דרבנן

שאלה

{שלום וברכה אמעכ”ת שליט”א
סוכה שנעשית ע”י קטן האם היא כשרה או לא, בסימן תרל”ה מובא דסוכת גנב”ך כשרה, השאלה מה הדין בקטן, האם זה כמו גנב”ך, או יותר גרוע או יותר טוב.

בביכורי יעקב מביא שלכתחילה לא יסכך ע”י נכרי אשה- וקטן פחות מי”ג, ומשמע ממנו שקטן זה כמו גנב”ך, אבל צ”ע מדוע השו”ע לא הזכיר דין זה בקטן.

נ.

ב.

לפני כשבוע שלחתי אמכ”כ שאלה, מ”ט בפרשת בלק אי’ פעם אחת שמוזכר בלק בן צפר (ללא י’ ו-ו’) ועניתם לי בטוט”ד, וכסניף אציין שראיתי בספר טעמא דקרא בריש פרשת בלק שהרחיב בזה יעוי”ש.

יפוצו מעיינותיו חוצה אכי”ר, וזכותו של רבנו הקדוש אור החיים זי”ע שהיום יום פקודתו יעמוד לנו.

בהערכה.

(מהרב דוד ורטהיימר, מודיעין עילית)}

תשובה

בע”ה

‏ט”ו תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב

גם ברוח חיים (סימן תרלה) הביא את דברי הבכורי יעקב שהזכרתם, דלכתחלה אין לסכך על ידי גוי ואשה וקטן פחית מי”ג שנה, וכתב דדוקא בדיעבד שעשויה כבר הסוכה בכשרות על ידי גוי ואשה וכיוצא בזה התירו, ע”ש.

כתב הפמ”ג סי’ י”ד א”א סק”ג “כל שהגיע לי”ג שנה אין מדקדקין בב’ שערות”.

ומבואר דבפחות מכאן א”א לסכך, ויש לעיין האם הכונה לכתחילה או בדיעבד.

דהרי גם בסוכת גנב”ך ורקב”ש דמפורש להתיר ג”כ כתבו כמה פוסקים שלכתחילה אין לסכך על ידן.

ובספר הערות לגרי”ש אלישיב [חולין י”ג א’] דן בכשרות קטן לסיכוך הסוכה, לפי שבסיכוך סוכה בעינן שיכוין שמסכך לשם צל, ואם מכוין מפני זרם ומטר או לשם צניעות, פסול.

והביא שכתב הגר”ז בשו”ע שלו, שאם מכוין לשם צל וגם מפני זרם ומטר או גם לשם צניעות פסול.

ואם כן לא יכול קטן לסכך, שהרי אין לנו ודאות שאין כוונתו לעוד דבר חוץ מלשם צל, אלא אם כן כשסיכך באופן שיהא רק צלתה מרובה מחמתה, שיש שם חללים פחות מג’ טפחים, שאין כאן מחסה מזרם ומטר, ומוכח שעשאו לשם סוכה, [ובקטן בעינן שיהו מעשיו מוכיחים בהחלט במציאות, ולא די במוכיחים מצד ההלכה].

אכן, אין לנו משנה מפורשת שקטן יכול לסכך, ואפשר שבאמת אינו יכול לסכך.

אמנם עיקר דברי הגר”ז שכוונה לשני דברים פוסלת בסכך, הוא דבר חידוש, וברא”ש מוכח שכשר.

עוד הביא, שהאבני נזר (סימן תעה) כתב לחדש שקטן יכול לסכך את הסוכה, וזאת, אף על גב שבסוכה בעינן כונה לשם צל, ואין כוונת הקטן כלום, שהיות והבעלים מתכוין לשם צל, מצטרפת כוונתם עם מעשה הקטן.

ומביא ראיה מהחוטט בגדיש, שכל פסולו הוא רק משום תעשה ולא מן העשוי, ואינו פסול משום שלא נתן את הסכך לשם צל אלא לשם גדיש, ובהכרח, שאם בשעה שנעשת הסוכה יש כונה שהיא תעשה לשם צל, מצטרפת כוונה זאת לעשיה שאין בה כונה, וכשר.

ועוד הביא האבני נזר שיש ראשונים הסוברים שגוי יכול לעשות עיסה של מצת מצוה אף על גב דבעינן שימור, לפי שמועילה שמירת הישראל העומד על גביו, וחזינן שמצטרפת כוונת הגדול עם מעשה הגוי והקטן.

וע”ע שו”ת חלקת יואב מהדורא תנינא (סימן ד) שמכשיר בסוכת קטן, ע”ש.

ובשו”ת שאלת שלמה חלק א (סימן צ) כתב דהנראה דקטן אסור לסכך סוכה של מצוה דקיימא לן דאינה כשירה אלא אם כן עשאה לצל סוכה (סוכה ח ב) ופרש”י לצל ולא לצניעות וכו’.

נמצא דאם אחד עשה סוכה להצניע בה חפציו פסולה דבעינן לשם צל, וקיימא לן דקטן אין לו מחשבה אפילו מדרבנן, ואפילו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו (חולין י”ג א’), ופרש”י אפילו פירש ואמר לא מהני רק כשגדול עומד על גביו ומלמדו לסכך לשם צל, נראה דכשר כמו בגט דמהני בגדול עומד על גביו (גיטין כ”ג א’), וס”ל לפסול בלא זה אפילו בדיעבד.

והאחרונים תמהו על דבריו מסוגיא דחולין שם, וע’ שו”ת לב חיים ח”ב סי’ רט, שפוסל אפילו בדיעבד סוכה שעשאה גוי, וע”ש מה שהביא מהחמדת ימים, ובאמת הספר חמדת ימים הוא ספר מפוקפק, ומפורש בגמ’ ושו”ע להתיר סוכת גוים.

ובסיום הדברים אביא מה שכתב בספר ארחות רבינו ח”ב עמ’ ר”כ אות כ”ד וז”ל, מו”ר שליט”א זצוק”ל הקפיד שלא יניח סכך רק אחד שיש לו זקן עליון והקפיד בכך גם על השחרת תפילין ורצועות ועשית ציצית וכן בעסק המצות בכל אלה הקפיד מו”ר שיעשה את זה אחד כזה שיש לו כבר זקן עליו.

ספר לי הגרח”ק שליט”א הוי עובדא בקטן כמדומה שהי’ גדול מחזקה דרבא אבל לא הי’ לו עדיין זקן עליון שזרק ג”כ ענפים על סוכתו של מרן החזו”א יחד עם הגדולים והסתפק מרן על כשרות הסכך ולמעשה הגביהו את הסכך וחזר וסכך גדול עכ”ל.

וכן ראיתי כתוב (פסקי תשובות הערות סימן תרלה, בשם ס’ הסוכה השלם מילואים לפי”א אות י’) על הגר”ח מבריסק זצ”ל שהקפיד בזה במי שלא נתמלא זקנו, ואמר שזה נוגע לדאורייתא.

