יעוי' ביו"ד סי' קכב ס"ו שסתם כלים אע"פ שבדיעבד אם בישל בו המאכל מותר משום שסתם כלים אינם בני יומן מ"מ אסור לומר לגוי בשל לי ירקות בקדירתך, ובפתחי תשובה שם סק"ה הוסיף בשם הלבושי שרד בחידושי דינים ליו"ד ...קרא עוד

יעוי' ביו"ד סי' קכב ס"ו שסתם כלים אע"פ שבדיעבד אם בישל בו המאכל מותר משום שסתם כלים אינם בני יומן מ"מ אסור לומר לגוי בשל לי ירקות בקדירתך, ובפתחי תשובה שם סק"ה הוסיף בשם הלבושי שרד בחידושי דינים ליו"ד סי' נח שאפי' אם הגוי עושה מעצמו לצורך ישראל או לצורך אנשי העיר שרובם ישראלים אפשר דאסור, ועל דרך זה יש לדון גם לענין שימוש בכלי שאינו טבול אם יש חשש כזה, שהשוכר חייב בטבילה שהרי השוכר כלי מאכל מחבירו חייב בטבילה כמבואר בסי' קכ ס"ח ובתוס' ע"ז עה ע"ב ד"ה אבל, ואף שבדיעבד אינו אוסר המאכל כמ"ש ברמ"א בסוף הסי' הנ"ל מ"מ יש לדון דגם לגבי הקונה חשיב לכתחילה באופן זה על דרך הלבושי שרד הנ"ל.

ומה שדן שם השו"ע לגבי כלי אומנות יעוי' שם בדבריו שהנידון אינו שייך על כלים שכורים שעוברים מיד ליד אלא על כלי המיוחד לאומן יעוי"ש וק"ל.

ואע"פ שסוכר הוא בד"כ כשר מ"מ יש מערבים בתעשיית השערות סוכר חומרים שונים שאינם בפיקוח כשרות כמו צבע מאכל.

וע"ע שו"ע שם ס"י שכלים ששהו בבית גוי ויש חשש שהדיחן בחמין עם כלים שלו יש בהם ג"כ דין כלים של גוי, ולענייננו שאין יודעים מהיכן שכר את המכשיר ויש הרבה משכירים שאינם שומרים תו"מ, ויש משכירים שותו"מ אבל משכירים מן הסתם לכל מאן דבעי, ממילא יש לדון בזה.

ויל"ע מדברי הרמ"א סי' קכא ס"ה למה בשלחנות ובדבר שתשמישו בצונן אין חוששין מעיקר הדין מחשש זה שמא הדיח בחמין.

ואע"פ שלגבי מרדה יש בפוסקים שנקטו דחשיב דיעבד מ"מ במאכל ממתק שאין בו צורך אמיתי לא חשיב דיעבד, יעוי' בנו"ב מהדו"ק יו"ד סי' לו לגבי קפה בעיר, שכיון שיש קפה ישראל לא חשיב דיעבד, וכן נקט החת"ס בהגהותיו לשו"ע וכן הובא שם דברי הנו"ב בפתחי תשובה סק"ד וביד אפרים.

בע"ה יום ב' לסדר בחקתי ע"ו לכבוד הג"ר הלל גרינולד שליט"א על מה שהקשה כת"ר בדברי הגמ' בסנהדרין סה ע"ב, תנו רבנן מעונן, רבי שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. וחכמים אומרים זה האוחז את העינים. רבי עקיבא אומר ...קרא עוד

בע"ה יום ב' לסדר בחקתי ע"ו

לכבוד הג"ר הלל גרינולד שליט"א

על מה שהקשה כת"ר בדברי הגמ' בסנהדרין סה ע"ב, תנו רבנן מעונן, רבי שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין.
וחכמים אומרים זה האוחז את העינים.
רבי עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות, ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח, לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות, עיקורי קטניות מהיות רעות ע"כ.
ופרש"י למודי ערבי שביעיות - כלומר ערב שביעית למדין ורגילין להיות חטין יפות.
וקשה דהכתיב וציויתי את ברכתי בשנה הששית (ויקרא כה כא), וא"כ בודאי שחיטין של ערב שביעית יפות.

יעויין שם בערוך לנר שכתב, עיקורי קטניות מהיות רעות.
צ"ל דג"כ אערבי שביעיות קאי פי' מי שעוקרים בערבי שביעיות שומרים מהרקבה דאל"כ אין זה מחשב עתים ושעות ואינן בכלל מעונן עכ"ל.
ואפשר דהטעם למ"ש שאי"ז בכלל מעונן, היינו דאם אמר סתם שחיטין של ערב שביעית נאות שרי, דהרי מפורש בתורה וכנ"ל, אלא ודאי דאמר בכה"ג, וגבי עקורי קטניות פרש"י, כלומר העוקר קטנית ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואין מרקיבות.
א"כ מיירי גם הנך דערב שביעית להיות בכה"ג שתלש אותן.

עוד אפשר לומר דזה מיירי שהאדם האומר קא"ל בחו"ל או בשדה של נכרי וכל היכא דאין משמרין שביעית כהלכתה, דבכל הני לא נאמרה מעולם ההבטחה של וציויתי את ברכתי, ורק משום לתא דניחוש קא"ל.

יום שישי י"ח סיון תשע"ו לפי מה החשיבו גיל עשרים במדבר שאלה וצבאו ופקדיהם ארבעה ושבעים אלף ושש מאות וגו' כל הפקדים למחנה יהודה מאת אלף וגו' (ב, ד;ט). כתב רמב"ן, דהא דהדר קרא והזכיר מספר כלל ופרט גבי דגלים, להודיע הנס שמיום ...קרא עוד

יום שישי י"ח סיון תשע"ו

לפי מה החשיבו גיל עשרים במדבר

שאלה

וצבאו ופקדיהם ארבעה ושבעים אלף ושש מאות וגו' כל הפקדים למחנה יהודה מאת אלף וגו' (ב, ד;ט).
כתב רמב"ן, דהא דהדר קרא והזכיר מספר כלל ופרט גבי דגלים, להודיע הנס שמיום שמנו את בני ישראל בר"ח אייר ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו, שהוא כמו עשרים יום עד כ' באייר שנסעו, בכל אותם הימים לא מת אחד מכל העם הגדול הזה, עיי"ש.
ויל"ע, וכי לא נעשה אף אחד מהם בן עשרים בכל אותם הימים.
וכן וכי לא עבר אחד מן המנין את גיל ששים שנה באותם ימים, ויצא מן המנין.

