זוהר

שאלה

שלום וברכה 

לכבוד הרב הגאון רבי משה עקיבא סילבר שליט”א

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח “מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי”, וצ”ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.

וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

שאלה: לדעת הגר”א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר”א על השו”ע משמע שמסכים להשו”ע דשרי בזמננו.

שאלה: ע”ז יד: “גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד’ מאה פירקי הויין”, מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב”ה ד’ מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד’ מאות פרקים.

שאלה: שם: ל: “שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע”, מה הדין לפי”ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

שאלה: שם: יז: “ובגמילות חסדים לא עסק וכו’ הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד”, וצ”ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

שאלה: שם: יז: “כל העוסק בתורה בלבד – דומה כמי שאין לו אלוה”, מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

שאלה: שם: טז: “אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך”, וצ”ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת”ל “תוכו אכל קליפו זרק” – א”כ הכי נמי נימא “תוכו אכל קליפתו זרק”.

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש”י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.

וצ”ב, דבד”כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

שאלה: שם: טז: “א”ל: פתיא אוכמא”, ופרש”י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

וצ”ב הרי אמרי’ ת”ח שנמצא רבב על בגדו וכו’.

שאלה: שם: יט: “ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”, וצ”ב מאי נפק”מ שנקראת על שמו.

שאלה: שם: יט: “כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה”, מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

שאלה: סוטה כב.

“יראת חטא מבתולה, דר’ יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש”ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים”, וצ”ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב”ב טז.

לא לטובה.

שאלה: זוהר יתרו סח: “זמנא חדא הוה ר’ אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר’ חזקיה חמו חד חויא קם ר’ חזקיה למקטליה, א”ל ר’ אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א”ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א”ל לר’ חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא”, וצ”ב א”כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

שאלה: ב”ב י: “האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור”, מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

שאלה: ישעיהו “והיו עיניך רואות את מוריך” (ל’– כ’) האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

יישר כח עצום

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד מעכת”ר הכהן שליט”א

שלום רב

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

ת.

הראשונים ידעו שהמציאות בזמנם שאין נחשים מצויין, ולא מסתבר להם ששייך להזהיר כ”כ מגילוי משקין באופן זה, ולכן הוכרחו לומר שאם בעלי הגמ’ הזהירו רק מחמת שבזמנם היו נחשים, וכללו דבר זה בחדא מחתא עם דברים אחרים שג”כ ידעו שאינם מצויין כבר כמו סכנת זוגות.

ובאמת אם ימצאו שוב נחשים פשיטא שיחזור הדין לכמות שהיה בזמן הגמ’.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח “מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי”, וצ”ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.

וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

ת.

על תוסס כתבו המפרשים שהנחש ירא ממנו ובורח, ואפשר דה”ה מושך.

ושוב ראיתי בשערי אמונה להגרח”ק [תרומות פ”ח מ”ה] שכתב, יש להסתפק אם אין נחש שותה ממנו כשמושך או אע”פ ששתה ממנו מתבטל הארס ונ”מ אם לא הי’ מושך והמשיכו אח”כ ע”כ.

ודברינו הם כהצד הא’ בדבריו, אמנם בספר שמירת נפש לנכדו [עמ’ לו ס”ק פ”ב] ציין שבר”ש סיריליאו מבואר כהצד הא’.

שאלה: לדעת הגר”א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר”א על השו”ע משמע שמסכים להשו”ע דשרי בזמננו.

ת.

דרך הגר”א שהרבה פעמים מציין מקור לדברי השו”ע גם כשלדידיה לא ס”ל דברי השו”ע להלכה, והטעם הוא מכיון שכל דברי השו”ע בד”כ מקורן מדברי הראשונים כמלאכים גם אם אינם להלכה, ובלאו הכי יש דברים שיכול לחזור בו אח”כ ג”כ כדרך כל המחברים.

שאלה: ע”ז יד: “גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד’ מאה פירקי הויין”, מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב”ה ד’ מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד’ מאות פרקים.

ת.

היו שני כליותיו נובעות חכמה ומלמדות אותו כמין שני רבנים כמ”ש במדרשים.

שאלה: שם: ל: “שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע”, מה הדין לפי”ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

ת.

היה מקום לומר דאמרי’ הכי רק לחומרא ולא לקולא, וכן בסוגי’ דמסננת כמו בב”ק קטו לא מצינו שחילקו בין בחור לזקן לענין זה, אם כי אינו ראיה ברורה, דעדיין יש מקום לחלק בזה בין צף במסננת לצף במשקה.