מה שלא הזכיר השו”ע ענין זה עם גנב”ך ורקב”ש, [וכבר כ”ה בגמ’ סוכה ח’ ב’], לדעת האבנ”ז יש לתרץ מכיון שכל מה שמועלת מעשה הקטן הוא ע”י משלחו, ולא מצד הקטן עצמו, ולהכי לא שייך להזכירן עם כל הני שמועיל בכל גוני, ולסברא שהציע הגרי”ש אלישיב י”ל ג”כ הטעם שהשו”ע לא הזכיר זה, שכן אינו כשר בכל גוני וכנ”ל.

המשך הדברים בענין סוכת קטן

שאלה (נשלח כהמשך לתשובה דלעיל בענין סוכת קטן)

 {כבוד הגר”ע סילבר שליט”א
כהמשך לנושא זה, בו נו”נ עם מע”כ לפני כשבועיים.

ייש”כ גדול על הדברים שהביא לגבי קטן אם כשר לבנית הסוכה, והנה בספר שלמי תודה הביא גם מהענין הנ”ל והוסיף עוד לדון לגבי קטן שהגדיל אם נאמן לומר שסכך בקטנותו כדין, והביא שלגבי אחרים אינו נאמן מפני שאין נאמן גדול להעיד על מה שהיה בקטנותו באיסור דאורייתא, ולכאורה גם לשיטות שהבאתם שאין ראוי לסכך, אבל בדיעבד יוצא ידי חובה, וא”כ מדוע שלא יהיה נאמן כשהגדיל להעיד שסיכך בקטנותו כדין, והרי אם נאמן באיסור דרבנן [כמבואר בכתובות כ”ח וברמב”ם פי”ד עדות ה”ג] כ”ש בזה שבדיעבד כשר.

ועוד הוסיף לדון בקטן עצמו כשהגדיל אם יכול לסמוך על מה שעשה בקטנותו.

אודה מאוד למע”כ אם יוכל להעיר עיני בנתינת מראה מקומות בזה.

}

תשובה

‏יום רביעי כ”ח תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב

הנה אי”ז ברור שלכל הפוסקים בדיעבד כשר קטן לסכך, ועיין במה שהבאתי שם מדברי השו”ת שאלת שלמה ומדברי הגרי”ש אלישיב בצדדים שהביא שם [ואגב דברי הגרי”ש הובאו בהערות הגמ’ מהדורת חברותא בחולין שם שציינם בשם הערות הגרי”ש כת”י, ואיני יודע אם נדפסו כיום כבר], ואמנם לא ראיתי את ספר שלמי תודה, אבל אפשר דאיהו ס”ל כהסוברין שקטן פסול גם בדיעבד מדאורייתא.

ועיין מה שכתב בתוספות רי”ד מסכת מגילה דף כ’ א’ וז”ל, אין מביאין ראיה מן הקטן ואף על גב דתנן אלו נאמנין להעיד בגדלן על מה שראו בקטנן כי התם במילי דרבנן כדמוקמי’ לה בפ’ ב’ דכתובות אבל בדבר תורה אינו נאמן ומקרא מגילה דבר תורה שהרי מצאו לה רמז מן התורה כדאמרן בפירקין דלעיל עכ”ל.

ובענין הקושיא ממגילה עעו”ש בטורי אבן ומשמרות כהונה מש”כ בענין זה.

[וע”ע ברכ”י חו”מ סי’ ל”ה, מהרש”ם ח”ח סי’ רכ”ט, ושפ”א].

והנה באמת אינו ברור שנצטרך להעמיד בכך את דעת בעל השלמי תודה בכך, דהרי הנה אם הקטן עשה ודאי שלא לשם צל לא מהני מה שמכשרינן סתם קטן בסיכוך, ויתכן שע”ז לא מהני עדות הקטן.

ואפשר דהשלמי תודה מיירי באופן שמצאו בשוק סוכה מסוככת [באופן שאין הסוכה מוכחת מתוכה שנעשית לשם צל], ואומר הגדול אני עשיתיה בקטנותי ועשיתיה לשם צל, דבכה”ג ודאי לא מהני.

קרא פחות

אור ליום ג’ ד’ ניסן התשע”ו

לכבוד אחי היקר והמופלג הבה”ח אליעזר נ”י

{ע”ד שאלתו על אשה שבירכה שהחיינו על הדלקת הנרות, אם צריכה לברך שהחיינו בליל הסדר.

}

ויש להקדים לזה דהנה עיקר הדעה שהובאה בפוסקים היא שנשים אינן מברכות שהחיינו על הדלקת נר של יו”ט, ואין כאן המקום להאריך בזה, אכן אשה שבכל זאת מברכת דקי”ל שאין למחות במקום שנהגו לברך, בזה יש שאלה, והשאלה נחלקת לב’ חלקים, א’ האם מחוייבת לברך שוב שהחיינו על שאר מצות היום בליל הסדר, ועוד את”ל שלא, האם עכ”פ כשיוצאה יד”ח קידוש מאחרים האם יכולה לענות אמן על ברכת שהחיינו עם שאר הברכות.

הנה כתב בשו”ת הר צבי או”ח ח”א סי’ קנ”ד, ע”ד מה שנתעורר בירושלים לענין ברכת הקדוש בליל הסדר לגבי נשים, דמכיון שהנשים בין כך צריכות לשתות את כל הכוס שבידן משום ד’ כוסות, יותר עדיף שיקדשו בעצמן, ולא לצאת יד”ח קדוש בשמיעה מהבעל, דמכיון שכבר יצאו יד”ח בברכת שהחיינו בהדלקת הנר, א”כ עניית האמן שיענו בקדוש אחר ברכת שהחיינו של הבעל יהא הפסק בין הקדוש לשתיה.

וע”ז העיר כת”ר שיש תקנה לדבר שלא יענו אמן אחרי ברכת שהחיינו.

הנה תקנה זו היא רק לגבי עניית אמן שלא תהא הפסק, אבל אכתי יש לעיין שהשמיעה עצמה של ברכת שהחיינו תהא נחשבת כהפסק עכ”ל.

אכן רבים חולקים ע”ז, וכמו שכתב בשו”ת מנחת שלמה להגרש”ז אוירבך זצ”ל ח”ב סי’ ס’ אות כ”ד וז”ל, ובעיקר הדבר נראה דלענות אמן על ברכת שהחיינו בקידוש ולשתות מן היין גם כשכבר בירכה שהחיינו בהדלקת הנר אין זה בגדר של הפסק הואיל וכך הוא בדרך כלל סדר של קידוש ולכן אין הפסקת אמן כזה קרוי הפסק, [בהג”ה שם כתוב, נהג תמיד [הרהמ”ח] בביתו לפני הקידוש להזהיר את הנשים שלא לענות אמן אחרי ברכת שהחיינו עכ”ל].

דאל”כ איך לא הזהירו הפוסקים על נשים שאינן יושבות בסוכה וטועמות מהיין של קידוש לבל יענו אמן על ברכת לישב בסוכה של המקדש, וכן לגבי קידוש של שבועות שלא לענות אמן על השהחיינו של המקדש אם כבר ברכו בשעת הדלקה, וגם המשנ”ב לא הזכיר שביו”ט שחל להיות במוצש”ק שלא יענו אמן על ברכת מאורי האש אשר לשטתו [בבה”ל סו”ס רצ”ו] אין זה שייך לאמצע ההבדלה.

