דרבנן

במקומות שמערבים כל הבגדים יחד היטב והרוב המוחלט הוא ממינים סינטטיים שאינם צמר ופשתים בשיעור שיש לבטל את הצמר או הפשתים בכל בגד (ויש שטוענים שכך היא המציאות בא”י, וראוי לבדוק הדבר), לכאורה אין בזה איסור להכניס במכולתם.

והטעם משום שלענין זה יתכן דסגי במה שיכול לומר שקים לו כהסוברים שמותר לבטל לכתחילה גם באופן כזה שמערב הצמר והפשתן יחד, וכן שקים לו שמותר לבטל את התערובת אף באופן שניכר אחר כך ואפשר להפרידם, [והפרדה על ידי מומחה חשיב כניכר כ”כ המלבושי ישע פ”ב הערה לא בשם בנין עולם יו”ד סי’ ס], שאלו הדעות העיקריות של רוב הפוסקים.

ומ”מ הנמנע משום שחושש להמחמירים בדברים אלו אין לבוא עליו בטענה שמשליך מי בורו ואחרים צריכים להם, מכיון שההיתר כאן אינו ברור לכו”ע.

מקורות:

היה מקום לטעון לכאורה שאין להשליך בגדים למכולות אלו, דאפי’ אם בעל המפעל המרויח מהשלכת הבגדים הוא אחיך ועמיתך ויש בזה מצוה שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם, אבל מ”מ בנידון דידן עלול לצאת מזה מכשול על ידי שממחזרים בגדים שונים זה עם זה ללא פיקוח כשרותי מה שעלול ליצור תערובת צמר ופשתים יחד בפרט במקום שרובו ישראל שמתכונים להכין מזה בגדים לישראל.

וגם לענין השלכת בגדים סינטטיים במכולות אלו יש לדון מצד מסייע כיון שנותן להם בדים להכין מהם בגדי איסור.

והואיל דאתאן לכ”ז נציין שיש משמעות בתוס’ בפ”ק דיבמות סוף דף ד’ שהאיסור נעשה רק בחוט האסור ולא בכל הבגד, אפי’ לענין חוט צמר בבגד פשתן, מ”מ גם לצד זה יש לדון להנ”ל דיש מסייע בזה מכיון שמסייע בהכנת בגד שיהיה אסור ללובשו, וגם צל”ע לדינא אם מתחמם בחלק שאינו שעטנז אלא משאר מינים (באופן שהבגד אסור בלבישה) אם עובר בזה איסורא או לא, ויש לדון כן גם לדעת המחבר דלהלן דבגד שעטנז שיש מין אחר מפסיק בין הצמר לשתים חשיב שעטנז וגם לדעת הרמ”א דלא חשיב שעטנז, וגוף דברי התוס’ צריכין בירור טובא דמשמע לפו”ר מדבריהם שבגד שרובו פשתן ומיעוטו צמר עובר האיסור רק בצמר וזה צ”ב, אם לא דנימא דהתוס’ דברו רק לענין שחוט הצמר הוכנס למצוה ואז לא חשיב שהוכנס חוט צמר כיון שהותרה, והחוט השני של צמר יהיה אסור, (ואז דנו התוס’ באופן שהחוט השני יש בו מצוה אבל אין בו דחייה משום דריש לקיש שאפשר לקיים שניהם, וחידשו התוס’ דבזה לא אמרי’ לדריש לקיש דלענין זה מהני שכבר נדחה, ומשמע דחוט אחר של צמר יהיה אסור להכניס בבגד פשתן זה), ועיין בקובץ הערות שם מש”כ בזה.

והנה באמת שיש מקום להכשיר מצד הדין באופן שרוב התערובת היא ממינים אחרים [יו”ד סי’ רמט ס”א] אם נתבטל באופנים המבוארים שם, או מצד הפסק במינים אחרים בין הצמר לבין הפשתן דלרוב הפוסקים הוא מותר [כמ”ש הרמ”א שכך המנהג ביו”ד סי’ ש ס”ה וכן הכרעת הרמ”א שהמנהג להקל בס’ רצט ס”ב, אולם דעת הרמב”ם להחמיר בזה כמו שהביא המחבר דעתו עם דעה הראשונה בסי’ ש הנ”ל וכן דעת המחבר בסי’ רצט הנ”ל בסתמא כדעת הרמב”ם, ועי’ בפת”ש שם שכן נקט המשכנ”י להחמיר], אבל לכאורה כשאפשר לבדוק (עכ”פ לפני הכנת הבגדים וביטול התערובת) אי אפשר להתיר בלא בדיקה.

ויש מקום לטעון דמאחר שיש טוענים המציאות היא בא”י (כך יש טוענים, ראה בספר השעטנז להלכה למעשה פ”ב סכ”ט) שברוב המקרים כשמכינים תערובת זו של מיחזור הבגדים באופן שכבר התערב היטב והרוב ממין שאינו צמר ופשתים, ממילא הו”ל כמו מי שנותן לע”ה כלי שמיוחד לאיסור ולהיתר שהותר מפני דרכי שלום.

