הלכות פסח

לכבוד אלופי ומידועי שליט"א

ע"ד מה ששאלת מד' הב"י שהביא הא"ח בסי' תס"ז שדם אינו מחמיץ ולא מצאנו זה בא"ח,

הנה בס' הנ"ל לא מצאתי שנתעוררו שם ע"ז, אבל אפשר דהב"י ארישא קאי על מ"ר שמחמיצין ולא על דם, ועל מ"ר נזכר שם בא"ח, או דהב"י נ"א היה לו מהא"ח ויעוי' בב"י סו"ס ל"ב שציין הא"ח ולפנינו ליתא ובס' פרי אליעזר על הל' תפילין הביא שכ"ה לפנינו בכת"י הא"ח, וא"כ היה לפני הב"י נוסחא שלמה יותר מהספר א"ח.

***

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז"ל, ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל וכו'.

היינו שאי"ז מצות השבתה אבל בודאי טוב לעשותו מה"ת למנוע מלעבור עמ"ע דתשביתו.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלב וז"ל, יש לומר שאין הבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום וכו'.

ותימה דאכתי יברך על השבתת חמץ דאי"ז דברים שבלב ובכללו ביעור וביטול כמ"ש בשם הר"ן, והוא תכלית המצוה, ועוד דלישנא עדיפא דהוא לישנא דאורייתא.

בטור סי' תל"ג שורה אחד.

נ"א שורה אחת.

בב"י סי' תל"ד ויבוא לידי פשע.

נ"א פשיעה.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תמ וז"ל, ומה שכתב ואפילו אם אינו חייב באחריותו אלא שהגוי אלם וכו'.

הם דברי הרמב"ם בפרק ד' (ה"ד) וזה לשונו גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל וכו'.

הב"י לא גרס רמב"ם בטור כאן כמו שהוא בדפוס רא"פ, והטעם שהשמיט הסופר רמב"ם אפשר משום שכבר כתב מתחילה רמב"ם במקום בה"ג, שכך היה בתחילה לפני הב"י כמ"ש לפנ"ז.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז"ל, ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך תחלה בפה"ג ואחר כך קידוש היום ושהחיינו ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה.

צ"ע דהא אינו אומרה בלשון ברכה, ואטו בחנוכה ופורים מפטר בעל הניסים ובקריאת המגילה, ואת"ל דהתם שאני מ"מ אטו התם מפטר כשיבוא להאריך בסיפור ניסי חנוכה ופורים.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, ומה שכתב ועיקר המצוה הזאת בחזרת.

שם בגמרא (לט.

) אמר רבי אושעיא מצוה בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות.

משמע דהב"י נקט לעיקר המציאות שהוא מתוק ואינו מר, וכדעת החיי"א והשוע"ר דסגי בזה, ודלא כהנדחקין לתרץ דנשתנו הטבעין, או דמיירי על השורש וכו'.

אבל מ"מ מיהת אם מעיקרו הוא מתוק ומעיקרו אינו מר צ"ב מ"ט באמת נתקן למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, כתב הכל בו (סי' נ יג:) אם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינא וגרגירא ובקצת נוסחאות כתוב גם כן כוסברתא ואיני יודע טעם לא לגרגירא ולא לכוסברתא וכו'.

צ"ע בשלמא גבי חסא איכא טעמא דחס רחמנא עלן, אבל בדאידך מ"ט לא נזכר בהם טעם, ואפשר שלא דרשו אלא עיקר מצות מרור למה"מ, אבל בשארא ליכא דרשא בשמא, א"נ יש שום דרשא בשמותן ותמכא אולי שתמך הקב"ה בנו וחרחבינא שהחריב למצרים וכן ע"ז הדרך.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז"ל, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנוין במשנה והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט ומדברים חמוצים זכר למרור ואיתא בירושלמי אית דעביד לה עבה ואית דעביד לה רכה זכר לדם.

ומדברים חמוצים היינו דעיקר החרוסת הוא מדברים חמוצים וכמבואר ברש"י פסחים ל' שבית חרוסת הוא כלי שנותן לתוכו חומץ וכל דבר שיש לו קהוי ורגילין ליתן לתוכו קמח וכו', היינו דחרוסת הוא טיבול ידוע מצד עצמו ואמרינן בגמ' רק שיש להכניס לתוכו דברים כאלו, וכ"מ בלשון רש"י קט"ז א' להטיל ולכתוש לתוכו הרבה כדי שיהיה עבה, דהיינו מצד עצמו אינו עבה ויש להטיל לתוכו כתישת פירות.

וצ"ע על מש"כ המרדכי שחרוסת לשון חרסית כדמוכח ממתניתין שמשתמשין בו כל השנה שם ל' ב', וי"ל דלא שקראוהו כן מטעם זה, אלא הוא לשון נופל על לשון, כמו חסא דחס רחמנא עלן, ומיהו בתוס' שם קט"ז א' ד"ה צריך ממש"כ בשם הגאונים נראה דמהנך פירות גופייהו עושים החרוסת, וכמנהגינו, וכן לקמן גבי טיבול כרפס מוכח דחומץ לא זהו חרוסת, ומיהו מש"כ הטור שיהא מדברים חמוצים זכר למרור צ"ע דהשתא איהו גופיה לבטולי קפא דמרור עבדינן ליה כדאי' בגמ' שם וא"כ כמה שיש לו להמתיק יש לו לעשות אך אם ממרר אותו מאי דיהבת שקלת וסגי לן בחדא מרירות, והגם דנימא דאינו מר כ"כ כמרור מ"מ הא לבטולי למרירות קאתינן.

וי"ל דבלאו הכי מבטל המרירות מרוב הפירות, ורק שיהיה קצת מר זכר למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, ובאגור (סי' תתג) כתוב פסק מהר"י מולין (שו"ת סי' נח אות ב, ובסדר ההגדה עמ' קיב סי' לד) מי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה ובעל ספר אגודה (פ"ב סי' לה) כתב שיקח תמכא בלשון לעז רפאנ"ו הקלח והעלין ולא השורש עכ"ל וכתב בדרכי משה הקצר אורח חיים סימן תעג (אות ו) וז"ל, ותמיהני על דברי אגודה שהרי יש לחזר אחר עולשין שהוא השנוי תחלה במשנה אבל על דברי האגור אין להקשות כן דאפשר לומר דהאגור מיירי שאין לו אלו הירקות השנויין במשנה כלל וחזרת לאו דוקא ולכך קאמר דיש ליקח לענה ואפשר שכך היתה גירסת האגודה.

