רבי

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוהר"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א 

בעהמח"ס גם אני אודך פרדס יוסף החדש על המועדים ושאר ספרים 

הנה עצם דין רקיקה בבהכנ"ס מדינא דגמ' (ברכות סב) מותר, וכן פסק בשו"ע או"ח סי' קנא ס"ז, אבל בשעה"צ שם סקט"ו משמע שלפי דעתו יהיה נוטה להחמיר לפי זמנינו כיון שהיום רגילות בני אדם להקפיד על רקיקה בבית, ובענייננו כאן במים של מזגן כאן נראה שהוא יותר חמור מרקיקה והוא ממש דרך בזיון מכיון שהוא מלכלך, וכן מצינו לענין רקיקה דבאופן שמלכלך גם בזמן הגמ' היה אסור יעוי' סי' קנא סוף ס"ז דמבואר שם שרק אם מנקה אחר כך מותר, ועי"ש עוד בס"ח, אא"כ גם בעניננו אם מנקים מיד את המים משמע שם לכאורה שם ס"ז שאינו דרך ביזיון עכ"פ מי שאינו מקפיד שיהיה בביתו כה"ג (רק שהיום נראה שמקפידים, והכל לפי הענין).

והנה עצם הענין שתלמוד תורה קודם לקדושת בהכנ"ס זה מפורש בשו"ע סי' קנג  ס"ו ועי' עוד שם סוף ס"י ובב"י ומשנ"ב שם, אלא דשם מיירי לענין למכור את בהכנ"ס לצורך תלמוד תורה ואז ייפקע קדושת בהכנ"ס, אבל לא מיירי לענין קודם המכירה דקודם מכירה לא נפקע הקדושה כמ"ש סי' קנג סי"א.

והנה לת"ח הותרו חלק מהדברים שנאסרו בבהכנ"ס באופנים מסויימים לצורך הלימוד לכל דעה כדאית לה מבואר בגמ' ושו"ע ופוסקים, אבל דברי בזיון לכו"ע לא הותרו אפי' לת"ח, דאפי' קלות ראש לא הותר כמ"ש באו"ח ריש סי' קנא, והנה לכשנתבונן נראה דאף אותם חלק מהדברים שהותרו הוא לצורך הלימוד, א"כ ממילא למדנו מזה דבזיון גמור לא הותר גם לצורך הלימוד.

ועי' מנח"ש ח"ב סי' פח סק"א מש"כ שם להדעות שסוברות שאיסור ביזוי בהכנ"ס הוא דאורייתא, לחלק  דאכילה ושתיה לכו"ע אסורות רק מדרבנן ולכן הותר לת"ח ואילו נתיצה וקלות ראש י"א שאיסורן מדאורייתא ולכן לא הותר גם לת"ח.

וע"ע בשו"ת בית יצחק אה"ע ח"ב סי' לג שנקט שם דבזיון ביהכנ"ס לכו"ע הוא מדאורייתא כגון תשמיש מגונה או קלות ראש, ויעוי' משנ"ב סי' קנב סקי"א.

ויש לציין דגם שנזכר בפוסקים (רמ"א ס"ס קנב ומשנ"ב שם סקי"ב) הנידון של סותר לצורך בהכנ"ס דלא חשיב כלל צורה של סתירה, מ"מ כאן דוחק לומר שיש כאן היתר של בזיון בהכנ"ס משום שהוא לצורך בהכנ"ס דאין זה אלא לצורך שימוש העכשוי של בהכנ"ס אבל לא לצורך בהכנ"ס עצמו, וגם יש כאן בזיון ממש ולא סתירה שהרי אינה מוגדרת כסתירה, וא"כ הוא נכנס לגדרים של מה שהותר לת"ח לצורך לימוד (וה"ה יש דברים שהותרו לצורך תפילה כמו שהזכירו הפוסקים סי' קנא ס"ד) וא"צ דוקא להיות ת"ח בשביל זה (עי' רשב"א ח"ד סי' רעח בשם הירש', הובא בדעת תורה סי' קנא ס"א) אלא לומד בקביעות (עי' משנ"ב שם סק"ט), ומה שלא הותר כגון בזיון בהכנ"ס וקלות ראש לא.

ואפי' שינה ע"ג מיטתו שהוא שימוש של גנאי כמבואר ס"ס קנא, יש אומרי שאסור להכניס מיטתו לבהכנ"ס אפי' לצורך שמירת בהכנ"ס כמבואר במשנ"ב שם על ס"ד.

ועי' להגרח"ק בשאלת רב מש"כ לגבי מנהג זריקת ממתקים בבהכנ"ס.

ומה שיש צד להתיר בזה הוא לפי הפוסקים המקילים טובא בתנאי עי' בביאור הלכה ס"ס קנא מה שהביא הדעות בזה ובמשנ"ב שם סק"כ, והנה אמנם התוס' והרא"ש החמירו טובא בתנאי דבהכנ"ס וכן יש מהראשונים שהחמירו בחלק מדיני התנאים, מ"מ יתכן שרוב הראשונים מקילים בגדרי התנאים גם בבניינו וגם בא"י, ולכן המקל בתנאי במקום צורך גדול כזה אין מזניחין אותו (ועיין בה"ל ריש סי' סנא ד"ה ואין, ובערוה"ש ס' קנא ס"ה ובאג"מ ח"א סי' מה וע"ע שם ח"ד סי' לו ובשאר פוסקי זמנינו מש"כ בנידונו של האג"מ, הליכ"ש תפילה פי"ט ס"א דבר הלכה אות א, שבט הלוי ח"ט סי' כט), ומ"מ להשו"ע סי' קנא סי"א שפסק כהראשונים הסוברים שתנאי אינו מועיל בבניינו ואינו מועיל בא"י לא יועיל תנאי בזה, ומ"מ גם הסומכים על המקילים כדאי שידקדקו לנקות מיד, שכן יש צד רחוק לומר שאם מנקים מיד יהיה מותר אפי' להשו"ע, דהרי כיון שבביתו בשעת הדחק נותן לטפטף ומנקה מיד א"כ בביהכ"נ מותר בשעה"ד מה שהיה נוהג בביתו בשעה"ד, משא"כ בלא לנקות אין להתיר להשו"ע כמבואר שם בס"ז כמו שציינתי לעיל.

הנה בגמ' ברכות יא ע"ב מוכח שכל אחד מהדברים צריך את ג' הברכות, דנחלקו אמוראי על מה צריך לברך ולא נזכר שהמצריכים גם על משנה מצריכים ברכה אחרת וכיו"ב, ושוב הובא אחר כך מחלוקת אמוראים מה צריך לברך, ולדוגמא מי שסובר שיש לברך אשר קדשנו בלבד לא נזכר שהוא רק למקרא, אלא פלוגתא דאמוראי הוא האם לברך ברכה זו או ברכה זו, וכן בעובדא שהובאה שם בגמ' על רב שבירך על לימוד הספרי דבי רבי לא נחתו שם בגמ' לחקור איזה ברכה בירך.

