העת הראוי לזה הוא קודם חצות מעט ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ואם לא אמר אפשר לומר גם אחר כך, ובמשנ"ב א ט נראה שנקט שזמנה עד הנץ החמה, שכתב שאם הוא קרוב כבר להנץ החמה יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, ...קרא עוד

העת הראוי לזה הוא קודם חצות מעט ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ואם לא אמר אפשר לומר גם אחר כך, ובמשנ"ב א ט נראה שנקט שזמנה עד הנץ החמה, שכתב שאם הוא קרוב כבר להנץ החמה יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, היינו כדי להספיק לומר העיקר לפני הנה"ח, וציין לבאר היטב ונו"כ, והבאר היטב ציין לספר דרך חכמה.

ויש לציין דפשטות דברי הגמ' בברכות ג ע"א לפי אחד מהתירוצים שזמן שהקב"ה שואג כארי בלילה הוא עד זמן שאפשר לקרוא ק"ש, עי"ש, אלא דענין תיקון חצות שם אתיא כאידך תירוץ בגמ' שם כמ"ש באמרי נועם שם.

אולם הבא"ח [וישלח ח] נקט שאפשר לומר עד עה"ש וחלק על האומרים שאפשר לומר עד זמן הנחת תפילין, ועי' בספרו רב פעלים ח"ג סי' ב' שהחמיר יותר עד חצי שעה קודם עה"ש.

לכבוד הרבני המפורסם וכו' כמוה"ר הגאון רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א שלו' רב וכט"ס ע"ד השאלה האם מותר להשתמש בספרים או דיסקים של דברי בדחנות בימי בין המצרים ובימי הספירה, יש לחלק השאלה לג' חלקים, הא' האם מותר כלל לשמוע דברים כאלה, הב', ...קרא עוד

לכבוד הרבני המפורסם וכו' כמוה"ר הגאון רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א

שלו' רב וכט"ס

ע"ד השאלה האם מותר להשתמש בספרים או דיסקים של דברי בדחנות בימי בין המצרים ובימי הספירה, יש לחלק השאלה לג' חלקים, הא' האם מותר כלל לשמוע דברים כאלה, הב', אם מותר בתעניות, והג' אם מותר בימים שאין בהם חיוב אבל מדינא אלא ממנהג.

והנה לעיקר דברי בדחנות שאין בהם טעם ומוסר יעוי' בגמ' בסנהדרין ק ע"ב שאסרו, ואולם יעוי' בנ"י [הבאתי בחידושי על המדה"ג בפס' והאיש משתאה] מ"ש לענין ספר בן סירא באקראי, ועדיין יש לדון בעניין דברי בדחנות גרידא האם הוא בכלל ההיתר הזה או דווקא ספר בן סירא שעיקר הספר הוא מילי מעלייתא וכך הוא רובו כמו שהעיר המגיה לס' בן סירא.

והנה ידוע כמה החמירו חכמים בחומר הליצנות, יעוי' ע"ז יח ע"ב, ואין לטעון דהיינו רק ליצנות מדבר שבקדושה, דיעוי' בספ"ג דמגילה כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא, והיינו גם המתלוצץ משולחן או מכסא הוא בכלל ליצנותא דאסירא לפ"ז, ויעוי' שם בע"ז גם על בוקיון ומוקיון וכו' שהם בכלל ובמושב ליצים לא ישב ואפי' רק שמביא לביטול תורה כמבואר שם.

ואני רגיל לעורר על מה שמביאין לתינוקות התחפושת בפורים של "ליצן" שכידוע שהוא ממושגי הגויים הנזכרים בגמ' שם עי"ש, ולא מבני ישראל המה, ולפי מה שהעירו רבותינו הקה"י והגרח"ק [עי' בס' מנחת תודה] אפי' לא להתחפש ע"ש המן ואחשורוש כ"ש תחפושת זו שהוא חיקוי אמיתי ממש של הליצן של הגויים הקיים עד היום.

