לכבוד הגאון החסיד המפורסם רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש על המועדים יתכן ליישב לפמ"ש במקובלים ובאר"י דעיקר בקשות של ימים נוראים הם על כבוד מלכות שמים ומאחר שרוב ברכת המזון מדבר בשבח טובות שגומל אותנו ...קרא עוד

לכבוד הגאון החסיד המפורסם רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש על המועדים

יתכן ליישב לפמ"ש במקובלים ובאר"י דעיקר בקשות של ימים נוראים הם על כבוד מלכות שמים ומאחר שרוב ברכת המזון מדבר בשבח טובות שגומל אותנו הקב"ה ובקשות שיגמלנו טובות לכך אינו המקום להזכיר עיקר ענין עשי"ת.

ולפ"ז מיושב למה בתפילה מבקשין בג' ראשונות ואחרונות, אע"ג שהם שבח ולא בקשה, דראשונות לעבד וכו' אחרונות לעבד וכו', ובתוס' במגילה ד ע"א ד"ה פסק משמע דעיקר הדעה שאף בקשת ציבור א"א בג' אחרונות אפי' בנוסח קבוע לפורים, א"כ צ"ל דבקשות הללו של עשי"ת הם על מלכות שמים.

וצ"ע דהרי רוב הבקשות הם על חיים, וא"כ היאך נאמר דהכונה על מלכות שמים.

ויש ליישב על חיים רוחניים כמ"ש לו ישמעאל יחיה לפניך ביראתך, וכמו שהזכירו ע"ז קרא כי עמך מקור חיים, וכמ"ש בירושלמי דשלהי כלאים ובעוד דוכתי וכי ארץ ישראל ארצות החיים היא והלא אין ארצות החיים אלא צור וחברותיה וקיסרין וחברותיה תמן זולא תמן שובעא וכו', אלא ארץ שמתיה חיים תחילה, ולעניינו הכונה לחיי עולם.

וכן זוכר יצוריו לרחמים וכן וכתוב לחיים, וכן בספר חיים, אבל שים שלום שהוא גם בקשות כיון שהוא חיתום התפילה נזכרו בזה עוד בקשות גם בהוספה לעשי"ת.

ויש לציין בזה דעיקר ההוספה מדינא דגמ' בעשי"ת היא רק המלך הקדוש והמלך המשפט כיון דעיקר ההזכרה בעשי"ת הוא על ענין מלכות שמים, וזה שייך יותר לתפילה מבהמ"ז כמו שנתבאר.

וההוספות שלנו הם מתקנת הגאונים, ומ"מ הוסיפו כבעיקר התקנה רק בתפילה.

ובנוסח התימני והרמב"ם מוסיפין ובכן תן פחדך בכל עשי"ת כיון שכל זה הוא בקשת מלכות שמים, וגם מתפללים על מפלת מלכות הרשעה, שבנוסח רמב"ם ותימן גריס ומלכות עליזה מהרה תעקר ותשבור, בוכן תן פחדך, ואפשר שסוברים שכ"ז מנוסח המלך הקדוש לכתחילה ולא לעיכובא.

קרא פחות

יכול להתחייב על כך בתנאי שיסכמו הצדדים מראש ביניהם על רב שיכריע להם בכל פעם מה נחשב פקו"נ וע"פ זה ינהג למעשה. מקורות: לכבוד הרה"ג המפורסם הגאון החסיד רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים הנה מה שמותר לחלל שבת ...קרא עוד

יכול להתחייב על כך בתנאי שיסכמו הצדדים מראש ביניהם על רב שיכריע להם בכל פעם מה נחשב פקו"נ וע"פ זה ינהג למעשה.

מקורות:

לכבוד הרה"ג המפורסם הגאון החסיד רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

הנה מה שמותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש הוא ברור, ומאידך גיסא המציאות בשטח שלא כל מה שהצבא מבקש לחלל עליו שבת הוא בגדר פיקוח נפש הוא ג"כ עובדה לפי הנשמע מהאנשים העומדים בשטח, ולכן אם מבקשים ממנו מראש להתחייב להגיע בשבת במצבים של פיקוח נפש צריך שיסכמו מראש ביניהם על רב המקובל על ב' הצדדים שישמע בכל פעם את פרטי המקרה ויכריע מתי מותר לחלל שבת ומתי אסור, וצריך שיהיה רב שאפשר לשאול אותו במקום בלי טלפון, מכיון שלפעמים השאלה אינה מתירה גם להרים טלפון בשבת וד"ל (ואין להקשות מדברי האג"מ הידועים לגבי מי שחושש יותר מידי שנחשב אצלו עדיין פקו"נ כל עוד שא"א להוכיח לו שאין סיכון, דשם לא מדובר בקלי דעת דשבת הוא דזיל בעינייהו אלא במי שפיקו"נ חמיר לו, ומלבד זה לענין שאחר יחלל עליו הוא עוד נידון), והם יבואו בטענות למה לא שאלת כמו שסוכם, לכן צריך רב שיהיה זמין לשאלות פנים אל פנים, ואם אי אפשר באופן זה אלא רק בטלפון צריך שלכל הפחות יתן הרב הנחיות מראש מתי לא להתקשר.

אם אין הצבא מסכים להסדר הלכתי כזה או אחר איני מוצא לע"ע פתרון להתיר להתחייב באופן זה, ומצד פקו"נ יכול לומר להם שבכל עת שיש פקו"נ אני זמין, ובלאו הכי אין פיקוח נפש מוטל על נהג זה מכיון שבכל מקרה יסתדרו עם נהג אחר, ומצד דינא דחוזרין בכלי זין למקומם (עירובין לט) כמובן שלא בכל מקרה שייך דין זה, וגם דינא דבאו על תבן וקש במקום ספר לא תמיד שייך בכל מצב וצריך לבדוק בכל מקרה ע"פ הלכה.

 

קרא פחות

הנה עיקר יסוד הדברים שיש ימים שאסור להקיז בהם דם כבר נזכר בגמ' [שבת קכט ע"ב] לגבי ערב חג העצרת ושמחמת זה גזרו על ערבי שאר ימים טובים, והובא ברמ"א על השו"ע [או"ח סוף סי' תסח ס"י]. ויעוי' שם בגמ' לעיל ...קרא עוד

הנה עיקר יסוד הדברים שיש ימים שאסור להקיז בהם דם כבר נזכר בגמ' [שבת קכט ע"ב] לגבי ערב חג העצרת ושמחמת זה גזרו על ערבי שאר ימים טובים, והובא ברמ"א על השו"ע [או"ח סוף סי' תסח ס"י].

ויעוי' שם בגמ' לעיל מינה, דמצב הסכנה שיש אז הוא משום שלפעמים האומן מוציא מהדם קרוב לסכנה, וא"כ הרי מצינו כשאדם בסכנה ריעא מזליה כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפ"ק דחגיגה דף ה' ובב"ר עה"פ וקרהו אסון, ואם נימא דזה הטעם כאן גם לענין הימים שאין מקיזין בהם שהוא מחמת שהוא בסכנה וריעא מזליה, א"כ שייך רק בתרומת דם אבל לא בבדיקת דם שהוא מעט דם כל שהוא ברוב בני אדם.

ומאידך גיסא נזכר שם בגמ' שאחר הקזה אדם חלש מאוד, וכן מבואר בגמ' בתענית גבי אבא אומנא וכן ברש"י קידושין פב ע"ש, ואם נימא שזה כולל גם הקזה כל דהוא מכיון שזה מחליש א"כ ה"ה גם בדיקת דם שהוא גם מחליש.

ויש לציין דבגמ' שם הלשון הוא וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת, דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו ע"כ, והלשון טבח לדמייהו קשה דמה שייך טביחה בדם, אבל הכוונה ברורה דר"ל שאחר שיוצא דם מן הגוף יש כאן ריעותא לאדם שאותה הרוח רעה רוצה להיתפס בה, ואע"ג דביום מתן תורה הראשון לא הקיזו דם והיה רק דאי לא קבלו וכו' הוה טבח וכו', אעפ"כ נקט דמייהו משום דשייך לענייננו.

ויעוי' במשנ"ב ס"ס תסח סקל"ח שדן לגבי כוסות רוח והזכיר שם שיש מתירים כוסות רוח מלבד הושענא רבא שהוא יום הדין, ובשם החק יעקב והחיי אדם הוסיף שם שעכ"פ בערב שבועות יש להחמיר, וכשיש צורך משום סכנה ע"פ רופא עי"ש מש"כ שם.

ובמקומות שהזהירו האחרונים מהקזת דם פשיטא שאינו חמור משאר ערב יו"ט שנזכר בגמ' להסוברים שהוא קל בכוסות רוח.

