זוהר

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מדוע לא תוקן ברכה מיוחדת על מצוות סיפור יציאת מצרים כמו על אכילת מצה ומרור בליל הסדר?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,
הקטן אהרן}

תשובה

בע"ה יום ד' ה' ניסן ע"ו

לכבוד הרב אהרן נ"י

ע"ד מה ששאלת מ"ט אין מברכין על מצות סיפור יציאת מצרים, ושאלה נאה היא, ודנו בה הפוסקים.

כתב הר"ד אבודרהם [עמוד רכ] למה אין מברכין על אמירת הגדה כמו במקרא מגילה, דהא מצות עשה הוא שנאמר [שמות יג, ח] והגדת לבנך.

וי"ל דבמה שאומר בתחילה בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא, וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ה' ח"ד בשם רבינו פרץ [ועיקר דין זה כ"כ הפר"ח תע"ג סק"ו והובא במנ"ח מצוה כ"א].

וכעי"ז תירצו המאירי ברכות י"ב ב' ושבלי הלקט סי' רי"ח, לפי שיוצאים ידי חובת הברכה בברכות קריאת שמע של ערבית, שבהן אומרים "אמת ואמונה" וחותמים בברכת "גאל ישראל".

ומ"ש כל שלא אמר ג' דברים בפסח לא יצא יד"ח היינו למצוה מן המובחר כראוי, אבל יצא יד"ח מה"ת, כ"כ הר"ן פסחים כ"ה ב' מדה"ר ד"ה כל, ובמאירי פסחים קט"ז א' כתב וז"ל, ר"ג אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ר"ל שלא הפליג בספור זה בכדי הראוי אא"כ פירש טעמן של שלש אלו ואלו הן פסח מצה ומרור ויזכיר מקרא הראוי בהן בטעם כל אחת מהן פסח יפרש טעמו על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא לה' וכו' עכ"ל.

אכן י"א דבעינן אמירת ג' הדברים לעיכובא, והם הראב"ן ומחז"ו ורשב"ץ [בפי' ההגדה על רבן גמליאל אומר וכו'], וכ"כ הק"ס פ"ז מהל' חמץ ומצה בדעת הרמב"ם.

והרשב"א תירץ על השאלה הנ"ל שהיא מצוה שאין לה קצבה ידוע ואפילו בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא, אבל כל המרבה הרי זה משובח, ויתכן שכונתו למ"ש בחידושי הלכות למהרש"א מקרלין (שאלה ו) מצות סיפור יציאת מצרים אין לה שיעור ידוע, שאף בדיבור אחד יוצא ידי חובה, אלא שכל המרבה הרי זה משובח, לכן אין מברכים על מצוה זו, שכן בשעת הברכה כשהזכיר המצוה כבר יצא ידי חובת המצוה, והרי כל הברכות צריך לברך עליהן עובר לעשיית המצוה, [והובאו דברי האבודרהם והרשב"א בא"ר סי' רע"ג סקל"ד].

ובשבלי הלקט סימן ריח תירץ בשם ה"ר בנימין שברכת "אשר גאלנו" שמברכים בסוף אמירת ההגדה היא ברכה על מצות סיפור יציאת מצרים; וקבעוה בסוף לפי שאם היה מברכה בתחילה לא היה יכול להתחיל מן השעבוד אחר שהזכיר ענין הגאולה.

ובשו"ת הרא"ש כלל כ"ד סי' ב' כתב, וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה.

הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן; כגון הפרשת בכורות וכל המועדים.

שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים.

ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים).

ודעת הפמ"ג או"ח סי' תע"ד משב"ז סק"א, שיוצאין ידי חובת סיפור יציאת מצרים בליל פסח גם בהרהור, ואמם רוב אחרונים חולקין ע"ז, כמ"ש במנ"ח מצוה כ"א ובשו"ת חת"ס או"ח סי' ט"ו, וכן מבואר בחינוך מצוה ש"ל, [ואיני נכנס לדין הזכרת יציא"מ בשאר ימות השנה, ועיין בזה בשו"ת בית יעקב סי' קל"ה, ובשו"ת ישועות יעקב או"ח סו"ס ס"ז], ובאמת הפמ"ג גופיה ג"כ בהקדמתו לאו"ח פתיחה כוללת להל' ק"ש כתב דבליל פסח לא יוצא יד"ח בהרהור, אך מ"מ לפמ"ש הוא בסי' תע"ד שיוצא בהרהור כתב שם דלכך לא יברך ע"ז כיון שאין מברכין על מצוה שבהרהור, וז"ל, הא דאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על ד' כוסות ועל הגדה, עיין בפוסקים תירוצים על זה, עיין אליה רבה [סימן] תע"ג [ס"ק] ל"ד.

ובמקום אחר [סימן תלב משבצות זהב אות א] כתבנו למאן דאמר [ברכות כ, ב] הרהור כדיבור דמי הוה כביטול חמץ וקריאת שמע ג"כ אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו, דברכות לא שייכים לקריאת שמע.

ומגילה פרסום, וודאי ע"י הרהור לא יצא עכ"ל, וכ"כ גם הב"י סי' תל"ב לגבי הברכה על ביטול החמץ וז"ל, ואם תאמר יברך על ביטול חמץ ויש לומר משום דביטול הוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב עכ"ל.

ויעויין מ"ש עליו בשו"ת האלף לך שלמה [השמטות סי' מ'] על דברי הפמ"ג, וז"ל, הנה הראשונים הקשו דלמה אין מברכין ברכה על סיפור יציאת מצרים ועיין בספר מעשה נסים להגאון מליסא מ"ש בזה ואני בחבורי מעשי ידי יוצר כתבנו בזה.

אך ראיתי בפמ"ג שכתב כיון דהרהור כדבור דמי לכך אין מברכין עליו כמו בק"ש וכו' ודבריו תמוהין בזה דודאי בסיפור יצי"מ לא מהני בהרהור דאינו דומה לשאר מצות התלוין בדיבור דדוקא היכא דכתיב דיבור לבד בזה אמרינן דהרהור כדיבור דמי אבל ביצי"מ כתיב והגדת לבנך הרי בעינן שתהי' הגדה הראוי' לאחרים ובהרהור אינו נשמע לאחרים כלל ואינו יוצא בהרהור בזה וז"פ ונכון עכ"ל.

והמהר"ל מפראג בספר גבורות ה' (סוף פרק סב) תירץ כעין דברי הפמ"ג, שעיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא בלב, שצריך להבין מה שמספר, ועל מצוה שבלב אין מברכים, אם כי לא כתב שיוצא יד"ח בכך, אלא שזוהי עיקר הכונה במצוה, וכתב וז"ל, ואם תאמר למה אין מברכים על הגדה, שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים, והיה לנו לברך על המצוה הזאת? ויראה, כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב, דצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוי מידי, וכיון דהעיקר הוא הלב לא שייך בו ברכה, דברכה מברכים רק על דבר שהעיקר שלה הוא מעשה עכ"ל.

וז"ל הגר"י זילברשטין בספר חשוקי חמד פסחים קט"ז ב', והנה החינוך (מצוה כא) כתב דנשים חייבות במצות סיפור יציאת מצרים, וכבר הקשו עליו הרבה מפרשים דהא הוי מצות עשה שהזמן גרמא.

