שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

ראיתי מובא על הגרשז”א ששמע פעם מי שמבקר את חבירו על הידור שמהדר וזלזל בזה אותו האחד ואמר וכי מהדר גם בדבר פלוני ופלוני וכששמע דבריו הגרשז”א כאב על זה מאוד. והביאור בזה נראה דבאמת סברא פשוטה היא שאין זו סיבה ...קרא עוד

ראיתי מובא על הגרשז”א ששמע פעם מי שמבקר את חבירו על הידור שמהדר וזלזל בזה אותו האחד ואמר וכי מהדר גם בדבר פלוני ופלוני וכששמע דבריו הגרשז”א כאב על זה מאוד.

והביאור בזה נראה דבאמת סברא פשוטה היא שאין זו סיבה שאם לא זכה להדר בדבר פלוני לא יוכל להדר בדבר אחר, ואדרבה אולי מתוך שיתחיל להדר בדבר זה יזכה להדר גם בדברים אחרים מכח זה, וגם אם לא יזכה מ”מ שכרו מובטח לו מן השמים על מה שהשתדל וזכה להדר בו.

ויש לציין דכהיום התקבע מאוד הענין של רמה רגילה וגבוהה כמעט בכל מצוה ובכל ענין הלכתי ונוצר מצב שהרבה בני אדם בהרבה מהדברים צועדים על מסלול הרמה הרגילה וכל אחד מהדר במה שנגע ללבו ואם נלמד את הכל שמי שאינו יכול להדר בהרבה דברים עיקריים לא יהדר בכלום מה שיגרום שכל אלו יצעדו במסלול הרגיל בכל דבר לא יצא שכרינו בזה דבר אלא רק הפסד מרובה.

ואמנם יש מושג של יוהרא בחומרא שאדם נוהג לעצמו ואינה לפי דרגתו עי’ או”ח סי’ לד ס”ג לענין תפילין דר”ת, ועי’ סי’ סג ס”ב ובמשנ”ב שם בשם מהרש”ל, מ”מ ענין יוהרא הוא כשמקפיד לעצמו על דבר שאין אחרים מקפידין אבל בדבר שההידור נפוץ ברבים לא, ולכן גם בתפילין דר”ת עכשיו לא יהיה בזה חשש יוהרא, ועי’ בדברי המשנ”ב בסי’ סג שם דמנדין מחמת יוהרא רק אם מחמיר בדבר שפשט היתרו בכל ישראל וכן אין מנדין כשעושה לש”ש (אולי רק בידוע שעושה לש”ש אין מנדין עי’ במקור דברי המשנ”ב בגמ’ דב”ק), עי”ש.

ויש לציין דיוהרא אינו שייך בדבר שאין ניכר בזה בפני אחרים וכ”ש כשעושה בביתו וכדמוכח בבה”ל בהל’ שבת גבי בגדי לבן בשבת.

ובכל ספק בזה יש לציין לדברי הגר”א המובאים בכתר ראש דעכשיו אין יוהרא שלא יוכל אדם להיות פרוש אם לא יכריז שרצונו בכך, והביאור בזה לכאורה שסבר הגר”א שרק מנהג כשרים המדקדקים בכל דבר שייך לומר שהמחמיר יותר מהם הוא יוהרא אבל סבר הגר”א דהאידנא כבר א”א לומר שהוא בכלל זה.

ולגבי נרות חנוכה יש לציין עוד דיש בזה תועלת שהזהיר בנר זוכה לבנים וכו’ והמשנ”ב כתב דהמזהיר על סגירת החנויות בע”ש בודאי יזכה לבנים גדולי ישראל מחמת זה.

 

קרא פחות
0

שו”ע חו”מ סי’ כו ס”ד ברמ”א אבל אם הלוה אלם מותר למכרו לגוי, כ”ה בדפוס ראשון ובמקור הדין בתשובה הריטב”א סי’ יד, ור”ל למכור את השטר לגוי, אם כי לעיל בס”א נתבאר דגם באלם א”א לילך לערכאות אלא מתחילה צריך ...קרא עוד

שו”ע חו”מ סי’ כו ס”ד ברמ”א אבל אם הלוה אלם מותר למכרו לגוי, כ”ה בדפוס ראשון ובמקור הדין בתשובה הריטב”א סי’ יד, ור”ל למכור את השטר לגוי, אם כי לעיל בס”א נתבאר דגם באלם א”א לילך לערכאות אלא מתחילה צריך רשות ב”ד לזה ורק אח”כ מותר, ובפשוטו כאן טעם ההיתר הוא משום שלא דיבר עם הערכאות עצמם אלא ע”י גוי שמוכר לו השטר והוא הולך לערכאות, ומכיון שהוא עצמו אין נותן לערכאות חשיבות לדון קל יותר, ואע”ג דלגבי מסור אין נפק”מ בין מוסר למי שמוסר לאנס לבין מוסר לאנס עצמו, דבכל גוני אסור, מ”מ כאן מיירי במי שחייב מן הדין ולכן מותר למכרו לגוי שיוציא  ממנו, ולענין אם יש לחוש שיוציאו הערכאות ממנו יותר ממה שיכול להוציא בדיני ישראל ע”ע בכסף הקדשים להגאון מבוטשאטש הנדפס על גליון השו”ע.