ותמהני וכו' וי"ל דבמדינות שלו לא היו שאר הירקות עד תמכא, וכן י"ל על המהרי"ל שלא היה להם כלל שאר הירקות ועתה א"צ לדחוק לשון המהרי"ל כלל, ואולי הוי קים ליה להרב דאינו כך.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, גם מה שטען דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול איני יודע לו טעם דלמה לא תעלה לו נטילה דקודם הקידוש לנטילה דטיבול כשם שעלה לו בשבתות וימים טובים נטילה דקודם קידוש לנטילה דסעודה וצ"ע.

לכאורה כל נידון המרדכי הוא רק על טיבול ראשון ומשום נט"י לסעודה לק"מ להב"י דבודאי יש הפסק טובא וכמו"כ נראה דיש הפסק גם להיוצאין יד"ח אפילו אינם קוראין ההגדה (וילה"ס בזה ומ"מ אילמ"ד דכולן קוראין כמנהגינו), וא"כ לא הבנתי מש"כ הב"י גם מה שטען וכו' דכולה חדא ק"ו היא כיון דליכא הפסק מ"ט אין צריך ליטול שוב דאילו הוי יקנה"ז או מידי אחרינא הפסק היה צריך לחזור וליטול והשתא דליכא הפסק ממילא א"צ וא"כ אי"ז קושיא.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז"ל, וכן פירש ה"ר יחיאל שטיבול ראשון הבא לעשותו בחרוסת אינו אלא מנהג שטות ופסקו רבינו תם ור"י (תוס' שם) שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר המצוה הוא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכלנו בעת המצוה לתיאבון כמו מצה עכ"ל ספר התרומה (סי' רמב) ואנו אין לנו אלא דברי הר"מ דהוא בתראה וידע דברי כולם עכ"ל.

אלא יאכלנו וכו'.

ולפ"ז אסור לאכול חרוסת כל היום אמנם בד"מ לעיל סי' תע"ב סק"ה כתב וזהו שיבוש כי אין החרוסת באה לאכילה שנאמר שנצרך לאכלה לתיאבון, אמנם בד"מ דהכא ס"ק ט"ו חשש שלא יטבלנו בחרוסת קודם, ודוחק לומר דרק דרך טיבול אסור להקדים דכ"ש הוא אלא די"ל דבאותו הסדר אסור, וכדדייק ממתני' דעד עתה לא היה לו חרוסת נ"ל וצ"ע.

מש"כ הב"י דהחומץ הוא החומרא דכו"ע לא פליגי בזה משא"כ בחרוסת אע"ג דלמהר"ם איפכא דחרוסת הוא חומרא ורק דר"ת כתב דא"צ חרוסת, מ"מ לא אשכחן שום דעה שאסור בחומץ ומותר בחרוסת.

הלכות ספירת העומר

שאלה

 {שלו' רב לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
אם אדם הסתיר את עשרת הפתיתים לבדיקת חמץ ובערב לאחר שבירך הלך ואסף את עשרת הפתיתים וביצע בדיקה רופפת,
א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי"ד בניסן?
ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על "ביעור חמץ" ולא "על בדיקת חמץ")
ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים "שהחיינו"?
ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך "שהחיינו" בעת בדיקת חמץ?
לתשובות הרב שליט"א אודה מקרב ליבי,
מהקט' א.

}

תשובה

א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי"ד בניסן?

א.

ראשית כל מה שכתבת שהוא לא עשה בדיקה כהוגן אלא בדיקה רופפת, אינני יודע מה הכונה בבדיקה רופפת, אם לא עשה בדיקה כדין בחורין ובסדקין ובכיסים ובכל מקום שמכניסין בו חמץ לא יצא יד"ח, ולא מועיל לזה מה שהניח את הפתיתים, גם לפ"מ דקי"ל אין הנחת הפתיתים מעיקר הדין, והבודק בית בליל י"ד ניסן אם בדק כדין יצא יד"ח בדיקה גם אם לא הניח פתיתים וגם אם לא מצא שום חמץ כמבואר במ"ב סי' תל"ב סקי"ג.

ועל כן יחזור ויעשה בדיקת חמץ כדין מיד מתי שיזכור.

וגם אם יזכור אחר הפסח יבדוק בחורין ובסדקין ובנר כמ"ש במשנ"ב סי' תל"ה סק"ד.

אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ"ש בשו"ע או"ח סו"ס תל"ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ"ש פסח פ"ה ס"א, הליכות והנהגות הגרי"ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ"ב סק"ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על "ביעור חמץ" ולא "על בדיקת חמץ")

ב.

הנה כתב הקצש"ע סי' קי"א ס"ח, דמי שאינו בודק כראוי אלא רק מקבץ את הפתיתים הללו לא קיים מצות בדיקת חמץ וברכתו לבטלה, אכן כונתו למי שלא עשה בדיקה כמעט אלא רק קיבץ את הפתיתים, אך מי שבדק בדיקה פשוטה ולא דקדק יפה, נראה שעכ"פ מועיל שלא יחשב ברכה לבטלה דלא גרע ממי שהתחיל בבדיקה דקי"ל שמעיקר הדין אין איסור דיבור מצד הברכה, עיין בשו"ע ומ"ב סי' תל"ב סק"ו.

דכל היכא שהיה לברכה על מה לחול אי"ז הפסק, כמ"ש המ"ב גם לגבי קריאת המגילה שאם שח אחר שכבר התחיל לקרוא היה לברכה על מה לחול ואינו חוזר ומברך.

ומ"מ גם דברי הקצש"ע צ"ב קצת, דאמנם לא יצא חובת בדיקה, אבל למה תהא ברכתו לבטלה אם הניח פתיתים, שהרי היה לברכה על מה לחול, ובפוסקים מבואר שענין הפתיתים הוא מדיני בדיקה, גם אם אינו לעיכובא אך יש בזה מן הבדיקה במה שמבער את הפתיתים.

ובפרט אם מדובר באופן שכבר ניקה את הבית לגמרי כנ"ל, שבזה דעת הגריש"א (הובא בשבות יצחק פסח פ"ו, הערות פסחים ח' ב' עמ' נ"ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ורק ע"י שמניח הפתיתים יכול לברך, ואמנם יש חולקים על דברים אלו (הליכ"ש פסח פ"ה סי"ב), אך מ"מ אין חובתו בבדיקה גמורה כמו בית שאינו בדוק עדיין כנ"ל.

והיה מקום לומר דהקצש"ע מיירי במי שהניח את הפתיתין בעצמו וס"ל דמה שהחשיבו הפוסקים ענין הפתיתים הוא רק כשאין הבודק יודע היכן הם, וכך נקטו ברוב האחרונים שמנהג הפתיתים הוא לא לבודק עצמו, אלא אחרים מניחים לו, ולכן כתב הקצש"ע שלא קיים המצוה כלל.

ואמנם יש מי שכתבו שגם הבודק עצמו יכול להניחן.