ואי נימא שהנס היה שכנגד אלו שנעשו בני עשרים ונכנסו למנין, בדיוק לעומתם יצאו בני יותר מששים מן המנין, צ"ע, מנא ליה לרמב"ן שלא מת אף אחד, שמא אמנם מתו, ומ"מ נעשה המנין מכוון ע"י אלו שנעשו בני עשרים באותם הימים.

תשובה

המנין היה לפי ראש השנה, דהיינו מי שנעשה בן כ' קודם ר"ה, עיין רש"י כאן ואיתא במדרש במדבר רבה (פרשת במדבר פרשה א), וז"ל, ואם אתה אומר שלא מנו לאותן שיצאו ממצרים שהיו פחות מבן עשרים לא מנו להם עשרים שנה עד חדש ניסן של שנה שנייה אם כן את מוצא בשקלים שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים שקלים יתרים אלא מה יש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים שהוא ראש השנה לברייתו של אדם הראשון ולכך כלל החשבון כך, להודיענו שהרי נכנסו חדש אחד בשנה שנייה לצאתם ממצרים ולא נתוספו אותן של עשרים עכ"ל.

חשיבות הרב לעומת האב ומ"ש המלמד בנו תורה כאילו ילדו

שאלה

ואלה תולדת אהרן ומשה (ג, א).
ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה.
מלמד שכל המלמד, את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש"י).
לשון חז"ל 'כאילו ילדו' משמע, שאינו ממש כאביו שילדו, אלא דומה לאביו, אולם מ"מ אביו חשיב טפי.
וצ"ב, מהא דתנן (ב"מ לג, א): אבדת אביו ואבדת רבו אבדת אביו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ע"כ.
מבואר שרבו עדיף על אביו (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין השאלה, דזה פשוט שהרב חשוב לו מן האב, אבל מנ"ל דחשיב כאילו ילדו, דהחשיבות אינו תלוי דוקא אם נאמר דהו"ל כאילו ילדו, ומש"כ 'כאילו ילדו' הוא ענין אחר.

בני לוי הארון היה מכלה בהם

שאלה

פקד את בני לוי וגו' כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם (ג, טו).
הנה מנין הלוים היה הפחות שבשבטים, ומנינם עשרים ושנים אלף מבן חודש ומעלה (להלן פסוק לט), ושמונת אלפים מבן שלשים שנה (להלן ד, מח), ומבן עשרים לא יגיעו לחצי שבט מישראל הפחות מכולם.
וטעם שהיו המועטים מכולם, פירש"י (בראשית כט, לד) משום שהארון היה מכלה בהם.
וצ"ב טובא, הלא נושאי הארון לא היו כי אם בני קהת (להלן פרק ד), ואילו בני גרשון ובני מררי לא היו נושאי הארון, ומה טעם הם לא רבו כשאר השבטים.
וביותר צ"ע, דלטעם זה היה על בני קהת להיות פחותים מבני גרשון ובני מררי, ואילו במציאות היה להיפך, שבני קהת רבו עליהם (להלן פסוק כח).
עוד צ"ע, מה שייך הכא טעם שהארון כילה בהם, הלא מנינם היה קודם שנשאו את הארון בכלל.

תשובה

כתב בגור אריה בראשית כט, וז"ל, שהארון מכלה בהם.
פירוש שלפעמים היו שוגגין, ולא היו נזהרין בשמירת קדושתו, ולפיכך היה הארון מכלה בהם.
ואם תאמר והלא אף קודם שנשאו הארון, דהיינו כשיצאו ממצרים, לא היה שבט לוי יותר משאר שבטים, ומנין שבפרשת במדבר (ג, טו) היה חדש אחר שהוקם המשכן, ונראה כשיצאו ממצרים היו מעטים מפני טעם אחר, דכתיב (שמות א, יב) "וכאשר יענו [אותו כן ירבה וכן יפרוץ] וגו'", ולוי לא היו בכל העינוי מפני שלא נשתעבדו שבט לוי (רש"י שמות ה, ד).
וטעמא דהכא לא שייך אלא למה לא היו רבים אחר יציאתם עכ"ל.

ובאמת כ"כ בפי' הריב"א בראשית כט, וז"ל, פירש"י כל מקום שנא' על כן מרובה באוכלוסין חוץ מלוי שהיה הארון מכלה בהם.
וקשה שהרי גם קודם שהיו נושאים את הארון היו מועטין מכל השבטים שבפרשת במדבר סיני כשנמנו כל ישראל אחר שהוקם המשכן כתוב כל פקודי הלוים שנים ועשרים אלף ותירץ ר"מ מקוצי שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ושבט לוי לא היה בכלל הענוי כדפי' רש"י בפרשת ואלה שמות וכמו כן לא היה בכלל כן ירבה וכן יפרוץ ולכך היו מועטים אף קודם שנשאו הארון עכ"ל.
ובאמת כ"כ כבר הרמב"ן.

ואולי יש לפרש עוד עפ"מ שכתב רבינו הט"ז בחיבורו דברי דוד בראשית כט, וז"ל, וענין החשיבות ברבוי עם הוא מצד שעכ"פ יש בכל אחד צד קדושה ממילא נתרבתה הקדושה ע"י צירוף שלהם, ממילא אם יש צדיקים גדולים ויש רוב קדושה אצל כל אחד אז מעט מהם עושה הרבה ונחשב כרוב של כת הראשונה, וע"כ אמר כל שנאמר 'על כן' הוא מרובה באוכלוסין ואז יש הרבה קדושה, חוץ משבט לוי שיש בהם חשיבות קדושה אף על פי שהם מועטים כיון שהם צדיקים גדולים הוה מעלה שלהם בקדושה כמו השבט שאינם צדיקים כל אחד כ"כ אלא ע"י הצירוף הרב, ואמר על זה ש'הארון מכלה בהם', כלומר כיון שהם נושאי ארון יש לכל אחד קדושה רבתי וזהו שמכלה הרבוי בהם, כלומר שאינם באים להיות מרובים עכ"ל.
ולפ"ז יש לבאר דכיון שבני קהת נשאו את הארון ממילא כל השבט נתקדש דהרי כל השבט מישך הוו שייכי לנשיאת המשכן, ומ"מ קדושה הגדולה היתה אצל בני קהת.
[מה שהקשה מ"ט בני קהת מרובין ביחס להנך, איני יודע הטעם בזה, אבל מ"מ סגי לן שהיו מועטין ביחס לכלל ישראל, ואם פחות או יותר ביחסי שאר משפחות הלוי זה כבר תליא במאורעות והקורות וחשבונות שמים לפ"ז].