וגם רב פפא דקאמר במסקנא שם על כל הנוסחאות (כגי' הרי"ף והרא"ש) הלכך נימרינהו לכולהו הוא לא מחמת שיש מקרא ומשנה ותלמוד, אלא כך שיטת רב פפא בכל מקום בש"ס לפחות בכעשר מקומות שכשיש כמה נוסחאות של אמוראים בברכות יש לומר את כולם, והטעם הרחבתי במקום אחר דרב פפא סבר שהעיקר לומר טופס ברכות שתקנו חכמים ואחרי שיש טופס ברכות שתקנו כבר אומרים, ובזה מיושב למה תקנו אל ההודאות ורוב ההודאות בפ"ק דתענית, דהרי קושי' הגמ' שם דרוב ההודאות משמע ולא כל ההודאות, ומה התיקון לומר שניהם, ויש מי שתירץ דאחר דאמרי' אל ההודאות יש כבר במשמעו כל ההודאות והוא דחוק, אבל בלאו הכי מה שאומרים שניהם נצרכים לדברינו דאחר שיש טופס ברכות מכמה חכמים לדידן אין ההסתכלות על זה כמו פלוגתא דרבנן אלא כמו כמה טופסי ברכות שיש לומר את כולם, ובזה מיושב דר' יהודה במתני' רפ"ו דברכות קאמר בורא מיני דשאים ובגמ' שם מוסיף ר' יהודה בורא מיני זרעים ולא קיימא לן כוותיה ואילו בפ"ד דסוכה דף מז נחלקו ר' יהודה ורבנן בהיו לפניו כמה מצוות אם אומרים על המצוות או מברכים בפירוט ושם הלכה כר' יהודה אבל בברכות שם אין הלכה כר' יהודה, אע"ג דבב' הסוגיות קאמר בגמ' שטעם ר' יהודה הוא מאותו טעם דכתיב ברוך ה' יום יום בכל יום תן לו מעין ברכותיו, והטעם דבהא קיימא לן כר' יהודה משום שהכלל להלכה שכל טופס ברכה שתקנו חכמים יכול לאומרו ולכן אחר שכבר תקנו חכמים ברכה על כל מצווה כשעושה אותה לחוד יכול לברך על כל מצוה בפרטות לברך על כל אחד כשעושה אותם כולם יחד, אבל בבורא מיני זרעים ובורא מיני דשאים שהם ברכות שנפסק ונתקבל שלא לאומרם בזה אין אנו יכולים לחדש ברכה שנפסק שאינה טופס ברכות (ולא דמי לשאר נוסחאות כגון מודים דרבנן דקא"ר פפא נמרינהו לכולהו כיון שלא נפסק דלא כחד מהם), ולהכי גם ברוך שעטני מעיל דר' יהודה בנדרים לא מברכינן, ולפ"ז מיושב עוד בפ"ו דברכות גבי ברכת המוציא דאמרי' זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא וכו' וקשה דהרי אמרי' שם בגמ' דלרבנן יוצא גם במוציא ולמה כ"כ מופקע שלא הכריע בין הדעות דהרי בהרבה מקומות מצינו שיר"ש חושש לכל הדעות בשבת סא ובפסחים קטו וברכות לט, ולמה מופקע שיאמר הנוסח שיוצא לכו"ע אלא נראה שכבר הוקבע בבהמ"ד לומר המוציא לחם כמו שהוא במשנה ובמקומות אחרים, ולא היה ספק בזה דודאי הלכה כרבנן, ושכך טופס ברכות האידנא לומר המוציא, וממילא מפסיד בזה טובא לשנות טופס ברכות כדי לחשוש לדעה שלא נפסקה וק"ל.

עכ"פ נחזור לענייננו דג' ברכות הללו קאמר רב פפא בברכות שם שצריך למימרינהו משום דבעי' לומר כל טופס ברכות של חכמים, ובאחרונים בפר"ח ובשאג"א מבואר שהוא תקנת חכמים גמורה שצריך לומר כל הג' ברכות ואם אמר רק חלק מהם לא יצא התקנה והחובה דרבנן עי' במשנ"ב ריש סי' מז, וע"ע במשנ"ב סי' קלט דמבואר שצריך לחזור ולברך הברכה שלא בירך (והיינו באופן שברור שלא בירך דאילו בספק יעוי' בסי' מז שם), ועכ"פ אינו שייך לנידון מקרא ומשנה וגמ'.

ומ"מ כתבו תלמידי רבינו יונה ה ע"ב מדה"ר דכנגד אלו הג' ברכות התקינו לומר שלש ענינים מקרא ומשנה ומדרש, דברכת אשר בחר בנו למקרא וברכת הערב למשנה וברכת על דברי תורה למדרש עכ"ד בקיצור, ויש להוסיף דגם על קריאה"ת שהיא מקרא מברכי' אשר בחר בנו.

וכעי"ז כ' בשיטת ריב"ב על הרי"ף שם דג' הברכות הם כנגד תורה ומשנה ומדרש ולכן אומרים בבוקר מקרא ומשנה ומדרש אבל בס"ת אנו תופסין כדרב המנונא שהיא מעולה שבברכות.

ולפי שי' הסוברים שהם ב' ברכות כ' שם הר"י ששתי הברכות הם כנגד תורה שבכתב ותורה שבע"פ.

ומ"מ אף שהזכיר הר"י תקנה לומר מקרא ומשנה וגמ' (ובתו' ברכות יא ע"ב הביאו מנהג זה וחלקו ע"ז לפי שיטתם שא"צ ללמוד אחר ברכה"ת), מודה הר"י שאינו לעיכובא כלל כמ"ש המשנ"ב בסי' מז ובסי' קלט בשם הפר"ח וכמו שנהג הגר"א כמבואר במעשה רב לומר פרשת התמיד אחר ברכה"ת, וכעי"ז בריא"ז המובא בשלה"ג על הרי"ף שם, וכן מוכח מלשון הירושלמי שהובא בפוסקים והוא ששנה על אתר ולא אשתמיט חד מינייהו לומר דבעי' מקרא ומשנה ומדרש, ומיהו יש לדחוק דבאהבה רבה שהיא ברכה אחת כו"ע מודו דא"צ מקרא ומשנה ומדרש, ולא הזכירוהו אלא על ג' ברכות.

וגם הר"י גופיה אפשר דמודה דעיקר התקנה לומר ג' ברכות היא משום שיש כמה נוסחאות ולא קאמר שתקנו לומר כולם אלא כעין רמז, דהא קאמר הר"י וז"ל ומסקנא כדרב פפא דאמר נימרינהו לכולהו וכנגד אלו שלש ברכות התקינו לומר בבקר ג' ענינים וכו' עכ"ל, ומשמע שעיקר התקנה הוא לומר כל הנוסחאות ואחר שתקנו כבר לומר כן אזי נהגו וכו', ומ"מ בסיום דבריו כ' שם וברכת אשר בנו וכו' למקרא וברכת הערב למשנה וכו' עכ"ל וזה יותר משמע שהוא רמז לעיקר תקנת ג' ברכות, וכן במהרש"א משמע שהבין בדברי הר"י שדבריו הם רמז ותקנה לטעם שמברכים ג' ברכות, ויש לומר דלולא שיש רמז בדבר לא היו מתקנים חילוק ברכות, דהרי לכל דעות האמוראים אין אומרים אלא ברכה אחת (ויש להעיר בזה נקודה נוספת דלהראשונים שגרסו ור' יוחנן מסיים בה הכי הערב וכו' ס"ל שהוא המשך הברכה כדמוכח הלשון 'מסיים בה הכי', וכמ"ש רש"י דהוא ברכה אחת עי"ש, ואילו הרי"ף שגרס ור' יוחנן אמר הערב וכו' יסבור שהיא ברכה בפני עצמה, נמצא דבין למר ובין למר סוף סוף ר' יוחנן מברך רק ברכה אחת), א"כ צריך ליתן רמז בדבר למה הוסיפו בברכות, ולכן כ' הר"י שהוא כנגד מקרא משנה ותלמוד, והמהרש"א כ' בזה רמז אחר עי"ש, ועי' בפמ"ג סי' מז בשם הלבוש טעם אחר בזה.