ומה שכ”ת שואל במיוחד על ליל הסדר נראה דהשהחיינו שייך עכ”פ על הרבה מצוות הנוהגות רק בלילה עכ”ל.

וכן הביא משמו עוד בשבות יצחק פסח פ”ז אות ג’, וכ”כ שם בשם הגרי”ש אלישיב.

וכן בשו”ת שבה”ל ח”ג סי’ ס”ט כתב וז”ל, ע”ד קידוש בליל יום טוב דנוהגים הנשים לברך ברכת שהחיינו בעת הדלקת נרות, והבעל מברך שהחיינו בסוף קידוש, נמצא האשה שכבר יוצאת ידי שהחיינו א”כ אמן שהיא עונה אחר ברכת שהחיינו של הבעל הוי הפסק בין קידוש לשתי’ ולאלו שנוהגין שהם יוצאים גם על ברכת היין הו”ל הפסק גם בין ברכת פה”ג לשתי’ וצריכות לחזור ולברך גם בין ברכת פה”ג לשתי’ וצריכות חזור ולברך פה”ג, וראיתי מה שכתבתם בזה וגם בשם שו”ת הר צבי או”ח סי’ קנ”ד.

ובעניותי יראה דבליל פסח לא הוי הפסק וכן בליל סוכות יראה דלא הוי הפסק, ובליל שבועות הוי הפסק ואז באמת לא תענה אמן זה, וטעמא דילי דבליל פסח השהחיינו בא על כמה דברים, על היו”ט, על מצות מצה ומרור, על מצוות ספור יצי”מ ומצות הלילה, והאשה בשעה שמדלקת לא מכוונת או לא תכוון רק על מצוות הדלקת נרות שבאה מחמת יום טוב, ועדיין יש לה הזכות על השהחיינו של שאר מצות הלילה ונהי דלברך פעמים ממש אין מקום לפי מנהג שלנו אבל אם היא מכוונת לצאת בשהחיינו של הבעל לידי שהחיינו של מצה ומרור וכו’ אין עול בדבר וא”כ אין האמן עכ”פ הפסק עכ”ל.

וע”ש מה שכתב בענין השהחיינו של שבועות וסוכות.

ובהג”ה שם הוסיף השה”ל, אבל יש ליישב גם מנהג הנשים כהיום שמברכים שהחיינו על הדלקת נרות ומברכים גם שהחיינו שלאחר קידוש על כוס שלהם, דבשעת הדלקה אין דעתם כלל על מצות מצה אלא על קבלת יום טוב ובפרט בחל יום טוב בשבת דמברכות מבעו”י וגם שאר יום טוב ראוי לעשות כן, וכן נוהג דין בדידן והנח להם לישראל עכ”ל.

וראיתי שהביאו כאן במ”ב מהדורת דרשו [ר”ס תע”ג] גם את דברי האג”מ ח”ד סי’ ק”א, שיכולה לענות אמן על הקידוש מכיון ששייכת להמקדש שאצלו זה מן הקידוש, אך נ”ל שלא היה צריך להביא זה, דמשמע כאילו אין כאן ענין לצאת ורק דמותר לה לענות אמן, והאמת דהאג”מ מיירי סתם על יו”ט, ובליל פסח לא מיירי כלל, ומיהו שמא מסתימת האג”מ משמע דמיירי בכל יו”ט וצ”ע.

ואת”ל שהאג”מ החמיר מלברך שוב שהחיינו בליל פסח מ”מ יכולות לענות אמן.

וחכ”א (אוצרות ירושלים רע”ח) הקשה מדברי הר”ד אבודרהם בברכת המצות ומשפטיהם (ד”ח ע”א) שכתב, ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא’ לגוף ואין מברכין שהחיינו.

ויש לומר שדי לו ברכה שאחר ההגד’ שמזכיר בה והגיענו הליל’ הזה לאכול בו מצה ומרור.

אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק’ היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ”ל.

לפ”ז צ”ע א”כ מ”ט מזכרת שהחיינו בנרות.

ובס’ מעגלי צדק [דף ס”ה] כתב ע”ד המג”א שלפ”ז שפיר נהגו הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנר דיצאו יד”ח שהחיינו על מצה בברכת אשר גאלנו, וע”ש מ”ש, וכתב עוד והנה ראיתי שהעירו דנשים שברכו זמן בהדלקת הנרות לא יענו אמן אחרי ברכת הזמן ששומעת בקידוש, שהרי הא דעונין אמן אחרי ברכה ששומעין כדי לצאת ולא חשוב הפסק לשומע בין ברכה לעשית המצוה, הוא משום דאמן הוי בכלל הברכה, והוי זה ענית אמן בעלמא שחשובה הפסק וכו’ ומסיק שם שלא יענו אמן גם אם הדליקו מבעוד יום עי”ש.

וע”ע באוצרות ירושלים שם מה שהביא עוד בזה, ובפרט שהביא שם מעוד ספרים שאינם ידועים, לכן טוב לעיין שם.

ויש להוסיף על הדברים דסברא כעי”ז כבר נזכרה בראשונים, וז”ל התוס’ סוכה מ”ו א’, נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה – מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת ואין יכול לחדש בה דבר משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו ותימה ותיפוק ליה דמברך משום יום טוב כמו שמברכין איום טוב דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אף על פי שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב כדאמר לקמן (דף מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא עכ”ל, וכעי”ז כתבו הרא”ש (שם) והר”ן (כב: ד”ה ואם).

ועיין מה שהביא הב”ח סי’ תל”ב וצריך לעיין לפי דעת הרא”ש אם יכול לברך שהחיינו בשעת הבדיקה ולא לברך על הכוס כמו שכתב הר”ן (סוכה כב א ד”ה ואם) לענין סוכה וכמו שכתב הב”י לקמן בסימן תרמ”א (ד”ה וכתבו) עכ”ל.

והכונה למה שכתב הר”ן (שם) בשם הראב”ד שמי שלא אכל בסוכה לילה הראשון אף על פי שבירך זמן בביתו צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן אם לא בירכו בשעת עשייה כשם שמברכין על הלולב זמן אף על פי שכבר בירך אותו בלילה עכ”ל.

היוצא לפ”ד הב”ח שיש ספק גדול אם שייך לברך ב”פ על ב’ ענינים של החג.

אכן הגרשז”א הביא דברי התוס’ והרא”ש בסוכה מ”ו הנ”ל, ומ”מ לא כתב שהשהחיינו של הדלק”נ פוטר את השהחיינו של שאר מצוות הסדר, אלא רק את השהחיינו של ליל הסדר גופיה וצ”ע.

והגר”מ שטרנבוך בספר מועדים וזמנים [הגדש”פ סי’ ג’ בדף מ”ח] כתב, אין לנשים לברך שהחיינו בשעת ההדלקה, ונשים המברכות יזהרו שלא לומר עוד הפעם בקידוש, ולא יענו אמן אחר אחרים המברכים בקידוש, וכ”כ שם עוד בהערה לפני שהחיינו בקידוש.