ואני רגיל ג"כ לעורר על מה שבעבר היו רשויות שהוקמו והתמנו ע"ד הרבנים ואלו קיימו אירועי פנאי למיניהם שהוא שלא ע"ד הרבנים כלל, ואדרבה ידוע שהי' חברה אחת שמוכרים מיני סרטים הנקראים סרטים כשרים, והזמינו אותם כמה פעמים לב"ד הגר"ש רוזנברג ובד"ץ זכרון מאיר והודיעום שאין זו דרך התורה כלל, והטעם כמבואר בגמ' דע"ז הנ"ל.

ובר"פ אין עומדין בכל עצב יהיה מותר כדפרש"י שם עי"ש, ודאין ממלאין פיו שחוק עי"ש.
וכתיב אמרתי להוללים אל תהולו עי' פסיקתא דר"כ פ' כז אחרי מות.
וכן כתיב ולשמחה מה זה עושה ואמרי' במס' שבת זו שמחה שאינה של מצוה.

והנה לענין המילתא דבדיחותא הנזכר בפ' ערבי פסחים ועוד כבר דנו בזה הראשונים דאין הכונה בדחנות אלא הכוונה דברי תורה המשמחים את הלב, ועי' עוד ברפ"ב דב"ק הוה קמהדר ליה בבדיחותא וכו'.

ואולם יש הגמ' בפ"ג דתענית אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי וכו', עי"ש כל הענין ובגירסאות שם בהגו"צ, ומבואר שמי שהוא עצב אין איסור לומר לו מילתא דבדיחותא לשמחו או להשכין שלו', ומ"מ יש לומר דאין זה מילי דליצנות, ויל"ע הגדר והכוונה של מילתא דבדיחותא המבואר שם.

וידוע ג"כ מש"כ מו"ז הרעק"א ז"ל לענין שמחת חתן שאינו ת"ח שהוא במילתא דבדיחותא, וצ"ל דהכל לפי הענין וכל ערום יעשה בדעת.

ובמאמר המוסגר יש לציין דיש צדיקים ובעלי השפעה המלמדים את צעירי הצאן מוסר ודעת ולא ישמעו להם אם לא יאמרו בדרך צחות וכיו"ב, וידוע מה שאמר מרן החזו"א להגר"ש שבדרון בזה [עי' בספר זקניך ויאמרו לך], ובכה"ג ליכא איסורא כלל כשבא ללמד ד"ת באופן הנצרך לצעירי הצאן.

לענין תעניות יעוי' במשנ"ב שאפי' בקלות מזה החמיר להסיח דעת מן האבילות כגון טיול וכדו', וכ"ש לענין ת"ב שהחמירו הרבה אפי' במלאכה וכל דבר המסיח דעת מן האבלות יעוי' בפוסקים ולכן אין היתר כלל.
אבל לענין ימים שהאבלות מן המנהג אין בכחינו לאסור דברים חדשים ממנהגא.

לענין ההבדל בין ת"ב לשאר תעניות, יש לציין דבת"ב האיסור יותר מהותי ואיסור מוגדר מאילו לגבי תעניות, ובסי' תקמט סוסק"א כ' המשנ"ב בשם החיי"א ולכן אותם האנשים שכשהם מתענין הולכין בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר עי"ש, ובתעניות כל דבר שאינו אכילה גרידא הוא איסור מוסרי ואינו איסור בהגדרות ההלכה מעיקר הדין, דהנה ענין הטיול שהזכירו בפוסקים אם אדם נהנה באקראי תוך כדי הליכתו מטיול פשוט שלא עבר איסור וה"ה גם אם עשה לשם טיול מתחילתו א"א לומר שהגדרת הענין שעבר הוא איסור אלא הגדרה של מעשה מקולקל (ויותר מהגדרת נבל ברשות התורה דהרמב"ן שהוא מעשה שרק אינו ראוי).

