הנה דעת הרמב”ם פי”ג מהל’ טו”מ ה”ב דבאהל של טומאת מת אינו מטמא מה”ת אלא אם כן יש בו כדי לקבל מעזיבה, אולם הרבה ראשונים חולקים ע”ז, וסוברים דהתוספתא שהיא מקור הרמב”ם מיירי רק בסככות ופרעות שהוא דין דרבנן מיוחד רק בהם, וכך הפשטות מדנקט לדין זה רק גבי סככות ופרעות.

ויש לדון לדעת הרמב”ם דבכ”מ אשכחן דמדמי אוהל דסוכה לאוהל דטומאת מת, כגון ברפ”ב דסוכה גבי הישן תחת המיטה דיליף דינים באהל דסוכה דלא אתי אהל ומבטל אהל מדיני אהל דטומאת מת, וכן בסוגי’ דחבוט רמי יליף דיני אהלים מטומאה, וכן בסוגי’ דסוכה תחת סוכה איכא למ”ד דילפינן שיעור טפח שכן מצינו אוהלים טפח, וגם להחולקים בזה מודים בחוטט בגדיש דסגי במשך ז’ בגובה חלל טפח מעיקרא וכעי”ז הוא להרמ”א לענין עשה סכך קודם לדפנות עי”ש.

אבל לניד”ד לענין לקבל מעזיבה הוא דחוק מאוד שיש תנאי כזה בסוכה שהשמיטוהו הפוסקים לגמרי ועוד דמצינו ב’ דינים דומים לזה, הא’ לגבי שהסכך צריך לעמוד ברוח מצויה, כדמצינו גבי העושה בראש הספינה וכו’ בגמ’ ושו”ע דמיירי גם בסכך שצריך לעמוד ברוח מצויה דיבשה כדמוכח מסעי’ שאחר זה דגם בסכך מיירינן עי”ש, ולעמוד ברוח מצויה היא דרגא קלה יותר מלקבל מעזיבה עי’ בבה”ל גבי עירובין בקורה, ועוד מצינו דסיכך בדבר הכלה בסוכות הסוכה פסולה ואיכא פלוגתא אם הוא דאורייתא או דרבנן, ובמשנ”ב משמע שנקט לעיקר הדעה שהוא דרבנן, ומכ”ז משמע דלא נאמר בסוכה דין שתהא ראויה לקבל מעזיבה.

ואדרבה מצינו בתוס’ ריש סוכה דלשי’ ר”ת אסור שלא יוכלו הגשמים לבוא לסוכה דדירת ארעי בעי’ וכן בתשו’ הרשב”א הביא דעה דאם קבע הסכך במסמרים נפסלה מטעם דדירת ארעי בעינן והאריכו בזה הפוסקים.

ויש לציין דאפי’ גבי קורה קי”ל בשו”ע דאם רחבה ד’ טפחים אין צריכה שתקבל אריח כלל (ורק בעי’ שתעמוד ברוח מצויה, עי’ בבה”ל שם, וגם בזה מסיים בצ”ע), וגם מה דבעי’ בקורה קטנה שתקבל אריח הוא דוקא בקורה שהיא משום היכר ולא מדין המחיצה.

עכ”פ לו נימא דבד’ טפחים עכ”פ אשכחן שא”צ שתהא בריאה כלל, א”כ כיון דבסוכה לא אשכחן שהיא פחות מד’ טפחים, הלכך יש לדון אם עכ”פ בד’ טפחים א”צ שתהא בריאה.

וראיתי בטעם ודעת (בביאורי הלכה) על הרמב”ם שם שאכן כ’ להוכיח מהירושלמי שאפי’ בטומאת מת לא מיירי הרמב”ם באהל רחב ד’ טפחים דבזה מטמא גם באינו ראוי לקבל מעזיבה עכ”ד עי”ש, ולפ”ז לא שייך דין זה לסוכה כלל.

