מה חיוב מ”ע בטייל שאשתו פועלת או להיפך כלפיו וכלפיה – הנה בשו”ע אה”ע סי’ עו ס”א נזכר דטיילין בכל יום, וכעי”ז באו”ח סי’ רמ ס”א, ולא נזכר שם מה גדר החיוב באשתו, ויש להעיר דסתם אשה עושה מע”י וא”כ היא בכלל פועל, דגדר פועל עי’ גמ’ ופוסקים דגם במלאכה בעיר חשיב פועל, ובשו”ע אה”ע שם ס”ב מבואר דעושה מעשה מחט הוא בכלל פועל, והוא בכלל מעשי ידיים שאשה עושה כדמבואר במשניות ובסוגיות (ועי’ עוד בעזר מקודש על השו”ע שם דטייל הוא רק מי שאין לו מלאכה כלל עי”ש עוד), וממילא גם מי שהוא טייל סתם אשתו פועלת, ואעפ”כ לא נזכר פטור בזה, [ואע”ג די”ל דהיא בגדר טייל ונעשה פועל מ”מ כאן נעשתה פועל בהסכמתו וברצונו ועוד דהרגילות מסתמא בהרבה פעמים שהיתה פועל גם קודם נישואין].

ויש להוסיף דגם בעונה הרמוזה בתורה כמ”ש בפרש”י ר”פ וישלח מבואר דהכל לפי מעשה האיש ולא לפי מעשה האשה.

אם כי בגוף המתני’ גם לא נחית לחיובי האשה אלא רק לחיובי האיש ואפשר דאורחא דמילתא כך הי’ בזמנם שהאיש מצוי דמשתמט משא”כ רוצה אשה וכו’, וגם דבאשה אינו מבטל כחה ממנה כמו באיש כ”כ וכעין מ”ש השו”ע באו”ח סי’ רמ בשם הרמב”ם (עכ”פ באין לה טענה שמבטל זמנה), מלבד מורדת בסי’ עז ס”ה שהוא בד”כ מחמת כעס כעין לשון השו”ע להלן סי’ עז ס”ב (ועי’ כתובות סג ע”ב), ואמנם שם הי’ מקום לומר דמיירי במשתמטת לגמרי, אבל עי’ להלן, או י”ל משום דאמרי’ בכתובות ס”ג לענין קנסא דמורד ומורדת דצערו של איש קשה משל אשה ובשכל טוב בראשית כ’ י”ח הביא טעם בכלליות לענין חומרות דמורדת ואפשר דגם לכך החמירו יותר בחיובי אשה במ”ע כלפי בעלה יותר מחיוביו כלפיה.

והנה בפת”ש אה”ע סי’ עז סק”ז כתב בשם המהרי”ט ח”א סי’ ה וז”ל לא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום וכו’ (ר”ל שטוענת שרוצה רק במשורה זו) לא כייפינן לה שאינה שבוית חרב להזדקק לו בכל שעה עכ”ל וכן הובא בכנה”ג אה”ע סי’ הנ”ל בהגה”ט סק”ז.

ומבואר מזה לכאורה דגדר החיוב שלה כלפיו הוא כעונה האמורה בתורה.

וזה צ”ב, דהרי ממ”נ אם נימא דמי שהוא פועל שהוא פטור מחמת שטרוד בעסקיו א”כ גם היא פועלת הטרודה בעסקיה, ומאידך גיסא אם הוא פועל והיא טיילת (וה”ה אם הוא חמר וגמל וספן והיא פועלת) מה טעם תוכל להתפס במה שהוא פועל כיון שהיא אינה פועל והרי מחיל על מה שפטרוהו חכמים במה שהוא טרוד, וע”ע ב”ב מט ע”ב כל האומר אי אפשי וכו’, וכאן אפשר דא”צ לכתוב בעודה ארוסה כיון שהחיובים הם לפי האדם ולא שייכים להסכם הנישואין דרק עצם החיוב הכללי הוא בנישואין אבל לא הפרטים, וגם גמל ונעשה ספן אם הוא בהסכמתה משתנה עי’ סי’ עו ס”ה אבל יש לדחות דאה”נ לזה צריך ההסכמה לבטל ההסכם הקודם, אבל י”ל דקאמר לדידי אינו טירחא הפעולה או החמרות או הגמלות ואינו מטריח עלי, ובדוחק י”ל דמ”מ יש לה לטעון דבשעת נישואין לא סברה שיהיה יותר משיעור זה וממילא לא נתחייבה יותר מזה ועדיין צ”ב דשיעור זה הוא למטה ולא למעלה (ואין לחלק דמ”מ לא היה בדעתה שיהיה בקביעות יותר משיעור זה דגם בקביעות שיעור זה הוא רק למעלה ולא למטה ובדוחק י”ל דר”ל דמ”מ כבר בשעת נישואין סברה לעכב עליו שלא ירבה יותר, ועדיין צ”ב).