והנה בנו של הכלי חמדה (בקונטרס אחרון על הכלי חמדה אות א) הביא בשם השפת אמת דלכן אין מברכים על סיפור יציאת מצרים משום דהוי מצוה שכלית, ולכן יתכן דנשים חייבות בה, הגם דהוי זמן גרמא כיון דמה שנשים פטורות ממצות עשה גרמא ילפינן מתפילין, ותפילין הוי חוב, משא"כ במצות שכליות אף שהוי הזמן גרמא, נשים חייבות, יעו"ש.

וע"ש עוד בחשוקי חמד מה שכתב.

ויעויין מה שהובא בשפת אמת כרך ג פסח תרמ, דגם ללא הציווי המיוחד לספר ביציאת מצרים היינו בעצמנו צריכים לקיימו, שהרי אמרו חז"ל (פסחים קטז, א): "עבד דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא בעי לאודויי ולשבוחי", ולכן אין מברכים על הסיפור, שכן לא שייך לומר "וציונו" על מצוה שהיינו מקיימים גם ללא ציווי עכ"ד.

 {שלום וברכה
בנידון הברכה על סיפור יציאת מצרים אציין למעכ"ת דבר פלא שראיתי בשיחות הרב מטאלנא (קונטרס 'דברות קודש' (פסח תשע"ד), בשיחה ליו"ט פסח תשס"ח): בכל לילי פסחים קודם מעריב, הנני חוזר על דברי הפני מנחם, שאמר לי שמצוה לפרסם את דברי אביו האמרי אמת, שאמר ליישב קושית הראשונים והאחרונים אמאי אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים, שהיא מצוה מן התורה בכל זמן כמו שאמר הכתוב (שמות יג, ח) 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'.

והאריכו הראשונים והאחרונים ביישובים רבים לקושיא זו.

והיה רגיל הפני מנחם לומר בשם אביו האמרי אמת, שאמר שהוא עצמו מכוין בברכת ההלל שאומרים אחר התפילה למנהג ספרד ומקהלות החסידים, לצאת בה ידי חובת ברכת המצוות על סיפור יציאת מצרים, ובברכה זו שאומרים אקב"ו לקרוא את ההלל, והיינו להודות ולהלל ולשבח ולפאר ולרומם על כל הניסים שעשה עמנו, בזה יוצאים ידי"ח ברכה על קיום המצוה החביבה של סיפור יצי"מ.

וכמו כן היה מכוין בברכת ההלל, לפטור את ההלל שאומרין בעת הסעודה, ואמר לי הפני מנחם בשנים קדמוניות שמצוה לפרסם דברים אלו, למען נדע את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, שהיא הלכה לרבים שראוי לכל אחד ואחד לנהוג כן.

אשמח אם תמצאו דעות נוספות הסוברות כן.

ב.

בענין השיטה שיוצאים יד"ח הברכה ע"י ברכת אשר גאלנו שבסוף אמירת ההגדה, אציין שהחתם סופר בס' תורת משה (להגדה של פסח) כותב לחדש דבר נורא בעניין קדושת וכוח מעלת אמירת ההגדה, בהקדם קושיית המפרשים, על שום מה אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כמו שמברכים על כל מ"ע דאורייתא.

ויש מן המפרשים שתירצו, שיוצאים ידי חובת הברכה בברכת אשר גאלנו שאומרים לאחר סיפור יציאת מצרים.

אמנם - כותב החתם סופר - אכתי תיקשי לך מדוע מברכים זאת אחר אמירת ההגדה, הרי שנינו (פסחים ז, ב) שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן.

וכותב שם החת"ס ליישב ומחדש, כי הנה כמו שחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כמו"כ חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עובד עבודה זרה, כמו שאומרים בסדר ההגדה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

ובהיות כן, לפני שאומר את ההגדה הריהו בבחי' גוי ועובד ע"ז ולכך אינו יכול לברך על סיפור יציאת מצרים, שהרי אינו יכול לומר אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, מאחר שעדיין אינו מצווה ועומד, וע"ד שאמרו חז"ל בגר שטבל, שמברך ברכת הטבילה רק אחר הטבילה, שהרי קודם הטבילה אינו יכול לומר וציוונו, כמו"כ הכא שרק לאחר שאומר ההגדה ומספר ביציאת מצרים הריהו כגר שטבל לשם גירות ואו אז יכול לברך על סיפור יציאת מצרים, עכתוד"ק.

ונמצאנו למדים מדבריו הקדושים דבר נורא, שאף אדם ששרוי לפני סיפור יציאת מצרים במצב שפל ביותר וכעובד ע"ז, מ"מ לאחר שמספר ביציאת מצרים הריהו כבריה חדשה וכקטן שנולד דמי, והדברים נוראים.

בברכת פסח כשר ושמח}

[ומה שלא כתבו לתרץ על הזכרת יציא"מ שבהלל, שלכך אין מברכין על זה שוב, הנה מנהג כמה מהראשונים היה לא לומר הלל בליל פסח, ועכ"פ י"ל שהזכירו דבר השוה בכל שכולם אומרים ולא לבסס תירוצם על הלל שלא כולם נהגו לומר], וגרסינן עוד בברכות י"ד ב', והא בעי לאדכורי יציאת מצרים, ומשני דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך עכ"ל, ונ"מ גם לנשים שנוהגות בבוקר לומר רק חלקים מן התפילה ומכללן יציא"מ, שאם אומרות הלל באחד הימים כגון בר"ח, באותו יום כנראה שאין מחוייבות [מעיקר הדין] לומר עוד פסוק של יציא"מ, מכיון שנזכר כבר בהלל.

ולענין ברכה מסתבר שיוצאים בכל נוסח שמובן מה כונתו, ונוסח ברכת הלל שהיה בידי הראשונים היה ג"כ לגמור את ההלל, ולא הקפידו בזה מלשנות [שמא לא יגמור וי"א שבכה"ג מברך לבטלה], ומ"מ יתכן שזכירת יציאת מצרים אין מצותה רק בהודאה אלא גם בהזכרת הדבר עצמו להבין שאנו משועבדים למי שהוציאנו ממצרים, אבל גם לצד זה י"ל דכשאומר לקרוא את ההלל כונתו להלל הידוע, [וכן פשוט מדברי הראשונים שהעלו את החשש הנ"ל בברכת לגמור את ההלל], א"כ מכיון שיש הזכרת יציא"מ בהלל אפשר שכ"ז כלול בכונתו בברכה, ויל"ע, וטוב שהבאת הכרעה בזה.

תוד"ה מעיקרא) והרא"ש בפרק קמא דפסחים (ז: סוף סי' י) ובסוף פרק שלשה שאכלו (נא.

סי' לד), והטור סי' קנ"ח, ואע"ג שבשאר דברים לא חששו, ובפרט דקי"ל הנוטל ידיו לפירות הר"ז מגסי הרוח, אע"ג דבע"כ מיירי רק כשאין ידיו מטונפות כמ"ש הפוסקים, וא"כ סתמא דמילתא שאין הידים מטונפות, אפ"ה כאן חששו לזה גבי נט"י שיברכו כיון דפעמים אין ידיו מטונפות ולא עיינתי בזה כעת, ובפשוטו י"ל דכיון שיודע שנוטל כעת ידיו מסיח דעת מלשמור קצת קודם או שנוגע במקומות המכוסים, אבל יש לומר עוד דמכיון שבודאי נוטל ידים ע"כ מהיות טוב אמרינן דיברך רק כשיהיו ידיו בודאי נקיות, משא"כ בסתם ידים דעלמא שכשרות לברכה וללימוד תורה, ולפ"ז יובנו דברי הח"ס כאן דאע"ג דבשאר ברכות לא חיישינן לזה, ואפילו ברכת קידוש דליל הסדר גופא לא חשו לזה, היינו משום דסברא זו הרי אינה מעיקר הדין והיכא דלא אפשר יכול לברך גם קודם שאומר ההגדה, אבל בהגדה גופא כיון שיכול לומר את ברכתה של ההגדה לאחריה עדיף משום מהיות טוב, ומ"מ דברי הח"ס נאמרו דרך דרוש ואין אנו בקיאין איך ללמוד מאגדה להלכה ומהלכה לאגדה.

