אף

נראה שהמקפידים ליטול מכלי דוקא כדי לקיים תקנת נטילה יקפידו על זה גם אם שטפו הידיים בינתיים.

מקורות:

הנה להסוברים שאין צריך כלי או שאין צריך בזמנינו ליטול מים אחרונים אין כאן שאלה  אבל לפי הסוברים שיש ליטול מים אחרונים דוקא מכלי יש לדון האם כאשר ידיו כבר נקיות אין צורך וענין ליטול מים אחרונים או לא.

(וכמו כן יש לדון במי שלא נגע באוכל שיש אופנים שנפטר ממים ראשונים מה הדין לענין זה לגבי מים אחרונים עכ”פ באופן שאינו נפטר ממים ראשונים, ועי’ בתשובה הסמוכה שהרחבתי בפרט זה).

ובפשוטו שיטות אלו המצריכות כלי סוברות שהוא תקנה גמורה ולכן בכל גוני צריך נטילה וילפינן לה בספ”ח דברכות מדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים מלבד הדין דידים מזוהמות הנזכר לעיל מינה בדעת ר’ זוהמאי, ועי’ גם בבהגר”א סי’ קפא דהמים אחרונים הם משום הך קרא ולא רק משום הסכנתא.

וצע”ק דהגר”א יש שנקטו בשמו שצריך נטילת מים אחרונים בתוך כלי (אף דהחזו”א פקפק בזה, עי’ בספר אלא עמ’ קפו), מ”מ באמרי נועם ברכות טו ע”א (וכ”ה באבודרהם בסדר שחרית של חול) הובא רמז מקרא דשבולת מים שטפתני שהוא ראשי תיבות לכל חיובי הנטילה, אבל מים אחרונים לא נזכרו שם, אם כי משמע שם שצריך ברכה, דקאי שם על דעת הגר”א שצריך לברך ענט”י לכל התפילות, לכך לא נכלל שם מים אחרונים ברמז (ולהלן יתבאר למה אין ברכה במים אמצעיים).

ואילו באור חדש על המעשה רב אי’ בשם הגר”א דלחשוך מים מגב”א רומז לב’ הנטילות שבסעודה מים ראשונים ואחרונים, ומבואר שכן סבר שיש בזה דין נטילה ולא רק נקיות, אף שאינו מוכרח.

אולם שו”ר במגיה למעשה רב סק”כ שהביא דבכת”י המעשה רב מבואר דרק הנטילה לא תהיה שפיכה ע”ג קרקע אלא נטילה לתוך כלי כמ”ש בגמ’ חולין קה ושו”ע סי’ קפא ס”ב, ולפ”ז גם הגר”א לא סבר שצריך נטילה מכלי.

ויש לציין דכך דייק לשון המעשה רב שלנו ג”כ דכ’ ובתוך כלי ולא כתב ובכלי, אם כי לפירוש זה אינו חידוש כ”כ דהרי כך נפסק כבר בגמ’ ושו”ע.

אבל גם המגיה הנ”ל כתב בדעת הגר”א לעיל מינה בהערה י”ט וכן בהמשך דבריו בהערה כד שסובר הגר”א שצריך כלי כיון שמצריך רביעית וכן מצריך נטילה בכל היד עי”ש וס”ל שהיא תקנה משום דכתיב והייתם קדושים וכו’ כבגמ’ הנ”ל, ולפי דבריו באמת יצטרכו ליטול שוב אם נטלו בלא כלי כדין מים ראשונים.
(ואם כי החזו”א סובר דגם אין לסמוך על מש”כ במעשה רב שצריך רביעית כמו שהובא בשמו בארחות רבינו ח”א עמ’ פג בשם הקה”י, אולם גם המשנ”ב סקי”ט הביא דעת הגר”א, וכן בכתר ראש אות פב הובא שכך נהג גם הגר”ח מולוזין).

וכן הובא על הגראי”ל (זמירות אילת השחר עמ’ יד) מים אחרונים נוטל בכלי ומהדר ליטול רביעית כד’ הגר”א אך אמר דרביעית אינו לעיכובא אלא העיקר בכלי וכן הקפיד הגר”ש דבלצקי דוקא בכלי (בנתיבות ההלכה נ עמ’ תרמב), וכן הובא בדעת הגר”א בפשיטות בתשובות והנהגות ח”ב סי’ קיד.

