גזילה

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א,
אחדשהוש”ת,
הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ”פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת”רו עליה.

כידוע רבים וטובים עושים גם מכירת חמץ מלבד הנקיונות הביעור והביטול שלו.

כעת השאלה מה הדין במי שמוצא חמץ גמור במהלך החג? והנה אם מוצא מוצר חמץ שבאמת יקר לו, הרי לשם כך עשה את המכירה ושפיר יכול לשמרו לאחרי החג ולא ייאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח.

אך השאלה נשאלת במי שמצא חמץ ישן – כגון שמצא מאחורי הארון ביסקוויט יבש או וופל ישן בתוך איזו פינה ששכח לבדוק בה וכל כיוצ”ב.

הרי מצדו – ודאי שאינו צריך לו וישמח לבערו, רק שלכאורה אם יבערו הרי שמערער לכאורה על המכירה כי באמת חמץ זה שייך לנכרי ואם מבערו אולי גוזלו ואולי בכלל מקלקל את כל תוקף המכירה?
מאידך, שמעתי פעם שבשטר המכירה עם הנכרי יש סעיף שמה שנקח מהחמץ – יתקזז עם התשלום של הנכרי, וממילא שמא חמץ זה שמבקש לשרוף יהיה בכלל סעיף זה?
יישר כח גדול על תשובתו המחכימה וברכת כל טוב סלה,
יהודה}

‏שאלה

יום שלישי י”ח ניסן תשע”ו

לכבוד הרב יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

קבלתי את שאלתו הנאה, ויש כאן לדון הן מצד גזילה והן מצד שמכניס לרשותו דבר חמץ, וכמ”ש הבה”ל סי’ תמ”ו ד”ה בביתו וז”ל, כתב הריב”ש בסי’ ת”א מצא חמץ בר”ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע”ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש”ח סי”ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא”כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי”ש והעתיקו הפוסקים דבריו עכ”ל, וא”כ אולי אין להגביה דבר שאינו שלו, ובשלמא המוצא חמץ בביתו שורפו, אך המוצא חמץ בביתו שאינו שלו הרי יש חשש שמגביהו.

והנה בשאלה זו של המוצא חמץ בביתו דן המקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד [להגרצ”פ פראנק] ואכן מסיק מצד גזילה שכיון שהחמץ הנשאר בבית הוא קנינו של הנכרי יתכן שאם מצא חמץ במועד לא נכון לשרפו אלא יצניענו עם שאר החמץ שמכר לגוי [ואינני יודע איזה שטר מכירה היה למקראי קדש ואם היום יש נוסח שונה, ויעויין בקצש”ע סי’ קי”ד סי”ג שהביא נוסח שטר מכירת חמץ בזה”ל, ואני מודה בהודאה גמורה שהשכרתי לו המרתף והחדר הנזכר לעיל, והקניתי לו כל המטלטלין הנזכרים לעיל בכל מיני קנינים המועילים, באיזה מהם שיהיה הקנין חל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה בלי שום טענה ומענה.

ורשות בידו לעשות בכל הנזכר לעיל ככל חפצו ורצונו.

למכור וליתן במתנה ולהשכיר בלי שום מוחה.

וכן יש רשות בידו ליקח מיד כל הנזכר לעיל לביתו.

ואף אם ישאיר אותם כאשר המה שמה מעתה הכל הוא באחריותו של הקונה, ואין עלי שום אחריות ואפילו אחריות אונס, ונתתי לו דריסת הרגל דרך חצרי ודרך ביתי, לילך להמרתף ולהחדר הנזכר לעיל המושכרים לו.

וכן אם ירצה בתוך משך ימי השכירות למכור מהמטלטלין לאיש אחר לכל הבאים מדעתו.

לכולם יש להם דריסת הרגל, גם מסרתי לו את המפתחות מן המרתף ומן החדר הנזכר לעיל.

נעשה בכל אופן היותר מועיל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה.

י”ד ניסן תרל”ד.

ראובן ב”ר שמעון עכ”ל.

ובזה לא נזכר תנאי כזה, וכן בנוסח שטר מכירת חמץ בח”ס ליקוטים קובץ תשובות סי’ ט”ז בשם ר”נ אדלר לא נזכר תנאי כזה.

ואמנם בזמנינו יש המוסיפים תנאי כזה, ויעויין באול”צ ח”ג פ”ט הערה ד’ מה שדן בהשלכות של תנאי זה].

