גמרא

בפשוטו יש מקום לומר דעדיין חשיב כמי שאין ידיו נקיות, דהרי מי שמקצת ידיו מלוכלכות לא מהני מה שרוב היד נקיה, אולם במציאות קשה מאוד להקפיד בזה לנקות כל העפרורית והשחרורית שתחת ציפרניו קודם כל נטילה לתפילה (ועי’ במשנ”ב ריש סי’ קסא דמטעם שעלול להכשל לנט”י בסעודה טוב שלא יגדל ציפרניו), וגם ממה שהביאו הפוסקים דינים אלו לגבי נט”י לסעודה [בריש סי’ קסא ע”פ חולין קו] דשם מעכב חציצה יש מקום ללמוד דלתפילה א”צ, ובאמת הוא נידון בפנ”ע אם לתפילה מעכב חציצה או לא, ועי’ ברמ”א סי’ ד’ ס”ז ובמשנ”ב סקי”ז ובב”י שם דדעת רוב הפוסקים שדיני נטילת ידים של סעודה אינם מעכבות לתפילה, וכך עיקר הדין, ולשון הרמ”א שם שאינו מעכב לא כלי ולא וכו’ ולא שאר דברים המעכבים לנט”י בסעודה, ומסתמא ה”ה לענין חציצה, וכ”כ באשל אברהם מבוטשאטש שם וז”ל, לגבי נקיות ידים פשיטא דלא שייך חציצה, לנטילת ידים במים והיה חציצה פשיטא דלא גרע מנקיות ידים עכ”ל וכ”כ בשלמת חיים סי’ תתשעז.

ואמנם שם בסי’ ד’ אין הנידון מצד החציצה הנחשבת לכלוך וכאן הנידון לגבי חציצה הנחשבת לכלוך, אבל לגבי נט”י דנו הפוסקים בזה מצד חציצה ולא מצד טינופת אע”ג דגם טינופת פוסלת הנט”י לסעודה.

ואמנם בסידור הגר”ז כתב דיש להזהר מדברים החוצצים וראיתי מי שעשה בזה פלוגתא בין הגר”ז להא”א, אבל לענ”ד הביאור בזה הוא דהרי הגר”ז שם קאי כדעת המחמירים דבעי’ כח גברא ומים כשרים לנטילה ועוד כמה דברים דבעי’ לנט”י של סעודה דהרי כתב שם דכל מה שמעכב לנט”י לסעודה מעכב לנט”י של שחרית שאינ מברך על נטילה זו (ובפרט דעיקר הנידון שם בסידור הגר”ז קאי שם על נט”י של רוח רעה דבזה גם האשל אברהם נוטה להחמיר, אבל במשנ”ב בשם החי”א נקט דמעיקר הדין אינו מעכב גם לרוח רעה), ואנן לדידן קי”ל דמעיקר הדין אינו לעיכובא מה שמעכב לסעודה כמ”ש הרמ”א סי’ ד ס”ז והמשנ”ב שם סקי”ז [וגם במחבר שם משמע דמעיקר הדין אינו חיוב להקפיד בזה שלא כתב אלא טוב וכו’], הלכך אין להביא ראיה מהגר”ז לשי’ המקילים בזה, כיון דהגר”ז לא קאי כשיטתם כלל בלאו הכי [ואדרבה ממה שדימה זה לשאר ענייני נט”י לסעודה יש מקום ללמוד דהא בהא תליא], וגם הגר”ז גופיה אפשר דעיקר חששיה הי’ לענין ברכה לחשוש ליחידאה משום לא תשא, אבל בנט”י למנחה וערבית כיון שאין מברך בלאו הכי אפשר דמודה (ועי’ בב”י שהביא בשם הרשב”א דאזיל לשיטתו שבשחר מברך משום שהוא ברי’ חדשה וכ’ הרשב”א דרק בשחר יש מקום לומר דבעי’ מן הכלי ולא במנחה וערבית ולדידן מעיקר הדין א”צ כלי אפי’ בשחרית וכנ”ל), וצל”ע.

