איסור והיתר

אקדים ואומר שאיני יודע כלל מה הוא המקרה ומה הם פרטי המקרה שעליו שאלת ואין כאן כוונה להורות או להתערב בפרטי המקרה, אלא רק להשיב על השאלה בלבד.

ואקדים ואשיב לכת"ר שהתשובה דלהלן היא רק מחמת שאיני מכיר המקרה ששאלת כלל, ואני משער שהמעשה לא היה, אבל לו יצוייר שמדובר על מקרה שקרה לא הייתי רושם בזה תשובה לכת"ר כלל.

הנה עצם מה שעברו כמה שנים משמע שבמקרה שאסור אינו מועיל כדתנן ביבמות כו ע"א ונפסק בשו"ע אה"ע סי' יב ס"ג שרק אם השתנה דבר בינתיים כגון שנישאה האשה לאחר בינתיים ונתאלמנה או נתגרשה אבל עצם מה שעבר זמן אינו מועיל.

אבל לגוף השאלה אם מה שייעץ לה חכם בשלום בית אם יש בזה משום לזות שפתים, הנה אם ידוע באיזה דרך שהייעוץ היה רק להשים שלום ולמנוע גירושין והיא בכל זאת החליטה על דעת עצמה להתגרש א"כ ודאי שאינו דומה לדברים הנזכרים ביבמות שם ובאה"ע סי' הנ"ל (וצ"ע אם האידנא שמצויים הטלפונים ושאר המכשירים עדיין יש מקום לטעון כן ומ"מ התשובה כאן אינה למעשה כמשנ"ת).

ומאידך גיסא אם ידוע שיעץ לה החכם להתגרש והלך ונשאה הרי כ"ש שיש בזה משום לזות שפתים, דהרי כאן אמר לה להדיא שתתגרש ולא גרע מאם אסר את האשה על בעלה משום נדר שאסור לה לישאנה אחר כך, והוא גם כ"ש מדין דאם גירשה וארגיל קטטה בהדי אשתו דיש לזות שגירש את אשתו כדי לישא את האשה שאסר על בעלה וכ"ש אם הרגיל את הקטטה של האשה שנושאה עכשיו עם בעלה הראשון כדי שיגרשנה דיש בזה לזות שפתים, (ואמנם עיקר הכ"ש הוא באופן שאמר לה שלדעתו נכון לה להתגרש שאז אמר לה דבר שאינו אמת ודמי לחכם שאסר על בעלה בנדר שלא כדין, אבל אם אמר לה להדיא שתתגרש כדי שישאנה בלאו הכי הוא מגונה,  ואינו שייך לניד"ד לענין לזות שפתים, ועי' בחו"י סי' קצו שאין לצאת לשידוכין מי שבתהליכי גירושין, והובא בפת"ש אה"ע סי' קמג סק"י).

ויש להוסיף דדעת הרמב"ן והרשב"א באיסור נטען על השפחה ונשתחררה או הנכרית ונתגיירה הוא שמא יאמרו שנשתחררה או נתגיירה בשבילו והוא ג"כ דומה לכאן יותר.

ומסתמא שעיקר השאלה היא באופן שאין ידוע מה היה בדיוק הייעוץ (עכ"פ לחלק מהאנשים ואיכא דידע בהאי ולא ידע בהאי) ובד"כ ייעוץ הוא ליתן שלום ולא להתגרש אלא שאם ישאנה שאלתך כנראה אם יש לחשוש שיטענו שהחכם המליץ לה להתגרש, והנה מהמקרים שנזכרו בגמ' ובשו"ע איני יודע אם יש ראיה ברורה לגבי שאלה זו, דהרי עיקרי הדברים שנזכרו שם הם באופן שידוע מה אמר ולא בספק, וגם מה שנזכר הנטען וכו' היינו שלכה"פ יש קול או רינון של לעז שטוען שהיה מעשה, משא"כ כאן שעדיין אין קול כזה, ויתכן שיש לדון בכל אופן לפי הענין (וכמובן במקרה ששאלת שהחכם כשניסה להסדיר שלום בית ניסה לשלוח את האשה לחכם אחר לשלום בית יש מקום לומר שהיא ראיה שניסה לעשות שלום בית, ובאופן שניסו יחד ב' החכמים לעשות שלום בית עי' בשו"ע ורמ"א ועה"ש שם לענין אם יש ענין להחמיר חשדא בתרי חכמים במקום שמעיקר הדין א"צ תרי).