ויתכן לומר דהקצש"ע ס"ל דכל היכא שלא עשה בדיקה גמורה ומכיון שגם מתחילה לא היה בדעתו לעשות כך, לכן לא עשה כלום במה שביער את הפתיתין, וגם אם מצא עוד חמץ מלבד הפתיתין מ"מ מכיון ולא היה בכונתו לעשות בדיקה כדין כתיקון חכמים א"כ מעולם לא היה בדעתו לבער החמץ ולא שייך לברך על חצי בדיקה, והרי זה דומה לאוכל חמץ שיש בפוסקים שכתבו שמקיים בזה מצוות ביעור חמץ אך פשוט לכאורה שאם ר"ל אין בדעתו לבער את החמץ מרשותו בפסח לא יוכל לברך על ביעור חמץ במה שאוכל את החמץ, מכיון שאינו עושה שום דבר מצידו לבער את החמץ כתיקון חכמים.

ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים "שהחיינו"? ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך "שהחיינו" בעת בדיקת חמץ?

הנה כתב הטור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב וז"ל, ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל עכ"ל.

וכתב הבית יוסף, ושתי סברות אלו שכתב בעל העיטור כתבן הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רכג) ועל דברי האומר שאין לברך משום דלא קביע ליה זימנא דהא מפרש בים וכו' סיים וכתב ואינו דומה לקריאת מגילה שאף על פי שמקדימין ליום הכניסה ויש לה זמנים הרבה (מגילה ב.

) אפילו הכי אומרים זמן דשאני התם דזמנים אלו תקנו חכמים לא פחות ולא יתר מה שאין כן כאן שאין לו זמן קבוע אלא אפילו מתחלת השנה ואנו אין דרכינו לומר זמן עכ"ל.

ועל מה שכתב הטור ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך כתב הב"י, תימה מפני שהוא רשות היה לנו להחמיר ולומר מספק לא יברך וכן יש לתמוה על מה שאמר בסוף פרק בכל (מברכין) [מערבין] (עירובין מ:) שהחיינו אקרא חדתא הוי רשות מיהו בההיא איכא למימר דקים להו לרבנן דהכי תיקנו מעיקרא לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה עכ"ל.

וכנראה שדעת הטור הוא שכלול בדין זה הנזכר בבכל מערבין ג"כ שאפשר לברך שהחינו על כל דבר המתחדש מזמן לזמן, וס"ל דחשיב כדבר הבא מזמן לזמן.

ובחידושי המאירי מסכת פסחים דף ז ע"ב כתב וז"ל, שאלו הראשונים מפני מה אין מברכין זמן על הביעור הואיל ומזמן לזמן הוא בא ואם מפני שיכול לבדוק כל זמן שירצה הרי סוכה יכול לעשותה קודם החג וכשעשאה מברך זמן ותירצו בה שאין מברכין זמן אלא בדבר שיש בו קצת הנאה ונראה לי שמצוה שאין עיקרה לעצמה אלא להרחקת עבירה כגון בדיקה שהיא ליזהר ממציאת חמץ אין בה זמן ומ"מ אף הם שאלוה לענין ספירת העומר ואין זה מספיק בה אלא שאני אומר שספירת העומר נפטר הוא בזמן של יום טוב עכ"ל.

ובספר אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם כשדן בברכות שהחינו כתב וז"ל, אבל בדיקת חמץ אין בה שמח' והנא' לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו.

וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא' לגוף בזמן הזה.

וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל' משום דאיכא צערא דינוקא עכ"ל, ואח"כ כתב עוד לגבי מצות הפסח, אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק' היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ"ל.

ובשו"ת הרשב"א חלק א סימן שעט כתב, אמרת כי קבלת מן הר"ב פרץ ז"ל שאין אומרין זמן בבדיקת חמץ.

ונתן טעם לדבריו שאין אומרין זמן על דבר שהוא מכלה אותו מן העולם.

ואמרת ששמעת ממני שהרב בעל העיטור היה אומר שאומרין זמן.

ועתה רצית לעמוד על דעתי.

תשובה טעם הרב רבי פרץ ז"ל לא ידעתי לו יסוד שאם אתה אומר שאין אומרין זמן אלא על מה שהוא נהנה ממנו כחגים שנהנה בישיבת הסוכה ונטילת הלולב בארבעת המינין הרעננים והפסח באכילת המצה והחסא אם כן מה נעשה ליום הכפורים? ואם תאמר מחמת הגעת זמן המצוה גם בבדיקת החמץ כן.

וטעם יפה ממנו יש למונעין מלאמרו לפי שאין לו זמן קבוע.

שהיוצא לדרך אפילו מתחלת השנה ודעתו לחזור חייב לבדוק.

אלא שאף זו דוחין ואומרין והלא פדיון הבן אין לו זמן אלא פודה משלשים יום ואילך ואפי' הכי אומרין זמן.

ולפיכך אין בידנו ראיה מכרחת ואנו אין אנו נוהגין לאמרו.

אבל הרב בעל העיטור כתב שבמקומו נוהגין לאמרו.

והחיד"א במחזיק ברכה סימן תל"ב אות א' הביא את דברי הרשב"ץ שאין אומרים שהחיינו בבדיקת חמץ, לפי שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה, משא"כ בבדיקת חמץ שבודקו ומבערו, ואיך יברך שהחיינו לזמן הזה להוציא החמץ מהבית.

וע"ש שהביא סברא זו מהגאונים ומהרז"ה והר"ן.

ועל כל פנים, למעשה כבר כתב החיד"א במחזיק ברכה שם, שאף שהפר"ח שם כתב לנהוג ולהנהיג לברך, פשט המנהג שלא לברך.

(וראה גם בכה"ח שם אות ט').

וכן בשו"ע ורמ"א ומשנ"ב לא נזכר כלל ענין זה של שהחינו בבדיקת חמץ.

ובתשלום הדברים אביא שמ"מ מצאתי דהנה הבא"ח בפרשת צו אות ה' הביא מה שכתבו האחרונים, שאם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש, יברך שהחיינו, ויכוין לפטור גם מצוה זו, ע"ש.

וכן טוב לנהוג, לחוש לדברי הראשונים הסוברים שמברכים שהחיינו על בדיקת חמץ.

וכ"כ האול"צ חלק ג פ"ז ס"ד שכתב וז"ל, שאלה.

האם מברכים ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

תשובה.

המנהג שלא לברך ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

ומכל מקום, טוב לקחת בשעת בדיקת חמץ פרי חדש או בגד חדש, ולברך עליו שהחיינו, ולכוין גם על הבדיקה והביעור, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ומי שאין לו דבר חדש, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ עכ"ל.

והוסיף שם בהערה [אחר שהביא המ"מ בזה מהפוסקים], ויקח בשעת בדיקת חמץ בגד חדש או פרי חדש, ולפני הבדיקה יברך על הבגד או על הפרי ברכת שהחיינו, ויכוין לפטור גם את הבדיקה והביעור, ויאכל מעט מהפרי, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ויכול להסיר את הבגד לאחר זמן מה.

