גמרא

אין איסור מן הדין להדפיס ד”ת בעלון גם אם עומד לגניזה, וכן משמע גם בשו”ת אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קלד וקלה שהבעיה רק במקרה שאין גונזין את העתון אבל אם ידוע שעומד לגניזה אין בזה איסור בהדפסתו, וכן משמע לפו”ר בקוב”א לחזו”א ח”א סי’ קפג, ובשדי חמד ח”ג דף קפ, ושו”ת מנח”י ח”א סי’ יח בשם שו”ת זקן אהרן ח”ב סי’ ע, ועי’ גם בשו”ת מי יהודה ח”א סי’ צג ד”ה אבל, ובמעיין גנים או”ח סי’ ו אות ד בסוף התשובה ד”ה כללא דמילתא, וע”ע במשנ”ב סי’ א לגבי שיויתי.

וכן מתבאר במכתבי גדולי ההוראה הנדפסים בספר גנזי הקודש עמ’ שי ואילך מהגרשז”א והגרנ”ק והגראי”ל והגרש”ו והמנח”י ועוד דהאיסור להדפיס ד”ת בעיתונים הוא לא כשיש עיתון מיוחד לד”ת שיודעים שצריך לגונזו.

אולם יש בזה היבט של קצת חוסר כבוד לד”ת להדפיסם לשימוש חד פעמי.

וכן הגרח”ק היה מבקש מבהכנ”ס לדרמן שינסו לתקן סידורים במקום לגונזן ולקנות חדשים כי הגניזה אינו דרך כבוד אלא הותר מחמת שעת הדחק (ראה מנחת תודה).

ודעת הט”ז באו”ח סי’ קנד סק”ז דכל דבר שאם לא ישתמשו בו יגנז מותר להשתמש בו לקדושה קלה ממנו כדי שלא יגנז (אולם הט”ז לא הזכיר שם להמנע לגמרי מכתיבת ד”ת באופן שעומד אח”כ לגניזה).

וכן מצינו בכ”מ שהתירו בשעת הדחק כדי שלא יבוא ספר לידי גניזה, עי’ שו”ת פסקים ותקנות לרע”א סי’ כו ועוד.

וכן נזכר בקסת הסופר סי’ ט ס”י לדקדק לקרוא הפרשיות קודם כתיבת השמות כדי שלא יכתוב לחינם באופן שצריך רק גניזה עי”ש (ושם מדובר באופן שלא ישתמשו בו כלל דאין היתר לכותבו כמבואר בסי’ שלד סי”ד להדעה הראשונה שם ובמשנ”ב שם סק”מ, ואינו ראיה לגמרי לעניננו, ומ”מ להדעה השניה בסי’ שלד שם אין להביא ראיה לענייננו להתיר דשם אינו עומד לגניזה אלא לשימוש קבוע).

ולכן אם יש בזה צורך להרבות ד”ת והרווח יותר מהנזק, ובלא שידפיסו הדברים אנשים לא יגיעו לד”ת הללו או שלא ילמדו כלל בזמן זה, ולפעמים יש בעריכת העלון תועלת גדולה לעורך עצמו כמו שידוע בשם החזו”א על תועלת בכתיבת ספרים ובכריכת החידושים בספר, א”כ בס”ה בהרבה מקרים עת לעשות לה’ וזהו כבוד התורה, אבל במקרים אחרים לפעמים יש לקחת בחשבון את צד הזלזול שיש בהדפסת חומר לשימוש חד פעמי והכל לפי הענין.

ועי’ עוד בזה בשו”ת ודרשת וחקרת יו”ד ח”ג סי’ מא דאמנם הרמ”א ביו”ד סי’ רעו סי”ג כתב דאין לכתוב שם לכתחילה שלא בספר שמא יבוא לידי ביזיון ולכן נזהרים שלא לכתוב שם ה’ באגרת וכו’, מ”מ בענייננו יש כמה צירופים להקל שיש בזה צורך מצוה (וסמך בזה על הס”ח סי’ תתעט שמותר לגנוז יריעה גרועה מס”ת כדי להחליפה, ואע”ג דלענ”ד אין ראיה גמורה משם דשם הו”ל כדיעבד כיון דלכתחילה לא היה להם לכתוב יריעה זו ועכשיו אינו רוצה להשתמש בזה נמצא שצריכים לכתוב יריעה חדשה, אבל מסברא אפשר ללמוד כן), וגם שכאן אינו שם ממש אלא ד”ת וקיל מכתיבת השם.

