הלכות פסח

מנהג המדקדקים שאין סומכין על מכירת חמץ באופן הנהוג לגבי חמץ גמור בעין (ראה שבט הלוי ח”ט סי’ קכ סק”ב ועוד, והדברים ידועים בקהל היראים), ועכ”פ במקום שאין צורך גדול או הפסד מרובה.

וויסקי הוא חמץ גמור (כמ”ש במשנ”ב סי’ תמב סק”ד, ראה מבית לוי פסח עמ’ טו), ועל כן אין מוכרים במכירת חמץ אלא מבערים אותו.

ועי’ בחוקת משפט סי’ ז דיש שמוכרים הויסקי לגוי במכירת חמץ על אף שמקפידים בלחם שנטחן לאחה”פ ולכן מצוה להודיעם בזה עכ”ד, ומ”מ אולי יש קצת צד לימוד זכות רחוק עליהם אם יש בביעור הויסקי הפסד מרובה, אבל עדיין בבדיעבד אינו כ”כ יותר חמור מלכתחילה בשעה”ד וכ”ש כשלא עשה האיסור בעצמו, אלא אם כן נימא דכאן יש חשש נוסף בלחם דמקל לכתחילה שלא בשעה”ד בחמץ שעבר עליו להפסח להמחמירים, אבל כמדומה שיותר טוב שלא ללמד זכות על הנהגה כזו שבאה מן הסתם מחסרון ידיעה ואם היו יודעים היו מבערים הויסקי.

בפשוטו נראה דעיקר התקנה הוא על זמן הל’ יום ואם הקדים לא קיים התקנה כיון שבל’ יום הללו לא עסק בכולם בהל’ הפסח.

ויתכן להביא ראיה לזה מדאמרי’ במגילה כט דאם מקדימין הקריאה דשקלים ל’ יום לפני נתינת השקלים הוא דלא כרשב”ג דאמר ב’ שבתות, ומיהו הראיה משם יש לדחות דר”ל דעיקר התקנה הי’ לתקן לפי עיקר דינא, ויש ג”כ מקום לומר דאם מקדימין כ”כ לפני הזמן לא ישובו אח”כ ללמוד בהלכות השקלים כיון שאין מחוייבין להקדים כ”כ (וע”ע מעין זה בע”ז ה ע”ב) אבל לא שלא יצאו יד”ח התקנה בזה.

ומ”מ המשמעות דצריך להיות הל’ הקרובים לפסח.

ויש להקשות ע”ז דבסוגי’ שם מוכח דבחלק מהשנים מתחילין לקרות קודם ל’ יום, ויש לומר דע”כ אין קורין עניני הדבר בכל יום מל’ ימים אלו, (וגם בפוסקים דנו אם קריאה מהני ועי’ שעה”צ סי’ תכט סק”ה וע”ע בתוס’ מגילה ד ע”א על פורים שחל בחול) אלא שהוא לעורר העם ללמוד הדבר, דהרי לא היו קורין בכל הל’ יום בפרשת שקלים אלא רק סמוך לשלושים יום קודם, וגם על משה בפ”ק דפסחים דף ו לא נזכר שבכל ימים שקודם פסח היה דורש בהל’ הפסח אלא קודם ל’ או קודם ב’ שבתות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

אולם באמת יל”ע דאם נימא הכי א”כ מנ”ל שיחיד יש עליו חיוב יותר מהתחלת הלימוד לפני ל’ יום גם אם אין לומד בכל יום מל’ ימים אלו, ואולי ל’ יום לא בעי’ בכל יום ממש, אלא להתחיל קודם ל’ יום כדאשכחן בקריאה דשקלים במגילה שם ובצוואה דמשה בפסחים שם, ולפ”ז מהני מה שמקדים קצת ימים אף אם אינו לומד יום, דומיא דמגילה שם שמקדים שקלים בחלק מהשנים בכמה ימים עי”ש החשבון.

אולם פשטות הלשון שואלין ודורשין ל’ יום וכו’ משמע כל הל’ יום, ועי’ בתוס’ מגילה ד ע”א דביו”ט ס”ד שכיון שעסקו ל’ יום קודם א”צ לעסוק ביו”ט קמ”ל, ועי’ גם בבה”ל שם שהביא דעת הב”ח דלאחר שלמד ל’ יום קודם שוב א”צ ללמוד בחג עצמו והרבה אחרונים חולקין עליו ע”כ, והמשמעות היא דבעי’ לימוד בכל הל’ יום (כמו שמשמע משאר לשונות הבה”ל שם).

ואמנם גם בזה יש מקום לדחוק אבל הפשטות שעסקו כל ל’ יום ויש צד שאין מחוייב יותר אח”כ בחג עצמו, ועי’ גם משנ”ב שם סק”ב בשם האחרונים דמצוה לכל אחד לעסוק בהל’ הפסח שלושים יום קודם וכן בחג עצמו, וכן בבה”ל שם ועכ”פ בביהמ”ד בחבורות בודאי יש חיוב ללמוד שלשים יום קודם וכו’, ומשמע דבכל יום מל’ ימים אלו.