ועי’ בבהגר”א סי’ ד ס”ז דכל מקום שצריך נטילה היינו בכלי, [ובאמת להחזו”א כ’ הגרח”ק (אריה שאג סי’ קצג) שאין כוונתו של הבהגר”א הנ”ל על מים אחרונים, אבל סוגיין בעלמא של הנוהגים כהגר”א כן להקפיד על כלי כמו שנתבאר וכידוע, והגרח”ק גופיה בתשובה אחרת (מי פנחס עמ’ קצז) כ’ דמים אחרונים אם בעי’ כלי הוא מחלוקת].

ובטעם מה שאין מברכין על מים אחרונים כ’ באור חדש על מעשה רב סי’ ג בדעת הגר”א דאין מברכין על נטילה משום סכנה, וצע”ק א”כ למה דיני נטילה אחרים צריך (ועי’ בכה”ח שהביא פלוגתת הפוסקים בסי’ קפא סקכ”ה אם נאמרו דיני נטילה אחרים במים אחרונים או לא, ורוב הפוסקים מקילין בזה דלא כריא”ז, וע”ע במשנ”ב סק”כ שנקט דכשאפשר יש לחשוש לשלה”ג בשם הריא”ז לענין שלא ליטול בשאר משקין, אבל כלי לא נזכר שם ולא בריא”ז).

אבל צ”ע מדין ברכה כנ”ל שאין ברכה במים אחרונים כיון שאינה אלא נטילה משום סכנה, וגם עי’ בביאור הלכה בשם דמשק אליעזר בביאור דברי הבהגר”א בסי’ קפא דמים אחרונים נחית חד ד רגא ממים ראשונים לענין מקום הנטילה ביד שהוא קל יותר לענין דלהסוברים שבמים ראשונים צריך ליטול כל היד במים אחרונים סגי עד קצה האצבעות (אף דהגר”א גופיה נטל כל היד כמו שהובא בליקוטים מהגר”א במעשה רב הנדמ”ח שם) וגם המשנ”ב בסקי”ט הביא דעת הגר”א שצריך רביעית ואילו בסקכ”א שהביא דברי הא”ר שא”צ כלי לא הביא חולק.

ויש לומר דהטעם שאין מברכין על מים אחרונים הוא משום שאין מברכין על פורענות שכ”כ הרשב”א בתשובה סי’ קפט וכן נקט הגר”א בביאורו סי’ ח, (ואף דלא קי”ל כר’ יהודה במתני’ פ”ו דברכות שכל שהוא סי’ קללה אין מברכין עליו, אבל מעיקרא לא תקנו ברכה על מה שנתקן על פורענות), אבל לענין דינים אחרים יש בהם נטילה, ולפ”ז גם לענין כלי הוא כמים ראשונים דוקא, עכ”פ אם נימא דהגר”א מחייב כלי במים אחרונים.

וכמו כן מלבד זה יש מקום לומר עוד דלמרות שלענין דינים אחרים יש דינים שלא נאמרו במים אחרונים כמו במים ראשונים ממש, מ”מ לענין נטילה בכלי מאחר שכבר נאמרה לדעתו א”כ לענין זה הוא כמו במים הראשונים בין לכתחילה ובין בדיעבד.

[ובגוף דעת הריא”ז הנ”ל יש לציין דהריא”ז שם גופא בסי”ט כ’ ואין צריכין ברכה שאין דומין למים ראשונים שעיקרן באין לטהרה אבל אילו עיקרן באין מפני הסכנה עכ”ל, ואילו הגר”א בסי’ קפא אפשר שלא סבר כן, ואפשר דלהריא”ז א”צ כלי, אם כי יש לומר דכלי יצטרכו דומיא דדברים אחרים שצריכין ורק לענין ברכה לא שדו ברכה בכדי, אבל במשנ”ב לא משמע שסבר שיש כלי גם שחשש להריא”ז לענין שאר משקין וכנ”ל].

והנה מצינו לענין כמה דברים שכיסוי שאינו לצורך מה שתחתיו מותר בשבת גם אם יש חלל טפח, כמו שמצינו לענין ספר ע”ג שני ספרים בסי’ שטו סק”ז ולענין מפה על השלחן במשנ”ב שם סקל”א, אולם לענין כיסוי חבית החמיר בזה בשו”ע שם סי”ג ובמשנ”ב שם סקמ”ח וסקמ”ט, ורק שכתב ללמד זכות על המקילין בזה, ושאין למחות בידם שיש להם על מי שיסמוכו, ומ”מ החמיר שם רק ברחבה הרבה.