שכנותם של השבטים למשה בדגלי מדבר

שאלה

והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל (ג, לח).
משה אהרן ובניו, וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו ישכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה, שנאמר (תהלים ס, ט) יהודה מחוקקי, ומבני ישכר יודעי בינה וגו' (דה"י א ב) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולון (שופטים ה, יד) משוכים בשבט סופר (רש"י).
יל"ע, הרי גם משבט ראובן היו יותר ממאתים ראשי סנהדראות, כמש"כ רש"י בפרשת קרח במאתים וחמישים איש שהיו ראשי סנהדראות רובם משבט ראובן, א"כ מה החידוש בשבט יששכר שהיה סמוך למשה רבינו { {השאלה מאת הגאון רבי אברהם יצחק ברזל שליט"א מראשי ישיבת 'מיר' מודיעין עילית - עיון הפרשה גליון קלד.
} }
.

תשובה

מ"מ כולם כפרו במ"ר ובתורה מן השמים ונתכלו מן העולם, וא"כ מה תועלת ושבח יש להם, ודוקא מי שהיה בשכנות למ"ר זכה לגדל ת"ח אמתיים וקדושים.

מי שיש לו ב' ראשין כמה עומרין נטל במן

שאלה

שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' כל זכר לגלגלתם (א, ב) יש לדקדק, אמאי הכא גבי מנין ישראל הזכיר קרא 'לגולגלתם', ואילו במנין הלוים (להלן ג, טו) כתיב: 'פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם', ולא נאמר 'לגולגלתם'.
וביאר חת"ס (שו"ת יו"ד סי' רצד), עפ"י הא דילפינן במנחות (לז, א) מדכתיב 'לגולגלתם' לגבי בכור שנולד עם שני ראשים [ראה מש"כ בזה להלן (אות ו)], ה"ה הכא במנין ישראל היו כאלו שנולדו עם שני ראשים, ולכך הוסיף קרא 'לגולגלתם', ואילו בבני לוי לא נמצא כזה, ולפיכך לא הזכיר קרא הכי [והוסיף החת"ס, שכן הוא נמי גבי המַָן, דכתיב (שמות טז, טז): 'עומר לגלגלת', בהכרח שגם בזמן המן היו כאלו עם שני גולגלות, ונפל להם שני עומרים, שהרי אף לתינוק בן יומו נפל עומרו (יומא עה, א)].

והנה עוד מצאנו בדברי חת"ס (שו"ת חו"מ סי' יב) שהביא מגמ' (עירובין פג, ב) דילפינן מדכתיב במן (שמות טז, טז): 'עומר לגלגלת' ונאמר (שם, יט): 'איש אל יותר ממנו', מכאן אמרו האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכן מקולקל במעיו, ע"כ דברי הגמ'.
ודן החת"ס, מה שיעור מן שירד לתינוקות, כי אם ירד כשיעור, הרי אינם לא יכולים לאכול כשיעור זה, וגם הגדולים לא אכלו יותר מהשיעור שירד עבורם.
ואי לא ירד להם מן, כיצד יכלו לקחתם מן הגדולים, הלא היה להם בדיוק כמחסורם.
והוכיח מזה החת"ס, שהעומר, שהוא שיעור עשירית האיפה, היה משתנה לכל אחד ואחד לפי גודלו ולפי צרכו, עיי"ש [וכ"כ החת"ס גם באו"ח (סי' קפא)].
וצ"ע לפ"ז, מש"כ החת"ס שהנולד עם שני ראשים ירד לו שני עומרים, הרי אדם אחד עם שני ראשים יש לו רק קיבה אחת, ומה יעשה עם שני עומרים (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין מנא ליה לכותב שיש לו רק קיבה אחת, דלכאורה כיון שחלוק בעיכול יש לו מערכת עיכול לכל אחד, וגם את"ל שמתחברים מערכות העיכול יחד, אפשר שמ"מ מערכת העיכול שלו מהירה יותר, שהרי כל ראש יש לו רצונות גופניים משלו, וממילא צריך לאול בפני עצמו, ומערכת העיכול צריכה לטעון ולפרק אכילה של שני ראשים.

ועוד איני מבין מה שייכי דברי הח"ס הללו לאידך דברי הח"ס, דהנה הח"ס קאמר להדיא שדין עומר לגולגולת היה מצד הדין, דהיינו שמדיני העומר היה שכל אחד יטול עומר לגולגולת, ומ"מ היה נהפך לפי צורך כל אחד ואחד, ומה שנטלו מתחילה לפי שיעור עומר לגולגולת אינו מצד הצורך אלא מצד הדין, ואם נניח למשל אדם שלפי טבעו אוכל שמונה פעמים כמה שאוכל חבירו (עי' פסחים פ"ט), לכל אחד היה מותר ליטול עומר מצד הדין, ולכל אחד היה משתנה אח"כ לפי צרכו, לראובן היה מתקטן ולשמעון היה גדל, וא"כ בענינינו נניח שאכן כפי סברת הכותב אדם זה שיש לו ב' ראשים אוכל פחות, אך אכתי אי"ז טעם שיהא צריך ליטול עומר א', דאם דעת הח"ס שאדם זה מצד הדין נוטל ב' עומרין מכיון שיש לו ב גולגלות, א"כ מאי אכפת לן כמה הוא אוכל, כיון שדינו בב' עומרין יטול כמה שדינו צריך ליטול, ואפילו אם יצוייר שאוכל רבע ממה שאוכל כל אדם מכל מקום צריך ליטול לפי דינו, ואח"כ ישתנה להיות כפי צרכו.
וכ"ז הם דברים פשוטים, ומ"מ הארכתי לבאר זה משום שראיתי דברי השואל כ"כ בטענתו.

סדר השבטים במנין הנשיאים

שאלה

ואתכם יהיו איש איש למטה וגו' (א, ד).
צ"ב, לפי איזה סדר נמנו, דהן נכון שנמנו בתחלה בני לאה ואח"כ בני רחל ואח"כ בני השפחות, אבל בבני השפחות ליכא שום סדר המובן לעניותי, לא סדר לידתם ולא סדר אחר, וצ"ע { {הגאון רבי ברוך דב ליכטשטיין שליט"א, ראש ישיבת 'קמניץ', ירושלים – עיון הפרשה.
} }
.

תשובה

עיין מה שכתב בחזקוני במדבר פרק א פסוק יב, וז"ל, לדן הזכירו תחלה לבני השפחות לפי שהוא בכור השפחות ואחריו אשר ע"י שהוא ראש החונים על דגלו ואחריו גד שהוא בכור שפחת לאה עכ"ל, וע"ע בשאר המפרשים מ"ש בזה.