אולם כוסות רוח הוא קל יותר מבדיקת דם, וכמ"ש הערוך השלחן סי' הנ"ל ס"ג שדם של כוסות רוח אינו בא ממש מפנימיות הגוף כמו דם הקזה, ואפשר דזה גם כוונת השוע"ר שם סכ"ג שכתב דכוסות רוח אינו דומה לדם הקזה ממש.

ומשמע ממה שהתירו רק כוסות רוח שכל הקזה אחרת אם מעט ואם הרבה אינה טובה בימים אלו, וע"ע סנהדרין קט ע"ב ודוק.

אולם יעוי' מה שהובא בשם הגר"ש ואזנר [בקובץ מבית לוי בענייני ניסן עמ' לז] להתיר בבדיקת דם שמוציאים מעט דם, ואולי ההיתר שלו מיוסד על ענין המבואר בגמ' בשבת שהזכרתי בריש התשובה על הסכנה שיש בהוצאת ריבוי דם, ואפשר דמצרף ג"כ מש"כ המשנ"ב שם שומר פתאים ה' שהוזכרה סברא זו לגבי מקום שיש בו צורך רפואה, ואפשר דמצרף עוד גם מה דבלאו הכי הרבה מהרפואות הנזכרים בגמ' אין נזהרין האידנא כמ"ש התוס' בכמה מקומות וגם כאן שנהגו (כמ"ש הרמ"א שם) מ"מ הבו דלא לוסיף עלה, ואפשר דגם לפי הטעם שהוא מחליש מ"מ זיל בתר טעמא דלהרבה בני אדם הקזה כל דהוא אינו מורגש חולשה כ"כ, (ומי שמרגיש חולשה אפשר דאה"נ יהיה אסור בזה דהא אפי' בניתוח שם נקט שעדיף שלא לעשות ביום זה), ואולי מקורו מריש פ"ה דכריתות (דף כ ע"ב ואילך) בסוגי' דדם הקזה ובגדרים המבוארים בראשונים שם שלמד מזה דדם פורתא אינו בכלל הקזה סתמא.

אמנם מפשטות האחרונים שהתירו רק כוסות רוח מהטעמים שביארו כנ"ל, משמע שהקזה גמורה אסרו בכל גווני.

קרא פחות

ע"פ מה שיש לבאר בסברת הדבר היה מקום לומר שעיקר המנהג לא נאמר בזה, ומ"מ לפי מה שהבינו האחרונים וגם מסתימת דבריהם משמע שאין חילוק, ולכך מאחר שהוחזק הדבר כסכנה וכמילתא דתמיהה דתווהו בה אינשי [שהוא סכנה בפני עצמה כמ"ש ...קרא עוד

ע"פ מה שיש לבאר בסברת הדבר היה מקום לומר שעיקר המנהג לא נאמר בזה, ומ"מ לפי מה שהבינו האחרונים וגם מסתימת דבריהם משמע שאין חילוק, ולכך מאחר שהוחזק הדבר כסכנה וכמילתא דתמיהה דתווהו בה אינשי [שהוא סכנה בפני עצמה כמ"ש החזו"א בביאור דברי עה"ר וכדמוכח מהרבה מקומות בש"ס] ומסתמא שגם בזה תמהים הרואים, לכן אם אינו טירחא וצער המחמיר בזה לא הפסיד, ואם יש בזה טירחא וצער עכ"פ אם לא הוכר עוברה [או שאפשר להסתיר באופן אחר] המקל לא הפסיד ודלא קפיד לא קפדינן בהדיה.

ואסור לאדם לומר לשושבינתא שאסור לה לעשות כן אלא אם תבכר לחוש לעה"ר תחוש וכנ"ל.

מקורות:

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א

היה מקום לומר דהעין הרע הוא הבת בצירוף ההיריון דיש כאן ב' יוצ"ח וכעין מ"ש השו"ע לענין עלייה לתורה.

אולם מאידך גיסא מצינו בקוואטער שהזכירו כמה אחרונים [הוב"ד בספר ברית קדש עמ' כ הערה צה] שמקפידים בזה שלא תשמש כקוואטער, אפי' ששם אינו מצד בתה, ולכן היה מקום לומר שהמקפידים בזה אין חילוק.

אם כי שם ביארתי במקומו דיש ענין נוסף שלא יהיה עין הרע מצד שהוא סגולה לזש"ק כמו שכתבתי בתשובה אחרת (ד"ה מה הם הכיבודים שנהוג לכבד בברית מילה).

וראיתי במכתב עוז לבעל מנחת אלעזר [נדפס בריש ספר זוכר הברית] שכתב דהמנהג לשלול מעוברת בקוואטער תליא במנהג לשלול מעוברת משושבינות, ועי"ש שנקט דאין למנהג זה מקור (ועי' גם בשלחן העזר ח"ב סי' ס ס"ד סק"א שכתב דהוא מנהג טעות), מלבד כשניכר לכל שהיא מעוברת אז יש לשלול מחמת עין הרע, (ועי' באר משה ח"ג סי' קפד שהביא ג"כ דבריו של המנח"א לענין שושבינות שהאיסור הוא משום שעין הרע וממילא רק כשכבר ניכר עוברה).

ואמנם היה מקום לשמוע מדבריהם דהוא ענין שלא לעשות פעולה בציבור במצב כזה שיוכל לגרום עין הרע, ולפי סברתם במנהג זה משמע לפ"ז דאינו דוקא מחמת שהיא אמו.

אולם זה אינו נכון דאין איסור למעוברת לפעול דבר בפני בני אדם אלא גם המנחת אלעזר גופיה תלה העין הרע מחמת שהרואים מקפידים בזה וממילא נגרם עין הרע, ואם נימא דבאם מאומצת אין רגילות להקפיד אז גם הרואים אינם גורמים עין הרע, אבל מסתמא הוא מילתא דתמיהה (בפרט אם מדובר הדבר בפי כל שאין מקפידין עכשיו שכן כזאת וכזאת ואוושא מילתא כ"ש שיש לחשוש לעה"ר) וגם לא נזכר בדבריהם שהוא מנהג דוקא באמא, ועי"ש להמנחת אלעזר שהזכיר הטעם שיש עה"ר אז כיון שהוא מילתא דלא שכיחא והזכיר כן גם לגבי מילה (שאינה אם הנימול עצמו) ומשמע שלא למד מהטעם שכתבתי.

ויש להביא ראיה לזה שמה שבנ"א מחשיבין כסכנה חשיב סכנה משום עין הרע שכן מבואר בספר חסידים סי' רסא לענין לימוד מסכת מו"ק והל' אבלות שילמד בצנעא מחמת זה, ועי' בתשובתי על דברי הס"ח הללו שהרחבתי בענין.

ובעיקר המקרה הזה אם מדובר באם מאמצת מזיווג שני עי' בבאר משה מש"כ בזה, אבל אם הבת מזיווג שני וההורים לא אין בזה קפידא (עי' שלחן העזר שם ובאר משה שם וכן בשו"ת להורות נתן ח"ב סי' צח ובדרכי חיים ושלום אות תתרמח, וע"ע מנח"י ח"ה סי' פ).

וכתבתי למעלה דאם יש בזה טירחא וצער עכ"פ אם לא הוכר עוברה המקל לא הפסיד, והטעם דבלאו הכי אפי' בברית היקל הקה"י (תולדות יעקב עמ' שיב), וכ"ש דכאן לא שייך הטעם שמא תגרום נזק לולד שהביאו האחרונים [עי' ברית קדש שם] וכמו שטען המנחת אלעזר שם כנגד מנהג זה, וגם הטעם שכתבתי לפי מה שנתבאר אפשר שאינו נוהג ואינו שייך כאן, כמו שנתבאר, וגם דכתבו חלק מהאחרונים אעיקר דינא דמעוברת שהוא מנהג שאין לו מקור, וגם דכשלא הוכר עוברה בלאו הכי הקילו האחרונים כדלעיל, ממילא כשיש סניף נוסף להקל יש מקום להקל בזה.

קרא פחות

עוברת על דת יהודית שרצה בעלה לקיימה אינו נפטר מחיוביה, כפשטות השו"ע אה"ע סי' קטו ס"ד, ורק אם רצה לגרשה אז יש לו רשות ואז נפטר מחיובי כתובתה כפרטי הדינים המבוארים בשו"ע הנ"ל, אבל זה בתנאי שאכן יש לו סייעתא ...קרא עוד

עוברת על דת יהודית שרצה בעלה לקיימה אינו נפטר מחיוביה, כפשטות השו"ע אה"ע סי' קטו ס"ד, ורק אם רצה לגרשה אז יש לו רשות ואז נפטר מחיובי כתובתה כפרטי הדינים המבוארים בשו"ע הנ"ל, אבל זה בתנאי שאכן יש לו סייעתא לדבריו ע"פ פרטי הדינים המבוארים בפוסקים.