ויתכן לתלות נידון זה בטעמים שנזכרו בפוסקים דלטעם המהרש”ל (הובא בב”ח) דבעי’ ל’ יום משום שצריך למצוא בהמה הראויה לקרבן א”כ אין הקפידא לדרוש בכל יום מהל’ יום הללו, וכן אפשר שהוא לטעם הנזכר בתוך דברי הב”י דהוא משום שיש דברים שאם לא יתקנום קודם הפסח לא יוכלו לתקנם בפסח, אבל להטעם הנזכר בתוך דבריו שהוא משום ההלכות המרובין (ועי”ש שהזכיר ב’ הטעמים יחד) א”כ אפשר דהתקנה היא לדרוש בכל יום, ומ”מ גם לטעם זה אולי עדיין יש מקום לומר דהכונה להתחיל קודם ל’ יום כדי שיהיה לו ל’ יום פנויים לפי הצורך היאך שרואה לפי הענין ומ”מ הפשטות בלשון הפוסקים ובסתימת הפוסקים דבעי’ ל’ יום עכ”פ לטעם זה.

ברמ”א יו”ד סי’ לה ס”ד כתב דביתרת בריאה שיש לה גומא חשיב פיצול ולא יתרת וכשרה ודוקא מגבה אבל מקמה פסולה, והנה ברמ”א לעיל פסק המנהג להכשיר יתרת מקמא, ולפ”ז לכאורה נמצאו כאן סברות הפוכות, דביתרת מקמא כשר ומגבה פסול ובפיצול מגבה כשר ומקמה פסול.

אם כי להסיר מחומר הקושי’ הביאור הוא (עי’ לקמן דברי הנו”כ) דיתרת הוא דבר הנעשה מטבע הבהמה עצמה ונברא בה כמו שאר אונות דיש בהמות שנוצר  אצלם יותר אונות, אבל פיצול הוא נעשה מחמת חיכוך הריאה בדפנות, ובהמה בריאה דרכה להיעשות יתרת רק מקמה כמ”ש בגמ’ שהוכיחו כן מורדא (לפי הרמ”א וכמשנ”ת לעיל בדברי בביאור הרמ”א ועי’ בבהגר”א לעיל), ומה שלא נעשה מקמה הוא מחמת חולי וטרפות, משא”כ פיצול שנעשה משפשוף הוא כעין חבורה שדרכה להיעשות בכל מקום רק שיש חילוק דאם הפיצול עומד עכשיו מקמה סופו להתפרק כמ”ש הרמ”א, ואם עומד מגבה אין סופו להתפרק, אבל יתרת מקמה כיון שהוא דבר שהוא מברייתו ולא עלה מחמת שפשוף או מכה אלא מטבע הבהמה לכך אין סופו להתפרק כלל.

אבל עדיין צ”ב מה שהביא אח”ז דאם נמצא יתרת נגד חריץ הורדא איכא פלוגתא אם לסמוך על החריץ של הורדא, תיפוק ליה שיש כאן יתרת מקמה, וא”כ אינו טריפה משום שהוא יתרת מקמה, והחריץ אינו הופכו לפיצול מקמה דפסול דמאחר שהחריץ הוא מכח הורדא ולא מחמת היתרת הלכך יש צד לומר דאין זה פיצול דפיצול הוא רק דבר שסמוך לו גומא שבאתה על ידי הפיצול.

ואולי באמת סובר הרמ”א דכל אונא שיש לידה חריץ אפילו מטבעה האונא נעשית מחמת החריץ וחשיב פיצול וממילא יש להטריף מקמא, אבל א”כ צ”ע למה יש צד להכשירה מחמת החריץ כיון שהוא פיצול מקמה, ואולי יש איזה אופן שיהיה סמוך לחריץ הורדא ובכל אופן הוא מגבה ולא מקמה, ואז מיושבת הקושיא האחרונה הנ”ל.

אבל אם נימא דהרמ”א מיירי כאן למנהג אותן המקומות שנזכרו לעיל בדבריו שמטריפין יתרת מקמא, ואז לדידהו אין כאן סברות הפוכות דפיצול נאמר רק לקולא ולא לחומרא, א”כ מיושבות הקושיות, דאין צד להטריף מגבה יותר מקמא, דלדעה זו לעולם מגבה יהיה חמור יותר (ורק בוורדא נאמר שצריכה להיות מקמא כיון שברייתה כך היא ומגבה הוא שינוי מברייתה), ואילו למנהג להכשיר יתרת מקמא הוא כשר בלאו הכי, ומ”מ עדיין יש סברות הפוכות בין סברא זו למנהג להכשיר יתרת מקמא, דלמנהג הנ”ל מחמירין במגבה יותר מקמה ולדעה זו נמצא צד חומרא במקמה יותר במגבה, וגם בלשון הרמ”א לא משמע דמיירי לפי מנהג שאינו מנהגו של הרמ”א.