ונראה דשיעור רחבה הרבה אינו טפח ממה דנקט לענין עומק חללה דהשיעור הוא טפח ועל הרוחב כתב “הואיל והכובא רחבה יותר מידי נעשה כאוהל” וכ”כ עוד בבה”ל שם בסוף הסי’, ויש להוסיף דגם בסקמ”ט כתב דיש להחמיר רק בחבית גדולה של מים, ומשמע דסתם חבית שאינה גדולה שרי, וכידוע שאין כמעט כלים שיכולים להיכלל בהגדרה של חבית שאין ברוחבן טפח וגם כלים בכלל אין אתה מוצא כלים שאין ברוחבן טפח אלא בכלים קטנים ככוסות וכיו”ב, (וגם אלו שחששו בכלי רחב טפח הוא רק לאחר העברתו ממקום למקום וכמו שיתבאר), ועוד דהמשנ”ב שם בריש סקמ”ח כתב דבנתינת קדירה ע”ג כירה לא החמירו משום שאינה “רחבה יותר מידי” ואינה נראית כאהל, וכן עי’ בבה”ל הנ”ל שדיבר לגבי מיטה דאחר שהוא מכסה אותה שוב אינה “רחבה יותר מידי” ומבואר שם דאם אזלי’ בתר שעת הכיסוי אין בזה מחזי כאוהל.

ויתכן שההגדרה בזה כל שיש חלל מספיק שיש שטח חלל מתחתיו כפי רגילות של אדם לעשות שימושים בחלל כזה (והיינו שימושים שצריך הגג שמעליהם ולאו דוקא שימושים המצריכים פעולת אדם) מחזי כאוהל, ושו”ר שהחזו”א סי’ נב סק”י כתב דאין אנו יודעים שיעור הרחב שאסור, אך מ”מ ודאי שהשיעור אינו טפח אלא יותר מזה באופן משמעותי.

ויש להוסיף דבמשנ”ב סקי”ט הביא הנידון לגבי להניח תקרה ע”ג מחיצות באופן שלא עשה המחיצות עכשיו (ונידון זה הובא עוד בסקמ”ח דכל ההיתר בכלי שאינו רחב הוא רק בלא עשה המחיצות עכשיו שהמחיצות כבר היו עשויות) והביא דעת המג”א דאם המיטה רחבה ביותר אסור גם באופן זה, ומבואר דשיעור הרוחב הוא הרבה מטפח דאל”כ אין לך מיטה שאינה רחבה ביותר.

הלכך בשטריימל לכאורה כל עוד שאין ידוע שהוא רחב מאוד ונראה כאהל אין איסור לכסותו, בפרט שיש לצרף דעת גדולי הראשונים שסברו שאין איסור כלל בכיסוי חבית והמקל אין למחות בידו אפי’ בחבית שכן יש לו על מי לסמוך, כמ”ש המשנ”ב שם.

ויש להעיר עוד דדבר נמתח הוא חמור יותר לדעת השו”ע בס”ט לענין משמרת וכן העיר החזו”א בסי’ נב סק”י על המשנ”ב סקכ”ד דסדין מיטה הוא חמור יותר מטעם זה שהוא נמתח, וכן חזר עוד שם בדבריו על הבה”ל ד”ה לכתחילה לענין מיטות פרקים, ויש לדון בהגדרת מיתוח באופן שאינו מקפיד על המיתוח אם הוא בכלל איסור זה וגם יש לדון בהגדרת מיתוח לדעת המשנ”ב שנראה שמקל בזה יותר מהחזו”א.

וכן בכיסוי שטריימל יש לדון דהרי הכיסוי הוא מפני הגשמים וכתב הבה”ל בס”ג סד”ה מיטות דכל היכא שהכיסוי הוא מפני הגשמים חשיב כמו שצריך לאויר שתחתיו, ואז אסור אף בלא מחיצות כמבואר במשנ”ב שם סק”כ,וצ”ע אם כיסוי חפץ מפני גשם נכלל בהגדרה זו.