ואם רצה לגרשה והיא אינה רוצה ליטול גט אז מתבאר ע"פ האחרונים דכל שיש קול ורגליים לדבר נפטר משאר כסות ועונה מזמן שרצה ליתן הגט, עי' סי' עז פת"ש סק"ב בשם ישועות יעקב ושו"ת רבי חיים כהן סי' מח, וצריך דיין לזה שיבחן את פרטי המקרה.

ועי' עוד בפת"ש שם מה שציין עוד בשם משכנ"י סי' טז ועוד.

במקרה ששאל כת"ר במקרה שהחשש הוא למעשה אר"מ, יש שדייקו בלשון הרא"ש פ"ז דכתובות סי' ט וח"מ וב"ש ריש סי' קטו דכל שמדובר במעשה פריצות ברורה הוא בכלל עוברת על דת, וכן משמע מהדברים שהוסיף הרמ"א בסי' קטו סד דכל דבר שהוא ידוע שהוא פריצות כמו שאר הדברים שנזכרו בגמ' ופוסקים לגבי דת יהודית יש לעוברת על זה דין של עוברת על דת יהודית.

וכן יש להבין מדברי הח"מ סי' קטו סק"י שכל הפירושים של וורד נפסקו להלכה לפי שכולן דרך עזות, וה"ה כל דבר הידוע כפריצות גמורה וחמורה.

ואף שמעיקר הדין באיסור מפורסם יש אופנים שא"צ התראה בדיני משומד, עי' בנו"כ ביו"ד סי' ב, מ"מ מאחר שמדובר כאן בחיובי ממונות הנה אפי' מצד דיני משומד יש לחשוש לפשטות הרמב"ם והחינוך וספר היראה לרבינו יונה דבכל איסור בעי' התראה לפני שמחשיבים אותו כמזיד, ובפרט בזה שהעולם מטעה שמדובר כביכול בדבר חיובי לפי האידיאולוגיות שלהם.

וכ"ש שמבואר להדיא בשו"ע ובנו"כ באה"ע סי' קטו ס"ד שצריך התראה בפני עדים על כל דבר בדת יהודית, ויש מחלוקת בפוסקים אם בעינן דוקא התראה שאם תעבור על זה תתגרש או דסגי בהתראה להזהירה שלא תעשה כן, הובאו שם בב"ש ס"ק יז ובח"מ ס"ק טז וכן בסוף הסי' בח"מ סקל"ז.

ואפי' משומדת גמורה מבואר ברמ"א בס"ג שם דאין דינה כדיני עוברת על דת אלא אך ורק לאחר התראה, אלא דדברי הרמ"א שם צריכים ביאור, דהרמ"א שם מיירי שחזרה בה והנו"כ שם העירו דבמקור הדברים בתשובת הרא"ש כלל לב סי' ח מבואר דמיירי בשמד בא'ו'נ'ס ועי"ש.

ואם מדובר בטענת מאיסא עלי יעוי' בפוסקים בסי' עז.

בזמנינו שהדורות חלושים, ולפעמים לא מבינים מה רוצים מהם ולפעמים רוצים להיות טובים וקשה להם וצריכים עזרה, ולכן (ומטעמים נוספים) הרבה פעמים הפתרון אינו לגרש אלא למצוא דרך לפתור את הבעיה משורשה.

במקרה שהבעל עצמו ג"כ עובר על דת יהודית אם יכול לבוא בטענה אל אשתו או לא עי' ברמ"א אה"ע סי' קטו ס"ג.

קרא פחות

להמשנ"ב והערל"נ בדעת רש"י כשר כיון שאינו בית לימות הגשמים, ואילו להערל"נ בדעת הר"ן יש לדון בזה, והערל"נ הביא ראיה חזקה לדבריו וצ"ב המשנ"ב לפ"ז כמו שיתבאר (ולפי מה שיתבאר גם מה שתפס הערל"נ דלפרש"י דינא דסוכת יוצרים אינה להלכה ...קרא עוד

להמשנ"ב והערל"נ בדעת רש"י כשר כיון שאינו בית לימות הגשמים, ואילו להערל"נ בדעת הר"ן יש לדון בזה, והערל"נ הביא ראיה חזקה לדבריו וצ"ב המשנ"ב לפ"ז כמו שיתבאר (ולפי מה שיתבאר גם מה שתפס הערל"נ דלפרש"י דינא דסוכת יוצרים אינה להלכה ג"כ אינו מוסכם לדינא וממילא אינו ברור דלפי זה יהיה אפשר לסמוך לדינא על זה להקל אם אינה סוכה לימות הגשמים כמו שיתבאר החשבון, ויש לציין דהשו"ע סי' תרלו ס"ב ודאי פסק כרש"י שהוא מטעם היכר ומאידך פסק להלכה דינא דסוכת יוצרים, והוא דלא כהערל"נ).

מקורות:

הנה דין ביתו של כל ימות השנה שפסולה דאינה בכלל סוכה שבתורה מקורו ברש"י סוכה יד ע"א (ועי"ש עוד בדבריו בדף יב ע"ב לגבי גדיש), והביא דבריו המשנ"ב סי' תרכו סק"ב, וכן הובא דרשה זו בתוס' סוכה דף ב סע"א, וכן מתבאר בטעם דינא דסוכת יוצרים בסוכה ח ע"ב להר"ן דלהלן אבל רש"י שם פי' משום דליכא היכר (עי"ש ערול"נ).

ויש לציין דבפירוש הר"י מלוניל בהא דדף יד שם מפרש דין נסרים וגזירת תקרה באופן אחר שהנסרים משמשין להשתמש עליהן ולא לצל, אבל מ"מ גבי סוכת יוצרים יתכן שיודה שיש פסול בביתו של שאר ימות השנה, ועי' בערל"נ ח ע"ב מה שדן בהשמטת הרמב"ם דינא דסוכת יוצרים דהרמב"ם סובר דדין זה אינו להלכה שהוא חולק על דינא דגנב"ך ורקב"ש, ואולי גם הר"י מלוניל לא פסק להלכה דין זה כלל.

ויעוי' בשוע"ר ריש סי' תרכו שהרחיב את הדברים וז"ל, אין אדם יוצא ידי חובתו אלא בסוכה שאינה עשויה אלא לצל בלבד דוגמת ענני כבוד אבל אם היא עשויה גם לדירה דהיינו לדור בה בקביעות ולא להסתופף בצלה בלבד או שעשויה גם להשתמש בה תשמיש של צניעות כגון לאוצר או שאר תשמיש שצריך לעשותו במקום צנוע או שהיא עשויה גם למחסה ולמסתור מזרם וממטר כל שאינה עשויה לצל בלבד אין זו סוכה אלא בית שהרי הבית הוא מיוחד לכל דברים אלו והתורה אמרה סוכה ולא בית עכ"ל, ועי' גם במשנ"ב ריש סי' תרלה.

ולפי דבריו של השוע"ר אם הסכך משמע למקום דירה גמורה לכמה ימים לכאורה ג"כ יהיה פסול.

ומקור השוע"ר מדברי הר"ן על סוכה ח ע"ב גבי סוכת יוצרים דהפנימית אינה סוכה, אם בא לישב בתוכה בחג לשם סוכה אינה סוכה משום דעבידא לדירה והויא לה כבית ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי כלומר ולא מדבר העשוי לאוצר ולדירה אלא לצל (ר"ל רק אם עשאה לצל כשר) כדאמרינן בסמוך והוא שעשויה לצל ולא לאוצר ודירה עכ"ל, וכעי"ז כתב הריטב"א שם, (וכידוע שהר"ן והריטב"א בסוכה שווים בדבריהם בהרבה מקומות) והב"ח ומג"א וט"ז הביאו דברי הר"ן להלכה בריש סי' תרלה.

אולם עדיין צ"ע אם כן אם הסכך עשוי לדירה גמורה לסוכה א"כ ג"כ יהיה פסול, והרי כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע ומטייל ולומד בסוכה וצריך שתהיה כעין ישיבת ביתו (רש"י כו ע"א).