---

 

(מהשואל הראשון)

 {בס"ד
שלו' רב לכבוד הרב שליט"א
למדתי את התשובה והיא יפה וברורה להפליא.

נשאלת השאלה, האם שייך כאן בכלל ברכה למצווה שהיא מתמדת כמו בסיפור ביצ"מ למרות החיוב המיוחד בליל הסדר? הרי תמיד צריך להלל ולהודות לה' יתברך על הניסים התמידיים, כמו שאנו אומרים בתפילת נשמת: "ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות (נסים ונפלאות) שעשית עם אבותינו ועימנו, (מלפנים) ממצרים גאלתנו".

}

[חינוך מצוה כ"א, רמב"ם עשין קנ"ז, סמ"ג מ"א, סמ"ק קמ"ד], ויש עוד מן הראשונים שהוסיפו ג"כ מצות זכירת יציאת מצרים של שאר ימות השנה כמצוה בפני עצמה [רשב"ץ זוהר הרקיע אות כ"ו, סמ"ק סי' ק"י, ועיין במנ"ח שם מ"ש בדעת הרמב"ם שהשמיט מצות זכירת יציא"מ של שאר ימות השנה כמ"ע בפ"ע, ועיין עוד בזה בצל"ח ברכות י"ב ב', ובדברי הגר"ח סולוביציק הנדפסין בס' הזכרון אש תמיד עמ' קצז, שו"ת בית יצחק או"ח סי' י"ב סק"ב], אכן הנה במצוות ספור יציא"מ יש תוספת בעניניה על עיקר מצות ההודאה הכללית, וכמו שנביא לשונות הראשונים בזה, כדלהלן:

ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.

משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח.

ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו.

ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות אל היש שהם עליו, ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם עכ"ל.

והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה ע"כ.

הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ.

וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול.

וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה.

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם.

ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ.

להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים.

אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה.

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון.

והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה.

אין למצוה זו משמעות זולתי: להיות מכשיר להגשמת ולהבטחת קריאת כולם וחינוך כולם - הווה אומר, קידוש כולם - לעבודת ה' ולתורתו.

אולם אין זה כי אם, כפי שראינו, הוצאתה לפועל של הכוונה שמאחורי "פטר רחם", לפיה נתפש קידוש הבכור כקידוש הרחם, ועל ידו - כקידוש הילדים הבאים אחריו עכ"ד.

קרא פחות

שאלה

א.

האם יש מקור לכך שאין ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים?

ב.

האם העניין לא ללמוד קבלה כולל לימוד זוהר שיש בו כעין מדרשי חז"ל ולא נכנס לסודות העולמות העליונים?

ג.

מה ההגדרה של מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים שרק הוא יכול ללמוד קבלה?

ד.

מה המקור שרק מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים יכול ללמוד קבלה?

יעקב בלומנטל {נ"ב אין זה גיסי, אלא אדם אחר שנקרא בשם זה.

}

***

תשובה

לכבוד הרב יעקב בלומנטל שליט"א [ראה הערה לעיל]

שלו' רב

א.

עיין בביאור הגר"א בספר ישעיה בב' מקומות, ומה שציינתי עוד בחבורי אורח חכמים.

ב.

החפץ חיים הי' אומר לבחורים שילמדו זוהר שיש בו הרבה מדרש, וראה מה שהביא עוד בספר תשובות הגר"ח [קניבסקי, נערך ע"י הרב גרנדש] ובהערות שם.

ג-ד.

המקור לזה עי' ברמ"א יו"ד סי' רמ"ו סעי' ד' ובביאור הגר"א שם, והגדר לזה איני יודע, ומגדולי הדורות נראה שכל אחד החזיק בזה בגדר אחר, ויש גם כאלו שנקטו כפשטות הזוהר שלפני ביאת המשיח יותרו קצת הגדרים הללו.

בכבוד רב

***

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,

היכן ההגדרה שבעניין מסויים האדם בוחר בין שני דרכים ומחליט והיכן ההגדרה שזה מאת ה'?

הרי הכל מאיתו יתברך והכל ידוע לפניו!

מהו הגדר של הבחירה החופשית של באדם? מהו עומק העניין למעשה?

לתשובך הרב אודה מקרב ליבי,

יד' הקט' אהרון

***

תשובה

בס"ד ‏יום חמישי כ"ח אב תשע"ו

שלום רב

הנה בעצם זוהי שאלה שנתחבטו בה גדולי הראשונים והאחרונים, ונלוה עמו עוד נידון בענין מש"כ האור החיים בראשית ל"ז כ"א, וכבר נמצא כן בזוהר וישב קפ"ה סע"א, שיש איזה בחירה לאדם להרע לחבירו, אף אם לולי מה שהיה בחור להרע לחבירו לא היה חבירו נענש בזאת, אמנם כבר הגבילו הענין המפרשים, דרק אם יש איזה חטא לאדם שהיה דינו ראוי היות לו כך ולא בכל אופן, ועי' באילת השחר למרן הגראי"ל שטינמן מש"כ ע"ז, וע"ע במטפחת ספרים ליעב"ץ מש"כ בזה.

לגוף השאלה, כתב ברמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ה וז"ל, שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו עכ"ל.

וכתב הראב"ד שם, א"א לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה, ואף על פי שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר, אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה, וכל זה איננו שוה עכ"ל.

הנה מצינו עד כה ב' גישות בין גדולי הראשונים בענין, שהרמב"ם כתב שתשובת שאלה זו תליא בהרים רמים ורחבה מני ים, ואילו הראב"ד כתב שיש איזו שהיא תשובה ע"ז כמבואר בדבריו, ומ"מ הוא מדגיש שאין זו תשובה מספיקה.

כמו"כ יש עוד ראשונים שדנו בשאלה זו, כמו רס"ג ועוד רבים, וכן הר"י עראמה בעל העקדה דן בזה, וראה עוד בכל מפרשי הרמב"ם במהדורת מפרשי יד החזקה, ובאריכות גדולה באור שמח שם, ומה שהביא שם באריכות דברי המהר"ל ורלב"ג ותיו"ט וכו', ומה שכתב בסוף, ועי' בספר שפתי חיים להג"ר חיים פרידלנדר מה שקיבץ הדעות לתרץ בזה.

יצויין, שכבר בזהר נראה שנתקשו בשאלה זו, וציינו ג"כ שזוהי קושיא קשה מאוד, וז"ל (זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף צח ע"א), אמר רבי יוסי בוצינא קדישא הא אוקמוה [ברכות דל"ג] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [שנאמר ועתה ישראל כו' כ"א ליראה].

וקרא אחרא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג] ואם קודם דאתיין לעלמא אתגזר עלייהו למהוי צדיקים או רשעים או בינונים לא הוה עתיד למהוי לון אגרא ועונשא ולא הוה ליה לנביא למימר לון מפי עליון לא תצא הרעות והטוב.