ובחזו”א סי’ נ”ב סק”ט (כפי שהובא בקיצור חזו”א שם) הביא דברי השעה”צ שם סקכ”ו דההיתר בלא מחיצות הוא רק כשפורס שלא לתשמיש למטה באוירו וכ’ עלה החזו”א ואין כוונתו שכל שיש תשמיש תחתיו אסור בלא מחיצות שהרי זו רק דעת הרשב”א אלא כוונת המשנ”ב שרק גג שהאדם משתמש תחתיו בפועל וצריך לגגו ועיקר השימוש שתחתיו כעין גנת דירה אסור גם בלא מחיצות ע”כ, ולפ”ז לכאורה ענין גשמים הוא רק צורת דירה דהיינו הגנה על אדם ולא הגנה על חפץ שזה אינו צורת דירה.

ויש להוסיף דעיקר הנידון בכיסוי כובא שהוא כלי רחב ג”כ נאמר לענין כיסוי שנעשה להגן על הכלי, ולכאורה חזי’ מזה שהגנה על כלי אינו בכלל חומרא זו.

והנה מקור המשנ”ב שם לענין מפני גשמים הוא מדבריו שהביא בס”ב ושם בסקי”ב הביא מהחי”א דגם כיסוי על עגלות אסור משום שהוא להגן ויש לדון אם הכונה לעגלה שיש בה תינוק או לא.

ואולי יש ליישב דבחבית הטעם דלא חשיב להגן מכיון שהוא בתוך בית ואין כאן הגנה מפני נזק החוץ אלא שמירה מעולה מפני לכלוכים וכיו”ב, וזה אינו בכלל דירה, משא”כ הגנ מפני גשמים הוא שימוש של דירה, וכעי”ז ראיתי בספרי זמנינו שחילקו בשימוש בכבוע מצחיה בין שימוש מחוץ לבית לשימוש בתוך הבית.

ולפי תירוץ זה היה צריך להחמיר בניד”ד ויל”ע.

אבל אולי יתכן ליישב באופן אחר דבעגלה מיירי בעגלה שיש בה מ’ סאה דבכה”ג האוהל שלה חמור יותר כמבואר בדבריו במקו”א בסי’ זה, אבל הוא דוחק דמאי פסקה להעמיד באופן זה.

וגם קשה ליישב דבדבר הנמתח הוא חמור דאמנם החזו”א בכ”מ החמיר בדבר הנמתח (ראה קיצור חזו”א על סקי”ז ועל סקכ”ד ועל הבה” ס”ז ד”ה טפח), אבל המשנ”ב אפי’ במשמרת בסעיף ט’ לא הזכיר ענין זה וגם חלק מהדברים הנ”ל החזו”א חלק על המשנ”ב וא”כ דוחק להעמיד הך דעגלה באיסור באופן זה.

עוד יש לדון בזה עוד מצד מה שהביא המשנ”ב סקכ”א בשם הב”י בסי’ תקב דמחיצות הם רק במגיעות לארץ והיינו באופנים שהמחיצות אוסרים (כגון במניח המחיצות בעצמו שם סקי”ח או בכלי רחב מאוד בסקמ”ח) ושייך כאן רק בשטריימל רחב מאוד, לו יצוייר ששייך דבר כזה לפי הגדרים שנזכרו לעיל, עכ”פ יש לדון דכאן המחיצות אין מגיעות לארץ, אלא לקרקעית הכלי, דהכלי באויר, אבל לכאורה א”צ כאן אהל ד’ טפחים רוחב (מצד דיני מחיצה ולא נחיתנא עכשיו לנידון רחב הרבה הנראה כאהל) כמו שא”צ אלא גובה טפח ולא י’ טפחים, ולכאורה מצד דיני מחיצה אם יש קרקעית לכלי והכלי רחב טפח יש כאן מחיצה כמו בדיני טומאה, אבל מצד נראה כאהל השיעור האוסר הוא רחב יותר וכמשנ”ת.

והנה מצינו ג’ דרגות בענין עשיית אוהל, דמצינו אוהל גמור כגון גג של בית, וכמו שמצינו דאפי’ גג של עגלה החמיר המשנ”ב ריש סי’ שטו בשם החי”א ומשמע קצת בדבריו שם שיש בעגלה חפצים, ומאידך מצינו לגבי כלי רחב שחשש בו המשנ”ב להמחמירים שלא לכסותו מדרבנן ופטור אבל אסור, ומאידך מצינו לגבי ספר על ב’ ספרים שהוא מותר לכתחילה.