והחזו”א כתב בקוב”א ח”א אגרת ד’ בסופו וז”ל כן צריכים לתת לב להיזהר ממפסידים טבעים וסגולים, מן הסגולים שלא להקל בנטילת ידים המבוארים בשו”ע, ומאד החמירו בזה כמבואר בשו”ע או”ח סי’ ד’, ומן דקדוק ההלכה שלא יהא חציצה ושתהיה הנטילה למעלה מקשרי אצבעות וזהו מכלל טהרה המביאה לידי קדושה וכו’ עכ”ל, והנה החזו”א מסתמא אזיל כדעת השו”ע רמ”א ומשנ”ב דמעיקר הדין אין מעכב הדברים המעכבין לסעודה ואעפ”כ מחמיר לענין חציצה ואולי בדוחק י”ל דמשום חומר ענין שכחת התורה החמיר בזה יותר (וקצת דוחק דא”כ למה היקל למעלה מקשרי אצבעות ולא החמיר בזה ג”כ, דמסתמא הכונה פרק אמצעי לקולא כל’ הפוסקים לגבי ת”ב ויו”כ וכ”כ הקצש”ע דבדיעבד מהני כאן מעיקר הדין בנט”י של שחרית, וקשר אצבעות אינו מתפרש על קשר של כף היד).

ולפי הסברא דלעיל [בריש התשובה] א”ש להחמיר בחציצה יותר משאר דינים דבחציצה המשמעות היא שהמקום היכן שהי’ החציצה לא נטל שם ידיו ונמצא שחלק מהיד עדיין אינו נקי והו”ל כמי שנגע באצבע קטנה במקום הטינופת וכל שאר ידו נקיה שצריך ליטול מחמת אותה האצבע (ולגבי אם צריך מחמת זה שוב ליטול כל היד או סגי במקום הטינופת הוא נידון בפנ”ע ואכה”מ לזה, אבל אותו המקום מיהת כל עוד שהוא בטינופו לא חשיב שידיו נקיות).

והנה השו”ע בריש סי’ קסא כתב דצריך ליזהר מחציצה כגון צואה שתחת הצפורן, וכתב שם המשנ”ב בסק”ב בשם פהמ”ש להרמב”ם פ”ט דמס’ מקוות דהיינו זוהמת הצפרנים שדרך להקבץ שם, והוסיף אבל צואה ממש אפילו כנגד הבשר מסתברא שלא חשיב נטילה אם מצאו שנשאר שם.

ובשעה”צ שם כתב ב’ טעמים לזה ובטעם הראשון נחית שם מצד חציצה, ובטעם השני כתב דכל עיקר נטילה תקנו משום דידים עסקניות הן ונוגעות במקום הטינופת, ומאי מהני שנטל ידיו, הא נוגע בהם בכל שעה עכ”ל, ומבואר מתוך דברי השעה”צ שטעם זה הוא רק כשיש לו צואה ממש תחת הציפורן אבל זוהמת הציפרניים אע”ג שהוא דבר שאינו נקי לא קאתי עלה המשנ”ב [בביאור השו”ע והפוסקים] מטעם זוהמא אלא מטעם חציצה בלבד.

ומבואר מזה דבמקום שאין חיוב לחוש לחציצה אלא רק לדבר טינופת א”כ לא חשיב שיש שם טינופת אלא חציצה בלבד, וצ”ב דהרי מ”מ יש כאן טינופת, וחזי’ שאע”פ שנקרא זוהמא מ”מ לא חשיב שהידים מטונפות, וגם לא חשיב שלא ניקה את הידיים כולן [כסברא הנ”ל בביאור דברי החזו”א], ולכאורה דברי החזו”א מובנים היטב וצ”ב דאם נקבל ביאור זה במשנ”ב נמצא שהמשנ”ב לא סבר כן וגם באשל אברהם הנ”ל יוצא כן ואפי’ הגר”ז שנזכרה בדבריו חומרא מ”מ נתבאר דיש צד לפרש קולא מתוך דבריו לדידן כיון שכ’ שם דמה שאינו מועיל לסעודה א”א לברך עליו בשחר ואין מועיל לרוח רעה ויש מקום לפרש דעכ”פ להפוסקים המקילים בפרט זה יקלו גם בחציצה [רק שאינו מוכרח כלל ועי’ לעיל].