אבל אינו ברור שהותר מפני דרכי שלום כשהע”ה אינו לפנינו ואינו יודע מה נעשה ומי מביא לו הבגדים.

וגם אינו ברור שמותר לתת לע”ה בגדים באופן שהכנת הבגדים נעשית בדרך שאינו ברור שמותר לעשות כן לבטל הצמר והפשתים וגם להכניס הכל לבגדים בלא פיקוח למרות שיתכן שיהיו בגדים הנוצרים מן התערובת שרובם שעטנז ודינם שעטנז, גם אם נימא שיהיה מותר אח”כ לבטלם ברוב.

וכמו שכ’ הפוסקים (והבאתי בתשובה על קניית שערות סוכר ממי שמשתמש במכונה שכורה) שאם מוכר מכין בכלי שאינו טבול או בלוע מאיסור שאינו בן יומו ורוב העיר ישראלים הו”ל כמבטל לכתחילה לצורך ישראל וגם מי שמביא לישראל לעשות באופן שיבטל לכתחילה לצורך ישראל (דהרי באופן שידוע שישתמש בזה לאיסור באופן מוצהר אסור לסייע לע”ה כמפורש בסוגיות דלא הותר אלא בסתמא).

ובדרך אמונה בבה”ל הל’ כלאים פ”י סה”ב דן בענין תערובת בלאי בגדים דאם עשוי באופן שבטל צורת הדבר ועשוי כעין נייר וכיו”ב כבר יש כמה מן הפוסקים שהתירו עי”ש, אבל אם לא נתבטלה צורתו הביא שם בשם החזו”א וכעי”ז כתב התפא”י בבתי כלאים אות קיח שיש להתיר מטעם ספק ספקא, דספק שמא אין בזה צמר ופשתים וספק שמא אין מחוברים יחד (מלבד לדעת הרמב”ם וסייעתו לא יועיל כמו שרמז שם), ויר”ש יחמיר מלבד במקומות שיש עוד צירופים כמבואר שם.

ובגוף ההיתר לענין ההנהגה למעשה יש לציין דלהנוהגים כמהחבר שפסק כהרמב”ם אינו שייך היתר זה.

אם כי גם לפי מה שכתב הדרך אמונה שם (וגם שיש לבעל המכולה לטעון שקים ליה כהרמ”א ורוב הפוסקים, עכ”פ אם הוא מבני אשכנז) זה עדיין אין מזה ראיה שמותר גם לבטל איסור לכתחילה, כיון שסו”ס ההיתר הוא רק מטעם ספק ספקא, וצל”ע.

ובשו”ע יו”ד סי’ רצט ס”א מבואר דיש אופן שמותר לבטל כלאים לכתחילה דהיינו שאם יש לו צמר שנתערב בפשתים מותר להוסיף מין אחר כדי לבטל אחד מן המינים ובלבד קודם שעשאן חוטים.

ולכאורה לפי זה הפתרון בתערובת כזו שיערב היטב את כל הסיבים באופן שבכל בגד יהיה מין אחד (וכל מין מועיל לזה כמ”ש בהגהות רע”א שם בשם התשב”ץ ח”ב סי’ ד’ וכן גם משמעות השו”ע שם) שיבטל את הצמר או את הפשתים ודוקא קודם שנעשו חוטין כמ”ש בשו”ע שם.

ועדיין צל”ע אם גם כשהביטול הכללי נעשה בכל התערובת מחמת סבירות שלא נשאר בגד שאין בו לכה”פ מין אחד שמבטל את הצמר או הפשתים אם סגי לסמוך על ביטול כזה לכתחילה, או דעכ”פ נימא לענין זה אין מבטלין איסור לכתחילה.

ועוד צל”ע דשמא גם ההיתר המובא בשו”ע שם הוא רק באופן שכבר יש לו תערובת צמר ופשתים אז יוסיף מין אחר לבטל אחד מהם, אבל עדיין שמא אין היתר לכתחילה לערב צמר ופשתים ומין אחר על מנת לבטלם, וצ”ע בכ”ז.

ולפי מה שהובא בדרך אמונה פ”י סקל”ו דברי החזו”א ועוד טעם ההיתר הוא משום שעדיין לא חל בו שום איסור כשאינו טוי שוע ונוז (ולהרמב”ם כל עוד שגם אינו שוע, עי’ בציון ההלכה שם), ולכן מותר במצב זה לבטל איסור לכתחילה, ולכן גם בכל האופנים והצדדים דלעיל שייך עדיין היתר זה כיון שעדיין אין כאן איסור דאורייתא.

וכ”כ עוד בדרך אמונה שם (ה”ו בה”ל ד”ה וצמר וצה”ל סי’ קעג) דלפי החזו”א מותר לערב אף סיבי צמר ופשתן כדי לערבן אחר כך במין אחר ולבטלם, וכ”כ בדרישה סי’ רצט סק”א שמותר מכיון שעדיין אין בזה איסור ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה וכן מבואר בשפת אמת.