והיה מקום לומר דכוונת השוע"ר דסוכה העשויה לקבע פסולה הוא רק בסוכה שצורתה הוא לקבע כעין מש"כ התוס' בדף ב', אבל א"א לומר כן דגבי בסוכת יוצרים לא נראה שהפסול מצד צורת הבנין, אלא מצד שדר שם בשאר ימות השנה כדפרש"י שם (ועי' להלן עוד בדעת רש"י), וכן בתוס' שם בדף ב' גופא מבואר דפסול קבע הסכך במסמרים הוא מלבד עצם הפסול שיש בסוכה שהיא ביתו בכל השנה שאז הפסול גם בלא צורה מיוחדת.

ואולי לכך השוע"ר דייק לומר שרק אם עושה אותה לדירה לדור בה בקביעות, אבל כמה ימים אפשר דאינה דירה, ואם נימא הכי צריך לברר הקביעות בזה האם לחודש או חודשיים חשיב קביעות, וא"כ מה הוא השיעור.

ולהלן בדברי הערל"נ בביאור דברי רש"י גבי סוכת היוצרים שכתב רש"י "דהא כל ימות השנה דייר התם" דכל ימות השנה לאו דוקא, ולפי דבריו יש מקום לטעון דמה שאינו מסוכות דוקא הוא בכלל כל ימות השנה, דהוא בכלל גזירת היכר שאסור (לב"ח וערל" בדעת רש"י שזה טעם פסול סוכת יוצרים), רק דלהלכה בדעת רש"י לא תפס כן הערל"נ כמו שיתבאר שדין סוכת יוצרים לערל"נ אליבא דפרש"י אינו להלכה, אך מ"מ אפשר שסבר כן לדעת הר"ן שסבר שדין סוכת יוצרים הוא משום ביתו של כל ימות השנה אע"ג שסוכת יוצרים אינו כל השנה בפועל להערל"נ בדעת כו"ע כמו שיתבאר.

אבל אם נימא דכמה ימים גרידא קודם סוכות חשיב קבוע דהרי בהני דגנב"ך בדף ח ע"ב, האם אין מדובר שמתכוונים גם למטרת דירה כלל דהרי לא נבנה לשם מצוות סוכה, ואולי באמת הכוונה שעשוהו רק באקראי לכמה ימים, ואכן בבורגנין (שהוא מהרקב"ש) עשאה לדירה למעט זמן, כמ"ש רש"י בסוכה ג ע"ב בורגנין חזי למילתיה ללינת אדם ללילה אחד, ובזה לא חשיב לדירה, וצל"ע.

אבל בר"ן כתב על הגנב"ך שעשאוהו לצל ולא לדירה, ומשמע דיש קפידא בזה לבדוק שהגנב"ך לא בנו את המבנה למטרת דירה, וא"כ אפשר דדירה לקצת זמן חשיב דירה, וכמבואר שם גם על סוכת יוצרים (דלהר"ן ודאי נשאר גם להלכה) שאינו קבוע ואעפ"כ חשיב דירת קבע, ואולי בורגנין הוא דין מיוחד של שינה אחת דבזה אין חשיב דירה כלל.

ויעוי' גם בלשון המשנ"ב ריש סי' תרלה דרק אם עושה הסוכה לצל מיקריא סוכה ולא אם עושה לדור בה כל השנה וכו' דזה אינה בכלל סוכה, ומהלשון ולא כל השנה יש משמעות דמה שפוסל אותו משם סוכה הוא מה שהוא עשוי לכל השנה אבל לזמן לא (אלא אם כן נפרש ב"כל השנה" באופן אחר כמו שנתבאר לעיל ולהלן יבואר).

וכן מתבאר יותר בביאור הלכה שם בריש סי' תרלה שכתב על מה שפי' רש"י [בסוכה ח ע"ב] על סוכת נכרים שעשויים לדור בה בימות החמה דמשמע מדבריו דדוקא כשדר בה כל השנה הוא דנקרא לשם דירה ולא באופן זה עכ"ד, ומבואר מזה דדירה לזמן כגון לימות החמה לא חשיב בכלל ביתו של כל ימות השנה.

ובפשוטו הטעם שאם עשוי רק לימות החמה הוא כשר דכיון שאינו עשוי לכל השנה ממילא אינו בדרגא של דירת קבע הפוסלת, וכמו שכתבתי לדייק בלשון המשנ"ב הנ"ל.

ואולי יש להביא סמך לענין זה מדברי הגמ' בפ"ק דיומא י ע"א קסבר רבי יהודה כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אינו בית וכו' עי"ש, אבל צ"ע דהא לא קיימא התם למסקנא וגם לא נאמר שם אליבא דכו"ע, אולם באמת במתני' דמעשרות פ"ג מ"ז קאמר ר' יהודה שדירה שאינה של ימות החמה וימות הגשמים פטורה מקביעות מעשרות.

אבל הערל"נ בסוכה שם הביא דברי רש"י הנ"ל וביאר הענין באופן אחר, ומתחילה ציין שברש"י על הרי"ף כתוב לדור בה בימות הגשמים ובימות החמה ע"ש, והעיר ע"ז הערל"נ דהגירסא דרש"י על הגמ' עיקר כיון דבעינן שתהי' עשוי' לצל דהיינו שהיא סוכה שסוככת מן החורב כמו שפי' רש"י לקמן א"כ כשעשוי' לדור בה גם בימות הגשמים הרי אינה לצל לסוכך מן החורב אלא לשם דירה ובעשוי' לדירה פסולה לכ"ע מן התורה כמבואר (סי' תרל"ה) אלא ודאי איירי בסוכה שאינה עשויי' רק לדור בה בימות החמה ולא בימות הגשמים ג"כ עכ"ל.

ואפשר דגם הביאור הלכה מכוון לדבר זה דאם הסוכה עשויה לימות החמה בלבד הרי זו סוכה כיון שהיא עשויה לחורב אבל אם עשויה לימות הגשמים אינה סוכה, כיון שאינה רק לחורב אלא גם לדירה, ומה שהיא להגן מן החורב לצורך דירה זה לחוד אינו פוסל דכיון שאינו כל השנה אינו פסול.

ומאידך יתכן דגירסת הרש"י שברי"ף אכן יהיה פירושה כמו שכתבתי לעיל מתחילה דשיעור הפסול הוא לדבר הקבוע לימות החמה ולימות הגשמים דהיינו לכל השנה כולה, ואם הוא רק לחלק מהשנה (וה"ה רק לימות הגשמים ולא דוקא אם הוא רק לימות החמה) אינו פוסל, וכמו שכתבתי מתחילה בכוונת המשנ"ב, ומש"כ ברש"י שברי"ף לדור בה בימות החמה ובימות הגשמים הכונה או לזה או לזה דאז פטורה, אבל במציאות יל"ע היאך שייך לדור רק בימות הגשמים ולא בימות החמה, ויש לומר דיש גם בית החורף שאינו בית הקיץ כדמוכח ביומא שם, והיינו מה שבנוי בחמימות מידי בלא אויר.

.

והנה לעיל ציינתי דהערל"נ נקט שהרמב"ם אינו פוסק דינא דסוכת יוצרים, והטעם כתב הערל"נ משום שסובר הרמב"ם דדין זה חולק אדינא דגנב"ך ורקב"ש, וכתב בתוך דבריו וז"ל, אבל לפי' רש"י [שפירש שהפסול בסוכת יוצרים הוא משום היכר דלא כהר"ן שפירש שהוא משום ביתו של כל השנה] לכאורה קשה מ"ש דסוכת היוצרים פסולה משום דליכא היכר הא גם בסוכת רקב"ש ליכא היכר כיון דדרים בהם כל ימות החמה ואי משום דהני לא קביעי הא גם סוכת היוצרים לא קביע כדאמרינן בסוגין וגם אין לחלק דסוכת היוצרים חשיב קביע יותר דדר שם כל ימות השנה כמו שפי' רש"י משא"כ סוכת גנב"ך דלא דר בה רק בימות החמה, דלפי מה שאכתוב לקמן גם סוכת היוצרים לא דר בה רק בימות החמה, ולכן לפי' רש"י ע"כ צ"ל דר"מ באמת פליג אברייתות דלקמן ופוסל גם סוכות רקב"ש וגנב"ך ע"כ.

והנה הערל"נ אח"כ הביא המשנה במעשרות הנ"ל דמיירי לענין סוכת יוצרים דקאמר התם ר' יהודה כל דירה שאינה וכו' (כדלעיל) דמבואר מזה שסוכת היוצרים הפנימית אינה לימות הגשמים, ומכח זה הוכיח הערל"נ דמה שכתב רש"י על הסוכה הפנימית שאינה סוכה "דהא כל ימות השנה דייר התם" אין הכונה כל השנה ממש אלא הכונה בימות החמה, ואעפ"כ פסולה משום היכר.