ומ"מ יש הדין דמצטער בצרת ציבור, דמש"ה ישב משה על אבן ולא על כסת אחת כדאי' בפ"ק דתעניות, וכן מה שמצינו שם שלא ינהוג אדם עידונים בעצמו, אבל כנ"ל דיל"ע אם הגדרת האיסור הוא להצטער בכל רגע ורגע בתענית, דמה שעשה משה רבינו שלא ישב על כסת אחת הוא לפנים משורת הדין, ומה שמבואר בגמ' שלא ינהוג עידונין בעצמו עיקר דברי הגמ' שלא לפרוש מדרכי ציבור ולהקפיד על הדברים האסורים לציבור ולהרגיש בצרתם, ורק לגבי ת"ב אמרי' בסוף תענית ל ע"ב כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, ומייתי התם קרא שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, ואפי' מלאכה בת"ב גופא משמע דמעיקר הדין אין איסור גמור לעשות מלאכה במקום שלא נהגו כן ממנהגא, בפ' מקום שנהגו עי"ש, ומייתי לה בגמ' תענית שם, ואפשר דתליא בפלוגתא דתנאי בתענית שם, א"נ דהעושה מלאכה ואינו מתאבל בזה כו"ע מודו כיון שמסיח דעתו מן האבלות בפועל, וכמובן דמיירי אע"פ שמתענה ומקונן מ"מ כיון שעושה מלאכתו כבל יום ומסיח דעתו מן האבלות אינו חוזר ורואה בשמחתה.

ויעוי' בערוה"ש ביו"ד סי' שפט ס"ט לענין אבלות שכ' שם שהדבר פשוט שאסור לו בעת אבלותו ללמוד שאר חכמות וכ"ש לקרוא עיתונים וחוברות שלא יסיח דעתו מאבלותו וכ"ש שאם יש בזה עונג בודאי אסור.
ואפי' בלא דברי הערוה"ש יש מקום בלא זה ג"כ לדמות בדחנות ללימוד דברים המשמחים ממש ולאסור יותר מסתם הסחת דעת, ואע"פ ששמחת התורה היא שמחה אמיתי ושמחה זו של הבדחנות היא ריקנית, מ"מ זיל בתר טעמא ששניהם ביטול צער האבילות, מ"מ זה לא נזכר אלא לענין ת"ב, ואילו עידונין הנ"ל פי' המפרשים לענין אכילה ושתיה כנ"ל.

ובגמ' אי' עוד אסור לשמש מיטתו בשני רעבון, והיינו להשתתף בצרת ציבור כדפי' המפרשים שם, חזינן דיש שמחה במצות עונה, ועי' ע"ז ה' א' ומו"ק ט' א', ואעפ"כ אפי' בתענית ציבור גופא מבואר דמעיקר הדין בשאר תע"צ שבבבל (מלבד ת"ב) אין איסור תשמיש כלל, חזינן דהגדרת שמחה בתע"צ אינו הגדרת איסור הלכתי, ומ"מ די בזה לציין הפסוקים בישעי' בהפטרת ואמר סולו דאם מסיח דעתו מתשובה מפסיד בזה עיקר מהות וכוונת התענית ודי בזה וכמ"ש במשנ"ב שציינתי לעיל מהפוסקים.

ולענין בין המצרים מה שכתבו הפוסקים לזכור החורבן בימי בין המצרים ולומר תיקון חצות וכו' ויש שהתענו בכל ימי בין המצרים כמ"ש השו"ע סי' תקנא סט"ז, הלכך כל ערום יעשה בדעת לראות מה דרגתו בזכירת החורבן ומה השפעת דברים אלו עליו, ובודאי מי שנזהר שלא להסיח דעת מן האבילות קדוש יאמר לו, ועי' בברכות ר"פ אין עומדין בכל עצב יהיה מותר וריש לקיש לא מילא פיו שחוק וכו', והוא מענין זכירת צער האבלות בכל ימות השנה וכ"ש בימים אלו.