ובשו"ע סי' מז כ' דנהגו לומר ברכת כהנים, ולא הזכיר המנהג לומר מקרא משנה וגמ' מיד אחר ברכה"ת, אבל המשנ"ב שם הביא המנהג אבל לשונו שם לא נתבררה שכ' כדי לקיים מקרא משנה וגמרא ולא פי' להדיא שהוא כנגד ג' ברכות כמ"ש הר"י וצע"ק מהו לקיים דמה חסר כאן כדי לקיים, ואולי הו"ל למימר כדי שיחולו הברכות אם יש צד שהוא לעיכובא או כנגד ג' ברכות אם אינו לעיכובא כלל אלא רמז כנ"ל, ואולי המשנ"ב מיירי כמ"ש הטור לע"ה שילמדו בכל יום מקרא משנה תלמוד כמ"ש התוס' בקידושין ושו"ע יו"ד סי' רמו וכלל לא מחמת ג' ברכות התורה וקצת דוחק דלמה נימא שאין כוונתו כמ"ש הר"י ואולי משום דמבואר בכל הפוסקים שאינו לעיכובא ודלא יבואו לטעות דבעי' על כל ברכה חלק התורה המכוון לה לעיכובא עכ"פ לחומרא לכך נקט בלשון זו דלא לשתמע כך.

ובב"ח סי' מז בביאור דעת הטור נקט שברכה שניה היא שבח ולא ברכת המצוות, ויש להעיר דרב המנונא בגמ' שבירך רק ברכה זו הרי סבר שהיא ברכת המצוות, ורב פפא דאמר לברך לכולהו מנא ליה להוסיף שיש ברכת השבח על התורה מלבד ברכת המצוות, דהרי בסוגי' קודם לכן בדברי האמוראים הקדמונים (שעליהם קאי רב פפא) לא נזכר אלא שמברך ברכת התורה קודם הלימוד.

ובדוחק יש לומר דאחר שיש כמה נוסחאות אמרי' לכולהו באיזה אופן שיהיה אפשר ליישבן ומאחר ששייך ליישבו כברכת השבח סגי, ויל"ע אם סובר הב"ח דברכה אחרונה אינה לעיכובא ללמוד קודם, דהלבוש סי' קלט סובר כן דלא כרוב האחרונים [הארכתי בתשובה אחרת ד"ה האם מותר להפסיק בהלכה פסוקה בין ברכה ראשונה של ברכת התורה לברכה שניה] והפמ"ג במשב"ז סי' מז כ' דאזיל הלבוש לשיטתו בסי' מז דברכה ראשונה קאי על אתמול וברכה אחרונה קאי על למחר, ואם תמצא לומר אפשר דהב"ח סובר כעין אפכא מהלבוש שעיקר הברכה קודם הלימוד היא ברכה ראשונה, וברכה אחרונה לבד להב"ח אפשר דלא מהני אם לא דנימא שגם הב"ח מודה ללבוש שאם בירך ברכה אחרונה דאשר בחר בנו בלבד עשאה כברכת התורה כמאן דבירך בגמ' רק ברכה זו (או דהב"ח סובר כשאר אחרונים שיש תקנה לברך כולם וממילא לא יוכל לסמוך על דעה ההיא דהב"ח יפרש את התקנה לברך את כולם שהוא רק באופן שברכה ראשונה היא ברכת המצוות והאחרונה היא ברכת השבח).

תשובות שנזכרו בתשובה זו:

האם מותר להפסיק בהלכה פסוקה בין ברכה ראשונה של ברכת התורה לברכה שניה

לכבוד הגאון המפואר המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א
בעמח"ס פרדס יוסף החדש על המועדים וספרי גם אני אודך
שלו' וברכה
השם פריידא הוא על שם שמחה כמ"ש הב"ש בשמות גיטין באה"ע סי' קכט בשמות נשים אות פ', ולכן צריך לברר אם שם פארדל ג"כ הוא ע"ש שמחה או לא.

ועי' בפת"ש שם ד"ה פרידא מה שכתב שם ומדבריו יוצא בפשיטות דהכתיבה פרידא ופראיידא הם בודאי אותו השם, אבל שם השינוי ביניהם הוא אכן רק בכתיבה, אבל בניד"ד שהשינוי גם נשמע הוא דבר שצריך לישאל ליודעי ומכירי לשון אשכנז הישנה על משמעות התיבה פארדל (והגרי"ז היתה לו בת שנקראת כן ומתה כבת ז' ויש גם עיר שנקראת פארד), ואם הפ"א הוא בקמץ קשה בעיני לומר שהוא על שם פארד בקמץ כמו דבורה וחולדה וזאב ואריה ודב, דלא נהירא כ"כ דסוס לא מצינו בלשה"ק שם כזה, ואם נקרא בפתח אולי הוא לשון רווח כמו פארדינען, וצריך לברר אצל יודעי לשון.

ונ"ל עוד להביא ראיה דלמעשה בניד"ד נחשבים ב' שמות, דהרי קי"ל בשו"ע סי' קכט סט"ז ובנו"כ שם כמה חילוקי דינים לענין מי שקורין אותו חלק בני אדם בשם עברי וחלקם בשם לעז ודנו שם בב"ש בשם ד"מ ושאר נו"כ גם על אשה שנקראת בלידתה שמחה ונתכנתה פריידל, ומה שמוסכם שם שאם מעולם לא נקראת שמחה אלא נקראת פריידל מלידתה ונכתב שמחה בגט אינו גט, הלכך גם פריידא ופארדל שיש הבדל בהיגוי ומבטא ובכתיבה ולכאורה גם במשמעות אינו אותו השם.

ומ"מ אם מוחלת הסבתא מהני דהגרי"ש נתן רשות לבקשת בני עדות המזרח כמה פעמים שיקראו לבנם יוסף שלום על שמו בחייו, ואע"פ שבניד"ד מיירי באשכנזים והמנהג שלא לקרות בחיים אצל אשכנזים, אבל מ"מ כאן שאינו ממש אותו השם וכמשנ"ת לכך יש לומר דבזה אין מנהג ידוע להימנע מזה.

ופשוט שאם הסבתא מקפידה בכל גוני אין כדאי לעשות נגד קפידתה.

ולענין איך לכתוב פריידא בכתובה לענין אם יו"ד אחד או ב' יודי"ן עי' בפת"ש בשמות גיטין שהביא פלוגתא בזה אם כותבין ביו"ד אחד או בב' יודי"ן כאשר נקרא בציר"י ולא בפתח חריף, דיש צד שרק אם נקרא פתח חריף (היינו הההברה השווה לציר"י הפולני) כותבין בב' יודי"ן ואם נקרא בציר"י האשכנזי הפשוט כותבין ביו"ד אחד, ויש צד והוא הצד המוכר יותר בפוסקים דבתרוויהו כותבין בשם פריידא בב' יודי"ן.