[והשתא יש לציין דגם מה שכתב המשנ"ב כל ימות השנה אינו מוכרח לפ"ז דר"ל שאר השנה שאינו חג הסוכות, אבל בבה"ל הוא מתבאר].

והנה לפ"ד הערל"נ בפשוטו במקרה שלך יהיה כשר, דהרי גם לפי מה שכתב בדעת רש"י גבי דינא דסוכת יוצרים שדירה בימות החמה לחוד פוסלת את הסוכה, הרי נקט להדיא דמטעם זה הרמב"ם לא פסק דין זה להלכה כיון שפירש כרש"י שפסול סוכת יוצרים הוא משום היכר נמצא שסותר את דינא דסוכת גנב"ך ורקב"ש וכמו שהתבאר.

אבל הערל"נ כתב לעיל דלפי שי' הר"ן שטעם פסול סוכת יוצרים הוא משום שהוא ביתו של כל ימות השנה אינו סותר לדינא דרקב"ש כיון שלהר"ן לא קיים פסול משום היכר אלא רק משום ביתו של כל השנה ורקב"ש אינו ביתו של כל השנה, וכ"ז כתב הערל"נ למרות שנקט בהמשך בפשיטות ע"פ המשנה במעשרות שם שסוכת יוצרים הפנימית הפסולה היא רק לימות החמה.

נמצא מכ"ז לרש"י שהובא בביאור הלכה טעם ההיתר בסוכת רקב"ש משום שהוא רק לימות החמה, וכן פירש הערל"נ בדעת רש"י, ומאידך גיסא בחשבון הדברים בשי' הר"ן המובא בערל"נ יצטרך לצאת לכאורה שפוסל גם באופן זה (ולהלן אשוב לזה).

ויש לציין דבאמת הר"ן גבי גנב"ך לא הביא דברי רש"י שאין סוכת גוים אלא לימות החמה, ואדרבה כתב הר"ן על מילתא דרב חסדא שם "והוא שעשאה לצל כלומר שלא תהא עשוי' לדירה" וכמו שהבאתי לשונו לעיל.

ויש להוסיף דמה שכתבתי דלפי הערל"נ בדעת רש"י יהיה כשר היינו רק מה שטען הערל"נ שהרמב"ם השמיט דין היכר משום שפירש דין סוכת יוצרים כפרש"י וסבר דדינא דסוכת יוצרים אינה להלכה, אולם לפי מה שכל שאר הראשונים והשו"ע סי' תרלו ס"ב ונו"כ הביאו דין סוכת יוצרים להלכה, א"כ דעת הרמב"ם אינה להלכה (והערל"נ תירץ דהרי"ף והרא"ש ס"ל כהר"ן), ובפרט דהשעה"צ (יובא לקמן) בשם הפמ"ג נקט דחיישי' לדעת רש"י דהיכר לחוד (היינו במקרה שסיכך לשם סוכה וגר כל ימות השנה) פוסל להלכה מדרבנן אף אם עשאה לשם סוכה מבואר שנקטו בדעת רש"י שהיכר הוא דין נפרד ולמרות כן פסקוהו להלכה, וא"כ עדיין צ"ע מה נעשה עם דיוק הערל"נ דסוכת יוצרים אינה לימות הגשמים, ומאידך הערל"נ וכן הבה"ל דייקו מרש"י לקמן דסוכה שאינה לימות הגשמים אינה נפסלת מדין סוכה של כל ימות השנה.

ועי' בב"ח ריש סי' תרלה שפי' פלוגתת רש"י והר"ן דלרש"י אין פסול אם עשויה לשם דירה אלא רק שאם דר בה כל השנה פסולה מדרבנן משום היכר ובנסרים שהוא צורת בית הוא פסול מדאורייתא, ולהר"ן יש פסול גם בעשאה לשם דירה, (והערל"נ שם ציין לדברי הב"ח), ולגבי זה פסק כהר"ן דהכי משמע פשטיה דמילתא [ויש להוסיף דגם מה שנקט הערל"נ דלפרש"י דינא גנב"ך פליג אדינא דסוכת יוצרים אינו פשטיה דסוגי' ויש לשקול זה להלכה].

אולם המג"א שם סק"א כתב דגם לרש"י יש פסול מדאורייתא אם עשאה לשם דירה ושטעם פסול סוכת יוצרים הוא מטעם זה ולא מטעם היכר וכן נקט המשנ"ב שם בשעה"צ סק"ד.

ובשעה"צ סי' תרלו סקי"ג כתב בשם הפמ"ג בסי' תרלה דעדיין יש פלוגתא בין רש"י להר"ן דלהר"ן בסוכת יוצרים הפסול משום שעשאה לשם דירה, ולרש"י עשאה לשם דירה הוא פסול מן התורה, ואילו כאן יש פסול נוסף מדרבנן אם השתמש בה כל השנה, ואז פסול אפי' לא עשאה לשם סוכה.

[ומאחר שראיתי שיש שלא הבינו כוונתו במשנ"ב שם אבאר כוונתו, דהנה המשנ"ב בסק"ח כתב דאם עשאה לשם סוכה ואחר כך דר שם כל השנה (ולהבה"ל לעיל היינו רק אם היה גם בימות הגשמים) נפסלה, וסק"ט כתב דחידוש לא מהני בה כיון שהיתה דירתו ממש כל השנה, וע"ז כתב בשעה"צ סקי"ג דלהר"ן הפסול הוא מצד שנעשית לדירה, ושברש"י מבואר שגם בלא נעשית לדירה פסולה מדרבנן, ור"ל דאנן חיישי' לדעת רש"י, וק"ל].

ולהמשנ"ב צע"ג דמחד גיסא אזיל בדרך המג"א דפסול סוכת יוצרים גם לרש"י הוא מדאורייתא כמו שנתבאר, ומאידך גיסא נקט בדעת רש"י דמה שאינו לימות הגשמים אין בזה פסול של ביתו של כל ימות השנה, ואילו לפי מה שהוכיח הערל"נ ממשנה דמעשרות סוכת יוצרים אינו עשוי לימות הגשמים וגם בסוגיין מבואר דסוכת יוצרים אינו קבוע.

מיהו לגוף הנידון מה סובר הר"ן במקרה שלך יש לדון דיתכן שבמקרה זה יהיה כשר גם לשי' הר"ן כיון שהוא זמן מועט ביותר הסמוך לסוכות ודמי לסוכת גנב"ך שהוא אקראי ולא לסוכת היוצרים הפנימית שיש לה קביעות מסויימת, ולפי מה שנתבאר לעיל דיש בזה קצוות דבורגנין הוא ודאי כשר אע"פ שעשוי ללינה ומאידך גיסא בסוכת יוצרים להדיא נתבאר שהוא לזמן ואעפ"כ פסול, אם כן יש איזה גדר ביניהם ולא נזכר בגמ' מהו שיעור הגדר שביניהם, ואולי גדר השיעור דבורגנין הוא לא במקום ביתו הפרטי אלא כמשהו אקראי בנוסף על ביתו הפרטי משא"כ סוכת יוצרים הוא מצב קבע בדרגא מסויימת שמיועד לפעמים גם כתחליף לבית הפרטי של האדם, ואם נימא כך יוצר שבמקרה שלך יהיה בזה בעיה.

ואם החדר אינו השימוש העיקר בבית אע"ג דיש לו דין בית לענין ברכות ולענין עירובין מ"מ לפי מה שהתבאר שבניד"ד יש חילוק בין דירת ארעי לדירת קבע יתכן שיש שינויים אם מדובר בחדר ארעי שאין לו שימוש קבוע, ועי' באבנ"ז סי' תעד מה שהקל במרפסת.

וחשבתי להציע בזה עוד סברא דמאחר שמחליף את הסכך לצורך סוכות ואילו לצורך הדירה עדיפא ליה בתקרה שהיתה קודם א"כ לא חשיב כדירה של כל ימות השנה, שהרי מצד זה לא היה עושה מעשה ההחלפה, אבל סברא זו אינה ברורה, חדא דסו"ס במבנה הסכך הזה משתמש בשאר ימות השנה, ועוד דהרי אחר שהסיר התקרה הישנה נוצר מצב שמוכרח בסכך לצורך שימוש עכשיו, ומנ"ל לחדש שהכל מעשה אחד.

אולם יתכן לומר הסברא בנוסח אחר קצת דכיון שברוב השנה דר תחת הגג הרגיל ועתיד להחליפו ג"כ גלי אדעתיה שאינו רוצה לדור תחת הסכך ואינו עושה כן אלא לשם סוכה, ומצב כזה יתכן שמחשיבו כארעי ולא כדירת קבע, ועי' בשו"ת מנחת שלמה תניינא סי' נו סק"ה, ויש לציין דשם משמע לפו"ר שסברא זו אינה מוסכמת לשי' המשנ"ב והביכור"י דלקמן.