מ"ט נתרבתה שנאה לסוטה יתר משאר חוטאין (פרשת נשא)

שאלה

ועבר עליו רוח קנאה (ה, יד).
תניא (סוטה ג, א): רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא יט, יז), יכול כגון זו [שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית וכו' - רש"י], תלמוד לומר 'ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו'.
וצ"ע, למאי בעינן ילפותא להתיר שנאת מי שעובר על דת יהודית, הא מצוה איכא לשנוא את מי שדבר ערוה בו (ראה פסחים קיג, ב).

תשובה

אולי אתא קרא ללמד שבסוטה גם בשוגגת מותר לשנאתה, כיון שזהו צורך הבריאה שיקנא לה על מנת שיוכלו להמשיך בחיים יחדיו.
משא"כ בסתם חוטא שוגג.

שאלה {בס"ד מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה, א. האם הוא מחייב לעשות "בדיקת חמץ" שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה? ב. האם חייב לבדוק עם ברכה? ג. מה הדין אם ...קרא עוד

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה,
א.
האם הוא מחייב לעשות "בדיקת חמץ" שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה?
ב.
האם חייב לבדוק עם ברכה?
ג.
מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו'?
לתשובות מע"כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' אהרון}

תשובה

‏יום שני ב' דחוה"מ פסח י"ז ניסן תשע"ו

פעיה"ק ירושלים תובב"א

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן

א.
האם הוא מחייב לעשות "בדיקת חמץ" שמא תִּמָּצֵא שם לדוגמא עוגיה?

א.
יש חיוב בבדיקת חמץ על החדר.
ולענין מי מחוייב בזה, אם ההשכרה [כדיני הקנין] ומסירת המפתח היו קודם י"ד השוכר צריך לבדוק, ואם ההשכרה ומסירת המפתח היו אחר י"ד המשכיר צריך לבדוק בליל י"ד, ואם ההשכרה היתה קודם י"ד ומסירת המפתח היה אחר י"ד או איפכא, עיין בזה במ"ב סי' תל"ז סק"ב שיש חילוקי דעות בזה.

דין השוהה בבית מלון שוה לשוכר בית (הגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נ"ח סקי"ז, שבט הלוי ח"י סי' ס"ח, הגריש"א באשרי האיש ח"ג פנ"ד ס"י, הגרנ"ק בחוט שני פסח פ"ד סק"ב עמ' פ"ח).

אם אינו יודע אם הוא בדוק או לא יש לשאול את בעלי המלון, ואם אינם שומרים מצוות אינם נאמנים על הבדיקה [רבינו מנוח פ"ב מהלק חמץ ומצה הי"ז, ויש לדון אי אמרינן אומן לא מרע אומנותיה], ואם בית המלון עומד תחת פיקוח רבני מוסמך יש לשאול את הפיקוח אם דאגו לבדיקת חמץ, ואם א"א לשאול איש יעויין בשו"ע סי' תל"ז ס"ב.

ואם הבית בכל זאת אינו בדוק ובעלי המלון אינם מסכימים לבדוק אותו גם אם מחוייבים בכך ע"פ ההלכה, כגון שהחדר עמד פנוי בי"ד ניסן, והשוכר בכל זאת רוצה לדור שם, נראה שמוטל על השוכר כעת לבדוק (עיין במ"ב שם סקי"ב).

והאם יש איסור לדור במקום שאינו בדוק מחמץ, החוות יאיר בספרו מקור חיים סי' תל"ז ביאורים סק"ז כתב שיש איסור לדור שם מכיון שיש חשש שיבוא לאכול את החמץ, מאידך בכתבי קה"י החדשים פסחים סי' ס' הוכיח שאין איסור לדור בבית שאינו בדוק מחמץ.

ב.
האם חייב לבדוק עם ברכה?

ב.
הבדיקה צריכה להיות ככל דיני הבדיקה בנר ובברכה ובחורין ובסדקין, וכל עוד שבודק קודם פסח או תוך הפסח צריך לברך על הבדיקה [עיין שו"ע סו"ס תל"ה].

ג.
מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו'?

ג.
אם מצא כזית לכו"ע יבער כדין המוצא בביתו.
על פירורים פחות מכזית מחלוקת יש דין ביעור, והחזו"א או"ח סי' קט"ז סקי"ח החמיר בזה לגבי בדיק"ח בספרים, וכ"ה גם במעשה רב להגר"א סי' קע"ח, אך הגרשז"א (הליכ"ש פסח פ"ה דבר הלכה סק"י) דקדק מדברי השעה"צ סי' תל"ג סקל"ג שאין חיוב לבדוק אחר פירורין הפחותין מכזית, [וכמדומה שבמ"ב בלבד יש כמה ראיות בענין זה לכאן ולכאן].
ודין השוהה בבית מלון או דירה שכורה הוא כמו השוהה בביתו לענין המוצא פירורין בבדיקת חמץ וכן גבי מצא חמץ בימי הפסח.

כל הנ"ל הוא באופן שבעלי המלון יהדים, אך אם בעלי המלון הם אינם יהודים, או שהחמץ הנמצא בחדר שייך לאינם יהודים, יש כאן שאלה אחרת, ויתכן שיש בזה כמה נ"מ למעשה, ואכמ"ל.
ואם בעלי החמץ הנמצא עשו ע"י הפיקוח שלהם מכירת חמץ יניח את החמץ שמוצא היכן שמכרו את החמץ או יעשה מחיצה גבוהה י' טפחים לפני החמץ [עיין מקראי קדש פסח ח"א סי' ע"ד, שבט הלוי ח"ט סי' קט"ז].
וי"א שאפשר לשרוף ואין הגוי מקפיד [שבט הלוי שם].
וביו"ט יכפה עליו כלי, ושאר פרטי הדינים בזה בסי' תמ"ו.

בברכת מועדים לשמחה

מה שהקשה אהה דאי' בפרדר"א פמ"א [וכ"א בשמות רבה כח ו, ותנחומא יתרו יא, ניצבים ג, ויב"ע, ותי"ר בדב' כט יד, עיין שבועות לט א] שכל העתידין להבראות היו בהר סיני, ומאידך אי' בתלמוד ירושלמי [מסכת ברכות פרק א הלכה ...קרא עוד

מה שהקשה אהה דאי' בפרדר"א פמ"א [וכ"א בשמות רבה כח ו, ותנחומא יתרו יא, ניצבים ג, ויב"ע, ותי"ר בדב' כט יד, עיין שבועות לט א] שכל העתידין להבראות היו בהר סיני, ומאידך אי' בתלמוד ירושלמי [מסכת ברכות פרק א הלכה ב], וז"ל: רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה דרשב"י אמר אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה.
חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין עאכ"ו.