וההגדרה לחלק בין כלי רחב לבין ספר על ב’ ספרים הוא דבספר על ב’ ספרים לא אכפת ליה כלל ממה שיש תחת הספר העליון ומה שנוצר כאן גג אינו משמש את מה שתחתיו כלל משא”כ לגבי כלי רחב הוא צריך שיהיה החלק שתחתיו מוגן על ידי הגג והיינו שכיסוי הכלי מיגן על הכלי.

ומאידך גיסא לגבי אוהל גמור הוא חמור יותר ולא מחמת שהוא צריך שתחתיו יהיה דוקא חלל ריק (כמו שאולי הבין מחבר אחד), ולא זה הטעם בכלי רחב מותר מן התורה משום שאינו צריך שם חלל ריק, דאדרבה הרי בעגלה האיסור ג”כ למרות שאינו צריך את החלל כלל (שהרי לא הוה אכפת ליה כלל אם כל העגלה תהיה מלאה עד למעלה בלא חלל כלל) אלא הענין הוא שיש כאן גג שתחתיו יש שימושים במקום, ולגבי חבית הטעם שאינו אסור דאורייתא צריך לומר א’ מב’ טעמים כדלהלן:

א’ דהאיסור רק כשיש שימוש של אדם בזמן שהגג מונח ושימוש של הכנסת והוצאת חפצים הוא בכלל שימוש לענין זה, אבל בתנאי שהכנסת והוצאת החפצים הוא בזמן שהגג מכוסה, משא”כ בכלי רחב שא”א לאדם להגיע לתוך החבית בלא להסיר את הגג (ולפי חילוק זה יצא חומרא גדולה דכשהחבית פתחה מן הצד חמיר מה”ת לדעת החי”א הנ”ל לדידן שחוששים להסוברים שיש אהל בכלים ויל”ע).

ב’ דהאיסור רק בגג שבא להגן ולגבי כלי מחמת שהוא בתוך הבית קיל מחמת שלא בא להגן מפני גשמים ואי”ז תשמישי דירה (ובשו”ע כ’ לענין כובע דאיסור האוהל הוא גם בבית כמו בחוץ אע”פ שבבית אין חמה וגשמים, ואילו יש קצת משמעות באחרונים שאינו ברור לדעת המשנ”ב שכך הוא הדין אותו דבר, ועי’ בכה”ח שם, ומ”מ גם לדעת השו”ע י”ל דמ”מ רק אם האהל מעיקרו נעשה להגן מן החמה והגשמים, דהרי ע”כ צריך לומר תירוץ זה בנוסח זה או כיוצא בו דהרי באמת כובע הנ”ל בתוך הבית אינו בא להגן כלל ועיקרו נעשה להגן כשהוא בחוץ משא”כ בכלי רחב נעשה להגן אבל לא כמו תשמישי דירה).

ואמנם דעת הרמ”א בריש סי’ שיד דכלי שהוא יותר ממ’ סאה יש בו אהל גמור, אולם שם לא מיירי דוקא לגבי דיני גג אלא כל תיקון שם חשיב כבונה ועי”ש במשנ”ב, וא”כ סברת החי”א לגבי עגלה לא נראה דשייכת לנידון זה.

ויש לדון בזה נידון בזה נידון נוסף, דהרי מבואר במשנ”ב בסי’ שטו סקמ”ח דגם כלים שאינם רחבים מאוד יש בה איסור אם מעמיד את הכלי ולאחר מכן את הגג, והחזו”א סי’ נב דקי”ד חלק על זה, ויש לדון לדעת המשנ”ב במי שמעמיד שטריימל על השלחן ולאחר מכן מכסה אותו האם בזה יהיה איסור גם כשהוא כלי שאינו רחב (וכמו שהתברר סתם שטריימל מוגדר ככלי שאינו רחב).