ולגבי סוף התיבה לפי השו"ע ס"ס קכט צריך א' ולא ה', אלא שאין דברים אלו מעכבין כמ"ש שם הרמ"א על הא' ומשמע שם שנאמר גם באופן כללי גם על עוד דברים שלא נתפרשו שם, וכמבואר בפת"ש שם להדיא גם לענין היודי"ן.

ולמעשה נראה דלגבי היודי"ן יש לכתוב ב' יודי"ן שכך נהוג היום ובפרט שבלשון העברית המדוברת סתם רוב ציר"י אפי' ביו"ד נשמע כסגול בלא יו"ד (כקריאת ציר"י ספרדי), וכבר כתב הרמ"א שיש לילך אחר לשון המדינה, וממילא יש מקום בזמנינו להדגיש יותר בב' יודי"ן כדי שיהיה נקרא בציר"י עם יו"ד (כציר"י אשכנזי פשוט) גם בעברית, ואף שיש כתיבה נפרדת לעברית וליידיש מ"מ מאחר שכיום נהוג לכתוב גם שמות יידיש בכתיבת עברית יש לצרף זה עכ"פ אם כך נהוג לכתוב גם בעברית לכתוב בב' יודי"ן את הציר"י כאשר הכונה לבטא גם את היו"ד, וכ"ש שביידיש כיום יותר מקובל במקומינו לכתוב ב' יודי"ן בצירי עם יו"ד מורגש, ועכ"פ אם כך הוא המציאות שרגילין לכתוב גם בעברית פריידא בב' יודי"ן כדי לבטא את היו"ד גם בהגייה העברית, ועכ"פ אם כך חתימתה פריידא (ע"ע פת"ש סי' קכט סט"ז), דבכתובה יותר נוהגין לילך אחר החתימה כיון שאינו לעיכובא, וכ"כ אלי הגרח"ק לענין שמי בכתובה לכתוב כחתימתי אע"פ שיש פלוגתא דקמאי בנידון זה איך לכתוב שמי.

ויש להוסיף דבד"מ הארוך (הו' בב"ש) וב"ש סי' קכט סקל"א ובתשובת רמ"א שהביא שם ובשאר נו"כ שם שמצאתי, כתבו סתמא לכתוב בב' יודי"ן, וכן עוד בב"ש בשמות גיטין הנ"ל שם אי' פריידא בב' יודי"ן ומסתמא גם כשהוא בצירי דדוחק לומר שכ"ז מיירי רק בפתח חריף, (ואמנם הב"ש בשמות אנשים גבי אות ל' ליב נקט ביו"ד אחד ואולי י"ל דשם הורגלו לכתוב ביו"ד אחד היכא שהוא בציר"י, אבל אין לומר דהב"ש לא הכיר ציר"י אשכנזי פשוט, דהב"ש שהיה באשכנז בודאי שהיה אצלו הבדל וחילוק בין ציר"י לפתח חריף, גם אם נימא דבמדינתו של הד"מ היה הכל בפתח חריף, ולענין בדיעבד לדעת הטיב גיטין המובא בפ"ת שמחמיר בפריידל בצירי לכתוב ביו"ד אחד שלא ישמע כפתח חריף, החשש הוא רק בגט משום לעז עי' בלשונו שם וביותר במה שהוסיף הפ"ת שם שאינו מעכב מן הדין אלא רק משום לעז, ובכתובה לא שייך כ"כ, ועי' באריכות הדעות בזה בספר שמות תורת גיטין).

אבל אם נהוג לכתוב פרידא ביו"ד אחד בלשון המדינה וכך האישה חותמת גם ביו"ד אחד אז יש לכתוב בכתובה ביו"ד אחד, מאחר דשני הכתיבות יסודתם בהררי קודש ואינם מעכבים כנ"ל במשמעות הרמ"א ובדברי הפת"ש.

כתבתי בחפזה עקב כך שהבנתי שהענין נחוץ כבר, ואיני אומר קבלו דעתי.

על פי רוב הדיבור אינו מועיל אלא מזיק, וכדאמרי' בסנהדרין לח ע"ב ודע מה שתשיב לאפיקורוס אמר ר' יוחנן ל"ש אלא אפיקורוס נכרי אבל אפיקורוס ישראל כ"ש דפקר טפי, וכדאמרי' ביבמות סה ע"ב מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך, וכדאמרי' בברכות סג ע"א ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנא' עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכדאמרי' בערכין תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח ווכו' ושיודע לקבל תוכחה, ויעוי' בספר הליכות שני על מסכת אבות בשם הגרנ"ק שלא למחות בזמנינו בהרבה מהמקרים כשיודעים שלא יישמע וכעין זה הובא בשם החזו"א.

ויעוי' בביצה דף כ' ע"ב האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה, ולכן בנידון דידן כאשר תלמיד מתחיל לומר דברי אפיקורסות באמצע השיעור כנגד הת"ח ולומדי התורה, מצוה לומר לו, אני מבקש שבשיעור שלי לא לדבר דברי קטגוריה בתלמידי חכמים, ולפי הענין אם יש צורך אפשר להוסיף ולומר להם שמי שרוצה לשמוע דעת התורה בזה נשמח (היינו המגיד שיעור) לקבוע עמו זמן להסביר לו הדברים.

לכבוד הרה"ג המפורסם חו"ב וכו' רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א

מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש על המועדים ושאר ספרים

הנה זה מבואר בגמ' סוטה לח ע"א ור"ה לה ע"א ובשו"ע או"ח סי' קכח ס"י וסכ"ד דצורת ברכת כהנים הוא פנים כנגד פנים, ולכן בודאי שעל הכהנים להיות בקדמת בית הכנסת ואם המקום שם מלא בכהנים או צר מהכיל עליהם להיות הקרוב ביותר לקדמת בית הכנסת, וכמובן שאם אי אפשר יכולים להתקדם עד היכן שצריכים, אבל העם שמאחוריהם אינם בכלל ברכה (ואם הם אנוסים אי' בגמ' בסוף ר"ה שהם בכלל ברכה ואם הם באמצע שמונ"ע יש מפוסקי זמנינו שכ' שגם הם נחשבים אנוסים לענין שהם בכלל ברכה, וע"ע במשנ"ב סי' קכח סקצ"ה).

ולפי מה שביארתי בתשובה אחרת דכשיש כמה כהנים אפשר שכל אחד מהם פועל ברכה בפני עצמו, ממילא הקהל שעומדים מאחורי כהנים אחדים ולפני כהנים אחדים יהיה דינם להתברך רק מהכהנים אשר הם עומדים לפניהם ולא מהכהנים שעומדים מאחוריהם, ואפי' אם נימא שכל הכהנים פועלים ברכה אחת, אבל בענייננו סו"ס אין לו שייכות להכהנים שהוא עומד מאחוריהם.

רק דיש לדון אם לפניהם פחות מעשרה בני אדם פנים כנגד פנים (דהיינו פחות מעשרה אחר צירוף כל הכהנים המברכים בבית הכנסת) האם יכולים לצרף את שאר האנשים העומדים מאחוריהם למנין עשרה.

ומסתבר שאי אפשר, שהרי אינם בכלל ברכה ומהיכי תיתי לצרפם למנין של ברכת כהנים, דהא אפילו אותם העומדים מאחורי הכותל שהם בכלל ברכה אעפ"כ אינם מצטרפים לצירוף העשרה באופנים מסויימים, וא"כ כ"ש דאלו שהם אחורי כהנים למה שיוכלו להצטרף.

