ברכות הנהנין

סי' קמ ס"א ברמ"א ואפי' בזמן הזה שש"צ קורא דינא הכי, ובמשנ"ב סק"ה הטעם דמה שהש"צ קורא כאילו קורא הוא דייני' ליה, יל"ע דלכאורה זה אתי' כשי' השו"ע לעיל סי' קלט ס"ב ולהלן סי' קמא ס"ב, ולא כשי' מהרי"ל המובא בהג"ה סי' קלט סוף ס"ג וכמו שנתבארה שיטה זו באחרונים שסוברת שאחד מברך ואחד קורא, עי' ביאור הלכה סי' קמא ס"ב ד"ה לבטלה.

ויש לדון לפ"ז באופן שהעולה הראשון והשני הם ע"ה שאינם יודעים לקרות עם הקורא וסומכים על שי' המהרי"ל ומברכים, מה הדין באופן זה שנשתתק העולה הראשון האם גם בזה סובר הרמ"א שהעולה השני לשי' ראשונה שבשו"ע יברך, או דבזה ממ"נ כבר לא יברך, דאתה בא עליו משני צדדין, דלפי המחבר א"א לברך כלל בע"ה כזה, ולפי המהרי"ל נמי אפשר דסברת רבינו יונה דכאילו מברך בעצמו לא שייכת דזה מברך וזה קורא כנ"ל, ואינו מוכרח וצל"ע.

מבואר בשו"ע ורמ"א או"ח סו"ס קיד דאם אמר ההזכרה תשעים פעמים חשיב כמו חזקה גם אם אמר ביום אחד, והגר"א חולק דהרי לא נזכר בירושלמי פ"ק דתענית אלא רק שיש חזקה בל' יום, אבל תשעים פעמים לא מצינו שנזכר שיש בזה חזקה, ולכן הגר"א מחמיר דאם אמר צ' פעמים בפחות מל' יום אינו מועיל לענין חזקה זו.

אבל באמת צ"ע דהיכן מצינו במקומות אחרים בש"ס ופוסקים חזקה כזו דתליא בצ' פעמים והרי גם בענייננו הדברים ברורים בירושלמי שמדובר בחזקה של ל' יום, שכן חזקת ל' יום מצינו לענין הרבה דינים וגדרים ומסתמא מאותו דין גופא ג"כ כאן נאמר ל' יום מדין חזקה או קביעות של ל' יום.

והנראה לומר בדעת השו"ע והפוסקים בזה, דבאמת לא נאמר כלל דין כזה של חזקת צ' פעמים, והכל הוא ענין של ל' יום בלבד, אלא שמה שגרם כאן קודם לכן לחזקת האיסור (דהיינו כגון אם עבר מימות החמה לימות הגשמים מה שגרם לחזקת האיסור שהוא נחשב כאומר בחזקת ימות החמה) אמירה של צ' פעמים וכדי לעקור אמירה זו סגי בצ' פעמים דלא יהיו צ' פעמים שקודם לכן גדולים מצ' פעמים של עכשיו, ולענין זה סגי להחשיבו כבר עכשיו כחזקת היתר.

ויתכן לומר עוד דמאחר שהאדם מורגל לומר צ' תפילות בל' יום וגם ההרגל של האמירות נעשה ע"פ צ' יום מחמת המצב הזה, ממילא עקירה נעשה ג"כ על ידי צ' פעמים אבל הקובע לזה הוא מחמת שצ' פעמים הוא אמירה של ל' יום.