ומ"מ לשי' הרמב"ן והרשב"א דלעיל אולי הוא ג"כ רק בטענת ספק, אבל יש לדחות דשם מ"מ יש טענת ודאי שנכבש על השפחה וממילא רגליים לדבר שמחמת זה התגיירה משא"כ כאן בניד"ד שהכל הוא ספק.

ויתכן שהכל לפי הענין.

ששאלת שאחר הייעוץ לשלום בית כשהחליטה להתגרש שאלה על ענייני גירושיה הנה אם הכל היה בפני עדים שכבר גמרה דעתה להתגרש ושואלת דיני גירושין יש מקום לומר דאין בזה לזות שפתים, ומאידך במתני' ביבמות כה ע"ב תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד, ומשמע דאם נתגרשה בפניו לא ישאנה אם היה ביחיד, וא"כ יש מקום לומר דאם רק השיב לה דיני גירושין ג"כ חשיב כמו נתגרשה בפניו, ומאידך אינו מוכרח דיש לומר דוקא אם סיים הגירושין החמירו בכה"ג, ומאידך יש גם מקום לדחות דדוקא מיאנה או שחלצה בפניו אסורה כיון שצריך את הב"ד מעיקר הדין, משא"כ בגירושין דמעיקר דינא דגמ' לא כל דמגרש בבי דינא מגרש לא חשיב שהחכם פעל את הגירושין ולכן אפי' ביחיד שמא לא יהיה איסור, וגם לא דמי להעיד על גירושין דכאן הרי היתה יכולה לילך לחכם אחר שילמדה דיני גירושין.

ויעוי' בפי' הר"א מן ההר ביבמות שם שדן לגבי נדר שאין אדם יכול להתירו והביא ראיה דגם בזה אם לא הצליח החכם להתיר לא יישאנה והראיה דמיאנה או שחלצה בפניו אע"ג דאין עושה החכם דבר שמחמת זה היתה אסורה עליו לולא שיש כאן שלושה, הלכך גם בנדר שאין אדם יכול להתירו איכא אינשי שסברו שהחכם היה יכול להתירה אם היה רוצה עכ"ד בקיצור.

ועדיין צ"ע דלכאורה אין הנידון דומה לראיה, דהרי טענה זו שאם היה רוצה החכם היה מתירה אולי שייך עדיין בנדר אבל מה תירצת לענין מיאנה או שחלצה בפניו.

ולכאורה משמע מזה דאה"נ אנשים יטענו שאע"פ שהמיאון או החליצה היתה מדעת האשה מ"מ אם היה רוצה היה מונע את זה.

והמעיין בלשונו יראה דמה שכ' שם דאיכא אנשי דאמרי שהיה יכול להתירה [לבעלה] אם היה רוצה היינו גופא באופן שמיאנה או שחלצה בפניו.

ויש לדון עפ"ז בענייננו בין בנתגרשה בפניו ובין בהיה מלמדה דיני גירושיה דיש לחכוך משום לזות שפתים משום אינשי דאמרי שהיה יכול להתירה לבעלה אם היה רוצה, ומה שהיא רצתה למרות הכל משמע מדבריו שאינו מועיל.

ועי' גם בערוך לנר על המשנה שם שנתקשה מאי קעביד במיאנה או שחלצה בפניו וכתב דמאחר דמשיאין עצה ההוגנת א"כ יש חששא שהוא יעץ לה למאן או לחלוץ כדי שיישאנה.