אולם בגן המלך סי’ קטז ומלבושי ישע פ”ב הערה ל ד”ה ובדינים אסרו כן, וכך צריך לצאת גם למש”כ הב”ח דאסור לערב צמר ומין אחר כדי לערבו אחר כך בפשתן.

ויש לציין עוד לדברי התפא”י בועז פ”ט סק”ב דאם ניכרין במקומן לא מהני ביטול ע”פ השו”ע יו”ד סי’ קט וכ”כ במשנה אחרונה שם, וכ”ה בתשובת נוב”י יו”ד מהדו”ת סי’ קפו ד”ה ובגוף, וכן נקט בשבט הלוי ח”ז סי’ קעג, ומ”מ לענין זה אפשר דסגי שאין ידוע שעושים איסור וכנ”ל, וכן יש להוסיף דהדרך אמונה נקט להלכה בשם החזו”א סי’ קפא סק”ג ט’ וחדרי דעה (ודלא כתפא”י ומשנה ראשונה) להתיר אפי’ אם ניכר, וכן נקטו הגריש”א (קובץ תשובות ח”א סי’ קיט) והמנח”י (ח”י סי’ צז) וממילא אפשר דגם החושש להמחמירים אין לפני עיור בזה כיון שנוהג ע”פ המקילים.

ובספר השעטנז בהלכה שם בהערה העיר בשם שו”ת בנין עולם סי’ ס סק”א דבמקומות שאין מערבים כל הבלאים ביחד בהחלט יש לחוש שמא בבגד אחד יש רוב צמר או פשתן וממילא מחוייב בדיקה.

ועוד הביא שם בשם אחד מבודקי השעטנז בארה”ב שלאחרונה בדקו כריות העשויות מבלאי בגדים והתברר שאחוז גבוה מהם היה עשוי מפשתן (ועי’ שם עוד באריכות בהמשך הדברים שם מה שכתב עוד בהרחבה בענין זה).

עכ”פ אם כנים הדברים שכאן בא”י רוב המוחלט של הבגדים אינם צמר ופשתים ושמערבים הכל עירוב טוב יוצא שבהל המכולה יכול לטעון דלפ”ד החזו”א הנ”ל שרי לבטל איסור לכתחילה, ויש להוסיף דבביטול דרבנן הוא יותר קל לכתחילה כמ”ש הפוסקים ביו”ד ע”פ הגמ’ פ”ק דביצה ויש בזה דעות ואופנים, וכאן שסופו לבוא לדאורייתא יש לדון בזה.

והואיל דאתאן לכל זה נבאר גם דברי הגר”א שם בביאורו שקיצר בדבריו מאוד וכוונתו דיש קצת משמעות מהמחבר דשייך ביטול של צמר ופשתים מין אחד בחבירו קודם שעשאן חוטים והעיר הגר”א שאינו נכון דבירושלמי במקור הדין מבואר דהתערובת המתרת היא רק במין אחר המבטל את הצמר או את הפשתים וכמו שהביא שם ראיות לזה, ובאמת גם בשו”ע גופא לעיל מינה בדיני ביטול המתיר הזכיר להדיא שההיתר הוא על ידי שמביא מין אחר ומבטלו, ובביאור הדעות בזה עי’ עוד בדרך אמונה פ”י מהל’ כלאים ה”ה.

השלמה לתשובה על בירור חשש כלאי בגדים במיחזור בגדים

יש להוסיף דאם המחזור נעשה גם בחוטים שלמים בלא טוייה מחדש א”כ אין מועיל ביטול בזה כמפורש בשו”ע יו”ד סי’ רצט ס”א.

*

המים שיצאו וירדו מכחו נחשבים כנטילה ומה שלא ירד מכחו לא נחשבים נטילה, ואם המים היו צריכים לבוא לידו והוא קירב ביאתם על ידי נענוע הספל יש איזה צד בדעת חלק מהפוסקים דחשיב נטילה ואינו מוסכם לכו”ע.

מקורות:

במשנה ספ”ק דידים נחלקו ת”ק ור’ יוסי, דלת”ק אם היטה חבית על צדה כשרה לנטילה ולר’ יוסי רק אם החזיק החבית על ברכיו והיטה את החבית ונפלו המים מכח הטייתו (וה”ה אם החבית היתה על הארץ ונפלו המים מכח הטייתו עי’ בטור סי’ קנט ס”ט וב”ח שם), ופסקו רוב הפוסקים כר’ יוסי, וכן פסק בד”מ על הטור שם וכן בשו”ע שם ס”ט, (וצ”ע שבב”י הכריע כהמקילים בזה, ואמנם עי’ בבה”ל ד”ה ואם שכתב דגם להמחבר בס”ח שפסק דבשעת הדחק לא בעי’ כח גברא מ”מ בניד”ד מודה, ואולי זהו הטעם שחזר בו השו”ע ממש”כ בב”י משום שבב”י צירף לפסקו את הדעות שאינן מצריכות כח גברא, אבל אחר הסברא שהזכיר הבה”ל שם לחלק בין המקרים כמבואר שם ויסודתו מדברי כמה ראשונים, ממילא הראשונים המקילים בחבית מוטה על הארץ הם מיעוטא דמיעוטא עי”ש בב”י ובבה”ל, וקיצרתי, ומאידך גיסא לחלק מהנו”כ והגר”א מכללם המחבר בס”י פסק כת”ק ודלא כר’ יוסי דלר’ יוסי פוסל גם בכה”ג, וכמו שהביא הבה”ל שם ד”ה עלתה, ואילו מה שפסק המחבר בס”ט לפסול בחבית המוטה על הארץ היינו בשלא היטה את החבית הוא עצמו כלל, אלא היתה מוטה מאליה דבזה שאין כח נותן פסול גם להפוסקים שאין מצריכין כח גברא כמ”ש בשו”ע שם, אבל הרמ”א שלא הגיה בשו”ע  כלום למרות שבד”מ חלק להדיא על הכרעת הב”י אפשר שלמד המשנה באופן אחר וכמו שלמד הב”ח דלקמן ומעי”ז המג”א דאם היטה הוא את החבית לכו”ע כשר והאופן שפסול הוא רק באופן שהמים היו יוצאין בלאו הכי).