והנה באמת יש לעורר דלכאורה דברי המשנ”ב צריכים בירור רב דהרי אם הזיז כלי ממקום למקום הרי הזיזן עם המחיצות שלהם וכמו שנתבאר לעיל שהמחיצות של הכלי הם דפנות הכלי עם הקרקעית שתחתיהם, ואף שבאופן שהזיז עם המחיצות והגג יחד יש לומר דמודה המשנ”ב דשרי וכמו שהתיר בחוט שני ח”ב פל”ו בשעה”צ סקצ”ח, מ”מ באופן שטלטל עם המחיצות ואחר כך הניח גג למה חשיב שיצר המחיצות מכיון שהמחיצות היו קודם ולא פסקו מכניסת שבת שהרי טלטלן כל הזמן עם התחתית שלהן ולא נתבטלו המחיצות ולמה לא חשיב כמניח גג עראי על מחיצות שכבר היו מע”ש בכלי שאינו רחב דשרי כמ”ש בסקי”ח וסק”כ.

ולולי שהדוחק רב היה מקום לומר דגם המשנ”ב לא מיירי אלא בכלי שאין לו תחתית או שתחתיתו הוא חלק נפרד, ואז כשמניח המחיצות מייצר כאן מחיצות דכל עוד שהם באויר אין מחיצה עד שהונחו, אבל כלי שיש לו תחתית שמא בזה לא מיירי, אבל לא שייך לומר כן בל’ המשנ”ב דהרי מיירי בחבית שהוא כלי שבלי תחתית קבועה אינו שייך.

ועכ”פ יש לדון במי שמחזיק השטריימל בידו ואז מניח הכיסוי, דלכאורה בזה ממ”נ אם נחשב שיש כאן מחיצות הרי מחיצות אלו הניח קודם שבת, שהרי מחיצות אלו היו קודם לכן, ואם נחשב שכשמחזיק באויר אין מחיצות א”כ לאו מידי קעביד עכשיו והרי זה כמו גג עראי ללא מחיצות לכלי שאין בו איסור כלל (עי’ במשנ”ב סק”כ).

ולכאורה זהו הפתרון לבעיה זו שיחזיק השטריימל בידו ואז ממ”נ יוצא גם דעת המשנ”ב.

ולגוף דעת המשנ”ב יש שהעירו שאינו ברור שכלי שדרכו לטלטלו ממקום למקום החמיר בזה המשנ”ב (עי’ בספר השבת בתפארתה סוף הלכות אהל), ואמנם הגרח”ק בדעת המשנ”ב נקט שלא חילק בין כלי כזה לשאר כלים (הובא שם), ומ”מ אפשר דסברא הנ”ל בס”ה חזי לאיצטרופי כאן בתוספת לעיקרי הספקות בסוגי’ שכבר יש בהם ס”ס וכדלהלן:

דהנה דעת הראב”ד והרשב”א שאין אהל בכלים כלל ולא נאמר איסור זה, ואף שחשש המשנ”ב להלכה לדעת השו”ע מ”מ נקט שאין למחות במקל בזה, ומלבד זה יש גם דעת החזו”א שהקל לגמרי בכלי קטן שהניחו בשבת, וכמו שנתבאר שדעת המשנ”ב אם נקבלה כפשוטה היא צריכה ביאור (וגם הקצה”ש סי’ קכ סקי”ב כ’ כהחזו”א ודלא כהמשנ”ב), ובב’ דעות הנ”ל (דהיינו דעת הראב”ד והרשב”א בצירוף דעת החזו”א) סגי בזה שיש כאן ס”ס בדרבנן להתיר אפי’ במניח השטריימל ומכסה אותו שם, ועי’ השבת בתפארתה שם בשם הגרח”ק, וכמו שנתבאר שיש עוד ספקות נוספות דגם המשנ”ב גופיה לא ברור אם דיבר על כלי שדרכו לטלטלו ולהזיזו וגם לא ברור שדיבר על כלי שמטלטלו עם מחיצותיו ואף שב’ צדדים הללו יותר נראה שבאמת אין חילוק מ”מ יש להוסיף ולצרף ענין זה.

