ברכות

נראה דאחר חצי קדיש יכול לאומרו אבל אחר עקירת רגליים לכאורה אי אפשר.

מקורות:

הנה הקדיש לא גרע דינו מתחנונים ולענין תחנונים קי”ל דמעיקר הדין אין איסור להפסיק באמירתן קודם יהיו לרצון, כמבואר ברמ”א סי’ קכב ס”א לגבי אלהי נצור, וע”פ המבואר בסוגיות בגמ’ (לענין דיני עקירת רגליו) שאין איסור לומר תחנונים אחר תפילתו ואכמ”ל, ולהגר”א באמרי נועם בברכות יז ע”א משמע דאדרבה טוב שיאמר אלהי נצור דוקא קודם יהיו לרצון.

(ויש לציין דאמנם באלהי נצור יש לשון שונה בגמ’ שם משאר התחנונים הנזכרין שם, כפי שכבר הערתי באיזהו מקומן, דרק באלהי נצור נזכר כי מסיים צלותיה ובאינך נזכר בתר דמסדר צלותיה ולכך מנהגינו בסיום התפילה רק באלהי נצור וכמו שהערתי במקו”א, ולכך אלהי נצור בלבד מסתיים ביהיו לרצון לדעה זו משא”כ שאר התחנונים, דאלהי נצור הוא סיום התפילה וק”ל, אבל עכ”פ חזינן שיכול לומר תחנונים קודם יהיו לרצון בתורת תחנונים).

וכ”ש שכאן יש לצרף הדעות שאין אומרים יהיו לרצון בחזרת הש”ץ שהיא דעת הרמ”א בס”ס קכג ס”ו ומנהג רבים.

ואע”ג דבקדיש אומרים ואמרו אמן והם אינם מן התחנונים מ”מ הם צורך תחנונים (וזה גופא הטעם שמותר לאמרו באמצע הקדיש), והכלל הוא בכל מקום כמו שביארתי במקו”א דכל דיבור שהוא צורך הברכה אם יש צירוף נוסף אפשר להקל להפסיק בו לכתחילה, ואם אין צירוף נוסף אפשר להקל בדיעבד, כמו שמצינו בכמה דינים שכשיש צירוף מקילינן לכתחילה לדבר מענין הברכה.

ולכן מאחר שבניד”ד אפשר לצרף הדעות שהש”ץ אינו אומר יהיו לרצון, א”כ יש מקום לומר דואמרו אמן הוא צורך תחנונים ולפי החשבון הנ”ל יהיה מותר לש”ץ לאומרו קודם יהיו לרצון, ובפרט שיש בזה גם קצת שעת הדחק במקום שמי שנוהג לומר יהיו לרצון אחר חזרת הש”ץ מתפלל במקום שאין נוהגין כן וממתינים לו אחר המברך את עמו בשלום שמצפים שכבר מיד יתחיל קדיש (ביום שאין אומרים בו תחנון), ומ”מ אם הוא קדיש שלם עם עושה שלום לא תיקן בזה דהרי יהיו לרצון צריך לומר עכ”פ לכתחילה קודם שפוסע כשאפשר, ובעושה שלום שבקדיש צריך לפסוע כמ”ש בשו”ע, וכן ביום שאומרים תחנון ונפילת אפים צריך לומר יהיו לרצון קודם שעוקר רגליו, דאף דכ’ הפוסקים (הובא במשנ”ב סי’ קד סק”ט) שמותר לעקור רגליו לצורך מצוה אחר שסיים תפילתו קודם שפוסע לעושה שלום אבל קודם יהיו לרצון א”א כמ”ש בשו”ע סי’ קד ס”ב, ואפי’ לצורך מצוה כ’ שם המשנ”ב בסק”ט דנראה דיש לומר קודם לכן יהיו לרצון וגו’, מלבד במקום צורך גדול המבואר בפוסקים שאז מותר לעקור רגליו ממקומו גם באמצע שמונ”ע (כגון נחש כרוך על עקבו דיש בפוסקים שכתבו דגם באופן שאסור להפסיק בדיבור מותר להפסיק בהילוך כמ”ש רמ”א בסי’ קד ס”ג בשם רבינו יונה, וכן לענין הניחו צואה סביבותיו בזמן תפילת שמונ”ע).

