הכתובים

הנה לענין תורה אמרי' וכל חפציך לא ישוו בה אפי' חפצי שמים, ובירושלמי פ"ק דפאה אמרי' אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, ובירושלמי דברכות אי' פלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון בר יוחאי אם תלמוד גדול או תפילה עדיפא, ומשמעות ההכרעה במו"ק שם וכן בקידושין מ ע"ב שתורה עדיפא מכל המעשים, וכן בפ"ק דשבת י ע"א אי' דרבא אמר על מאן דמאריך בצלותיה שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ועד כאן לא פליגי אלא דאידך אמורא סבר דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אבל לא שהתפילה קודמת לתורה.

ובדינים והנהגות חזו"א אי' שהחזו"א לא היתה דעתו נוחה ממה שמאריכים התפילות בישיבות ולא לומדים מספיק בר"ה, ופ"א אכלתי סעודת שב"ק בבוקר בבית הגרח"ק בשבת הסמוכה לר"ה מלאחריה והיה שם הרב טויב וסיפר שכשהחזו"א היה ע"ג המדרגות של ישיבת פוניבז' למטה ושמע שעדיין תוקעין בשעה המאוחרת שביום אמר שאביי ורבא (נקט כן ע"ש הגמ' בסוכה כח ע"א עי"ש) אינם שמחים בתקיעות הללו, והוסיף ע"ז הגרח"ק דאה"נ צריכים גם ללמוד בר"ה.

ואמנם בפוסקים נזכר להאריך עד חצות אבל יש צד דהיינו בפיוטים ולא בניגונים עי"ש במשנ"ב ועכשיו שהדורות חלושים ויש חיזוק לבנ"א גם בניגונים מה טוב, אבל תורה עדיף, ואמנם בשלה"ג פ"ק דברכות אי' שת"ח לא יפרוש מאמירת פיוטים עם הציבור והביאו הרמ"א, ומעי"ז כ' המשנ"ב ומטה אפרים ג"כ כמדומה לענין סליחות, מ"מ הענין מובן שהת"ח שיכול לעסוק בתורה הוא עדיף מאמירת פיוטים, ואינו צריך להמנע אלא מחמת ע"ה, כענין שכ' המשנ"ב לענין לימוד בחזהש"ץ כשיש כבר עשרה ששומעין, ולכן כשמסתיימת התפילה ואין חשש שיתבטלו ע"ה מחמתו אם לא יאמר פיוטים אז ישוב לתלמודו.

ובשם הגרי"ז אמרו שהיה לומד כל הר"ה תהלים וטעמו ונימוקו עמו לפי שהיה מרבה בעיון בהמ"ד ואם ילמוד גמרא ויחפש תירוצים בספרים נמצא שיש זמן שאינו לומד בר"ה, אבל כשאומר תהלים לומד כל הזמן, אבל גם הגרי"ז עשה כן בתורת לימוד ולא בתורת תפילה (דבתורת תפילה יש צד שפטור אף מברכה"ת עי' משנ"ב סי' מו), ואמרי' שביקש דוד המלך שיהגו בהם כנגעים ואהלות ולהנפה"ח לא נתקבלה תפילה ורובא דעלמא פליגי עליה, עי' במגיה חדש של של"ה מה שהביא בזה, עכ"פ כל הכתובים הם בכלל תלמוד תורה כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רמו, והנידון רק אם נתקבלה תפילתו שיהגה בהם כמו נגעים ואהלות.

קרא פחות

י״ח בתמוז תשפ״דב: הנהגות

האם יוסף הכהן המכונה יוסיפוס פלביוס היה בר סמכא

הרב עקיבא משה סילבר

חלק א – האיש, שיחתו ויחסו לחכמי ישראל האמיתיים | חלק ב - הערות והשוואות על ספר מלחמת היהודים השאלה בקשר לאישיותו של יוסיפוס פלאביוס, המכונה יוסיפון, על שם הספר המיוחס אליו שנכתב בשם זה [1] , חוזרת ונשנית בהקשרים ...קרא עוד

חלק א – האיש, שיחתו ויחסו לחכמי ישראל האמיתיים | חלק ב - הערות והשוואות על ספר מלחמת היהודים

השאלה בקשר לאישיותו של יוסיפוס פלאביוס, המכונה יוסיפון, על שם הספר המיוחס אליו שנכתב בשם זה [1] , חוזרת ונשנית בהקשרים שונים, האם אכן היה אדם זה אכן כפוף לחכמינו ותורתם כמנהג ישראל הכשרים, ומאידך גיסא מה היתה גישת חז"ל בזמנו אליו, ומה היה מעמדו וכשרותו.
בדברים דלהלן אנסה לעמוד במקצת על הדברים.

כהקדמה לכך יש לשים לב שיוסיפוס החל את דרכו בהנהגה כראש המרד בגליל, מעשה שכשהוא לעצמו היה כנגד דעת חכמינו זכרונם לברכה, שלא הסכימו עם המרידה ברומאים, כמבואר בגמ' [גיטין נו ע"א, וראה מהרש"א], שגם קראו שמם של אותם קבוצת הלוחמים בירושלים בשם 'בריוני' לדיראון עולם להראות רשעותם בזה, ומה שגרם למעשה בפועל להחרבת בהמ"ק וצרת כל פליטת ישראל הנשארה במצור ובמצוק בחרב ברעב ובדבר בצרה ובשביה.

עיקר ענין זה שב והובא גם בספר יוסיפון גופא בקשר ליחסי חכמינו וחסידי ישראל כנגד קבוצות הלוחמים בירושלים שהיו מעשיהם המסוכנים למורת רוחם.

בהמשך עקב המאורעות וההכרח, כל אשר יהיה לאיש יתן בעד נפשו, ובבת אחת הוכרח יוסף לרדת מהאילן הגבוה של מטרת המלחמה שנטע לעצמו (על אף שגם עד כה נטבחו ונהרגו על ידי מלחמה זו רבים וכן שלמים וכן נגוזו ועבר אבל אם משום זה כנראה שעיקר הדברים נגעו בלבו רק כאשר נפשו עלתה על כף המאזנים), וכך הפך יוסף לטובת מחנה הרומאים כשבוי, ומאז להמשך ימיו היה לריע וידיד לחצרות קיסרי רומא ואף כתב ספרים לכבודם ובהם הרבה להשמיץ ולספר בגנות ריקנים שבישראל לקורת רוחם של רשעי אומות העולם שבהם היה מוקף ומסובב מאז כל ימיו, שכנראה ראו בהשמצות אלו סיפוק וקורת רוח מרובה.

בספריו כמעט אין בנמצא התייחסות להלכות המשנה, הברייתא והגמ', מדרשי ההלכה והאגדה, לחכמי ישראל כמנהיגים, לנשיאים ואבות הב"ד, לגדולי התנאים הישיבות של שמאי והלל ותלמידי ריב"ז וכרם דיבנה וחכמיה, וכיו"ב.
הספרים שבודאי הגיעו אלינו ממנו [2] , אלו שמדברים על הדורות סביב חייו של יוסף עוסקים אך ורק בתכסיסי מלכות של המושלים והשליטים היהודים והגוים הרודים בהם [3] , על מלחמות הבריוני בנכריים ומלחמות הבריוני בינם לבין עצמם, ועל גנות ושפלות הבריונים בתיאורים פוריים כיד הטובה, יתכן ללמד עליו זכות שספריו מלחמות היהודים וקדמוניות היהודים נכתבו עבור הרומאים, ולהלן ידובר בזה.

בספר חיי יוסף [פרק לח] שחיבר יוסיפוס על עצמו, מבואר שרשב"ג הזקן אשר השתדל על הדבר עם ר' יהושע בן גמלא (שגם הוא שבחוהו חכמים בכמה מקומות) שללו את יוסיפוס מלהיות שר וקצין ופסלו את אישיותו, ובסוף הדברים שם מבואר שהם או שליחיהם בקשו להביאו חי שבוי או להרגו, ובזה ענה פיו של יוסיפוס להעיד על עצמו מדברי חכמים מזמנו שלא היה בר סמכא, ואם נקבל שמאת רשב"ג היתה כל תהליך השליחות בנושא, ושבקש רשב"ג להרגו א"כ חרצו את דינו כרודף וכמי שמסכן את הכלל [4] , או אף גרוע מכך כמין או מחלל שבתות בפרהסיא וכיו"ב (שדינו מורידין ואין מעלין).

ועוד הזכיר יוסיפוס בספרו הנ"ל [ראה שם פרק מח ופרק נח] שסברו עליו המתנגדים לו שהוא מפקד עריץ וכיו"ב, והוא כמובן הכחיש הדברים, אך אנו לענייננו ראינו שזקני התנאים קבלו הדברים על סמך בירוריהם וטביעת עיניהם, והרי לנו הודאת בעל דין המעידה כמאה עדים מה היתה דעת גדולי התנאים באותה תקופה על אישיותו [5] .

והנה המעיין בהצעת המעשה שלו שם ימצא שבכל מה שהיה באפשרותו להשמיץ המתנגדים לו ולהלל ולשבח את עצמו היה מרבה בזה, עי"ש, והדברים מעוררים ההכרה שנפלו בעט העריכה דברים שאינם דייקניים, וכבר תפס מגיה החיבור חיי יוסף [פרק לט] בחלק מן השינויים מהאמת שכתב שם המחבר.

ולפ"ז יתכן על עוד מעשיות שהובאו בספריו שאינם מדויקים, בפרט מה שהובא לטובת הנאה של יוסיפוס עצמו, כגון מה שהפריז יוסיפוס ברשעתו של יוחנן בן לוי מגוש חלב (במלחמת היהודים ועוד), מאחר ונתבונן שיוחנן מגוש חלב הוא בר פלוגתא הגדול של היוסיפוס, והוא גרם לו כל הצער הנ"ל והוא היה מקורב לרשב"ג משכבר הימים [6] וגם במעשה זה לפי המבואר שם, א"כ מאחר שהוחזק יוסיפוס לשקר על שונאיו ומתנגדיו א"א באמת לידע טבעו של יוחנן זה, ואף אם היה מן הבריוני הנזכרין בגמ' [גיטין נו ע"א] אבל עדיין לא נזכר [7] בגמ' כמו חומרת רשעותו ורציחותיו שמספר עליהם יוסף [8] , אלא רק שבאו להלחם עם הרומאים שלא ברצון חכמים.

וכבר מצינו בספריו שוב ושוב הענין של מצדיק רשע ומרשיע צדיק (משלי יז, טו), בהצדיקו את טיטוס והצגת אגריפס כשוחר שלום ומאידך בפצותו פיו על רשב"ג, כך שלא ניתן לגלות מה היתה דרכו ועמדתו ומהי האמת בדבריו.

שו"ר שבמקו"א [מלחמת היהודים ד, ג] כתב יוסיפוס שמתחילה יוחנן עשה עצמו בעד העם ונגד הבריוני, כך שאפשר שלכך היה עמו רשב"ג מתחילה בעצה, או שבאמת כך היתה גם פנימיותו של יוחנן מתחילה, אלא ששינה יוחנן את דעתו עם הזמן, או שכך היה עד סופו ויוסיפוס שידע שהיה יוחנן בן לוי מפורסם וידוע ככשר, טפל עליו שכך היה רק כלפי חוץ ושאר העניינים.

ויש לציין שלגבי מנחם שהיה חבירו של הלל הזקן, אמרו [חגיגה פ"ב מ"ב] יצא מנחם נכנס שמאי, ויש בזה דעות כמעט מפורשות ברז"ל במדרש (כמו שיובא להלן) שיצא הוא ותלמידיו עם הלוחמים כנגד הרומאים, ובגמ' [שם טז ע"ב] איכא למ"ד יצא לעבודת המלך ואיכא למ"ד יצא לתרבות רעה, ואלו ואלו דברי א־להים חיים, דמחד יש לומר שיצא לתרבות רעה שהיא עצמה עבודת המלך, ומאידך יש מן החכמים שלא החזיקו הדבר כתרבות רעה גמורה, אלא כעבודת המלך גרידא.

ויעויין בגמ' [חגיגה שם] דלמ"ד יצא לעבודת המלך שיצא עם שמונים תלמידים לבושי סריקון, ומשמע לכאורה דהיינו לעבודת מלך ממש, כגון אחד ממלכי הורדוס או מנציבי רומי, ובירושלמי [חגיגה פ"ב ה"ב] יש בזה קצת הרחבה, והדעה החולקת שם היא שיצא ממידה למידה, ורב בה הסתום על המפורש מה הכונה יצא ממידה למידה.

אבל בשה"ש זוטא [בסופו, פסוק ברח דודי] איתא שיצא עם שמונה מאות תלמידים וכו', ונתבאר עוד שם בפירוט השתלשלות סדר המלחמה [9] על ידי זה שאלעזר ואנשיו נקמו נקמת מנחם ואח"כ נשתייר בירושלים הוא ואנשיו במחלוקת כנגד חנן וענני [10] , ומסיים שם במדרש באותה שעה נפלה מחלוקת בירושלים [11] , והיא מהמחלוקות הגדולות שבכל הדורות, מחלוקת הקנאים כנגד הפרושים, שבה נהרגו אנשים רבים ובערה אש בירושלים ואין מכבה.

ושם במדרש ג"כ נזכרה העובדא שיצאו עמו תלמידים לבושי סריקון, ומבואר שאינו חולק על הגמ', אלא שבגמ' לא נתבאר יותר מדי, ועבודת המלך הוא גם ענייני מלכות דנפשיה להלחם על חירותו ושררה דנפשיה (שגם כן נזכרה בדברי רושמי קורות הימים).

ולפ"ז מבואר שהיו מבין הפרושים שהתפלגו מהם, והיו בעד המלחמה עם הרומאים והצטרפו בגופם לזה, אבל גדולי החכמים וכלל הפרושים היו כנגד זה, ושללו הדבר מכל וכל עד כדי הסרתו ממעמדו מחמת זה וקביעה לדורות שיצא מנחם, ואזכרתו על ידי אביי כמי שיצא לתרבות רעה.

א"כ יתכן שגם יוחנן מגוש חלב היה מקורב לחכמים ולבסוף פירש והלך, ואין בזה סתירה שהיה מחוגי החכמים מעיקרו.

ויש לציין שמקום אחר [קדמוניות סו"ס יט] כתב יוסיפוס שאחד ממנהיגי הקנאים – הבריוני המכונה הכת הרביעית [12] היו צדוק הפרושי, ועל אף שהיה זה כנגד כלל הפרושים, מ"מ מתוכם פרשו אנשים לכת הקנאים – הבריוני [13] .

ויש לציין שאמרו עוד בגמ' [גיטין נו ע"א] על הבריוני [14] שחששו שלא יאמרו רבן דקרו, ויש ללמוד מכך בסתם [15] שהם היו בסופו של דבר כפופים לחכמים, והם היו נחשבים רבותיהם, ולא היו נפרדים מהם כהצדוקים והנוצרים (והאיסיים לפי יוסיפוס).

עוד יש לציין על השתלשלותו של אלעזר בן ענני שהוא כמעשהו בראשונה מעיקרו בא לכאורה ממשפחת הפרושים ולבסוף מכורח המאורעות נעשה מנהיג אחת מקבוצות הקנאים – הבריוני, ולא ידועים לנו מספיק פרטים ברורים בקשר לזה מלבד המובאים בספריו של יוסיפוס (וראה מעט עוד בהערה לעיל).

ולגוף מה שנתבאר לענין אמינותו של יוסיפוס, עי' גם במאמרו של זלוטניק [הוב"ד בקובץ סיני כרך כו, להלן בקיצור: ז'] שהראה כמה שינה יוסיפוס בסיפורי קאיוס קיסר מתוך עדות של חכם יהודי שהיה שם בעצמו אז.
והראה שם עוד כמה דוגמאות והוכחות על המניעים במעשיותיו ע"פ השוואות שונות במקומות רבים החוזרים ונשנים בכתבי יוסיפוס עי"ש.

[מלבד שהרבה מתאריכי השנים שמציין יוסיפוס יש בהם סתירות ונראה כי הם תאריכים אקראיים לכל דבר, מעין פרשיית הגניזה החרסונית].

ויש לציין אגב זה, דגם עדיין לא התברר על סמך מה מתאר יוסף פרטי פרטים ממאות השנים שלפניו בכל מיני מאורעות לפי תאריכי שנים וכמות אנשים, ואיך יוכל לידע כל מיני שיחות וויכוחים ומאורעות לפרטים, למרות שהיה לפניו בזמן כתיבתו את ספרו גם כתב של היסטוריון כל שהוא, אך כמובן שהוא לא שכפל אותו והפך את ספרו לספר כפול, ואם כן מהו יתרונו של יוסיפוס על פני סיפורי מעשיות למיניהם, וכמובן שהעובדה שאין בידינו כיום עוד כתבי היסטוריון נוסף אינה סיבה להעמיד ברמה נעלה יותר את כתביו של יוסיפוס.

ועוד מסיים שם ז' במאמרו הנ"ל: 'מכל האמור יש להקיש כי גם בשאר סיפוריו של יוסיפוס אין ליתן אמון רב בפרטים כשיש להם סתירה במקום אחר כי אור לרגליו של יוסיפוס כשכתב את חיבוריו היו מגמותיו והוא החשיב אותן יותר מאשר את האמת ההיסטורית' ע"כ.

ואכן נראה שאין בסיפורי יוסיפוס עדות גמורה אלא קבלת השראה מחכם ולוחם בזמן בית שני על רקע מאורעות ועסקי התקופה, וכבר כתבו כן עוד.

ויש להוסיף עוד על דבריו שבספר נגד אפיון ליוסיפוס ג"כ נמצא, שכתב יוסף הכהן על עצמו שעל ספורי מעשיותיו נאמר בקרב הקהל שהם סיפורי חינוך לתינוקות [16] , ושהיו מגנים את סיפוריו, והוא יוצא להגנה שם על עצמו, ולא נותרו לנו שרידים מדברי מתנגדיו עליו, אך הוא היה לכלי למסור לנו מה טענו עליו מתנגדיו בני דורו על סיפורי מעשיותיו.

על המאמר הנ"ל

והואיל שבא לידי המאמר, אכתוב מעט על המאמר וההשערות המובאות בו, ויתבארו ויתחדדו בתוך הדברים עוד עניינים מהעניינים המבוארים למעלה.

דברי כותב המאמר בתחילתו (בעמודים הראשונים בחלקו השני של המאמר בכרך הנ"ל), תמוהים ואינם מובנים, בהיותם רצף של שורת הנחות בזו אחר זו ללא ביסוס כל שהוא.
ובאופן כללי המאמר הנ"ל בולט בריבוי הנחות לא־מבוססות, כפי שימצא כל המעיין בדבריו.

ולענ"ד, אין צורך להאשים את יוסיפוס בזיקה ישירה לנצרות או לעשותו כאיסי מן המנין [17] , ולומר שהנוצרים הם המשך האיסיים, או לומר שאגריפס היה נוצרי ויוסיפוס יחד איתו חברו לנצרות עם ומול יוסטוס הגלילי כל אחד לחוד או ביחד, ושבריוני ירושלים היו בעצם מבשרי הנצרות, ושרשב"ג ביקש להרוג את יוסיפוס מחמת הפצתו את הנצרות, וגם אין צורך לומר שיוסיפוס השתייך לכת פרוצה בביאות אסורות, ושמתתיהו אביו של יוסיפוס הוא מתי ההרוג הנזכר בגמ' [סנהדרין מג], ושהנצרות התחלקו לב' כתות יריבות שיוסטוס ויוספוס עמדו בכל אחד מן הצדדים, ושספרו של יוסיפוס נכתב עבור אדם נוצרי, ושיוחנן בן לוי היה אולי יוחנן בן החורנית, והשערות נוספות.
רובם ככולם של ההשערות הללו שהעלה בעל המאמר - הינם בגדר השערות תלושות, ואין להם על מה שיסמוכו, כפי שיוכל להסכים מי שיקרא את המאמר הנ"ל וסגנונו.

מלבד מה שיש לציין העובדה שהנצרות בשלהי ימי בית השני היתה רק בערש הריונה ובודאי לא השפיעה על מהלכים כה רבים.

אך כן נראה שיוסיפוס היה מסגנון עמי הארץ ובעל בית שדעתו היפך דעת תורה [סמ"ע חו"מ סי' ג סקי"ג], ורוחו היתה רחוקה מרוח בית המדרש, כפי שכבר כתב בעל דורות הראשונים [], ולכל היותר מינוהו כלוחם כאשר היה בו צורך [18] , ובאו להסיר אותו מכך לאחר שראו שהוא מועל בתפקידו ועלול למוטט אסון על העם [19] , או משום שהיה מתעמר בנתיניו (כפי המשתמע מן המכתב שהזכיר הוא עצמו ששלחו על דברו).
ואף לכאורה כבר מלכתחילה לא היה אלא מפקד המרד, כלומר שהיה מזוהה עם קבוצת הקנאים – הבריוני, ושם קיבל את מעמד הכבוד, ושמא מעולם לא ייצג את כלל העם כלל כפי שהקורא בספרו יכול לקבל ההבנה בתמימות, אלא היה מייצג את הקנאים - הבריוני בלבד, שהחכמים התנגדו אליהם ושללו את השקפת עולמם לגמרי כמבואר בגיטין [נו ע"א], ורשב"ג עצמו בירושלים עשה מחאה רבתי כנגד הקנאים – הבריוני, כמבואר בספר מלחמת היהודים [ד, ג] [20] .

הוא עצמו היה מסוג בעלי הבתים שכביכול אינו נמנע מלחלוק כבוד לזרמים ופלגים שונים בקרב היהודים, כולל לנוצרים דאז [21] , וכולל לנביאים עלומים למיניהם, למרות שבאופן רשמי ובעיקר כלפי חוץ הוא השתדל להחשב כמזדהה עם הקהל המבוסס והעיקרי שהם הפרושים.

יוסיפוס, מטבע הדברים, שרוב ימיו עסק במלחמות חזית בקרבות ובבילוי בבתי הקיסרים, לא הכיר את היהדות הצרופה, דבר שהוביל בספריו לטעויות בפרטי ההלכה והאגדה ויסודות היהדות [22] , למרות שהיה מתיימר להיות תלמיד חכם שעונה לשאלות הכהנים הגדולים ובקי בכתובים [חיי יוסף? ], ולמרות שלדבריו לא יסירו יושבי הגליל את מעמדו הואיל והוא יודע את התורה [חיי יוסף? ], וכל ספריו הם סיפורי מלכים ומלחמות החצרות ויריביהם, מלכי הורדוס ונציבי רומא, סכסוכי כהנים, אדומים וקנאים, בלא איזכור כלל של לב לבה של האומה, מנהיגי העם האמיתיים, גדוליו וחכמיו, שושלות הנשיאות ובתי הדין, יבנה וחכמיה, קביעות החדשים ועיבורי השנים, השתלשלות בתי המדרש של בית שמאי ובית הלל, וחילוקי שיטות הפסיקה שלהם ושל תלמידיהם ממשיכי דרכם.

הגורם של יוסף להצהיר על עצמו כמי שמשוייך לחוג הפרושים הוא מכיון שהוא החוג המקובל על כל העם [23] , למרות שהוא עצמו לא ידע כראוי את הלכות הפרושים ודעותיהם, כפי שהיה מצופה לפרושי וביותר לאחד מחכמי הפרושים, מאחר שהיה רחוק מבית המדרש ומשפת בית המדרש וסגנונו כפי שנראה לכל המעיין בספריו 'מלחמות' ו'קדמוניות'.

אך מצד שני לא גינה בשום מקום מספריו במפורש את אחד מן הקבוצות והכתות, דבר שבנוסף להנ"ל עלול לאפיין יהודי שגלה לארץ מרחק המרגיש הזדהות עמוקה עם כל מה שרוח יהדות נודף ממנו, ללא הרגשת דחף לגנות אחד מן הפלגים, בפרט שהספר נכתב לגויים, ולא ראה מקום לשתפם בחילוקי דעות פנימיים.

דוקא הקבוצה המרכזית שאליה יוסיפוס מייחס כביכול את עצמו, עליה דוקא יוסיפוס נראה שבא להוציא לעז באופן סמוי, היא ההנהגה שקבלו הפרושים בימי אלכסנדרה המלכה, שנראה מדברי יוסיפוס (במלחמות) שלא היתה דעתו נוחה מזה להמתבונן בדבריו [24] , מה שמראה שוב שלא היה לבו עם הפרושים באמת, למרות שבאופן מוצהר השתייך אליהם, ולמרות שלא ידוע לנו שהיה קשר רשמי ומפלגתי בינו לבין אחת מהכתות החולקות.

וכן ממה שנראה כמלעיג במסתרין על הפרושין [בקדמוניות חלק יז? ], הוכיח בזאת שלא היה משוייך אליהם באמיתת פנימיותו אף אם היה מעוניין להחשב כך במוצהר ברשמיות החיצונית.

אך באופן כללי השתדל יוסיפוס שלא לומר לשון של גנאי או רתיעה מכוונת מראש על אחד משלושת הפלגים שלדעתו הם פלגי היהודים, (מלבד הפלג הרביעי של הקנאים שבהם הוא בגד והם היו יריביו, ואותם כבר לא מנה כאחד מפלגי הדת שהוא מונה, וכשמונה את הפלגים מונה שלושה בלבד).