ולא הוה לון למ"מ למימר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

אמר רבי שמעון שאילתא דא עמיקא ואפליגו בה קדמאי וסגיאין כשלו בה בגין דלא מטו לעומקא דרזא.

על נביא אתמר האי קרא בטרם אצרך בבטן ידעתיך [ירמי' א].

ורזא דא הכל צפוי והרשות נתונה.

הא מילין אלין סתימין.

ולא אתגליין וכו' עכ"ל וע"ש המשך הדברים.

לסיכום, יש תירוצים רבים לקושיא זו, והעיקר עלינו להאמין בשני הדברים שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות ושגם יש בחירה לכל מעשה, ואין חובה ליגע את מוחינו בכל התירוצים הללו.

***

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד הרב שליט"א,

בשאלה שנשאלה בביהמ"ד אמש,

א.

האם אברהם אבינו זיע"א היה כהן גדול לאחר מלכי צדק שהיה שם בנו של נח?

ב.

איך התעסק עם קבורתו של של שרה אימנו הרי היה כהן גדול ואסור לטפל בקבורת אשתו היא לא הייתה בגדר "מת מצוה" הרי יכל להתעסק אם קבורתה הבן ישמעאל?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי

***

תשובה

לכבוד.

.

.

שלום רב

כתוב בנדרים ל"ב ב' וז"ל, אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת

אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אמר לו אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו מיד נתנה לאברהם שנאמר נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן עכ"ל, ומבואר שאברהם מיד היה לו דין כהן כבר אז, וע"ע זוהר ח"ב דף צ"ה ע"א מובא בשל"ה שער האותיות אות ר' רצון סו"ס ד'.

בענין שאלתך, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו, ויתכן שהיה דינו ככהן גדול אך היה דין שרה כמת מצוה מכיון שלא היו יהודים אחרים שיתעסקו בה, או מטעמים אחרים שהיה יורשה ולא היו לה יורשין אחרים, או שלא רצו קרוביה להתעסק בה מכיון שהיה אברהם שותומ"צ, ראה בר"פ האשה רבה ביבמות היכי תימצי מתי חשיב בכח הדבר כמת מצוה גם אם אי"ז מת מצוה רגיל, מכיון שבעלה יורשה וקרוביה אינם עונים להיטפל בה עי"ש, יתכן ג"כ שלא הוא בעצמו קבר אלא רק ע"י אחרים, כדכתיב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג, ב), ואמנם כתיב שם פס' יט, וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, מ"מ יתכן שקבר ע"י שליח, יתכן ג"כ שסמך על הדעות שקברי צדיקים אינן מטמאין, כך שיש כמה אפשרוות ליישב השאלה, ומ"מ צ"ע.

***

תגובה שנתקבלה בענין כהונתו של אברהם אבינו

מהרב א' הכהן שליט"א מודיעין עילית

במש"כ במאמר 'אברהם אבינו שהיה כהן איך נטמא לאשתו שרה', "ליישוב השאלה, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו", יש לציין לפרקי דרבי אליעזר פרק אחד ושלשים שנקט בתו"ד לגבי מעמד עקידת יצחק, "וככהן גדול הגיש את מנחתו", משמע שהיה דינו ככה"ג, ונודע בזה משם הגר"י ראזין זצ"ל מדווינסק בעל צפנת פענח דלכך היה דינו ככהן גדול דייקא, אחר שע"י שחיטת יצחק נעשה כאונן וכה"ג אינו נפסל באנינות.

ובאופן נוסף ביאר בזה ראב"ד העדה החרדית שליט"א בספרו חכמה ודעת וירא כ"ב, י' דהוא מדין קטורת יום הכפורים דבעי כהן גדול דוקא, יעו"ש שהביא גם דברי הצ"פ הנ"ל.

תגובתי: יתכן שדוקא התם היה דינו ככהן גדול מכיון שהיה הציווי של הקרבת יצחק מוטל באופן מיוחד עליו, וכעין דין משה בז' ימי המילואים, משא"כ בסתמא, וצל"ע.

***

המשך הדברים בענין הנ"ל

למה שכתבתי הנני להוסיף מה שכתב הרב ישראל דנדרוביץ, ראש בית המדרש 'באר האבות', מח"ס 'הנחמדים מזהב', ערד בגליון במשנת הפרשה שנה זו במאמר "מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ -לשם מה היה זקוק אברהם אבינו לדעת אם שרה אמנו נפטרה במיתת נשיקה?" וז"ל הנוגע לעניננו "אמרו במדרש (ויקרא רבה כה ו) שאברהם אבינו היה לו דין כהן גדול.

ומשכך, נתחבט הגאון הרוגאצ'ובי, בספרו 'צפנת פענח' על התורה, בשאלה חזקה: כיצד היה מותר לאברהם אבינו להטמא לשרה אשתו, בעוד דאנן קיימא לן (יומא כח ב) שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה, והרי הלכה בידוע שאסור לכהן גדול להטמא למתים ואיסור זה כולל אפילו את שבעה קרוביו.

ותירץ הרוגאצ'ובי, דמהיות ויצחק לא היה שם נמצא שלא היה מי שיתעסק בקבורתה של שרה, ומשכך הוי 'מת מצוה' שאפילו כהן גדול מותר להטמא אליו ולעסוק בקבורתו.

ואני בעניי לא ידעתי לפרש כוונת הרוגאצ'ובי, מפני מה תחשב שרה כמת מצוה, ואטו יצחק בנה כולי עלמא נינהו, ואף אם יצחק אינו בנמצא שם והוא אינו יכול לעסוק בקבורתה, מהיכי תיתי שלא יהיו אנשים אחרים שיוכלו להתעסק בה, ומי מעכב בידי בני חת לסייע בקבורת אשת אברהם שהיה נשיא אלוקים בקרבם.

והנראה לתרץ את קושיית הרוגאצ'ובי על אברהם הכהן הגדול שנטמא לשרה בחדא מחתא עם הערת התפארת יהונתן מפני מה נאמר 'מעל פני מתו' בהקדם חידוש הקדמונים, שהצדיקים המתים במיתת נשיקה אין בהם טומאת מת (השוה: רמב"ן במדבר יט ב; רבינו יהושע אבן שועיב, פרשת חקת).

ומעתה מה ימתק לומר שאברהם הכהן הגדול ביקש לידע האם מותר לו להטמא לשרה אשתו, שהרי כהן גדול אסור לו להטמא לקרוביו ואף דין מת מצוה אין לה, שהרי גם בני חת יכולים לטפל בקבורתה; אלא שאם היא אכן מתה במיתת נשיקה אין היא מטמאה ויכול הוא להטמא אליה.

ובשל כך אמר הכתוב שאברהם קם מעל 'פני' מתו, דהיינו שבא לבדוק אם יש בשרה את הסימן של המתים במיתת נשיקה, והוא בירקון פניהם מהטיפה שבחרבו של מלאך המוות, אם לאו.

ומשראה אברהם שפניה של שרה מאירות ומוכח שמתה במיתת נשיקה, התיר לעצמו להטמא אליה, ומיושב הכל בטוב".

א.

כ.