לכאורה אי אפשר, דהרי בנוסח הברכה נזכר ועתיד להחיותכם וכו’, ומאידך גיסא יש לומר דהיינו להחיות לדין בלבד וצל”ע אם שייך לפרש ועתיד להקימכם בדין גם על המינים ע”ש שעתיד להחיות הרשעים לדין כדכתיב (דניאל יב, ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם.

ועי’ בסוף ישעיה (ס”פ סו) כי כאשר השמים החדשים וגו’ כן יעמד זרעכם ושמכם והיה וגו’ יבוא כל בשר להשתחות לפני וגו’ ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה וגו’, ומבואר ג”כ דלעתיד כשיחיו הצדיקים יחיו הרשעים ג”כ.

וכן תרגם יונתן שם (הובא גם ברש”י עה”פ שם) ויפקון ויחזון בפגרי גבריא חיביא דמרדו במימרי ארי נשמתהון לא ימותון ואשתהון לא תטפי ויהון מתדנין רשיעיא בגיהנם עד דיימרון עליהון צדיקיא מיסת חזינא ע”כ.

ועי’ גם בראב”ע בין הדעות שהביא שם כתב והקדמונים אמרו כי זה אחר תחיית המתים, וראייתם שאמר דניאל על הרשעים אחר שיקיצו שיהיו לדראון עולם ע”כ וכעי”ז ברד”ק שם.

ומאידך גיסא צל”ע מהו הלשון פגרים, וצ”ל שהוא כעין שבור את החבית ושמור את יינה בפ”ק דב”ב דפגר אינו לשון נטול חיים אלא לשון גרוע כמ”ש התוס’ בשבת קכט ע”ב, ובנוסח אחר יתכן כוונת הרד”ק שם דלפי’ התרגום הנשמה לא תכלה והגוף יהיה פגר.

אולם במפרש תענית ז ע”א אי’ שם רשעים (ע”פ ב”ח שם) אינן חיין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, ומשמע שלמד בזה שיהיו בגהנם, וכ”ה בר”ה יז ע”א אבל המינין וכו’ יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות שנאמר ויצאו וראו וגו’, ומשמע דמיירי בגהינם ושאינם חיים כלל ואין יוצאין משם וכן משמע בתוס’ ב”מ נח ע”א עי”ש.

ובגמ’ בר”ה טז סע”א בדברי בית שמאי דהך ורבים מישני אדמת עפר יקיצו היינו בתחילת תחיית המתים, ואח”כ הרשעים יחזרו לגהנם, וכעי”ז מצינו שיש דין לאומות לעתיד, דכתיב (יואל ד ב) וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו, והיינו לעתיד לבוא כדמוכח במכילתא בשלח מס’ דויהי (שמות יג כא) ובספרי האזינו פ’ שלג וכדמפורש בבראשית רבתי כד לא ועי’ רש”י קהלת ח י דגם שם משמע דזה מדין העתיד, וע”ע בגמ’ ריש מס’ ע”ז דף ב.

ויש משניות בסנהדרין פרק חלק משנה ג’ ואילך על רשעים שנידונים ושאין נידונים, ולפי המבואר סתם רשעים הם נידונים.

ויש לדון עוד דברכה זו עיקרה על קברי ישראל ולא על קברי גויים, וממילא יש לדון בבית קברות של רפורמים שדינם כמשומדים האם דינם כישראל מחמת זה.

ויעוי’ בכה”ח סקמ”ח שהביא בשם בית דוד או”ח סי’ צג שנוסחתו היתה ועתיד להחיותכם ולהקימכם בדין לחיי העולם הבא, ושמצא כן באלו נוסחאות, וכעי”ז בראבי”ה סי’ קמו ובספר הבתים הל’ ברכות שער י”ג ס”ו, ויעוי’ בכלבו סי’ פז ששם נוסף והוא יגלה עפר מעיניכם לזמן התחיה.