היוצא מדברינו דאמנם דנו הפוסקים אם מותר לנשים לברך שהחינו על הנרות, אך מ”מ המברכת י”א שצריכה לברך שוב, או שעכ”פ יכולה לענות אמן, וע”פ מה שנתברר בדברי הראשונים זה צ”ב אם יכולה לברך ב”פ אבל לענות אמן שלא ע”מ לצאת, בלאו הכי יש לסמוך על האג”מ דכיון שזהו חלק מן הקידוש תוכל לענות אמן, ומ”מ הטוב והישר הוא שלא לברך בהדלק”נ.

בענין הנ”ל תגובה מחכ”א

מכתב תגובה מהרב יעקב י’ שליט”א עורך הגליון נחלת יעקב יהושע

{אור ליום ה’ טהרה, ו’ ניסן תשעו לפ”ק,
פה קרית בעלזא, בעיר הקודש והמקדש, קרתא דשופרייא תובב”א
אל כ’ הרב עקיבא משה סילבר שליט”א, בעמ”ח ספרי ‘עם סגולה’.

ראיתי מה שכתבתם בענין ברכת שהחיינו לנשים בליל הסדר, אחרי אשר בירכו כבר בהדלקת הנרות.

הנה, השנה שליל התקדש החג חל בליל שבת קודש, ומדליקים את נרות שבת וחג לפני כניסת השבת והחג, ודאי שאין כוונתם בברכת ‘שהחיינו’ על ריבוי מצוות הלילה, מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהגי ישראל.

ורק מברכים ‘שהחיינו’ על עצם היום טוב.

וכמו שבראש השנה למשל מברכים בליל יום טוב על היום טוב, ולמחרתו מברכים שוב ‘שהחיינו’ על תקיעת שופר, כן הענין כאן.

– אנו מברכים ‘שהחיינו’ אחת בעת הקידוש, הכולל את הכל.

אבל הם, שבירכוהו בכניסת החג, שפיר יכולות לכאורה לענות אמן על ברכת שהחיינו בעת הקידוש שיוצאות מבעליהם, ולכוין לצאת גם ברכה זו, על כל סדר הלילה, עם כל מצוותיה פרטיה ודקדוקיה.

ואולי גם בכל שנה, כשחל בימות החול, ומדליקות לפני קידוש, צריך אכן להזכיר להם, לכווין בברכת ‘שהחיינו’ גם על כל המצוות.

ואז אפשר לדון, מה דינם בעניית ‘אמן’ על ברכת ‘שהחיינו’ של הבעל.

ועל זה כבר הבאתם, שאולי גלל שזה חלק מהקידוש שלו, לכן לא יהא זה הפסק.

אבל שוב, באופן כהשנה, שמדליקים לפני כניסת החג, א’ לכאורה אין דעתן כלל על מצות הלילה.

ב’ יש לדון, אם בכלל יצאו אם יכוונו אז על מצוות אלו, שמגיעות להם רק כעבור כמה שעות, עד שהאב בא מבהכנ”ס.

ובעצם ישנם כאלו שמדליקות גם בכל יום טוב בכניסתן, ולא לפני הקידוש, ולהם יהא זה בכל שנה אותו דבר.

נקודות למחשבה, לעיון ולפילפול.

אַ כשר’ן און פרייליכען יום טוב
וכל טוב סלה}

תשובה

בע”ה יום ה’ ו’ ניסן ע”ו

לכבוד ר’ יעקב י’ הי”ו

ייש”כ על תגובתו, הנה מה שהקשה משופר, באמת יל”ע בזה, וה”ה יל”ע בענין ברכת המגילה למנהגינו דלא סגי מה שבירך אתמול, וחוזר ומברך ביום כיון שהוא העיקר כמ”ש הרמ”א ר”ס תרצ”ב, וקשה דעכ”פ יועיל השהחינו מצד מה שבירך על מצות היום, דפוטר את ברכת השהחינו על כל מצות היום, ומיהו על הקושיא ממגילה היה אפשר לומר דלא קאי ברכת השהחיינו על היום גופיה אלא על קריאת המגילה, ודוקא היכא דהיום עצמו חייב בשהחיינו ששייך לחול על היום וממילא חל על כל מצות היום, ומה”ט כתבו הפוסקים (מ”ב סי’ תרצ”ב סק”א ע”פ השל”ה הובא במ”א שם), גבי מגילה שיכוין בשהחינו על שאר מצוות היום, ובעינן שיכוין להדיא ולא נפטר ממילא כבשאר מקומות, אכן אי”ז פשוט שאין ברכת שהחינו על יום פורים גופיה, ודעת יעב”ץ במור וקציעה סי’ תרצ”ב שיש לברך גם על יום פורים גופיה, למי שאין לו מגילה, וע”ש בבאור הלכה מ”ש בזה.

ויתכן לומר שיש חילוק בין דבר השייך לעשותו מיד בתחילת יו”ט לבין דבר שצריך להמתין עד למחר, דהנה הביאור הלכה שם בסימן תרצ”ב מסיק דאע”ג דבשהחינו של קריאת המגילה ביום יכול לכוין שיפטור גם המשלוח מנות, [אע”פ שבעצם יש הפסק בין כך ובין כך שהרי לא חשו שלא להפסיק בדיבור בשום ענין, ובאמת גם בקריאת המגילה גופא פסק המ”ב שאם סח אחר שכבר התחיל קריאת המגילה אין חוזר ומברך, דסגי שחלו ברכותיו על הפסוקים ואח”כ ממשיך מהיכן שפסק בלא ברכה ומברך ברכה שלאחריה, ורק אם בירך ושח מיד אח”כ לא היה לברכה על מה לחול וחוזר ומברך], מ”מ בשהחינו של קריאת הלילה א”א לכוין שיפטור את מצוות היום, והטעם י”ל שהוא משום שא”א לעשות את המצוות מיד, וא”א לפטור בברכת שהחיינו אלא מה שאפשר לעשות מיד גם אם אינו עושה מיד אך לא אם עדיין לא התחייב, ולפ”ז מובן ג”כ מ”ט ברכת שהחינו של קריאת הלילה אינה פוטרת השהחיינו של קריאת היום, כיון דאין הלילה עיקר הקריאה כמ”ש הראשונים, ומכיון שלא התחיל עדיין חיוב קריאת היום א”א שיחול השהחיינו על מצוה שעוד לא התחיל חיובה, וה”ה כשבירך שהחיינו בר”ה א”א לפטור תקיעת שופר מכיון שעדיין לא התחיל החיוב ואיך יפטור מה שעוד לא התחייב.

משא”כ הבונה סוכה דבראשונים שהבאתי מבואר דעל מצוה של חג אם בירך קודם החג לא מברך שוב, וכמו על עשיית סוכה מבואר בדברי הראשונים שם שאם מברך על עשיית הסוכה שהחיינו אינו מברך שוב על הסוכה עצמה, וי”ל מכיון שמיד יתחיל החיוב בכניסת החג והמעשה שעליו מברך שהחינו מתייחס לזמן זה לכן ממילא ברכת השהחינו פוטרת גם מה שיתחייב אז, אבל כשמברך על מצוה כעת וברכת השהחיינו מתייחסת לזמן הנוכחי לא יכול להתייחס על אח”כ, דשהחיינו הוא ברכה על הזמן וכשמברך על סוכה ‘לזמן הזה’ וכן על הדלק”נ ‘לזמן הזה’ אין כונתו לזמן הבניה אלא לזמן המצוה, ולכך כתבו הראשונים שיוכל לפטור, משא”כ כשמברך ‘לזמן הזה’ וכונתו לזמן הנוכחי ממש א”א שתהא כונתו ג”כ לזמן שאינו עכשיו, [ומה שהיום הולך אחר הלילה אינו ענין לענינינו].