ויתכן להוסיף ג”כ דכוונת הרמ”א שם רק באופן שיש חשש שיתבזו ולא יבואו לידי גניזה כדין דומיא דאגרת שהזכיר שם, (דהרי דף דפדפת לא נזהרו בו שלא לכתוב בו ד”ת אם נימא דזו כוונת הרמ”א לשלול), אבל בעלון שמיוחד לד”ת ועשוי כחוברת לא מיירי בזה הרמ”א, וכך נהוג עלמא.

וגם האג”מ ביו”ד ח”ב סי’ קלד שהביא דברי הרמ”א הביאם לענין דפי מסחר שמצד אחד יש ד”ת ומצד שני יש פרסומות מסחריות ולא לענין עלונים המיוחדים לד”ת באופן שיש חשש שלא ייגנזו כדין.

ולגבי הדפסת עלונים שאין בהם ד”ת אין מצוה בהכנסתם לבהמ”ד שיוצר מצב שאנשים מפסיקים מלימוד גמרא והלכה ועוסקים במעשיות וכיו”ב, ויש מכתב מהגרי”ב שרייבר השייך לזה ותן לחכם ויחכם עוד.

וגם עלון שיש בו דבר תורה אבל עיקר העלון הוא סיפורים או שהקוראים הפוטנציאליים קוראים בעיקר את הסיפורים במקום ללמוד גפ”ת והלכה, כמובן שכל ערום יעשה בדעת מה מפיץ תורה בעולם ומה לא, וא”א ללמוד מכל מיני גדרים שנאמרו בהלכה או שנהגו בדורות הקודמים כאשר ידוע שיש ביטול תורה הנגרם על ידי הנהגה כל שהיא, דיש לשפוט בכל מקרה לפי הענין.

וכמו”כ יש לשים לב שלא להכניס במקום שמבקשים שלא יכניסו מה שגורם לטירחא והוצאת ממון בגניזה.

וכמו”כ יש להזהר שלא יגיעו העלונים למקומות שלא ינהגו בהם קדושה וישליכום לפח האשפה דמדרבנן גרמא של ביזוי דברי קדושה אסור ג”כ כמו שציינתי המקורות לזה במקום אחר.

הנה היחס הנכון לדברי תורה הוא באהבתה תשגה תמיד כמ”ש בגמ’ עירובין נג על ר”א בן פדת, וכן אמרו בכ”מ בגמ’ וירושלמי על חכמים שהרהרו בשמועות ומחמת זה יצאו מחוץ לתחום, ואמנם יש מושג של טירדא לצורך פרנסה ואז אי’ בגמ’ לא תתחזו קמאי (עי’ ברכות לה ע”ב), אבל זה מחמת ההכרח ורק לענין השהות בישיבה, וגם שם אין הכונה שיתבטלו מד”ת, וכמ”ש במשנה באבות המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, ובספרים שרשמו את הנהגות בני הישיבות בחו”ל לפני השואה מובא שאף כשנסעו לדאטשע (חופשה) לצורך הבראת הנפש, אעפ”כ היו מדברים בלימוד כל הזמן שחזרו ממרחצאות וכיו”ב כמבואר שם.

ואי’ בגמ’ בסוכה כח ומעולם לא מצאו אדם וכו’ אלא יושב ושונה.

ואי’ בגמ’ דר’ זירא כי הוה חלש מגירסיה ישב על פתח בהמ”ד כדי לעמוד לפני החכמים ולקבל שכר, והנה בודאי היה לו תירוץ שהרי למד על כלות הכוחות כמבואר שם, ואם היה מחפש תירוצים היה לו תירוץ טוב, ואעפ”כ התאמץ לעשות מה שיכול כרגע, ולא ראה שום זכות או פטור לעצמו כי פשוט אינו משתלם, כי האי עלמא כבי הילולא דמיא וכו’ בברכות לא ר”פ אין עומדין.

ואי’ בירושלמי ברכות פ”ט ה”ה העושה תורתו עיתים הרי זה מיפר ברית.

ואי’ בגמ’ בסנהדרין וכו’ אשה חסר לב זה הלומד תורה לפרקים, והיינו שמי שנשא אשה כמו ת”ח שנשא את התורה דקרי ביה מאורסה כמ”ש בסנהדרין, הרי הוא מחוייב בכל שעה אליה, אבל וכו’ בשעה שאינו עמה אין לו שום שייכות אליה, יעוי’ ברש”י שם, ועי’ באגרת הקודש המיוחסת להרמב”ן מש”כ הנהגה כזו שהיא הנהגת בעלי החיים עם בת זוגן, ומי שאינו נשוי לתורה אלא שייך אליה רק כשלומד אינו דומה בזה לנשוי לתורה.