ועל הכל נראה שבכל לבו חש אהדה חריגה לאיסיים, שכן הוא מתאר אותם באריכות הרבה מאוד מעבר למה שמתאר את בני הקבוצות האחרות, לכל פרטיהן ודקדוקיהן, ומאמין בהם כנביאים שם בפרטו את עניינם, ושוב דבק באמונתו הזו בסיפורו על הנבואה על מיתת אנגטיגונוס [25] , ובסיפורו על מנחם החוזה האיסיי שחזה את מלכותו של הורדוס [], ויש לציין שמלבד יוסיפוס (ומעט פילון) לא מצינו כמעט זכרונות מאותה תקופה על קבוצת האיסיים, מה שמראה שהם לא היוו פלג אמיתי מהקהל באותה התקופה, מלבד עצם העובדה שסגנון החיים שלהם לא מתאים לקהל הרחב, (כמגורים במדבר ואיסור נישואי אשה בחלקם), וגם תנאי הקבלה לקבוצתם היו קשים מאוד וארכו זמן רב, כמבואר בספרו של יוסיפוס מלחמת היהודים, דבר שע"פ המציאות לא מותיר מקום רב להתפשטות הכת בקהל הרחב.

מלבד זאת, בתלמודים, במגילת תענית ובכל ספרי חז"ל מובאים התמודדויות שונות עם פלגים חולקים כמו צדוקים, בייתוסים [26] , כותים ושומרונים, ו'בריוני' המובאים בהקשר למלחמה ברומאים ובעוד מקומות [27] , אך לא מובאות התמודדויות עם כת עלומה בשם איסיים שכביכול אינה קיימת כלל ועיקר, יתכן ששייך ללמוד מכל זה שהאיסיים הללו היו סמוכים בפירושי התורה על הפרושים, ורק נהגו בחסידות יתירה בעניינים האישיים שלהם [28] , אך לא חלקו על החכמים [29] .

(אם כי כת טובלי שחרין נזכרה בתוספתא דידיים ונרמזה בברכות כב ע"א, ואפשר שהם היו מין ממיני האיסיים או הנלוים עליהם, שהם עצמם היו מחולקים לכמה כתות כמ"ש היוסיפוס, ובסטרא אחרא הכל בפירודא כמ"ש הגר"א).

מלבד זאת מספרם היתה כארבעת אלפים איש כמו שכתב פילון [30] , והיאך אפשר לשייכם כפלג שלישי בקרב היהודים שהיו לכה"פ מליונים כמבואר בפסחים [סד ע"ב] עי"ש, ולהבדיל גם בספרי יוסיפוס עצמו המספר שבמקום אחד בא' מהמאורעות היו שם שלושה מליון איש, והרי ארבעת אלפים אינם אלא קהילה קטנה ביחס לכלל היהודים אף באותה התקופה.
ומכיון שרוב הקהל היו כפופים לפרושים כמבואר בציוני דרך הנ"ל, ומיעוטם צדוקים חלקם בסתר (כדברי הגמ' הנ"ל וכדמוכח במתני' פ"ק דיומא [יומא יט ע"ב] הוא פורש ובוכה וכו' כמ"ש בגמ' שם שחשדוהו לצדוקי [גמ' שם]) וחלקם בגלוי תחת חסות המלכות, ואחר החורבן לא נשמע מהם שוב כמ"ש הראב"ד בסדר הקבלה שאחר החורבן נדלדו הצדוקים (וכמו שהוכיח בעל דורות הראשונים מעובדה זו שהם היו רק כח פוליטי ולא קבוצה דתית רשמית וקהילה ערכית), א"כ האיסיים בודאי לא נחשבו כבעלי פלוגתא מול הפרושים אלא כקבוצה פרטית בלבד.

ואמרו בירושלמי [סנהדרין פ"י ה"ה] לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כתות של מינים, והרי לא פירטו את כל הכתות שהיו אז קיימות, מלבד יוסיפוס שהיתה לו זיקה אישית וצורך אישי לפרט את האיסיים.

יש לציין כי גם רבו של יוסיפוס ששמו היה בונוס, כפי שהוא מתואר בספרו חיי יוסף נראה שאורח חייו היו מעין אורח החיים האיסיים, במוצהר או שלא במוצהר, היה חי במדבר ויוסיפוס יצא אליו במדבר שלש שנים ללמוד ממנו, וזה מוסכם על המתבוננים בתיאור שכתב יוסיפוס עליו, ויוסיפוס מיודענו למד אצלו ג' שנים [31] .

כל זה עושה רושם שהאיסיים תפסו מקום מרכזי בחייו של יוסיפוס, ויתכן שהיה לו גם דחף אישי להבליט אותם כמרכזיים באומה, אך במציאות הם לא תפסו מקום מרכזי בחיי האומה בכללותה, ולא היו בני הכת חשובים כאחד מהפלגים הראויים לציון ברוב דברי קורות הימים ובספרי הזמן [ [32 [33] .

גם העובדה שיוסיפוס הזכיר בכמה מקומות בספריו על נבואות חכמי האיסיים כמו שהובא לעיל, ומאידך הזכיר בכמה מקומות בספריו על נבואותיו שלו עצמו, מה שמראה מעט על בחינת יגיד עליו רעו (איוב לו, לג) [34] , שלא לחינם נזכרו נבואות בעניינו.

אציין שאחרי שכתבתי כל הדברים ראיתי שוב דברי פילון בפנים, ובדבריו מבואר שאינם פלג יהודי כלל, אלא פלג מאומות העולם, שהתערבו בהם יהודים, ואם כן אין אנו צריכים לעיולי פילא בקופא דמחטא, דמה שלא נזכרו בתלמוד משום שלא החשיבו עצמם כיהודים כלל, אלא ככת גויית נפרדת שאינה מתערבת בחיי היהדות [35] .

לגבי העובדה שיוסיפוס עושה עצמו שוב ושוב כנביא חולם חלומות ומגיד עתידות, אמנם מסגירה שוב את חוסר ידיעתו את יסודי תורת הפרושים והליכותיהם שלא זו בלבד שאמרו [סנהדרין יא ע"א] שנסלקה הנבואה, אלא עצם הכרת אורח חיי הפרושים היתה יכולה לכוון את המתבונן והמכיר באורח חייהם להבין שתופעת הנבואה אינה קיימת, אך מאידך אין עובדה זו הופכת את יוסיפוס לידידו של פולוס (כדברי ז' בעל המאמר) וכמפיץ הנצרות, אלא כדמות יהודי מקודש בקרב חצרות קיסרי רומא ומטרוניתותיהם.
והרי כאחד שהסתובב מקרוב בין האיסיים ומזכיר אותם באהדה רבה, וכעם הארץ בין עמי הארצות מלידה ועד זקנה, האמין בנביאים עלומים, שהוא מזכיר אותם באהדה ובכבוד הרבה בספריו מימי מלכות החשמונאים ועד שלהי המקדש, וגם חזיונות בשמים שהוא מזכיר בספריו ללא חסך, ומאחר והיה בעל דימוי עצמי מבורך (באורח קבע בספריו כאשר בא לגלות על אישיותו), לא התאכזר על שארו מלהעניק לעצמו התואר נביא בכל שעת כושר [36] , ובכך לזכות לכתר נבואה בקרב הרומאים לפי הענין וכפי הצורך.

הערות על ספר מלחמות היהודים

א) מה שהובא שם על משפט הורדוס על רציחת בני אדם, ומה שהניח לו מלכו הורקנוס, יעוי' בסנהדרין [יט ע"א].

ב) ומה שהובא שם שאנטיפטר נשא בת מלך ערב והוליד את הורדוס, היינו שהטבילה לעבדות, ואנטיפטר עצמו נמי היה עבד, דקי"ל [ראה קידושין דף ע] שהורדוס היה עבד, וזה מה שכתב יוסיפוס שהורקנוס כבש את האדומים ומל אותם והיו עבדים, והיינו דהמילה היתה לעבדות, ולהכי אנטיפטר היה עבד ואף בנו הורדוס, ועוד נזכר שם בעוד מקום בספר על עוד מי ממשפחת הורדוס שנשא בת מלך נכרי, והטעם משום שבת ישראל היתה אסורה לו, אבל כשנתבססה מלכותו ואולי נתבססה השמועה על טהרת יחוסו כביכול, דכל האומר מזרעא וכו' [קידושין ע ע"ב], לא חשש למנות כה"ג וליקח בתו כמבואר שם בכתבי יוסיפוס, ומ"מ לא נתבססה יחוס מלכי הורדוס לגמרי, כמבואר במתני' דסוטה [מא ע"א] ובגמ' שם שהחניפו לו וידעו שאינו מקרב אחיך, ומשמע שעד אז נשתמרה יחוסו שנשאו מלכי הורדוס לכה"פ חלקם רק עבדים, דאם אמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה [קידושין עו ע"ב].

ג) ומה שהובא שם שגם אחר מות מרים בת חשמונאי אשת הורדוס היה מתייחס אליה כאילו היתה חיה יובן לפ"ז מה שאמרו [קידושין ע ע"ב] שכל האומר מבית חשמונאי קאתינא אינו אלא עבד, לפי שהחזיק בניו הבאים כאילו נולדו ממנה, אבל העיקר נראה שהחזיקו עצמם מבית חשמונאי כון שמלך מיד אחריהם.

ד) ומה שהובא שם שהורדוס מלך אחר מלך חשמונאי האחרון שמרד בו עי' בפ"ק דב"ב [ג ע"ב].

ה) ומה שהובא שם על המעשה שאנשי ההגמון היכו את העם באלות והרגו האנשים זה בזה בדרכם יותר ממה שהרגו בהם האויבים, עי' בשבת [ס ע"א] גבי סנדל המסומר, ובירושלמי [שבת פ"ו ה"ב] מובא שהיו נשים שומעות קולו של הסנדל המסומר ומפילות.

ו) ומה שהובא שם שסבסטי היא שומרון מלפנים, יובן לפי זה מה דאי' בערכין [יד ע"א ואש"י שם] שסבסטי היתה קרקע החשובה ביותר, ולהכי יובן למה קבעו מלכי ישראל מעמרי ואילך מדורם שם אחר שקנה מאת שמר המקום בככרים כסף כמ"ש בקרא [מלכים א' טז, כד].

ז) ומה שהובא שם שהפרושים ניהגו ענייני המלכה אחר מות המלך, עי' בפסחים [פח ע"ב] נמצא מלך תלוי במלכה ומלכה תלויה בר"ג נמצאת כל הסעודה תלויה בר"ג, וע"ע בסוטה [כב ע"ב] גבי ינאי המלך שאמר לאשתו כשמת אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים וכו', ולמלכים אלו היו לפעמים יותר משם אחד.

ח) מה שעושה רושם בספר זה שהפרושים היו מועטים בישראל באותו הזמן לעומת בזמנים שמהחורבן ואילך שלא מצינו חשיבות לכתות אחרות מלבד פרושים, למרות שכשמנה את הפלגים מנה את פלג הפרושים כהפלג הראשון כמ"ש שם [ב, ח, 14], ולמרות שהם היו הפלג הראשי [ראה מה שהבאנו לעיל מדברי רז"ל ואף להבדיל מדברי יוסיפוס עצמו], יתבאר לפי מה שהובא בגמ' [קידושין סו ע"א] שהרג המלך כל החכמים, ועי' בראשונים שהובאו באוצר ישראל [ערך קראים] מה שהרחיבו בזה שהיה העולם שמם, ובסדר הקבלה להראב"ד כ' שהצדוקים נתדלדלו אחר החורבן.
ומ"מ יוסיפוס היתה לו נטיה להמעיט בערך הפרושים והשפעתם ממניעים אישיים, וכבר הארכתי בזה לעיל.

ומה שעושה רושם בספר שמלכי הורדוס ואף כמה ממלכי חשמונאי לא נהגו ע"פ התורה אמת הוא שהיו בהם רשעים והורגי חכמים, וכבר בבית ראשון היה כך, אך עדיין אין זו ראיה שכך היו כל העם.

ט) מה שהובא שם שאחר שבא פומפיוס למקדש היה זה נחשב הפגיעה הגדולה ביותר לישראל יותר מכל הנרצחים והפצועים שנעשו על זה, עי' ביומא [כב ע"א] טהרת כלים או דחמירא או שפיכות דמים הוא דזל וכו'.

י) לענין הורקנוס ואריסטובלוס עי' בסוף סוטה [מט ע"ב].

יא) מה שכתב שם [ב, ח, 14] על הפרושים והם מייחסים הכל לגזירה וכו' והם סבורים כי באדם עצמו תלוי הדבר במדה מרובה לעשות טיב או מוטב אבל הגזירה נוטלת חלק בכל מעשה ע"כ, היינו משום שהאדם בידו לבחור להרע לחבירו אבל אם לא נגזר עליו לא יהיה כן דאפילו ציפור וכו' [ירושלמי שביעית פ"ט ה"א; אסתר רבתי ג, ז ועוד], ומ"מ השטן מקטרג בשעת הסכנה [ב"ר צא, ט; ועי' שבת לב ע"א; חגיגה ה ע"א].

יב) עוד כ' שם דהפרושים סוברים שכל נפש אינה כלה אבל רק הנפש, הטובה עוברת לגוף אחר ואילו נפשות הרשעים מתייסרות בעונש עולם ע"כ, מבואר מזה שכבר היתה קבלה נאמנה מאז ומקדם הנאמנת ביד הפרושים על הגלגול כאחד מעיקרי הדת, אם כי בפרטים כבר מצינו לו ליוסף הכהן שלא דייק לגמרי או השמיט פרטים, אבל העיקרון נתאמת בדורות שאחר כך ובמקובלים.

יג)) במלחמת היהודים [א, ג] הביא מעשה על מלך אחד שהרג אחיו ודם ההרוג ביקש נקמתו מדם הרוצח, ויש לציין בזה פסיקתא רבתי [ריש פ' לא תרצח] לא תעשה הדם צורח עליך ומעשה וכו', ויש שינויים בין הפסיקתא למובא כאן.

הערות וציונים על המאמר

[1]ובשמו היהודי (העברי) המלא יוסף בן מתתיהו הכהן.

[2]כספר מלחמות היהודים וקדמוניות היהודים.

[3]ספרו נגד אפיון עוסק שוב בייחוסם ומקורם של היהודים ואימות דברי המקרא על עניינים אלו, למרות שהספר נכתב בלב טהור ולמטרה נקיה, אך אין בזה עדות נוספת על אופיו של המחבר מעבר לספר כמו קדמוניות היהודים.

[4]כפי המסתבר מרקע התקופה על שלהוב ההמונים למרידת רומי, ומעמדו של יוסיפוס כראש המורדים בגליל, או מחמת הקטע דלהלן שבו מבואר (אם נאמר שהתאמת אצלם כדברי הערער על יוסיפוס) שהיה מפקד עריץ המתעמר בנתיניו.

[5]אך מאידך גיסא כמובן שלא ניתן להאמין ליתר סיפורי מעשיותיו ותלונותיו של יוסיפוס על רשב"ג, ותרעומתו על שליחיו של רשב"ג כאשר באו להצר את דרכו, (ובסוף המעשה שם בפרק שלאחר זה כבר הרגיש המגיה שם שיוסיפוס עלה על גדותיו בסיפורי שקריו על מתנגדיו), ובודאי שאין צורך להאמין בכל סיפורי מעשיותיו בין מה שמספר שראה בעצמו ובין משמועות מדורות קודמיו, ועכ"פ אין סיפוריו עולים במהימנותם על סיפורים בני זמנינו שאינם מהימנים ג"כ.
וידובר מזה עוד להלן.

וראה ארחות רבינו הקה"י [מהדו"ח ב עמ' שלז] ממרן הסטייפלר זצוק"ל: ותדע שרוב המעשיות הנדפסות הם בדיות וקצת המעשיות שיש בהן קורטוב של אמת מ"מ הסידור והציור הוא בדוי ומזוייף וכו' ע"כ.
ושמעתי בשם הגר"ד לנדו שליט"א שאמר שאינו מאמין למעשיות דהא אזלי' בתר רובא ורוב המעשיות שקריים, וברוח הדברים האלו שמעתי דברים גם מפי קדשו של הגרח"ק שאמר שאמר כן החזו"א, וכן בשם הגריש"א מפי נכדו מפיו.

וידועים גם הדברים שכתב בזה בעל הדברי יואל [מאמר ג' שבועות סי' קפה]: חסרי תבונה מתחשבים עם סיפורי מעשיות שרובם ככולם שקרים וכזבים ומשתנים מפה אל פה בשינויים מן הקצה אל הקצה, ואם אלו השקרים נכתבו אחר כך בספר סוברים שהיא ס"ת.
וכבר כתב הרמב"ם ז"ל באגרת תימן על איזה ענין שחלק עליו וז"ל שראוי לך לדעת שהדברים האלה וכיו"ב שוא וכזב ולא יהי לראי לפי שתמצאם כתובים בספרים שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו מכזב בקולמסו ואין זה נמנע עליו עכ"ל [ע"כ מויוא"מ].
והג"ר משה יודא מייזעלס אב"ד אבני שלמה שמע מפיו, שאם היו שומעין לו היו לוקחין כל המעשה ביכלעך ודנים אותם בשריפה [קובץ גינת ורדים קובץ יג עמ' רמו].

וז"ל הרשב"א [שו"ת ח"א סי' תקמח]: וישראל נוחלי דת האמת בני יעקב איש אמת כלו זרע אמת, נוח להם לסבול עול גלות ומה שיגיעם מהאמין בדבר עד שיחקרו חקירה רבה חקירה אחר חקירה, להסיר כל סיג מהדברים הנאמרים להם, ואפילו במה שיראה להם שהוא אות ומופת, והעד הנאמן באהבת עם אלהי אברהם דרך האמת, ולהרחיקם אף המסופק, ענין משה עם ישראל שהיו פרוכי עבודה קשה, ונצטוה משה לבשרם ועם כל זה אמר הן לא יאמינו לי והוצרך לכמה אותות, וזה אות אמת על עמנו עם שלא להתפתות בדבר עד עמדם על האמת בחקירה רבה חקירה גמורה וכו' ע"כ לשונו.

נושא ההתייחסות של חכמי הראשונים לספר יוסיפון דורש מרווח חקירה בפני עצמו, אבל בקצירת האומ"ר אציין בזה כמה נקודות: 1.
בימים הראשונים לא היה בהשג היד בד"כ ספרי היוסיפוס הכתובים לועזית, כגון מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים, אלא רק את ספר יוסיפון בלבד ובספר זה אין די מידע מסגיר על אישיותו של יוסיפוס מרוב הדברים המבוארים כאן, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
2.
ספר יוסיפון רבו האומרים שאינו אותנטי ולא התחבר על ידי יוסיפוס עצמו.
3.
מפרשים המביאים פירושים ועובדות מספרים שראו לא לעולם הכונה שיש כאן הסכמה לספר המובא ממנו, כשם שעל ספרים אחרים השנויים במחלוקת כמו 'חמדת ימים' ו'בשמים ראש' לא בכל מקום שמועתק מהם בספרים היא ראיה והסכמה להם, ונושא זה יש בו מן הצורך להיות נידון בכובד ראש בכל מקום לפי עניינו.
ודי בהערה זו.

[6]ואם היה מקורב לרשב"ג יש בזה לדידן רק מעליותא, שכן לא לחינם הלך זרזיר וכו' [ב"ק צג ע"ב], וכמ"ש בחולין ד מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים ולדבר אמת כל משרתיו צדיקים.

[7]אם כי זה ברור שהיו רוצחים אז, כמ"ש במתני' סוף סוטה משבא אלעזר בן דינאי וכו', ומשמע שם שהיה בעל זרוע טובא והיו בעלי זרועות אחרות נמשכים אחריו, דהא אמרי' שם שעל ידו רבו הרצחנים, וממילא כיון שהיה דמות משמעותית יתכן שהוא אחד מהשמות בשם אלעזר שנזכרו בספרי יוסיפוס, וקצת דוחק לומר שהוא אלעזר בן ענני שמשמע בספרי יוסיפוס שהוא היה מייצג בראשיתו הזרם המתון יותר, ומשמע שענני אביו היה כפוף לחכמים ואלעזר בנו השתייכותו הקהילתית היה לחכמים, ומשמע שלא נהג במנהג בריוני מתחילה עד שבאו יוחנן בן לוי ושמעון בר גיורא לפניו, אם כי דברי היוסיפוס באמת אינם מדוייקים, ויתכן שהיו לו מגמות שונות בדבריו במה שכתב כנגד יוחנן ושמעון שהם היו שנואי נפש הנכריים אדוני יוסיפוס מחמת מרידתם של אותם שמעון ויוחנן במלכות רומי.
ואולי אלעזר הזה קדום יותר כמו שמצינו בריוני בזמנים קדומים יותר גם בספרי יוסיפוס כמו חזקיה הקדום יותר וכמו שמעון מארם צובא שהביא שם, ורק אלעזר פתח את הפתח לרציחות קודם יוחנן ושמעון בר גיורא ג"כ.
ולענין אבא סקרא ריש בריוני ובן בטיח לא נדע מי הוא בסיפורי יוסיפוס מכיון שאבא סקרא ובן בטיח הם רק כינויים וחכמים לא הזכירו שמו של הרשע עצמו בגמ', ובפשוטו מסתבר שהיה אחד מראשי ג' הקבוצות או הגדולה שביניהם, או יש לידע מי היו לפי מה שחילק יוסיפוס את מיקום קבוצות הבריוני לפי חלקי הגיאוגרפיה של ירושלים לפמ"ש בגמ' שם שהיו שומרי החומות, ולפ"ז מש"כ בגמ' ריש בריוני היינו בסתמא הבריוני המדור שלא נתנו לצאת שנמשלו לדרקון מחמת מעשיהם זה כמ"ש בגמ' שם, ודוק.

[8]אגב יש לציין מה שנזכר שם שרשב"ג צירף גם את חנן בן חנן להדחתו של יוספוס, דבר שכשלעצמו אינו ברור כיצד צירף רשב"ג צדוקי יחד עמו, אבל לפי המבואר ביומא [יט ע"ב] שהכהנים הגדולים הצדוקים היו נוהגים כפרושים ניחא, וגם בלאו הכי צירף את מוקדי הכח שתחת ידו למיגור הרע בכל דרך גם הצדוקים שבהם, ובפרט במקום פיקוח נפש.
[מיותר לומר שדברי הגנאי שכתב יוסיפוס על חנן בן חנן שהיה בר פלוגתא שלו א"א להסתמך עליהם].

[9]ועל אף שאמרו [שבת טו ע"א] הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה, מ"מ כך מבואר בדברי השה"ש זוטא, ולא הגיע לידי החשבון המדוייק של שנות של כל אחד מהם, אבל אם נצטרך לחשב השנים הדבר אפשרי, דהנה בכל מאה שנה הללו מלכו מלכי הורדוס [ראה ע"ז ט ע"א], והם היו תחת ממשלת רומי מי פחות ומי יותר, ונניח שעשרות שנים אחדות מתוכם נהג הלל נשיאותו, ונניח שפרישתו של מנחם לא היתה בשנותיו המוקדמות, ומתחילה עסק בתכנון המרד וביסוסו, ומ"מ התגלה באופן ציבורי ופוליטי ובבהמ"ק רק עשרות שנים אחדות שנים שוב אח"כ, והרי משיחיותו והתגלותו של מנחם היו כשלושים שנה לפני החורבן.
לפי זה נמצא החשבון אפשרי.

ומצאתי השערה מפוקפקת באוצר ישראל [] 'יש אומרים מנחם&8230; שמו' [ע"פ סנהדרין צח ע"ב, ומאידך ראה איכ"ר א, נא], קאי על המשיח הקנאי הזה שפרש מחוגי החכמים ונתגלה כלוחם ומושיע, אבל אין דברים אלו ראויים להיכתב אלא בספר אוצר ישראל שכבר יצאו עליו עוררין על כשרות המחבר והעורך (וכבר ידוע מה שעשה הגרח"ק על ספרו אוצר מדרשים) והדבר פשוט שאם נזכר יש אומרים בחז"ל הכונה לדעה נכונה ומכוונת ולא לדעה דחויה של יצא מנחם שאף פעל כנגד חוקי ההיגיון, ומ"מ יש ליישבו שאילו היו זוכים היה מתגלה כמשיח אמת, על דרך מה שנתבאר על עוד מאמרים ובחינות בכמה מקומות [ראה פירוש הרע"ב על מגילת רות לגבי בר כוכבא, וראה עוד רמח"ל לגבי משיח שנפל ממשיחותו לסט"א, וראה עוד כתבי הגרמ"מ משקלוב לענין משיח שנפל].

[10]ויש קצת שינויים במדרש ולהבדיל בספרי רושמי קורות הימים בשמות הללו, ושם איתא בענני, אבל אלו בערך שמות המצביאים ובעלי הקבוצות באותה התקופה, שביניהם נזכרו, חנן וענני מהכהנים הגדולים, ואילו מנחם ואלעזר מהקנאים, והאחרון ידוע בהתבלטותו היתרה מבין כולם, ובמדרש הוא מתואר כממשיכו ונוקם נקמת מותו של מנחם, וגם יתר הפרשיה שם כולל שמו של מנחם זה מתוארת בספרי רושמי קורות הימים [עי' קובץ סיני כרך נו עמ' קפא; מסורת התושבע"פ לרש"ז הבלין עמ' תקטו].
מש"כ בירושלמי שאמרו להם לתלמידי מנחם כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל, יש לפרש אחר שנתנצחו על ידי חיילות רומי נתחייבו בכך על ידיהם, ובדוחק יש לומר שמעשה שעשו ע"פ מנחם רבם היה מעשה שלילי הנחשב לדעה זו בירושלמי כמי שאומרים להם כתבו לכם וכו' על דרך מה שנחשב בבבלי לאביי לתרבות רעה.
אך לענין ענני [או בענני] במדרש יתכן שהיה בענני קדום יותר ולא ענני המאוחר, בפרט אם נאמר שאלעזר הזה הוא בנו של ענני הידוע, אם כן בודאי שלא הרג את אביו לפי השתשלות הדברים (אם לא נפל ט"ס במדרש).

[11]ועי' גם מתני' סוף סוטה משבא אלעזר וכו', ואלעזר זה רגילים לייחסו על אלעזר שהיה ראשם של אחד מפלוגות הקנאים [ראה הערות המגיה על הספר יוסיפון].