ועוד צ”ע דאפי’ הבעל כלפי אשתו אם רואה שצריכה צריך [או”ח סי’ רמ ס”א ובמשנ”ב שם סקי”א, ועי”ש בהמשך הסימן בסקכ”א דהוא מחיובי עונה], ומיהו אי משום הא לק”מ דזה ברור שיש חילוק בין בקביעות לארעי לגבי חיוביו כלפיה וממילא ע”ד המהרי”ט הנ”ל י”ל דה”ה אפכא.

[ובדוחק אולי אה”נ כוונת המהרי”ט דחיובי האשה נמדד לפי העסקים שלה וזה חידוש שלא נזכר בפוסקים שלפנ”כ].

אולם בשו”ע סי’ עז ס”ב כתב דאפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים וכו’ ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי זו מורדת וכו’, ומבואר לכאורה דאע”פ שאי”ז עונתו מ”מ מה שמרדה חשיב לה מורדת, ובפשוטו הרבותא היא אע”פ שמרדה לגבי זמן שאין מורדת, אולם בח”מ שם סקי”ט פי’ דמיירי שמרדה כבר עכשיו על זמן שאחר ו’ חדשים והוא מחודש בכוונת השו”ע, ומ”מ גם לפי פשטות השו”ע יש לומר דהתם שאני כיון שמרדה כדי לצערו, אולם אעפ”כ העירו דמ”מ מלשון הח”מ מיהא משמע דלא ס”ל כהך דמהרי”ט שהרי כתב שם הח”מ אבל במורדת מי ימחה בידו לקרב עונתה וכו’ ומבואר דבידו הי’ לקרב עונתה.

וגוף קושיית הח”מ צריכה תוספת ביאור והואיל דאתאן לזה אבאר דבריו דהח”מ השווה ב’ הדינים דלעיל סי’ עו בספן שנדר באשתו לדינא דסי’ עז ס”ב בספן שמרדה בו אשתו, וקאמר דבספן שנדר באשתו הדין הוא רבותא כיון שלגבי האשה לא נשתנה דבר בינתיים משא”כ בניד”ד אין בזה רבותא כיון דלגבי הבעל נשתנה דעד עכשיו מצי לחזור לה אם יתרצה תוך הזמן ועכשיו אינו יכול לכך הכא פשיטא ליה להח”מ דחשיבא מורדת, לכך העמיד באופן שיודעת שיחזור רק אחר ו’ חדשים ואמרה שתמרוד אחר ו’ חדשים ובכה”ג חשיבא מורדת כבר מעכשיו.

והיה מקום לטעון דגם הח”מ כל מה דמיירי הוא רק באופן שמתכוונת להדיא לצערו בין מה שכ’ בקושייתו דבמורדת מעכשיו הוא פשיטא ובין מה שהסיק במסקנתו דבמורדת לאחר ו’ חדשים חשיבא מורדת, אולם משמע מדבריו דעצם מה שמונעת ממנו חשיבא עי”ז שאינה כהוגן ובפרט דאחר ו’ חדשים ע”כ גם לפי המהרי”ט מה שממאנת הוא שלא כהוגן גם אם אינו להדיא לצערו (ועי’ עוד בח”מ וב”ש ובאה”ט בשמם דלצערו לאו דוקא לענין עיקר דין מורדת ועי”ש עוד בב”ש בנפק”מ בין זה למין אחר של מורדת ומ”מ אפשר דלצערו אתא לאפוקי מחמת חולי דבזה אינה מורדת כלל דבזה אינה מורדת כלל אולם בלאו הכי מיישב לה הב”ש דיש חילוק בין לצערו לבין מורדת שאינה לצערו).