וכן יכול לברך ברכת שהחיינו על הפרי, ולאוכלו רק לאחר הבדיקה, שהרי מעיקר הדין מברכים שהחיינו על ראיית פרי חדש אפילו אינו אוכלו, אלא שנהגו שלא לברך עד שעת אכילה, כמבואר בשו"ע בסימן רכ"ה סעיף ג', וראה גם ברמ"א שם בשם הטור, שהמברך בשעת ראייה לא הפסיד, ע"ש.

ועל כן אם רוצה שלא להפסיק כלל בין ברכת שהחיינו לבדיקה יכול לדחות את הברכה על הפרי ואכילתו עד לאחר הבדיקה.

ולענין בגד חדש, כל ששמח הוא בבגד, מברך עליו ברכת שהחיינו, ועל כן בחורים צעירים השמחים על חולצה חדשה, יברכו עליה, ומבוגרים ששמחים על בגדים חשובים יותר יברכו על בגדים כאלו ומי שאין לו פרי חדש או בגד חדש בשעת בדיקת חמץ, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ, וכמו שכתב הרא"ש וכפי שנתבאר לעיל.

עכ"ד.

מ"מ בעיקר מש"כ לכוין לצאת בליל הסדר, הנה יש לתמוה על המ"ב והפוסקים שהשמיטו את זה, דהרי יש מן הראשונים שחייבו לברך, ואם משום דסמכינן על הרא"ש הרי איהו כתב דסמכינן על זמן דרגל, ואי דסמכינן על הרשב"א מ"ט סמכינן עליה כיון דהרא"ש ועוד פליגי בזה, ואי משום ספק ברכות להקל הרי אין כאן הזכרת השם אי נימא דצריך לכוין בליל הסדר לצאת בשהחינו גם על בדיקת החמץ, ויעויין מש"כ בתשובה לפני זה דיש צד לומר דבזמן א"צ לכוין על כל המצוות דהברכה היא על הזמן.

ויתכן שע"ז סמכו הפוסקים, ויל"ע.

היוצא מכ"ז שלהלכה א"צ לברך שהחינו בשעת בדיקת חמץ, וי"א לכוין בשהחינו של ליל הסדר גם ע"ז, ויש מפוסקי ספרד שכתבו שטוב לפטור שהחיינו ע"י שמברך על בגד חדש.

ראה המשך משא ומתן בעקבות תשובה זו - נדפס לעיל גבי הנידון על ברכת שהחיינו לנשים, והעמדנו הכל שם דמישך שייכא התם.

עוד בענין הנ"ל - בדיקת חמץ בליל י"ד בבית שכבר נבדק מחמץ

שאלה שנשלחה כהמשך לתשובה דלעיל

שלו' רב לכב' הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,

שמחתי לקבל את תשובתו של כב' הרב לשאלותי וללמוד אותם, וע"כ ישכ"ג ורוב תודות.

מעט בעיתיות הייתה בשאלתי הרי בדיקת החמץ אמורה להיות מדוקדקת ע"פ ההלכה, אלא שהדיוק שרציתי להביע בשאלתי היא שהבודק יודע ובדק מראש שהבית נקי וכתוצאה מכך הבודק אור לי"ד בדק בצורה רופפת תוך כדאי איסוף הפתיתים, האם הבדיקה עולה לו וכן ברכתו?

(כמדומני שקיימת אפשרות לבדוק מספר חדרים לפני אור לי"ד כשיטת חכמים אם נר או לאור השמש במרפסת פתוחה ובאור לי"ד יבדוק את בחדר האחרון שנשאר לבדיקתו ע"פ רבנן באור לי"ד).

לתשובות כב' הרב, אודה מקרב ליבי.

הקט' אהרון

תשובה

מוצ"ש לסדר פרשת מצורע, אור לט' ניסן ע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

ע"ד שאלתך אם בכל זאת יש מקום לנקות היטב את הבית קודם פסח, ולאחמ"כ לסמוך על מה שמבער את הפתיתים מביתו ובכך לקיים מצות בדיקת חמץ, אף שהבית כבר בדוק מלפני כן, הנה כתבתי אליך במכתב הראשון בזה"ל, אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ"ש בשו"ע או"ח סו"ס תל"ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ"ש פסח פ"ה ס"א, הליכות והנהגות הגרי"ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ"ב סק"ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

עד כאן.

כלומר לדעת הגרש"ז והגרי"ש אם רואה בכל המקומות שנעשה נקיון מושלם די בכך, ואין ורך לבדוק שוב מתחילה את אותם המקומות מחמץ, אלא מספיק שבודק לראות שהמקום עבר נקיון מספיק, ובלבד שהנקיון שנעשה היה בחורין ובסדקין כדין שלא יהיה שום חמץ.

מאידך דעת הגרנ"ק שלא נפטר מחיובו בכך.

והנה באמת זהו כבר מחלוקת בפוסקים כבר אם בדק ביום י"ג כדין לאור החמה כשמותר בכך או לאור הנר בליל י"ג, וכיון לשם בדיקת חמץ ולהפטר מכך מבדיקת חמץ בליל י"ד.

ובשער הציון סי' תל"ג סק"ה הרבה אחרונים שמותר לבדוק כבר בליל י"ג אם מכוין לשם בדיקת חמץ, והם הפר"ח והגר"א והל"ק וחק יעקב.

אך הביא שם בשהע"צ שבספר חק יוסף פקפק ע"ז שהרי מפסיד בכך הברכה, שא"א לברך אלא הבודק בליל י"ד.

ומ"מ כתב בפנים הספר חק יוסף סי' תל"ג סקכ"ו, שרשאי הוא לבדוק בלילות הקודמים לליל י"ד את כל הבית לבד מחדר אחד, ובליל י"ד יברך ויבדוק את בחדר שלא בדק, שבאופן זה אינו מפסיד הברכה.

וכ"כ בשולחן ערוך הגר"ז סימן תלג סעיף ו וסעיף ז, וז"ל, אבל שאר כל החדרים שיש בהם ד' מחיצות אם עבר ובדקן ביום י"ג לאור הנר צריך לחזור ולבודקן בליל י"ד לפי שאין אור הנר מבהיק יפה ביום ואפילו אם בדק חדר אפל ביום י"ג לאור הנר שהחשך בתוכו שוה ביום ובלילה אף על פי כן צריך לחזור ולבודקו בליל י"ד לפי שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל דומה להבהקתו בלילה אבל אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י"ג או בשאר לילות השנה לאור הנר ולהזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ הרשות בידו רק שלא יברך על בדיקה זו כמו שיתבאר בסימן תל"ו לפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד לבודקו בליל י"ד ולברך על בדיקתו שלא להפסיד ברכה בידים ומכל מקום אף אם בדק כל חדריו ולא שייר כלום צריך הוא לחזור ולבדוק פעם אחרת לא פחות חדר אחד בליל י"ד כיון שבלילה זה חל חיוב הבדיקה על כל ישראל שלא בדקו עדיין חל החיוב גם על זה שבדק כבר שלא לחלק בינו ובין כל ישראל.