וסברא מעין זה אמרת לי שכ"כ בחוט שני לענין מקומות שקשה להם להסיר הסכך בימות השנה, ושחתנו הרב גרוסברד אמר שהחוט שני לעצמו לא הקל על זה, ולא עיינתי בפנים, ובסמוך כתבתי לענין דין סכך הנשאר משנה לשנה.

במקרה שלך יש נידון נוסף שיש עוד גג מלבד הסכך, ובזה אינו מוסכם בפוסקים שהסכך מגרע כאשר משתמש בסכך אחר, עי' משנ"ב סי' תרלז סק"ח שמבואר בדבריו להחמיר, ומקור דבריו בבכור"י כמ"ש בשעה"צ שם, וכן הגריש"א החמיר בזה (אשרי האיש או"ח ח"ג פכ"ה הכ"ד), אולם החזו"א הקל בזה (הגרח"ק בשמו הובא בתורת המועדים על שונה הלכות), וכ"כ העמק ברכה סוכה סי' ט' וכן ציינו שמשמע באבנ"ז שם, ומ"מ במקרה שלך אינו דומה ממש למקרה של החזו"א, מכיון שגגך כמו גגות אחרים מחולק לגג חיצוני ופנימי והסכך למעשה מחליף את הגג הפנימי ומשמש במקומו ועוזר בבידוד וכשהוא יינטל תחזיר את הגג הפנימי, הלכך החזו"א מסתמא לא דיבר בזה, מאחר והסכך כרגע עושה את מעשה הסיכוך בבית, אע"ג שאינו עושה צל, דאדרבה מה שאינו מיועד לצל כלל הוא רק מוסיף כאן צד חומרא, דהרי מבואר בפוסקים לעיל שאם עשאו לאוצר לא חשיב לצל ופסול.

קרא פחות

לכתחילה יקרא ג' פרשיות (כמ"ש המשנ"ב בשם הפר"ח וחי"א) או עכ"פ ב' פרשיות וגם יזכיר יציאת מצרים שג"כ יוצא בזה (עי"ש בשוע"ר). מקורות: הנה אמנם כתב הרמ"א (בסי' מו ס"ט) שיקרא שמע ישראל עם פסוק ברוך שם, והמשנ"ב שם סקל"א הביא שאר ...קרא עוד

לכתחילה יקרא ג' פרשיות (כמ"ש המשנ"ב בשם הפר"ח וחי"א) או עכ"פ ב' פרשיות וגם יזכיר יציאת מצרים שג"כ יוצא בזה (עי"ש בשוע"ר).

מקורות:

הנה אמנם כתב הרמ"א (בסי' מו ס"ט) שיקרא שמע ישראל עם פסוק ברוך שם, והמשנ"ב שם סקל"א הביא שאר הדעות בזה, דיש אומרים שיקרא כל פרשה ראשונה ולמעשה יותר טוב לחוש לדעות שיקרא כל ג' פרשיות כיון שב' פרשיות הראשונות יש אומרים שהן מדאורייתא ופרשה שלישית שיש בה הזכרת יצירת מצרים לכתחילה יש להזכירה בזמן ק"ש כמ"ש בגמ' לענין רבי בברכות יג ע"ב שהובא בטור כאן (וכמ"ש בסי' סג סקט"ז) אבל הרמ"א אזיל כמאן דאמר שרק פסוק ראשון מדאורייתא כפשטות דעת רבי הנ"ל לפי מה שהביא הטור בשם ר' יהודה החסיד (ע"פ חיי אדם כלל ח ה"ז שציין לו המשנ"ב שם).

ושאלת למה אין הרמ"א מודה שיש לקרוא שאר פרשיות בזמנן עכ"פ מדרבנן.

אבל הרמ"א גופיה (וכן המשנ"ב) מיירי רק מטעם ספק (שמסתפק אם לא יספיק לקרותה בזמנה והזמן יתאחר) דבספק דרבנן א"צ לחוש, אבל באופן של ודאי (כגון שהזמן עובר ויודע שודאי יעבור הזמן) יש מקום לדון שמא גם הרמ"א מודה שיצטרך לקרוא כל הפרשיות.

והנה לגבי פרשת ציצית כתב המשנ"ב [סי' נח סקכ"ז ע"פ שאג"א סי' י, וע"ע סי' סז סק"ג וסי' ע סק"כ] שזמנה כל היום, ויש לעיין לפי זה לדעות שאומרים שפרשה ראשונה [מלבד פסוק ראשון] ושניה ועכ"פ האומרים שפרשה שניה דרבנן, מה יסברו בזה.

ויעוי' בגמ' בברכות ובתוס' שם וכן בתוס' דסוכה דמבואר שם שהסוברים שפרשה שניה דרבנן סוברים שובשכבך ובקומך קאי על ד"ת וכן לענין פרשה ראשונה להסוברים כן וגם להסוברים שפסוק ראשון דאורייתא והשאר לא עי' רפ"ב דברכות.

ויש לעיין היאך תקנוהו חכמים אם תקנוהו כפרשת ציצית שזמנה כל היום דהא דרבנן והא דרבנן, או שתקנוהו כמו פסוק ראשון (ופרשה ראשונה לסוברים שכולה דאורייתא) מאחר שנאמר בפרשיות אלו ובשכבך ובקומך.

ויש לציין דהאמוראים שסוברים דכל פרשה ראשונה דרבנן ובכל זאת הזכירו לענין זה ב"ש וב"ה במתני' בפ"ק ענין ובשבכך ובקומך א"כ מבואר דיש לנהוג כפסוק זה אע"ג דמדאורייתא קאי רק על ד"ת מ"מ רבנן אסמכוה וא"כ ה"ה גם בפרשה שניה דמאי שנא כיון ששניהם אסמכתא.

ואולי מדבריהם נשמע גם להסוברים שכל פרשה ראשונה דאורייתא ורק פרשה שניה דרבנן אעפ"כ אסמכוה על ובשכבך ובקומך, ואף שיש לטעון דלפי שיטה זו אין הכרח מהמשנה אלא על פרשה ראשונה מ"מ מסתבר דאסמכוה על ובשכבך ובקומך ולכן תקנו דוקא לקרוא פרשה זו ולכן יש לקרותה בזמנה.

וגם לא מסתבר שאם תקנו חכמים כל פרשה ראשונה כהשלמה לפסוק ראשון שיהיה עליו דינים נפרדים מפסוק ראשון.

וכן משמע במשנ"ב סי' נח הנ"ל שנקט שמעיקר הדין החיוב המוטל על מי שהפסיד זמן ק"ש הוא רק לקרוא פרשת ציצית שזמנה כל היום ולא הזכיר שלדעות שנקט כמותן הרמ"א כאן יהיה עליו חיוב לכה"פ לקרוא שאר ק"ש חוץ מפסוק ראשון אחר כך (ואגב יש לציין דאם אכן איתא ששאר הפסוקים כל היום היה יותר מסתבר שגם פסוק ראשון יצטרך לקרוא אחר כך מעיקר הדין מדרבנן דלא מסתבר שמונח כאן בתקנה לקרוא רק מפסוק שני), או לכה"פ פרשה שניה, אלא משמע דהתקנה הוא שיקראום בזמנם וכיון שעבר הזמן הפסיד זמנם.

(ולגוף דברי המשנ"ב שם יל"ע שתפס בפשיטות שזמן ג' שעות הוא דאורייתא גם בזמנינו ומשמע שם שאין שום תיקון אחר ג' שעות למה שעבר על הדאורייתא, ואכמ"ל לענין זה בתשובה זו).

ולכן לאור כל הנ"ל נראה דמכיון שהחשש הוא רק מחמת ספק חשש לדאורייתא ולא לדרבנן.

ואע"ג שהשע"ת סקי"ד [בדבריו "ומש"כ דלא כמג"א" וכו'] הזכיר שיש מצב יותר רחוק מספק דיש לחשוש שמא א'נ'ו'ס ולכן לדעת השע"ת טוב שבכל יום יקרא בלא כוונה לצאת כדי שבמצב שיאנ'ס ולא יקרא ק"ש יצא בזה עכ"פ להסוברים מצוות א"צ כוונה, מ"מ שם הוא דרגת ספק קלה יותר וכאן מדובר שיש כבר ספק ממשי, ואעפ"כ אין כאן ודאי ולכן א"צ לחשוש יותר מזה.