מודיעין עילית

***

תגובה נוספת בענין הנ"ל

מהרב דוד אריה שלזינגר שליט"א

שמעתי בשם המשך חכמה והגאון מרוגשוב כי אברהם אבינו בעקידה היה דינו ככהן גדול בקודש הקדשים ולכן קרא אליו מלאך מן השמים ולא ירד למטה כי אפילו מלאך היה אסור ליכנס בשעת העבודה וכן אם ח"ו היה שוחט את יצחק היה מותר להמשיך העבודה כי כהן גדול עובד אונן וצ"ל כי אז היה דינו ככהן גדול משא"כ בשאר הזמנים היה רק ככהן.

לכבוד הרב חדש שליט"א

שלום רב

שאלה: ברכות י: "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, וכו'.

קדוש הוא, מנא ידעה? סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו".

וצ"ב מה רבותא בזה, הרי לא כתוב שלא ראה מעולם, אלא רק בזמן שהיה שם.

וזה יכול להיות עם כל אדם רגיל.

תשובה: כנראה שהיה שם בשעור זמן שבשאר בני אדם כבר חייב שיהיה קרי, ושמעתי בעבר שיעור זמן בזה מצד הטבע.

וכנראה ג"כ שהיא היתה מכבסת בגדיו או מכינה אותם לפני הכביסה.

שאלה: אתרוג שלם שחתכוהו לשני חלקים ולא נחסר ממנו מאומה, האם כשר.

ואם פסול מדין מה פסול.

ואם פסול מדאורייתא או מדרבנן.

תשובה: לגבי ככרות של לחם משנה כתב השולחן ערוך סימן קס"ח ס"ב, אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; ואפילו בשבת יכול לחברם.

וכתב המשנה ברורה ס"ק ט בשם הא"ר, ומ"מ אם יש לו אחר שלם לא יבצע ע"ז [וגם אם נימא דחיבור שלו חשיב שלם מ"מ דבר שברייתו בידי שמים לכאורה לא מהני חיבור אדם, ומו"כ דרק במילתא דרבנן ולא במילתא דאורייתא].

ויל"ע עוד בזה.

ומ"מ כ"ז לפלפולא בעלמא אבל לדינא הדבר ברור שפסול, וכמש"כ השו"ע סי' תרמח נסדק כולו מראשו לסופו, אפי' אינו חסר כלום, פסול; אבל נשאר בו שיור למעלה ולמטה, אפי' כל שהוא, כשר; ויש מי שאומר דדוקא מלמטה, אבל בחוטמו אפי' כל שהוא, פסול.

הגה: ויש מחמירים לפסול בנסדק רובו; וכל שלא נסדק רוב קליפתו העבה לא מקרי נסדק (רבינו נסים) עכ"ל.

וגדרי הפסול הם כשאר חסר דהיינו מדאורייתא דבעינן לקיחה תמה [ביום הראשון].

שאלה: הנוהג כדעת השו"ע לעשות עמוד במגילת אסתר בסופה, ורוצה לחוש גם לשיטת הטור ורש"י לעשות עמוד גם בראש המגילה, האם טוב עושה או מגרעות נתן.

תשובה: לומר שאין שום ענין בזה קשה לומר, מכיון שיוצא בזה עוד דעות בראשונים.

ויעוי' בערוה"ש שכתב לומר טעם במה שלא נהגו בשום עמוד משום שאין יודעים אם הוא בראשה הוא בסופה.

וז"ל (סימן תרצא סעיף ז) וזהו טעם העולם שאין עושין עמוד כלל למגילה מפני שאין אנו יודעין איך לעשות העמוד.

שאלה: עני המקבל צדקה – האם יש בזה חסרון של "שונא מתנות יחיה"?

תשובה: בודאי שיש ענין שלא לקבל, אבל מה שמוכרח מוכרח.

ועי' אג"מ יו"ד ח"ד סי' ל"ו סק"ד.

שאלה: בכל דין ממון שאין לו תובעים שפטור, מה הפשט בזה? הרי מצידו הוא חייב, ומה איכפת לן שאין מי שיתבע אותו, כגון אם חייב לשבט הכהונה – הרי גזל את שבט הכהונה, וכי הגוזל ממון ששייך למאה אלף איש – ייפטר משום ממון שאין לו תובעים?

תשובה: אין פטור בממון שאין לו תובעים שלא צריך להוציאו, והוא רק נפק"מ לדינים מסוימים.

ומה שהורה החזו"א לענין מעשר ראשון הוא מחמת שאין כח תביעה לאף אחד.

שאלה: תרומות פ"ז מ"ז: המאכיל בניו הקטנים תרומה, משמע שם בתוספות יו"ט ובמשנה ראשונה, שאם יש להם לקטנים – חייבים הם לשלם.

וצ"ע, הרי חש"ו פגיעתן רעה.

ועוד צ"ע במה שכתוב במשנה שאביהם חייב.

מדוע? הרי חש"ו פגיעתן רעה.

תשובה: ראיתי לשון התי"ט "שאם היה להם שמחוייבים לשלם" והוא צע"ק, והיה אפשר ליישב דמש"כ שאין להם כלול בזה ג"כ שאין להם דעת להתחייב אבל הוא דוחק, ואולי כונתו להפוסקים שמשלם כשיגדל.

שאלה: שם: פ"ח מ"ב: וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם, רבי אליעזר אומר: יבלעו.

וצ"ע, כיצד שרי להו למבלע, ולעשות איסור דאורייתא על מנת לשלם.

ומה שכתב שם בתפארת ישראל, שכדי שלא יפסד התרומה שרי – וכי ישראל שרואה תרומה שעומדת להיפסד – יאכלנה? ועוד צ"ע, הרי כעת כשבולעו – איננו שוגג, אלא מזיד, ואם כן, מאי קאמר שם התויו"ט שמשלם קרן וחומש, הרי על מזיד – ליכא קרן וחומש.

תשובה: ס"ל שהלעוס כבלוע עי"ש ברא"ש בשם הירושלמי, וממילא הכל נקבע לפי תחילת זמן האכילה אם היה שוגג וכו' ואם היה מותר לו, ועי' שו"ת משנה הלכות חלק יז סימן קצג ד"ה והנה כי.

שאלה: ידוע מה שכתבו בספה"ק, דפסוק "אחות לוטן תשמע" ופסוק "שמע ישראל" – זה אותו הדבר.

למעשה, אדם שאין לו ספר – איזה פסוק יגיד?

תשובה: לכאורה שמע ישראל מכיון שיש לו בזה הבנה של ייחוד ה' [וכגון שאין לפניו זמן אלא כדי לומר פסוק אחד וכדו'].

שאלה: מצינו הרבה בש"ס: חייב בהכרת.

לכאורה היה לכתוב "חייב כרת".

תשובה: ע"ש הכתוב הכרת וגו'.

שאלה: האם מיץ פירות – יש בו משום גילוי?

תשובה: מחלוקת בחלק ממיני המשקין העודפין על ג' משקין, בחולין מ"ט ע"ב, ומחלוקת רמב"ם ושא"ר איך לפסוק.

שאלה: זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויצא דף קנז ע"ב "א"ר יוסי לית לן מלה בעלמא דלא הוי דכר ונוקבא וצ"ב, הרי ידוע דהגמרא בשבת אומרת שכינים – לא פרי ורבי.

תשובה: כיום יודעים שכל מין פרה ורבה כדברי הזוהר, ואת כוונת הגמרא האריכו האחרונים כבר ליישב.

שאלה: פרשת תרומה: "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה".

ומקשים, דהרי היה צריך לומר "ויתנו לי תרומה", וחשבתי לפרש כך: שהכוונה בפסוק היא, שדיבר ה' אל משה לומר לבנ"י, שימנו גבאים שיקחו כסף מעמ"י, ושפיר קאמר קרא – "ויקחו לי תרומה".