ויש להוסיף דמה שהעמיד הח”מ דברי השו”ע במורדת עכשיו לגבי אחר ו’ חדשים הוא לרבותא לומר דחשיבא מורדת בכל ו’ חדשים אלו ונפק”מ לקנסא דמורדת אבל אפשר דלא פליג דגם אם מרדה לזמן שבינתיים חשיבא מורדת לזמן זה אע”ג שאי”ז עונתה וכך מתבאר לפי מה שנתבאר כוונת הח”מ לאלתר בסמוך.

ובפרט לפי לשון הב”ש סקכ”ג העתיק דברי הח”מ ושם מבואר יותר להדיא דדינא דמורדת תוך הזמן הוא ג”כ למסקנא אלא דאפי’ מורדת לאחר הו’ חדשים הוא ג”כ בכלל זה.

[וצע”ק דלכאו’ הבאה”ט סתר א”ע מסי’ עו שכ’ כהמהרי”ט לסי’ עז שכ’ כהח”מ].

ויש להוסיף עוד דגם פשטות השו”ע דלא כהמהרי”ט מלבד אם ניישב כא’ מב’ היישובים דלעיל ולפי מה שנתבאר ב’ היישובים הללו אינם נכונים לדינא לפמש”כ נו”כ השו”ע וא”כ אם נימא דהמהרי”ט סובר דהשו”ע מסכים לשיטתו א”כ ע”כ יתרץ כאחד מב’ היישובים הנ”ל.

וברמב”ם פט”ו מהל’ אישות הי”ח כ’ ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה ע”כ, וכתב המ”מ דהיא בכלל מורדת, ומשמע מזה דס”ל להמ”מ כהח”מ והב”ש ופשטות השו”ע, ודלא כהמהרי”ט, וכל דכן הוא, דהרי אפי’ אם עושה כן לטובת שלום ביתם שיוסיף באהבתה אסור (והוא כעין גונב ע”מ לשלם כפל שהוא מתכוון לטובה), וכ”ש כשמתכוונת לטובת עצמה בלבד.

וגם הרמב”ם גופיה הוא דלא כהמהרי”ט לכאו’ דאמנם לא הזכיר שנכללת בדין מורדת כשאינה נשמעת בכל עת אבל עכ”פ מבואר בדבריו דצריכה להשמע בכל עת עכ”פ לכתחילה, ובמהרי”ט מבואר דהחיובים שלה הם רק כעונה הכתובה בתורה.

וגם אם נימא דכוונת המ”מ לא שיש לה דין מורדת אלא רק דמדין מורדת למדנו שחייבת בכל עת מ”מ אכתי הוא דלא כהמהרי”ט דמשמע מיניה שהחיובים אינם יותר מדין עונה האמורה בתורה.

וכעי”ז במשיב דבר להנצי”ב ח”ד סי’ לה שהאשה משועבדת לבעל בכל עת  שירצה עי”ש, ובב”י יו”ד ר”ס קצז והובא בבאה”ג ובלו”ש שם כתב ואם היא מתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה עבירה היא בידה וכתוב בספר הזוהר בענין יסודות ההוא סבא שהאשה שעושה כן גורמת כמה רעות בעולם בר אי איהו לא חייש ולא אשגח לדין ע”כ, ועי’ שו”ת מהרש”ל סי’ נט שכתב דהוא קלון לזרע אברהם אבינו שהאשה תמנע תשמיש המיטה מבעלה עד שיתן מוהר וקל וחומר בעת הטבילה שהרי טבילה בזמנה מצוה, ועי’ עוד של”ה אות ק’ קדושה ובכלל זה אותן הנשים האומרות לבעליהן אם תקנה לי זה התכשיט או מלבוש זה אעשה כן שהוא עבירה גדולה אפי’ דרך צחוק ולא בשביל מצוה לבד אלא תמיד כשאינה נשמעת לו עד שיעשה רצונה אז היא נפש חוטאת במאוד עכ”ל, ובשכנה”ג ביו”ד שם בהגב”י כ’ דאשה שציערה בעלה בענין זה צריכה לישב ל’ יום בתענית והוא מחודש, ומ”מ בזוהר הנ”ל (והוא במשפטים קיא ע”א) מבואר דהוא חמור מאוד עי”ש, ועי’ חסד לאלפים לבעל הפלא יועץ ביו”ד שם מה שביאר בחומרת הדבר, ועי’ עוד ספר חסידים סי’ תקו שאפי’ לדבר מצוה אין לה לעשות כן מהטעמים שכ’ שם אבל לא כתב מטעם שעבוד [ומ”מ אינו ראי’ דאין שעבוד דשם יש מקום לומר דאדרבה עשתה כן מדין כפייה וק”ל].