[12]ולא אכלא בזה להעיר על מה שכתב אחד מחכמיהם (כץ שמו) שהכת הרביעית הם הצדוקים, מלבד מה שנוגד דברי אבות דר"נ [נו"א פ"ה] על התהוות הצדוקים, ונוגד כל המקומות בחז"ל שמבואר שהויכוחים עם הצדוקים היו בענייני הלכה ואגדה ולא בענייני המלחמה שאילו לגבי זה נזכרו רק בשם בריוני, מלבד הנ"ל, הכתה הרביעית ר"ל שהם בנוסף לג' הכתות לפי מה שמחשיב אותם יוסיפוס, הם הפרושים, הצדוקים, והאיסיים, ואילו הקנאים – הבריוני נקטו בניהול דרכי המלחמה בשונה מן הפרושים, ולכן אינו מזכיר אותם מתחילה כאחד מהפלגים ביהדות עצמה כשמונה אותם, לפי שלא באו לחדש דבר בהלכה או באגדה, ומן הסתם שכללו מפלגים שונים (ועל עצמו שהיה ממנהיגי המרד בגליל הוא משתדל להצהיר שהוא פרושי, דבר המתקבל על הדעת מן הסתם גם על מצבו הראשוני אז, דבר שסביר להניח גם מצד עצמו שהיה קיים, מאחר והמון העם היו פרושים באמנותם ודתם, וכת הקנאים הגיעו מהמון העם, ומאידך הוא מציין שהיו שם גם לוחמים איסיים).
ואדרבה הצדוקים שלא האמינו בהשארת והשארת הנפש אחר המיתה נוגדים את מה שהכריזו הקנאים שוב ושוב שחיי הנשמה לאחר המיתה עדיפים מחיי הגוף, ולכן לא מסתבר כדברי הנ"ל, מלבד עצם ההשערה שהיא פורחת באויר כדרך השערות אחרות שלו.

[13]במקום נוסף מציין יוסיפוס כי יצאה הוראה מקרב שנים מן החכמים לסלק צלם שהעמיד אחד ממלכי הורדוס למרות הסכנה שבכך, ולמרות שאחד מהחוקרים (הוא כץ) ראה בכך התחלת תנועת הקנאים – בריוני, אך אין לכך כל הכרח, מאחר והפעולה המדוברת של העמדת הצלם שאותה באו לשלול, למרות שנעשתה לכבוד הרומאים, אך נעשתה על ידי מלך היהודים, והדבר אינו מתפרש כמרד העם ברומאים או סכנת העם אלא כתלונה מקומית בקשר לפעולה מסויימת של מלך היהודים, וגם לא שמענו שחכמים התירו גם ענייני עבודה זרה על מנת לא להלחם ברומא, ואדרבא בסמוך לענין הבריוני בגמ' [גיטין נו ע"א] שלא הסכימו עמהם חכמים, הובא שם [נז ע"ב] מעשה של שבעת הבים שהסכימו למות על מנת שלא לכרוע לע"ז וארבע מאות ילדים וילדות שמתו על מנת שלא ליפול לקלון, וקי"ל [סנהדרין עד ע"ב] דאפילו על ערקתא דמסאנא וכו'.

והיה לו לאותו חוקר לפי טענתו כבר להביא המעשה הקודם לזה שאירע בימי הקיסר קאיוס (גאיוס) קאליגולה שביקש במפורש להכניס צלם לבהמ"ק, והדבר זעזע את כל יושבי ארץ ישראל והתפוצות עד שנציב רומי הסכים למרוד בקיסר מחמת כן (ראה מלחמת היהודים, ולענ"ד הוא משום שידע שאם יסרב לנתיניו לא ישאר בחיים, ואם לא יסרב להם יש סיכוי לביטול הגזירה או לחיי שעה), ויהודי מצרים שלחו משלחת על כך לקיסר (ראה מלאכות פילון שמתוארת שם גם הזדעזעותם הגדולה של יושבי אלכסנדריה מהגזירה על ביהמ"ק ומתוך דבריו משמע שהיתה הגזירה שקולה לפניהם כחורבן בית א־להינו), ולא השתייך דבר זה לאחד מן הפלגים ביהדות אלא לכלל העם, ולא מצינו שהחכמים לא מסרו נפש על כך, למרות שיתכן שמדובר בשב ואל תעשה.
עוד יש להעיר על הדמיון שמצא החוקר הנ"ל בין יהודה מציפורי לבין יהודה הגלילי, למותר לציין שהם שוב השערות פורחות שספריו משופעים מסוג השערות אלו, וגם מה שמשייך את חכם זה ליהודה הגלילי אחר המוזכר בכתבי הנצרות היא שוב השערה שרירותית, שכן גליל היתה ארץ רחבת ידים, והיו בשווקיה רבים בשם יהודה.

[14]עוד יש להוסיף שבגמ' גיטין שם מובא שריש בריוני היה בן אחותו של ריב"ז ובא לסייע לריב"ז בהצלתו, שזה מלמד שיתכן שגם הוא עצמו היה מקורב לחוגי הפרושים, מה שיכול לסייע להבין שוב את העובדה שהבריוני היו בדתם מן הפרושים ולא חלקו על החכמים אלא לענין המלחמה.
אם כי אין בכך הכרח.

[15]ובדוחק יש לומר שהרומאים לא הבחינו בין הזרמים והפלגים בקרב היהודים, והחשש שדיבר אל לבם של הקנאים הוא רק מפני התדמית שתיווצר בפני הרומאים.

[16]יתכן שרמזו בזה גם את העובדה שביקש טיטוס שילמדו בספרו, דבר שראוי לייחד עליו את הדיבור בפני עצמו, לאיזו מטרה ובאיזה רוח התחבר הספר.

[17]מלבד העובדה שלכאורה למד יוסיפוס שלוש שנים אצל רב שהיה מן הסתם לכה"פ בהשראה איסיית (ראה חיי יוסף), וכמו שיתבאר יותר בהרחבה להלן.

[18]או שהתאפשר מחמת יחוסו המלכותי שהיה קרוב לבית הורדוס, לפי דבריו שהוא מזרע החשמונאים, וכדברי הגמ' [קידושין ע ע"ב] כל האומר מדבית חשמונאי קאתינא עבד הוא.

[19]או מחמת שהתחבר להנהגת המרד או מחמת שהתרשל בתיקון או ביצור הערים או אספקת מזון דבר הנצרך לדעת המנהיגים הכשרים [ראה גיטין נו ע"א].

[20]ואולי מינוהו שועי הארץ והכהנים מאותם שנטו אחר המלחמה, ועכ"פ אח"כ הסכימו רשב"ג עם הכהנים הגדולים להעבירו.

[21]אם בכלל הקטע הנוצרי [] הוא אמיתי, ראה רב"ש המבורגר בספר משיחי השקר ומתנגדיהם ועוד מה שכתבו על זה, וההתייחסות כאן היא על מאמרו של ז' הנותן אמון בקטע זה.

[22]יש לציין כי לא רק יוסיפוס עצמו נכשל בכך, אלא גם יהודי תפוצות נוספים מאותה התקופה נתגלו לעתים למרבה הצער בבורות וחוסר ידע בהלכה וביסודות היהדות, אך ביוסיפוס ניתן לראות שילוב של לוחם מצביא דגול מצד אחד [יש לזכור לוחם של המרד מטעם הקנאים שהם הבריוני בלשון הגמרא], ומצד שני כמי שמשחיל בכל מקום אפשרי את עובדת גדולתו וידיעותיו בתורה, ובפועל רחוק מאוד מכך, וגם פרשיות התורה והנ"ך כפי מה שהם מובאים בקדמוניות היהודים הם משופעים בענייני סיפורי מעשיות פרי מוח יצירתי [ראה במאמרו של ז' הנ"ל].

[23]כפי שהוא כותב בעצמו שאם מישהו מהצדוקים רוצה להיות מקובל על העם הוא צריך להיראות כאחד מן הפרושין, וכדברי הגמ' [יומא יט ע"ב] 'מתיראין אנו מן הפרושין', וכמתני' [סוכה מח ע"ב] רגמוהו כל העם באתרוגיהם, ויש לציין שיוסיפוס עצמו מזכיר מעשה זה בגמגום ושיבוש כאילו היה תהליך בעיקר מדיני ופוליטי, ותמצא שבכל ספרו מלחמות אינו מפרש עניינים ערכיים אלא עניינים פוליטיים בלבד.

[24]ואעתיק חלק מלשונו [מלחמת היהודים א, ה, 2, ע"פ תרגום שמואל חגי]: "עמה צמח בשלטון כוחם של הפרושים כת יהודית שחבריה התפרסמו בכך שעלו על שאר היהודים בחסידות ופירשו חוקי התורה בדקדוק שאין למעלה הימנו אליהם נטתה אלכסנדרה אוזן יותר מדי מתוך דאגתה לעבודת ה' והם ניצלו בלי הפסק את תמימות האשה עד שלבסוף נעשו הם מנהלי המדינה בפועל ולהם ניתנה רשות לגרש ולהחזיר להוציא לחפשי ולאסור את כל מי שרצו, בקיצור הנאת השלטון היתה כולה שלהם ואילו היא נשאה בהוצאות ובטירחות אבל היא היתה יעילה בענינים רחבים&8230; היא היתה מושלת באחרים ואילו הפרושים משלו בה".
והדברים מדברים בעד עצמם שאין אחד מיושבי בית המדרש יכול לפעור כך על חכמי התורה האמיתיים מוסרי התורה אלא מי שבא מבחוץ: 'כת יהודית', 'אליהם נטתה אוזן יותר מידי', 'ניצלו את תמימות האשה', 'הנאת השלטון היתה כולה שלהם' וכו', 'אחרים משלו בה' (כל הביטויים במקור!).

והנה המשך דבריו של אותו 'פרושי' (כביכול) על חכמי התורה הק' הנצחיים [שם 3]: "וכך הוציאו להורג את דיוגנס איש נכבד שהיה ידידו של אלכסנדר (המלך שמת), הם האשימו אותו שהיה בעצה עם אלכסנדר לצלוב את שמונה מאות ההרוגים, הם הוסיפו להמריץ במלכה אלכסנדרה לחסל את שאר האנשים שהסיתו את אלכסנדר להעניש את האנשים האלו, ומפני שהיתה תמיד מוותרת מפני טעמים שבאמונה יתירה, הם הוסיפו להרוג את כל מי שביקשו להרוג, החשובים ביותר נתונים בסכנה וחיפשו מפלט אצל אריסטובולוס, ששיכנע את אמו לחסוך נפשם ממוות מפני מעמדם, אבל אם אינה משוכנעת בחוסר אשמתם תגרשם מן שלומם בתנאי זה והם נפוצו על פני המדינה&8230;'.
והנה אין אנו יודעים מה היה שם, וחשיד יוסיפוס דגזים ומוסיף, אבל ללא ספק שחכמי התורה עשו ע"פ חוקי התורה ככל הלכותיה ודקדוקיה, וקצת משמע מדברי יוסיפוס שמשיח הדברים עם נימא של ביקורת שכביכול חכמים הרגו את כל מי שבקשו להרוג, והחשובים היו בסכנה ובקשו מפלט, וכביכול יש לסלוח למלכה שהיתה לה 'אמונה יתרה' (כלשונו) שקבלה את דעת החכמים, והדברים משרים אוירה של תרעומת ואף מעט ליצנות כנגד חכמי ישראל והכרעותיהם.
ומי שבידו תרעומת על מעשי חכמים ואף טרח והציגה בפני העממים בספרו, מה נעשה לו שהוציא עצמו מן הכלל.

ואציין עוד שלא רציתי להעלות על דל שפתותי דברים הללו אלא רק משום הצורך להראות ליושבי ביהמ"ד מה היה גישתו האמיתית של יוסיפוס לחכמים, על מנת לדעת כיצד להתייחס ליתר דבריו.

[25]מלחמת היהודים א, ג: "בענין זה מפליאה גם התנהגותו של יהודה ממשפחת האיסיים שמעולם לא אירע טעות או זיוף בחזיונותיו בשעת מעשה זה כשראה את אנטיגונוס העובר בעזרת המקדש הוא קרא למכיריו כי כמה וכמה מתלמידיו היו יושבים על ידו אוי לי עכשיו טוב מותי מהיי כי מתה האמת שלי ואחת מחזיונותי הוכחשה תמיהני שאנטיגונוס חי בשעה שהיה צריך ליהרג היום כי מגדל סטרטון נקבע בחזיוני כמקום מיתתו וזה היה רחוק שש מאות איצטדיות מכאן והרי עברו ארבע שעות של היום וכך מכחיש הזמן את חזיוני אחרי שאמר זאת נשאר הזקן שקוע בהרהורים נוגים לא עברה שעה קלה והגיעה השמועה שאנטיגונוס נהרג במקום שמתחת לפגי הקרקע שהיה אף הוא נקרא בשם מגדל סטרטון כמו קיסריה שעל החוף דבר זה הוא שהטעה את החוזה".
אגב, לענייננו יתכן גם שנודע לאותו חוזה שמתכננים להרוג את אותו אדם ולכן הזמין את הנבואה באופן זה שיתקבלו הדברים כהפתעה.
ומ"מ יש לציין לאגרת רב שרירא שמזכיר כבר מה שלא היו מחלוקות קודם חורבן הבית שקדושת הבית סייעתן לידע האמת, והוא ג"כ מעין רוה"ק, והשימוש בדברי רב שרירא לפרש את תופעת החזיונות של האיסיים פותחת מחדש את הנידון לאיסיים בכללותם.

[26]מצאתי בשם ה"ר עזריה מן האדומים [במאור עינים אמרי בינה פרק ג'] שנקט שביתוסים הם איסיים, ויש להוסיף ע"ז שניתן לומר כי בית הוא מילת הקשר, כך שאפשר שביתוסים הוראתה בית-אוסים, על דרך ביתאלים לבני בית-אל [ובמקרא בית האלי (מלכים א' טז, לד) ובכתיבה קדומה המאוחרת לכתיבת המקרא כבר מופיע ביתאל במילה אחת], ואוסים ואיסים היינו הך, שאף יוסי ואיסי היינו הך [ראה פסחים קיג ע"ב], למרות שיש לציין שביתוס הוא שם המופיע בהרבה הזדמנויות כמו ביתוס תלמיד אנגגינוס [אדר"נ נו"א פ"ה], ומרתא בת ביתוס [יבמות סא ע"ב], וביתוס הכה"ג [יעוי' בכתבי יוסיפוס בהרחבה], וביתוס בן זונין [ב"מ סה ע"ב], וא"כ דוחק לומר לעניינו שבית היא מילת הקשר, ועוד דוחק גדול לומר כן משום שבד"כ נזכרו הבייתוסים כחברי הצדוקים כשנזכרו, ולעתים קרובו כאשר נזכרו הבייתוסים נזכרו עם הצדוקים יחד, ובאבות דר"נ [נו"א פ"ה] הרי הובא שצדוק ובייתוס פרשו יחד מהחכמים מחמת אותו הגורם, וגם דעות האיסיים המובאות בכתבי יוסיפוס סותרות את תפיסתם המובאת באבות דר"נ הנ"ל, בנוסף לכך יש לציין את חילופי הגירסאות המצויות הרבה בין צדוקים לבייתוסים בין הספרים מוסרי המעשיות, מה שיכול להוסיף כזכר לדבר את ההבנה שלא דקדקו בהזכרת שמותיהם מאחר שהיו בד בבד בהשקפותיהם, ולכן יתכן שמלבד שיתוף השם ובלימת החור ההיסטורי אין הרבה ביניהם.

[27]כמו ברכות [י ע"א].
כמובן שאין הכרח שיש קשר בין הבריוני הללו לבריוני החורבן בגיטין [נו ע"א] שהם הקנאים, ולהבדיל גם בלשון הספר יוסיפון שהם נקראים פריצים, הוא כינוי שם גם לשודדים גרידא, כגון חזקיה השודד שהדים ממנו מופיעים גם ביתר הספרות של יוסיפוס, מכונה ג"כ בספר יוסיפון פריץ, כך שאין בזה כינוי לתנועת הקנאים דאז.

[28]על דרך 'ואותן חסידים אין רוח חכמים' וכו' [שבת קכא ע"ב].

[29]וראיתי עוד מאמר שנכתב בנושא זה (סיני מ) שלפי הרושם היוצא מדבריו משמע שהאיסיים הם גוף מן החכמים שברבות הימים נתפלג מהם והלך לו לדרך אחרת, אבל לא מצאתי שם ראיות והוכחות, אלא אי אלו הנחות תלושות והשוואות פורחות באויר, אם כי הנחה זו לכשלעצמה יכולה להיות נכונה באופן חלקי ברמה כזו או אחרת, משום שרוב ההנהגות המובאות בספריהם תואמות לאיזה הנהגות של דעות ותפיסות מסויימות בדברי רז"ל, ויתכן שהם במקורם נשתשלשלו מהחכמים, כמו לא לטלטל דבר ביום השבת, הוא ע"פ ברייתא דשבת על קודם התרת כלים וכו' [שבת קכג ע"ב], וכמו להצריך טבילה לכל הנוגע במי שבמעלה פחותה ממנו, הוא ע"פ מתני' דחגיגה [יח ע"ב] בגדי ע"ה וכו', וריחוקם מן הקרבנות יש לציין את דעת הרמב"ם על זה [מו"נ ח"ג פמ"ו], וריחוקם מבית המקדש הוא מחמת שהיו שם רשעים, וכדברי ירמיהו המערת פריצים וגו' [ירמיהו ז, יא], אך לא נתכחשו לבהמ"ק שהרי שלחו לשם מנחות, ומה שלא נשאו אשה כך עשה משה רבינו שפירש מן האשה לקדושה [יבמות סב ע"א] (והם גם אחזו עצמם לנביאים למרות שהדבר עצמו נחשב טעות), וכך עשה בן עזאי ללמוד תורה [יבמות סג ע"ב], ועוד עניינים, והמעט שאין אנו יודעים להם מקור אפשר שמתוכם היו משוייכים לדעות חכמים דחויות שלא נזכרו בתלמוד, וגם יוסיפוס עצמו כבר כתבנו וכתבו אחרים שהפרטים שהוא מוסר ניתן לקבלם על דרך ספק, כגון מה שכתב שאינם יוצאים לנקביהם בשבת, [ואפשר שהיא השערה שרירותית על סמך ועל בסיס העובדה שהם נוהגים לחפור לנקביהם (ע"פ פשטות הכתוב, אלא דהכתוב מיירי במקום תפילה ע"פ קבלת חז"ל [עי' ברכות כד ועי' רמב"ן עה"פ], והם פירשוהו מתוך בורות בכל גוני או משום שהיו מייחדים כל סביבותיהם לתפילות) ללא הכרת המציאות האמיתית בשטח מה הם עושים באמת בשבת], וגם אפשר שהיו בין האיסיים כמה עמי הארץ שמטבע הדברים הוסיפו הנהגות בלתי מבוססות בין שלל ההנהגות היותר מבוססות יחסית, והוא דבר בלתי נמנע שיקרה, ולא לעולם יש די סיפוק במחלוקות בעלי אופי הלכתי סיבה להחלת בני הקבוצה כבני כת חדשה בדרגת מינים מבחינה הלכתית [ע"ע רדב"ז? ] ומהרש"ל [הנהגות מהרש"ל נדפס עם שו"ת מהרש"ל].

[30]במקום נוסף הזכיר יוסיפוס על סכסוך בענין שבועה שגם הפרושים שסירבו לשתף פעולה היו כששת אלפים, אך אין מכאן ראיה למניינם של הפרושים כלל ועיקר, ראשית כל לפי החישובים אין יכול להיות כלל מנין הפרושים ששת אלפים בלבד, ויש לציין מה שכתב יוסיפוס על תורת הצדוקים [קדמוניות יח, א, ד], תורה היא נחלת מועטים אבל הם בגי המעמדות המעטים אגב ההשפעה שלהם מועטה מאד כי אין שום מעשה שראוי לדבר עליו נעשה על ידיהם וכשהם מתמנים לעתים רחוקות למשרות ממשלתיות הם נוהגים בעל כרחם כדעת הפרושים לולא זאת לא היתה דעת ההמון סובלתם עכ"ל, והבאתי לזה עוד ראיות מהגמ' במקומו, ואם כך כתב על הצדוקים, כל שכן על האיסיים, ומי שנשאר היו רק הפרושים ונאמניהם, אך מלבד זאת ע"פ עיקר הדין נודרין להרגין וכו' [נדרים כז ע"ב] ומבטלין בלב [עי' ש"ך בזה והרחבתי בתשובה אחרת], וגם אין זו שבועת שקר להשבע נאמנות למלך, ואכמ"ל עוד בענין השבועה הזו שהיתה מותרת, וגם יתכן שהיו אנשם הכפופים לפרושים בחייהם הפרטיים שבכל אופן היו יראים לחלוק על המלך, ואעפ"כ היו ששת אלפים שהחליטו לסרב על השבועה וטעמם ונימוקם עמם.

[31]למרות שיוסיפוס משתדל להצהיר קודם לכן שהוא משתייך לפרושים, כפי מה שהוא מייסד לאבן דרך שלא ניתן להתקבל בקרב הקהל בלא להצהיר זאת.

[32]ואבהיר, כי במידה ונקבע שיושבי מערות קומראן הם האיסיים העלומים, התמונה תשתנה לפי זה.
והרושם שהתקבל אצלי לאחר עיון בחומרים בענין מערות קומראן הוא שהספריה שנמצאה שם מורכבת מספרים הן של איסיים והן של צדוקים, מלבד ספרי תנ"ך ושאר ספרים, והדעת נותנת שהיו שם צדוקים לכל הפחות, ויתכן שהיו שם גם מן האיסיים שהם שוכני המדברות כאמור בספרי יוסיפוס, מאחר שנמצאו שם גם מספריהם.
מאידך אין דעתינו נוחה ממה שכתבו החוקרים האחרונים (עי' קולמוס גליון 106) שלא היו איסיים כלל, שבודאי לא שקרו יוסיפוס ופילון במילתא דעבידא לגלויי לחינם כל כך, ופילון למרות שהיה עם הארץ בידיעותיו ואף האמין באמונות זרות [ראה המלאכות פרק יא ואילך] ככל הנראה משגגה (למרות שאולי ניתן לדחוק שהתכוון לשיטתם אך אין נראה כן, וגם כך אין שיח כזה נהוג בפי החכמים), אך לא מצינו בו השתייכות ביודעין ובמזיד לפלגים החולקים על חכמים מנהיגי העם הנצחיים, ומאידך מה שכתוב במגילה בני צדוק ונמצאו שם הלכות צדוקים גם כן אינו לחינם, ולא מצינו ראיות ברורות שהיתה קיימת כת של בני צדוק הכהן בימי הבית השני כקבוצה מאוגדת, אם לא שנאמר שחוניו הבורח (מזרע צדוק) הקים לו כת, או שאין קשר בין הכתבים על צדוק לכת המקום (עיין להלן), אבל שמא יש לומר שהם תלמידי צדוק אבי הצדוקים (ותלמיד כבן) שהרי נמצאו הלכות שם כהלכות הצדוקים, או כמו אחרים (עי' בן ציון כץ, גילוי סוד המגילות) המשערים שצדוק הוא צדוק הפרושי מקדמוניות [סו"ס יט] אבי וממייסדי הקנאים ה'בריוני', שאכן בכתביהם נמצאו הרבה ענייני מלחמות ברומא ובנתיניהם המדינות הסמוכות לארץ ישראל (אם כי שוב כתב הנ"ל הרבה השערות תלושות ופורחות באויר בקשר למהותו והשתלשלותו של צדוק הפרושי, ואין מובן במה הוא פרושי לפי זה, וכן לגבי שאר הנחותיו יש להתייחס לכל דבר שאינו מבוסס כסיפורי מעשיות גרידא ויש מהם דברים מופרכים אך אינם צריכים תשובה, ומ"מ לפי מה שסובר שצדוק הפרושי (המכונה כן ביוסיפוס) הוא צדוק אבי הצדוקים אין הרבה בין השערתינו להשערתו הראשונה הזו, בלא התייחסות לשאר השערותיו), ולפ"ז מובן למה גנזו כ"כ הרבה ספרים בדרך גניזה, כאשר ראו שהבית חרב ונופל בידי הרומאים, ומי יודע אולי היו הם בהרג עצמי מתוכנן כמו שעשו הקנאים בגליל חביריו של יוסיפוס, כשראו נפילת ישראל בידי רומא, ולכך גנזו הם הספרים שלא יפלו ביד זרים ויחללו את הקדש.
אבל באמת שכמה דמעיינינן טפי בענין מגילות הללו נראה שהסתום רב על הגלוי ונוח לנו לומר שהיתה בזה גניזה רבתי של ספריה גדולה של ספרים שלא בהכרח היו קשורים כולם ליושבי המקום, וספרים אלו כללו ספרים מרוח הזמן, וכללו הרבה ספרי מקרא וספרי מינות, ויושבי המקום יתכן שהיו מורכבים מכל בני הקהלים למיניהם כדרך כל עיר ואם בישראל, או שהיו אחידים מקהל מסויים איזו שתהיה, שבאו לגור במרחקים מפני פחד אויב, מסכסוך, או מכל סיבה כל שהיא אחרת, וגנזו הספרים בלא סינון ובדיקה כשראו קיצם קרב, והסיבה שלא נמצאו שם שטרות חולין משום שהיתה זו גניזה מכוונת מראש, ולא גנזו אלא את המחוייב גניזה לדעתם בלבד.