קרא פחות
0

במהדורת חומש חשובה יש לכאורה ט”ס בפרשת בא בתרגום עה”פ מבכור פרעה היושב על כסאו דנזכר שם כורסיה מלכותיה במפיק ה”א בתיבת כורסיה, במקום כורסי מלכותיה וכיו”ב, (ובמהדורות אחרות שלהם הדפיסו מתוקן). אולם תרתי וראיתי שבכמה מהדורות ישנות בכמה מקומות בתרגום ...קרא עוד

במהדורת חומש חשובה יש לכאורה ט”ס בפרשת בא בתרגום עה”פ מבכור פרעה היושב על כסאו דנזכר שם כורסיה מלכותיה במפיק ה”א בתיבת כורסיה, במקום כורסי מלכותיה וכיו”ב, (ובמהדורות אחרות שלהם הדפיסו מתוקן).

אולם תרתי וראיתי שבכמה מהדורות ישנות בכמה מקומות בתרגום נזכר הלשון כורסיה (במפיק) מלכותיה כנ”ל (כגון בפסוק בפרשת בא שם, וכן בדברים יז יח עה”פ והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכן בתרגום ראשון של אסתר א ב, ואין מדרכי לפרט המהדורות והנוסחאות והמעיין ימצא) וא”כ אינו ט”ס, גם שהוא לשון שאינה פשוטה כ”כ.

ומ”מ אפי’ אם הוא ט”ס אינו לעיכובא לענין מי שקרא בחומש זה אחד תרגום.

קרא פחות
0

בכפפות אסור ובמקומות קרים מאוד שדרך לעמוד כן בפני גדולים הדעת נוטה שמותר, לגבי צעיף פחות שכיח שהלובש צעיף לקור לא יעמוד כן בפני גדולים. בכל הדברים המותרים יש הידור להדר שיהיה דרך כבוד יותר אם דרך כבוד יותר בלא זה. מקורות: לענין ...קרא עוד

בכפפות אסור ובמקומות קרים מאוד שדרך לעמוד כן בפני גדולים הדעת נוטה שמותר, לגבי צעיף פחות שכיח שהלובש צעיף לקור לא יעמוד כן בפני גדולים.

בכל הדברים המותרים יש הידור להדר שיהיה דרך כבוד יותר אם דרך כבוד יותר בלא זה.

מקורות:

לענין כפפות הנה לכאורה תלוי אם דרך אותו מקום לעמוד בפני גדולים בכפפות כמ”ש המשנ”ב סי’ צא סקי”ב לענין מגפים, וכמבואר בשו”ע ומשנ”ב שם גדר זה לענין עוד נידונים שנתבארו בדבריהם.

ולענין כפפות מתחילה הביא המשנ”ב שם בשם הב”ח שאין להתפלל בהם כדרך עוברי דרכים וקורא אני בהם אל תביאני רגל גאווה ויד רשעים אל תנידני, ומהחי”א הביא שמשמע שאפי’ בבתי שוקים של צמר לבד ג”כ אינו נכון והכל תלוי לפי מנהג המקומות עכ”ד.

ולפו”ר היה מקום להבין דלגבי בתי שוקיים שלא הוה ברירא ליה דין זה  לגמרי לגבי זה הביא שהכל תלוי כפי מנהג המקומות, אבל בבתי ידים לא נחית, ואם נימא הכי צע”ק למה לא נימא שעכ”פ במקומות הקרים ביותר לא יהיה בזה זלזול אם רגילים לעמוד כן לפני גדולים.

ואולי בתי ידים שאני דכיון שמסירין אותם מן הידים בלאו הכי למלאכה ולתשמישים הלכך גם לא מצוי שיהיה דרך לעמוד כן בפני גדולים.

אם כי באמת במשנ”ב אין הכרח שגם בכפפות לא יהיה היתר אם כך הדרך לעמוד בפני גדולים במקומות קרים מאוד, דאפי’ ברגליים מגולים הקיל שם בסקי”ג במקומות החמין מאוד שכך הדרך, וגם באחרונים בטעם האיסור בכפפות הובא משום שלא היה דרך אצלם לעמוד כן בפני גדולים (עי’ עיקרי הד”ט סי’ ה סקנ”ז בשם פחד יצחק מערכת ת), וא”כ לו יצוייר שיש כפפות שדרך לעמוד עמהם בפני גדולים במקומות מסויימים, למה לא שרי, וכ”ז אפי’ אם נימא דהמשנ”ב לא נחית לחלק בכפפות, וכ”ש אם נימא דחילוקו האחרון קאי על כל הדברים הנזכרים קודם לכן.