אע”פ שזה נאמר בגמ’ לענין נר המנורה בבהמ”ק ולענין נר שבת וכן נפסק בשו”ע סי’ רסד ס”ח לענין נר שבת, מ”מ מסתבר שאינו לעיכובא דאל”כ למה שתקו השו”ע ורוב הפוסקים מלפרש דין זה ולא הזכירו אלא שצריך להדליק הנר, וידענו לה מהבה”ל שהזכיר הנהגה זו ממהר”י ברונא, ועוד דהרי אשו משום חיציו וגם מה שדלק אח”כ חשיב מעשה דידיה כמו שנתבאר בתשובה אחרת, ועוד דהרי לו יצוייר שהפתילה היתה יוצאת מהשמן עשירית האצבע הרי היה יוצא יד”ח בהדלקה זו וא”כ אם יוצאת מן השמן שליש האצבע למה לא ייצא יד”ח בהדלקת עשירית האצבע דא”כ נתת דבריך לשיעורין, ולא מסתבר שהוא לעיכובא, וכן במקור הדברים במהר”י ברונא לא הזכיר לעשות כן אלא בנר הראשון, (גם אם נימא דהבה”ל גופיה לרווחא דמילתא עשה כן בכל הנרות), ואם היה לעיכובא לגבי הנר הראשון פשיטא שהיה מקפיד על זה בכל הנרות, אלא ע”כ שבנר הראשון נמי אינו אלא לכתחילה בלבד למצוה ולכן בשאר  הנרות לא החמיר, וכעין מה שמצינו מש”כ המשנ”ב שיכול לומר הנרות הללו מיד אחר הנר הראשון והיינו משום שגם לגבי הנר הראשון מעיקר הדין תפילה זו אינה הפסק והברכה לא מעכבא (ולגבי שאר הנרות אין אפי’ חשש ברכה לבטלה כיון שכבר חלה על הנר הראשון) הלכך כל מה שאינו לעיכובא בנר הראשון לא חשו בשאר נרות אף לכתחילה, ולכן יש לומר דגם להדליק רוב היוצא אינו לעיכובא לכתחילה ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שחזר להדליק מחמת שלא הדליק הרוב היוצא גם ביום הראשון שיש רק נר אחד וגם האידנא שאין בני אדם רגילין ובקיאין כ”כ לאמן ידיהם בהדלקת נר ושכיח שאין מדליקין אלא מעט.

ויתכן לחדש עוד דדין זה להדליק הרוב היוצא אינו דין שהאדם עצמו יעשה כן אלא דינא הוא שאין לו לילך משם ולעצור ההדלקה עד שידליק הרוב היוצא, ואם נגע בקצה הפתילה ומיד כולה הובערה מאליה סגי בכך ויצא ידי מצוותו.

וגם אינו טוב להדליק שוב אם לא הדליק הרוב היוצא דבזה אינו עושה המנין הנרות וכ”ש אם מכבה נר שהדליק שתיקותיך יפה מדיבורך דמכבה נר של מצוה ומדליק נר של רשות (עכ”פ להסוברים דגם אם כיבה במזיד אינו זקוק לה מדינא), ואם מדליק במקו”א יש לעיין.

וכ”ש לפי סברא אחרונה שכתבתי בהגדרת הדלקת רוב היוצא דבזה אין כלל טעם לכבות כיון שסו”ס לאחר שהתלקח נמצא שהדליק רוב היוצא וכ”ש אם עדיין לא התלקח שיכול בידיים להמשיך להבעירו עד שבידיים ידלק רוב היוצא.

א.
מה ששאלת אם אפשר לקרוע בחולצה פנימית שתחת לחולצתו, אי אפשר מכיון שהמנהג הוא שהקריעה היא בבגד העליון (וכ”ש להמחמירים שצריך לקרוע גם את הבגד הפנימי), אבל יכול להסיר את החולצה העליונה לפני שמגיע לשם ואז לקרוע את הבגד התחתון (ראה תשובות והנהגות ח”א עמ’ שלא), אבל אם כבר ראה את הכותל המערבי כשלבוש בבגדו העליון אינו יכול לקרוע בגדו התחתון (חוט שני נושאים שונים עמ’ שעד), ויש שהקילו גם בזה (אחר כתלינו להגר”ש דדבלצקי אות יג).

ויש עוד נידון נוסף איזה בגד עליון קורע אם החולצה או החליפה (באדם שמגיע לבוש חליפה), ובזה בני אשכנז נהגו החליפה ובני ספרד בזמנינו נהגו לקרוע החולצה שלא החשיבו החליפה כבגד העליון בזמן זה ואכמ”ל.
ב.
מה ששאלת באיזה צד קורע הקריעה היא כנגד הלב, כמו שביארתי בתשובה נפרדת (ד”ה הקורע בגדו, מק”ט 7786) ושם נתבארו עוד כמה פרטים בדיני הקריעה.

ג.
מה ששאלת כמה היא הקריעה, שיעור הקריעה הוא טפח ואם כבר קרא קודם לכן על ירושלים אז הקריעה על המקדש היא תוספת כל שהוא, וכמו שנתבאר בתשובה הנ”ל.

ד.
מה ששאלת מה אומר בזמן הקריעה, התשובה כדלהלן:

לכאורה יאמר הנוסח ערי קדשך היו וגו’, כדין הרואה ערי יהודה, דהרי בהמ”ק בכלל ערי יהודה, ואחר כך ציון מדבר היתה ירושלים שממה כדין הרואה ירושלים, דהרי בהמ”ק הוא בכלל ירושלים, (ומעיקר דין גמ’ ושו”ע סי’ תקסא היה צריך לומר לפני כן כשראה את ערי יהודה וירושלים וגם לקרוע אז, אבל האידנא נראה שלא כ”כ שמענו ממנהג זה, וכנראה סוברים שהברכה רק בזמן שאינה מיושבת ועכ”פ תחת רשות אויב, ועי’ מראי מקומות בנידון זה במשנה אחרונה על המשנ”ב ריש סי’ תקסא, ומ”מ גם האידנא ודאי צריך לומר כן על בהמ”ק, אם לא שנאמר שלא תקנו ב’ אמירות על דבר אחד כמו שלא תקנו ב’ קריעות בראיה אחת, כמבואר בשו”ע שם ס”ג, אבל אין שום הפסד באמירתו ומוסיף טעם לשבח).