ואמנם נזכר בגמ' ר"פ החולץ כמה ענייני מיעוט בשמחה ויעוי' בב"י סי' תקנא הביאורים בזה, מ"מ מה שלא נזכר להדיא בדיני המיעוט א"א לחדש מדעתינו לאסור מלבד לומר שאם משקיע עצמו בימים אלו זמן לענייני שמחה הוא דבר מגונה.

שנזכה לראות בנחמתה של ירושלם

הכותב לעיונא בלבד (ולמעשה יש לעש"ח)

שאלה {לכבוד הג"ר ע"מ סילבר שליט"א. ב' ענינים בתחילת משנ"ב. א. כתב המשנ"ב בסי' א' ס"ק ט' 'ואחר התקון שעור משניות קודם לכל דבר'. רציתי לדעת מהו לשון 'שיעור', והאם מצאנו עוד לשון זה. ב. שם ס"ק י"א - 'כתב ...קרא עוד

שאלה

{לכבוד הג"ר ע"מ סילבר שליט"א.

ב' ענינים בתחילת משנ"ב.

א.
כתב המשנ"ב בסי' א' ס"ק ט' 'ואחר התקון שעור משניות קודם לכל דבר'.
רציתי לדעת מהו לשון 'שיעור', והאם מצאנו עוד לשון זה.

ב.
שם ס"ק י"א - 'כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר על נהרות בבל ובשבת וכן בימים שא"א בהם תחנון יאמר שיר המעלות בשוב ה' וגו' וכו'.
ויל"ע לענ"ד, דאע"פ דמיירי הכא בענין חורבן ביהמ"ק וכו', לכאו' היה יותר מתאים להביא דין זה לקמן בהל' ברכת המזון, דהרי מי שיעיין ויחפש דינים הללו שם- לא ימצאם, וצ"ב.

יישר כח
דוד ורטהיימר}

תשובה

‏יום ראשון י"ד אייר תשע"ו

לכבוד ידידי הג"ר דוד וורטהיימר שליט"א

שלום רב

א.
בענין הלשון שיעור על לימוד התורה, מצוי לשון זה בהרבה מקומות, וכמו שכתב במשנה ברורה סימן תלא וז"ל, אבל הלומדין שיעור הלכה בביהמ"ד אחר התפלה מותר דהלא יהא מוכרח בודאי לבא לביתו וכו', וכמו שכתב ג"כ בתפארת ישראל - יכין מסכת אבות פרק ב וז"ל, אל תפרוש מן הצבור.
כלל בזה ה' עניינים א) שלא יפרוש ממנהגי הצבור, וכמ"ש חז"ל אזל לקרתא אזל לנמוסיא [ב"מ דפ"ו ע"ב]: ב) כשמתכנסין לקבוע שיעור לימוד, או להתפלל, או להתיעץ בעסק מצוה או בצרכי צבור, לא יאמר יחליטו הם מה שירצו ואני מתרצה בכך או בכך, רק צריך ליעץ לטובת הצבור ולסייע בכל דבר לעבודת ד' וכו' עכ"ל.
וכן רבים.

הלשון 'שיעור' בדברי רז"ל הוא כינוי למידה ומשורה, אכן במשך הדורות התחילו לקרוא לפרק הנלמד אחר התפילה או לפנות ערב בשם 'שיעור' על שם שיש מידה קבועה ללמוד, (עי' עירובין ס"ה א' על רב אחא בר יעקב, והובא בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו), בדורות יותר מאוחרים החלו לקרוא לכל מעמד מסירת התורה מרב לתלמידים [ובהמשך ג"כ למסירת דברי חול] בין בצורה קבועה בין בצורה שאינה קבועה בשם 'שיעור', במשך התאחרות הדורות עוד - החלו לקרוא לקבוצת השומעים בשם ה'שיעור'.
אך לכל אלו אין קשר לא ללשון המקרא ולא ללשון חכמים.
והנה על שפת העברית נשמעו טענות על מילים שונות שאין להם מקור בלשון מקרא ולשון חכמים, אך יש גם מילים שנשתרשו במשך הדורות שהם ללא קשר ללשון המקרא ולשון חכמים.
ולא הקפידו רבותינו בכל זה.