ועוד מילה אדבר בקשר לחיבור הנקרא מלחמת בני אור בבני חושך, שע"פ האמור אין הכרח שנתחבר על ידי יושבי המערות, ויתכן ששייך לאזור אומץ מעט ולומר שאין הכרח שאין זמן חיבור תוכן הטקסט [גם אם לא הכתיבה של העותק הנוכחי] התחבר כבר בזמן ראשון, כמו חיבורי התנ"ך שנמצאו שם שג"כ התחברו כמעט כולם לא לאחר בית ראשון, והנימוק להעלאת ההשערה הנ"ל הוא בין בין בזיהוי בני האור המופיע בפנים החיבור שהם שבט לוי ויהודה ובנימין, ובין בזיהוי בני החושך המופיע גם כן בפנים החיבור שהם בני עמון וכו', והנה מחד גיסא בכתבים מזמן הבית השני לא מצינו שנתחלקו בני ישראל לפי שבטיהם מבחינת המפלגה והשלכותיה בנחלה ובמלחמה, אלא אומת יהודה שכוללת בקרבה מיוחסים יותר ושאינם מיוחסים כ"כ, והכהנים הם המיוחסים יותר אשר הלוחמים נזכרו הרבה בתוספת תיאור זה (יתכן מחמת הכותבים בעיקר ואכמ"ל), ולפעמים נזכרו גם בייחוסם לוויים, ומאידך גיסא העמים בני חושך שבהם לוחמים בני אור, שבהם מואב ועמון, מתאימים לעמים שמולם התמודדו בני יהודה והנלווים עליהם בזמן בית ראשון, ולא לעמי סוריא, ויון שבהם התמודדו בזמן בית שני, אם כי כיתים [רומא] וכיתיי מצרים (הנזכרים בבני חושך) מתאימים לבית שני ג"כ, וכן אדום (הנזכרים ג"כ בבני חשך) עד הורקנוס החשמונאי שהכניעם נלחמו בבני אור, וגם לאחר מכן בשלהי בית שני הם הזדהו עם קבוצה לא מייצגת של בני אור, מה שיכל להתפרש שהם שוב נחשבים בני חושך, אך אדום ומצרים היו גם בבית ראשון יריביהם של ישראל עכ"פ בחלק מן הדורות.

לפי זה אין הכרח שהשתמשו בחצוצרות בשעת מלחמה בזמן בית שני, אם המגילה מוקדמת לזמן בית ראשון.
אך יתכן שמגילות הללו נשתמרו מזמן בית ראשון על ידי החיצונים, ואילו החכמים לא שמרו מגילות הללו, אך כבר מוכח מכמה מקומות בברייתות שהיו להם ג"כ מגילות כתובות גם קודם כתיבת המשנה, ולכן א"א לדעת בבירור שמגילה זו משתייכת לחיצונים דייקא.
(ואחר כל זה, יתכן שנשפך מזה אור חדש על בני צדוק הנזכרים במגילה אחרת, ואכמ"ל).

[33]כמו כן הרהרתי דמאחר ובכתביהם של רז"ל לא נזכרו איסיים, ומאידך כותים נזכרו לרוב, ולהבדיל בכתבי יוסיפוס בחלקו האחרון של בית השני, הוא להיפך, שלא נזכרו כותים, ואיסיים נזכרו לרוב, ואילו הצדוקים והקנאים נזכרו גם בכתבי חז"ל ולהבדיל גם בכתבי יוסיפוס, והדבר אומר דרשני.
אם כן יתכן שהאיסיים היו כת מקרב הכותים בכלל, ולכן לא היתה להם התייחסות נפרדת בכתבי חז"ל שלא היה מעניינם לפרט את מנהגי וקבוצות הכותים, מלבד מה שנזכרה העובדה שקיימים גם כותים מסוג 'כותי חבר' [ברכות מז ע"א, נדה לג ע"ב ועוד] ונפק"מ להלכה שם.

[34]אגב יש לציין מה שכתב יוסיפוס שהיו לוחמים איסיים במלחמת הגליל כשהוא לחם שם.

[35]פילון שהיה אדם ערכי מיוסיפוס יתכן שיש לבכר את דבריו על פני יוסיפוס, ואילו את דברי יוסיפוס ניתן לקבל כגיבובי תערובות ידיעות והוצאת דברים מהקשרם, אלא העתקת הלכות על רקע של חצאי דברים המוכרים בסביבתו של יוסיפוס והשערה שלו (בדומה להלכות שהוא מעמיס על הפרושים שדיוקם לא יותר מכך למרות שהוא 'פרושי' לדבריו), כפי שאנו מתייחסים לדברים רבים שהוא כותב כספיקות וחצאי אמיתות.

הדעת נוטה שאע"פ שהיתה כת מן העמים, מ"מ היהודים האיסיים לא זנחו דתם לגמרי אלא הלכו עם עקרונות הכת בהתאם לדת, ומכאן צמחה תורת האיסיים של יוסיפוס שכה רצה יוסיפוס להגדילה ולהראותה כאחד הפלגים המרכזיים ביהדות.
אם נקבל קביעה זו כאמיתית, נמצא שהמגילות בקומראן לא שייכים לאיסיים מקומיים בדוקא, שכן כל הספרים, גם אלו שאינם פרושים, הם יהודים, אלא הינם תערובת של ספריה מקומית של סופרים מכל בני השכבות היהודית והמנבאים למיניהם שעדיין שלטו בקרב עמי הארצות באותה התקופה שנגנזו עקב מאורעות התקופה (בדומה מעט לגניזה הקהירית הכוללת בתוכה פלגים רבים ביהדות, בבליים וארצישראלים, חידושי חכמים או שירות פייטנים ורשימות עמי הארצות, ולהבדיל קראים, ואפילו כתבי צדוקים קדמונים).
ובשולי הדברים אציין כי מה שהניע חוקרים מסויימים להחליט שכל דברי יוסיפוס על האיסיים הם המצאה למרת שהדברים עצמם כמו שהם לא יתכנו אך יוכלו הם לומר כדברינו.

[36]ובפרט מקומות שהיו לו קשיי הכלת המצפון, כמו כשהודיעו לו רשב"ג והכהנים הגדולים לעזוב את הגליל, קיבל חזיון בחלום שמלמעלה נמסר לו להמשיך בתפקידו שם לצורך העם, וכן לפני שבגד בעמו ועבר למחנה הרומאים, דבר שיתכן שהיה יכול לעשות על פי דין התורה המבוררת, אך היו לו קשיי מצפון מלפעול כנגד דרך חיים שחינך והתחנך בה והיה כה שקוע בה עד כה, ולכן שוב קיבל חזיון מן השמים שעליו לפעול כן, וכפי שהעיר לנכון על ההשוואה בין ב' החזיונות המגיה לספר חיי יוסף.

קרא פחות

ב׳ באייר תשפ״דב: הנהגות

למה עסק הרמ"א בפילוסופיה רק בשב"ק (שו"ת הרמ"א סי' ז)

הרב עקיבא משה סילבר

מנהג הרמ"א בזה מיוסד על דברי הגמ' בנדרים שבשבת שונין (היינו שלומדים עם הילדים מה שכבר למדו שלא לייגען בלימוד חדש) משום עונג שבת, וגם על מש"כ הרמ"א גופיה דמי שיש לו הנאה מדיבור ידבר בשבת (ועיקרי הדברים מבוארים בשו"ע אבל הרמ"א הרחיב עוד לענין הנושאים המדוברים כמבואר שם), ועי"ש מה שכתב המשנ"ב בזה בשם האחרונים דיש שכתבו ליזהר מדיבורים בשבת, והמשנ"ב שם אפשר שעשה בזה איזה פשרה, עי"ש, אבל לענין פילוסופיה דעת הרמ"א שהוא טוב לעונג שבת למי שנהנה מזה, ובלבד לת"ח ולא לעמי הארץ, דהרי הרמ"א ביו"ד סי' רמו סובר שאינו טוב למי שלא מילא כריסו בש"ס ופוסקים, ואזיל לשיטתו בתשובתו שם שנקט כן, ומענין לענין מצינו גם לענין שינה בשבת שכ' הרמ"א שע"ה לא יקיימו העונג של השינה אלא יעסקו בתורה ורק ת"ח העוסקים בלימודם כל השבוע, (ויש להסמיך בזה מה דאמרי' גמ' אשר פריו וגו' ת"ח מע"ש לע"ש וכו' והוא מדין עונג שבת כמ"ש או"ח סי' רפ), ולכן גם הפילוסופיא ביום השבת הי' להרמ"א עונג מזה וגם חיבר ספר מזה וגם סבר שהוא מן הסתרי תורה והלך בזה בדרך הרמב"ם ביו"ד שם, הלכך למד בזה בשבת.

להדגיש הדברים הרמ"א לא סבר שיש בזה ביטול תורה לת"ח שמילא כריסו בש"ס ופוסקים לעסוק בזה באקראי וסבר שהוא בכלל ס"ת ששבחו חכמים והולך בדעת הרמב"ם ביסוה"ת ובפה"מ דחגיגה שנקט כן, ומיהו אין הכונה לכל ספרי חכמות שהם בכלל זה ויש בזה כללים, ולכשתעיין במו"נ וביסוה"ת ובמדה"ג פרשת בראשית תבין מה בכלל.

לגבי ספרי חכמות ציינת בסי' שז סי"ז דתליא בפלוגתא אם מותר לקרוא בהם בשבת ולמה עשה כן הרמ"א, והיה מקום לומר דהרמ"א סובר דהחכמות שהם בכלל שיעור קומה ששבחום חכמים (לפי ביאורי הרמ"א וסייעתו) עליהם לא נאמר צד איסור לעסוק בהם בשבת, אבל באמת דהרמ"א בלאו הכי סבר להקל בזה שכך המנהג להקל בספרי חכמות כמו שהביא כבר בדרכי משה שם סק"ח וכן הובא במשנ"ב ושאר אחרונים, והוא בצירוף מה שהיו הספרים כתובים בלה"ק, וכן מבואר בדרכי משה שם שנקט הרמ"א למסקנתו להתיר בספרי חכמות שכתובין בלשה"ק, ומשמע שם שעיקר המנהג להתיר הוא באופן זה, (ויעוי' בפוסקים סי' הנ"ל מה שכתבו בהיתר זה של ספרים הכתובים בלשה"ק), ויתכן שצירף לזה גם מה שרוב ראשונים שציינו שם הקילו בספרי חכמות דלא כהרמב"ם וכדרכו של הרמ"א לילך אחר רובא גם היכא דפליגי אהרמב"ם ובפרט כהמקילין בדברי סופרים דבשל סופרים אחר המקיל, עכ"פ יהיה איך שיהיה הרמ"א בד"מ סובר להתיר בלה"ק בספרי חכמות שיש בו קדושה מצד עצמו ונקט כן בדרך אפשר דגם להרמב"ם גופיה אפשר דמודה להתיר בלשה"ק, וממילא אין מה להקשות על הרמ"א מה שנהג הוא עצמו כן.

ויש לציין בזה עוד דאף דאמרי' בגמ' בסוכה דמעשה מרכבה דבר גדול וסובר הרמ"א כדעת הפילוסופים דהכונה לענייני הטבעיים, אעפ"כ נראה שהוציא הרמ"א המאמר מפשטותו מכורח הסברא דלא יתכן שיש לעסוק בעניינים אלו יותר מן התורה, ואין חכמי אומות הבקיאים בדברים הללו גדולים מחכמי ישראל הבקיאים בתורה, אלא אדרבה נקט הרמ"א מסברא מהא גופא שלא לעסוק בזה קודם שמילא כריסו בש"ס ופוסקים, וזה לא רק מחמת שלא לבוא לידי טעות אלא גם מחמת שהעיקר הוא ש"ס ופוסקים כדמשמע בלשונו ביו"ד שם.

ויש לציין דהרמ"א הביא אף מספרו של רבי משה ב"ר חסדאי תקו מפולוניא ולא ראה בזה מניעה מצד מה שנזכר בספרו מענין האלהות ואזיל לשיטתו שאין להזניח הגדולים אשר בארץ במה שעסקו באלהות גם מה שלא נפסק להלכה כמותם ואפשר להזכירם במה שאינו סותר אמונתינו.

לענין השאלה מה היא תפילת אריסטו הנזכרת בתשובת הרמ"א שם עי' בספר מאמרי טוביה עמ' קנח מש"כ בזה.

רק מאחר שנתת הדיבור על הענין, יש להעיר דבאופן כללי אין צריך להרחיב ולהתעכב על ענייני הפילוסופיא של הקדמונים שהיו לפני שנתפשטה קבלת האר"י שכבר ידוע דהאידנא נהגי' זה כדעת שאר מפרשים שציין תשובת הרמ"א שם (ויש לציין דבנוסף לראשונים שהביא בתשובת הרמ"א שם כנגד הפילוסופיא יש גם להרא"ש לשון חריפה בזה), אחר שנתפשטה דעה זו בקרב האחרונים האחרונים שסתרי תורה אין הכונה לפילוסופיא, ואדרבה אין הפילוסופיא שיכת לתורה, וכמ"ש בבהגר"א בביאורו על הרמ"א ביו"ד שם (ויש קצת ט"ס בדפוסים בלשון הגר"א שם, ועי' בספר הגאון מה שהביא שם בענין הגירסא ועוד מ"מ בזה וכן בספר משנת החלומות שציין המו"מ בזה), ובחיבורי על המדרש הגדול ציינתי דברי הלשם בזה מש"כ על שי' הרמב"ם בזה בנחרצות שאין לעסוק בזה האידנא.

קרא פחות

כ״ג באדר א׳ תשפ״דב: איסור והיתר

האם מותר להזכיר שמות עבודה זרה של זמנינו

הרב עקיבא משה סילבר

אין היתר להזכיר שמות של ע"ז כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קמז ס"א וכדברי ספר החינוך שהבאת, מלבד שמות ע"ז הכתובים בתורה (ראה שם ס"ד). ומ"מ לענין שמות עבודה זרה שלא נתקנו דרך כבוד אלא נשתרבבו משמות שקראו האנשים את הע"ז ...קרא עוד

אין היתר להזכיר שמות של ע"ז כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קמז ס"א וכדברי ספר החינוך שהבאת, מלבד שמות ע"ז הכתובים בתורה (ראה שם ס"ד).

ומ"מ לענין שמות עבודה זרה שלא נתקנו דרך כבוד אלא נשתרבבו משמות שקראו האנשים את הע"ז עד שנקבעו להיות שמות הע"ז, יעוי' מה שכתב בביאור הגר"א (שם סק"ג בשם הגהות מיימוני סוף פ"ה מהל ע"ז בשם היראים סי' רמה), שאינו אסור אלא שם שניתן לה לשם אלהות, אבל שם הדיוטות, אע"פ שעשאוהו אלוה, כיון שבזה השם אין בו אלהות ואדנות וגם לא ניתן לו לשם כך מותר, דכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו, בשם אלהות הקפיד הכתוב, וכן תנן בע"ז (ח ע"א) אלו וכו' קלנדא סטרנורא וקרטסים, שאלו שמות הדיוטות הן, ובכמה מקומות הוזכר אותו האיש ותלמידיו בש"ס וכו', וכן כתב המרדכי (רמז תתט) עכ"ל הגר"א.

ומ"מ צריך שלא יקראם כמו שמזכירים אותם הגוים לשון חשיבות, עי"ש בשו"ע ס"ב ובבהגר"א שם.

ומ"מ בכל שם של ע"ז אפי' שם שנקרא על ידיהם לשבח אם רוצה להזכירו מה שיהיה מותר לו לעשות וגם יקיים מצוה בזה הוא להזכיר שם הע"ז בצורת גנאי, כמ"ש בתמורה טו שמקיים בזה ואבדתם את שמם, וזה מותר בכל שם ע"ז.

מה שהבאת דברי היערות דבש ח"ב דרוש ב' לענין היאך מותר להזכיר שמו של המן שהיה ע"ז, ודמכללתא ומלבשתא היו שמות ע"ז, יש"כ, וכן בנו"כ ביו"ד שם הזכירו ד"מכללתא ומלבשתא" וכו' הם שמות עבודה זרה, ויש לציין דבחלק מהראשונים בברכות שם דף ח' מבואר דבתרגום אונקלוס לא היה תרגום לפסוק זה כלל, אלא רק בתרגום ירושלמי (ומה שאנו אומרים הוא תרגום ירושלמי שהכניסוהו המדפיסים לעצם פנים התרגום אונקלוס), ויתכן לומר שהטעם שלא רצה לתרגם כמו שתרגם הרבה עיירות שבתורה וכאן פסוק שלם של שמות ערים ברציפות לא תירגם, אפשר משום שהתרגום אונקלוס לא רצה להזכיר שמות ע"ז שלא נזכרו במקרא, ויל"ע.

קרא פחות

י״א באייר תשפ״ב

בביאור המקראות ושבת עד ה' אלהיך וגו'

עם סגולה ישן לא מוגה

במ"ש ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך ובכל נפשך וגו' ומל ה' את לבבך ואת לבב וגו' בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו' ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו'. והקשה כת"ר שליט"א: א. אמאי בעינן שימול ה' ...קרא עוד

במ"ש ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך ובכל נפשך וגו' ומל ה' את לבבך ואת לבב וגו' בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו' ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו'.

והקשה כת"ר שליט"א: א.

אמאי בעינן שימול ה' את לבבו כיון שכבר שב.

ב.

מהו ביאור הפסוק למען חייך.

ג.

מהו ואתה תשוב ושמעת וגו', דהרי כבר מל ה' את לבבו ומה שייך להוסיף יותר ע"ז, ע"כ.

תשובה - הנה מהר"ם אלשיך ז"ל [על דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ב] עמד באלו, והקשה עמהם עוד הרבה קושיות כדרכו ע"ש, ונעתיק טיפה מהן והיו לאחדים בידינו, וז"ל: אומרו ומל ה' אלהיך כו', יראה כי עד כה לבם ערל ואיך ייטיב להם את כל הטובה לשוב שבותם ולקבץ גלותם ולהביאם אל הארץ אשר ירשו אבותם ולהטיבם והרבותם מאבותם אם עדיין ערלי לבב המה.

ומה ענין אומרו למען חייך וכו'.

אומרו ואתה תשוב כו', שיורה כי עד כה לא שב, והלא הכתוב אמר למעלה אחר התשובה כאומרו ושבת עד ה' כו', ועוד הוסיף ואמר ומל ה' אלהיך כו' שהוא תוספת על התשובה הנזכרת, ואיך יאמר אחרי כן ואתה תשוב ע"כ.

וביאר שהתשובה שם בתחילת הפרשה מיירי על גלות בבל ושאריהם, ואח"כ כבר מיירי על גאולה האחרונה, וכתב שם וז"ל: וכל זה הוא על כי עדיין אין התשובה בכל אחד מן הגליות רק מיראה.

ועל כן הוצרכו ללכת מדחי אל דחי.

אלא שבסוף בגאולה האחרונה ומל ה' אלהיך את לבבך כו' שתהיה מאהבה.

ומה שלא עשה כן בפעמים הראשונים, הלא הוא למען חייך, והוא כי אז יעשה לפנים משורת הדין.

והוא כענין מאמרם בראש השנה (דף טז ב) באומרם שלש כתות ליום הדין, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה לגיהנם, צדיקים גמורים לאלתר לחיי עולם, בינונים רב חסד מטה כלפי חסד.

ולמה נשתנו אז מעתה, כי בכל ראש השנה הבינוניים תלויים עד יום הכפורים ואינו מטה כלפי חסד.

אך הוא כי כעת יש זמן לתלות, אך אז לא יאריך באשר הוא סוף הזמן וה' חפץ חייהם על כן מטה כלפי חסד.

ועל דרך זמן זה יאמר פה כי הוא יתברך ימול את לבבם להכינם, יזכו אל כל הטובה ההיא, למען חייך כי בעת ההיא אין תלויה רק או חיי עולם או גיהנם.

על כן יעשה למען חיינו כי הוא מלך חפץ בחיים.

או כפשט הכתוב (יחזקאל יח לב) כי לא אחפוץ כו' כי אם בשובו מדרכיו וחיה, וזהו למען חייך.

ולגבי ואתה תשוב וכו' ביאר שם שזהו צואה מעיקרא שלא יחטא, וז"ל [פרק ל פס' ח]: ועל הדרך הזה יאמר למה תחטא ושבת ותהיה גולה ותאבד כל אשר לך ובניך ובנותיך כמה פעמים, בבטחון כי באחרית הימים אחדש אתכם בכל טוב, והלא טוב טוב לך כי מעתה טרם תגלה אתה בעצמך תשוב בתשובה.

וזהו ואתה תשוב כלומר מעצמך, ולא על כי באה עליך הקללה ושמעת כו' ותרויח, כי (ט) והותירך ה' אלהיך אותך בארצך בכל מעשה ידך בפרי בטנך כו' כי טוב אשר לך משתאבדם ותקנה זולתם עכ"ל.

והנה הטעם שהעתקתי תחילה את דברי האלשיך הוא משום שהוא ז"ל עמד על כל קושיותיו בייחוד בפ"א, אכן אי"ז ממש דרך הפשט, ועתה נבוא לפרש הדברים ע"פ דרך הפשט כנלענ"ד, לאורם של רבותינו ז"ל חכמי הראשונים והפרשנים.

הנה ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו, וגם אם ישוב כמה פעמים בתשובה בלב שלם, רוב בנ"א בסכנה שעלולים ליפול שוב ואכמ"ל.

ועיין סוכה נ"ב א' שיצה"ר הקב"ה מתחרט עליו שבראו.

והנה אם אדם רוצה שיהיה לו ערב שלא יחטא לו יוכל כל נברא להתערב על ד"ז, ומי שיוכל ליתן עירבון ע"ז הוא רק הבורא בכבודו ובעצמו אם יאמר שמסיר היצה"ר הטבע הרע מעמו.

וז"ל הרמב"ן דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו, ומל ה' אלהיך את לבבך - זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך.

ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע.

אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.

והיא המילה הנזכרת כאן.

כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.

וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (רמב"ן בראשית ב ט).

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל - לב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי.

ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.

וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון.

וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה.

כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ.

עכ"ל הרמב"ן ז"ל בזה.

וכ"כ רבינו בחיי דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו: ומל ה' אלהיך את לבבך.

כתב הרמב"ן ז"ל: שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב, והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב: (ירמיה ט, כה) "וכל בית ישראל ערלי לב", וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא "מול לב", ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב כי ישוב הזמן למה שהיה קודם חטאו של אדם, וזהו שאמר ירמיה: (ירמיה לא, ל - לב) "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה", "לא כברית אשר כרתי" וגו', "זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה", וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב עכ"ל רבינו בחיי.

ב) ומה שתמה עמ"ש למען חייך - איני יודע מה תמיהה הי"ל בזה, אם לא שהיה באמתחתו לדבר שום דרוש ע"ז, כמו דרוש של הר"ם אלשיך ז"ל, שע"ז כיון מתחילה, אכן בודאי ע"פ הפשט הפשוט מי ששומר מצות ה' זוכה לחיים טובים ואריכות ימים, וצדיק גמור זוכה לחיים טובים בעה"ז כמ"ש בפ"ק דברכות, וכ"א בת"י כאן: מן בגלל דיוגדון חייכון עד עלמין, פי' מן בגלל שיאריכו חייכם עד עולמים.

וכן פי' המלבי"ם [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו], למען חייך.

שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה.

וז"ל הרמב"ם פ"ט מהלכות תשובה [הלכה א]: מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

[ובהלכה ב - ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ"ל הרמב"ם.

וז"ל ס' הכתב והקבלה {הג"ר יעקב צבי ב"ר גמליאל מעקלענבורג, תלמיד רבי עקיבא אייגר, ורבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה.

}דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ו למען חייך.

הוא היעוד האחרון שאין אחריה עוד, המסובב מעבודת השם באהבה בלב ונפש, ומה לך מעלה גדולה יותר מזה מהוי' שאין אחריה עוד, חיים שאין אחריה מות, חיי עולם בנעימות נצח ע"כ.

ג) ומ"ש ואתה תשוב, והקשה איך יתכן שיצטרך לשוב אחר שמל ה' ערלת לבו.

תשובה - נראה דאין המילה תשובה גמורה בפועל, אלא בבחינת בא ליטהר פותחין לו, והייינו להסיר היצרים המניעין והטורדין מעבודת ה' וכמ"ש הרמב"ן, ועיקר התשובה בין קודם המילה ע"מ לירצות ליטהר, ובין לאחר המילה ע"מ להשלים א"ע ולהזדכך במעשיו בפועל זוהי עבודה המוטלת עליו.

דמילה אינה אלא לעקור הרוע שבאדם, ועליו עדיין לעמול ולטרוח עוד להוסיף אהבה על אהבתו ומעלה על מעלתו.

וארז"ל באיכה רבתי פרשה ה: השיבנו ה' אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע שלך הוא השיבנו, אמר להם שלכם הוא שנאמר (זכריה א') שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה', אמרה לפניו רבש"ע שלך הוא שנא' (תהלים פ"ה) שובנו אלהי ישענו לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה, ע"כ דברי חז"ל, ומיהו לדידן ב' הפסוקים אמת.

ומבואר מזה דיש בחינות שצריך האדם להשלים עצמו קודם שישלים אותו ה' ויש שצריך לקבל סיוע מתחילה ואח"כ יוכל להשלים עצמו יותר ויותר, והא בלא הא לא סגיא.

וזהו יסוד גדול בכל התשובה הלזו.

והאוה"ח הק' פי' דהמילה הוא כנגד מצות ל"ת וה'ואתה תשוב' הוא כנגד מ"ע.

וראיתי דבר חידוש בפי' פס' זה בספורנו [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ח] וז"ל: ואתה תשוב.

תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תע"בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד (ירמיה ד, א).

וכן כתב בס' הכתב והקבלה וז"ל [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס' ח]: ואתה תשוב ושמעת.

תשוב תנוח כמו בשובה ונחת, וזה בהגלות גואל צדק אחר אבדן האלילים, כלומר המה יאבדו ואתה תע"בשובה ונחת, שלא יוסיף לגלותך, כמו שביאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד; ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שלא תחודש דת [כ"ז מספורנו].