אכן השבט הלוי זצ”ל בח”ח סי’ קט”ז אחר שדן בכל האפשרויות העומדות באופן זה שמצא חמץ של גוי בביתו בפסח, כתב וז”ל, וגם אם רוצה לשרפו במקומו אני מסופק עכ”פ אם שייך כאן נזק גוי, או גזלת גוי דלפי הנהוג אם דאנו מחשבים קנין זה דחמץ קנין גמור ואסור לבטלו בכללו וכיו”ב מכ”מ פשוט דלפי המציאות אין דעת הגוי להנות ממש מן החמץ אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, וגם אם נתן הגוי כסף ע”ז שיקבלו בחזרה אם לא יקנה מכ”מ שריפת חתיכת חמץ וכיו”ב שמצא הישראל בפסח לא יגרע מאומה ויקבל אותו סכום כסף בין ישנו חמץ זה הנמצא או אינו, ובפרט כיון דהגוי לא ידע כלל מזה, ואין זה ענין כלל לענין גוי אינו מוחל אפי’ פחות משוה פרוטה שהעיר כ”ת דהתם עכ”פ גם פחות משוה פרוטה גורם לו נזק, וישראל מוחל וגוי אינו מוחל, משא”כ הכא דאינו ניזק בזה כלל ע”פ רוב וכיון שלא גורם לו נזק, א”כ גם בשל גוי שייך כעין מחילה, ופשוט דזה אהני רק לענין דיעבד כה”ג שצריך לשרוף וגם שרף, לא לקחת ממנו לכתחלה אפי’ דבר קטן שמכר לו וזה פשוט.

ולמעשה כתב, מכ”מ אם אין רוצים לסמוך ע”ז שכתבתי בעניי דרך צדוד הלכה, ראוי לסמוך על דרך השני’ להגביהו ולהכניסו לרשות גוי הנמכר בלא”ה עכ”ל השבט הלוי.

וכן דן שם בח”ו סימן נג עוד וז”ל, [ודבריו שם הם תשובה על דברי הרב הכותב בקובץ מבית לוי ח”ט תשנ”ו עמ’ קנ”ט ואילך], “שוב העיר כב’ ממש”כ הבה”ל או”ח סי’ תמ”ו בשם הריב”ש סי’ ת”א לענין ליטלו להגביהו ע”מ להכניסו לחדר שהחמץ שם דגם אי אין דעתו לקנותו נמי קונהו בהגבהה, ושוב כ’ כב’ דיש לחלק דהתם איירי בחמץ של הפקר אלא דכ’ דקשה לחלק בין חמץ של הפקר לשל אחר כיון דבלא”ה אין דעתו לקנותו – הנה המעיין בריב”ש יראה שיש מקום לחלק, דדברי הריב”ש אינם כהילכתא בלא טעמא אלא דבחמץ של הפקר כיון דלולא איסור חמץ הפקר מסתמא קונה דזוכה מן ההפקר גם הכא עובר אעפ”י שמצד איסור חמץ ודאי אין דעתו לקנות – משא”כ בחמץ של אחרים שיש לו בעלים דגם לולא איסור חמץ אין דעתו ויכלתו לקנות.

ובדרך זה גם בשל הפקר אינו עובר מה”ת כיון דסו”ס איסור חמץ מעכב רצונו לקנות”.

“ומש”כ כבודו נ”י – דנפלא בעיניו מש”כ הביה”ל דפתח דעובר מה”ת וסיים לחלק בין גחלת וקוץ בר”ה והכא בחמץ בר”ה דהכא מינכר והכא לא מינכר, וכ”ת הפליא דכיון דפתח באיסור תורה ליכא שום סברא רק הכא מה”ת והכא דרבנן כמבואר בריב”ש.

הנה אין הצדק אתו דהבה”ל הכי כוונתו ג”כ רק מקצר בלשונו ומש”כ ואפילו אין דעתו וכו’ – ור”ל כדרך השני של הריב”ש דכיון דאין דעתו לקנות אין עובר מה”ת מכ”מ איכא לחלק בין זה לקוץ בר”ה.

ומש”כ כב’ לדחות דעת הסוברים שיכול להגביהו ולדעתו אין עצה רק לאבדו במקומו – או להגביהו ע”י גוי – בודאי ע”י גוי עדיף אבל אם זה בלתי אפשרי העיקר לענ”ד דיאמר בפה מלא שאין דעתו לקנותו ויגלה דעתו במפורש ובכה”ג העיקר – דגם בחמץ מהני – דהרי הפוסקים גם גבי חמץ מלאים דאיסורא לא ניחא לי’ דליקני ועיין או”ח סי’ תמ”ח ס”ב בפוסקים ועוד ויעשה כל טצדקי שלא ליגע בחמץ עצמו” עכ”ל השבט הלוי שם.

וכעת ראיתי עוד בחוט שני (שבת ח”ב עמ’ שט”ז קובץ ענינים סי’ ט”ו) מהגרמ”מ לובין בשם הגרנ”ק שליט”א, וז”ל, המוצא חמץ בפסח איתא בשו”ע סי’ תמ”ו ס”א ביו”ט כופה עליו כלי ובחול המועד שורפו, נראה שאם עשה מכירת חמץ לגוי כנהוג ומצא בפסח חמץ ודאי ראוי לשרפו ולא לסמוך על המכירה, שלא כדאי לסמוך על המכירה שאולי חסר קצת בסמיכות דעת במכירה וכו’, ומצד חשש גזל עכו”ם יש להסדיר עמו להתפשר להרב המוכר ע”ז עכ”ל.