ולולי דמסתפינא הו"א ליישב כל הסוגי' באופן חדש דשמא סבר ר"י החסיד [בעל השמועה שהביאו ממנו הטור והרמ"א דין הנ"ל] דאמירת קרובץ הוא כעוסק בתורה ברבים עכ"פ לריה"ח גופיה שתורתו אומנתו, וממילא כשהיה אומר קרובץ היה נוהג כמו שהיה נוהג ר"י הנשיא בזמן לימוד ברבים שהיה אומר רק פסוק ראשון אבל בלאו הכי לא היה יוצא בזה, ודוק שהוא מתיישב בלשון הטור, ואע"ג דר"י הנשיא לא היה אפשר וכאן אפשר מסתמא לקרות הכל ביחידות בלא שימתינו לו הציבור, מ"מ לזה אהני מה שכאן החשש הוא ודאי ולא ספק.

קרא פחות

הנה כל דבר שהוא תועלת לאדם אין בו משום צער בעלי חיים, כמו שהארכתי בתשובה [ד"ה האם מותר להרוג ביום חול] ושכ"כ הנוב"י בשם כמה ראשונים, ואע"ג שנתבאר שם ע"פ ש"ס ופוסקים שאם אפשר בלא צער אסור לעשות בצער, אבל ...קרא עוד

הנה כל דבר שהוא תועלת לאדם אין בו משום צער בעלי חיים, כמו שהארכתי בתשובה [ד"ה האם מותר להרוג ביום חול] ושכ"כ הנוב"י בשם כמה ראשונים, ואע"ג שנתבאר שם ע"פ ש"ס ופוסקים שאם אפשר בלא צער אסור לעשות בצער, אבל מאחר שסוף סוף מה שמצערם עכשיו הוא לצורך האדם, שהרי אם לא ישתמש במכשיר זה לא יוכל לתפוס את כל בעלי החיים וגם יהיה הרבה יותר קשה וגם יבזבז את זמנו, וא"כ בצירוף כל זה הרי הדין הוא שכל צער בעלי חיים לצורך האדם מותר מעיקר הדין (מלבד ליחידי סגולה להאר"י כמו שנתבאר שם).

ועיקר המ"מ מדברי הפוסקים כבר הבאתי שם בתשובה הנזכרת, לכך לא אמרתי לכפול שוב כאן הדברים.

ורק אעיר הערה קצרה דלא נחיתנא לזה בתשובה הנ"ל דהנה בפ"ק דחולין איתא דאמר רבי עקרנא להו (להפרידות) והשיבו רפב"י איכא צעב"ח, ואמר לו קטילנא להו, והשיבו איכא בל תשחית, והנה ב' עניינים אלו גם צעב"ח וגם בל תשחית, שני דברים אלו הותרו לצורך האדם, דהרי צעב"ח הותר לצורך האדם כמו שנתבאר כנ"ל מדברי הנוב"י בשם כמה תה"ד ופסקי תוס' ואיסור והיתר, ומאידך בל תשחית הותר לצורך האדם דבל תשחית דגופא עדיף כמ"ש בגמ' (ועי' בשו"ת התעוררות תשובה מה שדן מכח דין זה לגבי זריקת כלי ח"פ).

והנה בודאי שפשטות הגמ' מוקשית מאוד, ומאידך גיסא משמע דכל הנידון מצד מידת חסידות מאחר דרבי מדנפשיה לא חש לה, ולכן יתכן ליישב באיזה אופנים, ראשית כל לענין צעב"ח אחר שנתבאר בשם האר"י דמידת חסידות להזהר אפי' מה שהוא לצורך האדם א"כ מובן למה כאן יהיה איסור לעקרן, דרפב"י נהג במידת חסידות וגם לא רצה שבשבילו יעשו דבר שאינו במידת חסידות.

אולם יל"ע א"כ למה אמר לו רבי קטילנא להו, דבשלמא אם מדינא אסור בעקירה (כיון שאפשר בהריגה בלא צער או להדעות שסוברות שאין צעב"ח בהריגה יתבאר כיון שאפשר בהריגה) א"כ מובן למה אמר לו קטילנא, אבל אם הוא רק ממידת חסידות, א"כ מה מועיל דקטילנא דהרי ממידת חסידות גם הריגה אסור.

ודוחק לומר דרבי לא ידע שהוא אמר ממידת חסידות, ולכן אמר קטילנא להו, דא"כ סו"ס הו"ל לרפב"י להשיב לגבי קטילנא דגם בזה אסור ממידת חסידות, ואולי דעדיפא מיניה קאמר דכאן לגבי קטילנא איכא בל תשחית מן הדין (כיון דמצד הדין אפשר בעקירה), , ומאידך גיסא עקירה אסור ממידת חסידות כמו שנתבאר, ולכן לגבי קטילנא עדיפא ליה לומר מה שאסור מן הדין.

אבל יתכן לומר באופן אחר דהנה האומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ועבר וישן היום הדין הוא שאסור לישן למחר שלא יעבור למפרע על נדרו כמ"ש בנדרים דף יד, א"כ יש לומר דמאחר שבזמן קניית הפרידות היה על רבי לברר הדין שלבסוף יצטרך לעקרם או להורגן וממילא למפרע יתברר שעבר על איסור צעב"ח או בל תשחית כיון דלא היה לו לקנות, אע"ג דיש לטעון דסו"ס עכשיו הוא היתר גמור, ולא אסיק אדעתיה לאסור ומסתמא גם סבר שהוא היתר, מ"מ מאחר שהיה מוטל עליו לברר סבר רפב"י דממידת חסידות אם עכשיו יעקרם או יהרגם יעבור איסור למפרע.

בתוספת לכל הנ"ל יש להוסיף דהאג"מ כ' דעדיף להרוג על ידי גרמא מלהרוג בידיים שלא להוליד טבע האכזריות בעצמו כמו שציינתי בתשובה הנ"ל, וא"כ על ידי מכשיר מרויח דבר זה, ואמנם אם המכשיר עושה שיצטערו יותר מחמת שעובד בטכנולוגיה שהורג באיטיות א"כ במקרה רגיל מצד הלכה אין היתר לעשות במכשיר, אבל בניד"ד מאחר שיש תועלת לאדם שעושה במכשיר על הדרך שנתבאר, ממילא מרויח גם שאינו עושה בעצמו.

קרא פחות

באופן שיש גניבות אין לשכנים כח לעכב. מקורות: לכבוד הרה"ג המפורסם רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים היה מקום לומר דכיון שהוא מקום משותף והוא אחד מהשותפים במקום, ממילא לא שייך לטעון היזק ראיה מכיון שיש לו זכות ...קרא עוד

באופן שיש גניבות אין לשכנים כח לעכב.

מקורות:

לכבוד הרה"ג המפורסם רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

היה מקום לומר דכיון שהוא מקום משותף והוא אחד מהשותפים במקום, ממילא לא שייך לטעון היזק ראיה מכיון שיש לו זכות לראות מה שקורה שם כמה שרוצה.

ואע"פ שלגבי חזקות בהיזק ראיה מבואר בחו"מ שאי אפשר להזיק יותר ממה שהחזיק, היה מקום לומר דכאן אינו נחשב נזק כיון שהוא שותף והוא אחד מבעלי המקום.

אולם בהישר והטוב ח"ה עמ' צג בתשובות הרבנים (ותשובה זו היא מהרה"ג אברהם דרברמדיקר כמ"ש בועד הבית בהלכה עמ' רלח) האריכו בזה והוכיחו מכמה מקומות שמצינו בפוסקים שגם בתוספת על ההיזק ראיה גם בחצר השותפין, עי"ש בראיותיו, ויש לחדד דלגוף דין שינוי מקום החלון או הגדלתו שם אם הנידון מחלון הפונה לחצר היחיד, יש בזה איסור מכיון שיכול לראות מה שלא ראה קודם לכן, אבל באופן שהחלון פונה לחצר השותפין מה שהביא שם מסי' קנד ס"ד הנידון דומה, כיון שגם שם מותר לו להיכנס לחצר השותפין ולראות, ובפרט לפי מה שהביא שם טעם הסמ"ע והנתה"מ בטעם איסור הפיכת חלון אחד לב' חלונות משום שכשיש ב' חלונות הדרך לפתוח אחד מהם בקביעות, א"כ הוא ממש דומה לניד"ד שטענתו שמעכשיו יכול לצפות בהם בקביעות, וכן הנידון בסי' קנד ס"ג שהביא שם הוא דומה.