ודנו הפוסקים בגדר ההיתר שיש כשמחזיק החבית על ברכיו ומנענע, דבב”ח הנ”ל מבואר דאין שום מעליותא במה שהוא מונח על ברכיו יותר ממה שהוא מונח על הארץ, אלא דבמקרה של ברכיו שהנטילה כשרה היא משום שהמים באו מכח הטייתו את החבית, וכעי”ז מבואר במשנ”ב סקנ”ט בשם המג”א סקט”ז דיש לנענע את החבית בכל פעם כדי שייצאו המים, וגם מש”כ המשנ”ב בהמשך דבריו שהוא רק לכתחילה דבדיעבד סגי בפעם אחת כמו שמצינו בסעיף י (וכן נקטו בפשיטות בשוע”ר סי”ט ועה”ש סל”ג דסגי שכל השפיכה שאח”כ היתה מכח הטייתו הראשונה וכפשטות השו”ע בס”ט וס”י, אמנם עי’ בבה”ל ס”י ד”ה עלתה דמבואר שם שעיקר הדין אינו מוסכם כלל לכמה פוסקים), גם זה הוא רק משום דבדיעבד יש להחשיב כל השפיכה שאחר כך מכח הטייתו, אבל עצם מה שהחבית מונחת על ברכיו אינו מכשיר את הנטילה להחשיבו ככח גברא מחמת מה שהחבית מונחת על ברכת אם הוא לא היטה ולא נענע.

אמנם החזו”א או”ח סי’ כא סק”ו נראה שלא למד כדברי הב”ח הנ”ל שאין חילוק בין אם החבית על ברכיו או על הקרקע, שהקשה על דברי המג”א הנ”ל שההכשר על ידי נענוע דא”כ למה חילקו במשנה בין החבית על ברכיו או על הקרקע דהו”ל לחלק בין מנענע לאין מנענע.

והחזו”א רצה לומר (וסיים בצ”ע) דהכשרת הנטילה כאן כלל אינה כלל מחמת נענוע אלא מחמת שאדם מחזיק את הכלי ומה שמחזיק את הכלי בברכיו חשיב כמו מחזיק בידיו וחשיב כח גברא מחמת שהמים באים מיד אדם אע”פ שהוא אינו מנענע.

וכ’ שם דמדברי שאר מפרשים משמע דאף שאינו מנענע כשר, ובא ליישב בזה דאע”פ שהמג”א נסמך על רשב”א מ”מ הרשב”א הוא כנראה יחידאה בזה.

ומפשטות דברי החזו”א יש ללמוד דמיירי אפי’ באופן שהקוף נתן חבית של מים מוטה על ברכיו של האדם וכיון שהמים באים מיד אדם סגי בזה.

אבל לכאורה אינו נכון לומר כן, דהא במשנה שם נזכר שהאדם הניח את החבית על ברכיו, ומנ”ל להכשיר גם באופן שהאדם לא הניח החבית על ברכיו.

ומיהו באמת צ”ע דהרי מבואר במשנה שם שאם האדם היטה החבית על הארץ לא חשיב כח גברא לפי פשטות המשנה וכמה פוסקים שהביא הבה”ל בס”י ד”ה עלתה, ממילא מה בעצם הנפק”מ אם האדם הניח מתחילה את החבית על ברכיו או שהקוף הניחו על ברכיו.

ויתכן לומר בזה דבאופן שהאדם לא עשה כלום אין מעשה השפיכה מתייחסת אליו כלל, אבל כשהאדם הניח את החבית על ברכיו ובשעת שפיכה האדם מחזיק את החבית בברכיו המעשה כולו מתייחס לאדם, ובזה טען החזו”א דמה אכפת לן אם נענע או לא, דאם ההכשרה היא מצד הנענוע א”כ בכה”ג גם על הארץ יהיה כשר, וממילא למה חילקו במתני’ ד”ז לתרי בבי (דבמקרה שהחבית על הארץ פסול לר’ יוסי ורק במקרה שהחבית על ברכיו הכשיר), אלא דעצם החזקת החבית מכשירה לר’ יוסי.