ולעיל הזכרתי דגם בדעת המהרי”ט ע”כ צ”ל שיש חילוק בין ארעי לקבע עי”ש וכעי”ז ראיתי עכשיו מי שרצה ליישב גם הקושיא מהרמב”ם על המהרי”ט דמיירי באופן שרוצה ארעי והמהרי”ט מיירי באופן קבע, ועדיין צ”ב דדוחק להעמיד דברי הרמב”ם רק באופן של אקראי בלבד דהמעי’ בכל לשון הרמב”ם שם יראה דהוא מדיני החיובים כלפי מרותו של בעל, ובפרט בצירוף כל שאר הקושיות דלעיל וגם ברמב”ן כתובות ס”ג כתב תוך דבריו דהמורדת כשחוזרת בה אומרת שתש’ בכל עת שירצה וכן הבין בפשיטות בעמודי אור סי’ עח סקכ”ג, ומ”מ מה שבודאי אפשר לומר דהמהרי”ט מודה דכשמבקש בלא קביעות הוא בכלל חיוביה דלא גרע בקשתו כלפיה מבקשתה כלפיו וכמשנ”ת.

ומ”מ יש להוסיף דבין למר ובין למר זה הובא בכמה פוסקים דלענין דרישות יתרות שלא כדרך העולם אינו בכלל החיובים של האשה והטעם בזה דלא יהא אלא מנהג ולא נישאו אלא אדעתא דמנהג (עי’ עוד בית דוד סי’ כח בביאור דברי התשב”ץ ח”א סי’ קכד, אבל בתשב”ץ שם אין הנידון מצד עצם מ”ע כך שאינו ממש שווה לנידון כאן, אבל זה נזכר באחרונים דדרישות משונות ומופרזות אינו בכלל החיובים, וע”ע אוצה”פ סי’ עז ס”ב, ועי’ שו”ת קב ונקי להגריש”א סי’ תקסד שנראה שנקט כהמהרי”ט כהצד שכתבתי מתחילה דחיובי אשה הוא כמו חיובי הבעל וכמו דרגת הבעל אם הוא טייל או פועל וצ”ב דלכאורה להנ”ל רוב מנין ובנין הפוסקים לא סברו כהמהרי”ט ואפי’ הבאה”ט שהביאו סתר דבריו אח”כ [ומ”מ שם מיירי באופן שאין חשש מצד הרהורים עי”ש], והי’ מקום לומר דשם תטען קים לי כהמהרי”ט אבל אינו מיישב הנידון שם לגבי גלולה עי”ש דבזה היא מוציא ולא מוחזק).

היוצא מכ”ז דפשטות דעת המהרי”ט דחיובים דאשה הם כדיני חיוביו, אולם סוגיין דעלמא בפוסקים אינה כן [אף דאין ברור דלכו”ע פחות מזה הוא הגדרת מורדת למרות שיש משמעויות עכ”פ בחלק מהפוסקים שכ”ה], ומ”מ בבקשה שלא כדרך העולם הוא דין אחר.

השלמה על הערה במ''ע (133533)

מה שהעירו מעירובין ק ע”ב ואץ ברגלים חוטא אינו שייך לעניננו דלכו”ע אסור לכופה שלא מרצונה ומ”מ אולי יש בזה ניחותא יותר לפרש בגמ’ שם דגם אינה מחוייבת להסכים ומ”מ כמשנ”ת דמה שאין רגילות בלא”ה אין חיובים, ובאה”ע סי’ לח ס”ה מבואר דלא מהני תנאי במ”ע, ואעפ”כ בכה”ג משמע דעדיף מתנאי גרידא.