דמהני ייחוד, דהמג"א הרי מיירי במעשה או בבטלו לבגד דהשתא מתבאר בדברי בסי' שג דזה גופא ג"כ מחמת מעשה.

ומ"מ בייחוד לשבת אחת גם להמשנ"ב אינו מועיל כמבואר בסי' שג בשו"ע, אבל בייחוד לעולם כ' המשנ"ב שם סקע"ד בשם התוספת שבת שם סקמ"ז וחי' רע"א דמהני כמו דמהני באבנים ייחוד לעולם עי"ש סקע"ג, ומ"מ עדיין אינו מיישב למה כ' השעה"צ בסי' שא סקקמ"ז דלהמג"א מהני ייחוד דאפי' אם מיירי יחוד לעולם אינו מפורש בדברי המג"א שם.

ויעוי' בשעה"צ בסי' שא ס"ק קמה שכתב דאפשר דגם הגר"א מודה דההיתר בנקובין הוא רק בעשה מעשה לנקבו כמ"ש המג"א, ומש"כ המשנ"ב בסקקכ"א דהיתר נקובין הוא גם במטבע ממין מטבע נקוב אינו לדעת הגר"א וכמו שציין שוב שם השעה"צ שזהו לדעת הט"ז ולא לדעת המג"א ושדעת הגר"א כתב מתחילה עכ"ד, וא"כ לא היתה בכונתו להכריע כן בסקקכ"א בדעת הגר"א כן אע"פ שבהמשך הס"ק הביא דברי הגר"א.

ולפי הנ"ל בשם התוס' שבת ורע"א לכאורה יוצא דגם בנקובין צריך לנקיבה רק באופן שייחדו לשבת אחת, אבל באופן שייחדו לעולם א"צ גם הנקב, וצריך לדחוק לומר דמיירי בנקב שאינו מעכב שימוש המטבע לסחורה אלא רק מוסיף בו שימוש לתלותו בצואר בתו ובזה סגי שעשה ייחוד לשבת א' על ידי מעשה, כך היה מקום לומר.

ומיהו המעי' בהמג"א בסי' שא שם יראה דב' הטעמים להתיר שלא במקום סכנה או הפסד הוא במעשה בצירוף עוד סברא, דבטעם אחד יש מעשה וגם בטל לבגד והיינו טעמא דפורפת, וטעם שני היינו במעשה של נקבה לתלותו בצואר בתו, ויש מקום לומר דבנקבה לתלותו בצואר בתו מהני אע"פ שלא בטל לבגד משום שקלקלו מלשמש כמטבע, ובזה מדוייק מש"כ המג"א בסי' שט שם בטעם ההיתר דפורפת שהוא בטל לבגד.

אולם א"א לומר כן להלכה מג' טעמי, הא' דבסי' שג שם כ' המג"א דשינוי המעשה מתיר, ומבואר דזה לבד מתיר, והב' דאם נקב מקלקלו משימוש מטבע ומכינו לשימוש תכשיט א"כ מאי ס"ד לאסור, והג' דהתוספת שבת ורע"א ומשנ"ב מקילין בייחוד לעולם, הלכך לא שבקי' הספק בדעת רבינו המג"א מקמיה פשיטותא דכל הנך רבוותא, ולכך בניד"ד אם מאמין בסגולה וייחד המטבע לעולם לסגולה אין בזה איסור מוקצה ואם לא ייחד לעולם ולא עשה מעשה יש בזה איסור מוקצה.

אולם החזו"א סי' מב סקי"ג כתב דדינא דמטבע דפורפת הוא דוקא כשמחובר לבגד ובטל לבגד ולא מחמת מעשה, ובאמת כמשנ"ת שיש לשון כזו במג"א שטעם ההיתר בפורפת הוא משום שבטל לבגד, אע"פ שיש גם לשונות סותרים במג"א וכמשנ"ת.

וצ"ע דבניקבה מבואר בכמה פוסקים בסי' שא דמהני מעשה אפי' אם נאמר דבעי' שהוא עצמו ינקב כדעת המג"א וכמו שחכך השעה"צ לומר גם בדעת הגר"א וכמשנ"ת שדחוק לומר דעשה באופן שנפסל להיות מטבע דא"כ מאי למימרא.

ובדוחק אולי יש לומר דלעולם יפרש החזו"א דמיירי באופן שנפסל להיות מטבע רק דס"ד שעומד לתקנו.

או אולי יש לומר דלעולם לא מיירי שניקב באופן שנפסל להיות מטבע אלא שעשה בו נקב באופן שניכר השימוש במטבע עצמו שעומד לתכשיט ואז מעשה שמוכיח בכלי שהוא מיוחד להיתר מהני דלא גרע מכלי שמלאכתו לאיסור כשעיקר שימושו להיתר דאינו מוקצה ואפי' מוקצה לאיסור ולהיתר קי"ל שאינו מוקצה.

