דיין

בית/דיין/עמוד 2
ט״ז באדר א׳ תשפ״דב:

הנה אף שיש איסור להעמיד דיין שאינו הגון כמבואר בפ"ק דסנהדרין ובשו"ע הל' דיינים, מ"מ זה ברור שאין כאן דיני דיינות, ואף דין ז' טובי העיר יתכן שאין כאן מכיון שכל ההתנהלות כאן הם ע"פ חוקי ערכאות שמבחינת דיני התורה ...קרא עוד

הנה אף שיש איסור להעמיד דיין שאינו הגון כמבואר בפ"ק דסנהדרין ובשו"ע הל' דיינים, מ"מ זה ברור שאין כאן דיני דיינות, ואף דין ז' טובי העיר יתכן שאין כאן מכיון שכל ההתנהלות כאן הם ע"פ חוקי ערכאות שמבחינת דיני התורה דינם ככנופיה ואין שום תוקף לדיניהם כלל, ולפני עיור גם אין כאן מכיון שאין ברור שישתמש במינויו לשחיתות כזו או אחרת, וכיון שאין ברור שישתמש בזה לשחיתות ממילא אין כאן לפני עיור ע"פ כללי דיני לפני עיור המבוארים במשנה בשביעית ובסוגי' דגיטין.

וממילא ענין הבחירות הוא דאגה לכבוד שמים בהצבעה, אבל במקרה רגיל א"א לומר ברור שיש כאן איסור בהצבעה כזו או אחרת, אלא הענין הוא להצביע כמה שאפשר להרבות על ידי זה כבוד שמים.

ולכן במקום שאפשר להצביע למועמד כשר יותר הרי יש להצביע לו כדי להרבות כבוד שמים, ובמקום שאין אפשרות כזאת יצביע למועמד שירבה כבוד שמים.

וכן ראינו שהיו מקרים שהיה אפשר להקשות על מועמדים מסויימים (וכן על משלחיהם והעומדים מאחוריהם) למה בקשו גדולי ישראל להצביע עבורם, אבל הענין הוא להרבות כבוד שמים ופשוט.

ובאופן שיש אפשרות למנות את היותר ראוי למינוי ובמקום זה מצביעים עבור הפחות ראוי למינוי, באופן שהוא ידוע כאדם שאינו הגון כנ"ל, יש כאן סרך עון מינוי פרנס שאינו הגון על הציבור (עי' רמב"ם פ"א מהל' מלכים ה"ז, ומ"מ עיקר דבריו הוא מינוי על דעתינו ולא מינוי שמבחינתינו אין לו שום רשות לעשות דבר ורק נותנים אותו כאומצא לכלבא מחמת הממשלה להציל מידם, אבל כאן יש כאן מסייע להם למינוי פרנס שאינו הגון), מכיון שסוף סוף יש כאן גם ענייני פרנסות שמסורים לידיו, ולכן אין לעשות כן.

קרא פחות

דייןהתורה
ז׳ באדר א׳ תשפ״דב:

יברך בלא שם ומלכות.מקורות: הנה לכאורה היה צריך לברך עליו ברוך דיין האמת, כדאי’ בגמ’ פ”ט דברכות נח ע”ב ובשו”ע או”ח סי’ רכד הרואה בתי ישראל בחורבנן מברך ברוך דיין האמת.אבל למעשה הרהרתי דלכאורה יש כאן ...קרא עוד

יברך בלא שם ומלכות.

מקורות: הנה לכאורה היה צריך לברך עליו ברוך דיין האמת, כדאי’ בגמ’ פ”ט דברכות נח ע”ב ובשו”ע או”ח סי’ רכד הרואה בתי ישראל בחורבנן מברך ברוך דיין האמת.

אבל למעשה הרהרתי דלכאורה יש כאן ג’ טעמים שלא יוכל לברך.

הא’ שהרי הברכה היא ברכת דיין האמת, ובעיקרון ברכה זו היא ברכה על שמועות הרעות, והנה שמועות הרעות צריך שירגיש כדי שיברך, שהרי יחד עם שמועות הרעות נזכר גם שעל שמועות טובות מברך שהחיינו או הטוב והמטיב [אם הוא טוב גם לאחרים] במשנה בברכות, וא”כ צריך לשים לב שמברך.

ויל”ע עוד האם ברכה זו של בתי ישראל בחורבנן נאמרה גם על שמועה רחוקה שכבר עברה זמן רב משמיעתה, דהרי בשמועה רחוקה אינו מברך שהחיינו אם כבר עבר זמן מהזמן ששמע כמבואר בפוסקים, וגם על בגד מברך בשעת קני’ או לבישה ראשונה כמ”ש בשו”ע, ועל פירות אי’ ג”כ שאם לא בירך בפעם הראשונה שאכל אינו מברך [אע”פ שבפירות אפשר שהברכה היא רשות אבל הכל מדין שמועות טובות], ורק אם לא בירך בראי’ יכול לברך באכילה כיון שנתחדש משהו, וא”כ גם כאן מכיון שכבר עברה יותר משנה מזמן השריפה ומלבד זה ראה את הבית מסתמא כמה פעמים אפשר שאין יכול לברך ברוך דיין האמת, דבזה לא נאמר שכל שלושים שיראה את החורבן יכול לברך כמו שנתבאר משום שאפשר שהוא מדין ברכת דיין האמת הרגיל.

ויש להתעורר עוד דהנה שמועות הרעות בהל’ אבילות בסוגי’ דמו”ק לגבי קריעה מדובר על רוב ציבור וכמעשה שהי’ בדוד ויהונתן כדאמרי’ שם בגמ’ ועי”ש בפוסקים בהגדרת הדברים, ובאמת זה גורם צער מוחשי לאדם כשרואה שמועות הרעות בהיקף וסדר גודל המבואר בגמ’ ובפוסקים שם, מעין מה שאדם מרגיש כשקורה אליו עצמו כזה מקרה, וממילא כשקרא לאדם פרטי אחר כזה דבר שאינו מרגיש צער אישי מחמת זה יל”ע בהגדרת ברכת דיין האמת באופן זה, שאולי דיין האמת על בתי ישראל בחורבנן נתקן באופן של ריבוי ציבור, כמו אחר חורבן בית כשראה הרבה יישובי ישראל בחורבנן, מעין דין הקריעה על ערי יהודה, המבואר בגמ’ מו”ק שם ולגבי שהחיינו עי’ בסוגי’ דגמ’ בברכות נט ע”ב שאינו מברך על טובת אחר שהחיינו.

ויש לציין עוד דבכמה פוסקים מבואר בדין הרואה בתי ישראל ביישובן דהיינו בתוקפן ובגבורתן ולא בשעת הגלות (עי’ ברש”י ברכות שם ובב”י שם, ויעוי’ כה”ח סי’ רכד סקל”ה), ויש צד בהלכה שאין מברכין בזמן הזה על בתי ישראל ביישובן (עי’ משנ”ב שם מש”כ בשם הב”י בדעת רש”י), ומזה יש מקום ללמוד גם להיפך דבחורבנן אין הכונה לחורבן של בית אחד אלא על מצב של חורבן, ויש אולי מקום לומר דלא מועיל שהוא זמן חורבן בהמ”ק אלא לאחר זמן של חורבן כללי כמו לגבי ברכה על יישובן שהוא על זמן של יישוב כללי (ותלוי אם נאמר שההגדרה של זמן יישובן הוא כשישובן של ישראל בתוקפן וגבורתן או שתלוי רק בבנין בהמ”ק, ומזה נלמוד לחורבן, ועי’ בכה”ח שם).

ואולם במקור הדין בברכות נח ע”ב אחר ברייתא דהרואה בתי ישראל בחורבנן נזכר המעשה עם ביתא דרב חנא בר חנילאי ושם נזכר שנחרב ביתו, ומסתמא דמילתא אולי נחרב ביתו באופן פרטי, וא”כ אולי יש ללמוד דגם בית אחד שנחרב הוא בכלל הנידון שם, אולם אינו מוכרח, חדא דמנא לן שנחרב ביתו באופן פרטי דהרי היה בגלות ולא היה רחוק מזמן החורבן, והיו להם צרות כגון מפפא בר נצר, עי’ באגרת רב שרירא גאון, וגם אולי הובא שם בגמ’ רק מענין לענין, ולא שעל זה גופא יש לברך, וגם ביתו של מובהק בדורו אולי יותר שייך לשמועות הרעות כמו שמצינו לענין ברכת חכם הרזים, אבל זו סברא דחוקה מאוד ואינה עיקר, אבל עכ”פ יל”ע בעיקר הנידון האם יש ללמוד ממה שנזכר שם בסמיכות ענין רב חנא בר חנילאי שגם על ביתו של אדם אחד שנחרב יש לברך ברוך דיין האמת.

ועוד טעם שני הרהרתי על מה שאולי א”א לברך באופן דידן, שהרי אולי ברכת דיין האמת הוא דין מיוחד כאן שנתקן על בתי ישראל שנחרבו, והנה כאן מכיון שמדובר על בית משותף שהרבה ממנו וכמעט כולו קיים, ורק בית אחד נחרב ממנו, א”כ מכיון שהבית המשותף יש מקום להחשיב את כולו כבית אחד ואת הדירות כחדרים בבית, א”כ מנא לן שנתקן לברך גם חדר בבית שנחרב, גם אם משמש לדירה שלמה, וגם אם לא נשאר לו מקום אחר בבית זה.

ועוד טעם שלישי הרהרתי בטעם מה שיתכן שאין לברך על זה, שהרי דין ברכת דיין האמת בחורבנן אולי היא תקנה מיוחדת שנתקנה על חורבן קבוע, אבל אם האדם עוסק בבניית ושיקום המקום והכל בשלבים כנהוג עם אישורים והסכמי קבלנים וכו’, יתכן שעל זה לא נתקן.