תשובה - הנה זה ברור שרק הנשמות היו שם במעמד הר סיני, וכשגור בפי כל, וכ"א בפירוש הרא"ש על התורה, וז"ל [דברים פרשת ניצבים פרק כט פס' יד]: ואת אשר אינינו פה מלמד שאפילו אותם שעדיין לא נבראו הגופים מ"מ הנפשות היו שם ולפי' לא נאמר עמידה עכ"ל.
וכן מבואר בריקאנטי כאן ע"ש, וכ"א באלשיך.

וא"כ לק"מ כיון שלא הי' ר"ש בעין בשעת מעמד ה"ס אלא רק נשמתו היתה שם פשיטא שלא ע"ז כונתו היתה לבקש אלא כשהיה בדעתו ובהשגותיו כעת אם היה כך במעמד הר סיני, וגם לא היתה תפילת נשמתו מתקבלת אז כעתה דלא המתים יהללו יה, אלא כונתו שאם היה בדרגתו כבר אז היה מבקש ע"ז.

ולצורך הענין נעתיק דברי המלבי"ם [דברים פרשת ניצבים פרק כט פס' יד], וז"ל: מעקרי אמונת[נ]ו שהנפשות המה הנשמות חיים וקימים בגנזי מרומים קודם שיבואו לגוף האדם, וגם אחרי מות האדם ישארו לנצח אם לא עשו בהיותם בגוף דבר שע"י תכרת מארץ החיים, וכל הנשמות העתידות להיות בגופי בנ"י היו במעמד ברית הר חורב ובברית ערבות מואב, וקבלו להיות שומרים התורה, ואף שאין הנשמה יכולה לקיים התורה מבלעדי הגוף אבל הלא אבות הגופים שהיו אז קבלו והתחייבו עליהם, וידוע שאף גם בעץ השדה ובזרע האדמה יש בכחו כל מה שיצמח ויתגדל מהם עד סוף כל העולם.
ומכ"ש שיש בכח האדם כל תולדותיו העתידים לצאת ממנו, והאבות יכלו לקבל חיוב על הכח הזה העצור בהם, מפני שאין התקשרות לנפש האב עם נפשות יוצאי חלציו, ואין לו שייכות רק בהגופים, ואחרי שהנפשות קבלו עליהם לקיים, לזה יצורף גם קבלת האבות על הגופים, שיש לו שייכות בהם ע"י כחות הנעצרים בהם עד סוף כל הדורות עכ"ל.

והנה המלבי"ם הזה הוא חידוש קצת וגם איני יודע אם אומר כך בדעת חז"ל או ע"ד הפשט [ע"ש בתחילת דבריו ובהמשכם אח"ז, דל"נ שאומר כך בדעת דרשת חז"ל הלזו].
אכן מ"מ עיקר התי' מובן בזה וכמו שכתבתי.

עוד יש לומר ע"ד האפשר שלא היה באמת מהרהר אחר מידותיו של השי"ת, דבודאי שום טעם יש בדבר שכך נברא, אלא לרוחא דמילתא אמר שיהא אדם יודע את קדושת פיו כמה שנצרכת לו הקדושה לצורך ד"ת ויזהר בו.

 

 

 

עוד בענין שבועת הר סיני לכל הדורות [בענין הנ"ל]

מה שהקשה אהה דגרסי' במסכת נדה [דף ל ע"ב], גבי תינוק כשהוא נולד וז"ל: ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך עכ"ל הגמ', וצ"ע כיון שכבר מושבע ועומד מהר סיני.

הנה רבותינו האריכו בזה, וראשית כל אביא לשון המהרש"א בחידושי אגדות שם וז"ל: ואמר אשר לא נשא וגו'.
כי בזה שהיה נקי כפים ובר לבב בעוה"ז הוא שקיים שבועתו ולא נשבע למרמה ביום לידה ומה היא השבועה כו'.
ועוד נראה שהקדים בכאן יום המיתה ואחר כך יום הלידה כענין ששמעתי בסוד גלגול נשמות בפסוק שאמר וכן ראיתי רשעים קבורים שכבר מתו ושבו ובאו ממקום קדוש בגוף שני והוא משתבח בעיר שהוא הגוף אשר כן עשה כבר ולא שב ממעשיו ראשונים הרעים שעשה בהיותו בגוף ראשון ובו ידבר גם כאן שהקדים יום המיתה בגוף ראשון קודם לידתו שנית וע"כ בהולדו בגוף שני משביעים אותו אף שכל הנשמות מושבעים מהר סיני משביעים אותו בהולדו שנית תהי צדיק ואל תהי רשע כבראשונה ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה רשע בעיניך כי מי יודע במה תכופר עונותיך הראשונים שעשית בגוף ראשון וק"ל עכ"ל המהרש"א.
וכ"כ בס' מי נדה שם.

ובספר להורות נתן להגר"נ גשטטנר זצ"ל (פר' תזריע) כתב לדקדק, דלכאורה הרי הוא מושבע ועומד על כך מהר סיני, אך בהר סיני היו רק נשמותיהם של הדורות העתידים ולא גופותיהם, ולכן צריכים להשביעם שוב ע"ש ודפח"ח.

ובספר משחת אהרן בנדה שם כתב להקשות כנ"ל, וז"ל: הא דהוצרך להשביע, והלא כבר מושבעין ועומדין מהר סיני שהיו שם כל הנשמות אף העתידין לבא, מ"מ כיון דעל אותה שבועה יש להם טענה אנוסים היינו [דקיי"ל שכל שבועה שבא מכח אונס לא הוי שבועה, עיין רמב"ם רפ"ג דשבועות], רק הדרו וקבלו בימי אחשורוש כידוע, והתם לא היה בכלל נשמות העתידים לבא, לכך משביעין אותו, עכ"ל.

וכתב עלה עוד ר' יששכר דוד קלויזנר נ"י (הוב"ד בס' דעה"ד שם), וז"ל: יש להבין, לפי מ"ש בנדרים (ח, א) דאמר רב גידל אמר רב, מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, לדברי ה'משחת אהרן' מאי קושיא, כיון דעל אותה שבועה יש להם טענה אנוסים היינו, והך דנשבעין לקיים את המצווה, מיירי עבור הנשמות שלא היו בזמן אחשורוש דהדרו וקבלו וכו'.
ברם לפי"ש המהרש"א יוצא דהשבועה היא דוקא בהולדו בגוף שני כנ"ל, ובפשטות משמע בגמ' דבכל גוונא משביעים אותו אפילו בגוף ראשון וצ"ע עכ"ל הס' הנזכר.
ע"ש מ"ש לתרץ באורך.