[ובשולי הדברים אציין עוד דהנה גם להמשנ”ב סקמ”ח דמחמיר כשמצדד החבית כשהיא פתוחה ואז מניח עליה גג (וז”ל שם, היכא שמטלטלה ממקום זה להעמידה במקום אחר ושם מכסה אותה אסור בכל גווני דהוי ע”י העמדתו כאלו עושה המחיצה עם הכיסוי ביחד ע”כ), ולפי הגדרת המשנ”ב בסקי”ח לענין מיטה שמניח עליה גג ויש לה מחיצות דבזה ג”כ מותר אם המחיצות כבר היו מקודם, וצל”ע מה הגדרת היו מונחים מקודם, דיש מקום לטעון שהפסק ביניהם מועיל ג”כ ועכ”פ גם אם הפסק והיסח הדעת גרידא אינו מועיל אבל עדיין יש עכ”פ מקום לומר שאם כשהניח המחיצות לא היה על דעת להניח אחר כך הגג סגי בזה, וא”כ בשטריימל כשהניחו מתחילה על מקומו ורק אחר כך רצה ליתן עליו כיסוי יש מקום לטעון שאינו בכלל זה, אולם בסקי”ז הזכיר המשנ”ב שלא אסרו וכו’ אלא כשעושה המחיצות שתחתיו בשבת וכו’, וכן הזכיר לשון זו עוד ב’ פעמים בשעה”צ שם שהענין הוא שעשה המחיצות בשבת, וצל”ע בזה, ואולי חזי צד זה לאיצטרופי עם שאר הצדדים דלעיל.

ושו”ר שכ”כ בשלחן שלמה ס”ק כד אות ה לגבי הך חומרא דחבית דהמשנ”ב הנ”ל וכתב שכן משמע בשעה”צ סקל”א דאם כשהניח החבית לא היה על דעת לכסותה שרי אח”כ לכסותה].

ולכן לסיכום כשמחזיק השטריימל ביד ואז מכסהו לכאורה אין חשש זה כלל, וגם כשמניחו על השלחן ומכסהו יש הרבה צדדים לצרף בזה כדי להתירו וכשהניחו על השלחן שלא על דעת לכסותו יש ג”כ צד גדול להתירו.

ויש לציין בזה עוד פתרון, דמבואר בהרבה אחרונים (גר”ז סי”ט ובא”ח שנה ב’ שמות י’ וכה”ח סי’ שטו סקע”ד, ועוד) דלגבי כיסויי כלים אם מכסה אותם בכיסוי המיוחד להם (עכ”פ אם יש בית אחיזה) אין איסור כלל, ועי”ש בהגר”ז שחילק בין מגופת חבית שמיוחד לו לבית כיסוי חבית, [ויש להוסיף דלכאורה אפשר להביא לזה ראיה ממה שכתב המשנ”ב סי’ שטו סקמ”ח בשם החי”א דבסעודות גדולות שמניחים השלחן על החביות יש להזהר וכו’ ולמה לא קאמר בפשוטו לכל מי שמזיז החבית ומכסהו, אבל יש לומר הטעם שנקט הנחת השלחן על החביות משום שכיסוי החבית מותר], ולפ”ז בשטריימל אין איסור אם מכסה אותו בכיסוי המיוחד לשטריימל אם נימא דהוא כיסוי המיוחד לו כמו מגופת חבית (אבל אינו מוכרח כלל דמגופה הוא קבוע בזמן וגם אין לכיסוי שטריימל בית אחיזה וצל”ע).

דעת התוס’ בברכות (מ ע”ב ד”ה ואמר) דאלהי אברהם מלכות שהמליך העולם במלכותו, ובמטה משה שמונ”ע סי’ קכ שהביא עוד דעה דהאל הגיבור והנורא מלכות, ועי’ תוס’ הרא”ש ברכות יב ע”א, וכ”כ הטור סי’ קיג ע”פ התוס’ שם והרא”ש פ”ו סי’ כג דא”צ דוקא מלך העולם, דקי”ל בר”ה לב ע”ב שמע ישראל וגו’ ג”כ מלכות, אולם בכלבו סי’ יא ורוקח סי’ שסג אי’ דאין אומרים מלכות בשמונ”ע, והמשנ”ב סי’ ריד סק”ב הביא רק תירוץ הרא”ש וציין דיש בב”י עוד תירוצים.

נמצא דלא מיבעיא להסוברים שאין מלכות בשמונ”ע לא דילג על דבר המעכב הברכה, אלא דגם להסוברים שיש מלכות בשמונ”ע לא דילג דלא זו המלכות, אלא המלכות היא אלהי אברהם או האל הגדול.