והנה בפשטות מה שהזכיר המשנ”ב בשם הב”ח ענין כפפות שהוא כדרך עוברי דרכים לא כ”כ משמע בכוונתו דהיינו כפפות עבודה אלא כפפות של עוברי דרכים המהלכים ממקום למקום במקומות הקרים שדרכם להצטייד בכל מיני הגנה מפני הקור ויש בזה גנאי שחסר בזה בצורת הכון כשמתפלל באופן שנראה שהוא באמצע דרכו ומוכן להמשיך בו, אולם בהליכ”ש תפילה פ”ב סי”ח נקט שהכפפות שדיבר בהם המשנ”ב הם כפפות עבודה או כפפות שהיו נוהגים ללבוש לחשיבות אבל כפפות שמפני הקור לא, ודבריו צ”ב.

וראיתי בשני ספרים שהביאו בשם שו”ת נטע שורק סי’ ו הקיל להתפלל כשלובש כפפות מפני הקור ולא עיינתי בפנים באיזה אופן מיירי ולדעת מי.

ומ”מ גם אם נימא שמותר במקום שדרך לעמוד בכפפות לפני גדולים מ”מ אם עדיין הוא יותר דרך כבוד להיות בלא כפפות א”כ יהיה בזה עכ”פ הידור להיות בלא כפפות, שהרי משמע בפ”ק דשבת י ע”א ובברכות לא ר”פ אין עומדין שיש דרגות של הידורים בציון בגדיו לפני תפילה גם מה שאינו חיוב מן הדין, וגם בשו”ע סי’ צא ס”ה משמע שהביא עיקר הדין לא יעמוד באפונדתו וכו’, ובסעי’ ו הביא (ע”פ ברכות שם) הידור דדרך חכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים (ויש בזה צורת דרך כבוד מלבד מצוה להתעטף בעיטוף של מצוה לירא”ש עי’ משנ”ב סי’ ח), וברמ”א שם (ע”פ שבת שם) דבעת שלום יש להתקשט בבגדים נאים להתפלל.

וכן מבואר עוד סי’ צח ס”ד שהתפילה היא במקום הקרבן וראוי שיהיו לו מלבושים נאים ומיוחדים לתפילה וכו’ (ולענין דברי הרר”י ושו”ע שם על מכנסיים מיוחדים לתפילה עי’ מה שכתבתי בתשובה אחרת).

לענין צעיף יש להוסיף שאם מעוטף כן באופן נאה ודרך לעמוד כן לפני גדולים ג”כ שרי ויש צעיפים שמתחילה עשויים דרך כבוד, וחזי’ מזה שצעיף אינו בהכרח רק בגד פחות להגן מפני הצינה בלבד, ומ”מ לענין אם יש ענין להסירו לכתחילה הכל לפי הענין.

ונשאל הגרח”ק ע”י בן דודי הרב מלצר כשקר אם יכול להתפלל במעיל והשיב שכן, וכן הורה הגרשז”א בחורף כשלובש מעיל וצעיף (הליכ”ש שם).

וששאלתם לענין מי שלומד תורה אם יש חשש בלימוד בכפפות או שיש ללמוד ממעשה דיששכר איש כפר ברקאי שאין לעשות כן, תשובה עיקר הפגם שם הוא מחמת חציצה, עי’ מש”כ בזה התוס’ בסוכה, ועכ”פ בנטילת דבר מצוה בדרך ביזיון לכל היותר אולי יש לשמוע, אבל מצוה שאינה בנטילה כלל לא.

קרא פחות
0

הנה בברכת התורה של שחרית יצא ידי חובה שכן עיקר הברכה אמר כבר ונתן לנו תורת אמת ברוך אתה ה’ נותן התורה, והנוסח אינו לעיכובא וגם מה שצריך לומר מעין חתימתן סמוך לחתימתן אינו לעיכובא כדמצינו להדיא במה שנתבאר לענין ...קרא עוד

הנה בברכת התורה של שחרית יצא ידי חובה שכן עיקר הברכה אמר כבר ונתן לנו תורת אמת ברוך אתה ה’ נותן התורה, והנוסח אינו לעיכובא וגם מה שצריך לומר מעין חתימתן סמוך לחתימתן אינו לעיכובא כדמצינו להדיא במה שנתבאר לענין ברכות אמצעיות של שמונ”ע שאינו לעיכובא כשמקצר ולא אמר מעין חתימתן.