האם פשט זה אמת הוא?

תשובה: יכול להיות.

ועי' חומת אנך ר"פ תרומה.

שאלה: כל המועדים בטלין, חוץ מחנוכה ופורים.

ושמעתי מתלמיד חכם אחד לבאר, שבמקור המימרה היה כתוב "כל המועדים בְּטַל" והכוונה היא – בְּטַל ולא בגשם.

כמו שידוע מהפוסקים, שצריך לעשות את כל המועדים בְּטַל.

חוץ מחנוכה ופורים שרק הם נמצאים בימי הגשם, אך המדפיסים הוסיפו מדעתם וכתבו "בטלין".

האם השערה זו נכונה?

תשובה: קשה לשער דבר כזה מדעתינו, ועי' בראשונים שהביא המלקט על הירושלמי מגילה הנדמ"ח עם ליקוטי ראשונים.

שאלה: תרומות פ"ח מ"ו "ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות".

צ"ב, מדוע לא פסקו הטשו"ע.

תשובה: עיין ביורה דעה סי' ס'.

שאלה: מה הדין אם צריך להתפלל ב' תפילות: אחד של עכשיו ואחד של תשלומין, והתפלל אחת והתכוון לפטור גם את השניה.

האם יצא ידי חובתו?

תשובה: לא.

שאלה: מה הדין בהנ"ל, אם התפלל בקול והשמיע לאזניו וכיוון לצאת ממנו עצמו, כדין שומע כעונה – האם מקרי שהתפלל פעמיים? והאם יש ראיה לדבר זה?

תשובה: אפשר להביא ראיה ממה שנקטו הפוסקים שא"א לצאת כשהוא עצמו מדבר (היינו ברוב המקרים למעט מקרים מסוימים כגון קריאה"ת ליש מן הפוסקים), וג"כ לא מסתבר לעשות פלגינן עד כדי כך.

שאלה: פרשת וישב במעשה שר המשקים והאופים כתיב: "ויספר שר המשקים", ובסיפור שר האופים כתיב – "ויאמר אל יוסף", ולא "ויספר".

וצ"ב, מדוע המילה שונה בכל פעם?

תשובה: אפשר שהיה מהורהר בדברי יוסף שאמר על הראשון קודמו [שהרי חלם את פתרון קודמו], ולכן לא סיפר באריכות כרעהו, או י"ל באופ"א שכיון שכבר הראשון עיכב את יוסף מזמנו לא רצה להאריך ולעכב את יוסף יותר מדי.

שאלה: מ"ב סי' תעה ס"ק מ"ה, הביא בשם הגר"א, דאיכא מצווה לאכול מצה כל שבעת הימים.

וצ"ב, מדוע אין מברכין על מצווה זו, ואע"פ שהיא איננה חובה, מ"מ מצינו הרבה מצוות שאינן חובה ומברכין עליהן.

תשובה: עיין בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' ר"ט), ובשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' י"ד אות י'), וביחו"ד ח"א סי' כ"ב ובמקורות הרבים שציין.

בכבוד רב

***

שאלה

שלום וברכה 

לכבוד הרב הגאון רבי משה עקיבא סילבר שליט"א

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח "מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי", וצ"ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.

וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

שאלה: לדעת הגר"א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר"א על השו"ע משמע שמסכים להשו"ע דשרי בזמננו.

שאלה: ע"ז יד: "גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין", מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב"ה ד' מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד' מאות פרקים.

שאלה: שם: ל: "שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע", מה הדין לפי"ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

שאלה: שם: יז: "ובגמילות חסדים לא עסק וכו' הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד", וצ"ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

שאלה: שם: יז: "כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה", מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

שאלה: שם: טז: "אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך", וצ"ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת"ל "תוכו אכל קליפו זרק" – א"כ הכי נמי נימא "תוכו אכל קליפתו זרק".

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש"י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.

וצ"ב, דבד"כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

שאלה: שם: טז: "א"ל: פתיא אוכמא", ופרש"י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

וצ"ב הרי אמרי' ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו'.

שאלה: שם: יט: "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", וצ"ב מאי נפק"מ שנקראת על שמו.

שאלה: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

שאלה: סוטה כב.

"יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים", וצ"ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב"ב טז.

לא לטובה.

שאלה: זוהר יתרו סח: "זמנא חדא הוה ר' אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר' חזקיה חמו חד חויא קם ר' חזקיה למקטליה, א"ל ר' אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א"ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א"ל לר' חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא", וצ"ב א"כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

שאלה: ב"ב י: "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור", מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

שאלה: ישעיהו "והיו עיניך רואות את מוריך" (ל'– כ') האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

יישר כח עצום

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד מעכת"ר הכהן שליט"א

שלום רב

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

ת.

הראשונים ידעו שהמציאות בזמנם שאין נחשים מצויין, ולא מסתבר להם ששייך להזהיר כ"כ מגילוי משקין באופן זה, ולכן הוכרחו לומר שאם בעלי הגמ' הזהירו רק מחמת שבזמנם היו נחשים, וכללו דבר זה בחדא מחתא עם דברים אחרים שג"כ ידעו שאינם מצויין כבר כמו סכנת זוגות.

ובאמת אם ימצאו שוב נחשים פשיטא שיחזור הדין לכמות שהיה בזמן הגמ'.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח "מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי", וצ"ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.

וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

ת.

על תוסס כתבו המפרשים שהנחש ירא ממנו ובורח, ואפשר דה"ה מושך.

ושוב ראיתי בשערי אמונה להגרח"ק [תרומות פ"ח מ"ה] שכתב, יש להסתפק אם אין נחש שותה ממנו כשמושך או אע"פ ששתה ממנו מתבטל הארס ונ"מ אם לא הי' מושך והמשיכו אח"כ ע"כ.

ודברינו הם כהצד הא' בדבריו, אמנם בספר שמירת נפש לנכדו [עמ' לו ס"ק פ"ב] ציין שבר"ש סיריליאו מבואר כהצד הא'.

שאלה: לדעת הגר"א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר"א על השו"ע משמע שמסכים להשו"ע דשרי בזמננו.

ת.

דרך הגר"א שהרבה פעמים מציין מקור לדברי השו"ע גם כשלדידיה לא ס"ל דברי השו"ע להלכה, והטעם הוא מכיון שכל דברי השו"ע בד"כ מקורן מדברי הראשונים כמלאכים גם אם אינם להלכה, ובלאו הכי יש דברים שיכול לחזור בו אח"כ ג"כ כדרך כל המחברים.

שאלה: ע"ז יד: "גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין", מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב"ה ד' מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד' מאות פרקים.

ת.

היו שני כליותיו נובעות חכמה ומלמדות אותו כמין שני רבנים כמ"ש במדרשים.

שאלה: שם: ל: "שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע", מה הדין לפי"ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

ת.

היה מקום לומר דאמרי' הכי רק לחומרא ולא לקולא, וכן בסוגי' דמסננת כמו בב"ק קטו לא מצינו שחילקו בין בחור לזקן לענין זה, אם כי אינו ראיה ברורה, דעדיין יש מקום לחלק בזה בין צף במסננת לצף במשקה.

שאלה: שם: יז: "ובגמילות חסדים לא עסק וכו' הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד", וצ"ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

ת.