ודע שמקרא זה הביא החכם רשד"ל { א"ה הבאתי זה מתוך לשון הספר בלא למחוק, אף שאין אנו יודעים אופיו של אותו האיש.

}למופת ברור וחותך מן התורה עצמה, כי לא בלבד שלא קצבה התורה זמן להפסק חובות הגוף, אלא גם שאמרה בפירוש שהמצות השמעיות לא יפסקו לעולם, ושאף לעתיד לבא ישאר חיובם עלינו ולזרענו עד עולם, כי הכל מודים שפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו', נאמרה לעתיד לבא, כי כל עניני' מורים כן שמדברת על זמן הגלות שבו כבר באה עלינו הברכה והקללה בכל הגוים אשר הפיצנו ה' בהם, והבטיח שיקבצנו מקצה השמים ושיטיב לנו יותר מאבותינו, וכל זה לא נתקיים עדיין, ואין מי שיתעקש להכחיש זאת, והנה בסוף הענין בדברו על זמן הגאולה העתידה אחרי קבוץ הגליות אמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, הרי שגם לעתיד נשמור ונעשה את כל מצותיו ואין לומר שיהיו מצות חדשות, שהרי הוסיף אשר אנכי מצוך היום היינו המצות עצמן הכתובות בתורה; יבושו ויכלמו האנשים החכמים בעיניהם הפורקים מעליהם שמירת המצות השמעיות עכ"ל.

קרא פחות

י״א באייר תשפ״ב

בעניני פתרון חלומות

עם סגולה ישן לא מוגה

{בע"ה עש"ק פר' וישב ע"ו מודיעין עילית קרית ספר} שאלה כתיב (בראשית מ' ח') ויאמרו אליו חלום חלמנו ופתר אין אתו ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי, והנה בברכות נ"ה ב' גרסי' א"ר ביזנא בר ...קרא עוד

{בע"ה עש"ק פר' וישב ע"ו מודיעין עילית קרית ספר} שאלה כתיב (בראשית מ' ח') ויאמרו אליו חלום חלמנו ופתר אין אתו ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי, והנה בברכות נ"ה ב' גרסי' א"ר ביזנא בר זבדא א"ר עקיבא א"ר פנדא א"ר נחום א"ר בירים משום זקן אחד ומנו ר' בנאה עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה אטו כל החלומות הולכים אחר הפה קרא הוא אין וכדרבי אלעזר דא"ר אלעזר מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה שנאמר (בראשית מ"א י"ג) ויהי כאשר פתר לנו כן היה אמר רבא והוא דמפשר ליה מעין חלמיה שנאמר (בראשית מ"א י"ב) איש כחלומו פתר עכ"ל, ומשמע שכל אחד יכול לפתור חלום, ולא בעינן איש אשר רוח אלהים בו.

וכן בר הדיא שפתר חלומות לטובה או לרעה כפי מה שהיו משלמים לו, וכן הוה, בברכות נ"ה ב' ע"ש, וע"ש ברא"ש פ"ט סי' ה' שהחלום ילך לפני ג' מאוהביו להטבת חלום, שיפתרוהו לטובה, וקשה דבגמ' שם כמה דפים נזכרו על פתרון החלומות, ואינו מובן דהרי כל החלומות הולכין אחר הפה (מחכ"א).

תשובה ראשית כל יש לידע דלכו"ע אי"ז שכ"א ממש יכול לפתור חלומות, אלא כמש"ש התוס' דרק מי שנולד במזל שיכול לפתור חלומות יוכל לפתור, וז"ל נ"ה ב' ד"ה פותרי, פירש ר"י דמזל שעת הלידה גרים ואין הדבר תלוי בחכמה ע"כ.

ובעיקר הקושיא נראה דיש ב' מיני פתרון חלומות, דיש מין פתרון שהוא להודיע מה באים משמים לרמוז ע"י החלום, ומה מסתתר מאחוריו, וזה ודאי לא תליא אלא בחכמה, וכמו שרז"ל והגאונים כתבו הרבה כללםי בזה, ויש עוד מין פתרון שתלוי בפה, והוא כח סגולי מסודות הבריאה שנתן הקב"ה כח בחלום שיוכל לקבוע דברים בעולם ע"י פתרון שיאמר עליו, וזהו דוקא ע"י אדם שנולד ראוי לכך וכנ"ל.

ועפ"ז יתיישב עוד מ"ש בגמ' שם שראה רבא הספר של בר הדיא שכתוב שם כל החלומות הולכין אחר הפה.

ועי"ז הבין רבא שעשה הכל כרצונו לפי המעות שקיבל.

ואינו מובן דאטו לא ידע רבא מה שאמר ר"א שכל החלומות הולכין אחר הפה.

ונראה לפ"ז דרבא היה סבור שבר הדיא חכם גדול הוא ומשתמש בחכמה עליונה לידע סתרי החלומות והרמזים שלהם, ומש"ה א"ש מה שלא היה אכפת ליה שלא לשלם לבר הדיא, אע"פ שהי"ל להבין דכיון שכל החלומות הולכין אחר הפה, יש לידע שבר הדיא אומר הכל מעצמו, כמו שכך היה באמת, ולא עוד אלא שהלך אליו אח"כ עוד ועוד אע"פ שפתר לו את החלומות לרעה, היינו משום שהיה סבור שהכל עושה כפתרון האמתי ואינו מעלה ואינו מוריד, והטעם בזה שמא היה בר הדיא אדם נאמן אצל רבא ולא חשד אותו בכך.

ומש"ש בגמ' חלמא דלא מפשר כאיגרתא דלא מיקריא, היינו במין חלום כזה שלא בא לרמוז כלום אלא רק יוכל להפתר ע"י אדם פותר חלומות, דיש חלום ע"י מלאך ויש ע"י שד, ויש חלומות שאין להם פתרון עד יבוא מאן דהוא ויפתרנו.

אך י"ל דבאמת גם חלום רע מעיקרו יתכן לשנותו ע"י פותר חלום כדמשמע מדברי הרא"ש הנ"ל, [ועיין מ"ש לקמן על דברי הרא"ש עוד].

וז"ל תוס' הרא"ש בברכות שם, יטיבנו בפני ג' - אע"ג דאמרי' לעיל כל חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא מ"מ יש לדאוג ממנו וצריך הטבה ע"כ, ובזה מתיישב מ"ש כל החלומות הולכין אחר הפה בלא חילוק, דאילו להצד הראשון הנ"ל יש חילוק בין החלומות.

ומסתפקנא לפ"מ שכתבו הפוסקים שאין החלומות שלנו רומזים את פתרונם, האם היינו דוקא פתרונות הכתובים בסידור יעב"ץ כלשון החזו"א ע"ז, או ג"כ לו יצוייר על אדם שקים לן עליו שנולד במזל הנ"ל שכתבו התוס' שאם נולד במזל זה יוכל בפיו לפתור חלומות, מה יהא האמת בזה, אם יש משמעות לחלום בכה"ג או לא, דהנה מה שאין משמעות לחלומות בזמנינו הוא משום פחיתות בני האדם השתא, שאין ראויין להתשר להן דברי עתידות, אבל לפמשנ"ת דיש ב' מיני חלומות וגם חלום שלא בא לרמוז יוכל להפתר, א"כ גם חלומות דידן אם יפתרם אדם כזה שמא יהא דינם כך.

ושייך להסתפק גם להצד הב' הנ"ל [בד"ה אך י"ל].

אכן י"ל דגם אם כל חולם יוכל להפתר ע"י בר מזל, שמא מ"מ אין בני מזל כאלו היום בזמנינו.

ומש"כ הרא"ש ג' מאוהביו, יש להסתפק אם חולק ע"ד התוס' וס"ל דגם מי שלא נולד באותו המזל, או דלמא שאין חולק על התוס', אלא דחיישי' שמא ג' בני מזל כזה יזדמנו לו, א"נ כו"ע מודו דעכ"פ קצת יוכלו להועיל בזה כמו בברכת הדיוט, ועיין ג"כ בראשונים בנדרים ח' א' גבי נידוהו בחלום וכו' על כח הסגולי של י' בנ"א האומרים שלום ע"ש.

ובתוס' הרא"ש שם ד"ה עשרים וארבעה כתב נראה שהדבר תלוי בשעה ובמזל שנולד בו האדם שפתרון חלומותיו מתקיימים ולא הכל ברוב חכמתו ואלו נולדו במזל לפתור חלומות, וזה כעין דברי התוס', ולא ממש כדברי התוס' דאין הדבר תלוי בחכמה, ולדבריהם עכ"פ חלומות מסוימים י"ל דאין תלוי בחכמה כלל, אלא כתב ולא הכל ברוב חכמתו, היינו דאין החכמה קובעת לגמרי, ומ"מ אין להביא ראי' בדעת הרא"ש מתוספותיו לפסקיו, כידוע.

אחר כל זה ראיתי במהרש"א בח"א שכתב, שכל החלומות כו', כבר האריך בעל העקידה בקושיות בדבר זה, וז"ל, כי איך תתחלף הוראות חלום כפי חילוף הפותר אותו כרצונו כו', לא טוב ולא רע כעובדא דבר הדיא כו', ופלא גדול מזה כו', כ"ד פותרי חלומות כו', והאריך בקושיותיו ובתירוצו ליישב כל זה ע"ש, אבל אין כל הסוגיא מתיישבת לדבריו, ואין להאריך כי הוא מובן מעצמו, אבל הנראה דהדברים כפשטן וכמשמען, כי יש לפעמים לחלום אופנים הרבה לרעה ולטובה מעין החלום, כדאמר רבא והוא דמפשר ליה מעין חלמא, ובזולת הפתרון אפשר שהוא לא טוב ולא רע כמ"ש רב חסדא חלמא דלא מפשר כו', ופירש"י דלא מיקרי לא טוב ולא רע שכל החלומות הולכין אחר הפתרון עכ"ל, ויותר מזה שגם החלומות שפתרונם הקרוב לאמתי לטובה אפשר שישתנה לרעה ע"י הפתרון כדמוכח מההיא דהרואה באר בחלום ישכים כו' ע"ש, ואין זה דבר זר לקבל כי כמו שמצינו שיש כח בנפש האדם לפעול בעינו לטוב כדכתי' טוב עין הוא יבורך וכן בהפך ברע עין כבלעם ובכמה מקומות וכיוצא בזה בדבורו הקל כדאמרי' לעיל ז' א' אל תהא ברכת הדיוט כו', ואל תהא קללת הדיוט קלה בעיניך, מגילה ט"ו; כ"ח; ב"ק צ"ג, וכן הוא הדבר הזה, שניתן כח לפה להוליך את החלום כפי פתרונו, אם הוא מעין החלום, וקרוב לזה כתב בע"י, ולפי הסוגיא דשמעתין דג' מיני חלומות הן, הא' שהולך כולו אחר הפה ובלא פתרון אינו לא טוב ולא רע ומזה המין א"ר חסדא כל חלמא דלא מפשר וכו' כפירש"י והך דרבי בנאה בכ"ד פותרי חלומות וכל הני עובדי דבר הדיא וזה החלק מהחלומות שע"י שד שהוא שוא בזולת הפתרון והמין הב' שיש לו פתרון קרוב לאמתי ויתקיים בלי פתרון אמנם ישתנה ע"י פתרון אפילו מטוב לרע ומרע לטוב כההיא דהרואה באר בחלום כו' כמ"ש במקומו לקמן ומזה המין הם חלומות של ב' סריסי פרעה אשר חלומם האמתי היה על העתידות כמפורש פ' ג"ה (חולין צ"ב) אפסוק ובגפן שלשה שריגים וגו' וזה החלום שע"י מערכת השמים והג' החלום אשר אין לו פתרון כ"א הא' האמתי ואינו משתנה כלל כחלום של יוסף הצדיק והוא ע"י מלאך דכתיב בחלום אדבר בו ומה שמתענין על קצת חלומות לפי שאפשר שהוא ע"י מלאך ולא ישתנה בפתרון אחר כ"א בתשובה ומעשים טובים ודו"ק עכ"ל המהרש"א.

ויעויין עוד מה שכתב בדבריו אחר זה.

קרא פחות

י״א באייר תשפ״ב

מכתב למרן שליט"א (ה)

עם סגולה ישן לא מוגה

{שאר המכתבים בכת"י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע"ע. } כמה תשובותמ מרן רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי שליט"א לפי סדר הפסיקתא {[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס"ד]} פיסקא ד - פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה ...קרא עוד

{שאר המכתבים בכת"י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע"ע.

}

כמה תשובותמ מרן רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי שליט"א לפי סדר הפסיקתא

{[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס"ד]}

פיסקא ד - פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, א"ר אייבו לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, א' המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמ' הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

אמרי' ברפ"ק דיומא ב' א' פרה לאו בת כפרה היא, וק"ל ממ"ש בספ"ג דמו"ק כ"ח א' מה פרה אדומה מכפרת, וכמש"ש התוס' ע"פ המדרש [פסדר"כ פ"ד - פרה] תבוא פרה ותכפר על צואת בנה.

תשובת מרן שליט"א: המצוה מכפרת לא הפרה.

פיסקא ה - החדש הזה ר' קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר, אל[ה] (א) מועדי י"י (ויקרא כ"ג), מיכן והילך, אשר תקראו אותם (שם), אמ' להם (נ"א א"ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי.

בשקל הקדש הל' קידוש החדש כתב מרן שליט"א וז"ל: וקודם מתן תורה אין אנו יודעים איך קבעו אם ע"פ הראיה או ע"פ חשבון עכ"ל.

וכפל דבריו עוד שם בבהה"ל דף מ"ח ב', די"ל שאז [בעקדת יצחק] קדשו ע"פ האיה עכ"ל.

וצ"ע להמבואר כאן בפסיקתא שלא קדשו אז ע"פ הראיה, וכ"ה בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ג.

תשובת מרן שליט"א: יש"כ.

ואח"ז שלחתי בזה"ל: הנה החזו"א באו"ח סי' ק"מ חקר אם קודם יצי"מ ומ"ת קדשו ע"פ הראיה או חשבו ע"פ החשבון, ולא פשטה, והעתיק מרן שליט"א דבריו בסתמא בספרו הגדול שקל הקדש הלכות קידוש החודש פ"ה ה"ג סקי"ב, וכפל דבריו בבהה"ל פ"ד ה"ד די"ל דאז קדשו ע"פ הראי' כו' עכ"ל, והצעתי לפני מרן שליט"א במכתב דהרי תלמוד ערוך הוא בידינו בירו' פ"א דר"ה ה"ג דגרסי' התם לשעבר אלה מועדי ה' כו', [ועוד אי' שם לשעבר רבות עשית וכו', וכ"ז איתא גם בפס"ר ופסדר"כ פ' החדש].

והשיבני מרן שליט"א בכי"ק: יש"כ.

והנה אח"ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש' בא בפ' החדש הזה לכם אי', תני עשה ירח למועדים א"ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה"ד החדש הזה לכם, ואי' בשכל טוב (בראשית ל"ד כ"ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר"א פ"ח פליג עכ"ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ' אלי כנ"ל, וא"כ הדרא קו' לדוכתה, והשתא מיהא מ"ט לא העתיק כ"ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט"א: יפה העיר ויש"כ.

פיסקא כב - שוש אשיש כתיב הלא אתה תשוב תחיינו (תהלים פה: ז).

א"ר אחא עמך ועירך ישמחו בך.

ושאלתי את מרן שליט"א מהיכא דריש לה, ואמר לי דשמא דריש לה מפסוקים סמוכים, ושאלתי אם דריש לה ממש"כ אח"ז (תהלים פרק פה, י) אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו, ואמר לי מרן שליט"א יכול להיות, ואח"ז חשבתי שעיקר כונת מרן שליט"א היו לדברי רש"י (דברים פרק לב) בפ' וכפר אדמתו - ומה היא אדמתו עמו.

כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב.

וכולן באותו מזמור (תהלים פה).

האם לזה היתה כונת מרן שליט"א, והאם אפש"ל כן.

תשובת מרן שליט"א: הכל נכון.

פיסקא ל - סוכות הנה יום בא לי"י וחולק שללך בקרבך (זכריה יד: א).

א"ר פנחס בר חמא הכהן מהו שללך, ביזתך, אלא מהו שללך, שליך ולא שליך, מפני שבשעה שעלו אומות העולם לירושלם והחריבוה התחילו כל ממונם של ישראל להריק, שנא' הצגותי ככלי ריק (ירמיה נא: לד).

ואחר כך הפכו כל כלי בית המקדש ושברו אותם ונטלו אותם ולא הניחו שם כלל אלא לקחו הכל, שנא' אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים (מלכים ב' כה: טו).

ואת הים הנחשת ואת הבקר שברו כשדים וישאו נחושתם בבלה (שם שם יג).

א"ל הקב"ה חייכם אין אתם מפסידים אלא עלי להביא זהב, תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף (ישעיה ס: יז).

והנה במה שנתקשו דהול"ל ביזתך, י"ל לפמ"ש רש"י במדבר ל"א י"א דשלל שייך רק על מלבוש ותכשיטין, אבל יש להבין מ"ש שליך ולא שליך, ואולי י"ל כיון שתחת הנחשת אביא זהב, א"כ היותר אינו שליך.

תשובת מרן שליט"א: לא זכית עדיין.

פיסקא ל - סוכות ואומר הקדוש ברוך הוא הן שאתה מבטל ממנו מלחמות אומות העולם ואמת שאתה מביא תחת הנחושת אביא זהב, אותו הדם שנשפך מה אתה עושה, א"ל על הבטחת הממון הבטחתי אתכם אבל ההם איכפת לי, וניקיתי על כל אבל על דמם לא ניקיתי, שנא' וניקיתי דמם לא ניקיתי וי"י שוכן בציון (יואל ד: כא), זו אחרון.

לאיזה אחרון הכונה, ושמא שבית האחרון ישפוט ה' את הגוים.

תשובת מרן שליט"א: באחרית הימים.

פיסקא ל - סוכות וי"י שוכן, עד עכשיו דינו של אדם היה ממתין עד שאשב בציון ונדון אותם ונוציא עליהם אפופסין, דכתי' כי שם אשב לשפוט את כל הגוים מסביב (יואל ד: יב), אמר לפניו רבונו של עולם אימתי הדין הזה, אומר להם אין לכם אלא לחכות לי, שנא' לכן חכו לי נאום י"י ליום קומי לעד כי משפט וגו' (צפניה ג: ח).

אומר לפניו רבונו של עולם והיאך הדין יוצא, ביד מלאכים הם נמסרין או בגיהנם הן נידונים, אומר להם הב"ה הכל מכם והרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים, שנא' גואל הדם הוא ימית את הרוצח (במדבר לה: יט).

ולא עוד אלא בעולם הזה כל מי שעושה מלחמה עמכם כאלו עמי הוא עושה, שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת בני ישראל (שם לא: ב), וחזר ואמר לו לתת נקמת י"י במדין (שם שם ג).

וכן דבורה אמרה כי לא באו לעזרת י"י לעזרת י"י בגבורים (שופטים ה: כג).

ואף לעולם הבא עומדים כל אומות העולם להכחיד אתכם, שנא' אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג: ה).

ולא עליכם בלבד אלא עלי, שנא' התיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על י"י ועל משיחו (שם ב: ב).

ומה אני עושה להם, מוסרם בידכם ואתם גובין נקמתי מהם, שנ' ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה: יד).

וכתי' ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון (זכריה יד: ו).

דינו של אדם - באיזה אדם מיירי, ולהלן משמע שתובע דם כל ישראל שנהרגו, וא"כ מהו דינו של אדם, דמשמע אדם מסוים.

תשובת מרן שליט"א: דריש ל' דם.

פיסקא ל - סוכות א"ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא' התמלא בסוכו עורו וגו' (איוב מ: לא).

סגור חותם צר (שם מא: ז), א"ר אבא בר כהנא רבותינו שבדרום אחד מהם אומר סגור כל החתמות הניצררים.

וחבירו אומר סגור כל החותמות המצררים.

ד"א סגור חותם צר, א"ר ברכיה הכהן אמר הקדוש ברוך הוא סגרתי עליו וחתמתי עליו והצררתי עליו.

הנה קרא מיירי גבי לויתן, ויש לידע מה הם החותמות שנזכרו כאן, וגם מהו החילוק בין נצררים למצררים.

תשובת מרן שליט"א: דרשו על בנ"א.

פיסקא ל - סוכות וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (שם ד: ו).

זש"ה לי"י הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג: ט).

אמר ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שלך היא להיות עושה ניסים וישועה לנו, שנא' לי"י הישועה (שם).

ומה עלינו להיות אומרים לפניך, שירים וזמרים.

מה כת' לכאן, לי"י.

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, אותה שעה כשתעשה לנו נסים האלו אין אנו כפויי טובה אלא אף אנו אומרים שירים וזמרים.

מה כת' אחריו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה: א).

"מה כת' לכאן לי"י" - יש לידע מה באו לדרוש מזה עוד, ואם באו לפרש תחילת הפסוק הו"ל למיתני לזה מעיקרא.

תשובת מרן שליט"א: בסדר הפסוק.

פיסקא אחריתא - וזאת הברכה ד"א וזאת הברכה.

ר' איבו ורבנין.

ר' איבו אמר תפילה קודמת לברכה, מאי טעמא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב: ו), ואחר כך ברכה.

ולא ידענא היכן נזכר כאן ברכה.

תשובת מרן שליט"א:.

האם ראוי להוציא לאור פירושינו לפסיקתא וכו'.

תשובת מרן שליט"א: תוציא.

ראיתי בס' אוצר ישראל (ערך בובר-באבער) תמונה מה"ה שלמה בובר [בעל ההערות ותיקונים על הפסדר"כ] ללא כיסוי ראש, והנה מאחר והוצרכתי להעתיקו בביאורינו כו"כ פעמים, האם יש להשמיט את שמו.

תשובת מרן שליט"א: גם המ"ב מביאו וכותב המגי'.

{והוספתי איזה תשובות מתוך מה ששמעתי ממרן שליט"א בע"פ}

ש.

איתא בפסיקתא פ' איכה, קריה נאמנה קרתא חדתא, ויש להבין מהו קרתא חדתא, במה היא חדשה.

תשובת מרן שליט"א: מכיון שהיא חדשה היא נאמנת.

ש.

ירושלים היתה כבר זמן רב לפני כן, ועוד בזמן אברהם אבינו.

והשיב מרן שליט"א: 'עתה היא התקדשה', והיינו משום שהיא התקדשה עכשיו נחשבת חדשה ולכן היא נאמנה.

ש.

איתא בריש פ' שוש אשיש (כב): כתיב הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך (תהלים פה ז).

אמר רבי אחא עמך ועירך ישמחו בך, ויש לשאול איך דורש זה מהפסוק.

תשובת מרן שליט"א: אפשר שנדרש מהפסוקים הסמוכים.

ושאל מרן שליט"א: מה כתוב בסמיכות לזה.

והשבתי שנאמר באותו המזמור 'לשכון כבוד בארצינו'.

ש.

האם נדרש מהפסוק הנ"ל.

{ת.

יכול להיות.

}

אמונה
{מאמר זה כתבתי לצורך בני תורה המעונינים לחיזוק באמונה, אכן איידי דזוטר מרכס, ועל כן החלטתי לצרפו כאן.

יש לציין כי ת"ח גדולים עברו על הדברים ואישרו אותם.

}
{מי שיודע בעצמו שאין לו תועלת במאמר זה – נא להמנע מלקרוא בזה, שכן זה יכול גם להזיק.

כל מי שאמונת אבותיו ברורה אצלו כלול בבקשה זו, ואבקש נא ונא לא לפגוע בנפשו ובנפשי ח"ו.

}הנה לפעמים ניתן לפגוש אנשים רציניים, צעירים ומבוגרים כאחד, אשר יוכלו ג"כ להיות מצויינים ושקועים בתורה אך אין האמונה נטועה דייה בקרבם, ולפעמים גם במצב יותר גרוע מזה (ואכמ"ל), ופעמים רבות אינם כלל אשמים בזה אלא משום שהורגלו מקטנותם שזהו נושא שאסור לעסוק בו, ומשום כך עד היום הנם נבוכים ומתוסכלים.

עלינו לדעת כי אמנם קיימת השקפה כזאת, והיא השקפה מקיפה עולם וחובקת דתות רבות - הנצרות האיסלם וכל הדתות כולן, כולן מלבד היהדות.

ביהדות נלמד כי ישנה דרך ברורה להוכיח את אמיתותה, היהדות היא הדת היחידה המעמידה אתגר לכך מול כל שאר יריביה, משום שאכן שאר כל הדתות הבל המה מעשה תעתועים ואין כל הוכחה או בסיס לדבריהם.

לא כן היהדות.

בתורה הקדושה נצטוינו 'וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת', ישנו חיוב לחדד ולקרב הדבר אל לבנו ככל יכולתינו לדעת כי רק זה אמת.

בתורה הקדושה בהקשר לתיאור מעמד הר סיני צויין: 'וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלהיכם את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה, ואת אותותיו ואת מעשיו וגו', כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום', התורה מלמדת כי אין מחייבים אותנו לקיים מצות מחמת אמונה עיורת בלבד, ישנה דרך מוצקה להביא את כאו"א לידי מצב של 'עיניכם הרואות' באופן ברור את אמיתותה של היהדות.

גדולי הראשונים חברו ספרים שונים לשם הענין, הרמב"ם את ספר מורה הנבוכים, להאיר לנבוכי העם את דרך האמת.

הראב"ד הראשון את אמונה רמה, הרמב"ן את ספר הויכוח, רבינו בחיי את חובות הלבבות שער הייחוד, הרד"ק את תשובות הנוצרים להרד"ק.