ועוד טעם רביעי יש לעיין לשי’ הרי”ף שבתי ישראל ביישובן הוא ברכה רק על בתי כנסיות, ויש פוסקים שכתבו שהמנהג כשי’ הרי”ף [ב”ח בשם רש”ל], ויל”ע אם הברכה על חורבנן ג”כ הוא באופן זה, ואמנם למש”כ הצל”ח שהוא משום שרק בית כנסת מסוייד כולו (בלא שיור אמה כמ”ש המג”א סי’ תקס) אינו שייך לברכה שמברך על חורבנן, אבל בב”ח הנ”ל גופא שכ’ שמה שאומרים על בתי או”ה ביישובן אומרים רק על בתי ע”ז ולא על שאר בתיהם חזי’ שלא הבין בדעת הרי”ף כמ”ש הצל”ח, (וגם צ”ע על הצל”ח דאי משום הא נקט הרי”ף דבריו רק על ביהכנ”ס, א”כ הרי גם קונה בית מגוי אינו צריך לקלף ואכמ”ל), ויל”ע בכל זה.

ולמעשה בינתיים כל עוד שאין בירור לכל זה יכול לברך בלא שם ומלכות, ולפי הסוברים שיש פתרונות נוספים לברכות של ספק יכול להשתמש בהם ג”כ ואכמ”ל.

ורק אעיר דהטעמים שכתבתי הם לפי ב’ הצדדים, דהטעם הראשון שכתבתי הוא לפי הצד שהוא ברכת דיין האמת רגיל, והצד השני שכתבתי הוא לפי הצד שהוא תקנה פרטית לכאן.

קרא פחות
בית כנסתבית של אברך שנשרףברכה על בתי ישראל בחורבנןדייןמשנה
כ״ז בכסלו תשפ״דב:

יעוי' בגמ' ברכות ו ע"א מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא קמ"ל דינא נמי היינו תורה, ומבואר שלהשיב שאלות בהלכה הוא ג"כ בגדר תלמוד תורה.ויעוי' בנפש החיים שער ד' שכתב לענין הדבקות בזמן לימוד התורה דלפעמים שיצטרך בזמן הלימוד להרהר ...קרא עוד

יעוי' בגמ' ברכות ו ע"א מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא קמ"ל דינא נמי היינו תורה, ומבואר שלהשיב שאלות בהלכה הוא ג"כ בגדר תלמוד תורה.

ויעוי' בנפש החיים שער ד' שכתב לענין הדבקות בזמן לימוד התורה דלפעמים שיצטרך בזמן הלימוד להרהר בטענת רמאי כמו בטענת מיגו דלכאורה סותר עניין הדבקות לפי ההבנה הפשטיית של זה וע"ש מה שכתב בזה.

אולם יעוי' בגמ' שבת י ע"א וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו אימת נעשית וכו', ומשמע שם שאין ראוי לדון כל היום כולו ומשמע שאין זה תורה ממש.

ועי"ש בפרש"י בשבת לענין חלש ליבייהו שהביא ב' פירושים בזה דלפירוש הראשון הוא שחלש ליבייהו על מה שלא עסקו בתורה אז, ולפירוש השני לא פירש כן.

ואמנם היה מקום לומר דנידון זה אם דין הוי כתורה (או אף עדיפא ממנה) או לא הוי כתורה, זה תליא בב' הפירושים ברש"י שם דלפירושא קמא נזכר שנצטערו הנך חכמים שלא עסקו בתורה ותנא להו וכו' להשמיע שגדול שכר היושב בדין, א"כ למסקנא הדין הוא כתורה (או יותר), אבל לפירושא בתרא שם ברש"י טרחו הרבה עד שנחלשו, ועל זה תנא להו ההוא סבא שגם אם ידונו שעה אחת אכתי נחשב להם, לפירוש זה אדרבה למסקנא אין לדון על חשבון עסק התורה בכל היום.

אולם באמת ל' הגמ' לענין משה הנ"ל דקיימא במסקנא שם, משמע דדינא נמי אינו כעוסק בתורה ממש, וא"כ גם ללישנא קמא דרש"י בא רק להשמיעם שהעוסק בדין שכרו גדול, ולא שהוא כעוסק בתורה ממש, רק שהוא דבר גדול והוא מוטל על הגדול שבדור ושבעיר כמשה בשעתו, ושממילא דבר גדול עשו במה שטרחו ונאה עטרה זו להם.

וא"כ יש לומר דאף לפירושא קמא ברש"י מה שנצטערו שלא עסקו בתורה קיימא גם למסקנא שאינו עסק התורה ממש רק שלא היו צריכים להצטער על זה מטעם כנ"ל, וגם לפירושא בתרא גם לההו"א וגם להמסקנא אינו כעוסק בתורה ממש, ומה שלא פירש רש"י בפירוש השני חלש ליבייהו מחמת שלא עסקו בתורה, לא מטעם שחולק על הפירוש הראשון לענין דנימא דחשיב כעוסק בתורה, אלא מטעם אחר לא פירש כן עי"ש.

ובאמת יעוי' בר"ן בשבת שם שלמד דאדרבה כדי שלא יהיה להם ביטול תורה לאמוראי הנזכרים בשבת שם לכך אמר להם ההוא סבא שיעסקו בדין שעה אחת ובשאר היום יעסקו בתורה, וגם דברי רש"י אין הכרח לכאורה שלא לפרשם כהר"ן (ואני הקטן לפני שלמדתי דברי הר"ן ודברי הפנ"י ג"כ הורגלתי לפרש דברי הגמ' כפי' הר"ן).

אולם יעוי' בפנ"י בברכות שם שכתב להיפך דאפי' ללישנא בתרא דרש"י בשבת שם מודה דלמסקנא דין גדול מתורה עי"ש שהאריך בזה הרבה, וכן נראה שם בכמה אחרונים, ועי"ש במהר"ץ חיות וזכר יהוסף.

ובאמת יעוי' גם בתוס' בשבת שם שהבינו בדברי הגמ' שדין גדול מתורה (וצע"ק שדייקו כן מההו"א של הגמ' והקשו מדברי הגמ' דמו"ק ומ"ט סברו שההו"א דהגמ' בשבת לא יסתור לדברי הגמ' במו"ק, ואולי י"ל דמשום דהנך אמוראי בשבת שם היו מאוחרין למעשה במו"ק שם והוקשה להם להתוס' שהי' להם ללמוד מזה, אבל עדיין צ"ב דמשמע שכך קיימא מסקנת התוס' בשבת שם שדינא עדיף מתורה והרי לכאורה זה נשתנה בין ההו"א למה דתנא להו ההוא סבא וכמו שיובא דברי הר"ן בסמוך, ויותר נראה שלמדו כהפנ"י שלמסקנא דינא גדול מתורה).

ועכ"פ לפי' הר"ן שהוא פשטות ל' הגמ' בשבת שם (לענין משה) מבואר שעם כל מעלת היושב בדין אבל אינו כמעלת העוסק בתורה ממש, וצ"ע מגמ' דשבת הנ"ל.

ויש לומר דמ"מ בדין יש בזה חסרון שאינו לומד תורה כסדר, ואינו מספיק כמו שרוצה, מכיון שצריך הרבה לשמוע טענות הבעלי דין, וכן לשמוע פרטי המעשה, שחלקם אינו ממש נוגע לסוגי', והרי אם לומד כסדר יכול להספיק יותר מזה, אבל לא שאין בזה תורה, וכי היכי דלא תפלוג על הגמ' בברכות שם יש ליישב כנ"ל.

וגם יתכן לומר דמ"מ בדין יש זמן שאינו עוסק בתורה אז כששומע טענות בעלי דינים בדברים שאינם שייכים לפסק הדין עצמו, ובגמ' ברכות שם לא קאמר שכל הדין תורה אלא שהדין יש בו תורה ולכך איכא שכינתא בדין, ומאידך גיסא בגמ' שבת שם לא קאמר שהדין אינו כולל כלל בתוכו דברי תורה, אלא שאינו עוסק בתורה אז, ר"ל שיש בזה התעסקות בדברים בין בני אדם גם בדברים שאינם דברי תורה.

ולכן יש מקום לומר שאם הרב רק השיב לשאלות בהלכה בלבד וגם בינתיים בין שואל לשואל כשהיה פנאי, ג"כ עסק בתורה, דינו כעוסק בתורה, אבל אם היו בשאלות עוד דברים שאינם ממש תורה, אע"ג שעיקרי השאלות מיוסדים על שאלות בד"ת, יש מקום לומר שאינו יכול לבוא בטענה לתורם אם הסיכום היה על עסק התורה בלבד, וכדמשמע בל' רש"י שבת הנ"ל, ומ"מ זכות גדולה לתורם להשתתף בזכות עניית התשובות, וכמ"ש בגמ' שבת שם שכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.

(ועי' בספר לשמוע כלימודים בברכות שם שכ' דגם שמיעת הפשרות וטענות של בעלי הדינים הם ג"כ בכלל תלמוד תורה, ועדיין יש לומר שלא כל הדברים הנאמרים במעמד הדין הם בכלל תורה, ויש לחלק קצת בין זה לבין היושב בבית הוראה להשיב על שאלות קצרות והכל לפי הענין והלב יודע).

ואמנם הגם שאם נדמה דין הסכם של תרומה שהוא כעין הסכם יששכר וזבולון אם נדמה זה לענין זה לדין שכירות פועלים הדין בשכירות פועלים הוא לענין תנאים שהכל כמנהג המדינה כמ"ש בב"מ פג ע"א וחו"מ ר"ס שלא, אולם אין ידוע לי שיש מנהג ברור במדינה לומר שהיושב בבית הוראה ועונה לשאלות בהלכה ואינו מדבר בעניינים אחרים שיהיה מנהג בזה שאינו כעוסק בתורה.

מכח כ"ז נראה דלא רק לדעת התוס' והפנ"י אלא אפי' לדעת הר"ן, יש לומר דעכ"פ אם הרב שם לבו מתחילה לשקוד על התורה וההוראה כשהיה יושב בבית הוראה ולא להסיח דעתו לדבר שאינם ממש תורה או לטענות המזדמנות ופרטים בשאלות העולות שאינם תורה, לכאורה הוא כלול בתנאי שקיבל על עצמו לעסוק בתורה חמש שעות, ובמקרים שיש לבדוק מה הגדר של מה שהיה, התשובה בזה שהכל לפי הענין.