ויש להוסיף על זה דגם לפי מה שכתבתי שיש תנאי שאת ההנחה הראשונה יעשה אדם ולא קוף כדי להכשיר לר’ יוסי (דלת”ק קוף כשר אפי’ בכל הנטילה כמבואר במתני’ דידיים שם), מ”מ בקרקע אינו מכשיר לר’ יוסי מה שעשה ההנחה הראשונה כיון שכרגע השיכה אינה מתייחסת לאדם, משא”כ במקרה שאת ההנחה הראשונה עשה על ברכיו מתייחסת כל השפיכה לאדם.

ור”ל דגם להחזו”א שטען שאם יש תנאי בנענוע בברכיו א”כ בקרקע דכוותה כשר ג”כ, מ”מ בהנחה אפשר שמודה החזו”א שלמרות שהוא תנאי בברכיו מ”מ בקרקע דכוותה פסול, דהנחה לבד לת”ק לא מהני.

ולפמשנ”ת הוא  מיוסד על דעת הגר”א והמהרש”ל וכן נראה מפשטות המשנה וסמ”ג והראשונים האוסרים כמ”ש הבה”ל בס”י הנ”ל (ומה שכ’ הב”ח דהטיה כשר לכו”ע גם בארץ צע”ג איך נכנס בלשון המשנה דהרי בזה גופא נחלקו במשנה והיאך אפשר לפרש דכל הנידון שם כשהיה נשפך מים גם בלא זה, ויש להוסיף דאע”ג שהבה”ל רק כ’ דטוב להחמיר מ”מ מבואר בלשונו דהעיקר בזה כד’ הגר”א ומהרש”ל שדברי המחבר בס”י לא אתיין כר’ יוסי, ושזו פשטות המשנה והראשונים, רק שצירף לבדיעבד את האינם מצריכים כח גברא עם דעת הב”ח והמפרשים  את דעת השו”ע דקאי גם לר’ יוסי, ולכן המקל בזה אין למחות בידו, אבל טוב להחמיר אע”ג דהוא ס”ס לקולא בהל’ נט”י דרבנן, מ”מ טוב להחמיר משום שהדעה העיקרית היא להחמיר), ולפי מה שנתבאר החשבון לעיל העיקר הדעת המחבר בזה שפוסק כת”ק דר’ יוסי (כמ”ש בב”י ודוחק גדול לומר שבשו”ע חזר בו, וגם מ”ש הבה”ל בס”ט שהמחבר שם אזיל להמכשירים בכח גברא ואפ”ה במוטה על הקרקע מאליה פוסל א”ש גם לפי חשבון זה דבב”י שם כ’ דלכו”ע כח נותן בעינן גם אם א”צ כח גברא) דלדידן לא נפסק להלכה לרוב הראשונים, אלא לדידן בעי’ כח גברא כמ”ש הד”מ ועוד כמה פוסקים במשנ”ב סקנ”ו, ולכו”ע לכתחילה בעי’ (עי’ בס”ח), וממילא הנחה לבד על קרקע לא מהני גם אם כלולה הטיה בהנחתו, לפי מה שנתבאר דהדעה העיקרית שאין נטילה כזו נחשבת כח גברא, והאופן הכשר להחזו”א הוא רק בהנחה על ידי אדם בצירוף שאדם מחזיק בשעת שפיכה.

ועי’ עוד במחה”ש דגם אין מצריך בנענוע ויש לדון בדעתו אם סובר כהמקילים לסמוך על תחילת הטיה ע”פ השו”ע ס”י או שסובר כהחזו”א ואינו לפני כעת.

ולפ”ז יוצא דבאופן שנוטל מתוך ספל ונשפך מים מהברז לספל ומשם על ידיו מכיון שהנחת המים לא נעשתה על ידי אדם אין להכשיר, כיון שהנחת המים לא נעשה על ידי אדם ואילו החזקת הספל נעשה על ידי אדם מקודם לכן, ואין שום מקור שנחשב כנטילה דאדם.

וכמו דפשיטא דגם להדעות שהטיה על הארץ חשיב ככח גברא מ”מ מי שהניח חבית עם ברזא הפתוחה ואח”כ נפלו לשם מי גשמים ומקלחין משם, בזה ודאי לא חשיב כח גברא, דפשיטא דלא חשיב כח גברא על ידי זה (ואם הברזא סגורה ונפתחה מאליה אח”כ פשיטא דלא מהני דא”כ כמעט אין ברזא שתהיה פסולה לנט”י דאין לך חבית כמעט שלא הונחה או נתמלאה על ידי אדם וא”צ לבוא בזה לראיה מסוגי’ דאריתא דדלאי דלא מהני כח שני).

אבל באופן שהאדם נענע את הספל ומחמת זה באו המים על ידו חשיב כח האדם כמו כל נטילה.