אולם מה שיש לדון בזה בברכת העולה לתורה האם יצא בזה, דבפוסקים במהרי”ל ובמג”א ובמשנ”ב ועוד מבואר דאם אמר אשר בחר בנו לאחר הקריאה (עכ”פ אם כבר אמר אשר בחר בנו ברישא דלולי זה הו”ל פלוגתת המהרי”ל ובאר שבע ועוד עי’ במשנ”ב), לשיטת הנך רבוותא לא יצא יד”ח, (והשער אפרים ועוד חלקו על זה וכמשנ”ת בתשובה אחרת), וא”כ יש לדון כאן מהו החלק בברכה שמעכב האם מעכב רק שהברכה שלאחריה תהיה שונה מהברכה שלאחריה או גם נוסח מתוך הברכה, דיש מקום לטעון דרק בעי’ שיהיה נוסח שונה שלא יברך ב’ ברכות דומות זאח”ז, דהיכן מצינו שבדיעבד נוסח יעכב כמו כאן דהרי פסק המשנ”ב סי’ סח שנוסח אינו מעכב שזה למדנו מדין בריך רחמנא המוזכר בגמ’ אבל לפי הצד דבעי’ שיהיה שונה ניחא, ובזה מיושב שי’ הבאר שבע שקבלוהו הרבה מן האחרונים להלכה שאם היפך ראשונה לשניה יצא, דהעיקר שיהיה ברכה שונה, אולם יש לטעון דשמא יש טעם למה הנוסח שונה לאחריה כדפרש”י לענין תפילין והובא ברא”ש וממילא שם יש לטעון דהנוסח מעכב כמשנ”ת בתשובה אחרת ויש לדון גם כאן, (עכ”פ להבאר שבע לכאורה א”א כאן לטעון כן ומהרי”ל מחמיר טובא אפי’ בברכת הנהנין לדעת הגליון במנהגי מהרי”ל, ולא קי”ל כוותיה, והארכתי בזה בתשובה אחרת, אם כי זה נידון בפני עצמו ולא שייך לנידון התשובה כאן), ואת”ל שהנוסח מעכב עדיין יש לדון האם מה שמעכב בנוסח הוא מה שנוסף תורת אמת או מה שנוסף וחיי עולם נטע, ואת”ל דחיי עולם נטע יש לדון האם נסע יש לפרשו נשא בתוכנו אע”פ שהשי”ן של נשא בקמץ (ובמשנ”ב בסי’ קמב נראה דא”א לפרש דאפי’ מלעיל ומלרע הביא שם דעות דאם משנה המשמעות מעכב) ומיהו גם נסע ממש אינו מופקע לעניננו דגם ברז”ל מצינו לשונות שהתורה ירדה מן השמים לארץ עי’ בשבת פז גבי שטן ועוד.

והנה מאחר דאפי’ אשר בחר ממש הוא פלוגתא ויש שתפסו שסב”ל (בפרט להסוברים דאזלי’ בתר חתימה ועי’ בתשובה נפרדת ע”ז) ומאחר דהב”ש שהרבה פסקו כמותו להלכה לא יוכל לסבור דמעכב כאן א”כ גם כאן לא יחזור אחר ברכה זו ויענו אחריו אמן.

ויש להוסיף דאדם זה שמן הסתם לא הורגל הרבה בהברה אשכנזית וממילא כשמנסה להתפלל בהברה אשכנזית בהברה שלו מתחלף בין ט’ לס’ וניכר מה שרוצה לומר לפי ההברה שלו, ויש לדמותו למש”כ המהרי”ט לענין חליצה, ושמעתי שבדברי המהרי”ט הנ”ל מיישב הגריש”א המנהג (והוא מנהג כל ישראל בזמנינו דלא כמו שערער על זה ונשתקע הדבר ולא נאמר) שסומכים על כל ההברות בכל ענין וגם לצאת מבני הברה אחרת (כמ”ש הקה”י במכתבו) והיינו אע”פ שפשוט מסברא וגם מבואר בפוסקים (הגר”ז ואג”מ, וע”ע מה שהובא בשם החזו”א בספר אעלה בתמר) דרק אחת מן ההברות אמיתית, והיינו שבכל ויכוח יש הכרעה ולא שיש הברה אחת הנכונה בכל דבריה (ראה הגר”ז הנ”ל), מ”מ סגי במה שמוכח וידוע  מה רוצה לומר ושכך הלה”ק שלו, והיינו אע”פ שאומר דבר שמשנה המשמעות או דבר שאין בו משמעות כלל להברות אחרות שאפשר שהן הנכונות, ואפי’ במערב ב’ הברות הקילו ג”כ פוסקי זמנינו בדיעבד כיון שניכר וידוע מה הוא אומר.

ומצאתי כתוב עוד בשם הגרי”ש דשינוי מנהגים שמשנה האשה אחר נישואין (שיש לזה מקור מתשב”ץ ועוד פוסקים שהוא חובה) מ”מ שינוי הברה א”צ לשנות להברת הבעל, והיינו כמשנ”ת שאינו בחיוב של מנהג משום שכך הוא ניב וביטוי ולשון האדם.