ב.
באמת איני יודע הטעם מדוע המ"ב הביאו זה בסי' א', אף דשייך בסי' א' מצד האבלות על חרבן בהמ"ק, מ"מ מצד סדר בהמ"ז לכאורה שייך טפי אח"כ, ועכ"פ הו"ל להזכיר זה בתרויהו, [והמ"ב נמשך אחר המ"א והפמ"ג, אבל צ"ע כבר על דבריהם], ואולי לא רצה להזכיר זה בהל' בהמ"ז מאחר ושם בעיקר נזכרו דברים שהם מעיקר הדין משא"כ הכא, או משום שעיקר הטעם של דין זה הוא מדיני תיקון חצות, ולא מדיני בהמ"ז, ובפרט שאחר שכבר הזכיר פ"א לא ראה שוב לטרוח להזכיר דבר שאינו מעיקר הדין, ויצויין שיש מן הפוסקים שהביאו ענין זה בהל' בהמ"ז כמו בערוך השולחן שכתב בהל' בהמ"ז (אורח חיים סימן קפא ס"ט) וז"ל, ונוהגים לומר על נהרות בבל קודם מים אחרונים ובשבת ויו"ט ור"ח אומרים שיר המעלות בשוב וגו' ע"כ, וכ"ה בקצש"ע הל' בהמ"ז סי' מ"ב ס"ה.
ובאמת בשל"ה שהוא המקור לכל הפוסקים בזה כבר נזכר זה בהל' בהמ"ז (שער האותיות אות הקו"ף קדושת האכילה א'), וכן יל"ע מ"ט נקט המ"ב כמה הל' נט"י שחרית בסי' א' דהו"ל להזכירן בסי' ד' בהל' נט"י של שחרית, וכן מ"ט הזכיר השו"ע והנו"כ הל' הפרשיות הנאמרות בשחר בסי' א', דהו"ל להזכירן בסי' מ"ח גבי פרשת התמיד ופסוקי שבת ור"ח, או בסי' נ' גבי איזהו מקומן.
ויל"ע בכ"ז.
ועלה על לבי לומר בזה דבר.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה

שאלה {לכבוד הג"ר ע"מ סילבר שליט"א. ב' ענינים בתחילת משנ"ב. א. כתב המשנ"ב בסי' א' ס"ק ט' 'ואחר התקון שעור משניות קודם לכל דבר'. רציתי לדעת מהו לשון 'שיעור', והאם מצאנו עוד לשון זה. ב. שם ס"ק י"א - 'כתב ...קרא עוד

שאלה

{לכבוד הג"ר ע"מ סילבר שליט"א.

ב' ענינים בתחילת משנ"ב.

א.
כתב המשנ"ב בסי' א' ס"ק ט' 'ואחר התקון שעור משניות קודם לכל דבר'.
רציתי לדעת מהו לשון 'שיעור', והאם מצאנו עוד לשון זה.

ב.
שם ס"ק י"א - 'כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר על נהרות בבל ובשבת וכן בימים שא"א בהם תחנון יאמר שיר המעלות בשוב ה' וגו' וכו'.
ויל"ע לענ"ד, דאע"פ דמיירי הכא בענין חורבן ביהמ"ק וכו', לכאו' היה יותר מתאים להביא דין זה לקמן בהל' ברכת המזון, דהרי מי שיעיין ויחפש דינים הללו שם- לא ימצאם, וצ"ב.