ויש חולקין על זה ואומרים שאין צריך לחזור ולבדוק כלום בליל י"ד כיון שכבר בדק כל חדריו כדינם בלילה לאור הנר ויש לחוש לדבריהם שלא לברך כשחוזר ובודק חדר אחד בליל י"ד, עכ"ל השו"ע הגר"ז.

והנה אף שהמ"ב סי' תל"ג סק"א מסיק שמעיקר הדין אם בדק כדיני בדיקה בי"ג א"צ לחזור ולבדוק בליל י"ד, מ"מ מודה שמצד הברכה ראוי לשייר חדר אחד.

ודעת הגריש"א (הובא בשבות יצחק פסח פ"ו, הערות פסחים ח' ב' עמ' נ"ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ובאופן זה לא היה אפשר לברך כעת על הבדיקה כיון שאינו בודק כלום, ורק ע"י שמניח הפתיתים יכול לברך, ויש חולקים על דברים אלו (הליכ"ש פסח פ"ה סי"ב).

היוצא מכ"ז שאם בדק כדיני בדיקה קודם ליל י"ד א"צ לשוב ולבדוק בליל י"ד לדעת המ"ב, ולכן ראוי שישייר חדר אחד, אך אם רוצה לבדוק הכל לפני ליל י"ד וגם לחזור ולבדוק בברכה בליל י"ד, יוכל שיניחו לו את הפתיתים בליל י"ד ולשוב לבדוק בברכה.

וי"א דסגי בזה שבוחן בדעתו אם הבדיקה הקודמת היתה כהוגן, וזוהי מצות הבדיקה דרמיא עליה כעת.

שאלה

{בס"ד
האם צריך למעשה יש להדר ולהחמיר בעניין המצות והמרור לעשות בהם קנין, או שיש להשתתף עם המארח בפרוטה? ומה הדין במתארח במלון האם זה נחשב כאילו משתתף?}

תשובה

יום ו' עש"ק תזריע כ"ט אדר ב' התשע"ו

לכבוד הרב אהרן שליט"א

ע"ד שאלתו הנה לכאורה מסתימת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז) והשו"ע (סי' תנ"ד ס"ד) שאין יוצאין במצה גזולה משמע דבשאר מצה שאינה גזולה יוצאין, וכה"ג דייקינן בגמ' רפ"ג דסוכה לגבי לולב ע"ש, אכן בגמ' בפסחים דף לח ע"א נזכרה דעת ר"א דבעינן שלכם ואמנם דחינן לזה מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב עריסתיכם משלכם אתרוג נמי דכתיב ולקחתם לכם לכם משלכם יהא אלא מצה מי כתיב מצתכם אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם מי כתיב מצתכם עכ"ל, אך לא נזכר להדיא אי איכא מאן דפליג ע"ז, אך גם לר"א אפשר דממעט דוקא מע"ש בסוגיא שם שאינו ראוי להיות לכם משא"כ מצה של חולין, ובפרט שבתוס' במקו"א איתא להדיא דמה שאדם אוכל אצל חבירו נחשב של עצמו, וכן ברמ"א באה"ע סי' כ"ח סעי' י"ז כתב, אורח שיושב אצל בעה"ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת (הגהות אלפסי).

אכן י"א דבמה שהזמינו ונותן לפניו לאכול אינו שלו עדיין כמבואר בר"ן נדרים ל"ד וברא"ש שם.

(ועי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' מ"ח, ושו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קע"ב, ובס' ויגד משה סי' כ"ד או' כ"ו בשם ס' אמרי בינה)

ובבית יוסף או"ח סימן תנ"ד הביא לגבי דינא דמצה גזולה מהגהות מיימוניות בפרק ו' (אות ו) בשם הרוקח (סי' רפא), שטוב ללמד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה כדאמרינן בפרק לולב וערבה (מב:) מלמדין אותן לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה עכ"ל, ויש להסתפק מה כונתו אם כונתו דוקא למצה שיש בה חשש גזולה כהא דמיירי לעיל מינה, או דכונתו בכל מצה, והנה ההג"מ קאי ע"ד הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ז שכתב, אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכלה טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה, זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בה ידי חובתו עכ"ל.

וע"ז כתב ירושלמי [כלומר שמקור דין מצה גזולה הוא בירושלמי] וע"ז כתב לפיכך כתב הרוקח וכו', א"כ מבואר שכל החשש הוא רק מצד מצה גזולה ושאין חשש יותר מכך.

ותהלה לאל מצאתי כן להדיא שהבין הב"ח שם שכתב בזה"ל, מצה גזולה אין יוצאין בה.

פירוש אפילו דיעבד כמו שנראה מסוף דברי הירושלמי וכו', ולפי זה יראה דהטוחנין ביחד יאמר כל אחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא שלו במתנה גמורה וכ"כ הרוקח לגבי מצה לאותן שאופין יחד עכ"ל.

ולשון הרוקח הלכות פסח סימן רפא, וטוב הוא ללמד ולומר לכל אדם לכל מי שיגיע מצות שלי הרי הם לו במתנה כדאמרי' בפ' לולב וערבה (דף מב) כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה.

ירושלמי מצה גזולה פסולה בכ"ש ובלולב הגזול דייק לא כתיב מצתכם עכ"ל.

ויתכן שר"ל שמקור הדבר שטוב לומר כל מיש שיגיע וכו' הוא ע"פ הירושלמי אך מ"מ מסקינן דמי כתיב מצתכם ר"ל שאם אינה גזולה א"צ שתהיה שלו.

[ויעויין בתוס' אח"ז שכתבו לגבי חלות תודה ורקיקי נזיר, והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדיא פסול דמצתכם לא שייך למיפרך הכי עכ"ל, ויש לדון בכונתם מה רצו לתרץ בזה].

ויעויין בר"ש רפ"ק דפאה דנקט בפשיטות דבעינן מצתכם לאפוקי מצת מנחות [ועדיין יש לדון אי ראוי למצתכם בעינן או לא].

ובאופן כללי היכא דאיכא מימרא דאמורא ודחינן לראיה דידיה, הנה אשכחן לזה בב' מקומות לפחות, א' גבי ציצית במנחות ל"ט א' דא"ר ש"מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, ודחינן דילמא דאיקטר, ואפ"ה פסק השו"ע בהל' ציצית לקשור על כל חוליא וחוליא וע"ש בביהגר"א, ובמקום שני אשכחן בפ' ערבי פסחים דצריך לשקועיה וכו' ודחינן לזה ע"ש ואפ"ה פסק הטור למימרא זו.