אבל באופן שהמים היו באים על האדם בלא הנענוע ורק קירב המים על ידי הנענוע, בזה שייך למה שדן שם החזו”א בדעת המג”א בגדר הנענוע המועיל דאולי מיירי באופן זה, ומסקנת החזו”א שם דאין ראיה שנענוע כזה יועיל, דאם באופן זה כשר כשהוא על ברכיו א”כ גם על גבי קרקע יועיל עכ”ד, ומשמע שתפס שיתכן שבזה מיירי המג”א אבל הוא עצמו תפס שאין מקור להחשיב נענוע כזה ככח גברא כשאין כח גברא מלבד זה, ולכן גם בניד”ד אין מקור לדעת החזו”א להכשיר באופן כזה שקירב המים על ידי נענוע, ואפי’ להפוסקים האחרים גם אם מיירי באופן זה מ”מ שמא מיירי רק בגוונא דתחילת הנחת המים היה על ידי אדם או עכ”פ תחילת השפיכה היה על ידי אדם כמו במקרה של חבית שהיטה על הארץ להב”ח ומג”א דמכשרי באופן זה ע”פ השו”ע ס”י, אבל באופן שהחבית היתה מוטה מאליה על הארץ דמשמע לדעתם דלא מהני נענוע כמו שהעיר החזו”א (ועכ”פ תוך כדי אחד מהצדדים בדבריו) א”כ מנ”ל שכאן הוא יותר טוב מזה כיון שהמים הגיעו מאליהם לתוך הספל אחרי שכבר החזיק את הספר.

ויש לציין עוד דבחשבון הדברים יוצא דהחזו”א אינו מסכים לפי’ הב”ח דהרי החזו”א נקט שלא יתכן שמה שכשר על ברכיו כשר גם על הארץ וזה ממש היפך דברי הב”ח, וממילא באופן שהניח על הארץ בלא הטיה שכ’ הבה”ל שטוב להחמיר גם החזו”א יחמיר בזה מאחר דכל זה אתיא כר’ יוסי רק לפירושו של הב”ח הנ”ל אבל בלא זה לא אתיא כר’ יוסי אלא כת”ק בלבד וכמשנ”ת לעיל יותר בהרחבה.

והנה הב”ח דייק דבריו גם מדברי הטור ששינה ל’ המשנה היתה מוטה בארץ שפסול ולא כתב שאם היטה בארץ פסול, והנה לפי מה שנתבאר שהוא דחוק מאוד ורש”ל והגר”א ומשנ”ב וחזו”א חולקים על זה א”כ יש לומר לדבריהם דאדמסייע מהטור ליקשי ממתני’ דשם אי’ דבקרקע פסול אפי’ היטה בעצמו, אלא דהטור דכ’ היתה מוטה קאי אדלעיל מינה שאם היטה על ברכיו כשר וע”ז קאמר שאם היתה עכשיו חבית זו (שהיטה אותה האדם) מוטה על הארץ פסול.

וגם מה שנסמך הב”ח על פי’ שני שבר”ש שחשיב כח גברא כיון שברכיו מסייעין אותו לשפוך וא”כ ה”ה במוטה על קרקע לא זכיתי להבין הראיה משם דהרי בברכיו הם מסייעין אותו בשעת מעשה השפיכה וכמשנ”ת בחזו”א דההחזקה של המים חשיב ככח גברא, והביאור בזה דעצם החזקה בצורה מסויימת חשיבא כמעשה, כמו להישאר במצב של לבישה דמבואר בכ”מ דחשיב כמעשה (עי’ תוס’ שבועות ל ע”ב ותוס’ יבמות צ), משא”כ במניח החבית על הקרקע.

יוצא ידי חובה.

מקורות:

עי’ ברכות יב ע”א ושו”ע או”ח סי’ רט ומשנ”ב שם דתמצית הדבר הוא שאם תיקן עצמו תוך כדי דיבור וחתימת הברכה היתה כדין בדיעבד יצא ידי חובתו.

והנה דעת המהרי”ל לגבי טעות בברכה”ת של קריאה”ת שאם בירך לפניה אשר נתן לא סגי לתקן אלא החזירו מהרי”ל לראש, וז”ל המהרי”ל הל’ קריאה”ת עמ’ תנב, פ”א טעה הקורא ובירך אשר נתן וכו’ בתחילה, וגערו בו (כלומר גערו בו העם), וחזר והתחיל אשר בחר בנו, וגער בו מהר”י סג”ל שנית (כלומר דלא סגי במה שתיקן), והצריכו לחזור ולהתחיל כרוך אתה תחילת הברכה עכ”ל, ומשמע שסובר שיחזור לראש הברכה, ולא מהני תיקון תוך כדי דיבור, וצ”ע.

וגוף שי’ המהרי”ל לא קשיא לדידן דלהלכה פסקו המג”א סי’ קלט סק”ה בשם הבאר שבע סי’ לז והמשנ”ב שם סקט”ו דלא כהמהרי”ל דאם אמר בברכה שלפניה אשר נתן חוזר ומתחיל מאשר בחר, (וברכה שלפניה יותר קל אפי’ סיים לגמרי עי’ בשעה”צ שם ואכמ”ל), אבל שיטת המהרי”ל צריכה ביאור.

ויתכן ליישב שי’ המהרי”ל בג’ אופנים.