אולם הוכיח מהתוס' בגיטין סז ע"א ד"ה דיבורא דהנידון במיאנה או בחלצה בפניו הוא אם סמכי' על דיבורו שאומר שמיאנה או שחלצה בפניו.

והיוצא מזה דלפ"ד הערל"נ בתחילת דבריו א"כ פשיטא דאחר ייעוץ כזה אסור וה"ה אם נתגרשה בפניו, אולם לפי מה שהביא מהתוס' בגיטין אין ראיה בנד"ד לעניינו.

אמנם לכאורה פשטות השו"ע בבאה"ע סי' יב ס"ב לא משמע כהתוס' בגיטין דהנידון מצד לסמוך על דיבורו וא"כ הוא כתחילת דברי הערל"נ ור"א מן ההר ויל"ע.

ובאמת יעוי' בבאר היטב סק"ה מה שדן שם לענין נתגרשה בפני ג' ומה שהביא שם בזה בשם הרשד"ם סי' צ ומשמע דלכל הצדדים אם נתגרשה בפני יחיד אינו יכול לישאנה וכן יוצא בחשבון לפי דברי הפרישה סק"ו (שציין הבאה"ט שם) עי"ש.

ויש להוסיף על כל הנ"ל שי' רמב"ן ורשב"א לגבי גיורת שנתגיירה אחר שנטען עליה דהחשש שמא נתגיירה בשבילו, וממילא כאן יש לחשוש שמא נתגרשה בשבילו, ואע"ג דשם יש יותר רגליים לדבר כיון שנטען עליה מעיקרא, מ"מ גם כאן יש מקום לטעון דיש רגליים לדבר כיון שמתחילה ידוע שסייע לה בענייני גירושה ולבסוף נשאה, והוא מגונה מאוד ליקח אשה מבעלה שמחמת זה אסרו אשה שאסר החכם עליה מחמת חשש זה.

היוצא מזה דלכאורה אדם שסייע לאשה להתגרש יש בזה משום לזות שפתיים.

וצ"ע בכ"ז למעשה.

אם קנו כלי חדש להרבה פוסקים אינו אסור בהנאה מעיקר הדין כיון שלא נעשה לעבודה וכך הכריע הרמ”א, ויתכן שיש שהחמירו בזה, ואם קנו כלי משומש משמע בש”ך ועוד פוסקים אי’ שיש להחמיר (וגם בכלים שאינם לכבוד מחמיר שם) מספק שמא עבדום, ויש שהקילו גם בזה.

ואם היא צורה אקראית של הצטלבות שלא למטרת צורת צלב כלל אין בזה איסור מעיקר הדין וכאן בא”י החזו”א לא החמיר בזה.

מקורות:

לענין שתי וערב של צלב ממש יעוי’ מ”ש רמ”א סי’ קמא ס”א על שתי וערב שאם נעשה להשתחוות לו דינו כצלם ואסור בלא ביטול (היינו ביטול ע”ז לפי דיני ביטו ע”ז כדין) אבל אם נעשה לנוי ולזכרון מותר בהנאה, וראה גם בקצש”ע בהשמטות, ועי’ בתשובתי [ד”ה תמונות צלמים עתיקות שנמצאים בספרי ארכיאולוגיה האם מותר להחזיקם ולהסתכל בהם] שדנתי לגבי שתי וערב.

ודברי הרמ”א הנ”ל מיוסדין על כמה ראשונים דכ”א במרדכי (דפוס קושטא הובא בד”מ שם ובהרבה דפוסים נשמט כנראה מחמת הצנזור) בשם הראבי”ה סי’ אלף נא והביאו גם התה”ד סי’ קצו, וכ”כ ריטב”א ע”ז מב ע”ב דצורות שתי וערב על כלי כסף מותרות דהדבר ידוע דלא פלחי לכלים הללו וכעי”ז במאירי שם, וכן בברכ”י שם סק”ז בשם הרב בית דוד ס”ס עד לענין שתי וערב במטבעות של כסף שהוא לנוי בלבד, וכן נקט באג”מ יו”ד סי’ סח לענין בולים שיש עליהם שתי וערב דמעיקר דינא חשיב שאינו עבודה זרה ואע”פ שלא פירש דבריו יש להעמיד דבריו כדלעיל שנעשה לנוי בלבד ולא לעבודה.