מי שכבר רצה ליתן נתן דרך ר' חנינא, והמעשה הכונה מי שמשכנע ומשדל אחרים לצדקה שלולי שידולו לא היו נותנים.

שאלה: שם: יז: "כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה", מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

ת.

כל אחד התביעה עליו לפי דרגתו, ופשוט שאין הכונה כפשוטו שאין לו אלוה.

ומ"מ עיקר המשמעות דר"ל מי שאינו עוסק כלל בגמ"ח ועי"ש במהר"ל חידושי אגדות.

שאלה: שם: טז: "אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך", וצ"ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת"ל "תוכו אכל קליפו זרק" – א"כ הכי נמי נימא "תוכו אכל קליפתו זרק".

ת.

לא מוכרח שהסכימו זה עם זה, ואדרבה בב"ד של מעלה מתחילה לא הסכימו עם ר"מ גופי' כמבואר בגמ' פ"ב דחגיגה.

א"נ י"ל דמ"מ יש חילוק ממי שמכוין ללמד תורה בטהרתה לבין מי שמכוין אר להסית ולהדיח, דאחר מצינו שאמר לר"מ שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת, וא"כ לא היתה כוונתו להחטיא את תלמידו ר"מ [אף שאת ישראל רצה להחטיא כמבואר בירושלמי], משא"כ ישו הנוצרי שהוא המאן דאמר כאן במס' ע"ז [כמבואר בדפוסים הישנים שקודם הצנזור] שכל מציאותו היה מינות והסתה לע"ז ובמקרה אמר דבר תורה שמצא חן בעיני ר"א.

וביותר נראה דיש חילוק בין רשע למינות, וכמבואר כאן בסוגי' דע"ז שעיקר האיסור מחמת הרחק מעליה דרכך זו מינות, משא"כ סתם רשע פורק עול.

וגם אפשר שאחר לימד את ר"מ תורה שקיבל מרבותיו, ועי' חגיגה שם [טו ע"ב] לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, אבל כאן מיירי בחידוש שחידש ישו הנוצרי עצמו וזה מגרע גרע.

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש"י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.

וצ"ב, דבד"כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

ת.

יל"ע.

שאלה: שם: טז: "א"ל: פתיא אוכמא", ופרש"י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

וצ"ב הרי אמרי' ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו'.

ת.

הארכנו בזה בא' החלקים הקודמים של שו"ת עם סגולה.

שאלה: שם: יט: "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", וצ"ב מאי נפק"מ שנקראת על שמו.

ת.

נפק"מ לסוגי' דקידושין פ"ק עי"ש.

שאלה: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

ת.

לחומרא.

שאלה: סוטה כב.

"יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים", וצ"ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב"ב טז.

לא לטובה.

ת.

העיקר הוא לא המשפט זה המופיע בתפילה, אלא כל נוסח התפילה שאמרו שני בני אדם אלו שהוא שונה לגמרי בין תרעומת שיש לו על הקב"ה ח"ו, לבין תפילה שמבקשת להציל בני אדם מלחטוא בה.

ובזזה חלוקים שני בני אדם אלו זה מזה.

שאלה: זוהר יתרו סח: "זמנא חדא הוה ר' אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר' חזקיה חמו חד חויא קם ר' חזקיה למקטליה, א"ל ר' אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א"ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א"ל לר' חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא", וצ"ב א"כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

ת.

קבלנו שא"א תמיד ללמוד כל דברי הזוהר כפשטן, ומ"מ גם ע"ד הפשט יש לומר בכמה אופנים, אחד שיש חילוק בין יישוב למדבר [והם עצמם ידעו להשמר ממנו], השני שידע ברוה"ק שנחש זה מיועד לשליחות להרוג רשע וצורר ועי' תנחומא ריש חוקת [ויש מהדורות שזה נדפס בסוף הפרשה הקודמת] וב"ר פרשת?

שאלה: ב"ב י: "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור", מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

ת.

באופן זה בודאי חל, שכן לא עשה כאן שום תנאי כדין, והשאלה מ"מ מי שעושה תנאי כדיני התנאים שאם לא יחיה בנו לא יתן כלום וכו' אם הוא ג"כ צדיק, ובגוף הנושא כבר הארכנו בעבר במכתב אחר לידידי הרב הלברשטט כמדומני [נדפס מסתמא בחלק א' משו"ת עם סגולה].

שאלה: ישעיהו "והיו עיניך רואות את מוריך" (ל'– כ') האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

עיין בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג' (סוף סימן רסג), ושו"ת ציץ אליעזר חלק טז (סימן כז), ושו"ת בנין אב חלק ב' (סימן יז), ומ"ש ע"ז בספר ואין למו מכשול.

***

שאלה חוזרת

יישר כח עצום על התשובות המאירות

שאלתי: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

וכתב לי, תשובה, לחומרא.

ולא הבנתי כוונתו, דלכאו' ר"ל שלא יורה, אך לומר לחומרא לכאו' זה כן להורות דהא ועצומים זה יותר מרבים

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

א.

הנזק בזה לכאורה יותר גדול.

ב.

יש כאן מחד ספק שב ואל תעשה וספק קום ועשה, ועי' במשנה בזבחים.

מ"מ יתכן בזה חילוקי דינים.

***

{מה שהקשה הרה"ג יוסף שוגורויט מק"ק לונדון יע"א, למה נאמר בבכורים (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך דקי"ל כל השקפה לרעה, והקשה עוד למה נאמר וברך את עמך את ישראל, ועוד למה נאמר ממעון קדשך מן השמים בב' לשונות.

}

תשובה - ז"ל המדרש תנאים לדברים פרק כו פ' טו, וברך את עמך את ישראל והלא בידוע שעמך הן ישראל ומה ת"ל את עמך את ישראל אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אינו קורא אותן עמי שנ' (שמות לב ז) לך רד כי שחת עמך ובזמן שהן עושין רצונו הוא קורא אותן עמי וברך את עמך את יש'.

וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות, עכ"ל ואפשר דגם הדרשא השנייה באה לתרץ הקו' הלזו, דר"ל וברך את ישראל ע"י שתרבה אותם לעם, או איפכא וברך את עמך ע"י שתרבה מהם ישראלים.

עוד אי' התם, וברך את עמך את ישראל שעשו רצונך בעולם, וי"ל דהנה לשון ישראל הוא ל' חשיבות, וקאמר וברך את עמך בעבור ישראל הם הצדיקים שבעבורם ניזונין.

וז"ל האלשיך על דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, על כן אמר השקיפה ממעון קדשך לשאוב שפע מהבחינות העליונות להריק שפע רב, ולא מבחינת מעון בית המקדש של מעלה השרויה למטה עם הבית התחתון, כי אם מן השמים שהוא מהבחינה הנשארת בבית המקדש של מעלה, משם תשקיף כלפי מעלה לשאוב שפע מבחינותיך העליונים מעלה מעלה.

וברך בעצמך ולא על ידי מלאך את כל חלקי ישראל, את עמך שהוא עם קדושך בייחוד הם שבט לוי.

ולהיות בהם שתי חלוקות כהנים ולויים, על כן אמר את עמך שהאת מרבה האחד, ועל השנית אמר עמך שלא יצטרכו לי, וכן את ישראל שמרבה האת גם את הגר ויתום ואלמנה שלא יצטרכו לזולתם ויאכלו מידך.

ואת האדמה שמרבה האת גם את החלק שניתן בארץ לכהנים וללויים ולדלים שתשלח ברכה במקומותם שלא יצטרכו לזולת.