הא’ שאולי סובר כפרש”י ורשב”א בברכות שם, שמפרשים סוגיית הגמ’ באופן שנתכוון לומר ברכה אחרת, ושמא סבר המהרי”ל בדעתם דאם היה טעות בלשון ממש א”א לתקן, דכל מה ששייך לתקן משמע רק אם נזכר קודם שסיים נוסח הברכה אבל אחר שהמשיך בסיום טעות שמא סוברים שא”א לתקן.

ואע”ג דקי”ל דברוב מקומות מהני תוך כדי דיבור, יש לדחות דלק”מ, דהא גם לתוס’ ושא”ר שחולקים על פרש”י שמפרשים ספק הגמ’ באופן זה, ואה”נ הוא בעיא דלא איפשטא וקיימא לן שהוא ספק כמבואר במשנ”ב ובה”ל סי’ רט, ולמה אינו דין פשוט שאפשר לתקן תוכ”ד, וחזינן דאה”נ בברכות אינו דין ברור, וא”כ שמא גם רש”י לא סבר לה כלל.

ויל”ע הבה”ל שם שכתב דהוא ספק (דהוא איבעיא דלא אפשטא) ובדאורייתא מחמרינן למה לא הזכיר צד כזה דלפי רש”י ורשב”א אפי’ ספק אין כאן, ויש לומר דעדיפא מינה קאמר דהשתא כיון דהוא איבעיא דלא איפשטא הוא ספק גם לדידן שהוא מיוסד על דעת הראב”ד והרמב”ן והראשונים בדעת הרי”ף, ואילו לדעת רש”י והרשב”א לא הוה ברירא להבה”ל שיש לחשוש לספק דידהו בגמ’ אפי’ בדאורייתא (ומיהו משום הא יש לומר דבספק של רש”י ורשב”א, גם אם נחשוש לשיטתם כספק מ”מ כיון דלהחולקים אין בזה ספק ממילא להלכה הוא ספק ספקא), ומ”מ הבה”ל נשאר בזה בצ”ע.

והאופן הב’ ליישב שי’ המהרי”ל כשי’ המג”א סי’ רט סק”ג שהובאה בשעה”צ שם סק”ב (ולהלכה פסק דלא כהמג”א כיון דשאר פוסקים פליגי עליה), דכל מה דקי”ל דבתיקן תוך כדי דיבור מהני הוא רק אם היה בדעתו על מה שבירך (כגון שהיה לפניו כוס של מים וידע שהם מים), אבל בלאו הכי לא מועיל תוך כדי דיבור.

ומ”מ גם אם נעמיד המהרי”ל בשיטת המג”א עדיין לא בהכרח יתרץ לגמרי האופן דמיירי ביה המהרי”ל, דהרי המג”א כתב דצריך שידע שמברך על המים רק שטעה בלשונו, אבל באופן שידע שמברך על המים וכסבור שעל המים מברכין בפה”ג שמא בזה סובר המג”א דיצא ג”כ, ממילא דכוותה באדם שבירך על קריאה”ת שלפניה אשר נתן וידע שצריך לברך לפניה רק שחשב שצריך לברך אשר נתן, א”כ לכאורה גם להמג”א יש לומר דאינו חוזר לראש הברכה כיון שידע על מה הוא המברך, ושמא ע”כ צ”ל דהמג”א מיירי גם בכה”ג או דעכ”פ דהמהרי”ל עדיפא מדהמג”א.

אבל צ”ע לומר כן דהרי המג”א בהמשך דבריו כתב לבאר בדעת התוס’ שאם כסבור שהוא יין ונמצא מים נמצא שבירך על מין אחר, ולכך חמור יותר מאילו רק נתקל בלשונו, ומסתמא יש לומר דזה הטעם גם של המג”א גופיה בדינו לחלק בין כסבור לבין נתקל (רצוני לומר ולא רק בדעת התוס’, ומלבד זה ג”כ מצינו שכ’ המג”א דבכסבור של יין ונמצא מים כנ”ל ס”ל לכמה ראשונים לחומרא ומנה התוס’ עמהם ג”כ), ממילא לכאורה יוצא דהמג”א סובר דבמקרה הנ”ל דביש לו מים ויודע שהוא מים וכסבור שעל מים מברכים בפה”ג ותקנוהו לברך שהכל שיועיל תיקון תוך כדי דיבור, דהרי אין כאן חסרון בכונה על המין שמברך עליו.

ואפי’ נקבל לומר דהמהרי”ל סובר דבנתכוון לברכה אחרת חשיב כמו נתכוון למין מאכל אחר דהמג”א, עם כל זה עדיין קשיא דהמעשה היה שאדם טעה ובירך אשר נתן והחזירו המהרי”ל לראש, ומנין להמהרי”ל שהיה שם שהאדם שטעה כסבור שצריך לברך אשר נתן קודם קריאה”ת, דילמא רק טעה בלשונו בלבד, דהרי באופן זה להדיא מודה המג”א.