רבי יהודה הלוי חיבר לצורך שעתו את החיבור המרתק 'ספר הכוזרי', אשר שמו במקור בערבית היה 'התשובה הברורה לדת המושפלת'.

נמסר מהגאון מוילנה זצ"ל (תוס' מעשה רב) כי יש ללמוד היטב את ספר הכוזרי אשר יסודות האמונה ומחשבת ישראל תלויים בו.

גדולים רבים אחרים חברו ספרים בענין, רבים מהם לא ידועים, להורות לבני עמינו את דרך היושר והאמת ולקרב הדברים אל השכל עד לאמונה שכלית ברורה.

(חלק מהם נאספו בספר 'אוצר ויכוחים').

והנה בדורינו - דור הספר והכתב, נכתבו ספרים רבים על הנושא, אך רובם ככולם נועדו לקרב לב עמינו הרחוקים אל האמת, מנגד, דוקא בדורינו אנו עדים לנסיגה בציבור שלנו מעיסוק בנושא זה, בהתאם לכך ראיתי צורך עצום לכתוב גם בצורה שתספק את בני התורה היקרים אשר יש מביניהם הזקוקים לזה וכנ"ל.

יש מנהיג לבירה

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת לך לך פרשה לט), בו מסופר כך:

אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם.

ישנם רבים מבני אומות העולם הטוענים כי הם סבורים שהעולם נוצר מעצמו… היה גרגיר עפר לח או חומר אחר 'שהתפתח' ונהיה משהו אחר עד שנהפך להיות גם חפצים שונים.

בהמשך נוצר מין בעל חיים אחד אשר ברבות הימים התפתח למינים רבים, וגם ל-אדם כמובן (!), אחר זמן נוסף גידל כנפיים מגופו וממנו השתלשלו כל סוגי העופות… בהמשך נפל ממנו משהו לים, גידל סנפירים, ובזכותו נולדו כל מיני הדגים ובעלי החיים הימיים.

והאגדה מושלמת!

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

היתכן מערכת כזו הפועלת מעצמה?! הן המכשיר ולו הקטן ביותר לא נחשוב לרגע עליו כי הוא נוצר מעצמו.

אם כן כיצד ניתן לחשוב כך על רשתית עין מורכבת כ"כ, הכוללת מיליארדי תאים ומיליוני מערכות ותת-מערכות הפועלות בשילוב מנצח ומרשים ביותר.

וזהו עוד החלק הקטן בגוף האדם.

ומה עם כל בעל חיים, זבוב ואפילו כל חיידק הבנוי בצורה כ"כ מתוחכמת ומרשימה, האם הכל מה'פיצוץ'??

אם נראה דוגמית מערכת כוכבים חשמלית מתוחכמת קטנה המסובבת סחור, האם יעלה במחשבתינו צד כי הוא 'התפוצץ' מעצמו?? ומדוע על מערכת כוכבים גדולה ומתוחכמת כ"כ, אשר בה כוכבים ואופנים המאירים אלפי שנות אור אכן ניתן לטעות בזה.

האם הזמן הורס או בונה, האם אוכל שעבר עליו זמן רב יותר נעשה טעים יותר? בנין יותר ותיק נעשה משוכלל יותר? מדוע נחשוב כי במשך זמן רב התפתחו דברים משוכללים כל-כך.

ובכלל האם שכל והלך מחשבה של אדם, כעס, קנאה, תאווה, אהדה ואהבה יכולים להיווצר מפיצוץ?! איזה 'פיצוץ' יכול לגרום לדבר שכלל אינו קשור לפיצוצים ולחומר, מערכת שכל כולה נשמה ורוח, מערכת אשר אף בעזרת הכלים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר לעולם לא נוכל לחתור לפעול בכיוון לזה.

ובכלל את הגרגירים, הפיצוצים הגירויים והאפשרויות 'להתפוצץ', וכי עליהם לא נשאל מהיכן באו.

הן גם אם העולם נוצר בצורה המרתקת ביותר, עדיין לא נתבאר מהיכן הגיעו המרכיבים לכך.

עלינו לסכם כי בהחלט דעה כזאת כי העולם נוצר מעצמו, היא דעה היכולה להתאים לאנשים מטופלים נפשית ו/או פסיכיאטרית בלבד.

אם כן עלינו לחשוב כיצד אכן אנשים הנחשבים בחברתם כבריאים בנפשם בכל מקצועות והליכי חייהם, יכולים לחשוב בתחום זה מחשבות משונות ביותר המתאימות לאנשים שעדיין לא נולדו??&8212;

התשובה

מרן הסטייפלר זצ"ל (בספר 'חיי עולם') מתייחס לשאלה, ומבאר כי אכן אין כל הסבר טבעי היאך אנשים אשר מטבעם חכמים ונבונים יחשבו מחשבות שטות כגון אלו.

זהו כח רע המכונה בדברי חז"ל 'יצר הרע' שהוא מלאך רע ממש (רמח"ל), אשר נותן לבני אדם חוטאים אפשרות לטעות, זהו שהטעה את פרעה בשעתו תוך כדי אזהרות חוזרות ונשנות על מכות, להתעקש ולא לשלח את ישראל, וזהו היצר הרע אשר הטעה ומטעה מליארדי אנשים נוספים עד דורינו כיום.

הגר"א וסרמן הי"ד (בקובץ הערות, ביאורי אגדות סימן א) מבאר עוד את הענין.

כללו של דבר: חשיבה זו נובעת מנטיית הלב לחיי הפקרות ומתירנות, ללא כל מחוייבות ו/או רסן כנגד יצרי הגוף.

הדוגלים בשיטה זו וכל ההולכים בעקבותיהם הנם אנשים הזקוקים דחוף דרור ליצריהם או ללחציהם ובשל כך משלימים עם עובדה כי ניתן לחשוב דברי שטות והבל כביכול בהגיון מלא.

עד כה ביארנו את הענין של האמונה, אמונת הבריאה כי ישנו בורא ומנהיג, העולם לא יכל להיות מעצמו וגם אינו יכול להמשיך להתנהג מעצמו, בנקודה זו נדון עוד להלן בעז"ה.

כעת נפנה להכנס אל נושא עמוק יותר; נושא הדת, ובחשיבה אמתית נראה כי אכן היהדות הינה מוכרחת מן ההיגיון והשכל הפשוט.

מי היא דת האמת

ראשית כל, לפני שנדון על היהדות בפרט ועל ההכרח בקיום של דת אמתית בכלל, על מנת להפיג את הצורך להעמקה וכבדות מיותרת, נבאר כי לא קיימת שום דת שתוכל להיות אמתית, מלבד היהדות.

כידוע { אף שקיים איסור של 'אל תפנו אל האלילים' לא נמנענו לבאר את הטעות ואת ה'ליצנותא דעבודה זרה', הלכנו בעקבות הרמב"ם שנהג כך באריכות בספריו.

}ישנם כתות רבות בעולם, ביניהם עובדים כוכבי מערכת; בעלי חיים; תמונות או אישים מסוימים, אמתיים ולא אמתיים.

כ-10,000 כתות שונות קיימות ברחבי תבל (ע"פ השערה שראיתי בעבר).

שני הדתות הידועות בכלל העולם, הינן כמובן דת הנצרות ודת האיסלם.

בקרב הדתות עובדות האלילים לא קיימת אחדות דעים בהקשר למעמדן והשפעתן של האלילים אותם הם עובדים, גם בספרי הפולחן הקדמונים נמצא עמדות שונות ומשונות בהקשרן, וכל המרבה לדבר דברי טמטום הרי זה משובח.

לפני ביאור הדברים, עלינו להקדים כפי שנבאר להלן, כי לא קיימת בין כולן שום דת המתיימרת להוכיח את עצמה, נאמניה של כל אחת מהן לחוד טוענים כי הינם 'מאמינים', כלומר אין להם דרך להוכיח את אמיתותה של דתם, הם דוגלים בה משום שהם 'מרגישים' שזה טוב או שזה מספק אותם וכדו', או משום שפשוט הם באים מרקע זה או אחר.

בקרב הדתות הללו אסור לשאול שאלות באמונה, הן משום שזהו נושא קדוש מדי ולא מיועד עבור אנשים כמונו, והן משום שפשוט, זה ששואל נתפס כי אינו 'מאמין' דיו בבדותה זו.

ולעניינינו, להבין כי האלוקים אינו צעצוע או פרה, ואף אישיות מוכשרת ככל שתהיה, קל מאוד להבין זאת מי שאינו 'מאמין' או 'מרגיש' בשטויות, משום שלא יתכן לברוא עולם מורכב כ"כ אם האלוקים נולד זמן רב אח"כ, היכן הוא היה עד אז? ומדוע לא הופיע בצורה מושלמת בתחילת הבריאה? ומדוע הוא צריך בכלל להשלים את עצמו ועוד בצורה כ"כ משפילה ובאופן זהה לאדם הנבזה? ומי טיפל ביקום כל ימי שהותו ברחם אמו? ובכלל היכן הוא היום? מה קרה לו, שמא חולה הוא, אולי ישן?

בתנ"ך מסופר על חירם מלך צור, אשר הודיע על עצמו כי הינו אלהות, הנביא אשר התנבא עליו גזר דין מות, מכריז לכיוונו: 'האמר תאמר אלהים אני לפני הורגך? ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך!' (יחזקאל פרק כח, ט).

ובכלל מנין לנו שזה אלוקים, אם אכן זהו אלוקים מדוע לא הודיע לכולם, ובמילים אחרות: לא נקיים אף פעם דת אם לא נדע כי היא אמתית! אם ישוע נולד בלי האבא של משפחתו, מדוע יהא עלינו לחשוב כי בן רוח הקדש הוא?! לא יתכן כי אישיות, מכובדת ורצויה ככל שתהיה, תחייב אותנו לשנות את אורח חיינו ולהתחיל בעבודתה כל עוד לא הוכיח את עצמו, כל שכן אישיות מפוקפקת כ"כ, משולי הציבור שלנו, אשר סיימה את חייה בתליה בבזיון נחרץ ואין לאל ידה להושיע.

ידוע לנו כי בבתי האשפוז לנפגעי המוח ישנם רבים הסבורים כי הם נשלחו לגאול את עמינו מן הגלות המרה, וישנם גם הסבורים כי הם לא פחות מאשר תחליף לישוע הנזכר…, אין כל חילוק בין אדם הלוקה בכל נפשו לבין אדם הלוקה בנפשו בפרט אחד בלבד: 'האומר עבדוני'.

לא תתכן אפשרות לומר כי עלינו לחוש לכל אחד המעוניין להציג את רעיונותיו הרוחניים בפנינו, ולגבות מעריצים, ללא כל הוכחה.

ורק עלינו להבהיר כי אין כל תוקף כמובן, לסיפורי הסופרים האלמוניים שנכתבו כמה מאות שנים אחר מותו על 'מופתיו' של ישו, בין במקורות היהודיים ובין במקורות הלא-יהודים, הדברים לא נכתבו על שום בסיס, והנם מיתוס ככל המון הספרונים הנפוצים בעולמינו, ומשל מן העולם שלנו - הספרונים הנפוצים למיניהם אשר מעולם לא ארעו.

וכמו כן האיסלם, דת של אדם שלקה בנפשו ל"ע, ורצון ה' היה אז שיהיו לו את המשאבים לבסס את שיגעונותיו ברחבי תבל בחלקלקות פיו ובכח הזרוע, ואכן הצליח מאוד מאותה תקופה עד היום.

אך לדידן כל עוד לא תהיה הוכחה ו/או אפשרות להוכיח זאת, לא יהיה חילוק בין דת זו לכל שאר הזיותיהם של היושבים בבתי האישפוז וכך כל הכתות למיניהן.

מלבד זאת לא קשה להבין כי עיקרי הדתות הנוצרית והאיסלם משורשן הם מפוקפקים ומופרכים, ואין כל בסיס לדבריהם, וכפי שנרחיב בזאת להלן.

בזאת נבין כי כל הדתות השונות שחודשו הומצאו והונהגו לשם מטרות אישיות שונות, כמו כבוד ותהלה, כסף, שתלטנות 'וכל המעלות הטובות'.

וכמו משיחי השקר השונים שלנו במשך הדורות, ועד דורינו אנו אצל רבנים מתחזים ו'בבות' כגון אלו.

ולסיכום: לא יתכן בשום אופן לומר על חפץ או בריאה כל-שהיא כי הינה יוצר הכל, דבר זה אינו עולה בקו ההיגיון.

מלבד זאת לא יתכן כי רצון הקב"ה כלפי האנושות כולה לקיים מערכת דת שחידש איש או קבוצת אנשים ולא ידוע פשרה.

ההכרח למציאות הדת

היהדות הינה הדת המבוססת היחידה, כאמור, ויש ביכולתה להוכיח באופן ברור את קיומה, עד ללא ספיקות או צד כל-שהוא נוסף אחר.

ראשית כל יש לדעת כי העובדה שהאדם נברא לתכלית היא הכרחית לא רק מבחינה דתית, אלא גם לא תתכן אפשרות נוספת מבחינה הגיונית.

האדם אינו יצור סתמי, הוא היצור היחיד שאנו רואים בבריאה שיש לו יכולת חשיבה; הבעה; החלטה; ואף דרכים שונות היאך להשיג את מבוקשו, ואף יש לו סיפוק מכל מעשה טוב והגון, ולחילופין: נסיגה טבעית מכל דבר לא חיובי, מבחינה חברתית או מוסרית.

מנגד זה האדם הינו היצור היחיד אשר יש לו קשיים אמיתיים בחייו, קשיים רגשיים, צלקות, חיי אימה.

האדם הינו היחיד שיש לו חכמה, שכל, זיכרון, אפשרות להבין דברים עמוקים, ואפשרות לתכנן אירועים או גם מלחמות בצורה מתוחכמת ביותר ומפורטת עד לפרטי פרטים.

לא יתכן כי יצור זה לא נברא לשום צורך ורק כדי לבלות את ימיו בכדי, הקב"ה לא ברא יצורים בשביל להתעלל בהם ח"ו.

גם בשביל ליהנות כאן לא נברא האדם, הוא נברא לצורך מטרה נעלה מזו, לא לחינם האדם עובר קשיים שונים בחייו לתקנו ולנסותו, הרמח"ל (מסילת ישרים פ"א) מבאר שניתן ללמוד מכך את העובדה כי האדם לא נברא בשביל ליהנות בעולם הזה, אילו היה הקב"ה בורא את האדם לצורך הנפשה והנאה כאן בעולמינו היה בכוחו להעמיד לנו עולם מושלם יותר (ראה בתחילת הספר דרך ה'), נעים יותר, ובלי רדיפות ודאגות בכל עת.

האדם נברא עם יכולות וכישורים להרגיש במידת מה את ה'טוב' וה'רע', כאשר אדם מכל רקע שיהיה, עובר עבירה מבחינה חברתית או מוסרית נדלקת אצלו מיד נורה אדומה, תסכול, אכזבה והרגשת חרטה.

ניתן לראות סביבנו בכל עת כי הרגשת האושר אינה אופפת אנשים בעלי אמצעים רבים, בית מפואר או רכב חדש המתחדש מעת לעת.

אנשים העוסקים בתורה, הלכה ו/או במעשי חסד, ניתן לראות את האור הקורן על פניהם בכל פעם שהם מתעלים עוד בדרכם.

מנגד אנשים הרחוקים מכ"ז ומחפשים את האושר בבשרים ובחופשות, ואין להם כיוון בחיים ושום סיפוק ונחת ניתן לראות על פניהם את העצבות והמרירות, הדיכאון העצום השורה על פניהם בכל עת.

עוד על האדם.

הנה האדם מעצמו כשהוא גדל בצורה ש'בא לו' הוא גדל עיר פרא, ללא כל רסן וגבולות, לא נעים להיות עמו, כל דיבור מיותר כלפיו או אפילו נוכחות שהוא לא נהנה ממנה, או שפשוט אין לא מצב רוח כעת, זהו ממש אסון לסביבתו.

אנו רואים את סגנון הדיבור הרגיל של אנשים נורמלים לחלוטין מן הרחוב בכל גיל, ואצלנו זהו מתאים ממש לשנים שלפני ה'חלאקה', או רק לנוער האומלל שלנו, הנושר.

האדם בהחלט נברא עבור לתקן את עצמו, האדם זקוק לתיקון וליטוש.

ללא זה הוא חית פרא!

אכן לא יתכן כי האדם נברא לסתם, לחיות ללא תורה ומצוות { ראה עוד במהר"ל, תפארת ישראל, בפרקים הראשונים, על ההכרח לדת עבור האדם.

כעת אחר שנתברר כי העולם לא מעצמו נוצר, וכי יש מנהיג לבריאה, כמו"כ נתברר כי האדם לא נברא לבטלה ואף לא לשם ההנאה כאן בעולם הזה.

ונתברר גם כן כי לא יתכן שום דת אחרת מלבד היהדות שתוכל להיות אמתית.

כעת נוכל להצטרף למסע המחשבה לדעת כי היהדות הינה דת האמת ואין בלתה.

היהדות - דת האמת

הנה בדורינו אנו היהדות מושפלת בראש כל חוצות, ושונאי ה' נשאו ראש ואף גם מבני עמינו יצאו שורש פורה ראש ולענה, ללעוג ולהכחיש כל דבר שבקדושה רח"ל.

וכבוד ה' מושפל עד לעפר ואין דורש ואין מבקש ועד מתי יחרף צר.

על רקע זה קשה להבין את העבר המפואר של עמינו, את בית המקדש, את חכמינו הקדושים ואת כבודן של ישראל, וככתוב על שלמה המלך: וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ.

לפניו יכרעו ציים ואיביו עפר ילחכו.

מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו.

וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו (תהלים פרק עב, ח-יא).

עלינו להביט מנקודה קדומה יותר של עמינו להבין את הדברים, ולשם כך דוקא נראה את הדתות החיצוניות אשר התפשטו בכל העולם, הנצרות והאיסלם, אשר בעצם אינן אלא רעיון לומר כביכול כי הן הן ההמשך האמתי ליהדות, ולאיזו תפוצה זכו.

כלומר בדורות לא רחוקים ידעו הגוים כי אנו נזר הבריאה והם אינן אלא פסולת, ככתוב 'והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו', לשם כך הסכימו בכל כוחם להצטרף אל אגדה היתולית כאילו הם ההמשך של האומה הקדושה, ואנו הפסדנו את מעמדינו.

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פג סימן ה):

התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד"א (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף, כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה"ד (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור, ועליהם הוא אומר (ישעיה מא) תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם, אבל ישראל ואתה תגיל בה' קדוש ישראל תתהלל.

כלומר אומות העולם בזמן הגלות אומרים כי הם העיקר כאן, אמנם לא צריך חכמה רבה להבין כי היהודים הם מוסריים יותר וטובים יותר מכל התבן והקש והמוץ, ובודאי לא עזב ה' אותם בשביל קבוצת פראי אדם הדוגלים במשיח שנתלה לפני כ-2000 שנה.

אחר שביארנו כי במשך זמן לאחור היתה היהדות לסמל כל האומות, נוכל להתקדם עוד.

ההוכחה

והנה עד כה לא ביארנו באופן ברור מדוע דתינו הינה ההכרחית והאמתית לעומת דתות אחרות, הן גם לדתות אחרות ישנה מסורת וותק של מאות ואלפי שנים.

אכן לכשנתבונן במציאות שלפנינו בהשוואת האדם הדתי המתנהג ע"פ חוקי היהדות לעומת אדם המתנהג ע"פ חוקי דת אחרים, כמו הנצרות והאיסלם, (בשלב זה אין הכונה להכליל את כל סוגי הדתות הקיימות), נראה כי לאמיתו של דבר זהו הבדל לערך כמו ההבדל בין אדם דתי לבין אדם לא דתי, והיינו: בדתות אלו הקביעה מיהו האדם הדתי נמדדת בתנאים מאוד גמישים, המתבטאים בעיקר בהצהרות מסוימות על האמונה, הצטרפות לקבוצה כל-שהיא, והשתתפות בטקסים מסוימים מעת לעת.

בנוסף לכך, גם כאשר קיימים תנאים וציווים כל-שהם נוספים, אין האדם ה'דתי' הבינלאומי מקפיד בהם, כנודע.

בנוסף ידוע גם-כן על טקס 'כפרת עונות' במהלכו ניתן רשות לאיש הדת למחול על פשעים וחטאים כפי שיקול דעתו ורצונו האישי, וכך חוזר העבריין להיות טהור ונקי מעונותיו כיום היולדו.

כלומר: הרבה מן הדתות הבדויות אין כל מחויבות ממשית לקבל אותם, אין בהן כל קושי או רצינות אמיתית, וכמובן הם לא נועדו במכוון לשם מטרה אמיתית כל-שהיא, כאמור, אלא הקמת קבוצה דתית לשם כבוד, תהלה, שתלטנות וכדו' לטובת ראשי הקבוצה.

ולכן על מחברי הדת היה להקל על המצטרפים לחברי הקבוצה ולהנעים להם את ההשתתפות בה.

מנגד - לא נראה הכרח לאמיתות הרעיון בעצם הצטרפות רבים לרעיון אלא אם כן יש עמדה ומשמעות לאותו הרעיון.

היהדות מורה ומכתיבה על כל אדם את כל הנהגותיו בכל תחומי החיים, הן בכל לבוש, מאכל, דירה או מלאכה כלשהי, ובכל הליכי ודרכי מערכת האדם בעולם.

היהדות גם דורשת מן האדם תנאים קשים ביותר - כמו איסור עשיית מלאכה בשבת אשר הוא קשה מנשא, למי שלא הורגל בדבר, כידוע.

בנוסף לכך ישנו חיוב סקילה על המחלל את השבת, ובשוגג קרבן חטאת.

חובה להפקיר את השדה לכל בשנה השביעית, אין לעבוד בשדה או בצמחיה אחרת, אין לעסוק בחקלאות בכל המדינה שנה שלמה, מוטל על כל יהודי לבטוח בה' שיהא די ביבול השנה הששית להספיק את צרכי כל המדינה עד בוא יבול השנה הבאה.

בשנה המשים במחזור אין לקיים כל פעילות חקלאית בכל המדינה למשך שנתים! ומה יקרה אם תהיה נפילה כלכלית במדינה לאחר הנהגה כזאת? אין לחשוש לכך, יש לבטוח בה' שיהיה די ביבול השנה הקודמת לכל שלושת השנים הקרובות.

והנה ניתן להאריך ולהביא דוגמאות רבות ממצוות התורה הדורשים תנאים קשים ביותר, וידוע לנו כי עם שלם קיבל עליו את כל זה, וכך נהג אלפי שנים.

לא יתכן כי עם שלם הסכים להקריב את כל חייו וכל נוחיותו עד כדי קשיים ברמה כזו עבור דת שלא היתה ידועה לו או שלא הוכחה לו דיה.

הדתות האחרות הנם הצטרפות לאמונה ולקבוצה מסויימת לפי הערכים המקודשים לה.

שם אין צורך להתחייב דבר על מנת לזכות לגן עדן.

המסורת

ובזה נבוא לבאר את עיקר אמונתינו, שבעבורו קיימו את התורה והמצוות בכל הדורות במסירות הגוף והנפש, עד ימינו אנו.

והוא מעמד הר סיני.

כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח):

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

והיינו שבמעמד הר סיני נתברר לכל אחד מישראל בבירור גמור ע"פ חושי האדם עצמו ללא ספק, את כל עיקרי אמונתינו, וזהו מה שמסרו לנו אבותינו דור אחר דור עד דורינו אנו.

ואמנם אצל דתות אחרות יש גם כן את הבדותות העוברים אצלם מדור לדור, אך אין במסורתם תוקף כל-שהוא, משום שאינם יכולים לספר יותר מאשר הם עצמם יודעים, דהיינו לומר שמנהיג הכת הודיע שכך וכך אירע, או סופר פלוני כתב תיאור מסוים, אך לא יותר מכך.

כלומר אנו יכולים להאמין להם שהם שמעו כך וכך, ושהם גם חושבים כך וכך, ושגם האב והסב היו סבורים כך, ואכן איננו מכחישים שכבר מאות ואלפי שנים קיימות דתות אלו.

הכל נכון.

אך אנו שמענו גם כן את עיקריהם וידוע לנו כי אין בנתונים הללו כל סיבה לשכנע, האמונות מעשה מחשבת אדם והמעשיות אשר נכתבו מיתוס המה.

לא כאלה חלק יעקב, כי אם מהאב לבן והבן לבנו נמסרו כל התיאורים של מעמד הר סיני עם כל המסמכים הקשורים לזה, ולא היתה גם אפשרות לשקר משום שהדבר נמסר בשם כל האומה, כולם ראו זאת וכולם מסרו שהם ראו, וכך עד דור הנביאים, דוד המלך, התנאים והאמוראים, אשר כולם מזכירים את האירוע בחיבוריהם, ומוסיפים פרטים שונים אשר עברו במסורת מדברים ארעו באותו המעמד.

ביהדות היתה מסורת בלתי פוסקת מזמן מתן תורה עד זמנינו אנו, ניתן לראות זאת מן הכתובים, הראשונים מתבססים על הגאונים והם על הגמרא והגמרא על המשנה וכולם על המקרא.

לא יתכן כי המקרא הוא פרי המצאה של סופרים מזמן מאוחר, משום שיש ברשותינו חיבורים רבים מכל תקופות התנאים ומכל מקומות מושבותיהם, וגם כל התקופות שלאחר מכן, חיבורים מוסמכים המובאים בכל המקורות שאחר יום כתיבתן, וכולם מתייחסים אל המקרא כמסמך עליון, ותיק ואמיתי, לכל חלקי המקרא כצורתו הנמצאת בידינו כיום.

ולא נמצא אחד שיכחיש את מהימנותו של המקרא.

הרי זהו כמו להכחיש מקרי עולם, מציאויות היסטוריות, כשם לא ניתן להכחיש את נפוליון או אף את אלכסנדר מוקדון.