אכן הרמב"ם בה' ציצית לא פסק מימרא זו שצריך לקשור על כל חוליא וחוליא { ואע"ג שהרמב"ם בתשובה הזכיר לקשור, מ"מ דברי הרמב"ם בספרו ג"כ נכונים שמבואר דא"צ לקשור, וכונתו בקשירה שהזכיר בתשובה היא מה שנהגו בני תימן להכניס החוט באיזו שהיא דרך ע"מ לחזק אותו.

ותדע דע"כ צריך לעשות כך וגם לדברי הרמב"ם בחיבורו הרי החוט לא יעמוד במקומו בכל גוני אם אין לו איך להתפס, ורק דקשר גמור כמו הקשר העליון אין צריך לעשות.

}, וכן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו דין זה דצריך לשקועיה למרור בחרוסת, ונראה לי דמצאנו בזה מחלוקת כללית בין הרמב"ם להטור היכא דדחינן לראיה דאמורא האם יש להחמיר כמותו או לא.

וא"כ ה"נ דדחינן לראיה דרב אסי ולא נזכר חולק להדיא אפשר דתליא בפלוגתא זו.

אבל באמת נראה דכל מה שנחלקו הרמב"ם והרא"ש הוא דוקא היכא דבעל המימרא קאמר את המימרא כהוכחה מן הברייתא כבסוגיא דמנחות וע"פ, משא"כ בהרבה מקומות בש"ס דמייתינן סיעתא ודחינן לסיעתא וכמו הכא מי כתיב מצתכם, דר"א הכא לא הביא סייעתא על מימרא דידיה, וא"כ דיחויא בעלמא הוא [וכמו בפ"ב דמגילה דילמא דמנחה מגילה קמיה וכו' ואפ"ה קי"ל לכל הפוסקים שצריך שתהא מגילה לפניו כדמשמע שם מהמשך הסוגיא], אך מ"מ חזינן מדברי ברוקח שהבין דלא קי"ל כדאת ר"א כאן, ויתכן שהלשון מתקיף לה רב פפא ס"ל שרב פפא בא לחלוק, וצ"ע אמאי לא קיבל תירוצה דרבא.

ושמא ס"ל דמ"ש אח"ז שאני התם גבי חלה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני בא לחלוק אכולה מילתא דרב אסי חוץ מחלה, [וג"ז צ"ע די"ל שבא לחלוק רק עמ"ש על אתרוג, אבל מ"ש על מצה לעלול ילפינן מצה מחלה בגז"ש, וממילא עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני אהני גם למצה].

אכן ברא"ש פסחים פרק ב סימן יח [על דף לח ע"א] כתב וז"ל, אמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא ידי חובתו בפסח והא לא כתיב מצתכם אמר רב יימר אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה דגזירה שוה זו מקובלת בפ' רבי ישמעאל (ד' ע ב) על ההיא מתניתין דהחיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה וקאמרי עלה בגמרא מה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני אלא דרבנן אית להו דמצת מעשר שני הוי שלכם אבל גזולה דלאו לכם היא לא נפיק בה.

וכן מוכח מסקנא דסוגיא דקאמר לימא מסייע ליה מדהכא פליג בהך נמי פליג שאני עיסה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני וממעטינן מינייהו מעשר שני וגזול אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם.

עכ"ל.

ולכאורה משמע מתחילה שפסק כפשטות דברי רב אסי, דקאי בין אגזולה בין על מה שאינו שלו בכלל, ולמסקנא אין ברור אם כונתו דהמסקנא פליגא גם אשינוייא דרבא [על אתקפתא דרב פפא] דמצה יש בה דין מצתכם, או רק על אתרוג שם לומר שיוצא בשל מע"ש, אבל מ"מ מודה דבמצה יש דין מצתכם, והגם דמסיים 'אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם' מ"מ מצה שייכא לחלה שאינה בשאינה שלו כלל, דהרי ילפינן למצה מחלה בגז"ש וכנ"ל.

ומה דבכ"ז סתם הרא"ש כ"כ ולא פירש דין מצה שאולה, כנראה שסבר הרא"ש שאין מצה שאולה, שאם נותן רשות לאוכלו ודאי כונתו להקנות לו, וכמ"ש על ציצית שאם השאילו חוטין ודאי היה בכונתו להקנות לו כיון דלא הדרי בעינייהו.

כדאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יא בזה"ל, חוטין שאולין, הלואה היא, דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי ע"כ.

וכתב ערוך השולחן שם, כתב רבינו הב"י בסעי' ז' כלומר אף על גב דכל לשון שאלה שייך על דבר שמחזיר לו זה הדבר עצמו והלואה היא על דבר שזה הדבר לא יוחזר לו רק דבר אחר במקומו כמו הלואת ממון שמשלם לו בממון אחר מ"מ אם השאיל לו חוטי ציצת בודאי כונתו להלואה דאם שיחזירם בעין למה השאילם ומה יעשה בהם דאם נאמר שהשאילם שיעשם בטליתו לאיזה זמן ואח"כ יתירם מהטלית ויחזירם לו אין זה מדרך העולם עכ"ל.

וע"ע ב"מ ס"ט ב'.

וכתב בט"ז (בסי' תנ"ד) דאף דבעינן במצה לכם, אעפ"כ יוצאין במצה שאולה, שהרי לא השאילה לו ע"מ שיחזירנה לו אלא ע"מ שיאכלנה ויחזור לו מצה אחרת, ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דבר, והעתיקו דבריו כל האחרונים.

וע"ע בשאג"א ישנות סי' צ"ד דדעתו דכל הפסול במצה גזולה היא רק מצד מצוה הבאה בעבירה, הובא בבה"ל והוסיף שכן דעת הלבוש והמקור חיים, א"כ לכל הני רבותא פשוט שא"צ לקנות המצה.

והנה יש שרצו להחמיר בזה (אמרי בינה פסח סו"ס כ"ג, שפ"א סוכה ל"ה א'), ולא נהגו כ"כ להחמיר בזה.

ולע"ע לא מצאתי מי שנקט למעשה שיש חיוב להחמיר בזה, ובפוסקי זמנינו ג"כ יש שהזכירו שראוי להדר בזה להקנות את המצה לכ"א מן האורחים (אשרי האיש ח"ג פ"ס סקי"ז, הליכ"ש פסח פ"ט ס"ד), אך רוב הפוסקים לא החמירו בזה כלל (חוט שני פסח פי"ג סוף סק"א על פי החזון איש, פניני רבינו הקה"י ח"א עמ' צ"ט), וגם הגרי"ש שהחמיר בזה לא החמירו בזה מעיקר הדין, וכן הגרשז"א הנ"ל הביא טעם ליישב מנהג העולם שלא מחמירים בזה [ע"פ המהר"י קורקוס והכ"מ פ"ו מהל' ביכורים ה"ד בדעת הרמב"ם שלענין אכילת מצה די לו שתהא היתר אכילה בכדי שתיחשב שלו וא"צ שתהא שלו לגמרי], (וע"ע מקראי קדש ח"ב סי' מ"ה).