וכעת אוסיף בזה עוד את דברי הטור סימן תלב שכתב וז”ל, ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא”א הרא”ש ז”ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל עכ”ל.

והיינו מש”כ בתשובות הרא”ש כלל כ”ה (סי’ ג) ובפרק קמא דפסחים (סי’ י) שאין מברך שהבדיקה היא לצורך המועד וכו’.

וכתב מידי דהוי אעושה סוכה ולולב לעצמו דמחוייב לברך שהחיינו בעשייתן (סוכה מו.

) אלא סמכינן לה אזמן דרגל כמש”ש הב”י.

בעיקר הדברים שעוררתם יעויין בפנים הספר אוצרות ירושלים שהבאתי ששם דן באריכות בכל ענין זה של המברכות קודם השקיעה והביא שם בארוכה עוד מדברי הפוסקים על שהחיינו בקידוש להנוהגות לברך בשעת הדלק”נ.

מה שעורר עוד בסוף מכתבו א.

שאין דעתן על מצות הלילה, הנה בראשונים הנ”ל מבואר שא”א לשוב ולברך ולכאורה לא מועיל שלא היה בדעתו, והכונה בזה שהברכה על הזמן כמ”ש שהחיינו לזמן הזה, וממילא לא שייך לברך פעמיים על אותו זמן, דהו”ל כמברך ב”פ ברכה על אותו מאכל, ואף שהברכה שייכת לכל מצוות היום מ”מ הברכה קאי על הזמן, ומה ששאל ב.

על הפסק שעות ג”כ אי”ז הפסק כמ”ש על בנית סוכה כנ”ל שקאי גם על היו”ט (עיין בלשונותם במכתב הקודם שכתבתי), וכמ”ש על מצוות היום של פורים כנ”ל שיש בזה הפסק.

והנה הגם מה שהבאתי מדברי הראשונים הנ”ל והובאו בב”י ובב”ח, מ”מ אינני יודע אם שייך לסמוך ע”ז גם לקולא לפטור לגמרי מברכה, וגם מדברי האבודרהם הנ”ל שכתב כן רק על ד’ כוסות ואילו על ביעור חמץ כתב טעמים אחרים יתכן דס”ל רק מה שעושים ברגל עצמו.

וז”ל גבי שהחיינו, אבל בדיקת חמץ אין בה שמח’ והנא’ לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו.

וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא’ לגוף בזמן הזה.

וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל’ משום דאיכא צערא דינוקא.

ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא’ לגוף ואין מברכין שהחיינו וכו’ עכ”ל.

ומיהו לפי מה שתירץ אח”כ גם על בדיקת חמץ שסומך על הזמן במועד מבואר דס”ל שגם מצוות שאינו עושה במועד גופיה ג”כ שייכי לשהחיינו של המועד גופיה, אבל מ”מ לתירוץ שלפנ”ז יש חילוק ביניהם.

ואמנם יש פוסקים שסמכו לפטור לגמרי, וע”כ אם רוצות לצאת יד”ח כל הדעות אותן הנוהגות לברך שהחיינו בשעת הדלק”נ קודם השקיעה, אולי שיכונו לצאת בברכת שהחיינו של בעליהן בקידוש רק אם אכן מחוייבות בזה, והאמן בין כך אינו הפסק מכיון שזהו חלק מברכת הקידוש שלו כמ”ש האג”מ.

בברכת פסח כשר ושמח

בענין הנ”ל

 {עוד מכתב בענין זה שנשלח לשאלה שנשאלתי: ‘איך אפשר לכוון על ברכת שחיינו על בדיקת חמץ שנעשתה אור לי”ד בליל הסדר שהיא אור לט”ו הבדיקת כבר הסתיימה אתמול’.

}

תשובה

בע”ה יום ו’ עש”ק פ’ מצורע ז’ ניסן התשע”ו

בענין דברי הרא”ש על בדיקת חמץ שתמהת איך אפשר לברך את ברכת השהחיינו על בדיקת חמץ רק לאח”כ, הנה מקור הרא”ש הוא בגמ’ דמסכת סוכה דף מו ע”א, וז”ל הגמ’ שם, תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו כו’ נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו כו’ היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך אם לאו לכשיכנס לישב בה מברך שתים אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא ע”כ, ומזה הוכיח הרא”ש דה”ה על ברכת שהחיינו שיש בבדיקת חמץ ג”כ יכול לסמוך על זמן דרגל שמברך על כוס הקידוש, אכן היה מקום לחלק דשם הברכה על הסוכה היא מצד שיש לו דבר חדש כמו על כלים חדשים, וע”ז מהני ברכתו כעת גם בתחילת ישיבתו כמו בכלים חדשים שאם לא בירך או שלא היה יכול לברך בשעת קניתן מברך בשעת לבישתן, [ואין לומר דגם כאן ס”ל להרא”ש שהברכה היא על מה שהבית בדוק, דמהיכי תיתי לחדש ברכה ע”ז, וג”כ חדא דא”כ לא התחיל ליהנות ממה שהבית בדוק כעת בליל הסדר אלא כבר בשעת ביעור חמץ שאסור בחמץ, ועוד דבפוסקים מבואר להדיא ענין זה מצד מצוה הבאה מזמן לזמן ולא מצד שהבית בדוק, והרא”ש מיירי ע”ז].

א”כ צ”ע היאך הוציא הרא”ש דין זה, הרי יתכן ששם מברך מצד שהיא סוכה חדשה עבורו.

אכן באמת אי”ז קושיא כלל, דהרי בסתם סוכה יש יותר מאדם אחד, וגם שם גבי סוכה דר”כ היה עמו גם רב אשי, וביותר מאחד מברכין הטוב והמטיב ולא שהחיינו, וא”כ א”א לסמוך על השהחיינו דכסא דקידושא עכ”פ לכתחילה, וכמו”כ בכולה סוגיא דהתם הנידון הוא בברכת המצוות, ומיירי שם ג”כ בברכת שהחיינו דחנוכה, וא”כ ע”כ דמיירי ג”כ בברכת שהחיינו של מצות הסוכה, וע”ז קאמר דמצד הדין מברך בשעת עשיית הסוכה אבל ר”כ היה מברך בשעה שהיה מברך שהחיינו על חג הסוכות כדי למעט בברכות.

ומזה הוציא הרא”ש דה”ה כל מצוה הבאה מחמת החג ג”כ אפשר לסמוך על זמן דרגל לצאת יד”ח.