שאלה: שם: יז: “ובגמילות חסדים לא עסק וכו’ הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד”, וצ”ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

ת.

מי שכבר רצה ליתן נתן דרך ר’ חנינא, והמעשה הכונה מי שמשכנע ומשדל אחרים לצדקה שלולי שידולו לא היו נותנים.

שאלה: שם: יז: “כל העוסק בתורה בלבד – דומה כמי שאין לו אלוה”, מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

ת.

כל אחד התביעה עליו לפי דרגתו, ופשוט שאין הכונה כפשוטו שאין לו אלוה.

ומ”מ עיקר המשמעות דר”ל מי שאינו עוסק כלל בגמ”ח ועי”ש במהר”ל חידושי אגדות.

שאלה: שם: טז: “אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך”, וצ”ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת”ל “תוכו אכל קליפו זרק” – א”כ הכי נמי נימא “תוכו אכל קליפתו זרק”.

ת.

לא מוכרח שהסכימו זה עם זה, ואדרבה בב”ד של מעלה מתחילה לא הסכימו עם ר”מ גופי’ כמבואר בגמ’ פ”ב דחגיגה.

א”נ י”ל דמ”מ יש חילוק ממי שמכוין ללמד תורה בטהרתה לבין מי שמכוין אר להסית ולהדיח, דאחר מצינו שאמר לר”מ שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת, וא”כ לא היתה כוונתו להחטיא את תלמידו ר”מ [אף שאת ישראל רצה להחטיא כמבואר בירושלמי], משא”כ ישו הנוצרי שהוא המאן דאמר כאן במס’ ע”ז [כמבואר בדפוסים הישנים שקודם הצנזור] שכל מציאותו היה מינות והסתה לע”ז ובמקרה אמר דבר תורה שמצא חן בעיני ר”א.

וביותר נראה דיש חילוק בין רשע למינות, וכמבואר כאן בסוגי’ דע”ז שעיקר האיסור מחמת הרחק מעליה דרכך זו מינות, משא”כ סתם רשע פורק עול.

וגם אפשר שאחר לימד את ר”מ תורה שקיבל מרבותיו, ועי’ חגיגה שם [טו ע”ב] לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, אבל כאן מיירי בחידוש שחידש ישו הנוצרי עצמו וזה מגרע גרע.

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש”י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.

וצ”ב, דבד”כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

ת.

יל”ע.

שאלה: שם: טז: “א”ל: פתיא אוכמא”, ופרש”י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

וצ”ב הרי אמרי’ ת”ח שנמצא רבב על בגדו וכו’.

ת.

הארכנו בזה בא’ החלקים הקודמים של שו”ת עם סגולה.

שאלה: שם: יט: “ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”, וצ”ב מאי נפק”מ שנקראת על שמו.

ת.

נפק”מ לסוגי’ דקידושין פ”ק עי”ש.

שאלה: שם: יט: “כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה”, מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

ת.

לחומרא.

שאלה: סוטה כב.

“יראת חטא מבתולה, דר’ יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש”ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים”, וצ”ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב”ב טז.

לא לטובה.

ת.

העיקר הוא לא המשפט זה המופיע בתפילה, אלא כל נוסח התפילה שאמרו שני בני אדם אלו שהוא שונה לגמרי בין תרעומת שיש לו על הקב”ה ח”ו, לבין תפילה שמבקשת להציל בני אדם מלחטוא בה.

ובזזה חלוקים שני בני אדם אלו זה מזה.

שאלה: זוהר יתרו סח: “זמנא חדא הוה ר’ אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר’ חזקיה חמו חד חויא קם ר’ חזקיה למקטליה, א”ל ר’ אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א”ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א”ל לר’ חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא”, וצ”ב א”כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

ת.

קבלנו שא”א תמיד ללמוד כל דברי הזוהר כפשטן, ומ”מ גם ע”ד הפשט יש לומר בכמה אופנים, אחד שיש חילוק בין יישוב למדבר [והם עצמם ידעו להשמר ממנו], השני שידע ברוה”ק שנחש זה מיועד לשליחות להרוג רשע וצורר ועי’ תנחומא ריש חוקת [ויש מהדורות שזה נדפס בסוף הפרשה הקודמת] וב”ר פרשת?

שאלה: ב”ב י: “האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור”, מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

ת.