ועדיין גם תמצי לומר שאי אפשר לצרף, עדיין יש לדון באופן שיש מנין לכהנים העומדים בקדמת בית הכנסת האם הכהנים העומדים בהמשך בהכנ"ס באזור הבימה יכולים לומר אנן בתרייהו דכהני קמאי גררינן ולא יצטרכו מנין בפניהם, דכיון שיש כאן כהנים שמברכים כדין סגי בזה שיש כאן ברכת כהנים שנעשית כדין, או דילמא שגם הם צריכים עשרה (היינו בצירוף הכהנים) שישמעו ברכתם כדין ובלא זה אין להם רשות לברך, ויל"ע בזה.

ונראה שבאופן שהכהנים אינם יכולים לעמוד בצד הקדמי של ביהכנ"ס ועל כרחם עומדים באמצע ביהכנ"ס עדיף שיעמדו בקצה הצדדי של בהכנ"ס כדי שיוכלו לכוון פניהם משם אל הצד השני של בהכנ"ס כדי שיהיו מכוונים פניהם אל פני כל העם ע"פ מבואר במג"א סי' קכח ס"י בשם כנה"ג ובמשנ"ב שם סקל"ז, מלבד במקום שידוע שיש מנהג ברור להקפיד שעמידת הכהנים תהיה ממזרח כלפי מערב ולא כלפי הצד, דאז אפשר שהכהנים יעמדו כמנהגם באמצע בהכנ"ס ויהיה על היחידים העומדים מאחוריהם לזוז ממקומם כמבואר במשנ"ב שם סקצ"ה.

והנה איני נכנס לזה להנהגה שהובאה בשם קצת גדולים שנהגו לעמוד ממש כנגד הכהנים (עי' בן איש חי פ' תצוה, חוט המשולש מנהג החת"ס, ארחות רבינו ח"א עמ' סו, תשובות והנהגות ח"ג סי' מו, וכבר הביאו בזה בספרים הרבה מ"מ ולא אכפול הדברים, ולענ"ד יש לזה סמך מגמ' ברכות נה ע"ב כמו שיש ת"ח שמקפידים בזה שבשעת אמירת הנוסח להטבת חלום לעמוד כנגד הכהנים ממש ע"פ משמעות הגמ' שם, וממילא חזי' שיש בזה תמיד מעלה), אלא לעיקר הדין שצריך להיות פנים כנגד פנים כאדם האומר לחבירו וזה כולל שהקהל לא יעברו את הקו שלפני הכהנים כמבואר במשנ"ב ובבה"ל סי' קכח סכ"ד.

וכמו"כ איני נכנס כאן לנידון שהזכירו האחרונים על ברכת כהנים שנתקן באופן של עלייה לדוכן (יעוי' בפמ"ג סי' קל משב"ז סק"ב, אשל אברהם מבוטשאטש ר"ס קכח, וע"ע שו"ת חקרי לב סי' ד), דנידון זה אינו לעיכובא, ואף דיש קצת שסוברים דבעי' מקום שיש ס"ת לעיכובא (עי' משנ"ב ר"ס תכח), מ"מ לענין זה סגי שיש שם בכל המקום ס"ת.

כבר נתבאר בתשובה אחרת שאין די לסמוך על הנידונים הללו להתיר טומאת כהנים דאורייתא, אולם לגוף שאלתך האם הנידונים שייכים גם לגבי נזיר, רוב הנידונים שייכים גם לגבי נזיר, דהנה לגבי הנידון על קבר שלפני הדיבור דהיינו שלפני מתן תורה הוא התרבה גם לענין נזיר, כמבואר בנזיר נד ע"א ובתוס' שם, אלא דתלוי שם בכמה תירוצי ופירושי התוס' מה גדר קבר שלפני הדיבור לרבנן ולר"ש, אבל לכל התירוצים שם שנתבאר מה סוברים לענין קבר שלפני הדיבור לר"ש אינו יותר טהור מקברי גוים שמטמאין במגע ובמשא, וכן טומאה רצוצה אסורה בנזיר כמו בכהן, ועי' בתשובה ההיא מה שציינתי לענין טומאה רצוצה בקברים שלפני הדיבור.

וגם לענין פותח טפח ופתחים וכל גדרי טומאה בנזיר הוא אסור כמו בכהן, רק דלענין קרבן יש חילוקים מתי הנזיר מגלח ומתי לא, וזה תלוי ברוב הפעמים בכמות העצמות שנשארו, וזה דבר שבד"כ אי אפשר לבררו בקלות.

אלא דיש נידון אחד ששייך רק לגבי כהונה, והוא מה שהזכירו דברי התוס' בכתובות קג ע"ב לגבי משמת רבי בטלה כהונה, אע"פ שא"א לסמוך ע"ז לענין טומאת כהנים בקברי צדיקים אבל מ"מ היה מקום לומר דהנידון הוא מצד טומאת צדיקים שהוא כעין קרוב אבל נידון זה מעיקרו שייך רק בכהונה ולא בנזירות.

אבל לפי הטעם המובא בירושלמי רפ"ז דנזיר שהנשיא הוא כמת מצוה, נידון זה שווה בכהן ובנזיר כמ"ש בסי' שעד ס"א וכדתנן במשנה בנזיר ר"פ שני נזירין ונזיר מח ע"ב.

ועי' בשו"ע סי' שעד סי"א דלפי המבואר שם בנו"כ אפשר שהוא מחלוקת הב"ח והגר"א וחי' בית הלל אם נוהג זה גם האידנא או לא, דלהב"ח אינו נוהג האידנא ולפוסקים אחרים משמע דנוהג גם האידנא בגדול שבכל הדור כולו וכעי"ז משמע ברמב"ן בתורת האדם, יעוי' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' סד מש"כ בזה, וציין ע"פ הב"י שם דהשו"ע ודאי מפרש שהוא מצד מת מצוה ולא מצד שצדיקים אין מטמאין דדין זה שצדיקים אינן מטמאין אמנם נזכר בילקוט [משלי יד] אבל לא נפסק להלכה כדמוכח בב"ח נח ע"א עי"ש.

ובגוף מה שהביא המנחת אלעזר ראי' מדברי השו"ע וקצת לשונות הפוסקים שהזכירו היתר דנשיא האידנא יש לדחות קצת הראי' דאף שנשיא אין נוהג היום מ"מ שייך למנות נשיא, משא"כ הב"ח מיירי מצד מה שבפועל לא נהגו למנות נשיא דלפ"ז לא שייך דין זה, וגם שאר דיני אבלות שנוהגים בנשיא אין נוהגים בחכם כמו בנשיא כמבואר בגמ' מו"ק ושו"ע, וזה ראי' ששייך שהשו"ע יתכוון לנשיא ממש אע"פ שאינו נוהג האידנא.

ומ"מ אפשר דאף אם נוהג האידנא הוא דוקא במי שהוא ת"ח ואע"פ שהביא הש"ך בשם המהרי"ל דהיום אין ת"ח מ"מ כ' החכ"א דיש יוצאים מן הכלל, משא"כ נשיא נקט הב"ח שאינו נוהג השתא כלל, ועי' כס"מ פ"ג מהל' אבל ה"י שציין לדין נשיא דירושלמי לדברי הגמ' פסחים ע ע"ב, ומשמע שם שהוא דין בנשיא ולא בגדול הדור.