אכן באמת אינו מוסכם לכל הדעות, והפרמ”ג בסי’ תרמא הסתפק בזה דאם בירך שהחיינו בשעת עשייה אם שוב יברך זמן בשעת קידוש על יום טוב, דמהתוס’ והר”ן והרא”ש משמע דזמן דסוכה פוטר זמן דחג, וכן גם הברכ”י נסתפק בזה והעלה דלדעת התוס’ הרא”ש והר”ן וכלבו וא”ח לא יברך, אבל לדעת הרמב”ם הרמב”ן והריטב”א ודעימייהו יברך, ומסיק כיון דספק פלוגתא הוא לא יברך דספק ברכות להקל.

וכ”כ כדבריו הבכורי יעקב סי’ תרמ”א סק”א והמשנה ברורה בביאור הלכה דכיון דספק פלוגתא הוא לא יברך דספק ברכות להקל עיין שם.

ועיין עוד בשו”ת ציץ אליעזר חלק י סימן יט מה שדן עוד בארוכה בשאלה זו אם אפשר לברך שוב אחר הדלק”נ.

והנני להוסיף עוד על קושיית הרב יעקב י’ הנ”ל, שכעת ראיתי שכך בדיוק הקשה הערוך לנר מסכת סוכה דף מ”ו ע”א כבר על דברי התוס’, [הובאו במכתב הראשון על ברכת שהחיינו לנשים ד”ה ויש להוסיף], שכתבו לפטור גם אם בירך בחול על עשיית הסוכה שלא יצטרך לברך אח”כ על החג, ותירץ כמו שתירצנו שם, והביא שאח”כ מצא במרדכי שכתב כך, וז”ל הערל”נ שם, ק”ק דא”כ גם אשופר ולולב לא יברך שהחיינו כיון דהם ג”כ באים בשביל החג וע”כ צ”ל כיון שהם מצות בפני עצמן חוץ מחגיגת י”ט מברך גם עליהם שהחיינו בפני עצמו א”כ גם על מצות סוכה יברך שהחיינו בפני עצמו וכן קשה דגם על אכילת מצה יברך שהחיינו כמו על לולב ושופר ואף דברכת שהחיינו נכללת בברכת גאולה שאחר הגדה שאומרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה מכ”מ לא מצאנו שמי שלא אמר הגדה ע”י אונס יהא חייב לברך שהחיינו על אכילת מצה ולכאורה הי’ אפשר לומר דשאני סוכה ומצה דשייכי לחג טפי כיון דהחגים נקראים על שמם חג הסוכות וחג המצות ולכן נפטרו בברכת שהחיינו דחג משא”כ בלולב ושופר אכן לפ”ז אכתי יקשה דיצטרך לברך שהחיינו על אכילת פסח ובסוף פסחים (קכ”א א’) דהוזכר ברכת הפסח לא הוזכר ברכת שהחיינו כמו הכא גבי סוכה ולולב וי”ל דפטור שהחיינו במצוות הבאים מחמת החג ע”י ברכת החג לא שייך אלא במצוות שחלים מיד בכניסת החג דשייך בזה והגיענו לזמן הזה לקיים כל המצות התלויים בזמן הזה וזה שייך גבי פסח מצה וסוכה שחלים מיד בעת כניסת החג אבל לולב ושופר שלא חלים עד בקר של י”ט לא נפטרו בברכת שהחיינו של החג כיון שחלים בזמן אחר מאוחר להחג א”כ שייך שהחיינו לעצמו ליתן הודאה להקב”ה שהגיע לזמן חיוב מצוה זו.

שוב ראיתי במרדכי פ’ לולב וערבה (רמז תשס”ז) שכתב כן דלכך ברכת זמן די”ט לא פוטר זמן דלולב כיון דלא הגיע עדיין זמנו של לולב עד למחר ע”ש ובזה מתורץ ג”כ מה שהקשתי משופר וממצה ומפסח וכנ”ל, עכ”ל הערל”נ.

והנה הערל”נ מתחילה רצה לתרץ דרק מה ששייך לחג טפי כלול בזה, ואם היה בכונתו לתרץ בכך גם את דברי הרא”ש גבי בדיקת חמץ צ”ל דבדיקת חמץ שייך לפסח טפי ממה דשייכי שופר ולולב לר”ה וסוכות וצ”ב.

והנה כעין סברא ראשונה הלזו של הערל”נ לחלק כנ”ל בין מה שהא עיקר החג למה שאינו עיקר החג, כעי”ז נמצא ג”כ בשו”ת ציץ אליעזר חלק י סימן יט, שהביא דברי הרב מוירצבורג בשם זקנו האמירה לבית יעקב שנשים יכולות לברך שהחינו על הדלק”נ וכתב להקשות עליהם כנ”ל מדברי הראשונים הללו, ואח”ז כתב וז”ל, אולם למעשה יש לקיים עיקר פסקו של הגאון מווירצבורג ז”ל, ומכח טעמא אחרינא והוא דיש לומר דגבי זמן דהדלקת הנר גם התוס’ וסייעתם יודו דלא פטר זמן דחג גופיה בשעת קידוש, ושאני מצות סוכה דהיא מה”ת ומעיקר מצות החג, ומשום כך סברי התוס’ וסייעתם דפוטר זמן דידה לזמן דחג, ומשא”כ הדלקת נר דאינה מעיקר מצוה דחג וגם אינה מה”ת, וביותר דמה שקיבלו הנשים עלייהו לברך זמן על זה הוא רק מכח מנהגא, בכל כגון זאת יש לומר דכו”ע יודו דזמן דידהו אינו פוטר זמן דחג כל שלא מכוונין בהדיא לפטור [ויסודי הדברים דברכת שהחיינו מדרבנן אינו פוטר שהחיינו דאו’ מצינו אמורים גם בשו”ת מהר”י מיגאש ז”ל שמובא בשד”ח מערכת ברכות סי’ א’ אות י”ח].

יתר על כן מצאתי בספר ארחות חיים ה’ סוכה אות ל”ט (וצוין גם בברכ”י שם) שמסביר עיקרו של דבר זה דברכת זמן דעשיה דסוכה פוטר זמן דחג, מפני שעיקר יום טוב זה אינו אלא מפני הסוכה ולכן ברכת סוכה עולה ליו”ט, וכ”כ הא”ר בסי’ תרמ”א סק”ב בשם הכלבו דמחלק וכותב דיו”ט טפל למצות סוכה ולא סוכה לי”ט עיין שם, וא”כ דון מינה לגבי זמן דהדלקת הנר, דבזה הרי בודאי הדלקת הנר טפל למצות יום טוב, א”כ לכו”ע זמן דהדלקת נר אינו פוטר זמן דיו”ט בשעת קידוש וכנ”ז, ושפיר יש מקום לעיקרן של דברים לומר דהאי מצוה באפי נפשה והאי מצוה באפי נפשה, וקמו גם נצבו דברינו האמורים בזה עכ”ל הציץ אליעזר.