ומאידך גיסא אם נעשה לכבוד הע”ז או מטעמי דת הרי הוא אסור בהנאה, וכמבואר ברמ”א שם שאם עשוי להשתחוות אסור.

והר”ן בע”ז יח ע”ב מדה”ר הביא דברי הרשב”א ששתי וערב הנמצא ע”ג כלים אסורין בהנאה והר”ן גופיה רצה לטעון דצלמים של גוים שבינינו לא נעשו לע”ז כלל, ועי’ בש”ך שם שהביא דבריהם של הרשב”א והר”ן וכן הביא שם גם דברי רבינו ירוחם שכ’ ב’ צדדים והחמיר מספק בכלי שנמצא (כלומר שמצאו את הכלי), וכן נקט בש”ך שם להחמיר גם בשתי וערב הנמצא מספק שמא עבדוהו ולא הותר אלא בידוע שלא נעבד, וכן נקט באבקת רוכל שם כדעת רשב”א [המובא בר”ן שם] דצורת שתי וערב דינה כצורה הנעבדת, ונקט דהר”ן לא הכריע דלא כהרשב”א וכן נקט דהלכה כהרשב”א שהוא רב גדול ומפורסם שהכריע לאיסור כנגד ספקו של החכם הנזכר ברי”ו.

וצ”ע דברי הש”ך דלפו”ר משמע דפסק זה של הרמ”א אינו סותר דברי הרשב”א והרי”ו והכרעת הש”ך גופיה להחמיר בשתי וערב, וצ”ע.

ואולי באמת הש”ך בא בזה לחלוק על הרמ”א אחר שביאר דבריו באר היטב אבל הוא דחוק מאוד.

ויתכן לומר דהש”ך מפרש דברי הרמ”א בכלי חדש שידוע שלא היה בשימוש מעולם מאז שנוצר על ידי הגוי ובכה”ג שהגוי מוכר כלי חדש עם צורת שתי וערב לנוי בזה מסכים להקל שודאי לא עבדוה ואילו הצורה עצמה נעשתה לנוי, ורק אם כבר היה בשימוש בידי גוי חיישי’ שמא עבדו בינתיים, ועי’ בתה”ד סי’ קצו הסתפק בשתי וערב שבבגדי כומרים אם הוא לנוי או לע”ז (אבל הסוברים שגם במטבעות שייך סברת ראבי”ה ודאי לא מסכים לזה הש”ך).

ולפ”ז גם בשו”ת אבקת רוכל אינו בהכרח סותר דברי ראבי”ה ושאר הנך רבוותא שהתירו עצם שתי וערב שנעשה על גבי כלי אלא רק מיירי בכבר היה בשימוש על ידי גוי, כמו דמיירי התם במטבעות שבאו מגוי שכבר היו בידו, וכן הר”ן שם דמיירי בדבר הנמצא שבזה יש לחשוש שכבר היה בשימוש בגוי ועבדו ורק בזה הכריע האבקת רוכל דלא כהר”ן, אבל באופן שרק נוצר על ידי גוי לנוי ועדיין לא עבדו שמא לא מיירי האבקת רוכל, ולפ”ז יתיישב גם מה שרצה האבקת רוכל לטעון איסורא לדבר זה גם בדעת המרדכי בעוד שהמרדכי סובר כהראבי”ה.

אבל באמת מסתימת האבקת רוכל שכ’ דצורה ההיא היא צורה הנעבדת משמע שבא להחמיר בכל גווני וצ”ע, וא”כ מה שהזכיר שם המרדכי יש לומר דהוא לא לכל עניין הנידון שם דלא הזכיר דבריו אלא לענין מכירה כמבואר שם אבל לענין הנידון אם צורה זו אסורה או לא, לא נחית בזה לדעת המרדכי, וע”ע שו”ת רדב”ז ח”ח סי’ קיז שיש אחד מן החכמים בצפת שנזהר שלא לקחת בידו מטבעות שיש עליהם צורת שתי וערב ועי”ש מה שכתב דעתו בזה.