ועוצ"ע להחזו"א מדין סלע שעל הצינית ואולי גם בזה סובר שבטל לגופו מע"ש.

עכ"פ בתשלום הדברים להמשנ"ב וכמה אחרונים (תוס' שבת ורע"א וכן הלבושי שרד שהביא שעה"צ סי' שג שם חולק עכ"פ על חלק מדברי החזו"א וגם המג"א בסי' שג דמעשה מועיל הוא דלא כהחזו"א עכ"פ במקצת) מהני ייחוד לעולם במטבע ולכאורה כך פשטות הפוסקים (הט"ז והגר"א ועוד ופמ"ג בדעת הט"ז) לגבי מטבע מנוקבת, ואילו החזו"א מחמיר בזה, ובמג"א יש לכאורה סתירות בזה ושייך לפרש דבריו בסי' שא כהחזו"א לפמשנ"ת, (ולענין מטבע מנוקבת צ"ל דלא תקשי על החזו"א על דרך שנתבאר אבל מתרץ רק המג"א ומי שיסבור כמותו שהניקוב נעשה למטרת תכשיט ולא כהדעות שהביא המשנ"ב וסתם כמותם שהמטבע הוא ממין מנוקב דבזה לא שייך לתרץ מה שתירצתי לעיל דברי המג"א לדעת החזו"א).

ולפמשנ"ת הסומך על המקילין בזה לא הפסיד.

לכאורה היה צריך להיות הדין שמותר כיון שהוא כלי שמלאכתו להיתר שמותר לטלטלו מחמה לצל לצורך הכלי כמבואר בריש סי' שח, אולם לקושטא דמילתא אינו פשוט כלל דהנה במשנ"ב שם מבואר דההיתר הוא כשצריך לכלי לצורך שבת, וממילא אינו ברור שהיתר מחמה לצל הוא כשיודע שלא יצטרך כלל את הכלים בשבת.

וכן מצינו בסוגי' דמשילין ברפ"ה דביצה דמבואר דבשבת אין היתר להשיל פירות דרך ארובה אף שביו"ט הותר, ואילו דרך חלונות אף ביו"ט אסור, וכ"ז הוא אכן כשאינו צריך להשתמש בפירות אלו בשבת אבל אם צריך מותר כמ"ש המשנ"ב סי' שלח סקכ"ה בשם הפמ"ג, ולכאורה בבגדים אלו כל שיודע שאינם נצרכים לשבת אין היתר.

אם כי יש לדון דשמא שם להשיל דרך ארובה או להוריד מהגג דרך חלונות הוא טירחא יותר מלהכניס מהחצר או המרפסת לבית באותה הקומה.

ויעוי' בשו"ע סוף הלכות עירובי תחומין ובמשנ"ב שם דמבואר דלא התירו לטלטל פת לצורך עירוב של מחר ביו"ט הסמוכה לשבת אלא היכא שלא מוכחא מילתא שאינו עושה לצורך שבת כגון שכבר היה פת מאתמול וכל פרטי הדינים שנתבארו שם, וכה"ג מצינו לענין שינה בשבת שהתיר המשנ"ב רק כשאין אומר שהוא לצורך מוצ"ש, ויש לציין לדברי המשנ"ב לגבי סייר נכסיה בשבת, גם לתשובתי אחרת לגבי לימוד למבחן במוצ"ש וכן לתשובתי לגבי ניעור יין בשבת ובמ"מ המרובים שהבאתי שם.

ויעוי' במשנ"ב סי' רמד סקמ"ג דאפי' טלטול בעלמא אסור כשהוא לצורך חול כמ"ש הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצ"ש ומחמת זה רצה לאסור שם אף רדיית הפת, ועדיין יש מקום לדחות דרדיית פת היא חכמה כמ"ש בגמ' בר"ה וכן הבאת יין דרך רה"ר יש בו טירחא יותר מהכנסה מהמרפסת לבית.

אולם בסוגי' דמפנין בשבת קכח משמע דפינוי דבר מחדר לחדר הוא בכלל טירחא.

והיה מקום לטעון דמאחר שטרוד חשיב צורך שבת כדי להצילו מטירדתו אולם בסוגיות דמצילין מפני הדליקה ומפני שבירת החבית לא מצינו דהותר לצורך טירדא אלא רק לצורך שבת או לצורך בהול על מתו אבל בבהול על ממונו לא הותר אלא סעודה דלצורך שבת.

ולפי כל הנ"ל לכאורה שאין היתר בזה.

ולענין לכסות עי' בשו"ע סי' שלח שם.

וגם דברי הגרשז"א שהבאתי בתשובות הנ"ל לכאורה לא שייכא באופן שעושה עסק ומקדיש זמן לצורך דבר שאינו לצורך שבת.