קרא פחות
0

בשו”ע או”ח סי’ תקעו ס”ז בתים הבנויים במדברות ובארצות הנשמות, הואיל והם מקום גדודי חיה אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה הרי זו משולחת, ואם לא הגיע למדה זו אינה משולחת שאלו בני אדם שסכנו בעצמם ובאו למקום החיות ע”כ, ...קרא עוד

בשו”ע או”ח סי’ תקעו ס”ז בתים הבנויים במדברות ובארצות הנשמות, הואיל והם מקום גדודי חיה אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה הרי זו משולחת, ואם לא הגיע למדה זו אינה משולחת שאלו בני אדם שסכנו בעצמם ובאו למקום החיות ע”כ, ומקורו מהרמב”ם פ”ב דתעניות ה”ח ע”פ הגמ’ בתענית דלהלן.

ולכאורה קשה מה צריך לטעם זה תיפוק ליה שהוא מקום החיות ומפני הרעבון אכלה וכנ”ל בסעיף הקודם.

ועוד יש להקשות למה חלקם לב’ סעיפים דלכאורה גם בניד”ד בדרים במדברות אם ראתה שני בני אדם ואכלה אחד מהם תהיה משולחת.

ומכח כ”ז נראה דבאמת בניד”ד באנשים שדרים במדברות גם אם ראתה ב’ בני אדם ואכלה אחד מהם אינה משולחת אלא רק אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה שהוא משונה ביותר הו”ל משולחת, והטעם משום שאנשים הדרים במדברות שפשעו בעצמם אין עליהם שמירה יתרה מן השמים וכדאמרי’ בשבת קכט על חייו לא חס אני אחוס עליו בתמיה, ומ”מ אם עשתה החיה דבר משונה מאוד זה אינו בכלל זה שאין לו שמירה ובזה חשיב משולחת.

וכך נראה שפירשו הרמב”ם ושו”ע דברי הגמ’ בתענית כב ע”א נטלה תינוק מעריסה וכו’ אמר רב פפא בכוכי דציידי, דהיינו שבזה חמור יותר מכל שאר הנזכרים כאן אפי’ מאגמא גופא.

אולם במפרש בתענית שם כתב כוך קטן של ציידין, שיחפרו למארב העופות, ואף על גב דלאו בנין קבוע הוא, ולא הוה כיישוב הויא משולחת ע”כ, וא”כ לרבותא נקט לה ולא דין חדש וצל”ע בדעתו בזה.

קרא פחות
0

ברמ”א או”ח סי’ תקצ ס”ו כתב בשם הב”י ואם תקע תקיעה אחת בין ב’ סדרים (ר”ל כגון בין תשר”ת לתר”ת) והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא ע”כ, ולא הזכיר שיש להתנות שאם שני הסדרים נכונים ...קרא עוד

ברמ”א או”ח סי’ תקצ ס”ו כתב בשם הב”י ואם תקע תקיעה אחת בין ב’ סדרים (ר”ל כגון בין תשר”ת לתר”ת) והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא ע”כ, ולא הזכיר שיש להתנות שאם שני הסדרים נכונים יתנה שיהא יוצא בסדר הראשון, ור”ל שלא התנה שיש לחוש לחומרא לדעת הגאונים שהביא הב”י.

והראיה מהרמ”א יש לדחות דאמנם עיקר התנאי נתקן לפי הצד שרק אחד מהסדרים נכון כדעת התוס’ בר”ה לג ע”ב ושאר פוסקים, אבל הלשון מועיל גם לשי’ הגאונים דמש”כ הוא הנכון כולל בכל גוני אם אפשר לצאת בראשון וממילא השני אינו יוצא בו, וגם ה”א הידיעה שייך בזה מאחר שיוצא בראשון בלבד לשי’ הגאונים.

ומ”מ יש להעיר עוד דלכאורה מטעם נוסף יש לומר דמבואר בתנאי זה דלא חיישי’ להגאונים, דהנה בשלמא אם נימא דצורת התקנה הוא לחשוש לכל הספקות ניחא דתנאי פותר את חשש הספקות, אבל אם נימא דצורת התקנה כמ”ש בתשוה”ג לתקוע כל הסדרות מדרבנן א”כ מה מועיל התנאי.

אבל יש להשיב גם על זה דמ”מ גם לשי’ הגאונים צורת התקנה היתה כמו חשש של ספק דטעם התקנה משום שהיה נראה כמו שיש פלוגתא כלשון הגאונים לכך חששו לכל הדעות הנראות כדעות, הלכך כשעושה תנאי מועיל ג”כ.

אם כי ודאי דעיקר ההלכה דיש כאן ספק גמור, ובאמת לעיל בסעי’ ב’ לפמשנ”ת בשו”ע שם הספק דשברים תרועה מבואר כדעת התוס’ ר”ה לג ע”ב ושאר פוסקים שהוא בתורת ספק ולא כסברת הגאונים שאינו ספק.