ולכאורה חומרא דאתי לידי קולא הוא דא”כ באמת לא יברך על מתים שאין עתידין לחיות לעוה”ב (עי’ מתני’ סנהדרין צ), אולם באמת נראה שכן הוא גם לנוסחא דידן שעתיד להחיותכם בדין הכונה לחיי העוה”ב ולא רק לעמוד בדין דהרי אומר כן רק על קברי ישראל ומסיים ברוך אתה ה’ מחיה המתים וא”כ מש”כ להחיותכם בדין היינו במידת הדין.

ובגמ’ דידן ברכות נח ע”ב אי’ והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם ולא נזכר בדין, ולפ”ז הכונה על עצם תחיית המתים, ונוסחא המצויה להחיותכם בדין היא נו’ הרי”ף.

ועי’ בצל”ח שם שלפי פירושו גם לנוסחת הרי”ף קאי רק על אותם שיחיו ולא מיבעיא לנוסחת הגמ’ דמפרש להחיותכם ולקיים אתכם דהיינו על מנת שיתקיימו אחר כך, ולפי מה שנתבאר לעיל דהרשעים חוזרים אחר תחייתם לגיהנם.

היוצא מזה שא”א לברך ברכה זו על משומדים.

ובשם הגראי”ל (כשחר אורך עמ’ שיג) הובא בבית קברות של חילונים לברך בלא שם ומלכות משום שיש לחוש לתינוקות שנשבו או שיש בהם אחד ששמר שבת (א”ה עכ”פ בפרהסיא).

ומשמע שתפס דבמשומדים ממש מדינא א”א לברך אלא דבחילונים יש צד תינוק שנשבה בחלק ממי שנולד כן (עי’ חזו”א יו”ד ריש סי’ ב) ויש עוד צד שיש בהם שאינם משומדים לחלל שבת בפרהסיא ולכן יש בזה דין ספק ככל ספק שפטורים מברכה ומברכים בלא שם ומלכות, וכאן יש עוד טעם לברך כדי לעורר עליהם זכות כדאמרי’ לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי וכו’ (עי’ כתובות קיא ע”ב וסנהדרין קיא ע”א) וביומא עז ע”א מי הוא שמלמד זכות על בני וכו’.

השלמה לתשובה על ברכת אשר יצר אתכם בקברי רפורמים

הגר”ש צביון העיר דלפ”ז יוצא עוד נידון גם על מלוה בריבית אם אפשר לברך על קבריהם עכ”ד, ולהנ”ל לכאורה יוצא שא”א, ומ”מ על רפורמים יותר ברור לדינא שא”א לברך, כיון דאינו בכלל ישראל להרבה דינים שיש חילוק בהם בין ישראל לעמים, וממילא שייך ללמוד כן כבר במשמעות הגמ’; על הרואה קברי ישראל.

ולענין ריבית דרבנן אפשר דשייך לדברי התוס’; והראשונים בביאור המחלל את המועדות אם שייך בדרבנן, ויעוי’; בתשובה לענין עשירות במעשר דרבנן ובמ”מ שם, והרה”ג הנ”ל העיר עוד דממה שנענשו ישראל כנגד היובל בשנים שהיה היובל נוהג רק מדרבנן ש”מ דגם במידת פורענות נאמרו עונשים בדרבנן.

והביא עוד ספק לענין אם המלוה בריבית יכול לומר ואתה עתיד להחזירה וכו’; בברכת המחזיר נשמות עכ”ד (והוא גם נפק”מ אם אפשר לצאת ממנו בברכה, ולענין שאר מינים יש לציין לתשובת הרמב”ם גבי קראים דמשמע שא”א לצאת ממנו משום שאינו מאמין בברכות ולכאורה משמע לדעת הרמב”ם דאין כל המינים שוים בדין זה, וק”ל, וילע”ע).