קרא פחות

דייןהתורהכסףמשהשבתשכירות
י״ז במרחשוון תשפ״דב:
האם יכול לטעון שרוצה ב”ד אחר באופן שהרמ”א פסק בזה דין והבעל דין טוען שקים ליה כהחולקים על הרמ”א שלא נפסקו להלכה

אי אפשר לטעון כן.מקורות: עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ס”א שכ’ מיהו י”א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא, מכל מקום אין ...קרא עוד

אי אפשר לטעון כן.

מקורות: עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה ס”א שכ’ מיהו י”א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא, מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא עכ”ל, וזהו אפי’ דיין שטוען שנראה לו כדעה אחת, שאינו יכול לטעון כן, כ”ש שהבעל דין אינו יכול לטעון קים לי כדעה שלא נפסקה להלכה נגד פסק הרמ”א.

ואמנם כ’ שם הרמ”א שוב בס”ב בזה”ל, כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים, והפוסקים האחרונים חולקים עליהם, כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים, הולכים אחר האחרונים, דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ע”כ, אבל בניד”ד שהזכרת לגבי הולכין אחר הנתבע באפן המבואר בתשובה הסמוכה בזה אדרבה רוב האחרונים ג”כ אזלן כהרמ”א.

ואולם גם בסעיף א’ שם כתבו הסמ”ע ונו”כ דרק באיסור והיתר לא אמרי’ שיכול לטעון כן, אבל בממון יכול לטעון כיון דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל לא מיירי שם אלא באופן שנראה לדיין, אם כי גם כאן יש לומר שיכול הבעל דין לטעון מאחר שנ”ל לאחד מן האחרונים כן יש לפסוק כן.

אולם למעשה אין נוהגים כן, דמאחר שהבעל דין אינו יכול לפסוק לכך יש ללכת לפי דרכי הפסק ולפסוק כפי המקובל כגון לפי גדול ולפי רבים ולפי בתראי, משא”כ לגבי דיין בלבד אמרו שיוכל לפסוק אם נ”ל אחרת מן החיבורים לענין שלא יוציא ממון ע”פ החיבורים.

וז”ל הערוך השלחן חו”מ כה סי”ג אם יכול בע”ד לומר קים לי כפוסק זה רבו בזה הדיעות והפרטים ואין יסוד נכון לסמוך בזה לכן לא הארכנו בזה אבל זה וודאי דאין לומר קים לי כפוסק יחיד נגד רבים וגם בדיעה שלא הובא ברבותינו בעלי הש”ע אין לומר קים לי [או”ת] וגם זה כלל גדול הוא שהבע”ד בעצמו אין ביכולתו לומר קים לי אלא בזמן שאיזה חכם מובהק יסכים עמו דאל”כ לא שבקת חיי לכל דין ומעולם לא יצא הדין לאורה עכ”ל.

וראה גם הלק”ט ח”א קפב.

וע”ע להגרי”ח סופר בהרחבה רבה לענין דינא דהטוען טענת קים לי דלא כהשו”ע במ”מ ובמו”מ בקובץ מקבציאל ח”ג.

קרא פחות
דייןמעשה מניו יורק
י״ז במרחשוון תשפ״דב:
האם דברי הרמ”א שבאב התובע את בנו לא הולכים אחר הנתבע הוא רק בתובע באותה העיר או גם בעיר אחרת, וכמו כן האם דברי החולקים על הרמ”א וסוברים שבאב התובע את בנו ג”כ הולכים לב”ד אחר הנתבע האם הוא רק באותה העיר או רק בעיר אחרת או בכל אופן

כל הנידון הוא רק אם רוצה האב לדון בעירו והבן רוצה לדון בעירו, אבל אם הבן רוצה לדון בעירו של האב בב”ד אחר לא שייך לנידון זה, והרי זה כשאר דין תובע ונתבע שגרים באותה העיר, ובאופן ...קרא עוד

כל הנידון הוא רק אם רוצה האב לדון בעירו והבן רוצה לדון בעירו, אבל אם הבן רוצה לדון בעירו של האב בב”ד אחר לא שייך לנידון זה, והרי זה כשאר דין תובע ונתבע שגרים באותה העיר, ובאופן זה אם האב רוצה לדון בב”ד הקבוע והמקובל של המקום באופן שנהגו להידיין אצלם הרי זו זכותו, ואם אינו עונה לתנאים אלו יכול הבן לטעון שרוצה זבל”א.

ולענין מקום הסמוך מרחק הליכה של 216 דקות הוא נחשב כבתוך העיר, ולענין מרחק נסיעה במונית של זמן זה יש לעיין לדינא.

מקורות: בעיקר דין דהולכים אחר הנתבע דנו הפוסקים האם ה”ה באופן שהתובע מבקש לדון בעירו של הנתבע אלא שמבקש לדון בב”ד אחר, אעפ”כ הולכין אחר הנתבע, או לא, ודודי הרה”ג ישעיה נתן מלצר האריך בזה במאמרו הנרחב [קובץ הישר והטוב חי”א תשע”א], ועי”ש שהביא מחלק מהפוסקים שכתבו דבכל גוני הנתבע יכול לעכב, ושכן מבואר בספר התרומות ועוד כמה פוסקים, אבל בהרבה פוסקים מבואר להלכה שיכול הנתבע בכה”ג רק לטעון שרוצה זבל”א, וגם זה רק כשאין דיינים קבועים למקום, ועי”ש שהביא הרבה ראשונים ואחרונים שדנו ונחלקו בדינים אלו.

אבל לענייננו המשמעות בדברי המהרי”ק שורש נח שהוא מקור דין זה באחרונים, (הבאתי חלק מלשונו בא’ מהתשובות הסמוכות), שיש בושת בזה שמחייב את אמו לבוא לדון עמו בעירו שלא בעירה, ובפשיטות עצם הטירחא והעיסוק בטורח ההגעה עד ב”ד זו היא הבושת שמבייש את אמו (וה”ה את אביו להפוסקים בדעתו), אלא שהיה לפרש באופן אחר דמה שכופה את אמו לבוא לב”ד שאינו ברצונה הוא הבושת לאמו.

אולם בלשונו שם “שאין לנו להבזות אמו להצריכה ללכת חוץ מעירה לדון ולערער” יותר משמע כהצד הקודם בזה שעיקר הביזיון הוא לכופה לבוא לעיר אחרת, וכן משמע להדיא בהמשך דברי התשובה שם במהרי”ק, דאין כפיה כלל על הבן לבוא לב”ד שהאם רוצה אלא אך ורק לבוא לעירה, ואחר שבא לעירה ידונו יחד בזבל”א כדין.

וז”ל המהרי”ק שם בהמשך התשובה, ולכן הנני גוזר עליך וכו’ שתבא פה פוו”יאה מקום אשר היא שם לרדת עמה לדין ואם הב”ד מפוויא”ה אין ממוצע לך תברור לך אחד בעבורה והיא תברור אחד בעבורה והשנים יבררו להם שליש רק שתדון פה פווי”אה ולא תטרח את אמך כנגד דין תורתינו הקדושה עכ”ל המהרי”ק.

ובגוף דברי המהרי”ק יש לדון עוד האם סובר המהרי”ק שבכל נתבע בעירו של תובע אמרי’ זבל”א כפשטות הפוסקים או שסובר כדעת התרומות וסייעתו שגם בעירו של תובע הנתבע אינו כפוף לזבל”א, אלא שסובר המהרי”ק דבזה יש כח לאם מצד שהיא אמו [עי’ במאמרו הנרחב של דודי בזה שציינתיו לעיל].

ויותר מסתבר דהמהרי”ק אינו מחלק בין בן נתבע בעיר אמו תובע לסתם נתבע בעירו של התובע, דחילוק זה מנ”ל, ממ”נ אם נימא דיש בושת לאם לדון בפני דיין שאינו שלה, א”כ למה אמרי’ כלל זבל”א (וכאידך צד דלעיל שאפי’ הבן הנתבע רוצה לדון בעירה של אמו אמרי’ הולכין אחר האם), ואם נימא דאין בושת לדון בפני דיין של בנה למה אמרי’ זבל”א, ואילו לחדש דרק אחר שיש זבל”א אין לה בושת, הא מנא לן ומה ההכרח לחדש כן, ולכן יותר מסתבר שהמהרי”ק סובר בכל נתבע בעירו של תובע דאמרי’ זבל”א.

(ובמאמר המוסגר אציין שיש בזה כמה דעות בפוסקים כמו שנתבאר ולא רק ב’ דעות, דיש עוד כמה נידונים בפרטי הדין, כמו האם יכול הנתבע לבקש ב”ד באותה העיר אפי’ הוא קטן מהב”ד שמבקש התובע, וכמו”כ לפי הצד שאינו יכול לסרב אם הוא רוצה לדון גם באותה העיר, האם אמרי’ אז זבל”א, או שמא בכה”ג אין לנתבע זכות לברור כלל ועבד לווה לאיש מלוה, ויש צד שזכות הנתבע רק לבקש שיהיה הדיון בעירו שלו, ואילו זכות התובע לבקש באיזה ב”ד בעירו של הנתבע ידונו אותו דעבד לוה לאיש מלוה, אלא שצד זה לכאורה נדחה עי”ש, ועי’ בכל דעות הפוסקים במאמר הנ”ל).

ולענין למעשה האם א’ מבעלי הדין יכול לכוף חבירו לזבל”א תליא האם אחד מהם רוצה ב”ד קבוע ומקובל שבעיר, וכן החזו”א [סנהדרין טו ה] נקט שתמיד יכול אחד מבעלי הדין לבקש זבל”א כל עוד שהתובע לא ביקש דיינים קבועים שבעיר, וכן הורה הגרנ”ק [ראה המאמר הנ”ל], וכן נקטו שאר פוסקים, אלא שהחזו”א נקט עוד שצריך שיהיה מנהג המקום מקובל להתדיין אצלם.

ולענין ניו יורק (ששם אירע הנידון בזה) דעת האג”מ [חו”מ ח”ב ג] שאין שם ב”ד קבוע ומקובל שבעיר, ויתכן שמאז השתנה המציאות בזה בניו יורק, והשבט הלוי [ח”ה ריב, ח”ח שב] כ’ דהתאחדות הרבנים מקרי ב”ד קבוע להקהילות שתחת ההתאחדות.