יישר כח
דוד ורטהיימר}

תשובה

‏יום ראשון י"ד אייר תשע"ו

לכבוד ידידי הג"ר דוד וורטהיימר שליט"א

שלום רב

א.
בענין הלשון שיעור על לימוד התורה, מצוי לשון זה בהרבה מקומות, וכמו שכתב במשנה ברורה סימן תלא וז"ל, אבל הלומדין שיעור הלכה בביהמ"ד אחר התפלה מותר דהלא יהא מוכרח בודאי לבא לביתו וכו', וכמו שכתב ג"כ בתפארת ישראל - יכין מסכת אבות פרק ב וז"ל, אל תפרוש מן הצבור.
כלל בזה ה' עניינים א) שלא יפרוש ממנהגי הצבור, וכמ"ש חז"ל אזל לקרתא אזל לנמוסיא [ב"מ דפ"ו ע"ב]: ב) כשמתכנסין לקבוע שיעור לימוד, או להתפלל, או להתיעץ בעסק מצוה או בצרכי צבור, לא יאמר יחליטו הם מה שירצו ואני מתרצה בכך או בכך, רק צריך ליעץ לטובת הצבור ולסייע בכל דבר לעבודת ד' וכו' עכ"ל.
וכן רבים.

הלשון 'שיעור' בדברי רז"ל הוא כינוי למידה ומשורה, אכן במשך הדורות התחילו לקרוא לפרק הנלמד אחר התפילה או לפנות ערב בשם 'שיעור' על שם שיש מידה קבועה ללמוד, (עי' עירובין ס"ה א' על רב אחא בר יעקב, והובא בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו), בדורות יותר מאוחרים החלו לקרוא לכל מעמד מסירת התורה מרב לתלמידים [ובהמשך ג"כ למסירת דברי חול] בין בצורה קבועה בין בצורה שאינה קבועה בשם 'שיעור', במשך התאחרות הדורות עוד - החלו לקרוא לקבוצת השומעים בשם ה'שיעור'.
אך לכל אלו אין קשר לא ללשון המקרא ולא ללשון חכמים.
והנה על שפת העברית נשמעו טענות על מילים שונות שאין להם מקור בלשון מקרא ולשון חכמים, אך יש גם מילים שנשתרשו במשך הדורות שהם ללא קשר ללשון המקרא ולשון חכמים.
ולא הקפידו רבותינו בכל זה.

ב.
באמת איני יודע הטעם מדוע המ"ב הביאו זה בסי' א', אף דשייך בסי' א' מצד האבלות על חרבן בהמ"ק, מ"מ מצד סדר בהמ"ז לכאורה שייך טפי אח"כ, ועכ"פ הו"ל להזכיר זה בתרויהו, [והמ"ב נמשך אחר המ"א והפמ"ג, אבל צ"ע כבר על דבריהם], ואולי לא רצה להזכיר זה בהל' בהמ"ז מאחר ושם בעיקר נזכרו דברים שהם מעיקר הדין משא"כ הכא, או משום שעיקר הטעם של דין זה הוא מדיני תיקון חצות, ולא מדיני בהמ"ז, ובפרט שאחר שכבר הזכיר פ"א לא ראה שוב לטרוח להזכיר דבר שאינו מעיקר הדין, ויצויין שיש מן הפוסקים שהביאו ענין זה בהל' בהמ"ז כמו בערוך השולחן שכתב בהל' בהמ"ז (אורח חיים סימן קפא ס"ט) וז"ל, ונוהגים לומר על נהרות בבל קודם מים אחרונים ובשבת ויו"ט ור"ח אומרים שיר המעלות בשוב וגו' ע"כ, וכ"ה בקצש"ע הל' בהמ"ז סי' מ"ב ס"ה.
ובאמת בשל"ה שהוא המקור לכל הפוסקים בזה כבר נזכר זה בהל' בהמ"ז (שער האותיות אות הקו"ף קדושת האכילה א'), וכן יל"ע מ"ט נקט המ"ב כמה הל' נט"י שחרית בסי' א' דהו"ל להזכירן בסי' ד' בהל' נט"י של שחרית, וכן מ"ט הזכיר השו"ע והנו"כ הל' הפרשיות הנאמרות בשחר בסי' א', דהו"ל להזכירן בסי' מ"ח גבי פרשת התמיד ופסוקי שבת ור"ח, או בסי' נ' גבי איזהו מקומן.
ויל"ע בכ"ז.
ועלה על לבי לומר בזה דבר.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה

שאלה {בס"ד שלו' רב לכב' ידידי ורעי החש' מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, ע"פ האריז"ל יש לנהוג ולומר בימי בין המצרים את תיקון חצות - בחצות היום - רק תיקון רחל. א. האם ניתן לאמרה עם תפילין? ב. עד ...קרא עוד

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכב' ידידי ורעי החש' מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
ע"פ האריז"ל יש לנהוג ולומר בימי בין המצרים את תיקון חצות - בחצות היום - רק תיקון רחל.

א.
האם ניתן לאמרה עם תפילין?
ב.
עד מתי ניתן לאמרה ביום?
ג.
האם אומרים את חלק התחנון בזמן אמירת כמו בערב?
ד.
האם האשכנזים נוהגים לומר כמנהג רוב הספרדים?
לתשובות כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון}

תשובה

בס"ד

אור ל‏כ"ב תמוז תשע"ו

לכבוד ידידי הג"ר אהרן שליט"א

שלום רב

קבלתי בזה את שאלותיך, ואבוא בזה להשיב על הדברים בכבוד רב, אחת לאחת:

א.
אמנם יש מן האחרונים שהביאו מנהג ליתן אפר במקום תפילין לגבי תיקון חצות שבלילה (עי' באה"ט סי' א', וע"ע זה השלחן להגר"ש דבלצקי או"ח סי' תק"ס), אך כמדומה שעיקר שורש מנהג זה הוא בלילה, אבל ביום לכאורה טוב להניח תפילין ולא להפסיד המצוה.
ומ"מ מי שאינו מניח תפילין במשך היום חוץ מק"ש ותפילה כמנהג רוב ישראל, ורוצה להניח לתיקון חצות, לכאורה עדיף שיניח לפני או אחרי ולא בשעת התיקון עצמו, ועי' רש"י בפ"ב דסוכה שאבל מעולל באפר קרנו ואין ראוי לו ליתן תפילין שם.

ב.
מדברי המ"ב סי' א' סק"ט מבואר שאפשר בלילה להשלים גם אחר חצות, ומסתבר דה"ה ביום, אך לכתחילה עדיף לאומרה בחצות ממש ע"ש.
והיינו דוקא בלילה אבל ביום ראה בל' המ"ב להלן שכתב אחר חצות היום, ומשמע דאף לכתחילה האמירה היא אחר חצות ולא בחצות ממש.
וראיתי מובא מהספר כל כתבי הח"ח תש"ן שיחות עמ' י"ט, שהיה החפץ חיים נוהג בימי בין המצרים לומר תיק"ח לאחר חצות היום גם שבשאר ימות השנה לא הקפיד על הנהגת המקובלים לומר בכל לילה תיק"ח.
[מנהג הגרח"ק לומר בכל לילה כמנהג הגר"א].
והטעם מדוע דווקא אחר חצות היום כתב בכה"ח ס"ק רכ"א בשם שער הכוונות כי אז התעוררות הדינים בסוד כי ינטו צללי ערב אשר לסיבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום וכו' ולענין חצות הלילה א"צ להזכירו כי גם בשאר לילות צריך להתאבל על החורבן כ"ש בלילות דביהמ"צ וכו' עכ"ל.

ויש להוסיף עוד דבלילה תיקון חצות היינו משום שזמן חצות ממש הוא עת רצון כמבואר במקובלים ובזוהר (ועיין באמרי נועם להגר"א ברכות ג' א' ומש"כ על הגמ' שם), אבל ביום לא נאמר זה והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר.

א"כ אפשר בודאי לאומרה עד סוף היום.