וכן בסוף סעי’ ג’ פסק השו”ע דברי התוס’ שם שאם האריך בשברים ולא האריך בתקיעה לא יצא ידי חובתו לא כמר ולא כמר (דהיינו דלא כרש”י ולא כהריב”ם והריב”א שבתוס’ שם) וכל חשבון זה הוא רק לפי הצד שיש כאן ספק דלפי הצד שיש כאן ודאי לא שייך ספק זה כלל.

השלמה – ספק ספקא במקום שיש קולא וחומרא לכל צד

ברמ”א יו”ד סי’ שטז ס”ג כתב דבספק ראשון גרוע (כמבואר שם) אין לצרפו לספק ספקא באופן שהספק השני הוא ספק שיש כאן ודאי איסור ממ”נ בין ב’ בכורות, אבל כהספק הראשון בריא (עי’ שם) מבואר שם דמצרפינן ספק ספקא גם בכה”ג ועי”ש בש”ך סק”ז ונקה”כ על הט”ז סק”ה ובסי’ קי בדיני ס”ס דין יא, וזו ראיה נוספת על מה שכתבתי במקו”א דדברי הר”ן בד’ כוסות דלא אמרי’ ספקא דרבנן לקולא כשיש קולא וחומרא בכל צד, מ”מ בספק ספקא אמרי’, וכתבתי לדייק כן מהתוס’ ר”ה לג ע”ב וכאן ברמ”א הוא משמע ג”כ ואפי’ בדאורייתא ואפי’ באיסור באחד מהם בודאי כבהאופן של הר”ן דודאי אחד מהם בעו הסיבה ובאו לישאל בבת אחת (עי’ פסחים י ע”א) מ”מ בספק ספקא שרי, כך נראה לכאורה.

*

קרא פחות
0

בשו”ע הל’ נפילת אפים סי’ קלא ס”ו מבואר דאין נופלין על פניהם בט”ו בשבט, וכ’ בבהגר”א שם סק”ו שהוא ר”ה לאילנות וכמו כל ד’ ר”ה שהן י”ט עכ”ל, ויש מקום לפרש דהיינו הך דמכיון שנזכר הלשון ראש השנה לגבי שאר ...קרא עוד

בשו”ע הל’ נפילת אפים סי’ קלא ס”ו מבואר דאין נופלין על פניהם בט”ו בשבט, וכ’ בבהגר”א שם סק”ו שהוא ר”ה לאילנות וכמו כל ד’ ר”ה שהן י”ט עכ”ל, ויש מקום לפרש דהיינו הך דמכיון שנזכר הלשון ראש השנה לגבי שאר ראשי שנים והם יו”ט א”כ זה מוכיח לנו שלשון ר”ה נאמר לגבי שהוא יו”ט.

אולם בהל’ תענית בסי’ תקעב ס”ב כ’ השו”ע ציבור שבקשו לגזור תענית וכו’ ופגע בתענית ט”ו בשבט התענית נדחה וכו’, כדי שלא יגזרו תענית בט”ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות ע”כ, ובבאר הגולה שם בט”ו בשבט אין להתענות וכו’ דלא אשכחן תענית בראש השנה ותו כיון דארבעה ראשי שנים מיתנו גבי הדדי מידמו נמי להדדי להא מילתא דכולן שוין שלא להתענות בהן ע”כ, ומקורו מהגמ”י פ”א מה’ שופר אות א’ שהובא בב”י שם, ומשמע בזה דב’ טענות הן, הטענה ראשונה מעצם מה שנקרא ראש השנה וטענה שניה ממה שנזכרו ד’ ראשי שנים יחד.

ויש לציין דביחזקאל ריש פרק מ’ כתיב בראש השנה בעשור לחדש ומפרש בערכין יב ע”א דהיינו ביובל שר”ה שלו בעשור לחודש, והמפרשים נחתו לבאר לענין מה קרוי יו”כ ראש השנה (עי’ בחת”ס ועוד שהובאו בפי’ לקט קדמונים בספר יחזקאל שם הוצ’ עוז והדר) ומשמע מזה דהלשון ראש השנה גרידא לא שייך להיות נקרא ביום בלא שיש טעם בדבר מאחר ועיקר שם זה הוא לראש השנה שהוא יום הזכרון וצריך להיות דומה לזה בדבר מה.

וכ”ש כאן (וזהו הטעם השני) דמדנקט המתני’ [בריש ר”ה] הלשון ראשי שנים לענין שאר ימים שהם ימים טובים שמע מינה שמחמת זה נקט בהם הלשון ראש השנה על שם יום טוב.

ובגוף מה שאין ביום טוב תחנון, הנה במגילת תענית אמרי’ אילין יומיא דלא להתנאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, ומבואר דבי”ט אין הספד (ועי’ מגילה ה ע”ב), והמקור שאין אומרים תחנון בראש חדש כבר בירושלמי [ברכות פ”ד ה”א דף לא סע”ב] לפירוש החרדים שם, ובתשוה”ג שערי תשובה סי’ שלז שלח הובא מנהג קדמון כבר מזמן התנאים שלא לומר תחנון בימים שיש בהם שמחה (אם כי התשובה שם צריכה בירור היטב מה מקורה).