הרי עמינו לא היום נולד, וישנם הדים רבים בכל הספרים לתקופות עמינו בכל הדורות, בין מתקופת בית המקדש ואף מתקופות שונות, וישנם בכתבים וגם בכתבים חיצוניים רבים בלשון הקדש ובשפות אחרות, למשל מגוון ספרי יוסף בן גוריון הכהן.

בכל הכתבים ניתן לראות השתלשלות של מסירת התורה דור אחר דור בצורה מושלמת ובטוחה, אי ויתור על כל שינוי קטן, בהלכה, בפירושים או בכל הקשור לתורה ולמסורה.

נראה גם דיוק מבהיל עד כדי ספירת האותיות ממש, בעוד לא קיים ספר אף מתקופות מאוחרות בהרבה, אשר קיימים כיום שני עותקים מהספר ויהיו המשפטים באותו הסגנון.

מאותה סיבה לא נחשוב כי הדברים הגיעו אלינו בצורה לא מתוקנת, נוכל לדעת כי כל המסורת שהגיעה לידינו הינה מדויקת ביותר בדיוק כפי שנמסרה בהר סיני.

אמנם במשך הדורות קמו מערערים ובכל פעם באופן חדש ושונה, לפקפק על מהימנותם של החכמים בניסיון להתאים לתורה פרשנויות זרות.

כלום לא נשאר מהם ורק המסורת האמתית נותרה והתחזקה ביתר שאת ויתר עז.

בכל הדורות היה מקומם של החכמים במרכז האומה, הם נחשבו תמיד מוריה ומדריכיה של כל האומה.

לא ניתן להשתיל בדורות אלו סיפורים על גאונים בבבל שהשיבו תשובות לעולם כולו, משום שישנם כתבים מכל התקופות ואף כתבי יד אורגינליים של כל עברינו המפואר.

גם לא ניתן להשתיל את הגמרא באמצע ההיסטוריה, משום שבכל התקופות אח"כ ההתייחסות אל הגמרא היתה כאל מסמך מחייב.

מופיעים בגמרא מאות ואלפי שמות חכמים, וכל אחד מופיע תמיד בהתאם לתקופתו, מעמדו וסגנון החשיבה שלו, גם זייפן מקצועי לא יוכל לזייף דבר כזה.

לא יתכן כי קבוצת חכמים הצליחו לעבוד על אנשים רבים כ"כ המפוזרים בעולם כולו, מתימן עד גרמניה ומעירק ועד בכלל, ולהכריח את כולם לשנות את כל אורח חייהם בזמן מן הזמנים, ללא כל הוכחה והצדקה.

הוכחות טבעיות

דברים הללו הנם דברים מוכרחים, ויוכל כל בר דעת לבדוק גם בעצמו אם שייכת מציאות של תשובה כל-שהיא להפריך טענות אלו, האם שייך להשתיל אמונה כזו בקרב המון כזה, עד שאלפי שנים יאמינו האבות ובניהם באמונה זו.

ויש להתבונן שאכן אלו טענות מוכרחות ומוצקות, וזהו ציווי התורה וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.

והנה לפעמים יש צורך ליישב את לב גם כן, ואמנם רבים מהמקרבים לב אחינו התועים אל דרך ה' מתייחסים מאוד לצורך הנפשי שיש בזה, ומשתמשים בתחומים נוספים להוכיח את אמונתינו גם באופנים שלא נגענו בהם כאן.

ואמנם מלכתחילה לא היה בכוונתי להיכנס לנושא זה, שכן עיקר המאמר בכאן הוא מהחקירה השכלית והמוכרחת, ובמעשיות מסוג זה לפעמים ישנם פרטים שאינם ברורים דיים, או כאלו הנראים תמוהים מדי.

אך על מנת ליישב את הדברים על הלב יוכלו להועיל גם אלו.

והנה ישנם ספרים המתאימים לזה, ויש מהם שחקרו את הדברים גם מכיוון מדעי, ולא כאן המקום להאריך בזאת, ורק לציין שאכן ניתן לראות ממש גם בזמנינו את מציאות הקב"ה בעולמינו בדרכים נפלאות, כמו דיבוקים, סיאנסים, הילות, רוחות, מות קליני, היפנוזה, ועוד רבים, אשר דרכם מוכחת תורת ישראל באופן ברור, וישנם רבים אשר שבו לצור מחצבתם לאחר שנחשפו לאלו, והרבה פעמים אנשים שלא האמינו בשמץ מכל זה התוודעו בעצמם לזאת במקור ראשון.

כמה הערות

ובסיום חלק זה עלי להעיר כמה הערות:

א.

ישנו חומר רב בספרים על נושא זה.

מאמר זה נכתב בצורה שרירותית מאוד, ללא התחשבות בספרים אחרים כלל.

כמובן שבנין הדברים מתאימים למי שסגנון חשיבה זו מקובלת עליו, אך בכל מקרה ניתן לראות את הדברים מכיוונים שונים ובהוכחות רבות בכל הספרים, ואין להתייחס לדברים אלו כדברים ממצים.

ב.

לא הובאו כאן קושיות ותירוצים, מי שיש לו קושיות יוכל לשאול את רבותיו או לעיין בשאר הספרים.

יצוין כי קושיות רבות אין כל צורך להתייחס אליהן, אחר שנתבררו הדברים בצורה ברורה.

דומה הדבר לאחד שמקשה קושיות שונות על הצורך באכילה או בשנה, ועד שיתיישבו לו הדברים אינו מעוניין להמשיך בזה.

כלומר דברים שנתבררו מעל לכל ספק שהם כך ולא אחרת אין צורך להשקיע בזמן ליישב את הקושיות.

[וגם אינו משתלם מבחינה נפשית ועוד].

למשא ומתן לעולם לא יהא סוף.

ג.

פעמים רבות האדם חושש כי אינו די מאמין, גם אחר שהתבררו אצלו הדברים כמה פעמים.

יש לדעת כי זוהי אינה בעיה אמתית אלא בעיה נפשית (לפעמים זהו עונש על חטאים), ויש להתייחס אל הדבר בהתאם.

מרן הסטייפלר זצ"ל הצביע על העובדה כי אין רפואה ישירה לזה.

בספריו קריינא דאיגרתא, חיי עולם, עצות והדרכות, הוא נותן פתרונות סגוליים לכך.

[וראה שערי גדולה בחלק 'מידות האמונה'].

ד.

המאמר לא נועד להראות למי שאין לו שאלות בנושא זה.

דומה לאדם שיש לו ידיד המכיר את כל שבילי המבוכה יוכלו הסומך עליו ללכת עמו בדרכו, אין לו צורך להוכיח זאת ולבלבלו.

קרא פחות

ט׳ באייר תשפ״ב

כמה תשובות בענינים שונים (חלק טז)

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט"א שלום וברכה שאלתי: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים. ועניתם: עיין ע"ז לט ב'. וצ"ב דשם מבואר לענין שולח ביד גוי ואני שאלתי לענין בשר ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט"א

שלום וברכה

שאלתי: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

ועניתם: עיין ע"ז לט ב'.

וצ"ב דשם מבואר לענין שולח ביד גוי ואני שאלתי לענין בשר שנתעלם מן העין שהחשש שם שהחליפהו עורבים ועופות וכו' כמבואר בש"ך סי' סג, ומדוע לא חוששים נמי בשאר אוכלין בזה.

שאלה: ראיתי ששאל הגרח"ק שליט"א את מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, מה הדין ב"מפני שיבה תקום", האם ספקייהו לקולא או לחומרא.

ולא הבנתי מה הצד של הרב לומר דספקייהו לקולא.

הא הוי ספק דאורייתא חומרא.

שאלה: כיצד קונים יראת שמים.

שאלה: מה הפשט בזה שיש לפעמים בפירוש אבן עזרא דברים דלא כחז"ל וכדומה.

שאלה: האם בבית המקדש שיבנה בב"א ישתמשו בחשמל לצורך תאורה וכדומה.

שאלה: בספר "למכסה עתיק" פרשת בלק, הביא הרב מדרש אגדה שיעקב נתן לבלעם האתון.

וצ"ב הא מכשילו ב"לפני עיוור", שהרי עשה בה אישות.

שאלה: נדרים י.

רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם, משמע, שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים כלל, וצ"ב דבתוס' גיטין ז.

משמע, דדוקא במידי דאכילה.

שאלה: מגילה ג.

"מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים".

צ"ב דכל הלוחות היו עומדים בנס, דהארון היה נושא את נושאיו.

שאלה: ישעיה יז ג "ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו נאם ה'" (י"ז ג').

והיינו שעמ"י והגויים, שניהם יהיו חרבים.

וצ"ב, דאמרינן בפסחים (מ"ב:) אמלאה החרבה, אם מלאה זו - חריבה זו, ואם מלאה זו - חריבה זו.

שאלה: מובא בילקוט שמעוני תחילת תהלים (רמז תרי"ג): "אלא יהו קורין בהן והוגין בהן, ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, שנאמר יהיו לרצון אמרי פי".

לאיזה תועלת ביקש דוד שהעוסק בתהלים יחשב כאילו עוסק בנגעים, הא איכא מסכת נגעים, והחפץ יעסוק בזה.

שאלה: ברכות ל: כתב רש"י בד"ה בכל עצב יהיה מותר, "כשאדם מראה את עצמו עצב, יהיה לו שכר".

צ"ב מדוע יהיה לו שכר על מה שמראה את עצמו עצב, הא אדרבה מצוה להיות שמח.

שאלה: שבת ב.

"פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין".

מה הדין בפשט ידו והתכוון שחברו יקח ממנו החפץ, כלומר שלא היתה בכוונתו לעשות ג"כ הנחה, אך לבסוף עשה גם הנחה.

האם עביד איסור דאורייתא, או דרבנן.

שאלה: רש"י בראשית פרק כ"ב את בנך - אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, וצ"ב, דאמר עליו שדומה לחמור, ואם כן – כיצד אוהבו.

שאלה: עירובין יט.

ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה.

האם מדובר בנמשך ממש, או כיון שבא על גויה – מקרי נמשך.

שאלה: "גרש האמה הזאת ואת בנה" (כ"א י'), וכתב בבעל הטורים "ובשביל שגירשה שרה להגר נענשה".

וצ"ע דרש"י כתב לעיל, "שמע בקולה לקול רוח הקודש שבה", ואם כן אמאי נענשה.

בתודה ובברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרה"ג אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלתי: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

ועניתם: עיין ע"ז לט ב'.

תשובה: יש מיושבי בהמ"ד שטען לומר וליישב דעיקר החשש בהחלפת עורבים הוא בבשר שחביב עליהם טפי ולא בכל אוכל, גם מה שהוא מאכלם במזומן, מ"מ אינם טורחים כ"כ אלא בבשר, ולא חששו בסתם אוכל.

ולא הבנתי מה הצד של הרב לומר דספקייהו לקולא.

הא הוי ספק דאורייתא חומרא.

תשובה: אפשר שהצד להקל הוא מחמת דמוקמינן אחזקה או ארובא דאינשי.

ועיין שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן ע.

שאלה: כיצד קונים יראת שמים.

תשובה: שאלה זו נשאל מרן הגרח"ק שליט"א כאשר אכלתי על שלחני הטהור בשב"ק ע"י בחור אחד, והשיב שילמד מוסר, ושאל השואל איזה ספר ילמד, והשיב לו מרן שילמד ראשית חכמה, ושאל איזה שער ללמוד, ואמר לו שילמד שער הקדושה (מרן הזכיר בתשובתו שהתשובה מיועדת אליו על לימוד חלק מוסר זה עקב היותו בחור).

שאלה: מה הפשט בזה שיש לפעמים בפירוש אבן עזרא דברים דלא כחז"ל וכדומה.

תשובה: יש מן המפרשים שסברו שהרשות נתונה לפרש כפשטות הכתובים ואי"ז סותר לדרשות חז"ל, אבל מלשונו של האע"ז בכ"מ רואים להדיא שכוונתו לחלוק על דבריהם, והביאור בזה הוא שכתב הרמב"ם בהקדמתו לס' משנה תורה שא"א לחלוק על הגמ' משום שנתקבלו הפסקים בכל ישראל, אבל הא"ע ס"ל דכ"ז נאמר רק על חלק ההלכה אבל על חלק האגדה הרשות נתונה לחלוק, שע"ז ס"ל שלא נחשב שהיה הסכמת כל ישראל, אמנם כבר הורו רבותינו שכבר נפסקה ההלכה דלא כהאב"ע בזה, ומי שבזמנינו יחשוב שיכול לחלוק על הגמ' הר"ז אפקירותא וחייב נידוי.

שאלה: האם בבית המקדש שיבנה בב"א ישתמשו בחשמל לצורך תאורה וכדומה.

תשובה: מסתבר שכן, מה שלא נוגד את הלכות בהמ"ק, וכבר מבואר ברז"ל שהחכמה תבוא לעולם באחרית הימים, והיינו לצורך מה שיהיה אח"כ.

שאלה: בספר "למכסה עתיק" פרשת בלק, הביא הרב מדרש אגדה שיעקב נתן לבלעם האתון.

וצ"ב הא מכשילו ב"לפני עיוור", שהרי עשה בה אישות.

תשובה: יעוי' במשנה בשביעית שבכל דבר שאפשר לתלות, כגון לתלות שקונה אותה לשחיטה, בזה אין איסור לפנ"ע מפני דרכי שלום, ובפרט אם לא ידע יעקב שישתמש בה לאישות, קי"ל בפ"ק דע"ז שגוי חס על בהמתו שלא תיעקר ולכן אין חוששים למכור לו, אמנם יש לדון מצד שנתן בהמה לגוי, ועי' ברא"ש פ"ק דע"ז שהביא הרבה דעות בראשונים בענין זה, ויש לדון לכל דעה בפנ"ע באיזה אופן אכן היה מותר ליעקב.

שאלה: נדרים י.

משמע, דדוקא במידי דאכילה.

תשובה: הרמב"ן חולק על התוס'.

ובעצם דעת התוס' עיין בשו"ת שואל ומשיב (מהד"ד ח"א סי' נ"א) שהקשה כן, ועי' בפתח עינים להרב החיד"א בחי' לנדרים שם מש"כ בזה בשם בעל בני חיי בחי' לגיטין (ג א) ע"ש.

ובספרו מראית העין על נדרים שם מש"כ עוד בזה.

ועי' ג"כ בס' דף על הדף בנדרים שם שהיא הרבה בזה.

שאלה: מגילה ג.

"מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים".

צ"ב דכל הלוחות היו עומדים בנס, דהארון היה נושא את נושאיו.

תשובה: הארון נשא את נושאיו כשהיה צריך אבל לא בכל רגע ורגע, ומם וסמך היו עומדין בנס בכל רגע ורגע.

שאלה: ישעיה יז ג "ונשבת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק ושאר ארם ככבוד בני ישראל יהיו נאם ה'" (י"ז ג').

והיינו שעמ"י והגויים, שניהם יהיו חרבים.

וצ"ב, דאמרינן בפסחים (מ"ב:) אמלאה החרבה, אם מלאה זו - חריבה זו, ואם מלאה זו - חריבה זו.

תשובה: יש חילוק בין כל או"ה לבין אדום, דרק על אדום נאמר אמלאה החרבה, וכן הפסוק השני שבגמ' ולאם מלאם יאמץ מדבר רק בעשו.

לאיזה תועלת ביקש דוד שהעוסק בתהלים יחשב כאילו עוסק בנגעים, הא איכא מסכת נגעים, והחפץ יעסוק בזה.

תשובה: רצה שיהיה לו זכות בלימוד התורה, שיהיה חלק גדול וחשוב בתורה ממנו, ובעיקר הנידון אם נתקבלה תפילתו מה שידוע מהר"ח דולוז'ין בזה, עי' בהערות יד רמ"ה על השל"ה שהביא הרבה חולקים גם ראשונים.

שאלה: ברכות ל: כתב רש"י בד"ה בכל עצב יהיה מותר, "כשאדם מראה את עצמו עצב, יהיה לו שכר".

צ"ב מדוע יהיה לו שכר על מה שמראה את עצמו עצב, הא אדרבה מצוה להיות שמח.

תשובה: עיין שו"ת הרב"ז חלק א (אורח חיים, יורה דעה) סימן לט ד"ה ולכן נלפענ"ד.

שאלה: שבת ב.

"פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהם פטורין".

מה הדין בפשט ידו והתכוון שחברו יקח ממנו החפץ, כלומר שלא היתה בכוונתו לעשות ג"כ הנחה, אך לבסוף עשה גם הנחה.

האם עביד איסור דאורייתא, או דרבנן.

תשובה: לכאורה הנידון כאן על המעביר ממקום למקום בתוך הבית ונמלך להוציאן שפטור מה"ת, כמש"כ שבת ה' ב', דאמר רב ספרא אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן המעביר חפצים מזוית לזוית, ונמלך עליהן והוציאן פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, ולכאורה כ"ש שאם לא חשב לעשות הנחה כלל דפטור.

תשובה: יתכן שעוד לא נאמר לו אז ענין זה, ויתכן ג"כ שאהבת אב לבן בהרבה מצבים היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

שאלה: עירובין יט.

ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה.

האם מדובר בנמשך ממש, או כיון שבא על גויה – מקרי נמשך.

תשובה: רוב דברי האגדות הם משלות, עי' במאמר האגדות להרמח"ל, אבל בפשטות עכ"פ כונת המשל עצמו הוא שמשכה ערלתו ממש, וכן הוא פשטות כונת רש"י ועי' טור יו"ד סו"ס רס"ג.

שאלה: "גרש האמה הזאת ואת בנה" (כ"א י'), וכתב בבעל הטורים "ובשביל שגירשה שרה להגר נענשה".

וצ"ע דרש"י כתב לעיל, "שמע בקולה לקול רוח הקודש שבה", ואם כן אמאי נענשה.

תשובה: שמעתי ממו"ר הגרמ"מ קארפ בשם הגרא"מ שך שצדיקים נענשים גם על מה שעשו מה שהיה צריך, ואמר זאת על מה שנענש יעקב שהחביא את דינה מעשו, ועד"ז לפו"ר י"ל גם כאן.

בכבוד רב

***

קרא פחות

ט׳ באייר תשפ״ב

כמה תשובות בענינים שונים (חלק יא)

עם סגולה ישן לא מוגה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט"א יישר כח גדול על התשובות הנפלאות שאלה: שופטים "ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה' להראה אל מנוח ואל אשתו ...קרא עוד

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות הנפלאות

שאלה: שופטים "ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה' להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא" (י"ג –כ' כ"א) וצ"ב מדוע רק אחר שלא יסף להראות אל מנוח רק אז ידע שמלאך ה' הוא, ולא כשראה שעלה בלהב המזבח.

שאלה: "ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך" (מ"ז, ה').

וצ"ב, מה רצה לומר לו בזה, הרי יודע שבאו.

שאלה: ברכות לח.

"משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא, וצ"ב, אמאי לא הוזכר שמו של בר זביד.

שאלה: מדוע אין מפטירים בהפטרת מקץ, בדניאל, בעניין חלום נבוכדנאצר ופתרון דניאל, שדומה ממש לפרשת מקץ.

שאלה: שם: "וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה" (ל"ח, ב').

וצ"ב, איך לקחה הרי יהודה ברוך הוא, וכנען ארור הוא, ואין ארור מתדבק בברוך.

שאלה: תהלים "בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה'" (קל"ה – י"ט).

וצ"ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה' ברכו את ה'.

שאלה: הושע "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים" (ג'- ד'): מדוע הזכיר אפוד שזה קודש, בין מצבה לתרפים שזה עבודה זרה.

שאלה: פרשת ויצא: "ותקנא רחל באחותה" (ל', א').

וכתב רש"י: קינאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שצדקה ממני - לא זכתה לבנים.

וצ"ע, הא י"ל אדרבה שהיא יותר צדיקה, שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.

שאלה: פ' בשלח: "לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת".

צ"ב, דזה לכאור' סתירה, דאיש לפי אכלו – משמע כמה שאוכל, ועומר לגולגולת – זהו דבר קצוב.

(שאלה מבני יצחק אלחנן הי"ו).

שאלה: ברכות לז.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו.

וצ"ב, מה נפק"מ לנו שמעשה זה היה ביריחו.

שאלה: שם.

תוס' ד"ה: נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר.

וצ"ב, מדוע סבר כן? וכי לא ידע שילך אחר הרבים כדין תורתנו - "יחיד ורבים הלכה כרבים".

שאלה: שם.

קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש.

צ"ב, מדוע קפץ, הא נתנו לו לברך.

שאלה: שם.

אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת.

צ"ב, הרי מה שהיה עושה – היה מכניס ראשו בין המחלוקת.

שאלה: פ' וישלח: "ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית".

(ל"ד, כ"ט).

וצ"ב, מה נוסף במה שכתוב "ואת כל אשר בבית", הרי כבר כתב "את כל חילם".

תודה רבה אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה

כ"ז כסלו תשע"ז

לכבוד הרב אהרן ארי' כהן שליט"א

שלום רב

וצ"ב מדוע רק אחר שלא יסף להראות אל מנוח רק אז ידע שמלאך ה' הוא, ולא כשראה שעלה בלהב המזבח.

תשובה: ז"ל רד"ק, ולא יסף עוד - שלא נראה להם פעם אחרת עוד וטעם אז ידע מנוח דבק עם ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ולא עם ולא יסף או יהיה פי' ולא יסף כלו' כשראה שנסתלק מעיניו ידע כי מלאך ה' היה ויש לפרשו דבק עם ולא יסף ויהי פי' ולא יסף להראה על המראה ההיא בעצמה כלומר עלה בלהב המזבח ולא נראה להם עוד אז ידע כי מלאך הוא שהלך מעיניהם ולא ראוהו עוד במרא' ההיא עכ"ל.

פירוש לפירושו השני הוא, דעצם העליה היתה ע"י שלא שב, כלומר ע"י שלא יסף לבוא הבינו שעלה.

והמלבי"ם כתב, ולא יסף עוד מלאך ה' להראה כו' אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא.

כי עד עתה היה עוד קצת ספק אצלו אולי הוא איש מופת מפליא לעשות, והיה מקוה שירד על המזבח וישוב אליהם, אבל אחר שנעלם מעיניהם ידעו שהוא מלאך ושב אל מקומו עכ"ל.

שאלה: "ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך" (מ"ז, ה').

וצ"ב, מה רצה לומר לו בזה, הרי יודע שבאו.

תשובה: יוסף רצה שפרעה יתן להם הטבות, והוצרך באופן זה לפתוח את השיחה כמנהג דרך ארץ.

ויעוי' ברמב"ן שכתב, והנכון בעיני שיאמר, אביך ואחיך אליך באו, לשמע כבודך, ועליך השליכו יהבם.

ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר, ויש לאל ידך עכ"ל.

ולפי זה מה שבא יוסף לומר כאן הוא מה שהם באחריותו של פרעה, ועי' גם בשכל טוב שכתב, אביך ואחיך באו אליך.

עליך הדבר לעשות ולעסוק בצרכיהם עכ"ל.

ובהעמק דבר שם, אביך ואחיך באו אליך.

לב מלך ביד ה', והטהו לומר כי אף על גב שבאו כולם עם בתיהם, מ"מ אחרי שהם מארץ כנען, ואין בדעתם לישאר בארץ מצרים הרי באו רק אליך, ואין לפרעה מחשבות להסכן בם לטובת המדינה, אלא ארץ מצרים וגו'.

עשה מה שאתה חפץ ע"כ.

שאלה: ברכות לח.

תשובה: עי"ש במהרש"ל שכתב, משתבחין ליה רבנן לרבי זירא כו' נ"ב פי' היו משבחין חכם אחד שהיה בר רב זביד כו' לפני רבי זירא ונחסר שם החכם כאן בספר ודו"ק עכ"ל, אפשר שכונתו שהוא חסרון בגירסא וצ"ע.

ואגב בס' המכריע סי' ס"א הגירסא, ותו' דאמרינן התם משתבחי ליה רבנן לרבי זירא בר רב זביד אבוה דרבי שמעון ב"ר זביד במעמד כל החבורה דאדם גדול ובקי בברכות הוא.

אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו אלי ע"כ.

וכ"ה בס' יוחסין אות ז' רב זביד ובדק"ס.

שאלה: מדוע אין מפטירים בהפטרת מקץ, בדניאל, בעניין חלום נבוכדנאצר ופתרון דניאל, שדומה ממש לפרשת מקץ.

תשובה: מנהגינו שאין מפטירין בכתובים, ועי' שבת קט"ז דבנהרדעא הוו פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא בכתובים, וכן במקומו של המסדר מדרש 'אגדת בראשית' היו מפטירין גם בנביאים וגם בכתובים, ואכמ"ל, ועי' במסכת סופרים ברכה על הכתובים שמברך "על כתבי הקדש" ועי"ש [והברכה על מגילה שם יש שתירף שהיו מברכים כעין ברכת התורה שלנו בנפרד על כ"ז, עי' בחידושי הגר"ח מולוז'ין הנלקטים על הש"ס].

אבל לדידן אין מפטירין אלא בנביאים, עי' בגמ' ר"פ ט"ז דשבת ור"ן שם (מב ע"ב ד"ה בין שקורין), ותוס' שבת כ"ד א' ד"ה שאלמלא ורשב"א מגילה כ"א א' ד"ה בשני ובחמישי.

שאלה: שם: "וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה" (ל"ח, ב').

וצ"ב, איך לקחה הרי יהודה ברוך הוא, וכנען ארור הוא, ואין ארור מתדבק בברוך.