באופן זה בודאי חל, שכן לא עשה כאן שום תנאי כדין, והשאלה מ”מ מי שעושה תנאי כדיני התנאים שאם לא יחיה בנו לא יתן כלום וכו’ אם הוא ג”כ צדיק, ובגוף הנושא כבר הארכנו בעבר במכתב אחר לידידי הרב הלברשטט כמדומני [נדפס מסתמא בחלק א’ משו”ת עם סגולה].

שאלה: ישעיהו “והיו עיניך רואות את מוריך” (ל’– כ’) האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

עיין בשו”ת תשובות והנהגות חלק ג’ (סוף סימן רסג), ושו”ת ציץ אליעזר חלק טז (סימן כז), ושו”ת בנין אב חלק ב’ (סימן יז), ומ”ש ע”ז בספר ואין למו מכשול.

***

שאלה חוזרת

יישר כח עצום על התשובות המאירות

שאלתי: שם: יט: “כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה”, מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

וכתב לי, תשובה, לחומרא.

ולא הבנתי כוונתו, דלכאו’ ר”ל שלא יורה, אך לומר לחומרא לכאו’ זה כן להורות דהא ועצומים זה יותר מרבים

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

א.

הנזק בזה לכאורה יותר גדול.

ב.

יש כאן מחד ספק שב ואל תעשה וספק קום ועשה, ועי’ במשנה בזבחים.

מ”מ יתכן בזה חילוקי דינים.

***

קרא פחות

{בע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו}

שאלה – גרסי’ בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ישעיה וסמך לדבר [ישעיה א ב] שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ.

דבר אחר לפי שהשמים מרובים פתח להם בלשון מרובה ולפי שהיתה הארץ מועטת פתח לה בלשון מועט ותשמע הארץ אמרי פי בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן את המרובה למרובים ואת המעוטה למעוטים וחכמים אומרים אין הדבר כן אלא בזמן שבאים העדים ומעידים אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד עדותם קיימת ואם לאו אין עדותם קיימת כך אילו אמר משה האזינו השמים ושתק היו שמים אומרים לא שמענו אלא בהאזנה ואילו אמר ותשמע הארץ אמרי פי היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ, עכ”ל הספרי, ותמוה דמאי אהני לן שהיה קרוב לשמים הא אמר הדברים כשהיה בארץ.

גם יש לדקדק מ”ט כלפי השמים נקט ל’ הוה וכלפי הארץ נקט ל’ עתיד ‘ותשמע’ דוי”ו מורה על עתיד.

תשובה – הנה מלשון השואל מבואר שלא הבין יפה הכונה בפי’ רחוק וקרוב בספרי [וכ”ה בת”י ובמדרש פתרון תורה ובילקוט כאן], דהנה השואל מקשי דמאי אהני שהיה קרוב לשמים הא היה בארץ, והיינו דפי’ קרוב לשמים משום שהי’ הולך למות, או מטעמא אחרינא, וא”כ קשה כנ”ל, אכן לטעמיך תקשי לך ברייתא דספרי גופיה דקאמר רחוק מן הארץ, והרי זהו דבר שאינו נכון לפי הבנת השואל, אלא דיש כאן הבנה אחרת בענין ונעתיק כאן ל’ לקט יושר לתלמידו של בעל התה”ד ז”ל, חלק א (אורח חיים) עמוד קמג ענין א, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, ותימה למה אמר ישעיהו להיפך, שמעו שמים והאזיני ארץ? ודרש הגאון זצ”ל [הוא התה”ד], רבותינו אמרי’ משה רבנו ע”ה היה דומה למלאך והיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, משום דבקל יכול לקבל דבריו [מן] השמים והיה רחוק מן הארץ, לכך אמר לארץ שמעו, כלומר הוי מדקדק לשמוע דברי.

וישעיה היה קרוב לארץ אמר להיפך.

ועוד י”ל שמים הוא דמי לגיא’ והארץ לעניו, משה אינו ירא מן הגיאות אמר להם באזנם כדי שישמעו שפיר, משום דהאזינו לשון אזן, אבל לענוים כיון ששמעו קצת מן התוכחה היה די להם, לכך אמר ותשמע הארץ כנגד הענוים.

אבל ישעיהו היה ירא מן הגאים לכך אמר להיפך.

ד”א השמים דמי לצדיקים שעשו תשובה, משום ששמים לפעמים הוא שחור ולפעמים הוא צליל כמו אחד שעושה תשובה ושנ’ השמים לא זכו בעיניו, כמו שנאמר לא יאמין בקדושיו, והארץ דמי לצדיקים שלא חטאו, כמו שנאמר והארץ לעולם עומדת.