ובטעם מה שיש קצת שמחה בט”ו בשבט ואם הוא יום מיוחד מלבד לדיני מעשרות ציינו בזה שכן נמצא בספר אדני פז (למהר”א הקשר דיין דק”ק אלטונא נדפס שם תק”ג ומביאו פת”ש ובעל משנת חכמים סי’ תקמה הפליג בשבח המחבר) על השו”ע סי’ קלא שם שהוא יום דין לאילנות, וכעי”ז הובא כבר בשם האבנ”ז [עי’ שו”ת ארץ צבי ח”ב דרוש א’ וכ”כ בהדיא בנו שם משמואל] ובעל חידושי הרי”ם [עה”ת ט”ו בשבט עמ’ קט] שהוא יום דין על חידו”ת או כיו”ב, ומסתמא שכ”ש מסכימים שיש בו דין על הפירות דהרי מי נתלה במי (רצוני לומר שתולה החידו”ת בפירות האילן וכ”ש פירות האילן גופייהו), ואין דבר יוצא מידי פשוטו דר”ה לפירות האילן מלבד הרמז, אולם העירו דבמתני’ פ”ק דר”ה טז ע”א אמרי’ בד’ פרקים העולם נידון, ויש להוסיף על הקושי’ דבגמ’ שם מבואר דמ”ד אדם נידון בכל יום חולק ע”ז, וא”כ דוחק אפי’ לתרץ ולומר דהדין בט”ו בשבט הוא לפקידה בעלמא (עי’ בגמ’ שם), אם כי יש לדחות הקושי’ דלעולם יש דין ויש פקידה (דיש דרגות בדין וכמ”ש קדמונינו לענין הושע”ר), ובט”ו בשבט יש פקידה בעלמא, ושם קושי’ הגמ’ מדר’ יוסי היינו מצד מה דפליג עליה בהדיא ר’ יוסי אדר’ מאיר מוכח דבזמני הדינים המבוארים בדבריו לא סבירא ליה כווניה כלל עי”ש.

ובטעם מה שיש קצת שמחה ביום זה יש לציין דמצינו שמחה גם בר”ח לענין כמה דברים וטעם השמחה בר”ח יש לומר מלבד כפרה הוא גם מחמת שמתחיל החדש, ויש לומר דמהכי טעמא גופא נקבע כפרה בר”ח אם כי יש הטעם דאמרי’ בפ”ק דשבועות דף ט’ הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, והעיר עוד ידידי הרב זלושינסקי דאולי כל זה נרמז בכוונת הגר”א בביאורו (ומקורו קדום מהראשונים וכמשנ”ת) דמה שהוא ר”ה הוא ר”ח דהיינו ראש של שנה שהוא דבר חדש.

ויתכן לומר עוד שמאחר שיצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות חשיב זמן ברכה ששלח הקב”ה ברכה במעשי ידינו.

קרא פחות
0

מחוייב. מקורות: יעוי’ במשנ”ב סק”א דאף כשאין הידים מזוהמות מן המאכל כלל חיוב בנטילת מים אחרונים כיון שתקנוהו חז”ל מפני חשש מלח סדומית, ולפו”ר משמע דכשגם אין חשש מלח סדומית אין חיוב נטילה. אבל אינו מוכרח מאחר דיש לומר דר”ל דמשום ידיים מזוהמות ...קרא עוד

מחוייב.

מקורות:

יעוי’ במשנ”ב סק”א דאף כשאין הידים מזוהמות מן המאכל כלל חיוב בנטילת מים אחרונים כיון שתקנוהו חז”ל מפני חשש מלח סדומית, ולפו”ר משמע דכשגם אין חשש מלח סדומית אין חיוב נטילה.

אבל אינו מוכרח מאחר דיש לומר דר”ל דמשום ידיים מזוהמות אין לחייב כשאינם מזוהמות אבל משום מלח סדומית החיוב הוא קבוע מכיון שבד”כ יש חשש.

ויתכן גם דבמלח סדומית לא היה צד שמפה יועיל לפטור מכיון שהאדם נוגע במפה והמפה נגעה באוכל וממילא תמיד יהיה חשש, ולכן בגמ’ שדנו על אכילה במפה לא דנו לגבי מים אחרונים, וכן בגמ’ חולין קז ע”ב (ושו”ע סי’ קסג ס”ב) שדנו על אוכל מחמת מאכיל לא דנו על מים אחרונים, כיון שלגבי מלח סדומית החשש הוא גם נוגע בנוגע.