ועל כן מי שלכתחילה אינו רוצה להחמיר בזה יש לו על מי לסמוך, וכמו"כ בחוסר נעימות וכדו' בודאי יש על מי לסמוך.

אך באופן רגיל מכיון שזהו חשש דאורייתא ראוי להדר ולקיים חומרא זו, וכלול בזה דעת בעל הבית שיתכון להקנות את המצה לכל המסובין, ודעת האורח לקנות את המצה.

וראיתי מי שהוסיף עוד שטוב שיתנו האורחים פרוטה עבור המצה.

בברכת פסח כשר ושמח

בענין הקנאת המרור כדי לצאת בו יד"ח

בענין הנ"ל - נכתב כהמשך לשאלה הקודמת

 {בס"ד
תודה רבה ויישר כח על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב,
א.

האם זה גם חל על מצוות אכילת המרור?
ב.

האם בעצם המשתתף בסדר ציבורי שהוא משלם עבורו ערב החג יוצא ידי ההידור שמשתתף עמו בפרוטה?}

תשובה

בע"ה עש"ק פרשת תזריע כ"ט אדר ב' התשע"ו

לכבוד הרב .

.

.

ע"ד מה ששאלת בשאלה א, האם גם גבי מרור יש דין כזה כמו במצה [להסוברים כן] שצריך להקנות אותו למי שרוצה לצאת בו.

הנה כתב בשו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן צד וז"ל, ברם צריכים אנו למידע הא דמצה גזולה דפסולה מ"ט אי משום מצוה הבאה בעבירה מהא גז"ש שכתב הרא"ש דאתיא לחם לחם מחלה ונ"מ לענין מרור דאין יוצא ידי חובתו במרור גזולה או לא דא"א דאתיא מגז"ש כיון דמצה גזולה אתיא מקרא לפסולא מרור גזול נמי פסול דכל דפסל רחמנא במצה במרור נמי פסול מהיקשא דמצה ומרור ואפי' במרור בזה"ז דרבנן כדמוכח בפ' כ"ש (דף לט) גבי הא דבעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים כו' במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק כו' אמר רבא מסתברא מצה ומרור וכמש"ל בדיני מצה ומרור ואי מצה גזולה אינה פסולה מקרא זה אלא משום מצוה הבאה בעבירה והא האי פסולה דמצוה הבאה בעבירה לאו גבי מצה נאמרה אלא כללא הוא בכל המצות דמצוה הבאה בעבירה פסולה אי מדאורייתא ומקרא דאת הגזול ואת הפסח יליף לה ברפ"ג דסוכה (דף כט) והאי קרא גבי קדשים כתיב וממנו ילפינן לכל התורה כולה ואי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמש"ל סימן צ"ז ולהני רבוותא דפסקו דבדרבנן מצוה הבאה בעבירה לית לן בה ומה"ט לולב הגזול בי"ט שני כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן וכמש"ל בדיני לולב א"כ הה"נ מרור הגזול כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן בזה"ז עכ"ל השאגת אריה.

כלומר דאם פסול גזולה במצה הוא מהפסוק א"כ גם מרור בכלל, שהרי הושוה מרור למצה בכל דבר, אבל אם הפסול במצה גזולה הוא מצד מצוה הבאה בעבירה ולא מצד הלכות מצה, א"כ אם מרור בזה"ז הוא מדרבנן ובדרבנן לא פסלינן מצוה הבאה בעבירה.

וע"ש מה דמסיק לענין מצוה הבאה בעבירה בזה, ומ"מ לעניננו שמעינן מיהת דאת"ל כהדעות שמצה צריך לקנות מדאורייתא שיהיה מצתכם, ופסול גזולה אינו מצד גזולה אלא מצד שאינו מצתכם, א"כ ה"ה מרור, ולא רק במרור גזול אלא כל מרור שאינו שלו.

וכתב בשו"ת עונג יום טוב סימן לט וז"ל, ולפי זה שבארנו דגז"ש גמורה היא יש לפסול גם מרור הגזול כמו דפסלינן מצה גזולה דכל פסול במצה פסול במרור כדאמרינן בפ' כ"ש (דף ל"ט) והשא"ר ז"ל כ' דהך גז"ש דלחם לחם לא קיימא ופסול מצה הוא רק משום מהב"ב.

ולפי"ז במרור דרבנן לא חיישינן למצוה הבב"ע לכמה רבוותא.

אבל לפמש"כ דגז"ש גמורה היא ומצה גזולה פסול מה"ת ממילא מרור הגזול נמי פסול אף שהוא מדרבנן כדמוכח בש"ס דפסחים הנ"ל גבי מרור של מע"ש עכ"ל.

ובביאור הלכה סימן תנד כתב וז"ל, ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול דעת הכנה"ג בשם מהרי"ו דיצא והפר"ח חולק עליו דאתקוש מצה ומרור להדדי כמבואר בפרק כל שעה ועיין בשאגת אריה סימן צ"ד דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא ג"כ דעת הלבוש) ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן הו"ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן דלדעת המחבר בסימן תרמ"ט ס"ה יוצא בדיעבד וכ"כ במקו"ח ע"ש.

אכן לדעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שאנו נוהגין כהפוסקים דסוברין דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול בודאי גם במרור לא יצא [וראיתי דבר פלא שכנה"ג כתב בשם מהרי"ו בסימן קצ"ג דיוצא במרור גזול ועיינתי שם ומבואר להיפוך וזה לשונו שם מהר"ר אנשיל ממארפורק נסתפק כיון דמרור אתקש למצה וגזול פסול אם כן ישראל לא יעקור מרור (בעצמו) מן הקרקע מידי דהוי אאסא דאמר להו וכו' להני דמזבני אסא וכו' עי"ש בפרק לולב הגזול ונ"ל דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משו"ה הוי כקרקע ע"ש הרי מבואר להדיא ממהרי"ו דגם הוא מודה שאם אחד גוזל מרור מיד חבירו דלא יצא ורק לענין קציצה מן הקרקע ס"ל דלא מקרי מחובר מקודם ולא דמי לאסא] ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש ליזהר כשנוטל מרור אחר לאכול שלא לברך עוד מחדש { לשאלת השואל שוב שאבאר את דברי הבה"ל כתבתי לו: הבה"ל מדבר על אדם שאכל כבר מרור גזול וכעת אוכל מרור כדין, הנידון האם יברך או לא, וע"ז כתב הב"ה שלא יברך, משום שלענין ברכה יש לחשוש לדעות שיצא במרור הגזול.