[עי’ בכל פרטים אלו במאמר דודי הנ”ל ושם הדברים מדוייקים יותר ומפורטים יותר הן בהיקף הפרטים והן בהיקף שרשי הדברים והדעות, וכאן אינו אלא מורה מקום לשם].

ויש לציין עוד שלפ”ד הכת”ס יו”ד קח שחולק (אליבא דמהרי”ק) על הרמ”א, יעוי’ בדבריו שמשמע שם דמה שסובר שאין הולכין אחר האב בזה דלא כהרמ”א, איהו מיירי בזה אפי’ בעיר אחרת שבושתו של האב גדול יותר לטרוח ללכת לב”ד שבמרחק וכ”ש בב”ד שבעירו (ע”ש במ”ש בדעת הרמב”ם אליבא דהכנה”ג ודוק), ולפ”ז מתיישב דגם הרמ”א לא מיירי אלא לענין שהבן רוצה לדון בעיר אחרת אבל בעירו של האב אין הולכין אחר האב בלבד, והכת”ס חולק רק לענין עיר אחרת, דבאותה העיר אין מחלוקת כלל.

ועי’ בני חיי לבעל הכהנה”ג חו”מ ח”א עו שהביא מנהג מקומו לענין דינא דהולכין אחר הנתבע אם מבקש לדון סמוך לעירו בתוך ג’ פרסאות, וענין ג’ פרסאות הוא ע”פ רשב”א ופוסקים, ואולי ה”ה לדידן בשיעור מרחק הליכה של ג’ פרסאות כנגדו בנסיעה דהיינו נסיעה של רט”ז דקות (מינוטין), ומ”מ יש לדון בכל מקרה לגופו, כגון במקרה שיש ב”ד קבוע בעיר ורוצה בב”ד קבוע מחוץ לעיר ובאופן שרוצה בגדול מחוץ לעיר ויש קטן בעיר או אפכא.

ויש לדון האידנא מה שנוסעין במונית (TAXI) שלפעמים הוא קצר יותר לעיר אחרת במונית מהליכה שאדם רגיל עשוי ללכת בתוך העיר או ג’ פרסאות סביבות העיר, וגם אין מורגש כ”כ צער וטירחא בנסיעה כזו, אע”ג שגם בזמנם היה רכיבא ואפי’ גמלא פרחא אבל כאן שונה מגמלא פרחא שהי’ בזמנם שהי’ בו צער נסיעה, וגם אינו חריג מדרך בני אדם כמו שהי’ אפשר לטעון על גמלא פרחא, (ועכ”פ בזמן המהרי”ק ובמקרה שמדבר לא מדובר על אפשרות כזו של גמלא פרחא אלא רק הצטערות גמורה וטירחת טלטול), ומכיון שכל דינו של המהרי”ק הוא מסברא של טירחא של האם לילך אחר הב”ד, יש לדון כשרוצה לדון במרחק נסיעה קצרה במונית שאינו טירחא חורגת כלל.

ויש מקום לומר שעכ”פ בנסיעה קצרה א”א לכפותו, ויתכן ששייך לצרף בזה גם מ”ש האחרונים שבכל ספק הדרי’ לדינא דהולכין אחר הנתבע, אלא דהשיעור אינו ברור, האם רק ג’ פרסאות ממש סביבות העיר או כנגד שיעור ג’ פרסאות בהליכה כך בנסיעה עה”ד שנתבאר, ויש לציין בזה מה שכתבו הפוסקים לענין הנוסע ברכב כשיש דברים שצריך להמשיך בעבורם ד’ מילין.

קרא פחות
דייןמעשה מניו יורקקטן
י״א באייר תשפ״ב

מה שהקשה על מ"ש במגן אברהם ריש סימן תקצ"ז: ובמגיד מישרים כ' בפ' נצבים שלא לאכול בשר ולשתות יין בר"ה עכ"ל. וק' דהרי ר"ה ג"כ יש בו דין חג כבג' רגלים, כדמשמע בל' השו"ע שם אוכלין ושותין ושמחין בר"ה, ...קרא עוד

מה שהקשה על מ"ש במגן אברהם ריש סימן תקצ"ז: ובמגיד מישרים כ' בפ' נצבים שלא לאכול בשר ולשתות יין בר"ה עכ"ל.

וק' דהרי ר"ה ג"כ יש בו דין חג כבג' רגלים, כדמשמע בל' השו"ע שם אוכלין ושותין ושמחין בר"ה, והרי אין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים ק"ט א' ור"מ הל' יו"ט פ"ו הי"ח).

תשובה - אפשר דהמגי"מ מיירי לפי הדעה דס"ל שאין מצות שמחה בר"ה, ושמותר להתענות בר"ה, וכ"ש שמותר שלא לאכול בשר ויין, והמחבר מיירי לפי הסברא החולקת, וכמו שפסק שאסור להתענות בר"ה.

ואביא לשון אור זרוע הגדול, הלכות ראש השנה סימן רנז { והטעם שאני מעתיק דבריו ולא שאר דברי הפוסקים, משום שמביא גם הדעות שמותר להתענות בבירור, וע"ע בגאוני מזרח ומערב סי' פ"א, המנהיג ר"ה סי' א', סי' ב', ראבי"ה סי' תקכ"ט, רי"צ גאות הל' ר"ה, רי"ו ח"א נ"ו ח"א וח"ג, ס' הפרדס לרש"י סי' קס"ו וסי' ק"ע, ריב"ש תקי"ג, רשב"א ח"ד רס"ב, מרדכי ר"ה סי' תשח, רוקח סי' ר"ג, ר"ן סו' ר"ה, טור וב"י סי' תקצ"ז, שו"ת מן השמים סי' פ"ו, שאג"א סי' ק"ב, מעשה רב להגר"א סי' רז, ועיין הג' בני בנימין להאדר"ת, על הר"מ פ"ו הי"ז מה' יו"ט, אבן ישראל ח"ח סי' י"ב, עי' רע"א שו"ת סי' א ובהשמטות שם.

}וז"ל: בתשובת הגאונים על שכתבתם שאנו מחללים שבת ור"ה שאנו מתענים בר"ה ובשבת שבין ר"ה ויוה"כ הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן ואנו נוהגין להתענות קודם ר"ה עשרה ימים ואפי' בשבת שכך אמרו חכמים לפני ר"ה גדולי הדור מתחילין להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם מר"ה עד יו"כ התחילו היחידים להתענות והקב"ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם הגיע יום הכיפורים כל ישראל מתענין אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי השרת ועומדים יחיפים כמתים והקב"ה מתמלא עליהם רחמי' ומכפר על עונותיהם ומקבל תשובתם שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ואמרו חכמים דרשו ה' בהמצאו אימתי הוא מצוי לישראל בעשר ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים קראוהו בהיותו קרוב ביום הכפורים יכול בלא תשובה ת"ל יעזוב רשע דרכו ואמרי' נמי יחיד אימת אר"נ בעשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ מיכן למדנו שצריכין להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים הללו כדי שיתקרע גזר דינם וירחמו עליהם מן השמים עכ"ל אין מיכן שום ראיה שיהיה מותר להתענות בר"ה וכ"ש שאין לשבת ראיה להתענות בה ועוד שבפסיקתא מוכיח שלא היו מתחילין תעניות כ"א בער"ה ולא עשרה ימים קודם ר"ה דאמר בפסיקת' מתענין ער"ה לקיים מה שנאמר לפני ה' תטהרו משל למלך שסרחה עליו מדינה ובא לדונה ויצאו הגדולים לקראתו אמר המלך בשבילכם אניח מחצה כשקרב לעיר חצי מיל יצאו בני העיר לקראתו אמר עדיין אכפר בשבילכם וכשבא לפתח העיר יצאו אנשים ונשים לקראתו אמר המלך אכפר בשבילכם הכל כך הקדוש ברוך הוא יצא לדון בראש השנה ומתענים גדולי הדור והקב"ה מוחל עונות בזכותם לאחר ר"ה כשכבר מתקרב ליום הכפורים מתענים האנשים ונשים והקב"ה מוחל כל עונותיהם אבל לא היו מתחילין להתענות כ"א בער"ה ודוקא גדולי הדור ולא אחרים כדאמר בירושלמי פ"ב דתענית ר' יונתן ציים כל עירובא דריש שתא ואם אחרים כמו כן היו מתענים מאי רבותיה דר' יונתן אלא דוקא גדולי הדור היו מתענין ודוקא בער"ה ולא קודם לכן שא"כ אמאי נקט ער"ה אבל בר"ה ובשבת שבין ר"ה ליו"כ עדיין אין לנו שום ראיה שמותר להתענות ובפ"ק דשבת ירושל' אמרי' ר' חייה רבה מפקד (לאילן דבי רב) [לרב] אין את יכול למיכל חולין בטהרה כל שתא אכול ואין לא תהא אכיל שבעה יומין מן שתא ופי' רבי' ר' נסים גאון זצ"ל מיום ראשון דר"ה עד יו"כ ויוה"כ בכלל עשרה ימי' כד דלית מנייהו שני ימים של ר"ה ויוה"כ שאין בהם אכילה ושתייה אשתייר שבעה ימים ועליהם צוה ר' חייא לרב (אשי) [למדתי] מדבריו שלא היו מתענין בין ר"ה ליו"כ שאם תאמר שהיו מתענין ועל אכילת לילות צוהו א"כ הלא גם בר"ה אפי' המתענה אוכל בלילה מיהו הוא סובר שמותר להתענות בר"ה מיהו אין לי ראיה משם שאני יכול לומר דלא צוהו ר"ח לרב אלא על שבעה ימים בשנה איזו שבעה שיהיו ומורי ה"ר יצחק בר מרדכי מפרגא היה מתענה בר"ה והיה דן ק"ו מתענית חלום שהתירו חכמים להתענות בשבת אף על פי שספק לו אם ע"י מלאך חלם או השד בלבלו כ"ש בר"ה ברור נידון שמותר להתענו' ואינה ראיה דהתם אם ע"י מלאך חלם צריך להתענו' דע"כ הראוהו והזהירוהו שיתענה אבל בר"ה אף על פי שנידון שמא לטובה דנין אותו ואם יודע בעצמו שצריך לסגף נפשו בתענית יתענה קודם ר"ה ור' משה בן רבינו אפרים היה אומר להתענות בר"ה כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם שהרי בכל המועדים כתיב פרים ובראש השנה כתיב פר בן בקר אחד והשיב עליו ה"ר ברוך בר יצחק מריגנשפורק דא"כ בשמיני נמי יתענו דכתיב ביה פר בן בקר ותו לדבריו עשית ראש השנה חובה להתענות ובלקח טוב כתוב דיש בתשובת רב יהודאי גאון אסור להתענות בר"ה מפני שנקרא חג שנא' בכסה ליום חגנו ופר"ח כתב דאסור להתענות בר"ה דכתיב גבי ר"ה אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו.