ואני הצעיר מתחילה לא הי' קשה לי כ"כ מעיקרא זה, דאמנם ודאי יתכן שהיו כמה שבועות כנגד כמה דברים, וכ"א רומז לדבר שכנגדו, אכן באמת אשכחן שמשביעין כמה פעמים, דבכל הזדמנות שאפשר לעורר עוד על ענין השבועה ולקבל עוד את המצוות ביתר חוזק, גם אם אין השבועה חלה לחייבו בעונשין בב"ד מ"מ נ"מ לקברו בין רשעים גמורין כדאי' בפ' ד' אחין.

{וז"ל הגמ' במסכת סוטה [דף לז ע"ב]: נמצא מ"ח בריתות על כל מצוה ומצוה וכו', ר' עקיבא אומר וכו' ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות, ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, אמר רבי לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום רבי שמעון אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, ע"כ לשון הגמ' והענין מובן.
}

ובעצם מה שחוזרין ומשביעין אותו דוקא כעת הוא משום שעשוי להולד כעת, ומשביעין אותו כתנאי על לידתו שהוא בתנאי שיהא כך וכך.

לכבוד ידידי רבי אריה ליב הכהן לינטופ שליט"א ע"ד השאלה במ"ש בתמיד רפ"ק בג' מקומות הכהנים שומרים וכו', ואמרי' התם כ"ו א', מנא ה"מ אמר אביי אמר קרא והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים ...קרא עוד

לכבוד ידידי רבי אריה ליב הכהן לינטופ שליט"א
ע"ד השאלה במ"ש בתמיד רפ"ק בג' מקומות הכהנים שומרים וכו', ואמרי' התם כ"ו א', מנא ה"מ אמר אביי אמר קרא והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל וכו', ומסקינן אמרי הכי קאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה והדר אהרן ובניו שומרי משמרת המקדש אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות וכו' ע"כ.
והקשה כת"ר דאטו מי היו יכולין כל שעתא ושעתא לעמוד על פתח המשכן למשמרת בג' מקומות, דהרי לא היו בעולם כהנים אחרים (אחר זמן רב ראיתי שנתקשה בקושיא זו גם הג"ר אביגדור נבנצל שליט"א, בקובץ עיון הפרשה גליון קלד, במדבר אות י).

תשובה
הנה זה מבואר שא"א לומר שלא היו שומרים כל הזמן, שהרי כתבו הרא"ש והמפרש שם כ"ה ב' שהיו שומרים בין ביום בין בלילה, ובמפרש כאן מבואר שהיו שומרים כל היום וכל הלילה {וכן נראה מדברי רבינו שמואל החסיד שנביא להלן דמפסוק "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים - כל היום וכל הלילה", יש ללמוד שהיו שומרים בין ביום ובין בלילה, ומצד שני בדברי הימים (א' כ"ו י"ז) נאמר: למזרח הלוים ששה, לצפונה ליום ארבעה, לנגבה ליום ארבעה, וכתב דבמקומות אלו צפונה ונגבה, היו שומרים רק ביום ולא בלילה, אבל בשאר מקומות היו שומרים בין ביום ובין בלילה עכ"ד.
א"כ מבואר שהיו שומרים ממש כל הזמן.
וכן ממש"כ התפא"י דכן משמע מלשון הקרא דמינה ילפינן חובת השמירה (לקמן כ"ו ע"א), דכתיב: "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו שומרים משמרת הקודש", ולא נזכר שם שהשמירה היתה רק בלילה עכ"ד.
חזינן דס"ל שהיו שומרים ממש כל הזמן בלא הפסק.

וראיתי עוד שהביאו מל' הסה"מ לרמב"ם (מ"ע כ"ב) שכתב: שצונו לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד לכבודו וכו'.
והנה כתב "תמיד" ומשמע ג"כ ביום ובלילה ולא כדבריו לעיל בהל' בית הבחירה שכתב כל הלילה.
אכן הגר"ח הלר ז"ל הביא בהקדמתו לסה"מ שהוציא (עמ' י"ד) שהנוסחא המדויקת בסה"מ היא: וללכת סביבו תמיד בכל לילה כל הלילה ע"כ.
וכן הביא בחינוך (מצוה שפ"ח) ע"ש.
אכן לכאורה יש אכתי להוכיח מל' הסה"מ 'שלא להשבית שמירתו' דמשמע תמיד ממש וצ"ע.
} .
וגם לפמ"ש הרמב"ם (הל' ביה"ב פ"ה ה"ב) וסמ"ג (מ"ע קסה) ור"ש ורבינו עובדיה מברטנורה ז"ל בריש מדות ותוס' יומא י' ב' ד"ה ורבנן והחינוך מצוה שפ"ח שהשמירה היא רק בלילה, הרי בלילה מיהא היו צריכין לעמוד על משמרתן תדיר.
ועכ"פ כל הלילה כדברי הר"מ במשנה תורה שם.

ואגב אורחן כתב הבאר שבע שם וז"ל, ועוד פירש המפרש, שצריך לבית המקדש שיהיו שומרים יום ולילה.
וגם זה לא היה ולא נברא, לפי שאין מצות שמירה זו אלא דוקא בלילה אבל לא ביום, וכן כתבו בהדיא הרמב"ם (הל' ביה"ב פ"ח ה"ב) וסמ"ג (מ"ע קסה) ור"ש ורבינו עובדיה מברטנורה ז"ל בריש מדות עכ"ל, ויש להעיר על השגת הב"ש שהרי כבר כתב כן גם ברא"ש כפי' המפרש בהדיא.
וכ"כ הרש"ש ריש מידות מהגהות ה"ר בצלאל אשכנזי בשם רבינו שמואל החסיד.

והנה אם היו עוד כהנים בעולם הוה ניחא קצת, דמ"ש בקרא משה אהרן ובניו היינו כשהיו הם שומרים, וה"ה דגם שאר כהנים היו עשויין לשמור, אבל הרי לא היו עוד כהנים בעולם, מיהו להסוברין שגם כהנים קטנים כשרים לזה אפשר דהיו שם כהנים קטנים עכ"פ כשלא היו הגדולים שומרים, וצל"ע אם היו אז כהנים קטנים היודעין לשמור.