ובשו”ע או”ח סי’ קיג ס”ס ו החמיר בהשתחוואה כשעומד בתפילה כשיש בפניו שתי וערב שלא ישתחוה, ויש לומר דמיירי בדבר הנעבד ועכ”פ באופן המסופק שאסור גם כנ”ל כמו שנתבאר בשם הש”ך, אי נמי התם יש להחמיר יותר שלא יראה כמשתחוה לע”ז דחשש זה שייך גם אם השתי וערב מעיקרו לא נעשה לע”ז אלא לנוי בעלמא.

ואם דבר שיש בו שתי וערב שנעשה לנוי שאינו אסור בהנאה אם הוא מותר למצוה או לא הוא עוד נידון בפני עצמו ולא אכתוב בזה כעת.

לענין צורת שתי וערב שנעשתה באקראי ואין מכוונים כלל לצורת הצלב אפי’ לא לנוי, אמנם איסורא מן הדין לית בזה אבל בב”י או”ח סי’ לב משמע שהוא גם דבר שאינו טוב לעשות כן, ולכן ביטלוהו ממה שהיה מלפנים צורת שתי וערב מאחורי קשר של תפילין כמבואר שם ולכך עשו איזה תיקון בזה (ויש כמה אופנים של תיקון בזה, עי”ש בב”י בדברי הר”י אסכנדרני מחד גיסא ויש עוד פתרון אחר שהובא בזה, אבל בקשר של הגאונים שם יוצא שתי וערב מאחוריו כגון בקשר השימושא רבא, ויש לציין דגם לפי הצד שצורת הקשר היא לעיכובא כדמשמע באו”ז בשם ה”ר שמחה, מ”מ שינוי כזה לא חשיב שינוי אי נמי דהעיכובא הוא רק מצד הנוייהן לבר אבל הצורה בפנים של הקשר בפנים שמא לכו”ע אינה מעכבת), והסטייפלר טרח הרבה להזהר בזה כמובא בספר תולדות יעקב בהרחבה, אבל בשם החזו”א הובא שכאן בא”י שאינו מצוי בינינו הע”ז הזו אין חשש כ”כ בשתי וערב גרידא שלא נעשה לשם ע”ז.

וכמו שהובא על הגרח”ק (להדבק בדרכיו עמ’ רמח ומנחת תודה עמ’ שכט) ששאלוהו בטעם מה שהקפיד אביו כ”כ על ענין שתי וערב וכו’, והשיב הגרח”ק כי בחו”ל מאד הקפידו על כך, והובא שם שפעם אמו (אחות החזו”א) קנתה מפה ואביו אמר שתוריד את זה ותחזיר כי היה שם שתי וערב, ושאלה להחזו”א, והשיבה החזו”א שכאן בארץ לא כל כך מקפידים על כך אבל אם אבא ביקש את צריכה להוריד את זה עכ”ד.

לענין מה ששאלת מה הגדר של שתי וערב, הנה לפי מה שמשמע בתולדות יעקב שם מהנהגת הקה”י בזה משמע שכל הצטלבות של ב’ חוטים יחד וכיו”ב היה נזהר בזה, וכן במנחת תורה שם הובא שעד כדי שראו פעם על הכביש מצוייר כעין שתי וערב אמר שהיה לוקח כלי ומשייף את הכביש, אבל כמובן שכ”ז הוא מידת חסידות של מיאוס הע”ז של אל תפנו אל האלילים ואינו מדינא.