ובגוף הנידון אם טומאה לנשיא מדין מת מצוה או מדין קרוב, יעוי' בר"ן שכ' כדברי הירושלמי שהוא מדין מת מצוה, והרמב"ן בתורת האדם נקט ג"כ  שהוא מדין מת מצוה אלא שהוסיף שהוא ג"כ דין קרוב, שהנשיא כל ישראל קרובין לו, ואפשר דלישנא בעלמא נקט כמ"ש מת מצוה הכל קרוביו, אע"פ שיש בו מה שאין בקרוב שנזיר וכה"ג נטמאין לו כדתנן במשנה הנ"ל, או דר"ל דקרוב לענין חומרא לענין מנהגי אבלות כמבואר במו"ק ובוש"ע יו"ד הל' אבלות ולא לענין קולא.

אבל לענין קבר ממש לא שייך הנידון על טומאת קרובים אפי' בכהן וה"ה בטומאת מת מצוה בין בכהן ובין בנזיר, דהרי דינים אלו נוהגים רק בשעת קבורה, אלא אם כן נימא דקולתו של ר' חיים כהן בתוס' שם הוא מצד הך ילקוט דצדיקים אינן מטמאין, יעוי' בערל"נ יבמות סא ע"ב ובפנים יפות עה"ת, אבל כבר הוכיחו מהרבה מקומות בש"ס דאין דין זה נוהג להלכה, ובלאו הכי בלשון ר"ח כהן בתוס' דכתובות שם מבואר שההיתר זה היה אילו היה בשעת אשכבתיה דר"ת בלבד ועכשיו כבר לא.

אילם לא נזכר במומים לא של אדם ולא של בהמה לא במשנה ובגמ' ולא ברמב"ם, ואדרבה נזכר בסוגיות בבכורות מ ע"א וקידושין כה ע"א פלוגתא לגבי ניטל הלשון ובפרטי הדינים שם מוכח שהנידון רק מצד צורת הלשון שניטלה ולא מצד שאינו יכול לדבר, (חדא ממה שלפי משנה ראשונה ניטל רוב המדבר כשר עד שינטל רוב הלשון אע"פ שכבר אינו יכול לדבר עכשיו, ועוד דגם לפי משנה אחרונה מסתבר דהרי גם קודם שניטל רוב המדבר יתכן שלא יוכל לדבר, והרי לא תלו הדבר כלל באם יכול לדבר או לא), ומבואר שמי שאינו יכול לדבר אינו בעל מום.

וצע"ג דהרי מבואר בסוגיא בפ"ק דקידושין כה ע"א לדעת רבי (שכמותו פסק הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת מקדש) שטעם מה שנחתך הלשון באופן הנ"ל חשיב בעל מום הוא משום שהלשון נחשב מומין שבגלוי, וממילא יל"ע על מה שאמרנו שאילם אינו בעל מום אע"ג דודאי יש כאן כחישותא בלשונו, וק' מ"ט כחישותא בלבד בלשון אינו מום, דהרי לענין שולט בשתי ידיו מבואר דטעם הפסול לרבנן הוא משום כחישותא דאתחלא בימין כמ"ש בספ"ז דבכורות מה ע"ב, וכן לגבי עינים מצינו שכחישותא הוא פסול כדמשמע שם מד ע"א לענין סני שמש עי"ש (ואולם יעוי' שם כל מחמת כהיותא וכו' והיה מקום לפרש דאפי' כהיותא מעט אולם הר"ג שם פי' שאינו רואה כלל וכן ברש"י שם לפי גי' השטמ"ק, ואולי הכי קאמר דאי הוה כתיב רק איש הוה ילפי' רק כהיותא, אבל צ"ע דכחישותא במעט לא נזכר שם בשאר הפסוקים שהביא אלא רק מומין שיש להם איזה היכר באיזה אופן כמו מחסריתא מבלבליתא ומשניותא), ומבואר דכחישותא בלבד במקום גלוי הוא נחשב מומין שבגלוי, וממילא מכיון שכחישותא הוא נחשב גלוי ולשון לדידן שהוא מקום גלוי כשי' רבי, א"כ למה כחישותא בלשון בלבד לא יהיה מום.

ונראה דהיישוב בזה הוא לפמ"ש ברפ"ו דבכורות לז ע"א לגבי חיטיו הפנימיות שנעקרו הו"ל מום ולא שנפגמו, דאין זה "דבר רע" כלשה"כ, ומבואר שם ע"פ פרש"י דכיון שפגימה בלבד אינו ניכר מכיון שאינו גלוי  ממילא אינו דבר רע, ומבואר מזה שדבר שהוא מכוסה, רק בהיכר גמור ייחשב מום, דבחיטיו החיצונות אפי' אם רק נפגמו כבר מום כמבואר שם.

ואולי בחולשא בלשון גרע מחיטיו החיצונות שנפגמו ולהכי רק בניטל רוב המדבר שבלשונו הו"ל מום שאז ניכר המום.

ובזה מבואר עוד למה בלשון שנפגם אינו מום עד שניטל רוב המדבר שבלשונו, ואילו לגבי אוזן שנפגמה כבר הו"ל מום כמ"ש לז ע"א נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור, מכיון שאוזן הוא גלוי לגמרי ולכך אפי' פגם קטן כבר הו"ל מום, ומ"מ לענין עור אינו מום גם באזנו דהדרא בריא כדפרש"י שם.

אבל בחשבון הוא צ"ע דלמה לשון שנפגם באופן משמעותי דלא הדרא בריא ועדיין לא ניטל רוב המדבר, הוא קל יותר מחיטיו החיצונות שנפגמו, ואולי מכיון שחיטיו יש להם צורה קבועה ניכר הפגם יותר משא"כ לשון.

אבל עדיין צ"ע דבקידושין שם משמע דמדמה דיני לשון דמומין לשאר דינים אם נחשב גלוי או לא, דקאמר שנחלקו התנאים גם לענין הזאה אם חשיב הלשון מגולה או לא, (וגם בדברים שם שלשון דינו חלוק אפשר שהוא רק מחמת גזה"כ כמבואר שם), והרי לפי מה שנתבאר נחשב גלוי רק בהיכר גמור, וצ"ל דגם הדברים שם נחשבים היכר גמור דבהזאה שנפלה על לשונו חשיב היכר גמור למאן דסבר שבחיתוך לשון דינו כהיכר, או דלא בכל דבר בעי' היכר גמור אלא רק במום דכתיב ביה כל דבר רע כדפרש"י הנ"ל ברפ"ז דבכורות לז ריש ע"ב ד"ה מום רע.

ועי' עוד מש"כ בשו"ת עונג יו"ט סי' ד', ובמה שדן שם בדין רוח קצרית מה גדרו במום, מאחר שיש צד שפסולו מדין שוטה לכך לא הזכרתי לעיל דבר זה יחד עם הנידונים על הגדרת מום דחולשא.

ולמעשה כהן אילם אינו יכול לעבוד בבהמ"ק דאילם אינו יכול לברך כמ"ש במתני' פ"ק דתרומות וכך פסק השו"ע בהל' חלה, וגם אם יכול להניע בשפתיו ואפי' אם נימא דיוצא בזה בברכה בדיעבד ובתשובה אחרת הרחבתי בזה אם דינו כמדבר שאינו משמיע לאזנו או גרוע יותר (בתשובה לגבי אילם בקריאה"ת וכן בתשובה לגבי ספיה"ע באילם), אבל לכתחילה לא.