ומכיון שהזכיר אברהם יצחק ויעקב שהם עיקר הברכה כדדרשי’ במגילה יז ובר”ה לב מנין שאומרים אבות, א”כ סגי בזה, ואע”ג דלא אמר אבותינו אברהם יצחק ויעקב אלא רק אברהם יצחק ויעקב לחוד אפשר דסגי בזה, דבדוכתי טובא נזכרו אברהם יצחק ויעקב בלא התואר האבות, ומוכח וניכר בדבריו מה הוא אומר, והנוסח אינו מעכב כמו שמצינו דבבריך רחמנא יצא בברכה ראשונה של בהמ”ז וכמ”ש המשנ”ב בסי’ סח שהנוסח אינו לעיכובא בדיעבד.

(ולענין וזוכר חסדי אבות יש מקום לומר דבזה אינו יוצא, דיש מקום לומר שהזכרת האבות צריך להיות דרך שבח דדרשי’ לה מדכתיב הבו לה’ בני אלים וכתיב בהדיה הבו לה’ כבוד ועוז, ואע”ג דסיפא כבוד ועוז נדרש לענין קדושת השם (דהיינו ברכת אתה קדוש) מ”מ יש מקום לומר דדבר הלמד מעניינו שגם בני אלים דהיינו אבות) צריך להאמר דרך כבוד ולא הזכרת האבות בלבד).

אבל יש מהאחרונים שסוברים דבברכה ראשונה כל תיבה מעכבת הכונה וגם האמירה, למרות שהיא דעה מחודשת והדעה העיקרית היא שיצא שכך היא הפשטות הפשוטה, וכמו שנקטו הגרח”ק והגר”י שפירא (ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב גבי ברכת אבות שהביאו שם הרבה מ”מ בזה), אע”ג דבהביננו אין מקצרין ברכה ראשונה הוא הדין דכל ג’ ראשונות וג’ אחרונות אין מקצרין אף דשם ודאי יצא בלא אמירת כל התיבות, דהרי אם אמר שלום רב בשחרית במקום שים שלום אינו לעיכובא כמש”כ בבה”ל סי’ קכז ופשוט, ולא למדו המחמירים להחמיר באבות אלא משום דכוונה מעכבת בו ולמדו מזה שכל התיבות מעכבות אף שהוא מחודש מאוד וכמו שנתבאר (וגם בנוסחאות יש חילוקים גם בברכה ראשונה בתיבות בין נוסחאות חדשות לישנות גם בברכת אבות, וחזי’ שלא הקפידו בכל תיבה כמו במקרא).

ולכן מעיקר הדין אינו מחוייב לחזור מ”מ מכיון שיש דעה כזו שהחזיקו בה כמה רבוותא וגם הובאה שמועה כזו בשם בעל המשנ”ב לכן טוב לחוש לזה ולהתפלל נדבה על תנאי אבל מאחר שהדעה העיקרית שאינו חוזר לכן צריך לכוון ולחדש בה דבר, דבספק הנוטה לפטור כך הדין כמבואר בזה במשנ”ב סי’ קח.

השלמה לתשובה על מי שלא אמר אלהינו ואלהי אבותינו בשמונ''ע אם יצא ידי חובה

ובירושלמי ברכות פ”א ה”ב אי’; מה שמפסיקין לק”ש ואין מפסיקין לתפילה דתפילה בעי כונה ואילו ק”ש רק ג’; פסוקים, ויש שלמדו מזה דבתפילה בעי’; לכוון בכל התיבות בברכת אבות.

ולא זכיתי להבין הראיה בזה, דהרי בירושלמי כאן לא נזכר כלל ברכת אבות.

ועוד הירושלמי מיירי במי שיכול להתפלל בכונה ובא לבטל מעצמו הכונה בתפילה על ידי מעשה שבא לעשות והרי ודאי גם להבבלי בברכות לד ע”ב אם יכול לכוון לבו בכל התפילה צריך לכוון בכל התפילה, משא”כ ק”ש מעיקר הדין אמרי’; דאמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה וכו’;, והטעם משום שבתפילה מדבר עם המלך עי’; בסי’; צה, ולכן מחוייב לכתחילה לכוון הכל עכ”פ אם יכול.

וכה”ג עי’; במשנ”ב סי’; צט החילוק בין ק”ש לתפילה לענין שתה יין.