ויש אומרים שרב האי גאון כתב כן ובערוך בערך ראש כתב ר"ה אסור בתענית מהכ' דאמ' בירושלמי כדאיתא בגמ' דפ' סדר תעניות האלו ר"ע אומר מתריעין אבל לא מתענין ועוד הביא ראיה מפ"ק דר"ה דאמר התם מתיב רב אחא בר הונא בתלת בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרו מלכות יון הרשעה שמד על ישראל שלא להזכיר ש"ש על פיהם וגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירים ש"ש ואפי' בשטרו' וכך היו כותבין בשנת (לירח) כך וכך ליוחנן כה"ג דהוא כהן לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר [אמרו] למחר הוא פורע לזה את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב ואי ס"ד בטלה מגיל' תענית קדמייתא בטלנו אחרנייתא הוספנו הב"ע בזמן שבית המקדש קיים ותיפוק לי דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם.

כלומר אי בית המקדש הוה קיים בלא"ה הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקרייה רחמנא מועדים טובים (אפילו) בזמן הבית.

אמר רב לאסור יום שלפניו.

דהיינו ב' בתשרי ושלפניו נמי תיפוק לי דהו"ל יום שלאחר (ר"ה ר"ה) [ר"ח.

ר"ח] דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק פי' דאין צריך לאסור יום שלאחריו כדי שלא יתענה בו דכיון שהוא דאורייתא נזהרין היטב מלהתענות בו הם למדת שאסור להתענות בר"ה ואפ"ק דר"ה ירושלמי כי מי גוי גדול ר' חנינא ור' הושעיה חד אמר איזו היא אומה [כאומה זאת] שיודעת אופיה של אלהיה בנהוג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורי' ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפורנים ואוכלי' ושותים ושמחים בד"ה לפי שיודעים דהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם.

וחד אמר בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום וכו' הרי הלכה שלימה שכן מנהג כשר בראש השנה לאכול ולשתות ולשמוח עכ"ל.

והנה ראשית כל יש לידע דדין שמחה ממש שצריך להקריב קרבן שמחה ברגלים אינו בר"ה וכמ"ש באגור סי' קצ"א, הובא במלבי"ם אילת השחר פרק נב, וז"ל: ושם חג הונח על חגיגה שהיו מקריבים בימי מועד ר"ל שלמי שמחה, וע"כ ר"ה ויוה"כ לא נקראו בשם חג בשום מקום (אגור סימן קצ"א), עכ"ל.

[ובענין הפ' בכסה ליום חגינו דנו האחרונים ואכמ"ל].

והנה אף לדידן שיש מצות שמחה בר"ה, וכמ"ש המשנה ברורה סימן תקצז ס"ק א: אוכלים ושותים ושמחים - ר"ל אף שהוא יום הדין מ"מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם עכ"ל, ודבריו לקוחין מן הראשונים [עטוב"י שם], מ"מ יש להגביל ענין זה.

ואביא לשון בזה, מס' ערכי תנאים ואמוראים [ע' רב ייבא סבא] לא' מן הראשונים רבו של הרוקח, וז"ל: ואף על פי שאין אנו מזכירין שמחה בברכת ראש השנה ויום הכיפורים, [זהו] מפני שאין כתוב בהן שמחה, [ועוד] מטעם [שפתוחים] ספרי החיים והמתים התלויין שהרי אין בהן הלל.

מכל מקום לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים שבהן יוצאות בנות ישראל [וכו'], כדאיתא בשלהי תעניות וביש נוחלין שהיה יום כפרה וסליחה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות.

וראש השנה [נמי יום שמחה כדאיתא] בירושלמי דראש השנה ישראל מגלחים ורוחצים ולובשים לבנים בער"ה שהן יודעין שהן זכאין בדין.

שנאמר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, הילכך מברכין.

והנה אע"פ שהי' דעתו שיש שמחה בר"ה מ"מ הגביל זה.

עפ"ז י"ל דדין שמחה בר"ה אינו דין שמחה כבשאר רגלים וכמ"ש השו"ע גופיה שם, [ומקורו מן הראשונים בב"י שם], וז"ל: אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם.

א"כ גם בשר ויין אפשר שאינו חיוב גמור, אכן דעת מרן הגרח"ק שליט"א לשתות יין בר"ה וכ"ד עוד פוסקים, וכמדומה שאין דעת כל הפוסקים שוין בזה [ראיתי ע"ז נידון בעבר].

באופן ג' רציתי לתרץ דכונת המגיד מישרים רק למעט ממצות בשר ויין, ובעצם דבריו כשאר הפוסקים שהזכירו שיש למעט מן השמחה בר"ה, וכמו המהרש"ל המובא שם בב"ח ומ"א שלא אכל דגים בר"ה, ואל יתפלא עלי הקורא בזה כפי שאבאר.

דהנה מה שאנו אוכלין בשר בר"ה אינו ע"פ הגמ' שם, דשם נזכר להדיא ששמחה זו של אכילת בשר בר"ה זהו רק בזמן שביהמ"ק קיים, ואייתי התם קרא ע"ז שהשמחה היא בבשר שלמים, ובזמן שאין ביהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין, ומה שאנו אוכלין בשר בר"ה הוא עפ"ד הרמב"ם שם [ועי' בחי' הגר"ח שם מ"ש בזה], אכן המגיד מישרים לא ס"ל כהרמב"ם שם, וגם אם אין חולק על הרמב"ם אפשר דסובר דעכ"פ אי"ז עיקר חיוב השמחה שיהא מחוייב לאכול בשר תמיד בחג, דלהכי אהני הגמ' שם, ולהכי אין עובר שום איסור אם לא ירצה לאכול בשר, ובר"ה ס"ל דעדיף שלא לאכול בשר { ורק אציין דההוראה שם ניתנה להב"י, ויתכן שלאדם פשוט יהא זה קצת זלזול בכבוד החג, וכ"א ישאל לרבותיו.

וכן הוכיחו האחרונים מהגמ' שבת קמ"ח ב' שיש אכילת בשר בר"ה ע"ש.

}.

ובענין יין אף דיין בזה"ז הוא באמת דין השמחה וא"כ צריך לשתות, י"ל בב' גוני, א' י"ל ע"פ מ"ש השאג"א [ולא עינתי בפנים] דדין השמחה ביין הוא לשתות משקה טוב וחשוב וה"ה יכול לקיים מצוה זו בעוד משקין, ולכך ס"ל להמגיד מישרים שיקיים מצות שמחה בר"ה במשקה אחר כיון דהיין משכר ומביא לשמחה טפי יותר מן הרצוי בר"ה.

ובאו"א י"ל איין, ותחילה אביא בזה מה שמצאתי כתוב בשם הגרי"ש אלישיב (ביאורים ומוספים על המ"ב סי' תקכ"ט ס"ק יא) וז"ל השו"ע וחייב כו' ולקבוע כל סעודה על היין, וכ' המ"ב, היינו גם באמצע סעודה מלבד מה שקידש על היין מתחילה וכמו לענין שבת, וז"ל הספר: ולצאת ביין של קידוש ידי חובת מצות שמחת יו"ט, דעת הגרי"ש אלישיב שמועיל, ולפ"ז מ"ש במ"ב שישתה יין באמצע הסעודה אי"ז משום חיוב שמחה, אלא שיש ענין לקבוע סעודה על היין עכ"ל.

ולפ"ז שאי"ז חיוב מצד מצות השמחה א"כ לצורך גדול זה יש לבטלו וסגי במה ששותה יין הקידוש, ופשוט שאין כונת המג"מ לבטל הקידוש על היין.

עוד י"ל באופן אחר דהנה חיוב זה של בשר ויין אינו חיוב גמור כשאר מצות, וכמ"ש המ"ב שם בשם הרמב"ם פ"ל מהל' שבת דזהו דוקא אם ידו משגת, וציין להל' שבת בסי' רמ"ב, והנה אף דבשאר מ"ע חיייב עד חומש נכסיו כמ"ש הרמ"א באו"ח סי' תרנ"ו מ"מ במצוה זו אינו מחוייב בה כ"כ, ואפשר כיון דשמחה היא מצוה שבלב וכמו שמי ששונא מאוד יין פטור לכו"ע מזה { והנה כ"ז כתבתי לחיוב מצות שמחה בזמנינו שגדרו כנ"ל, אכן לגבי חיוב מצות שמחה בזמן שביהמ"ק קיים אפשר דהתם שאני, כיון דילפי' לה מקרא בפסחים ק"ט א' שישמח בבשר שלמים.

ובפרט להסוברים שיש דין חיוב הקרבת שלמי שמחה, לדידהו ודאי לא שייך סברא זו, בא' מן הרגלים שמצווין להקריב בו שלמי שמחה.

}, וכן נשים שמצוה לשמחן מ"מ יש לשמחם בראוי להן בדברים אחרים, כדאיתא בפסחים ק"ט א', א"כ להכי כל זמן שאינו שייך פטור, ולהכי גם בענינינו כיון דס"ל דבר"ה עדיף טפי הירא"ש וטוב קצת למעט בשמחה א"כ ישמח בדבר אחר ולא בבשר ויין ואין עובר שום איסור.

וזה חידוש יותר מן התי' הקודם, דלפי התירוץ הקודם אזלינן עכ"פ כפשטות הגמ' שמצות שמחה בזה"ז היא ביין, אבל השתא אמרינן דבאמת אין ענינים הללו חובה מצד עשייתן אלא המצוה היא השמחה ויעשה מאי דשייך, ויל"ע בהלכה בכ"ז.