}עכ"ל.

ויש להוסיף דהגם שלגבי גזול מרור קיל ממצה, כיון שהיא דרבנן בזה"ז, וממילא פחות שייך בה חסרון זה אם החסרון הוא מצד מצוה הבאה בעבירה, אך מצד הידור זה שתהא המצה קנויה לו לכאורה לא יהיה חילוק בין מצה למרור, דאם הוא דין במצה מצד פרטי המצה עצמה א"כ ה"ה במרור, ואף אם מרור בזה"ז דרבנן כנ"ל, וכך יתכן שדעת בעל המקראי קדש פסח ח"ב סי' י"ד ואינו תח"י.

ויעויין בשו"ת הר צבי אורח חיים ח"ב סימן עד שיצא לדון אם שייך להתיר במרור שנגזל מעכו"ם מצד שבמרור דרבנן אין מצוה הבאה בעבירה וכנ"ל, וע"ש מה שהציע עוד טעם להקל יותר במרור, ואח"ז כתב, אולם כ"ז לדעת האומרים שבמצה גזולה הטעם הוא משום מצוה הבאה בעבירה, אבל לדעת האומרים שהטעם במצה גזולה הוא משום דבעינן שיהא משלכם, ולדעת הפר"ח שגם לענין זה איתקוש מצה ומרור אהדדי, הרי גם במרור פסול משום דבעינן שלכם וכו' עכ"ל.

ב.

באופן כזה נראה שאין צורך לבקש שוב מבעל הבית להקנות, ובודאי שאין צורך לתת עוד פרוטה נוספת בשביל המצה, רק טוב שיכוין האורח אכן לקנות את המצה לחלקו ולא לאכול מרשותו של בעה"ב.

בענין הנ"ל ותשובה מחכ"א

שאלה

{בס"ד
כב' הרב ישכ"ג על תשובתו הנאה והנפלאה.

יוצא מהתשובה שמי שמשתתף בסדר ציבורי והוא משלם יוצא ידי חובה ע"מ להחשיבן כמצה ומרור שלו, אך יש לדון עוד באדם משתתף בסדר ציבורי שמי שממן אותה הוא לדוגמא קופת עיר, מי נחשב כאן הבעלים ע"מ להקנות לו, מדובר בסדר ציבורי של גמ"ח.

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,}

תשובה

בע"ה אור ליום ב' ג' ניסן ע"ו

התבוננתי בענין שאלתך על המקבל מקופת צדקה, בסעודה המאורגנת ע"י בית התבשיל, ואוכל שם, אם יכול לברך על המצה בלי לבקש שיקנו לו את המצה, [לדעות שצריך לבקש שיקנו לו את המצה], ונראה שהשאלה מורכבת מכמה נושאים, בעצם יש לדון האם מותר לקנות לולב ואתרוג מכסף שקיבל מצדקה, אם חשיב שלו, דהרי כתבו הפוסקים שיש הרבה שאינם בקיאים שצריך להקנות כדין, ובזה י"ל דשרי, חדא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכתיב בפיך זו צדקה בפ"ק דר"ה, וא"כ זהו כבר ברשותו בקנין גמור, וג"כ שאינו מקבל את הלולב והאתרוג עצמן אלא משתמש במעות לקנות, וא"כ בלאו הכי כבר קנה מן המוכר בקנין גמור את הלולב והאתרוג, אבל הכא שמקבל את המצה ישירות מגבאי הצדקה, ואין גבאי הצדקה בקי להקנות לו [וגם אם בלולב בקיאין אך במצה מסתבר דאין בקיאין], ומאידך יתכן שא"צ שהגבאי הוא ידא אריכתא של הנדיבים ומקנים ע"י אמירתם כדין צדקה.

וכתב אלי הגאון ר' יואל יעקב לטס [מו"ץ בבתי הוראה מטעם הגרש"ץ רוזנבלאט] וז"ל:

כידוע למר איתא במ"ב סימן תנד ס"ק טו "ודווקא גזולה אבל אם שאל מצה יוצא בה, דהא שאלה על מנת לאכלה ולא להחזירה בעין, אם כן הרי היא שלו ממש".

וצ"ע דלא כתב באיזה קנין יקנה השואל, דהרי ממון לא נתן, אלא כוונתו לכאורה שקונה בהגבהה.

ובביה"ל ד"ה אין אדם הביא שיטת הריטב"א שגם בגוזל מצה יוצא, כיון שקונה בלעיסה, ויוצא את המצוה בבליעה.

וכתב שאע"פ שהשו"ע חולק, לענין לחזור ולברך לא יברך.

א"כ במ"ב לא איירי בקנין ע"י הלעיסה אלא בהגבהה וכדומה.

לפי זה כל מי שמקבל בהשאלה ובמתנה, בפשטות צריך לכוון לקנות וודאי מצה של צדקה לא גרע משאלה, ואדעתא דהכי ניתן הכסף מהתורמים, שיקנו מצות ומרורים ויאכלום, והכל ברשות הגבאיי צדקה.

כן נראה לי פשוט שהדין בכסף של צדקה, בלי להגיע לסברות של בפיך, כיון אדעתא דהכי ניתן, שיעשה מה שהוא רוצה, יכול לקדש בזה אשה.

רק לפעמים יש אומדנא דמוכח שהמקבל עובר ע"ד התורם.

כל זה בלי להכנס בדבריהם המלוקטים של פוסקי דורינו, שלאו רב אשי חתים עליה, צריך אמנם לעיין באמרי בינה שדן בעניניים אלו, והנלע"ד כתבתי { להמשך שאלת השואל כתבתי אליו עוד: הנה בדאורייתא קי"ל מעות קונות, ומדרבנן משיכה או הגבהה, הנה הבאתי [מהפסקי תשובות] לתת דוקא פרוטה ע"מ לקנות, בכל זאת רציתי לצדד דגם אם יש ענין לתת דוקא מעות, מ"מ המקבל מצדקה א"צ לכך, מכיון שבצדקה יש צד לומר שעצם ההתחייבות פועלת קנין.

הרב לטס רצה לומר שא"צ לבוא לכך, משום שבמ"ב חזינן שדעתו שגם בהגבהה אפשר לקנות, א"כ א"צ דוקא פרוטה, ולכן בכל גוני מועילה דעת הנותן שיוכל לעשות את השימושים שלו, כך נראה לי שהיתה כונתו.

אמנם עדיין יש מקום לדון גם לפי דבריו מה יהא הדין בלולב ואתרוג ששם הנושא שיהיה במעות הוא יותר מבמצה, מה יהא הדין שם בצדקה, אם שם המקבל צדקה דינו כקונה במעות או כקונה בהגבהה.

}.

יואל יעקב לטס