ופ”א הזדמן לי להיות במקום שבוחנים על החומר הנלמד ובודקים את התשובות בעזרת בדיקת מחשב והיה צריך ליצור כעין שתי וערב על התשובה הנכונה ואחרת לא היה המחשב יכול לבדוק את התשובות, והערתי להם ע”ז מדברי הב”י הנ”ל ומהנהגת הקה”י הנ”ל.

וידוי לא מועיל בלא קבלה לעתיד כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' תשובה ה"ג ואף איסורא אית ביה כשאדם מתודה בעצמו בלא קבלה לעתיד כמ"ש החי"א בסוף כלל קמג, וכמו שאנו אומרים בנוסח ועל חטא שמזכירין גם על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה, ולכן אין שייך וידוי מדין זכין דהרי חולה זה לא קיבל על עצמו שלא לחטוא עוד, ועוד דוידוי גופיה אינו רק זכות דיש בו הרי גם חובה בין מצד הקבלה לעתיד ובין מצד ההודאה בחטא, ואע"ג שהוא מחוייב בלאו הכי מ"מ הרי הוא נהג בזה כמו שאינו מחוייב עד עכשיו, ועוד דהרי אם החולה ירצה רק וידוי בלא קבלה לעתיד יש כאן רק חובה ולא זכות כמבואר בהנ"ל בשם החי"א וממילא אין חבין לאדם אלא בפניו.

ויש לציין דלגבי גיטין בשכיב מרע מצינו דיש אופנים דאמרי' זכין עי' רש"י יבמות קלז ע"ב, וכן לגבי בעיגון מחמת שמד בגט יש אופנים דאמרי' זכין כמ"ש בתה"ד סי' רלז ושו"ע, ועי' אה"ע סי' קמ ס"ו ובבהגר"א סקי"ג, ולכן היה מקום לומר דגם כאן היה שייך זכין, אבל למעשה א"א להתייחס לזה כיון דעיקר מעשה התשובה הוא העקירה מן החטא כמבואר ברמב"ם שם, וביתר דגש בהנהגות הר"ח מולוז'ין וכמדומה שבחלק מהנוסחאות הוא שם בשם הגר"א, ובהרחבה בבית אלהים להמבי"ט, והרי כאן חסר עיקר מעשה התשובה שהוא העקירה מן החטא שחסר גם החרטה וגם הוידוי ומה מועיל כאן זכין.

וכמו שהבאתי ראיות בתשובה אחרת שאחר שנטרפה דעתו של החולה לא שייך אמירת וידוי.

ובחינוך מצוה שסד מבואר דעיקר מטרת הוידוי הוא לגלות מחשבותיו מן הלב אל הפה שמכיר בחטאו, וכמובן שפה בלא לב העיקר חסר דבפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ועי' בתנחומא ריש בלק דכל החוטא ואומר חטאתי אין רשות למלאך לפגוע בו, וכמובן שהוא דין בחוטא עצמו ואינו שייך לדין זכין.

ואמנם מצינו בכה"ג ביו"כ שמתודה בשביל ישראל אבל שם הוא בשליחותם כמ"ש ומאת עדת בני ישראל יקח וגו' (בר"פ אחרי מות).

וברז"ל מבואר דיש איזה בחינה שהקב"ה משיב את ישראל אליו, כמ"ש בר"ה לב על חי אני וגו' כי אם ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם, וכמ"ש בקידושין ע ע"ב דאילו בישראל כתיב והייתי לכם לאלהים וגו' עי"ש ברש"י ובסוף איכ"ר [איכה ה, כא] עה"פ שובו אלי ואשובה אליכם עי"ש, אבל בכל המקומות הכונה שהקב"ה מזרז את ישראל לשוב אליו ומקרבם אליו לזה ומוליכם בדרך ישר אבל לא שעושה התשובה במקום ישראל.

ואיני מדבר אלא מצד הדין אבל ודאי שאין למחות במי שאומר וידוי כזה מצד מהיות טוב או מצד מנהג שכן אין שום הפסד בזה.

ובמקרה שהחולה שומע בודאי שיש לומר לו הוידוי כמבואר בפוסקים גם אם אינו מגיב.