וראיתי לשון מנחת חינוך מצוה תפח, והנה דעת הר"מ והרהמ"ח דמצות שמחה מה"ת לאו דוקא בשלמי שמחה אלא כל עניני שמחה הן אכילה ושתיה ובגדים כל דבר המשמח אך בזמן שבהמ"ק הי' קיים מצוה מן המובחר לאכול בשר שלמים עכ"ל.

והנה יש להעיר ע"ז מלשון הגמ' מסכת פסחים דף עא ע"א מיתיבי והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון תלמוד לומר אך חלק מאי טעמא לאו משום דאין לו במה ישמח לא כדתניא מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו ע"כ, ולפו"ר משמע דכל מצות השמחה היא לשחוט שלמים, ויש לחלק כנ"ל דשאני שחיטת שלמים דאתיא מגז"ש ואי"ז כיין או כבשר בזמנינו שהוא רק כעין עצה לשמחה וכנ"ל, והיינו דיש ב' דינים: הא' דין שמחה שישמח איך שירצה, ובמקרה רגיל יעשה זאת ע"י אכילת בשר ויין, ויש מצות שלמי שמחה כמ"ש האחרונים, וזה סגי להקריב פ"א, אמנם ברש"י שם פי' לרבות לילי יום טוב האחרון - ואין שמחה אלא באכילת שלמים, וצ"ל דכ"ז להס"ד דהתם אבל להמסקנא שם יכול לשמוח גם בכסות נקיה וביין ישן.

קרא פחות
גוידייןהלכות ראש השנהחומשחלוםיצחקמשהעוברקידושראש השנהשבתשטרתשובה
י״א באייר תשפ״ב

{עש"ק פ' וירא י"ז חשון תשע"ו שאלה - גרסי' במדרש תנחומא (פרשת וזאת הברכה סימן ז), אבל הרשעים אפי' בחייהם קרויים מתים שנאמר (יחזקאל כא) ואתה חלל רשע וגו', וכן הוא אומר (דברים יז) על פי ...קרא עוד

{עש"ק פ' וירא י"ז חשון תשע"ו
שאלה - גרסי' במדרש תנחומא (פרשת וזאת הברכה סימן ז), אבל הרשעים אפי' בחייהם קרויים מתים שנאמר (יחזקאל כא) ואתה חלל רשע וגו', וכן הוא אומר (דברים יז) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, וכי יש מת שהוא חייב מיתה אחרת אלא רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואיני מברך יוצר אור, שוקעת איני מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין, ולא בחייהם בלבד אלא אפי' במיתתן מברכין ומודין לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים קמח) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם עכ"ל.

וקשה כיון דכל הברכות מדרבנן חוץ מבהמ"ז א"כ היכי יליף מקרא דמי דאינו מברך ברכות הללו רשע הוא.

}

תשובה - הנה גם בפסיקתא דרב כהנא פיסקא כא - קומי אורי [אות א'] איתא, על כן באורים כבדו י"י וג' (ישעיה כד: טו).

במה מכבדין אותו, באילין פנסייא.

ר' אבהו א' בשני מאורות, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים (בראשית א: טז), הא כיצד, חמה זורחת ומברכין עלה, לבנה זורחת ומברכין עליה.

ורבנין אומ', אמר הקדוש ברוך הוא לישר' בניי הואיל ואורי הוא אוריכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, קומי אורי כי בא אורך (ישעיה ס: א) עכ"ל, וכ"ה בילקוט ישעי' תצט ובפי' הרוקח לתפילה ביוצר אור.

ומבואר שיש שורש לברכה זו מדברי קבלה.

ובאמת עיקר הכונה בכאן היינו לברכה והודאה שבכל עת, כפי שרמז כבר כת"ר בלשון שאלתו, וחובת הודאה היא דאורייתא, כמו שהביא כת"ר בשאלה כמה וכמה מן המקורות לזה, ובס' צרור המור הקדמון פרשת וילך הביא מדרש תנחומא זה ואח"כ הוסיף, ומרמז בזה שהצדיקים מכירים יכולת האל והשגחתו.

ומודים ומברכין לשמו ית' על כל דבר ודבר.

ובפרט אמר שמברכים יוצר אור יוצר המאורות.

שזה רמז שהוא צור יוצר עולמים וברא העוה"ז והעוה"ב.

וזהו יוצר אור שזהו כנגד העה"ז.

יוצר המאורות הם המאורות העליונים שבם זוכים לאור באור פני המלך.

ולכן אמר שהצדיקים אפילו במיתתם קרויין חיים.

לפי שהם זוכים לאותם המאורות שמברכין עליהם.

אבל הרשעים אין מברכין יוצר אור לפי שבחשכה יתהלכו בזה העולם ואין מברכין יוצר המאורות.

ולכן אין משיגים אור העוה"ב והם מתים כאמרו ורשעים בחשך ידמו.

באופן שאפילו בחייהם קרויים מתים.

וכן רמז יוצר אור יוצר המאורות.

שהצדיקים מודים שהשם ברא שלשה עולמות הרומזים בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי כמו שכתבתי שם.

וזהו יוצר אור כנגד העוה"ז.

יוצר המאורות כנגד עולם האמצעי ועולם העליון.

אבל הרשעים כופרים בבריאת העולם ואומרים לית דין ולית דיין.

ולכן אמר הן קרבו ימיך למות.

אבל הן אין אתה מת.

וכן יקרבו ימי ישראל למות כמו (שהצרכתי) [שהארכתי] שם.

וכן כתבתי שם שאע"פ שהמיתה היא קשה ומי הוא ערב לגשת אליה.

עכ"ז הצדיקים שלא חטאו הן נקרבים אל המות בלי יראה ובלי בשת.

ולכן אמר בכאן הן קרבו ימיך למות.

אף על פי שאתה בורח מן המיתה וכו' עכ"ל.

קרא פחות
דייןמדרשמעריבערבקבלהתשובה
ט׳ באייר תשפ״ב

שלום רב למערכת עם סגולה אשרי העם אוהבי תורה כאלה.ראיתי פעם מאמר בדבר השועל, אם פיקח הוא אם לאו.ואיני זוכר איפה הוא ומה היה כתוב שם, והנני זקוק לזה כעת. התוכלו להשיב לי משהו בדבר השועל, החכם הוא אם לאו? חז"ל תיארו ...קרא עוד

שלום רב למערכת עם סגולה

אשרי העם אוהבי תורה כאלה.

ראיתי פעם מאמר בדבר השועל, אם פיקח הוא אם לאו.

ואיני זוכר איפה הוא ומה היה כתוב שם, והנני זקוק לזה כעת.

התוכלו להשיב לי משהו בדבר השועל, החכם הוא אם לאו?

חז"ל תיארו את השועל כפיקח, ואמרו (ברכות דף סא ע"ב) "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות".

האמנם שם אמרו לו "לא םיקח אחתה" אלא טיפש אתה".

וע"ע בס' תולדות יעקב יוסף (פרשת בא) שהקשה עמ"ש המשנה "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים", ופירש"י "שועלים – אנשים ריקים", והלא שועל הוא פיקח שבחיות ולמה לא יהיה ראש לאנשים כאלה.

עיי"ש מה שביאר.

הנני

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

***

תשובה

לכבוד הגאון הרה"ג רבי אליהו בר שלום שליט"א

שלום וברכה

אחד מן הקדמונים חיבר הספר משלי שועלים, רבי ברכיה ברבי נטרונאי הנקדן, ובו הרבה משלות, והשועל הוא גיבור החכמה במשלות שלו, והוא מבוסס על עיניני משלי שועלים בסנהדרין ל"ט ע"א, וברש"י שם ביאר הענין מפי השמועה על ג' משלות שנשארו בגמ' שם שזכרו.

ואביא בזה לשון היד רמ"ה שהעתיק הגמ' ורש"י שם, אמר רבי יוחנן שלש מאות משלי שועלים היו לו לר' מאיר ואנו לא (באנו) [באו] לידינו אלא אחת אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה דהוה מייתי עלה ר' מאיר חד משל בשועל שרימה לזאב להכנס לחצר יהודי בערב שבת ויתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת כשבא ליכנס לשם הלקוהו בא להרוג את השועל אמר לו לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל כל נתח טוב אמר לו בשביל אבא אני לוקה אמר לו הן אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה אבל בא עמי ואראך מקום לאכל ולשבוע בא לו על הבור ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע הראהו דמות הלבנה במים כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד אמר לו הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל בתוכו עלה אמר לו היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו כך מצאתיו בפי' ר"ש ז"ל עכ"ל היד רמ"ה.

ועי"ש במהרש"א מש"כ להשלים המשל עי"ש.

ויעוי' מה שכתב בשו"ת להורות נתן (ח"ד בהקדמה, ד"ה ובבחינה זו) וז"ל, ובבחינה זו יתפרש הא דסנהדרין (לח ב) דאמר רבי יוחנן כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי, ואמר רבי יוחנן ג' מאות משלי שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלש עכ"ד.

וצריך ביאור מה החשיבות לומר משלים שאינן אלא סיפורי דברים, גם קשיא וכי רבי יוחנן לא יכול למשול משלים יותר משלש.

וגם צ"ב אמאי נקט משלי שועלים דוקא.

אולם הכונה, דרבי מאיר כשלימד תורה לתלמידיו, הנה מלבד שלימד אותם שליש שמעתא ושליש אגדתא, לימד אותם דרכי התורה על ידי שהוא עצמו היה להם למשל ולדוגמא איך ללמוד ואיך לעבוד את השי"ת בכל לבבו, ורבי מאיר היו לו שלש מאות מדרגות ומדות טובות שהיו למשל לתלמידיו, ונקראו משלי שועלים כי רק מי שהיה בו מדת הפקחות של שועל יכול ללמוד ולעמוד בסוד מעשיו של רבי מאיר, כי רבי מאיר הסתיר את מעלותיו מעיני בני אדם ושם מסוה על פניו - וכרמז אמרם (בראשית רבה פ"כ י"ב) "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור" שהאור הגנוז שבפנים היה מכוסה בכתנות עור - ורק על ידי מדת הערמה של שועלים היה אפשר לעמוד עליהן.