ואחר כך אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש כמבואר בשו”ע שם, ונראה דאם לא אמר יכול עדיין לומר אחר הקריעה ואינו צריך לקרוע שוב בשעת האמירה שבדיעבד אין אמירה מעכבת את הקריעה.

אבל שוב נראה דיש מקום לטעון דעכ”פ האידנא השתא בזמנינו אינו אומר אלא הפסוק דבהמ”ק בית קדשנו וגו’, דהנה נחזי אנן כשרואה בתי גוים בערי יהודה ובירושלים לא נהגו לומר הפסוקים ולקרוע דמ”מ הוא מיושב ולרווחא דמילתא גם רובו שלא בבעלות גוים (לחשוש למש”כ המשנ”ב בסק”ב שאם הוא תחת ממשלת ישמעאלים חשיב כמו בחורבנן), ודכוותה גם בזמן בית ראשון כשהיו ישראל על אדמתן קודם כל הגלות היו מקומות שמיושבין בגוים, והעיקר שלא היו תחת ממשלת גויים.

וגם אם נימא דבבית ראשון לא תקנו מחמת שעדיין לא היה חורבן והאידנא כבר תקנו כיון שכבר היה חורבן ולא בטלה התקנה גם כשהחורבן מתבטא רק בממשלת גוים, ואה”נ בבית ראשון היו מקומות תחת ממשלת גוים ורק לא תקנו לברך, כך היה מקום לומר, אבל האידנא אין המקום בכללותו תחת ממשלת גוים, וא”כ אין הברכה מצד זה.

אלא הטעם שקורעין גם האידנא על בהמ”ק מחמת שהקדושה היתרה שבו היא בחורבן ובגלות, כלומר דאין שם בהמ”ק וא”א לבנותו מחמת גוים ששם, וא”כ ענין הבהמ”ק ששם חשיב דאכתי יש חורבן.

הלכך יש מקום לטעון דכשם שאין רגילין לקרוע על ירושלים וערי יהודה מטעם שאין חורבנן ניכר מאותו טעם גופא הרי אין חורבן ערי יהודה וירושלים ניכר בבהמ”ק שלפנינו לפי ההגדרה הנזכרת, וכל הניכר שם הוא רק חורבן בהמ”ק.

העירוני שבסידור אזור אליהו מהדו”ח עמ’ יד הביא בשם כת”י רבי סעדיה תלמיד הגר”א שאמר אחר פרשת התמיד מעשה בראשית של אותו היום.

ונראה לי הטעם ע”פ מש”כ בתענית כז ע”ב דטעם מה דתנן שבני המעמד קורין במעשה בראשית משום שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, ואמרי’ בלולב הגזול בסוכה מא ע”א ור”ה ל ע”א מנ”ל דעבדי’ זכר למקדש דכתיב ציון וגו’ דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה, ולכן יש בזה ג”כ משום דרישת ציון להראות שוב ענין זה שאלמלא מעמדות וכו’ כמו שהיו עושין בני מעמד בזמן המקדש, הלכך אחר פרשת התמיד היה אומר מעשה בראשית.

ומ”מ צע”ק חדא דאין דרך הגר”א לקבוע הוספות בתפילה כמו שמצינו לענין מזמור שיר ולענין למנצח ופסוקי תקיעת שופר ועוד, וכדאמרי’ בברכות בקשו לקבוע פרשת בלעם ובלק ולא קבעו מפני טורח ציבור, ועוד דרבי סעדיה גופיה שעיקר מעשה רב מיוסד על כתביו כידוע ועי’ בנידון זה במאמר בישורון כא עמ’ תשעז ואילך ועי’ ישורון מא עמ’ תתקמז ואילך ועוד) לא היה לו לכתוב במעשה רב שאמר הגר”א פרשת התמיד בלא לפרש שאמר גם מעשה בראשית, ועוד שבוילנא הטילו חרם שלא להדפיס דבר בשם הגר”א בלא בדיקתם, ממילא צ”ע אם אפשר לסמוך על כת”י חדש של שמועה בשם הגר”א ולפי שעה לא בדקתי הדברים במקורן.

יש להוסיף דהרמב”ם בהל’ תפילה הביא ב’ המנהגים בזה, ובסדר התפילות הביא שנהגו בברכת כהנים כדרכו בכ”מ בסדר התפילות להביא רק המנהג המצוי, וכמו שמתבאר מדבריט בריש סדר התפילות.