עכ"ל האלשיך ובזה מתרץ ב' קושיות האחרונות.

וז"ל האור החיים דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו' מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדושה היה לו לומר על זה הדרך השקיפה ממעון וגו' השמים, ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד והוא כי האדון ברוך הוא הכין ב' השפעות למעלה, א' השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רבותינו ז"ל (זוה"ק) זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג, ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות, והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים (זוהר ח"ב קכ"א א) מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה והמשכיל יבין, וכנגד השפעת חיות העולמות אמר מן השמים זה זיווג למטה מהראשון, ואמר כנגד מאמר השקיפה וברך את עמך ופירשו רבותינו ז"ל (מע"ש פ"ה מי"ג) בבנים ובנות, וזה יצדיק פירושינו שעל זווג הנשמות הוא אומר, וכנגד מאמר את השמים אמר ואת האדמה שהיא ברכת המזון ונכון עכ"ל.

ובענין ל' השקפה, ז"ל הכתב והקבלה דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, ולכן ארז"ל אין השקפה אלא לרעה חוץ מן השקיפה ממעון קדשך, לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל השקיפה ממעון קדשך היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך עכ"ל ע"ש עוד.

והנה בירוש' מע"ש פ"ה ה"ה אי' א"ר הונא ב"ר אחא, בוא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה וזה בלשון ברכה, ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה.

ונראה זהו ברכה יתרה יותר מאם היה נאמר בלשון ברכה, דהשתא נתבשרו שנהפך להם מדת הדין לטובה, וזהו ברכה יתרה ודו"ק.

ואביא רק ל' התורה תמימה הערות דברים פרק כו הערה עו, נראה דרומז להאגדה שמביא רש"י בפסוק זה דהלשון היום הזה וגו' הוא מלשון בת קול שמברכתו ואומרת הבאת בכורים [מעש"ש] היום - תשנה לשנה הבאה.

ומ"ש כל השקפה שבתורה לרעה - כמו וישקיפו על פני סדום, וישקף ה' אל מחנה מצרים, הנה רש"י בפיה"ת בפ' וירא שם הביא דרשה זו, וכו', ונראה גירסת הירושלמי נכונה, וכו'.

סימן עו

ישיש עליך אלוקיך

מה שהקשה הג"ר חיים צבי קרשינסקי שליט"א במ"ש במגילה דף י ע"ב, רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם ומי חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים והא כתיב בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו ואמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה.

וקשה דבישעיהו פרק סב פ' ה כתיב כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.

ואטו התם דרשי' לה נמי הכי, וצ"ע.

תשובה - ז"ל המלבי"ם שם באותו המקרא, ונגד מ"ש כי חפץ ה' בך, אומר שלא תדמה החזרת ה' אליך, כשב אל עם שכעס עליהם פעם א', עד שידמה במשלו כמחזיר גרושתו, שאין אהבה שלמה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיא, רק כמשוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם, ולא כעס עליה מימיו, כן ישיש עליך אלהיך כי יכרות להם ברית חדשה ולא תזכרנה הצרות הראשונות עכ"ל.

ונראה דלעולם ישיש משמע שמעורר אחרים לשמוח, אלא דדרשי' הכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא, וכאן דרשי' לה לשבח שמעורר אחרים לשמוח בפרהסיא, כמ"ש בחז"ל שמלאכי השרת נתאבלו ועתידין לשמוח [עיין בפסדר"כ שוש אשיש השני], והתם דרשי' לה לענין שלא ישמח הקב"ה בעצמו במפלתן של ישראל כדדרשי' במגילה שם.

קרא פחות

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
היכן ההגדרה שבעניין מסויים האדם בוחר בין שני דרכים ומחליט והיכן ההגדרה שזה מאת ה'?
הרי הכל מאיתו יתברך והכל ידוע לפניו!
מהו הגדר של הבחירה החופשית של באדם? מהו עומק העניין למעשה?
לתשובך הרב אודה מקרב ליבי,
יד' הקט' אהרון}

תשובה

בס"ד ‏יום חמישי כ"ח אב תשע"ו

שלום רב

הנה בעצם זוהי שאלה שנתחבטו בה גדולי הראשונים והאחרונים, ונלוה עמו עוד נידון בענין מש"כ האור החיים בראשית ל"ז כ"א, וכבר נמצא כן בזוהר וישב קפ"ה סע"א, שיש איזה בחירה לאדם להרע לחבירו, אף אם לולי מה שהיה בחור להרע לחבירו לא היה חבירו נענש בזאת, אמנם כבר הגבילו הענין המפרשים, דרק אם יש איזה חטא לאדם שהיה דינו ראוי היות לו כך ולא בכל אופן, ועי' באילת השחר למרן הגראי"ל שטינמן מש"כ ע"ז, וע"ע במטפחת ספרים ליעב"ץ מש"כ בזה.

לגוף השאלה, כתב ברמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ה וז"ל, שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו עכ"ל.

וכתב הראב"ד שם, א"א לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה, ואף על פי שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר, אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה, וכל זה איננו שוה עכ"ל.

הנה מצינו עד כה ב' גישות בין גדולי הראשונים בענין, שהרמב"ם כתב שתשובת שאלה זו תליא בהרים רמים ורחבה מני ים, ואילו הראב"ד כתב שיש איזו שהיא תשובה ע"ז כמבואר בדבריו, ומ"מ הוא מדגיש שאין זו תשובה מספיקה.

כמו"כ יש עוד ראשונים שדנו בשאלה זו, כמו רס"ג ועוד רבים, וכן הר"י עראמה בעל העקדה דן בזה, וראה עוד בכל מפרשי הרמב"ם במהדורת מפרשי יד החזקה, ובאריכות גדולה באור שמח שם, ומה שהביא שם באריכות דברי המהר"ל ורלב"ג ותיו"ט וכו', ומה שכתב בסוף, ועי' בספר שפתי חיים להג"ר חיים פרידלנדר מה שקיבץ הדעות לתרץ בזה.

יצויין, שכבר בזהר נראה שנתקשו בשאלה זו, וציינו ג"כ שזוהי קושיא קשה מאוד, וז"ל (זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף צח ע"א), אמר רבי יוסי בוצינא קדישא הא אוקמוה [ברכות דל"ג] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [שנאמר ועתה ישראל כו' כ"א ליראה].

וקרא אחרא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג] ואם קודם דאתיין לעלמא אתגזר עלייהו למהוי צדיקים או רשעים או בינונים לא הוה עתיד למהוי לון אגרא ועונשא ולא הוה ליה לנביא למימר לון מפי עליון לא תצא הרעות והטוב.

ולא הוה לון למ"מ למימר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

אמר רבי שמעון שאילתא דא עמיקא ואפליגו בה קדמאי וסגיאין כשלו בה בגין דלא מטו לעומקא דרזא.

על נביא אתמר האי קרא בטרם אצרך בבטן ידעתיך [ירמי' א].

ורזא דא הכל צפוי והרשות נתונה.

הא מילין אלין סתימין.

ולא אתגליין וכו' עכ"ל וע"ש המשך הדברים.

לסיכום, יש תירוצים רבים לקושיא זו, והעיקר עלינו להאמין בשני הדברים שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות ושגם יש בחירה לכל מעשה, ואין חובה ליגע את מוחינו בכל התירוצים הללו.