ג.
עצם מה שכתבת שאומרים רק תיקון רחל אביא מה שכתב החיד"א (בספר יוסף אומץ סי' כ"א) שנהגו לומר בבין המצרים אחר חצי היום תיקון רחל שאומרים אחר חצות לילה שפסוקים אלו מיוסדים על בכיה והספד על חורבן הבית, וכדי שיהיה דבר השוה לכל נפש מסודר.
וכ"כ בספרו מורה באצבע אות ר"ל וז"ל: טוב לומר סדר תיקון רחל בכל יום חול מבין המצרים אחר חצות וכן נהגו בא"י תוב"ב ע"פ כתבי רבינו האר"י ז"ל והוא מנהג ותיקין עכ"ל", ע"כ.
וכ"כ עוד בספרו שם הגדולים (מערכת ספרים, קיצור תקפו כהן).

באופן כללי על אמירת תיקו"ח בכל לילה איני יודע הנהגה ברורה בסדר התיקון חצות, ויש שינויים בין הסידורים האשכנזים לספרדים, ובשער הכונות עצמו אין רמז לפיוטים ורק למזמורים, וכן בסידור בניהו בן יהוידע שיצא לאור ע"י מקובלים מישיבת בית-אל ע"פ ספרי הרש"ש, גם שם לא הובאו הפיוטים אלא רק המזמורים, כמו"כ הגר"ח פלאג'י בכה"ח סי' ג' סל"ז כתב כי החיד"א לא הניח לו לומר קינה מסוימת אלא רק פסוקי הקינות עד ואל תפר בריתך איתנו ואח"כ התנערי מעפר.
כ"ז ביחס לתיקון חצות שבכל לילה, וכל שכן בתקו"ח בימי בין המצרים שאין בידי דבר ברור בזה מצד הדין.
אמנם שהמנהג בכל לילה שהאומרים תיקון חצות אומרים גם הפיוטים [ועיין עוד במאמר הגר"ש דבלצקי בקובץ בית הלל תשס"ט ל"ו].

אך ראיתי בילקו"י השכמת הבוקר סימן א שהעיר שהאומרים וידוי בתפילת מנחה לא יחזרו לומר בתיקו"ח ביום, ועי"ש עוד מה שכתב בסדר אמירת תיקון חצות בימי בין המצרים לאבל, ושמעינן מדבריו שאומרים הפיוטים כ"ש מי שאינו אבל.

ד.
כתב במשנה ברורה סימן תקנא ס"ק קג [והוא מהמ"א סקמ"ה] וז"ל, ובכונת האר"י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה עכ"ל וכ"כ החיי אדם כלל קל"ג סעי' ח'.
אכן בפועל כמדומה שרובם אינם אומרים תיקו"ח וגם לא בוכים חצי שעה וכו', אך בקובץ מבית לוי י"ג תשנ"ח בין המצרים סעי' ה ראיתי שכתב שנוהגים לומר תיקון חצות.
ומ"מ לכו"ע בודאי שטוב מאוד לומר.

וראיתי שכתב בפסקי תשובות (סימן תקנא הערה 5) וז"ל, עיין שע"ת סי' א' סק"ו בשם הברכ"י, וס' חתן סופר עמ' מ' שכן נהגו בישיבה"ק דהחת"ס ואחריו כל הישבה"ק בגלילות ההם, אמנם בדרכי חיים ושלום אות תרנ"ז דלא הוי ניח"ל דאומרים תיקון חצות בחצות היום ברבים והוא דבר המסור ללב בינו ובין קונו ולא בציבור וחבורה, ובשו"ת אפרקסתא דעניא סי' י"ג בשם הגה"ק אמרי יוסף זצ"ל בשם רבותיו דאף כי הוא קבלה מהאר"י ז"ל אנן לא נהיגין כן.
עכ"ד, ולא עיינתי במקורותיו.

ובתשלום הדברים יש לציין דכל הענין אמירת התיקון הוא אינו מצד אמירת המזמורים דוקא, אלא העיקר הוא להיות מצר ודואג ומתאבל על חורבן בהמ"ק וירושלים ומשתתף בצער השכינה הק', ויה"ר שישיב הקב"ה מלכותו עלינו בקרוב.