ולענין אם יכול הכהן להקריב קרבן של עצמו בבהמ"ק או שגם בזה יצטרך להביא לכהן אחר שיכול לברך, יעוי' בנו"כ השו"ע מה הדין בהפרשת חלת האילם האם בזה הוא מותר להפריש לעצמו אף שאין יכול לברך או שגם בזה צריך להביא לאחר.

ויש לציין בזה למה שאמרו חז"ל שלעתיד לבוא כל בעלי מומין יתרפאו, ולענין זה כל מום יתרפא גם אלמין אף אם נימא דאילם אין דינו כבעל מום, לפי שכך אי' בחז"ל להדיא שגם אלמים יוכלו לדבר ומייתי לה מקרא אז ידלג כאיל פיסח ותרון לשון אילם, וגם מרע"ה שהיה כבד פה וכבד לשון נתרפא מזה כמבואר במדה"ג ובעוד אחרונים, רק דבמדה"ג יש לפרש שנתרפא קודם מ"ת.

לכבוד הגאון המפורסם החו"ב וכו' כמוהר"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א בעהמח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש על המועדים שלו' וברכה אפשר להקל בזה מכמה טעמים וכמו שיתבאר.

מקורות: יעוי' ביו"ד סי' שמ סכ"ז דמשמע שם שאין אבילות בקטן, ורק בקריעה יש לקרוע לו מפני עגמת נפש, וכך פשטות הסוגיא בגמ' מו"ק כו ע"ב שהוא דינא דעגמת נפש בלבד ולא מדיני אבלות, וכדפרש"י שם כדי שיבכו הרואים, (וכעי"ז מבואר ענין עגמת נפש במשנה פ"ג דמגילה), [אא"כ נפרש הגמ' דקאי בקטן שלא הגיע לחינוך וכדעת החולקים להלן], וכך פשטות השו"ע להלן (סי' שצו ס"ג) שאין אבילות נוהגת בקטן, ע"פ מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש (הגם שנחלקו בדבר אחד אבל בזה הן שוין), וכך דעת הש"ך בנקוה"כ ולבושי שרד סי' שמ שם, ובביאור הגר"א בסי' שצו שם הביא ראי' חזקה לזה מדאמרי' בגמ' מו"ק יד ע"ב בדרך קושי' נמצאת אבילות נוהגת בקטן, ומבואר דמצד דינא אין אבלות נוהגת בקטן כלל.

ואמנם מדעת הרי"צ גאות המובאת בב"י ונו"כ סי' שמ שם משמע שיש אבלות בקטן שהגיע לחינוך, וכך משמע שנקטו להלכה כמה אחרונים, עי"ש בדרישה וט"ז, אבל בקטן שלא הגיע לחינוך אין אבילות, (ודעת הדרישה וסייעתו ע"פ הריצ"ג דיש איזו קריעה לקטן שלא הגיע לחינוך מפני עגמת נפש, אבל לא בקריעה המחוייבת ע"פ דיני אבילות וכך משמע בערך לחם שם להמהריק"ש), וממילא כ"ש בניד"ד שהוא אבילות דמנהג.

וכ"ש דיש דעות שאפי' בבין המצרים מותר להשמיע לקטן שלא הגיע לחינוך ניגונים, עי' במשנה אחרונה על המשנ"ב סי' תקנא סקט"ז שהביא הדעות בזה, ובזה שומעין להקל דקי"ל שהלכה כדברי המיקל באבל וכ"ש באבלות דמנהג כנ"ל.

ויעוי' בהגהות חת"ס על השו"ע ביו"ד סי' שמ שם שנקט שמה שאין אבלות נוהגת בקטן הוא רק בדבר שיש בו ביטול תורה, אבל בדבר שאין בו ביטול תורה לא, ובזה כ' ליישב שם הקושיא מסי' שצו על דעת הט"ז, ויסוד רעיון הדברים נזכרו בדגול מרבבה שם וציין לו החת"ס, (ואמנם יש מקום לומר דיש חילוק בזה בין הדגמ"ר להחת"ס, דלהדגול מרבבה הוא תקנה קבועה דמלבד קריעה לא תקנו עוד אבילות כיון שיש בו ביטול תורה, אבל להחת"ס כל עוד דבר אבילות שאין בו ביטול תורה אפשר לחנך בו הקטנים, עי' בפנים שם, רק דאינו מוכרח לא בדברי זה ולא בדברי זה, וגם ק"ק דהחת"ס עצמו ציין לדברי הדגמ"ר שסובר כמותו).

הלכך גם בענייננו יש לומר דעיקר המקום להקל בזה הוא במקום שיהיה ביטול תורה מזה, אם נימא שיש מקום להקל אפי' בהגיע לחינוך.

(ויש לציין בזה דיש מפוסקי זמנינו שכ' להתיר בספירת העומר אפי' בגדול בניגונים שמנגן דרך לימוד תורה, אולם גם לדידיה עדיין לא שמענו להתיר בגדול המנגן ניגון של שירה וזימרה שיש בו רק רעיון או מסר הנלמד מקצה קצהו של השיר כדרך שמחנכים לצעירי הצאן).

והחת"ס כתב בלשון אפשר קולא זו גם לדעת הט"ז וכן נקט הפת"ש בסי' שצו שם בפשיטות דכל הפלוגתא הנ"ל לא מיירי אלא בקטן הלומד אומנות אבל בקטן ההולך לביה"ס ללמוד תורה נקט דלכו"ע אין נוהג בו אבילות.

(והמנ"ח רסד ט הביא בשם חכ"א טעם אחר לפטור קטן מאבלות עי"ש, ועי' עוד טעם בתפארת למשה יו"ד סי' שצו).

ולכן מותר להקל בזה עכ"פ בלא הגיע לחינוך [ואפי' להסוברים ששייך מקרעין לקטן קודם שהגיע לחינוך כפשטות דעת הריצ"ג מ"מ פשטות דעת הריצ"ג דהיינו דוקא בקריעה ששייך היכר לסובבים], אא"כ אם הוא קטן שמבין את משמעות המנהג ואין נמנע ממנו תועלת ולימוד תורה וקדושה ממה שאין משמיעים לו שירים אז יתכן שיש ענין להחמיר בזה, (כיון דמעיקר הדין אף באבלות גמורה אף בודאי הגיע לחינוך יהיה הדין כן לכך הבו דלא לוסיף עלה בדרגה כזו, כיון שכל שאינו יכול לשמור הדין כהלכתו מצד הגדרת הדין לא חשיב כהגיע לחינוך [עי' רמ"א בהל' ציצית ומשנ"ב סי' תרנו סק"ב ובכורי יעקב שם סי' תרנז סק"ג], אם כי בהגיע לחינוך ממש עי' להלן).

ובקטן שודאי הגיע לחינוך אע"פ שמצד דיני אבלות אין נוהגין בו אבלות מ"מ יהיה תלוי במנהג בזה מאחר שאבלות זו היא מנהג ותליא בפרטי המנהג כדמוכח באו"ח סי' תקנא סי"ד לענין בין המצרים, ולכן מכיון שהמנהג להחמיר בקטן שהגיע לחינוך יש להחמיר אלא אם כן ידוע שהמנהג אחרת והילד צריך לצורך לימוד תורה (או במקום שידוע שאין מנהג בזה).