ואי’ בגמ’ שהלומד תורה בפני עם הארץ כאילו וכו’ ארוסתו בפניו מטעם הנ”ל ופשוט.

וכ’ החזו”א שבכל פסיעה ופעולה הרי הוא מתייעץ עם ד’ חלקי השו”ע.

ובחפץ חיים כ’ שכל אותן שעוסקים לפרנסתן יותר ממה שמוכרחים ייתבעו על זה ועי’ שם שהאריך בזה, משום שהיו יכולים ללמוד בזמן זה, והובא בשם החפץ חיים שכשהי’ מזדמן לו שטיחים (ולאו דוקא שטיחים) היה אומר שמרגיש ממש שהוא דורך על דפי גמרא, כי הרי באותו זמן שנעשה מאמץ להתעשר ולקנות שטיחים, אפי’ בעשירות כל דהוא, היה יכול בזמן זה ללמוד, ומה נענה אנן.

ואי’ בגמ’ בשבת י ע”א שאמר אחד האמוראים על אמורא אחר שקם באמצע לימודו להתפלל מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה ומה נענה אנן אם מבטלים תורה שלא לשום סיבה אלא רק כי רוצים להרגיש משוחררים מן התורה רחמנא ליצלן.

וע”ע מה שכתבתי בתשובה על דיבור ד”ת בשמחות (מק”ט 1558), ובמקורות שהבאתי שם.

ואי’ בגמ’ במנחות צט ע”ב דגם תנא שלמד כל התורה אם רוצה ללמוד חכמת יוונית ילמדנה בשעה שאינה לא יום ולא לילה, שכן כתיב לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה, ומה נענה אנן.

ואי’ בע”ז יח ע”ב שהולך למקום של הצגות אסור כי זה מביא האדם לידי ביטול תורה, ואי’ שם שאפי’ לעבור ליד אסור שמא יכשל, ומה נענה אנן.

ואי’ ביומא יט ע”ב שהשח שיחת חולין עובר בעשה ובלא תעשה והובא להלכה במג”א ומשנ”ב סי’ קנז.

ובספר גדולה שימושה ראיתי שהובא על הגרי”ש אלישיב שכשהיה מגיע לשמחה היה משים ב’ כיסאות (מושבים) על ידו, ועל אחת מהם היה נשען ועל הכסא השני היה מניח את כובעו, וכל זה היה עושה כדי שלא יבואו וישבו לידו וישאלוהו מה נשמע וכיו”ב (כדי להיות נורמלי כביכול) ויבטל מן התורה דקה אחת שלא היה צריך.

ועל הגרי”ז ראיתי מעשה שבפ”א בפורים ישב כולו שקוע בתורה ובקדושה והגיע בחור אחד שכנראה לא היה בדרגה של הגרי”ז והגיע בתחפושת או במשהו כזה וניסה להסתובב ולעשות קלות דעת כדי ללמד את הגרי”ז להתבטל מן התורה (שכך נכון לעשות לפי ההשקפה העקומה של אותו הבחור) ואף אחד לא התייחס אליו, ואז פנה הבחור להגרי”ז ושאל אותו אולי הרב רוצה להיות קצת יותר נורמלי עפ”ל, ואז מיד גרשו בני הגרי”ז ממנו את אותו הבחור ולא זכה עוד לראות פני קדשו של הגרי”ז.

ויש הרבה להאריך בזה, ופשוט שההנהגה הזאת שאומרים שאין רוצים שייכות לתורה היא הנהגה פסולה ובלתי מתקבלת על הדעת, ואצל ת”ח שזכיתי להכיר כל ענייניהם ומעייניהם היה בתורה ותמיד לא היה אפשר לדבר עימהם רק בתורה ושום דבר אחר לא עניין אותם, ומי שמרגיש יש לו קושי בזה, כדאי לחשוב אם יכול למצוא פתרונות ורעיונות כיצד לצאת מהיצה”ר הזה, ובשום אופן לא לאמץ כהנהגה קבועה הנהגה פסולה כזו.

ולענין מקומות שמפחדים שאם ידברו בד”ת ייחסמו על ידי גורמים שונים צריך למצוא תיקון לזה, ולא אכנס לזה כרגע.

קרא פחות