וכך מבואר בכל הנו”כ בש”ך וט”ז סקי”ג ופר”ח דעיקר דברי הרמ”א מיירי גם למנהג דידן, אבל סוף דברי הרמ”א לענין חריץ דורדא נקט הש”ך סקל”ח ע”פ הרמ”א בד”מ דמיירי רק להפוסלים יתרת מקמא.

*

ספ”ב דר”ה בעובדא דר’ יהושע שלקח מקלו ומעותיו בידו, שאלת אם ר”ה התענה באותו יוה”כ או לא, תשובה הנה זה פשיטא שקודם שקיבל דברי החכמים שהלך אצלם התענה שהרי סבר שהוא יו”כ, ולענין אחר שקיבל דבריהם נראה דאז כבר לא התענה, שהרי קיבל דבריהם  (ועי’ בתפא”י בועז שם), ולא מסתבר לחלק בתנאים שהקל רק בשעה”ד מחמת תקנת ר”ג שיטול מקלו ומעותיו בידו ולא לגבי תענית, ועוד דעיקר טעם ר”ג שלא יעשה ר”י יוה”כ בזמן אחר ואם יתענה נמצא דעיקר דברי ר”ג עדיין לא נתקיימו, ועוד דקאמר ר”ג שקיבלת את דברי, וא”כ הרי לא קיבל את קביעתו, ועוד דאם חשש באותו יוה”כ לחשבונו א”כ הוצרך לחשוש לכל מועדים ורגלים אחרים עד סוף ימיו ולא אשתמיט תנא ותני שיש עוד חשבון אחר שיש לחוש לו בא”י במקום ששלוחי ב”ד מגיעין, ועוד דסוגיין דעלמא דקביעות ב”ד קובע ובלא קביעת ב”ד אינו נקבע ובחושבנא בלא ב”ד אינו נקבע וזה מפורש בהרבה מקומות במשנה (כמו נחקרו העדים וכו’) ובגמ’ ובמדרשים (עי’ בפסדר”כ פ’ החדש הזהלכם) ולא אשכחן מאן דפליג ע”ז, והיינו משום שגם ר’ יהושע שלא סבר כן מתחילה מ”מ חזר בו.

הגר”ש צביון הוסיף לחזק הערתו דלעיל דהחזו”א הרי הביא החילוק בין עיבוד ס”ת לכתיבת ס”ת דרק בעיבוד סגי בישראל עומד ובכתיבה לא, וכן מה דישראל מסייע (כמ”ש הרמ”א בסי’ לב לגבי עיבוד) הוא רק בעיבוד מועיל מה שממשיך הגוי אח”כ, וע”ז נקט הקולא דמכונה רק היכא דמועיל התחלת ישראל וישראל עומד.

ועדיין יש מקום לדון דאמנם לגבי מצות השו”ע בסי’ תס נקט לעיקר דאין מועיל ישראל עומד על גביו על אף שבתפילין הביא ב’ הדעות (אם כי משמע מסתימת הדברים דספק דאורייתא לחומרא), וגם ברמ”א לא נזכר לגבי מצה שנהגו שיסייע ישראל מעט כמ”ש הוא לגבי תפילין (ובאמת יש לדון בין להמחבר ובין להרמ”א אם יש לומר דסמכו על מש”כ בהל’ תפילין ובפרט המחבר שלא טרח להביא דעה שלא נפסקה להלכה מאחר דספק דאורייתא לחומרא ובפרט דהמחבר רגיל לפסוק כהרמב”ם ובגוי הרמב”ם מחמיר), מ”מ במשנ”ב שם ושם בתפילין ובמצה נקט למעשה בערך אותה ההכרעה דלכתחילה אין להקל בזה אלא רק בשעת הדחק, רק דיש עדיין מקום לדון ולטעון דמ”מ מכונה קיל מגוי ובזה א”צ להקל כ”כ כהרא”ש בגוי בפני ישראל דגם להחולקים על הרא”ש כאן בלבד יודו, אבל צריך ראיה לזה.

יו”ד סי’ א ס”ב בהגה, ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה מ”מ יבדקו בסימנים וכו’, ואע”ג דבלאו הכי יש חיוב בדיקת סימנים מ”מ לענין דין זה מעיקר הדין הוה סמכינן על שהשוחט כבר בדק, ובדיקה זו היינו משום דלכתחילה אין לסמוך על השוחט בכל מה שאפשר לבדוק, והיינו במקום שלא נהגו ליטול קבלה וכדמסיים.