וגם על דברי הציץ אליעזר יש מקום לעורר כנ”ל כמו שעוררנו ע”ד הערל”נ בסברא הראשונה, דהרי הציץ אליעזר חילק בהדיא דכל דבר שהוא מדרבנן אין השהחיינו שלו נפטר ע”י הרגל, ובדיקת חמץ היא מדרבנן וא”כ איך כתב הרא”ש דהשהחינו של בדיקת חמץ אפשר לפטור ע”י הרגל, ובדוחק שמא יש לחלק מכל מקום דלפטור השהחיינו של החג ע”י השהחיינו של המצוה אפשר רק במצוות דאורייתא, ולפטור השהחיינו של המצוה ע”י השהחיינו של החג זה אפשר גם ע”י מצוות דרבנן, וזה דוחק מנ”ל חילוק זה, דהרי גם לפטור שהחיינו של המצווה ע”י שהחיינו של החג וגם לפטור שהחיינו של החג ע”י שהחיינו של המצוה ב’ דינים הללו נלמדים מן הגמ’ בסוכה מ”ו א’, והיכן מצינו חילוק בכ”ז שזה יהא רק בדאורייתא וזה יהא רק בדרבנן וצ”ע.

אכן שמא יש לחלק עוד דמ”מ מצוה דרבנן שעיקרה מה”ת דינה חלוק ממצוה מדרבנן שאין עיקרה מה”ת, ולכן בדיקת חמץ שעיקרה מה”ת שייך לפטור ברכת שהחיינו דידיה ע”י השהחיינו של החג משא”כ הדלק”נ שאין לה עיקר מה”ת, וצל”ע בשד”ח שם שציין אם מבואר בדבריו על איזה מצות דרבנן הכונה ואינו תח”י כעת.

[והנה אם היתה הקושיא הפוכה מ”ט אין השהחיינו של השופר פוטר את השהחיינו של ר”ה, ע”ז י”ל דרק מצוות שעדיין שייכי ביה כעת השהחיינו שיברך בשעת הרגל מציאו יד”ח בהשהחיינו כעת, ולהכי סוכה יכול לברך כל עוד שיושב בה, וכן בדיק”ח יכול לברך כל עוד שנזהר מן החמץ, וכן הדלק”נ שדנו הפוסקים, שהרי בודאי הנרות נשארין דולקין עד זמן סעודה כדין, משא”כ שופר ולולב ומגילה שדיברנו מכ”ז, דבכל הני כשמברך עליהם שהחיינו אין המצוה נשארת, אבל א”א לומר כן, דהרי הפוסקים דברו ג”כ שהשהחיינו על היו”ט יפטור השהחיינו על המצוה, והרי היו”ט ע”כ נמשך לפחות כל זמן חיוב המצוה, ובעצם כל מה שדנו הפוסקים שברכת שהחיינו דמגילה תפטור את שאר מצוות היום זה אינו כסברא זו.

והעיקר ליישב את שאלתך הוא כנ”ל, שנוסח הברכה היא שהחיינו וכו’ לזמן הזה, והכונה על זמן הפסח, שע”י שניתן לנו חג הפסח זכינו גם למצוות פסח ומכללן בדיקת החמץ, וגם כשמברך על החמץ גופיה כונתו על הזמן של הפסח שמחמתו אנו זוכים כעת לעשות בדיקת חמץ, א”נ דהזמן הזה כולל את כל התקופה של קיום המצוות שסביב פסח, וכל זמן הראוי לקיום מצוות הפסח ובדיקת חמץ בכלל זה, על כל זמן זה ביחד אנו מודים שהחינו וכו’ לזמן הזה].

עוד תשובה בענין ברכת שהחיינו על מצוות ליל הסדר ובדיקת חמץ

לכבוד הג”ר יוסף מינצר שליט”א

מה שהקשה כת”ר ע”ד האבודרהם, אין לי פנאי כעת להאריך בכ”ז, והארכתי באריכות לפנ”כ בתשובותיי בענין שהחיינו, רק בקצרה אעיר דמה שכתב לדון מצד דבעינן בשהחיינו עובר לעשייתן יעויין מ”ש מהרא”ש וכמה פוסקים דלא, ואמנם לאו כו”ע ס”ל הכי אבל אין כאן קושיא על האבודרהם, וכן מוכח עוד מדברי האבודרהם שאביא להלן שכך היתה דעתו לענין שהחיינו, ומ”ש כ”ת להקשות מ”ט האבודרהם לא הקשה על שהחיינו של בדק”ח, במחכ”ת יעויין בפנים האבודרהם שהקשה ג”כ ע”ז, והובא בא”ר, וז”ל, וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק’ היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ”ל האבודרהם, ועי’ מה שהבאתי ג”כ דבריו בתשובותי בס’ עם סגולה.

ובעיקר קושייתו במה שכתב האבודרהם שם, וז”ל, ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא’ לגוף ואין מברכין שהחיינו.

ויש לומר שדי לו ברכה שאחר ההגד’ שמזכיר בה והגיענו הליל’ הזה לאכול בו מצה ומרור.

אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד ע”כ.

והקשה דהרי ל”א בברכת אשר גאלנו ד’ כוסות, ואמנם בזה לא דנתי בתשובותי הנ”ל, אך מ”מ יש להתבונן דבעצם בכל ברכת שהחיינו ל”א את שם הדבר החדש או המצוה בברכת שהחיינו.

וא”כ מן הדין הוה סגי ג”כ באומר והגיענו הלילה הזה גרידא, גם עבור השהחיינו שהיה חייב על המצה ומרור, ורק לרווחא דמילתא הזכיר הנוסח בזה ‘לאכול בו מצה ומרור’, ומ”מ אין גריעותא בזה שמזכיר מצה ומרור שיגרע את זמן ברכה זו להחשב גם על’ ד’ כוסות כיון דמישך שייכי להדדי.

שאלה

{לכבוד הגרע”מ שליט”א
לילה טוב וגוט מועד אמעכ”ת.

הנה בימים אלו התחילו המוני בית ישראל לבקש על טל, ונתעוררה לי שאלה בדינים אלו, ואקוה שאזכה לתשובתו.

הנה קיי”ל בברכות ל”ג א’ דהמברך ברכה לבטלה עובר בלא תעשה, וכן ברמב”ם פ”א ברכות הט”ו, ובשו”ע או”ח סי’ רטו’ ס”ד, ובמשנ”ב שם סוס”ק כ’ כתב וז”ל- ומ”מ בין לדעת הרמב”ם ובין לשארי פוסקים, אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא, אם הוא דבר שהוא דאורייתא, חוזר ומברך, ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך וכו’.

ולפ”ז לענ”ד יל”ד, שהרי לדעת רוב הפוסקים (למעט הרמב”ם ואולי עוד) שתפילה היא דרבנן, וא”כ מדוע בנסתפק אם אמר מוריד הגשם אם לא עד שלושים יום בחזקת שהזכיר הגשם וצריך לחזור (לעיל סי’ קיד סעיף ח’), והרי אנן קיי”ל שספיקא דאוריתא לחומרא, וא”כ האיך נחזור שוב על הברכות עם ההזכרות שלהם שהוא דאורייתא, מחמת הספק שאולי לא הזכרנו מוריד הגשם בתפילה שהיא דרבנן.

יישר כח גדול
דוד ו.

פה, ברכפלד.