ד”א השמים דמי לאיש והארץ דמי לאשה כדאמרינן במס’ תענית מטרא בעלה דארעא וע”י שמים נעשה פירות כגון אתרוג ולולב, משה פורש מן האשה לכך אמר ותשמע הארץ מרחוק אמר לנשים ותשמע, אבל לאנשים מדבר בקרוב אצלם לכך אמר להם האזינו לשון אזן אבל ישעיהו אינו מתרחק מן האשה אמר להיפך.

אין לפרש כל סימני הדרשה בנקודות, אבל בודאי אכתוב בעזרת ה’ אחר הדרשה מקצת דינים שדרש, אבל לא אכתוב אותם בנקודות כיון שלא ידוע לי בודאי שדרש אותם עכ”ל הס’ הנזכר.

והנה העיקר סובב לפי פירושו הראשון דקרוב לשמים היינו קרוב אל הקדושה ורחומן הארציות, ולכך כשמדבר הריהו הוא מדבר אל נשמת השמים והארץ, או אל שר שלהם, דמ”ר לא היה שוטה ח”ו לדבר מול הארץ היבשה אשר אזנים אין לה, ומציאותו של משה קרובה למציאות השמים ורחוקה ממציאותה של הארץ.

וגם לפי’ הב’ דהשמים היינו צדיקים, פשוט שיש למשה להקדים צדיקים כיון ששמיעתן קרובה אליו.

וכתב האלשיך על דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א וזה אומרו האזינו והשקיטו השמים אפילו יושביהן תחלה כדי שואדברה אני, כי צדיק מושל על כל הבלתי בחיריים, ואפילו כי אדבר עליהם קושי שהוא ענין דבור.

אך על בני אדם שוכני ארץ, למה שבעלי בחירה הם, הוא אומר ותשמע הארץ, אך לא דרך צווי לומר שמעו הארץ כי בחיריים הם, וגם לא אומר שיקדימו לשמוע טרם אדבר, רק בעת צאת אמרי מפי עוד אני מדבר והם שומעים.

וגם לא ישיתו לב אל עצמי שישמעו להיותי המדבר, כאשר אמרתי אל השמים שיאזינו כדי שאדברה אני, כי הלא יושבי הארץ בחיריים כמוני, ולא יעשו רק בעד המאמרים בעצמם היוצאים מפי כי מאתו יתברך המה, ולא אל עצמי להיות אני הדובר.

וגם לא בדרך קושי, כי אם בדרך חבה שאפילו אמרי מוסר והתראה בבחינת חבה כאב את בן ירצה ולא בבחינת קושי.

והנה כל זה היה במשה, אך ישעיה הנביא לא ערב אל לבו לומר כמשה, שלהיותו הוא המדבר ראוי יאזינו השמים ואפילו הארץ.

על כן מה עשה, שיתף שניהם ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, אך לא למעני רק כי ה’ דבר, ומלפניו תחתו כאחד שמים וארץ.

וגם בדרך צווי לומר שמעו והאזינו.

אך להיות הוא הקורא אותם, שינה לומר שמיעה במי שהוא יותר רחוק ממנו כמאמרם ז”ל, עכ”ל האלשיך.

וז”ל ס’ אור החיים הק’ פרשת האזינו, וראיתי לרבותינו ז”ל (ספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו’ ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר (א’ ב’) שמעו שמים ע”כ, ולדבריהם נתישבו קצת מהדקדוקים לא כולם, וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד הטה אזן, והשני תאזין אזנך, לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו כדי שיוכל לשמוע שבלא הטית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן, ודרך זה בו בחרו חז”ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך ראשון ואין הכרע אנו נלך בו ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון, והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שע’ פנים לתורה, ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך, הנה הדרך שאנו מישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין לזה קרא להם משה שיטו אזנם ואמר להם האזינו פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן כי לפניו היא עומדת ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי להיותה כל כך קרובה אצלו.

ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל א’ כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו והתנה על עצמו לקרא בקול גדול והוא אומרו ואדברה, ולקרוב כפי הראוי לו, העירו שגם אליו ידבר אלא שאינו צריך לקריאה כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו.

ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ שנתן שמיעה לשמים הגם שהם רחוקים ממנו והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה, הטעם הוא כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה’ דבר פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה’ דבר ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים דכתיב (תהלים קט”ו) השמים שמים לה’ וכתיב (ישעי’ ס”ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולזה אמר שמעו שמים מה שדבר ה’ כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה צריכה להטיית אזנה לשמוע.

ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים על זה הדרך בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכונה כדברי רבותינו ז”ל, והדברים מוכיחים כן שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז”ל לפי שהיה קרוב לשמים כי עצמותו בארץ ידבר ואין להכחיש המוחש.

עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז”ל (סנהדרין צ”א ב) בפסוק (תהלים נ’) יקרא אל השמים מעל וגו’, וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף שהוא בנגלה אמר ותשמע הארץ פירוש חלקי הארץ אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.

עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב’ המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדרגה גדולה, והקדימם, ודבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז”ל (זוהר ח”ב לו ב) וזה לשונו אי רישא דעמא אתתקן כולא אתתקן.

עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פ”ב) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית (י’ ג’) שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר, וכבר אמרנו כי הצורה תתיחס בשם שמים והחומר יתיחס בשם ארץ עכ”ל האוה”ח הק’.

והנה לפמ”ש דיש שני חלקים באדם לק”מ, וא”צ להוסיף עוד על דבריו הק’.

וראיתי בחי’ הרש”ר הירש זצ”ל פרשת האזינו שכתב וז”ל: בספרי השוו את פתיחת שירת משה לפתיחת נבואת ישעיה: “שמעו שמים והאזיני ארץ” (ישעיה א, ב), וכך אמרו שם: “לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי; בא ישעיה וסמך לדבר ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ”.

כבר עמדנו לעיל על היחס שבין שמים לארץ, ומסתבר שיחס זה מונח ביסוד מאמר זה שבספרי.

בשרות מטרות ההנהגה האלוהית “השמים” הם פעילים, מעניקים, ואילו הארץ היא בעיקרה סבילה ומקבלת.

משה היה רשאי לראות את עצמו קרוב לשמים, שהרי שליחותו היתה דומה להשפעה הפעילה והמעניקה של השמים.

הוא נשלח להביא לשדה ההתפתחות של האנושות את זרע האור והחום, האמת והחיים.

וכן אתה מוצא מיד בפסוק ב: ההשפעה שיש לצפות לה מתורתו ומהבטחותיו משולה שם למתנות השמים המביאות לארץ פוריות ושגשוג.

משום כך משה היה רשאי לראות את עצמו “קרוב לשמים”, והרי הוא מכוון את דברו לאוזני השמים במישרין.

“בא ישעיה וסמך לדבר”: ישעיה נסמך ללשון רבו העולה עליו במעלתו היתרה, ובשליחותו הוא ראה את עצמו קרוב לארץ הסבילה – אף אין הוא אומר “כי אדברה” אלא “כי ה’ דבר” – ולפיכך הוא אומר רק “שמעו שמים והאזיני ארץ”.

בלאו הכי, כאשר משה אמר את דבר שליחותו היה דברו רק בגדר ייעוד, עדיין היה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ שהוא נועד להתגשם בה.

כנגד זה ישעיה פעל בתקופת ההגשמה וכל עצמו לא היה אלא שליח מתווך שבא להביא לידי ההגשמה.

משום כך דברו היה בקירבת הארץ.

וכן אתה מוצא גם כאן: כאשר משה פונה אל השמים, הרי הוא אומר ואדברה; הוא שולח אליהם רק “דברים”, ייעודים שהוא מבטא בפיו, ואפשר שהגשמתם עודנה רחוקה; רק כשיגעו בארץ הם יהיו “אמרים” – אמרי – פי – ההולכים ומתבצעים (ראה פי’ בראשית א, כב – כג).

עכ”ל החכם הנזכר ומבואר בכ”ז שהענין הוא מציאות השמים והארץ.

והנה בעיקר הקו’ לכשתמצי לומר אינו קושיא כ”כ דהרי איכא למ”ד בחגיגה ו’ שמשה קיבל התורה בהר סיני וחזר ושנאה אח”כ, ואת”ל דס”ל להך תנא דספרי שמשה קיבל פ’ האזינו ג”כ כשהיה בהר סיני, א”כ מובן מאוד שלא היה בארץ אז אלא בשמים.

ובענין השאלה הב’ הנה עיקר התשובה לזה הוא כדפרש”י בעלמא דכל דבר ההוה תמיד נופל בו בין ל’ עבר בין ל’ הוה בין ל’ עתיד, ולכך נאמר גם כאן ל’ עתיד, ולפי הדרש שהבאנו לעיל ניחא ג”כ דכיון שרחוקה היא ממנו אינה שומעת מיד ולכך נאמר בה ל’ עתיד.

קרא פחות