ועל זה הצטער רבי יוחנן שאנו אין לנו אלא שלש, כי לא החזיק טיבותא לנפשיה ולא ראה בעצמו אלא שלש מדות טובות היכולות להיות למשל ולדוגמא לאחרים ללמוד ממעשיו הטובים עכ"ל.

מה שבגמרא בברכות איתא שאמרו לו טיפש אתה, יש ליישב שהסברא שלו היא טיפשת, אבל בעצם הוא היה חכם לרעה, שהרי אילו היה מצליח לרמות את הדגים הרי הצליח במרמתו, וגם אם לא יצליח במרמתו מ"מ אין חייב הפיקח להצליח בכל תעלוליו, אלא שהוא עושה דבר מרמה ולפעמים יוכל להצליח ולפעמים לא יצליח ככתוב לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם (קהלת ט, יא).

בכבוד רב

לכבודה של תורה

***

קרא פחות
דייןהתורהיעקבמדרגותעורקהלתשבתתשובה
ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה בס"ד שלו' רב לכבוד הגרע"מ שליט"א, אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא! יפה מאד משל האב"ע. וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה' נתן לו.א. אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה ...קרא עוד

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד הגרע"מ שליט"א,

אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא!

יפה מאד משל האב"ע.

וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה' נתן לו.

א.

אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה בעצמה נתנה כדי לא לעבור על "לא תחמוד".

וזה מיוחד לענ"ד שהתורה בעצמה גדרה גדר ולא רבנן שבדר"כ גודרים גדר שלא לעבור על מצוות התורה.

ב.

האם יש השוואה בגדרים כמו "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את על מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" או פה מדובר באופן הכללי?

ג.

האם יש עוד מצוות שהתורה גדרה גדרים כדי לא לעבור על איסור תורה?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי.

הקט' אהרון

***

התשובות בקצרה

א.

יש מצוות שהטעם ע"ד הפשט שלהם הוא כסייג לדבר אחר.

ב.

אכן גם בציצית מצינו שיש בזה גם טעם שעי"ז יבוא לזכור כל מצוות ה'.

ג.

נכון, ומ"מ כ"ז הוא ע"פ הפשט אבל באמת יש אין סוף טעמים על כל מצוה ומצוה.

תשובה

בע"ה כ"ד אלול תשע"ו

מצוי לפעמים שיש מצוות לא תעשה שהתורה ציותה עליהם מדיני גדרים, דהיינו שטעם הפשוט של האיסור הוא שלא יבוא לאיסור אחר, כמו איסור חיתון באומות העולם שהוא מחשש שמא יבואו לעבוד ע"ז, כמ"ש לא תתחתן בם וגו' והטעם מבאר הפסוק כי יסיר את בנך מאחרי, וכמו טעם איסור הזכור ג"כ יש מקומות שמשמע שהטעם הפשטיי שלו הוא כעין תקנה, ראה בפי' רבינו יהודה חסיד עה"ת ובביאור בעלי התוס' עה"ת שהביאו בשמו ג"כ, אמנם על ענין זה גופיה באג"מ פקפק בנוסח הזה, ופסק והכריע שאין להדפיס דברים כאלו, אבל מ"מ לכו"ע נראה שיש עכ"פ דברים אחרים שטעם הפשטיי שלהם הוא מדין גדר וסייג והטעמים הנסתרים הם הרבה.

אבל החילוק בין גדר הכתוב בתורה לגדר שתקנו חכמים, שגדר הכתוב בתורה הרי הוא איסור דאורייתא בעצמו ואינו סייג, ואין שום חילוק בין דבר שהטעם [היינו הטעם הפשטיי שלו] הוא מדין גדר או מטעם אחר, משא"כ גדר מדרבנן.

מצות ציצית יש בזה גם משום גדר, דהיינו שיש בטעם מצוה זו משום גדר לכל מצוות ה' ככתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', ונוסף בזה ג"כ שהוא גדר חדש של מצוה חדשה שאיננו מבינים הטעמים בזה, ואפשר אולי לומר דעכ"פ לדעת הרשב"ץ והסמ"ק והאריז"ל והדעות שסוברים שיש מצוות עשה נפרדת במנין המצוות בהסתכלות בציצית י"ל דעיקר טעם ההסתכלות בציצית ע"ד הפשט הוא וזכרתם את כל מצוות ה', כמו"כ על תפילין כתוב למען תהיה תורת ה' בפיך, ואינני יודעים את המערכת האלקית איך הדברים פועלים.

ידוע שנחלקו התנאים האם דרשינן טעמא דקרא או לא, וזה מתבטא בנפק"מ להלכה.

ויש לציין מה שאמר הגר"א שכל דבר שתקנו חז"ל יש בזה הרבה טעמים שלא גילו לנו, כמו איסור דרבנן של גילוי משקין שלא לשתות ממשקה שנתגלה, הטעם אינו רק משום נחשים אלא מהרבה טעמים אחרים שלא ידענו.

ואם כך אמר הגר"א על דברים דרבנן, אין צריך לומר על מצוות דאורייתא.

***

ומחמת שלפי התגובות שהגיעו אלי ראיתי שהדברים בתחילת המכתב שכתבתי בתחילה בקיצור לא היו מובנים, לכן באתי לבאר הדברים כראוי יותר:

היה מי שהוציא לאור מכת"י ביאור עה"ת בשם ר"י החסיד, ובזמנו מרן בעל האגרות משה זצ"ל היה נחרץ מאוד כנגד הספר פירוש ר"י החסיד עה"ת מחמת ג' קטעים שמצא בו דס"ל שהם איסור כפירה.

בין תשובותיו שכתב על החיבור שהאריך לבאר את התנגדותו לספר ושצריך שריפה, הבאנו מדבריו בתשובה לעיל, והתכוונו לדבריו בחלק יורה דעה ח"ג סימן קט"ו במכתבו למרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל וז"ל, ואני ראיתי כשנשלח לי מהרה"ג ר"ד הנ"ל טופס אחד עוד דבר שכיוונו הרשעים להקליש איסור משכב זכור, חדא בלשון קושיא על מה שאסרה זה התורה, שזה עצמו הוא רשעות גדולה ומקלשת את האיסור להרשעים בעלי התאוה המכוערת הזאת שהוא מהתועבות הגדולות שאף אומות העולם יודעין שהם תועבות שאין כמותם, ואין צורך לזה שום טעם במה שהוא תועבה שממאסין זה כולי עלמא ומחזיקין את בעלי עבירה זו למנוולים ואינם מן הישוב כלל וכשמקשים על איסור זה מאי טעמא הוא כמסיר בזה כל הנבלה שיש בזה ומסיר זה הבושה והחרפה ומזלזל בזה לגמרי, ועוד מה שמתרץ שהוא כדי שישאו נשים ויקיימו מצות פריה ורביה, שזה עוד מקטין ומקליש ביותר את האיסור שהוא כאומר שאין בזה ענין איסור ערוה כלל אלא בטעם קיום מצות עשה שלא חשיבא כל כך לעלמא שזה אסור להדפיס כמו כפירה לבד דהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכהאי גוונא אפשר למצא בעוד מקומות ומכיון שודאי אין מי שיעיין בכל הספר מתחלתו ועד סופו אסור להדפיס אף דבר אחד משם לע"ד עכ"ל.

אמנם כפי שהזכרתי בפנים ביאור הנ"ל על מש"ז הובא ביסודו גם בביאורי בעלי התוס' עה"ת בשם ר"י החסיד.

אמנם בפועל יתכן שלא היה אכפת ליה לבעל האג"מ מה שזה נזכר בעוד מקום בשם ריה"ח, וכמו שהאג"מ עצמו התייחס למה שהובא בספר 'ציוני' עה"ת לר"מ ציוני מן הקדמונים בשם ר"י החסיד, שם הביא קטע אחר מפי' הריה"ח עה"ת מבין ג' הקטעים הנ"ל שאליהם התנגד האג"מ.

להלן התייחסות מרן זצ"ל (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ"ל של ספר הציוני, וז"ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר' מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א"י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ"ל.

והנה זה ברור שאם נימא שכל טעם התורה באיסור הזכור הוא רק כדי שישאו נשים זה ודאי דבר שאינו נכון, דמלבד הזלזול וכו' יש כאן משקל לא נכון לטעם, אכן אולי יתכן לומר בכונת הראשונים הנ"ל שהביאו טעם זה, שאין בכונתם לומר שזהו טעם התורה, אלא שמתוך כמה אלפים טעמים זהו אחד מן הטעמים הפשטיים שיש באיסור זה שמעשה זה עלול להפחית את העיסוק בפו"ר.

ואע"פ שבלשון הספר נראה קצת דלולא טעם זה לא היה שום צד לאסור אין הכוונה ממש כך, ויש מן המחברים שכך היתה דרכם בכתיבה.

אכן בודאי שדברי האג"מ הם האמת, וכבר ידוע שרבותינו לא החזיקו מכתבי היד ומספרים אנונימיים או חצאי אנונימיים {הכונה לספרים שיש ניחוש על זהותן כגון שמו ושם מקומו, אבל לא ידוע מי החזיק ממנו ומה למד וכו'.

כמו"כ ספר שהוא מיוחס לתורתו של אחד הראשונים אבל כנראה לא הוא עצמו חיבר אותו.

ודבר זה אינו מסור אלא לחכמים.

} מכל תקופה שתהיה כשאין הדברים מוסמכים דיין.

והנה עצם הרעיון שאיסורי עריות הם כדי שיבואו לקיום המין עי"ז, ושלא יתמעט פו"ר, יעויין מש"כ הרמב"ן ויקרא פרק י"ח ו' וז"ל, אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן.

וכטעם הזה יגיד הרב על כולן.

וכבר כתב ר"א גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.

וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים.

ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח ב), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה.

ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו.

ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, זה טעם אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (להלן כ יט), ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיה ד ג), ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז), כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד.

והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו עכ"ל.