והנה אם הי' שייך לומר דיש מצות שמירה גם בשעה שהיו ישנים, וכפשטות המקראות דכתיב חונים דהיינו דירה בלבד, וכמו כל שאר החניות שנזכרו שם, (ומיהו עיין תוס' עירובין כ"ג א' ד"ה שהוא, ובב"ח או"ח ר"ס שנ"ח), אי הוה אמרינן הכי הוה ניחא, ויתכן שיש להוכיח כן מדברי המלבי"ם שכתב, והחונים קדמה, כי בני קהת חנו אלף אמה רחוק מן המשכן אבל משה ואהרן ובניו מלבד שחנו קדמה חנו לפני אהל מועד מזרחה, ר"ל סמוך לאהל מועד, כי הם שומרים משמרת המקדש שלא יקרב שם זר שחייב מיתה, וע"כ חנו סמוך למשכן כמ"ש במשנה פ"א דתמיד בג' מקומות הכהנים שומרים עכ"ל.
א"כ כונתו שהיתה חנייתן ממש שם, וע"ז אמרינן שקיימו במה שחנו קרוב למקדש את מצות השמירה.

ובאמת החלקת יואב בתשובתו ח"ב סי' מ"ג (ונד' בקובץ אהל מועד שנה א' קו' א' סי' ז') רצה ללמוד כך מדברי הרמב"ם בפ"ח מבה"ב ה"ו שכתב, לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה אלא מקפלין אותן ומניחין אותן כנגד ראשיהן ולובשין בגדי עצמן וישנים על הארץ, כדרך כל שומרי חצירות המלכים שלא יישנו על המטות.

והביא דבריו בספר פסקי תשובה (סי' קפ"ב) אבל העיר שם בהגהות הגרש"מ זילברמן מווירשוב זצ"ל בראש הספר שא"א לומר כן דהא תנן במידות פ"א מ"ב, ומייתי לה בפ"ק דתמיד כ"ח א', שלא היה להן רשות לישן, ובלוים השומרים עסקינן, ומסתמא ה"ה לשומרים הכהנים.
ומה שהביא מדברי הר"מ תי' בס' מעשה רקח שם וז"ל, תימה לכאורה דכיון שהיו צריכים לשמור איך היו רשאים לישן והדבר מבואר דא"א להיות שומר כל הלילה כולה אלא היו מחליפין משמר כל אחד בשעתו זה ניעור וזה ישן ואף בשעת שינה לא היו רשאין לישן בקביעות אלא דרך עראי וכו' וזה רמזו רבינו במ"ש כדרך כל שומרי חצרות המלכים וכו' שכן המנהג באמת עכ"ל.

וכתב המל"מ פ"ח ה"ו מבה"ב, ומסתמיות דברי רבינו שכתב ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים כו' נראה דזה הממונה היה מחזר אף על משמרות הכהנים.
ומיהו עדיין אפשר לומר דנהי שהיה מחזר אך לא היה מלקה כי אם ללוים אבל לא לכהנים.

ובאמת ברע"ב בפ"ה דשקלים כתב, על הפקיע להלקות כהנים והלוים שנמצאו ישנים על משמרותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה כדאמרינן במסכת מדות מי שהיו מוצאין אותו ישן היו חובטין אותו ע"כ.
והנראה מדבריו הוא שגם לכהנים היו מלקין אם היו מוצאין אותו ישן, תיו"ט בפ"ק דמדות דקדק מתוך דברי המפרש שאיש הר הבית לא היה מחזר כי אם על משמרות הלוים ולא על משמרות הכהנים וכתב בשם החכם הר"ר אברהם רופא שהשיג על רבנו עובדיה במ"ש שגם הכהנים לוקין שלא מצינו כהנים לוקין {ובפסקי תוספות ריש תמיד כתבו וז"ל, כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע היה להם לישן ואם מצאו ממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעומד תחלה ואומר שלום עליך גם במשמר אחד ישן משמר שני נעור ושומר ע"כ.
ויעויין במל"מ מה שכתב על דבריהם.
} .
עכ"ד המל"מ.
והנה לפי הדעות שהכהנים היו שומרים גם בשעת השינה ניחא, די"ל שהיו ישנים ושומרים, ומ"מ צריך אכתי לדעות שלא היו שומרים ביום.
ויתכן שלכן תמהו המל"מ רפ"ח דבה"ב והב"ש והתי"ט ריש תמיד על הדעות שצריך לשמור ביום.
ויעויין ברש"ש שכתב על דברי התי"ט שם בזה"ל, ולי קשה עליו דהרי ג' מקומות דכהנים ילפינן מקרא דאהרן ובניו שומרים כו'.
וא"כ היאך אפשר שיהיו שומרים ביום הלא היו צריכים לעבוד עבודה.
וזולתם לא היו כהנים.
עי' זבחים (קא ב) עכ"ל.

אבל צ"ע וכי לא היו צריכין לנקביהן ולא היו טמאין לעולם ולתה"מ, שלעולם יהיו ג' משמרות בבהמ"ק (עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קל"ז), וגם יעויין בתפא"י כאן בועז סי' א' דמשמרות היו מתחלפות, ומשמע דמתחילתן כך היה דינם, ותימה הרי לא היו אלא ג' בני אדם.

וכעת ראיתי שעמד על קושיא זו בספר מתת אלהים וכתב שקושיא זו אפשר להקשות גם למ"ד שמצות שמירה היא גם בלילה, שאם ביום היו עובדים ובלילה היו ישנים אימתי היו עובדים, ותירץ שלא היה להם לעבוד עבודה במשכן כל היום, והביא שבמס' חגיגה ו' א' נחלקו תנאי אי קרבן התמיד קרב במשכן, ובזמן שלא היו עובדים היו ישנים, עוד כתב שלכאורה איך היו ישנים, אלא דכיון שא"א בלא זה היו יכולים לישן עכ"ד.

וגם חכ"א שליט"א הסכים דכיון שא"א ממילא הותר להם להפסיק מן השמירה, ודימה זה לתפילין דאע"ג שחיובן כל היום מ"מ כיון דלא אפשר לא מנחינן והכא נמי גבי שמירה כיון דלא אפשר לא עבדינן.

ע"ד מה ששאלת דהנה קי"ל דמלוה על פה אי"ז מחיל שעבוד קרקעות, אך מלוה בשטר מחיל שעבוד קרקעות, ומבואר בגמ' דיש מחלוקת אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או לא, ונזיקין דינם כמלוה הכתובה בתורה ותלויה במחלוקת זו, א"כ ...קרא עוד

ע"ד מה ששאלת דהנה קי"ל דמלוה על פה אי"ז מחיל שעבוד קרקעות, אך מלוה בשטר מחיל שעבוד קרקעות, ומבואר בגמ' דיש מחלוקת אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או לא, ונזיקין דינם כמלוה הכתובה בתורה ותלויה במחלוקת זו, א"כ מ"ט מלוה על פה גריעא מכל שאר מלוה הכתובה בתורה, הרי מדין תורה מחוייב לשלם, ואם נזיקין אע"פ שאינן כתובין בשטר חשיב כתוב בשטר מחמת שכתובה בתורה, א"כ הוא הדין מלוה על פה.