ויש לציין עוד דהמג”א שם אמר חילוקו אפי’ בדעת רש”י הנ”ל, היינו דעת רש”י שנתבאר דעכ”פ יש אופן דלא מהני תיקון תוך כדי דיבור, כתב המג”א דלפי שיטתו אם כסבור שהוא כוס יין בזה דעת כמה פוסקים שהזכיר ומנה רש”י עמהם דלא מהני תיקון תוך כדי דיבור, ומשמע דאם רק טעה בלשונו סובר דמודה רש”י, ומ”מ אינו מוכרח לגמרי דיש לומר דלא נחית לאופנים דפליגי הראשונים שהזכיר שם אלא רק לאופן שכולם מודים שלא יצא, ושמא לרש”י לא יצא גם בלאו הכי, והוא דוחק.

עכ”פ אם נימא כך בדעת רש”י והיינו דתירוץ א’ וב’ שוין לפי זה, א”כ נמצא דגם התירוץ הקודם על המהרי”ל א”א לומר בדעתו, אם נימא כמו שכתבתי דתירוץ זה הב’ א”א לומר בדעת המג”א לכאורה כמו שנתבאר.

[ובמאמר המוסגר יש לציין דלהבהגר”א שם בדעת רש”י בודאי שאינו נכון לומר דלפי דעת רש”י אינו יוצא באופן שיוצא להדעה שפסק המחבר ואכמ”ל].

והאופן הג’ ליישב שי’ המהרי”ל שסובר דברה”ת שלפני קריאה”ת היא מדאורייתא וממילא בדאורייתא חיישי’ שאם טעה לא יצא בכל הברכה וצריך לחזור לראש כמ”ש המשנ”ב ובה”ל סי’ רט בשם הריא”ז.

ואע”ג דהכרעת המשנ”ב סי’ קלט סקט”ו בשם המג”א ושאר אחרונים דאם כבר בירך ברכה”ת מה שמברך על התורה לכו”ע הוא דרבנן, מ”מ שמא המהרי”ל חולק, וסובר דדרשא דכי שם ה’ אקרא דרשא גמורה היא לענין קריאה”ת בציבור.

אולם בשינוי נוסחאות על המהרי”ל שם הביא עוד תוספת דברים (כנראה מהג”ה או גליון) וז”ל דמאחר שבראשונה התחיל לדעת אחרת אינה עולה לזאת וכן הדין לענין ברכת בפה”ג או שהכל נהיה בדברו עכ”ל, ולפי הג”ה זו יוצא דבאמת אין חילוק בין ברכה דאורייתא או דרבנן, ובאמת המג”א בסי’ קלט סק”ה ומחה”ש שם תמהו על המהרי”ל מכח דין זה גופא, דהרי בחמרא ושכרא קי”ל בסי’ רט דלא כך, ואולי באמת תלמיד טועה רשם הג”ה זו והמהרי”ל מחמיר רק בדאורייתא כדעת הריא”ז המובא בבה”ל סי’ רט וכפסק המשנ”ב ורק מוסיף דברכה”ת שלפניה היא מדאורייתא.

ושוב חשבתי שאולי אפשר ליישב באופן אחר דשמא המהרי”ל הוה קים ליה שאותו עולה לא בירך עדיין ברכה”ת (דאפשר שהיה מנהגם לברך בציבור והעולה הזה עדיין לא נכנס לתפילתו בציבור והיה מעותד להיכנס) והמסדר ספר המהרי”ל לא הזכיר פרט זה (וע”ע מה שכ’ המהר”ח מולוזין על סידור ספר מהרי”ל).

והנה לגוף הניד”ד במקרה של השאול בטעות בקידוש אם היה אפכא שהתחיל בורא פרי הגפן וסיים ברכת קדושת היום היה חמור יותר, כיון שיש צד בפוסקים שקדושת היום על הכוס דאורייתא, אבל באופן שנשאלה השאלה שאמר קדושת היום כתקנה והטעות היתה שבמקום ברכת היין התחיל קדושת היום ותיקן עצמו א”כ יצא ידי חובה, דברכת היין אינה מעכבת לקידוש בדיעבד כמו שהוכחתי בתשובה אחרת מכמה דוכתי, וכן מבואר בשו”ע סי’ קצט ומשנ”ב לגבי הבדלה.

אבל גם במקרה הפוך לכאורה לדינא לא יצטרכו לחזור, דהרי מלבד מה שהחזרה כאן היא רק מכח ספק (היינו מאיבעיא דלא איפשטא וכנ”ל במשנ”ב ובה”ל סי’ רט) יש כאן לצרף הדעות שיצא כבר בקידוש היום שאמר בתפילה (כמו שהביא המשנ”ב בריש סי’ רעא סק”א וסק”ב), ואפי’ להסוברים דבעי’ קידוש היום על הכוס מנ”ל דברכה מעכבת, דשמא גם בלא נוסח ברכה יצא, וא”כ הקידוש עצמו הרי אמרה גם אם לא אמר ברכה כדיני ברכה בשם ומלכות כיון שלא עלתה לו הברכה, וממילא לכאורה לדינא גם במקרה הפוך לא יצטרך לחזור ומ”מ טוב שישמע הברכה מאחר.