ויתכן לבאר בזה דבשו”ע סי’ קפא ס”י כתב דמי שהוא אסטניס וידיו מזוהמות מן המאכל צריך ליטול ידיו קודם ברכהמ”ז לנקותם, גם להסוברים שאין חיוב מים אחרונים בזמנינו, ומבואר מזה דדין נקיות ידים הוא כפי קפידתו, וגם אם נימא דבאופן הפוך שכו”ע מקפידים ואדם אחד אינו מקפיד בטלה דעתו מ”מ באופן שכו”ע אינם מקפידים אפשר דלא חשיב זוהמא [ואולי מה”ט אם נטל ע”ג התחבושת ולא ירד התחבושת בסעודה חשיבי ידים נקיות באופנים מסויימים ואכ”מ ודוק], וממילא בשיירי זוהמא מעט שתחת הציפורן בדבר שאין דרך בני אדם להקפיד בו אפשר דאינו בכלל ידיים מזוהמות וצ”ב.

ועדיין צ”ב דלפי הנ”ל היה צריך לצאת שמה שדרך להקפיד להסירו יהיה בכלל זוהמא והרי כל הנידון כאן על דברים שחשיבי חציצה לענין נט”י אך ורק משום שדרך בני אדם להסירן (כגון שיירי זוהמא שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר או בצק אפי’ כנגד הבשר עי”ש במשנ”ב סק”ג), ועל זה גופא אנו באים לומר דבתפילה אולי לא יחצוץ לדעת המשנ”ב.

ויש לומר דלק”מ דהקפדה לגבי חציצה אינו אותו ההקפדה לגבי נקיות, דיש דבר דחשיב הקפדה לגבי חציצה ולא חשיב הקפדה לגבי נקיות, דהגדרת הקפדה לגבי נקיות הוא דבר שירצה להסירו מיד או שלא ירצה לאכול בו והגדרת הקפדה לגבי חציצה הוא דבר שלא ישאיר עליו בקביעות דרך קבע, נמצא דלגבי נט”י לסעודה שההגדרה היא חציצה מעכב אבל לגבי נט”י לתפילה שההגדרה היא נקיות ידיים כל מה שאין דרך בני אדם להסיר מיד ומקפידין שלא יישאר על בשרם אפי’ זמן פורתא הוא בכלל לכלוך אבל בלא זה לא.

כך יתכן לומר בדעת המשנ”ב אולם למעשה קשה לסמוך על דיוקים אלו לדינא שאינם מוכרחים בפרט שהם קצת קשים מסברא כמו שנתבאר וגם דבחזו”א כתב לא כן ולשיטתו לכאורה מעכב בתפילה חציצה כמו בנט”י.

היוצא מכ”ז דבנט”י של שחרית של רוח רעה ולתפילה וכ”ש מנחה וערבית לדעת המשנ”ב היה מקום לטעון מעיקר הדין אין חיוב לנקות עפרורית שאינו מקפיד עליה שבציפרניו ויש לדון בזה.

ולהחזו”א לכאורה חשיב לענין זה כנט”י לסעודה דמעכב חציצה, וגם המשנ”ב מודה דיותר טוב לחשוש לדעת המחמירים להקפיד בכל מה שמעכב לנט”י לתפילה.

ונתבאר דיש אחרונים שהקפידו עכ”פ לענין נט”י של רוח רעה או לענין ברכה לחשוש לדעת המחמירים דבעי’ דיני נטילה.

ונתבאר עוד דנטילה למנחה וערבית יש צד להקל יותר לענין זה אליבא דהרשב”א הסובר דלא בעי’ נטילה מן הכלי אלא בשחר ולא במנחה וערבית, ונפק”מ לאלו שמודים שהמקילים בנט”י של שחרית שא”צ דיני נט”י ס”ל שא”צ שלא יהיה חציצה א”כ גם בזה קל יותר, ומ”מ החזו”א מחמיר אפי’ לד”ת ויש בזה טעם כמו שנתבאר.