וכן הובא בשם הגריש"א (סידור פסח כהלכתו פי"ב הערה 55) להתיר לנגן בגני ילדים שלא הגיעו בחינוך, וכעי"ז הובא בשם הגר"ש ואזנר (מבית לוי ח"ג עמ' לט ועניני ניסן עמ' עו) שלנגן לבנות בגיל שנתיים ושלש לצורך פרנסה אולי יש להקל לצורך, וכל הנידון שם דיש צד להימנע מזה הוא מחמת הבעל המנגן עצמו אבל להדליק שירים אפשר שלא הסתפק כלל, וכן בחוט שני שבת ח"ד עמ' שעט בסופו מבואר עיקרי הדין שהזכרנו והיקל טפי מהגרש"ו וז"ל, גננת שמנגנת בגן בימי ספירת העומר אי אפשר לאסור דהקטנים לא הגיעו לחינוך והיא עצמה אין לה בזה שמחה אלא שעושה מלאכתה עכ"ל.

ויעוי' באג"מ או"ח ח"ד סי' כא אות ד' שיש להחמיר גם בקטנים שהגיעו לחינוך, ועיקר דין זה של האג"מ הוא מוסכם גם לשאר פוסקי זמנינו הנ"ל (הגריש"א, הגריש"ו והגרנ"ק), ויל"ע מה לדעתו קודם חינוך אם מותר גם בספייה, אבל כפי מה שנתבאר יש כמה אשלי רברבי וטעמים להסתמך ולצרף כדי להתיר הדבר.

ויתכן לצרף בזה עוד שהדלקת שירים יתכן שאינו נחשב כאיסור ספייה אם לא יאזין הקטן ליהנות מהם, וממילא באופן שמניח לפני קטן בלא ספייה אין איסור באופן שעושה על דעת עצמו ובאופן שאין חינוך, יעוי' שעה"צ סי' תרמ סק"ח ומשנ"ב סי' שסב סקמ"ד, ומ"מ צירוף זה שייך רק באופן שלא ברור שיקשיב הקטן לניגונים.

הקדמה לתשובה: כל האמור בתשובה זו הוא רק בנידון מצד החיוב ההלכתי אבל למעשה כמובן שיש לשמור החוק שלא להיתפס ולשבת במאסר וייגרם על ידי כך ביטול תורה ותפילה ושאר קלקולים.

ע"כ ההקדמה והקדמה זו היא מעין הקדמת הערוה"ש לספרו ומעין מש"כ המשנ"ב בהערה לענין הליכה בלא כיסוי הראש לפני השופטים וק"ל.

יש דעות שונות כיצד להתייחס לחוקים שונים שהתייחסו על ידי המדינות השונות או על ידי מדינת ישראל, ויעוי' במשנה בנדרים בסוגי' דנודרים להרגין וכו' ובתוס' שם ובגמ' ושו"ע בסוגי' דעבדא דנורא אנא ויש בזה שמועות שונות וגישות שונות בדעת החזו"א והגרי"ש אלישיב ועוד, ונכתבו על כך כמה תשובות בספרי הפוסקים, עי' בשו"ת שבט הלוי ובשאר ספרי שו"ת והרבה שמועות שנמסרו בעל פה איש מפי איש מגדולי הפוסקים, אבל לגבי חוקי הזהירות והבטיחות בדרכים יש מגדולי ישראל שכן קבלו והנחו להיזהר ככל הנצרך.

ובספר לעבדך באמת ח"ב בסופו מהגר"ד יפה הביא בשם הגר"נ קרליץ שאם חז"ל היו מחוקקים את חוקי הנהיגה הם היו מחמירים יותר מהנהוג כיום עכ"ד, וכעין זה ראיתי בשם הסטייפלר שאלמלא חז"ל היו כיום היו אוסרים לגמרי השימוש במכונית מחמת הסיכון הרב שיש בו.

והנני להביא בזה מכתב בד"ץ ב"ב לפני כמה חדשים בחתימת הגר"ש רוזנברג והגר"י סילמן וז"ל, ״בשנים האחרונות התרבו ברחובות כלי רכב חשמליים – אופניים וקורקינט, ורבים מהמשתמשים בהם נוהגים בחוסר זהירות משווע, ובאים הדברים לכדי פגיעות בגוף בהולכי רגל, ואף כדי שפיכות דמים ר״ל, כאשר נפגע ונפטר הרה״ג רבי אברהם אדרת זצ״ל״.

״ואמנם השלטונות קבעו כמה כללים לנוהגים בכלים אלו, וכגון שאסור לצעירים שאינם בני שש עשרה להשתמש בכלים אלו.

אך לצערנו הכללים אינם נשמרים כלל, והשלטונות מזלזלים בדבר ואינם פועלים לאכוף אותם.

וכידוע מה שאמר רבנו הקהילות יעקב זיע״א שחייבים לשמור את כללי התנועה בהקפדה רבה, ואילו חז״ל היו מתקנים תקנות אלו היו מחמירים הרבה יותר״.

"חובה על כל המשתמשים בכלים אלו להיזהר שלא להיות מזיקים וניזוקים.

ולהקפיד על כללי הזהירות, לא לנסוע על המדרכות בין הולכי רגל, ולא להידחף בין מכוניות בכבישים.

ועל ההורים והמחנכים לפקוח עין, ולא לתת לילדים שאינם גדולים דיים להיות אחראים, או שאינם נוהגים באחריות הנדרשת לכלים מסוכנים אלו, להשתמש בזה.

וההורים שלא יקפידו על זה ידעו כי הם אחראים, לכה״פ מוסרית על הנזקים אם יגרמו על ידי הילדים".

והנה זה ברור שגם מצד הלכה אינו דבר טוב לאכוף את החוק כמו שאמרו ואל תבריח המכס, ויש בזה גם ענין של זהירות מחמת שזוהי גזירה שאולי היה ראוי לגזור ע"פ הלכה גזירה כזו או כיוצא בה אם היה לנו כח כיום לגזור גזירות, וממילא המשתמט מזה פורש מתקנה שנועדה להיות לטובת הציבור, מצד שלישי לא ברור שיש בזה איזה שהוא חלות תקנה (עי' סנהדרין כו ע"א), מצד רביעי הם לטענתם שהם אחראים על הציבור ותקנו תקנה לטובת הציבור היו צריכים לאכוף זאת, ועכ"פ הקפידו הדיינים לדקדק הרבה בלשונם מחד גיסא שהוא דבר מאוד הגיוני ומובן התקנה הזו ומצד שני למעשה כ"א ייזהר שלא לתת לילדים שאינם גדולים דיים וכו' וק"ל.

יש לשים לב שגם בלי קשר לתקנה זו או אחרת יש איסור הכנסת עצמו למקום סכנה (עי' ברכות נה ע"א ורמ"א וערוה"ש יו"ד סי' קטז), אבל מצד הלכה הכניסה למקום סכנה (כל עוד שאין תקנה כל שהיא) אינו נמדד בגיל אלא בשכל וכמ"ש הדיינים במכתבם, בפרט שהשינוי של גיל ט"ז יותר מוכר בחוקי העמים מחוקי התורה ואכמ"ל.

וגם אין בהכרח שכוונתם לומר שאנו סוברים שהם צריכים לאכוף ורק שאם הם היו אוכפים המצב היה יותר בטוח, ושמכיון שאין אכיפה יש לשים לב יותר מעצמנו להיזהר.

.