תשובה
גרסינן בב"ב קע"ה ב', אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו.
ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מ"ט שעבודא לאו דאורייתא ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הכי מלוה על פה נמי התם לית ליה קלא ע"כ.

א"כ לעולא מדאורייתא לא גרע מלוה על פה מכל שאר מלוה הכתובה בתורה דבאמת חייל שעבוד, ולכאורה מ"ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר יוכל להיות רק אליבא דעולא דס"ל, מדאורייתא כל מלוה גבי, אבל לא מסתבר דס"ל כרבה דאמר מדאורייתא לא גבי כלום, דהא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא.

וכן נראה מלשון הריטב"א שם שהקשה על דעת רבה דשעבודא לאו דאורייתא וז"ל, וק"ל (כך) [איך] אפשר לומר כן והלא קראי כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, וכן בכל דוכתא אמרינן [דמשלם בארבעה אבות] נזיקין ובד' שומרים, וכ"ת מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הא (בב') אפילו בשטר מלוה אמרו שעבודא לאו דאורייתא כדמוכח סוגיין וכו' עכ"ל.
וכעי"ז כתב הרשב"א, ויש מקשים והיאך אפשר לו לרבה לומר כן והלא קראי כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, שלם ישלם המבעיר את הבעירה, ונתן בפלילים, ובארבעה שומרין ובכולהו נזקי תשלומים כתיבי, וכי תימא מלוה הכתובה בתורה ככתובה [בשטר] דמיא והא הכא דמקשינן מנזקין מהחופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אלמא רבה אפי' במלוה הכתובה בתורה נמי אמר וכו' ע"ש.

וע"ע במאירי שם שכתב, יש שואלין לדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא נזקין היאך משתלמין מן היורשים הואיל ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וכו', ע"ש.

אכן באו"ז (ח"ג ב"ק סי' כ"ג) לא נראה כן, וז"ל, ונראה דהכי קיי"ל [ד]בפ"ק דקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאוריי' ואינה גובה מן הלקוחות דלית להו קלא.
וקשיא דרב פפא אדרב פפא דשלהי גט פשוט אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
משמע אבל שעבודא לאו דאורייתא.
ויש לומר דההיא דפ"ק דקידושין איירי במלוה הכתובה בתורה.
דהא מייתי לה התם אההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דההיא מלוה הכתובה בתורה היא שכבר הקריבה חטאתה שחייבוה מן התורה וההיא דגט פשוט דמלוה שאינה כתובה בתורה דאע"ג דכתי' האיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' אפ"ה לא מיקרי מלוה הכתובה בתורה שהרי אפילו לא היה כתוב בתורה בסברא הייתי יודע שאם לוה מחבירו מנה שחייב לשלם לו ומש"ה לא הוי ככתוב בתורה.
אבל נזקין וערכין דמסברא לא הייתי יודע שחייב דהא לית ליה מדידיה כלום אם לא שכתוב בתורה.
נמצא דלגוביינא כתיבא הילכך שעבודא נמי איכא.
מיהו אין מכאן ראיה דהכי הלכתא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא.
דמצינא למימר דטעמא דרב פפא לא משום דכתובה בתורה אלא משום דסבר שעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע"פ וכו' ע"ש בכל דבריו, ומבואר דגם להסוברין דשעבודא לאו דאורייתא יתכן דס"ל דמלוה הכתובה בתורה עדיף.
וכ"כ התוס' קידושין י"ג ב' וז"ל, מלוה הכתובה בתורה - פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אף על גב דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע עכ"ל וע"ש ברש"י.
[ועיין ג"כ בתוס' הרא"ש המובא בשיטמ"ק בב"ק שם (ומש"כ עליו הרש"ש) דגם הוא לכאורה ס"ל בדבר זה כהאו"ז].
ולדעה זו יהא התירוץ לשאלתך כמבואר בדברי האור זרוע גופיה, דבאמת מלוה שאדם לוה גרוע משאר מלוה שחייבה התורה, מכיון שמלוה שאדם לוה דמסברא ידעינן שחייב, א"כ לא חידשה התורה בזה.

ויעויין ג"כ בקידושין י"ג ב', דגרסינן התם, הדור יתבי וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה מחיים לא אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא אמר רב אסי א"ר יוחנן אף על גב שלא הפרישה מחיים אלמא קסבר שיעבודא הוה דאורייתא והא פליגי בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות צריכא דאי איתמר בהא בהך קאמר שמואל משום דלא מלוה כתובה בתורה היא אבל בהך אימא מודה להו לרבי יוחנן ולר"ל ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר' יוחנן דמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל בהך אימא מודה ליה לשמואל צריכא עכ"ל.

ולכאורה מבואר בדברי הגמ' שיש צד לומר דאע"ג דסבירא לן שעבודא לאו דאורייתא מ"מ במלוה הכתובה בתורה מודה, וכדעת הרא"ש והאו"ז, אכן יעויין שכבר עמד שם ע"ז הריטב"א וכתב, וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוי דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא, ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהיא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא, (אי נמי דהכי קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא), אי נמי דהכי קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין, דאע"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר, הא עבוד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת, ולא פליג רבנן בתקנתייהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וזה נראה לי נכון עכ"ל הריטב"א.
וכן הקשה הרשב"א ז"ל הא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפי' מלוה בשטר לא מהני ומאי מהני דהוה כמלוה בשטר, ותירץ דהוי כמו שעבדו בפירוש, דשעבדו בפירוש מהני אפי' שעבודא לאו דאורייתא עיין שם.
וע"ע באבנ"ז אה"ע סי' ת"כ מה שעמד על זה בארוכה בביאור הענין לפ"ד.

לסיכום אע"ג שמלוה על פה אין בזה שעבוד קרקעות [לגבות מן הלקוחות] מ"מ במלוה הכתובה בתורה יש שעבוד קרקעות, והטעם משום שכל מה שאין גובה במלוה ע"פ הוא תקנת חכמים, ולא תקנו כן אלא במלוה ע"פ משום דלית ליה קלא, אבל לא בשאר מלוה הכתובה בתורה, ולדעות הראשונים הסוברים דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אתיא גם למ"ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, מ"מ מלוה הכתובה בתורה חמורה ממלוה, מכיון שבמלוה התורה לא באה לחדש את החיוב וכנ"ל.