תשובה: בחז"ל (פסחים נ' א', ב"ר פ יא) מבואר דכנעני היינו סוחר, כמ"ש כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב (הושע יב, ח), וז"ל הרד"ק, בת איש כנעני - ולא זכר שמה אלא אביה ולא ידענו למה, וכנעני כתרגומו סוחר היה משאר האומות והתגורר שם, כי בני יעקב היו נזהרים מלהתחתן עם בנות כנען כמו האבות, כי שמעון שלקח אשה מבנות כנען זכרו לגנאי והפרידו מאחיו ואמר ושאול בן הכנענית עכ"ל, וכן מבואר בעוד ראשונים דכנעני היינו תגר, ועיין באורך ברמב"ן.

[ואגב בעל שבט מוסר כתב דשוע הם אותיות עשו וצ"ע].

מ"מ גם להמפרשים כנעני ממש [עי' ב"ר שם ובאב"ע], י"ל שרק אברהם הקפיד בזה, ומי שלא הקפיד בזה לא הקפיד.

והרמב"ן כתב, ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן, שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען, אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים, כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם, שאחותו מן האם אסורה לבני נח (סנהדרין נח ב) וכו' עכ"ל הרמב"ן עי"ש באורך.

שאלה: תהלים "בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה'" (קל"ה – י"ט).

וצ"ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה' ברכו את ה'.

תשובה: לשון "בית" שייך רק בקרבת משפחה, כמו וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב, ד).

תשובה: יש איפוד של ע"ז, כמו וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ (שופטים ח, כז).

שאלה: פרשת ויצא: "ותקנא רחל באחותה" (ל', א').

וכתב רש"י: קינאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שצדקה ממני - לא זכתה לבנים.

וצ"ע, הא י"ל אדרבה שהיא יותר צדיקה, שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.

תשובה: הייתה סבורה שאם היתה צדקנית כראוי כבר היתה צריכה להענות בתפילתה.

שהרי הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה עי' מו"ק ט"ז ב'.

שאלה: פ' בשלח: "לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת".

צ"ב, דזה לכאור' סתירה, דאיש לפי אכלו – משמע כמה שאוכל, ועומר לגולגולת – זהו דבר קצוב.

(שאלה מבני יצחק אלחנן הי"ו).

תשובה: הנה באדם רגיל היה זה ממש השיעור של אכלו, כמ"ש בגמ' עירובין ובמכילתא, עמר לגלגלת מספר וגומ' אמרו האוכל כשיעור הזה בריא ומבורך פחות מיכן מקולל במעיו יתר על כן הרי זה רעבתן.

ע"כ.

אכן מה שאפשר להקשות הוא דהרי יש אדם גדול מאוד ויש ננס, ויש מי שבכל זאת מעיו מצריכים הרבה אוכל.

והתשובה לזה היא, שהיתה ברכה במעיהן שהיו שבעין בשיעור זה של עומר לגוגולת, ועי' במכילתא עה"פ שם, אמרו עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה יצא עני שבישראל ומלקט קימעא וכשהן באין לידי מדה נמצאו כולן שוין שנ' וימודו בעומר וגו' ע"כ.

ועי' בביאורי על המכילתא דרשב"י שם.

ומ"מ מה שלקט היה מתהפך להיות עומר לגולגולת.

ועי' בהעמק דבר שם שכתב, איש לאשר באהלו תקחו.

לא שיהא מחויב כל איש לאכול עומרו, אלא כל אשר באהלו יכולים לאכול עומר שלו, ונכלל בזה דאפילו מי שנכנס לאהלו רשאי להאכילו, אבל לא למכור ולהוציא לחוץ ע"כ.

שאלה: ברכות לז.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו.

וצ"ב, מה נפק"מ לנו שמעשה זה היה ביריחו.

תשובה: דבר זה מצוי בהרבה מקומות בש"ס שמסופר היכן היתה ישיבת החכמים, והיכן נתחדשו הלכות וכיוב"ז.

לא שמעתי דבר ברור בזה, אבל כנראה שהקפידו למסור את כל השמועות בדיוק, ועל שאלה כיוב"ז ראיתי בשם הגראי"ל שליט"א בס' צדיק כתמר יפרח בענין מה שנוהגים בבריסק לדייק בפרטים כעי"ז הוא כדי שיתקבלו הדברים לשומע כבצורה מדויקת.

אם כי כאן נראה שהיה להם טעם יותר מזה.

שאלה: שם.

תוס' ד"ה: נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר.

וצ"ב, מדוע סבר כן? וכי לא ידע שילך אחר הרבים כדין תורתנו - "יחיד ורבים הלכה כרבים".

תשובה: יתכן שהיה טעם בזה מדוע חשב כן ר"ג, אפשר שרבותיו של ר"ע כך היו סבורים, או שמשום כבודו של ר"ג שהיה נשיא והיה בפניו שיברך כמותו, או ששמע בשם ר"ע איזה סברא שהיה נראה לו שינהג כן, או שלא ידע ר"ג שרוב החכמים חלקו עליו.

שאלה: שם.

קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש.

צ"ב, מדוע קפץ, הא נתנו לו לברך.

תשובה: קפץ לפסוק ולהכריע בזה בפני ר"ג.

ואע"פ שר"ג נתן לו רשות לברך לא היה בכונתו שיברך מה שרוצה.

אח"ז ראיתי עוד בצל"ח, לשון קפץ מורה על רוב המהירות וחפזון, והיה טעמו של ר' עקיבא בזה לכבודו של רבן גמליאל שלא ימרה פיו בשעת מעשה ממש, שר"ע ידע כבר מהמחלוקת שבין ר"ג וחכמים, ולפי דעת של ר"ג שנתן רשות לר"ע היה דעתו שיברך ברכת הזימון, וכמו שכתבו התוס' בד"ה נתן ר"ג וכו', ור"ע דקאי בשיטת חכמים א"כ אין מזמנין על הפירות, ולפי זה תיכף כשהתחיל ר"ע ברוך אתה וכו', היה ר"ג מרגיש שדעתו כחכמים, מדלא התחיל נברך כנוסח ברכת הזימון, ובודאי היה ר"ג גוער בו שיתחיל נברך, והיה ר"ע צריך להמרות בפירוש נגד ציווי ר"ג בשעת מעשה.

לכך קפץ במהירות וברך עד שהגיע ואמר על המחיה, ושוב לא יחזירנו ר"ג לעשות ברכתו לבטלה עכ"ל.

ועי' בחשוקי חמד שם.

שאלה: שם.

אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת.

צ"ב, הרי מה שהיה עושה – היה מכניס ראשו בין המחלוקת.

תשובה: כתב בס' חפץ ה' לבעל האוה"ח הק', עד מתי אתה מכניס ראשך וכו' קשה והיכי הוה לי למעבד להוציא עצמו מהמחלוקת הרי הגם דהוה אמר שלש ברכות הוה מכניס עצמו במחלוקת דהיינו הפך דברי רבנן דפליגי עליה.

וי"ל דסובר כיון דקיימא לן דברכה מעין ג' אינה פוטרת של שלש.

וג' ברכות פוטרו' מעין שלש אם כן הוה ליה לברך שלש ויוצא ידי חובתו אליבא דכולי עלמא דגם אליבא דמאן דאמר מעין שלש בשל שלש יוצא ידי חובתו ומדלא בירך אלא מעין שלש הכניס עצמו במחלוקת דסובר הוא כמאן דאמר מעין ולא חש לההיא סברא דשלש לזה אמר לי' למה הוא מכריע ומכניס עצמו במחלוקת והשיבו רבי עקיבא דטעמו הוא לאו משום דכן סובר הוא אלא מטעם דרבו חביריו ולמדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים וכו' וק"ל ע"כ.

[ועי' בספר מועדים וזמנים להג"ר משה שטרנבוך שליט"א חלק ד - ה סי' שכג].

שאלה: פ' וישלח: "ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית".

(ל"ד, כ"ט).

וצ"ב, מה נוסף במה שכתוב "ואת כל אשר בבית", הרי כבר כתב "את כל חילם".

ברד"ק כתב, ואת כל חילם - כסף וזהב ומרגליות, ואת כל אשר בבית – המטלטלים ע"כ.

ובמדרש שכל טוב, ואת כל חילם.

אלו העבדים והשפחות: ואת כל טפם ואת (כל) נשיהם.

כמשמעו: שבו.

הטעם בב' שהוא לשון שביה: ויבזו.

שבי וביזה ענין אחד הוא, אלא שהשבי אינו אלא במהלכי ברגל, והביזה בין במהלכי ברגל בין בכל מטלטלין: ו[את] כל אשר בבית.

אלו אלהי נכר ותשמישן ע"כ.

***

קרא פחות

ט׳ באייר תשפ״בב: שונות

האם מותר להתרפאות במח אחד ובמטולטלת

עם סגולה ישן לא מוגה

ב"ה רציתי לשאול האם יש איסור להתרפא על ידי מח אחד.האם מותר לשאול במטולטלת? עקיבא יוסף לוי התשובה בקצרה אין להתרפאות בכל מה שאינו ברור שהוא כדרך הטבע [או שהותר ע"י מורי הוראה באופן מיוחד], ובכלל זה גם מח אחד. *** תשובה בע"ה ‏יום שני ט"ז אלול תשע"ו לכבוד ...קרא עוד

ב"ה

רציתי לשאול האם יש איסור להתרפא על ידי מח אחד.

האם מותר לשאול במטולטלת?

עקיבא יוסף לוי

התשובה בקצרה

אין להתרפאות בכל מה שאינו ברור שהוא כדרך הטבע [או שהותר ע"י מורי הוראה באופן מיוחד], ובכלל זה גם מח אחד.

***

תשובה

בע"ה

‏יום שני ט"ז אלול תשע"ו

לכבוד הג"ר עקיבא יוסף לוי שליט"א

שלום רב

הנה מח אחד הוא דבר הפועל לכאורה ע"פ כוחות על טבעיים בין היתר וע"פ עקרונות לא – יהודיות, ובעצם שאלה זו דנו כבר רבים וכן שלמים, ובאמת יש בזה ממש חשש איסורים דאורייתא, ובעוה"ר אין מספיק מודעות בציבור ויש נערות תמימות ההולכות ללמוד ענין זה ולהתפרנס מזה בהמשך, ואין דורש ואין מבקש.

ואציין מקצת המקומות שדנו בזה להלן בתשובה, ראה להג"ר יעקב משה הלל שליט"א בספרו תמים תהיה מה שכתב באריכות בכל ענין הרפואות העל טבעיות, ובענין המטולטלת, ומאידך ראה במאמרו הארוך של הג"ר שמואל יצחק רוזנבלאט בכתב עת פעמי יעקב סח תשס"ח עמ' קי – קיח, שם דן באריכות בכל הנושא של מח אחד, [ומ"מ אפשר ללמוד ענין זה ם רק על מנת להבין ולהורות ולא על מנת לעשות, מכיון שיש בזה חשש אל תפנו אל האלילים, וגם ללמוד גרידא יש בזה איסור, וכמו שיתבאר בפסק הדין שיובא להלן], וכן ראה במאמרו של הג"ר יעקב שלמה מוזסון שליט"א בכתב עת אור ישראל (מונסי) מח, תשס"ז, עמ' סד – עח, ונדפס גם בקובץ בית אהרן וישראל קלא תשס"ז, עמ' מט – עד {ודברתי עם בעל מקצוע ידוע שם בארה"ק בתחום טיפולי הנפש, ולדבריו ענין זה של מח אחד מלבד שזוהי שיטה שאינה אמיתי דיה, היא עלולה גם להזיק ולהכניס בלבולים בנפש האדם, וביאר את הענין היטב ואכמ"ל.

} .

ורק יש לסכם שדעת כמה פוסקים שיש במח אחד חשש ע"ז, וכדלהלן:

בפסקי דין של ביה"ד בירושלים לדיני ממונות ובירורי יוחסין (ח"י פס"ד המתחיל בעמ' של"ב, [כל מה שמובא להלן עד דברי הרב מורגנשטרן הוא מתוך פסק הדין]) דנו בזה באריכות אודות אשה שבאה ללמוד מח אחד ולאחר תקופה שמעה שיש בזה איסור ורצתה והפסיקה בטענה שהיא חוששת שהמדע הזה כולל ניחוש שאסור מן התורה באיסור "לא תנחשו", זאת לאחר שנוכחה ב"ניחוש" של המרצה ושל אחת התלמידות על תופעות ומקרים שלא היו לפניהן - על פי הסתכלות בפני תלמידה שעמדה לפניהן.

כמו כן כולל המדע ניחוש מרחוק על פי תנועות אצבעות, כגון אם קיים "פקק" בכביש פלוני.

גב' א' התיעצה עם רבנים ונאמר לה שהיה מי שעורר על מדעים אלו שמקורם בסין ובארה"ב שיש בהם משום איסור אביזרייהו דעבודה זרה.

עוד היא טוענת שלימודי הקורס כוללים שאלות שהמטפל שואל את המטופל על בעיות משפחתיות רגשיות בשפת רחוב זולה וניבול פה, וטיפולים של נשים ע"י גברים ולהיפך, וכשביקשה לתקן ולעדן את הנוסחאות הללו נענתה בשלילה.

גב' א' תובעת לפטור אותה מתשלום עבור יתרת הקורס, וגם עבור השיעורים שהשתתפה בהם.

מאמרים שנתפרסמו בענין בעבר בקבצים הלכתיים, מגלים, שהקינזיולוגיה מלמדת את המטפל לאבחן בעיות רגשיות ורפואיות אצל המטופל ע"י אבחנה בשרירי הגוף שלו המקבלים "הוראות" מהשריר שבמרכז המוח.

הריפוי של המטופל נעשה ע"י התחברות רוחנית של המטפל עם המעטפה הרוחנית העוטפת את הגוף של המטופל, ומשם אל המוח שלו.

המדע גם כולל אבחנה רפואית לאנשים שאינם נמצאים אצל המטפל ע"י אבחנה בקרוב משפחתם הנמצא לפני המטפל, וזאת ע"י התחברות רוחנית.

הנושא של "התחברות רוחנית" עומד על גבול האמונות הטפלות, ומכאן החשש ההלכתי לכשרותו.

לאחר מתן פסק הדין השיגה התלמידה חומר פרסומי של מדע הקיניזיולוגיה ועל אנרגית הצ'אקרות, הכלול בלימודי המכון (בדף מידע על החומר הלימודי שחולק במכון נמנים שבעה מרכזים לאנרגיה הצ'קרית, והראשון שבהם הוא הכתר).

לפי אותם פרסומים קיניזיולוגיה היא תנועת גוף הבאה לביטוי דרך טונוס שריר במשוב מהגוף - שיחה לא מילולית עם הגוף והנפש.

הצ'קרות מוזכרות בכתובים הודיים קדומים שגילם בערך 2600 שנים.

המילה צ'קרה פירושה "גלגל", והכוונה לצורת השמש המעניקה חיים ושולטת בעולם (עפ"ל).

הצ'קרות המרכזיות בגוף האדם הן שבעה מרכזים רוחניים של אנרגיה, בהתאם לפילוסופיה של המדיטציה היוגית.

הצ'קרה השביעית היא צ'קרת הכתר האחראית על התקשרות הרוחנית וכו' וכו'.

עפ"ל.

כמו כן הגיע חומר מדעי נוסף המלמד שמקורם של המדעים הללו הוא באמונה בע"ז ע"כ.

ולא ניכנס בזאת לדיני החושן משפט שדנו שם בזה, אבל הובאו שם שמועות מהגרי"ש אלישיב בקשר לשאלה הנ"ל, ובעיקר הדברים בענין זה של המח אחד הפנה הגרי"ש את בית הדין לבירור הדברים להגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט"א "שהוא יודע בזה".

בית הדין דן בענין, והפנה את השאלה להגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט"א, כהוראת מרן (שליט"א) [זצ"ל], כל כך משום שהמדע המדובר חדר לאחרונה בחוגים חרדיים שונים שהולכים לקבל ממנו מרפא לנפש ולגוף, והוא נושא הנלמד בהשתלמויות שונות למורות חרדיות.

וזו היתה תשובתו (ביום טו כסלו תשס"ז):

לאור בקשת בית הדין לברר את נושא הרפואות האלטרנטיביות והיתר השימוש בהם על פי ההלכה, הנני להשיבו לאחר מו"מ קמיה דמו"ר מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א והבאת הדברים בכתב לפניו.

ואלו הם הדברים אשר עלו בידי:

אין היתר להשתמש ברפואות אלטרנטיביות שמקורם בדעות עובדי עבודה זרה ויסודם בפעולת כחות לא טבעיים - אלא אם כן אפשר להוכיח שהוא עובד בדרך "הטבע" בדרכי הבירור, ולא סגי בכך שהעוסקים ברפואות אלו מאמינים שהוא "טבע".

ויש לחוש בזה משום קוסם קסמים מעונן ומנחש, או משום דרכי האמורי.

וקל וחומר אם לא השמיטו מכלל הלימודים את חלק הע"ז שבדבר, שיש בזה איסורי ע"ז.

ע"כ.

יצויין, שהגר"ד מורגנשטרן חקר רבות במדעים כאלו מעין הקיניזיולוגיה ומח אחד והצ'קרות, האם נכונה טענת כמה מהמשתמשים בהם שהם פועלים בדרך הטבע, והגיע למסקנה שאין הוכחה לטענתם זו [ע"כ מתוך דברי בית הדין].

ובסוף הכרך (עמ' תקל"ה) הובא המשך הדברים מהרב מורגנשטרן שליט"א, וזה תורף דבריו:

גם דבר שלא ידוע שמגיע מהגויים, אם היא פעולה שאין לה הסבר בדרכי הטבע המוכרות, יש בו משום איסור ניחוש וקוסם וכו', ע' סנהדרין סה ב בפירוש מנחש, ובב"י יו"ד ר"ס קעט בשם סמ"ג בפירוש קוסם, ועוד הרבה כיוצ"ב.

ויש בזה אריכות לרשב"א בתשו' ח"א סי' תיג בדעת הרמב"ם, אמנם ביסוד העקרוני הזה אין הבדל ביניהם, ונחלקו רק בהגדרת הדברים הנכללים במסגרת טבע העולם כמציאות השדים וכיוצ"ב.

וכדי לקבוע שדבר פועל בדרכי הטבע, צריך אחת משתים.

א.

או שיתברר ע"פ "דרכי ההקש וההגיון" שהיא טבעית, דהיינו שזה משתלב ומתאים במסגרת כללי הטבע המוכרים בזמנינו, וכדי לקבוע זאת צריך ידיעה מסויימת במסגרת הטבע - שמידתה המדוייקת של ידיעה זו צ"ע, (ולמרות שאין המדע או הרפואה המערבית הבעה"ב על הטבע וקביעת דרכיה, שהרי גם הם מודים שאינם מבינים הכל, אבל לפחות דבר שמקובל אצלם ניתן להניח שמתאים למסגרת הטבע המוכרת, ואפי' אם הדבר אינו מובן לגמרי מצ"ע, אבל בנוי על יסוד הנחות מוכרות.

אבל בדבר שאינם מודים בו, צ"ע מי יכול לקבוע את גדרי הטבע).

ב.

דבר שהוכח עובדתית שהוא "עובד", למרות שא"א להסביר בדיוק איך, ודאי נחשב טבע, וכמו הדוגמא שהביא הרשב"א מאבן השואבת - המגנט.

אבל צריך שזה יהיה "מוכח" בצורה ודאית (כעובדת שאיבת הברזל ע"י המגנט) ע"פ כללי חזקה וסטטיסטיקה ברורים ושלילת כל הגורמים הצדדיים וכו', ולא ע"פ סיפורי מעשיות.

(כ"ז עולה מדברי הראשונים, והרפואות המובאות בדבריהם נחשבו אז כעומדות בכללים אלו.

וראה דעת מרן הגרי"ש אלישיב שהובאה במכתב הנדפס בגוף התיק, וכן הסכים הגר"נ קרליץ שליט"א על מכתב זה, וכן דעת האגרו"מ שפרסם חתנו במכ"ע "המאור" רע"ב תשמ"ג עמ' 34 ובמנח"י ח"ו סי' פ).

כל זה גם אם באים לעשות דבר בסתם, שאין יודעים איך הוא פועל, שמאחר שאין לו מבוא בדרכי הטבע נחשב ממילא שזה נעשה ע"י כוחות לא טבעיים.

אם מסבירים את פעולת הדבר ע"פ "כוחות" "רוחניים" לא "חושיים", הנושא מסתבך הרבה יותר.

ראשית, א"כ הרי יש לחוש להדיא שאין כחות אלו נחשבים טבעיים.

שנית, "אם" כוחות אלו אכן קיימים, הרי שצריך לקבוע שאין

השימוש בהם נחשב לכישוף וכו', (בסה"כ זה בדיוק מה שאמרו המכשפים בזמן חז"ל, ואף בזמנינו), ושוב לא יעזור גם אם "יוכח" שזה "עובד".

ובהגה"ה שם: בטוטו"ד (הובא בדרכ"ת סי' קעט ס"ו) נקט בפשיטות דשאלה בשולחן (שהמסובים מניחים ידיהם על השולחן ושואלים, והשולחן מתנענע לפי התשובה ומצביע ברגליו על אותיות של הלוח) הוי כישוף או קוסם, ולא חשש לומר שיש לזה מבוא בדרכי הטבע אלא שנעלם מאיתנו, וכ' שם "עוד אני אומר כיון שאין זה דבר טבעי לפי המחקר והשכל ודאי אחת מהנה או בכלל קוסם או בכלל כישוף" וכו', (ובתשורת שי, הובא בדרכ"ת שם חשש בה משום קוסם, ומשום מעשה שדים, וכ' שם "חוששני שזה בכלל קוסם שהרבה מיני קסם יש וכו' וכל מה שאינה בדרך הטבע והשכל הוו קוסם").

וכן בכל דבר שיסודו בצורה לא טבעית, אף שהוכח שעובד, עדיין אי"ז הוכחה שפעולתו במסגרת הטבע, (ומשא"כ בדבר הנעשה בסתם, והוכח שעובד).

וע"ע קריינא דאגרתא ח"ג ו ושבט הלוי ח"ג סי' קז ע"כ.

והמסקנות להלכה הכתובים בפסק הדין הנ"ל בסופו ז"ל: א.

מדעי הקינזולוגיה ו"מח אחד", ו"צ'קרה של הכתר", מקורם באמונה בעבודה זרה, ופועל שלא בדרך הטבע על גוף האדם אלא בכח האנרגיה שמסביב לגוף באופן סגולי, ואלו המשתמשים בו כמקורו, הרי זו אמונה בעבודה זרה ממש, ואסור באיסור עבודה זרה.

ב.

גם אלו שמסננים ומצנזרים את המדע משם העבודה זרה, ומשתמשים בתחליפים אחרים, הרי זה אסור באיסור קוסם קסמים מעונן ומנחש, או משום דרכי האמורי, שהרי אינו פועל בדרך הטבע אלא באופן סגולי.

כל זה משום שה"רפואות" קינזיולוגיה, מח אחד וצ'קרות, אין בהם כל בסיס מוכח של ריפוי בדרכי הטבע.

ג.

כשם שאסור להשתמש במדע זה, כך אסור ללמוד אותו, מה גם שהקורסים המלמדים מדעים אלו הם לצורך ולתועלת, ולא כתיאוריה בעלמא, וע"י הלימוד משתמשים בהמשך ברפואה האסורה, וגם תוך כדי הלימוד מבצעים תרגילים שהם בכלל איסורי תורה אלו.

ובנוסף, כיון שהביטויים הנלמדים לקוחים מע"ז, כל התיאוריות שסביבם גם המוגהים, יש בהם רוח טומאה שצריך להרחיקם ולהתרחק מהם.

עה"ח: אברהם דוב לוין.

פסק דין שם: אין ללמוד את ה"רפואות" הנ"ל.

ועל החתום: אברהם דוב לוין אב"ד, יהושע ווייס, מרדכי אהרן הייזלר [ע"כ מהפסק דין הנ"ל].

וע"ש עוד בפסקי דין כרך יא (פס"ד בעמוד תקכו) וז"ל, האשה א' הצהירה בבית הדין "איני ניזונית ואיני עושה".

הגב' א' מרויחה כסף ממכון לימודים שהיא מנהלת, ובמכון מלמדים קורסים של "מח אחד" ו"קינזיולוגיה" ו"צ'אקרות", שנתברר בפסקי דין ירושלים כרך י עמ' שלב ואילך, ועמ' תקלה ואילך, שמדעים אלה אסורים באיסור ע"ז, וגם אם השמיטו מחומר הלימודים את חלק הע"ז שבדבר, עדיין יש לחוש בהם משום קוסם קסמים מעונן ומנחש או משום דרכי האמורי.

יצויין שאת השכר עבור הלימודים משלמות התלמידות בתחילת הלימודים עכ"ל.

ורצו מתחילה לומר שהרווחים נחשבים ככספי ע"ז ויהיו אסורים בהנאה עי"ש.

לסיכום הדברים שנתבארו בכ"ז שלא להתעסק בדברים הללו של מח אחד, אשר יש בהם חשש מדאורייתא, וחשש ע"ז החמורה, שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה כמו שאמרו חז"ל.

***

קרא פחות

הירשם

להתחבר

שאל כל שאלה שיש לך בהלכה!

חלק א – האיש, שיחתו ויחסו לחכמי ישראל האמיתיים | חלק ב - הערות והשוואות על ספר מלחמת היהודים

על המאמר הנ"ל

הערות על ספר מלחמות היהודים

הערות וציונים על המאמר

הורד את האתר כקובץ

גירסת ניסיון

תגיות

השאלות שנצפו ביותר לאחרונה

שאלות בהמתנה

תגובות אחרונות

צור קשר

נושאי האתר

קישורים מהירים

ניתן לקבל גיליון שכיחא מידי שבוע הישר לתיבת המייל

שלח שאלה

אנא השאר כתובת מייל לתשובה

השאלה שלך