***

קרא פחות
אהרוןדוד המלךדייןדרבנןהתורהיורה דעהמשהעריותתפיליןתשובה
ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה כבוד היקרים ואהובים, מזכי הרבים.אנשי עם סגולה.חיפשתי ולא מצאתי, האם מרן חיבר את הבית יוסף קודם, או את האבקת רוכל? מצאתי תשובות לגבי ספרים אחרים ולא לגבי ספר זה.האם יש לכם תשובה? (נפ"מ שיש לו סתירה מסויימת בהלכות קדימויות צדקה. ...קרא עוד

שאלה

כבוד היקרים ואהובים, מזכי הרבים.

אנשי עם סגולה.

חיפשתי ולא מצאתי, האם מרן חיבר את הבית יוסף קודם, או את האבקת רוכל? מצאתי תשובות לגבי ספרים אחרים ולא לגבי ספר זה.

האם יש לכם תשובה? (נפ"מ שיש לו סתירה מסויימת בהלכות קדימויות צדקה.

ואכמ"ל).

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

מח"ס משפט הכתובה

***

תשובה

בע"ה

א' דר"ח כסלו - נר ו' דחנוכה תשע"ז

לכבוד הגאון רבי אליהו בר שלום שליט"א

הנה ז"ב שמעכת"ר אינו צריך לדידי ודכותי, אבל אביא לו קצת מה שראיתי בזה, והנה ראשית כל יש לברר האם שו"ת אבקת רוכל הוא שו"ת שסידר מרן את כל התשובות לפני שיצאו לאור, או שלא הוא סידר אותם באופן זה או שלא עבר עליהם קודם צאתם לאור, דא"כ י"ל שאפילו אם נדפסו אחר הב"י או נסדרו אח"כ אבל אפשר שחזר בו מזמן שכתב התשובות, ומאידך אם כתב הכל לפי הוצאתו לאור, או סידורו לספר, בזה יש להסתפק מה חיבר קודם.

ועי' שו"ת ויאמר יצחק ח"ב ליקוטי דינים דף רי ע"א שכתב שתשובות נכתבו אחר הב"י, וגם הר"ח פלאג'י בגנזי חיים דגל קים לי אות נ"ד כתב שהלכה כתשובות נגד הב"י שהתשובות הם הלכה למעשה.

וראיתי בשו"ת עטרת פז ח"א כרך ב' יו"ד סי' ב' וז"ל, ולכאורה דברים אלו חשיבי כסתירה בדברי מרן מתשובותיו לפסקיו בב"י, ולפי מאי דחזינן שכתב מרן גופיה בב"י חחו"מ (סי' קי סקי"א) בשם הר"י בן הרא"ש שכתב, דאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר שהיו אחרונים.

ע"כ.

[ונראה שגם הטור נתכוון לרמוז לדברים אלו בדבריו בחחו"מ (סוס"י עב) שכתב שם: אף על פי שכתב [הרא"ש] בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכר, בפסקיו כתב שהוא שומר חינם כדפרישית לעיל ודאחרונה היא.

ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנו חילוק זה למי שפוסק שהוא שומר שכר.

עכ"ל.

ע"ש.

ומדכתב על פסקיו ודאחרונה היא ש"מ דס"ל נמי הכי דמש"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו הוא העיקר, אף על גב שהוא נגד מה שכתב בתשובותיו וגם מדברי מרן ז"ל בב"י נראה שהסכים וקיבל לכלל זה בדברי הרא"ש, שכתב בבית יוסף חחו"מ (סי' קכו סק"ח) והרא"ש אף על פי שבתשובה (כלל סט) כתב דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של לוה, בפסקיו העלה דקיי"ל כריב"א ור"ת.

עכ"ל.

ע"ש.

ומזה נראה ג"כ דס"ל למרן דהעיקר הוא כמש"כ בפסקיו].

וממילא הכ"נ יש לומר לכאורה בדעת מרן ז"ל גופיה, דכל דחזינן כי הא שסותר עצמו בפסקיו בבית יוסף לדבריו בשו"ת אבקת רוכל, צריך לומר שהעיקר הוא כמש"כ בב"י.

הן אמת כי הנה הלום ראיתי להגאון רבי חיים פלאג'י בספרו כל החיים (מער' י אות זך) שכתב שם וז"ל: מרן הקדוש ז"ל היכא דדבריו סותרין ממש"כ בבית יוסף למ"ש בתשובותיו יש לנו למנקט כמ"ש בתשובותיו, כן הכרחתי בתשובה ששלחתי לבבל יע"א מדברי הרב חיים שאל ח"א (סימן עד סי"א) שכתב, ודבריו בתשובה הם הלכה למעשה בפרטות ועדיף משו"ע יעו"ש.

הרי דתשובה עדיף משו"ע, ומאחר דקיי"ל דהיכא שסותר מבב"י לשו"ע השו"ע עיקר כמו שכתב הרב שולחן גבוה (בכללי השו"ע אות יג) יעו"ש, כ"ש כשסותר מב"י לתשובה שהתשובה עיקר דעדיף משו"ע.

ועוד הבאתי ראיה מדברי מהרמ"ז בתשובה בספר חק"ל (מהדורא בתרא דף קעד ע"ב) שכתב וז"ל: דלהוציא מיד המוחזק אין בנו כח להוציא מפסקי מרן בתשובה ומכל שכן על פי מ"ש בב"י דרך שקלא וטריא.

יעו"ש.

דשמעת מינה דעדיף כח התשובה ממ"ש בב"י כמו שהארכתי בפסקי הראשון והשני יעו"ש בס"ד.

והנה בעתה רואה אנכי כי עמדו הפוסקים בכיוצא בזה בדעת הרא"ש כשסותר דבריו מתשובה לפסקיו כמאן עבדינן, כי כפי דברי מרן בב"י סימן קסט כתב בדעת הטור דסובר כי מ"ש בתשובה עיקר וכ"כ בסימן רא יעו"ש.

ובתשו' פ"מ (ח"א סימן יב דף כז ע"ב) וכן נראה מתשובת מהרי"ל (סימן עב) דהתשובה עיקר שהם הלכה למעשה, והרב כנסת הגדולה בחו"מ (סימן עב הגה"ט אות סח) ובתשובות בעי חיי חחו"מ (סימן סא) הביא בזה מחלוקת וסוף דבר כתב שם בתשובות בעי חיי (דכ"ו ע"א) הכלל העולה דלא נמצא מי שיאמר דהתשובות עיקר זולת מהרי"ל וכו' ומה גם כי מצינו למרן בב"י בתשובה לחלק אבהע"ז (סימן ב) שכתב שהפסקים עיקר, וכמש"כ הרב כנסת הגדולה שם.

[והן אמת דלפי מה שהבאנו בס"ד לעיל חזינן שמרן ז"ל ציין לדברים אלו ג"כ בב"י חחו"מ סי' קכו ובסי' קי שהביא שם את תשובת ר"י בן הרא"ש שכתב כיו"ב דהפסקים עיקר, אלא שמדברי מרן בסי' קי משמע מעט דהפסקים עיקר כיון דהרא"ש כתבם באחרונה, וכאשר משמע כן גם מדברי הטור הנ"ל בחו"מ סו"ס עב.

ודו"ק].

עכ"ל שו"ת עטרת פז.

ועי"ש עוד הרבה שהאריך בזה.

ועיין בברכי יוסף (יו"ד שיו"ב סימן קמא סק"ג) שכתב וז"ל, צורות הבהמות חיות ועופות וכו'.

בבית הכנסת או בבית מקום שמתפללין בקביעות פשיטא לי דאסור, כדברי רבינו אליקים שהביא הבית יוסף, וכל הראיות שהביא בב"י כנגדו יש לגמגם בהם.

והמורים התר להתפלל בקביעות במקומות שיש צורות אלו עתידין ליתן את הדין.

הרד"ק בהגהותיו כ"י.

ועתה נדפסו תשובות מרן הקדוש ספר אבקת רוכל, ובסימן ס"ג כתב שדברי רבינו אליקים עיקר, ואסר לשום על ההיכל אבן מצויירת כצורת אריה וכיוצא, וכן הסכים מהר"ם מפאדוה שם סימן ס"ה.

והסכימו עם מהר"א קאפסאלי דאסר.

ע"ש, עכ"ל הברכ"י, ונראה שתפס דברי האבקת רוכל בפשיטות ולאו דוקא משום דהוא לחומרא, אלא דמשמע שכך תופס מצד הדין.

[ומיהו הקושיא שגם באבקת רוכל גופיה יש סתירה בענין הנ"ל, עי' במגיה שם, ובאחרונים שדנו בסתירה זו].

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

חן חן להגאון הנפלא רבי עקיבא סילבר.

ירבו כמותו.

הנדון שלי היה על סתירה שיש בין אבקת רוכל והשו"ע, ולא עיינתי בדברים היטב, אבל מקופיא הנה הסתירה:

.

.

.

.

.

.

.

.

הורים שאין בידם להשיא את בנם, או ביתם, רשאים לקבל עבור זה כספים מקופת הצדקה.

וכתב מהרי"ק (שורש קכג), "גבאי שיש בידו מעות צדקה, אי לדידי ציית, ישיא מאותן המעות בתולות עניות.

ופשיטא, דאין לך צדקה גדולה מזו".

והנה בשו"ת אבקת רוכל (סי' ג) מנה את סדרי העדיפויות שיש לעשות בכספי צדקה, והם, א' ליתן לאלמנות ויתומים, ב' פדיון שבויים, ג' לתת לעני שאינו יודע מי נתן, והד' הוא "להשיא יתומות או עניות".

אולם בשו"ע (יור"ד סי' רמט סט"ו) שינה טעמו וכתב "גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה, ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו".

ומקורו הוא דברי מהרי"ק הנ"ל, כמ"ש בבית יוסף.

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

מח"ס משפט הכתובה

***

תשובה

כמדומה שהסכמת האחרונים שאחר השו"ע הוא כמו שכתוב בשו"ע, וכ"כ החכמ"א שער משפי צדק כלל קמז סי"ג, וע"ש בש"ך סקי"א מה שהביא משו"ת מהר"ם אלאשקר, ובבהגר"א שם סקי"ט, ועי' שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן קסא, ושו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קל סק"ו.

בכבוד רב

***

קרא פחות
דייןהוריםיצחקספריםשינהתשובה