}

תשובה

יום רביעי י”ט ניסן תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

הנה ראשית כל מה שחוזר ומתפלל אפשר דאינו ברכה לבטלה, וכמו שנחלקו הפוסקים על התפילה ששכח בה הזכרה אי חשיבא ברכה לבטלה או לא [הובא במ”ב ובקה”י, ועיין בני רא”ם להגר”א גניחובסקי עמ”ס ברכות מה שדן בזה], ויעויין מה שפסקו הט”ז והמ”ב [בדעת השו”ע] דעכ”פ מהני ליה שיוכל לצאת מהש”ץ שוב, [אע”ג שבאמת א”א לצאת מן הש”ץ באופן שלא התפלל, מ”מ מהני ליה תפילתו שנתפלל עד עתה, ויעויין בעמ”ס ח”ב מה שכתבתי ע”ד הט”ז הללו.

ולפ”ז י”ל ג”כ דמה שחוזר כאן כיון שחוזר כדיני התפילה אי”ז ברכה לבטלה, אע”ג דאפשר דכלפי שמיא גליא שהזכיר מ”מ לענין המתפלל כיון שעושה כתיקון חכמים סגי, [ובאמת הרבה כבר נתחבטו לדעות הסוברין שהמברך ברכה שא”צ עובר בעשה, הרי אם לא היו מתקנים חכמים לא היה מותר לברך ברכה זו, ומה עשו חכמים בזה שתקנו שע”י שתקנו הברכה הפקיעו אמירת הברכה מאיסור דאורייתא, ועיין עמ”ס ח”א בראשו מ”ש שם, אכן מכל מקום הדבר ברור שאם עשה כתיקון חכמים לא עבר על האיסור דאורייתא], ואפשר עוד דגם להפוסקים דס”ל בשוכח הזכרה שתפילתו הראשונה היא ברכות לבטלה, מ”מ מודו שהמתפלל והזכיר כדין ושכח והתפלל שוב אין תפילתו השניה לבטלה, דבשלמא במקרה הראשון הנ”ל היה פושע שלא זכר מה מוטל עליו והיה עליו לזכור, אבל במקרה השני הלזה הרי עושה עתה כדין ומה יכול לעשות שאינו זוכר כעת אם התפלל, דמכיון שמ”מ כך מוטל עליו לעשות כעת ובזה עושה כדינו י”ל דבזה מודה שאי”ז ברכה לבטלה וצ”ע.

אכן באמת עיקר התירוץ כאן הוא דמה שהותר למסתפק להתפלל שוב מספק וגם מחוייב בזה, ול”א ספק ברכות להקל, הוא משום שהמצב כאן אינו נחשב כספק אלא כחזקה, וחזקה נחשבת כודאי להרבה דינים בתורה, וכמ”ש בפ”ד דקידושין סוקלין על החזקות, וה”ה לענינינו, ואכן כתבו הפוסקים דלא חשיב לכל דבר חזקה גמורה, וכמו שהורה הגרשז”א שאם קטן אמר לו ששכח ג”כ מהני שלא יצטרך לחזור, אך בודאי הו”ל חזקה מעיקר הדין דאמרינן דרגיל לומר מה שאמר עד היום כדי להחמיר עליו.

ויסוד ענין זה של סריך דיבוריה זהו ג”כ מועיל לקולא גבי טעה בין כתיבה לכתיבה בק”ש ופתח בלמען ירבו, דאמרינן אדיבוריה סריך, ובעצם כל הזכרה אחר שלושים אמרינן לקולא משום דסמכינן דאדיבוריה סריך, וזהו חזקה המועלת בין לקולא בין לחומרא ובין לדאורייתא בין לדרבנן.

[ובעצם ענין זה של חזקת שלושים יום מצאנו בעוד מקומות, עיין ב”מ ק”ב ב’ ועוד, ויתכן שזוהי סברת הגר”א דס”ל שלא מהני אם אמר צ’ פעמים ביו אחד, ואינו ענין לנגח שור חמור וגמל וכו’ דהרגילות תלוי באורך הזמן כמ”ש במעשה רב וסמכו בזה חז”ל על שאר דיני החקה, ועיין שו”ת רב פעלים ח”ב סי’ י”ז שדן בדיני החזקה כאן אי אזלינן בתר רגילות כאו”א לפי מה שהוא או דבכולם נמדד רק בל’ יום, וע”ש הדעות שהביא בזה].

ויש להוסיף ע”ז, דבאמת בספקות אחרים שאין בהם חזקה זו אשכחן דלא הותר לו לחזור ולהתפלל אלא בתורת נדבה כמבואר בשו”ע, ורק בדבר שיש בו חזקה הותר להתפלל ואף מחוייב בזה, משום החזקה.

וכמו שכתב בשו”ת שבו”י ח”א סי’ ל”ב וז”ל, מי שנסתפק אם בירך לישב בסוכה, ורצית לדמות למה דאית’ בא”ח סי’ קי”ד בהזכרת גשם וטל דעד שלושים יום בחזקת שאמר כמו שרגיל, אין זו דומה לזו כלל אפי’ כאוכלא לדנא, דשאני כאן בנדון דידן דהא אדם יודע שיושב בצל סוכה ושלטה ביה עינא לא חיישינן לשכחה ויש להאריך בזה בראיות מכמה סוגיות והאריכות בזה אך למותר כי דין זה מפורש להדיא בש”ס ופוסקים גבי ברכת קריאת שמע כמבואר בא”ח סי’ ס”ז דספק אם בירך לפניה או לאחריה אינו חוזר ומברך והטע’ דברכו’ דרבנן וכל הטעמים שנאמרו התם שייכי’ גם כן בדין זה וזו אין צריך לפנים עכ”ל.

עוד רגע אדבר דאע”ג דבפוסקים נקטו באופן פשוט שזהו בחזקת שלא אמר, אבל מ”מ ישנם הרבה אופנים דלא אזלינן בתר חזקה זו, כל היכא דמסברא לא שייך לחשוב שלא הזכיר כדין, וכמו האופן שכתב המ”ב בסי’ קי”ד סקל”ח בזה”ל, ואם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע [לענין הזכרה ושאלה ויעלה ויבא וכה”ג] בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא אין צריך לחזור ואם נתעורר הספק מיד אחר התפלה יש לחזור [מור וקציעה ומגן גבורים] עכ”ל, וכן באופן שהביא המ”ב בהל’ ר”ה גבי המלך הקדוש שאם אמר את נוסח ובכן תן פחדך יש להסתפק אם שייך לומר שחזקה אמר האל הקדוש, [ואגב א’ מגדולי הדור הורה דמכיון שיש כאן ספק אינו חוזר ומתפלל, ור”ל דלולי שהיה כאן ספק היה כאן ודאי, מכיון שע”פ דיני החזקה חשיב כודאי, וכן באופנים במ”ב שם בסי’ קי”ד ס”ק ל”ז נקט דבכל הספיקות שיש בפוסקים על אמירת צ’ פעמים וכו’ יש להקל והכל הוא כנ”ל וכמו שכתבתי כבר לעיל].

וכן יש עוד כמה וכמה אופנים שהוסיפו פוסקי זמנינו לומר שבמצב כזה אי”ז נחשב כחזקה שלא אמר ואכמ”ל.

בברכת פסח כשר ושמח