וכן יש להביא ראיה ממש”כ המשנ”ב בשם המג”א בשם המהרש”ל והרחבתי קצת בביאור דבריו בתשובה אחרת (ד”ה האם יש ענין ליטול מים אמצעיים מתוך כלי) ותמצית הדברים דבמים אחרונים אם נוטל על ידי שמשכשך ידיו בכלי החשש הוא שמא יחזור כל דהוא מהמלח ויחזור לידיו אע”ג דבשעת השכשוך גופא המלח אינו על ידו ושמשום כך מהני שכשוך לענין מים אמצעיים כמבואר שם, ועל פי יסוד זה מבואר נמי דלענין נוגע בנוגע (דהיינו אוכל במפה שהוא נוגע בנוגע באוכל) הוא חמור יותר.

וכן יעוי’ במשנ”ב שם סק”ב דאין החיוב במים אחרונים יותר ממים ראשונים ולכן כשיש מרחק בינו לבין המים יותר מד’ מילין וכו’ (לפי פרטי הדינים) אינו מחוייב גם במים אחרונים כמו שאינו מחוייב אז במים ראשונים, וכתב שם השעה”צ בסק”ח דטוב שיכרוך ידיו במפה קודם לכן כדי שלא יהיו ידיו מזוהמות בזמן בהמ”ז, וגם יהיו שמורות ממלח סדומית, ומבואר מזה להדיא דהשעה”צ נקט ענין זה של כריכת הידיים במפה רק לרווחא דמילתא, דהרי כל מה שכתב לעשות כן הוא רק אחר שיש הפטור שאין לו מים, ומשמע דעכ”פ באופן שמחוייב במים ראשונים (גם כשאינו נוגע באוכל) יהיה מחוייב במים אחרונים, ואחר שיש לו פטור גמור אז לרווחא דמילתא יעשה זהירות, אבל בלא זה משמע דמעיקר הדין סבר המשנ”ב שאין היתר כזה.

ובביאור דברי המשנ”ב אפשר לבאר כנ”ל שהוא רק לרווחא דמילתא כדי להמעיט מעצמו חשש סכנתא אף שמן הדין כבר נפטר מעיקר תקנת מים אחרונים, ומאידך גיסא אפשר לבאר דספוקי מספקא ליה להמשנ”ב אם מועיל מפה ומעיקר הדין סובר דלהלכה לא מהני והיכא דאינו יכול ליטול עדיף שיעשה כן משלא יעשה כלל.

עכ”פ לפי ב’ הצדדים בכוונתו אין כריכה במפה טעם לכשהוא לעצמו לפטור ממים אחרונים.

וכן מבואר בפרי תואר דמים אמצעיים אין בהם חיוב באוכל במפה, ומשמע דמים אחרונים צריך.

[ולגוף מה דהוה פשיטא ליה להמשנ”ב דאין חיוב במים אחרונים יותר ממים ראשונים, ע”ע בספ”ק דעירובין גבי מחנה דחמירא סכנתא וצלע”ע, ואולי מצרף בזה גם סברת התוס’ דמים אחרונים עכ”פ לענין חיובא בזמנינו, לומר דלהחולקים על התוס’ נשארה התקנה אבל רק בתורת תקנה ולא בתורת סכנתא, אבל לא נהירא לומר כן דאם תאמר כן א”כ יוצא שמעולם לא נאמר שיעור מיל וד’ מילין במים אחרונים, ומנ”ל לחדש אחר שמצרפין סברת התוס’ במקום שאין מלח סדומית, וגם אם נימא דנלמד כן ממים ראשונים, אבל עדיין צע”ק דהמשמעות במשנ”ב ריש סי’ קפא דגם האידנא חיישי’ משום מלח של סכנה עי”ש א”כ הוא בתורת סכנתא].

ולא נכנסתי כאן להנוהגים שלא ליטול מים אחרונים בזמנינו (כשאין הידים מוזהמות) אלא כ”ז הוא להמחייבים כמובן.

קרא פחות
0

כתב רש”י מצחק לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק, דבר אחר לשון גלוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי, דבר אחר לשון רציחה כמו (ש”ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו’. מה שנקט ...קרא עוד

כתב רש”י מצחק לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק, דבר אחר לשון גלוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי, דבר אחר לשון רציחה כמו (ש”ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו’.

מה שנקט רש”י לגבי ויקומו לצחק “כמו שנאמר” וגבי לצחק בי נקט “כמה דתימא” שפירושו כמו שתאמר, יתכן לבאר דויקומו לצחק הוא מלשון התורה ור”ל שהתורה קבעה שע”ז חשיבא צחוק וגיחוך (וע”ע מגילה כה ע”ב) אבל גבי ג”ע הלשון שהביא רש”י הוא ממה שכתבה התורה מאמרה של אשת פוטיפר, וקאמר אתה תאמר כלומר שהדבר ידוע שכך הוא שג”ע הוא דבר שחוק וקלות ראש.

קרא פחות
0