ומאידך גיסא גבי חלון סמוך לרה"ר בסי' קנד ס"ג כן נקט המחבר דמי שכבר פתח החלון לרה"ר חשיב שיש כבר היזק, ויש לומר דשם הנזק הכללי מרה"ר הוא יותר מיחיד, ולכן לא חשיב כ"כ שמוסיף בנזק, משא"כ היכא דמוכחא מילתא שמוסיף בנזק, ובנידון דידן שיכול לעיין במצלמות של כל זמן בכל זמן שירצה לכאורה יותר דומה לנידון השני של השו"ע שאסור לפתוח חנות כנגד חלון גם אם היה החלון פונה לרה"ר כיון שחנות הוא היזק ראיה קבוע יותר מדרך רה"ר, וצל"ע בזה.

ונקטו שם בהישר והטוב להחמיר בהיזק ראיה בחצר השותפין באופן של צורך של רופא שרוצה לדעת מי נכנס, וטען שם שאע"פ שכתב החזו"א לגבי חלונות בחצר שלנו שאין בו שימושים מיוחדים שמסתמא הוא על דעת זה, אעפ"כ במצלמה שהיא חדירה מוחלטת לפרטיות רצה להחמיר שם יותר מחלון, (ומה שהביא שם ממהרי"ט יש לדון דשימוש של הנחת צמר הוא שימוש חשוב משא"כ מעבר בלבד אינו שימוש כל כך חשוב, דהרי בד"כ אם אחד השכנים ייחד את חדר המדרגות או חצרות שלנו לאיזה מלאכה, יש ביד השכנים לעכב עליו, ויש לדון על זה לגופו, אף שטוענים השכנים שעי"ז יודע שעות יציאתם, ויש לדון ג"כ שהוא דבר הנעשה בכל רה"ר וממילא יש לדון אם שייך לטעון היזק ראיה בדבר שנעשה בכל רה"ר אף שכאן יכול לחשב לפי זה שעת יציאתם).

ויתכן שיודה שבמקום שדרך להניח מצלמות הוא על דעת כן, וכעין זה ראיתי בשם הגר"י זילברשטיין והגרמ"ש קליין (וישמע משה ח"ג סי' רפ) והביא שם שאם 60% מחצירות העיר עם מצלמות חשיב מנהג בזה, ועי' גם דברי מלכיאל ח"ג סי' קנז.

וכמו"כ באופן שיש גניבות מודה בזה בעל התשובה בהישר והטוב כמ"ש בספרו ועד הבית בהלכה הנ"ל, וכן בוישמע משה שם הביא בשם הגר"נ נוסבוים, וכעין זה כמדומה ששמעתי בשם עוד מגדולי ההוראה שאין לשכנים כח להתנגד באופן זה, ועי' דברי מלכיאל שם (ועי"ש בספר וישמע משה שהביא עוד כמה שמועות מגדולי ההוראה בדיני המצלמות בין שכנים).

ויש לציין בזה ג"כ שאחת הדברים במצלמה שהוא יותר מרשות הסתכלות דיש בזה עוד ב' לגריעותא, הא' דמפני מצלמה אינו יכול להצטנע כלל מפניה, עכ"פ במקרה רגיל, משא"כ רשות כניסה כיון שהיא לא קבועה יכול להצטנע מפניו (ומאידך סי' קנד סכ"ד מתשובת הרא"ש כלל ק סי' ו לענין טענה הפוכה מזו), והב' דבמצלמה אולי יכול לטעון דלאו אדעתאי לשים לב כל הזמן שאני מצולם.

ויש לציין בזה עוד דגם המשתמש במצלמות אסור לו אח"כ לעקוב אחרי מעשי השכנים כמבואר ברמ"א סי' קנד ס"ז.

ולענין כשהשכנים מתנגדים בזה מחמת השימוש בשבת לפו"ר לפ"ד החזו"א סי' ז סק"ד משמע דזו טענה שאפשר להתנגד לה, ומ"מ מאחר דכמעט לא שייך היום מלעבור במצלמות בשבת בכל הליכה בעיר, וכמו שביארתי בתשובה על המצלמות בשבת, לכן איני יודע אם היום כבר אפשר לטעון כן, דאף שאומר שרוצה למעט באיסור אבל מאחר ובלאו הכי כבר דש ביה טובא צ"ע אם שייך לטעון טענה זו אם יש אומדנא שאינו באמת מתכוון לטענה זו.

ובאופן שרוב השכנים מעוניינים במצלמות האם המיעוט יכול לעכב, נכנסים בזה לנידון הפוסקים על שותפות בית משותף אם חשיב כשותפות בהכנ"ס שיש בזה תקנת הגאונים ואכמ"ל, ובשם הגרנ"ק והגרש"א שטרן (וישמע משה שם) הובא שמספיק הסכמת רוב השכנים, אבל לענין ועד הבית הביא שם בשם הגרח"ק והגרנ"ק ועוד גאונים שאינו מועיל דעת הועד הבית לחוד.

קרא פחות

המקור לקרוא לבנו בשם הזקן הוא ממדרש רבה שכך עושים לזכור הדורות הקודמים ולהתייחס עליהם, וכך היו נוהגים רבים בזמן התנאים כמו שמצינו לשושילתא דהלל הזקן שנכפלו שם בשושילתא (עד זמן האמוראים כמה דורות אחר רבי יהודה הנשיא) השמות הלל ...קרא עוד

המקור לקרוא לבנו בשם הזקן הוא ממדרש רבה שכך עושים לזכור הדורות הקודמים ולהתייחס עליהם, וכך היו נוהגים רבים בזמן התנאים כמו שמצינו לשושילתא דהלל הזקן שנכפלו שם בשושילתא (עד זמן האמוראים כמה דורות אחר רבי יהודה הנשיא) השמות הלל וגמליאל ושמעון ויהודה, וכמו שמצינו גם בגמ' רבי מוסיא בר' מוסיא בן בנו של ר' מוסיא הגדול, (ויש שפירשו שם דהכונה ב' באותו שם ולא ג' אבל אינו מוכרח ואכמ"ל), ובמשקל זה נמצא דומה בעוד מקומות על דורות אחרים של אמוראים שהיה שם הצאצא כשם הזקן, וכן בפ"ג דמו"ק ואסיקו ליה חנין על שמיה.

אם כי על יסוד צוואת ריה"ח יש משמעות שבחלק מהמקרים לא כדאי לעשות שם זהה לאדם נוסף כשיש אדם במשפחה בשם זה והוא עדיין חי (ובפשוטו הוא למנוע תחרות ומתח וכמו שכתבתי בתשובה לגבי העסקת בן משפחה), מלבד לקרוא על שם הזקן של התינוק (כגון אביו או חמיו של האב) במקום שיש בזה מנהג ברור לנהוג כן, אלא אם כן האב הוא רשע שאז אין קורין לאדם בשם אדם רשע כמ"ש בגמ' ובזה אין נפק"מ אם הוא חי או לא (ועי' דרך שיחה להגרח"ק מה שכתב לעשות במקרה כזה).

ועי' בפת"ש אה"ע סי' ב ס"ו ומה שהביא שם בשם החי"א והחת"ס ושאר פוסקים ומה שנתבאר שם דיש פוסקים שסוברים שאפי' בשמות שנזכרו להדיא בצוואת ריה"ח אין להחמיר לגמרי עי"ש אלא באופנים מסויימים, א"כ הבו דלא לוסיף עלה ובמקום הצורך יש להקל ואין להחמיר אלא במקום דשייך ולפי הענין במקום שנראה שיש צורך בכך.

ואמנם ר"י החסיד ציוה שלא לקרוא לבנו יהודה ושמואל ויהודה היה שמו של הריה"ח עצמו ושמואל היה שם אביו, והפשטות בזה שרצה שלא יקראו על שמם במשפחה, ואולי הוא ג"כ למנוע מתח וכיו"ב, ובמקום למחול גזר עליהם שלא יקראו בשמו דבלא זה לא יועיל למחול (ויש שכתב שהמהרש"א ששמו היה שמואל בן יהודה היה מזרע ריה"ח ויש מקום לומר דבזה לא היה קפידא כיון שהיה הרבה דורות אחר כך ולא היה בזה חשש כלל, גם אם נימא ששאר הצוואה נאמרה לכל זרעו כמ"ש הנוב"י), אבל יש לומר דהוא הוראה פרטית למשפחתם וא"א ללמוד מזה לעלמא, אבל כמובן שלפי הענין במשפחה שעלול להיות מתח מהקריאה בשם הסב ראוי לצדדים למחול כידוע.

ולגבי מקרה שהזקן עדיין בחיים אם אפשר לקרוא התינוק בשמו יש בזה חילוקי מנהגים, ויש שנקטו שהוא ענין של קפידא בלבד והסב יכול למחול אם ירצה, ומ"מ ע"פ הנידון דלעיל בכוונת ריה"ח יתכן שכדאי להימנע גם באופן זה.

קרא פחות