לסיכום ענין זה הוא נידון בפוסקים, והגם שנחלקו בזה המקראי קדש והשה”ל, גם במקראי קדש לא הכריע בודאות להחמיר, וגם השה”ל עצמו שם בח”ט אין ברור אם כונתו שיסמכו עליו למעשה להקל לשרוף.

ועל כן הנוהג מכירת חמץ מעיקר הדין ואינו מבער את כל החמץ שברשותו אפשר להגביהו ולהניחו היכן שנמצאים שאר דברי החמץ מכיון שאין לו מה להפסיד בכך, [שדברי הריב”ש לא שייכי הכא כמ”ש השבה”ל], אבל מי שאינו מוכר את חמצו לגוי ונוהג לקיים את המכירה מספק אחר שכבר מבער את כל חמצו, הנה כעת יזדקק לסמוך על המכירה, שהרי אם אינו סומך על המכירה בודאי שצריך לבער, ואולי יש לחלק כאן בין גלוסקא יפה לבין פירורין מכיון שעל פירורין נראה בגמ’ שאין חשש שלא מועיל הביטול בזה, ובזה לא היה צריך כלל לבוא למכירה [וע”ע מה שכתבתי אמש בשם הגרש”ז אוירבך בענין פירורין], ורק בגלוסקא יפה חיישינן שלא מועיל הביטול עכ”פ כעת כשמוצא, ובזה בודאי צריך לבוא למכירה על מנת שלא יחשב כמי ששהה חמץ ברשותו בפסח, ובזה אם יש סעיף בשטר המכירה כדיני התנאים באופן המועיל שמה שישתמש בחמץ לא נכלל במכירה [או שכעת יבקש רשות מהגוי לשרוף], הרי יכול לשרוף בכל גוני, אך באם אין לו האפשרות לשרוף כעת ברשות הגוי בזה נכנס לב’ צדדים, או לסמוך על השה”ל ולשרוף, או להשהות את החמץ בביתו היכן שמוכר את החמץ ולסמוך בזה על המכירה.

Read less

שאלה

בס”ד לכבוד הגאון האדיר והנפלא, בלעה”ר כל רז לא אניס ליה כש”ת מו”ה רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

נעימות בימינכם נצח, וכט”ס,

בחמלת ה’ עלי חקרתי כמה שאלות, ואשמח לקבל תשובותיו הנפלאות בס”ד.

א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב”י, ולא תפוחי אדמה, וכדומה.

ב) למה לא שרף רשב”י את מלכות רומי לפני שנכנס למערה.

ג) מה עדיף, האם לומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, או להספיק לספור בציבור.

ד) אדם שהבטיח לבחור כובע מתנה לבר מצוה, וכעת יש הנחה בחנות מסויימת, ההפרש למי.

ה) מה שגוזזים אצל רשב”י השערות, האם מספיק חלק מהשערות והשאר אפשר בבית, או שעדיף כל השערות לגזוז במירון.

ו) כהן שנמצא בגליל ונוהג שלא נושא כפיו, האם יש עניין שילך למנין אחר לשמוע ברכת כהנים.

ז) כהן בעל מום שלא נושא כפיו, או זקן, האם יש עניין שילך לשמוע ברכת כהנים.

ח) חולה שמתנגד להוספת שם, האם חל השם שהוסיפו לו.

ט) המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, האם דוקא בעניין אחד, או אפילו שצריך עניין אחר לגמרי.

י) במירון השנה הסתפקתי, מה עדיף לכהן האם לעבור דרך שיש שם חשש של צניעות, או דרך שיש שם חשש טומאה.

יא) ליווה פצוע בתאונה ל”ע לרכב אבלונס, ונודע אח”כ שמת כבר בתאונה, האם קיים מצוות לוויית המת.

יב) כהן שהוצרך לנקביו סמוך לשמו”ע של לחש, ועתה יש לו ב’ אפשריות, או ללבוש תפילין ויתפלל שמו”ע עם תפילין, אבל לא יספיק ברכת כהנים, או להתפלל שמו”ע בלי תפילין, ויספיק ברכת כהנים, מה עדיף.

יג) אמור אל הכהנים בני אהרן, התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד, לנפש לא יטמא בעמיו וכו’.

יד) מתפלל בחדר סמוך לביהכ”נ שמו”ע עם הציבור, האם יש עניין שישאיר הדלת פתוחה קצת.

טו) שילם למוסדות ציקים מראש על ההסעה לבנו, ושוב המשטרה פשטה על המשרד מחשש לגניבות, והחרימה הציקים לעצמה, האם מותר לו לבטל הציקים, ואם צריך לשלם שוב עבור ההסעות.

טז) התאבד ל”ע, כי בא לו נסיון עצום של עבירה, ולא שהכריחו אותו, אלא יצרו תקפו לעבירה, האם זה בכלל מאבד עצמו לדעת.

יז) סירס עצמו ח”ו, בגלל שהיה לו נסיונות של עבירה, האם עבר איסור, והאם יש לו שכר מה שלא חוטא אח”כ.

יח) סימא עצמו ח”ו בגלל נסיון של עבירה, האם יש לו שכר אח”כ מה שלא חוטא, או שהתבטל הבחירה.

יט) לקח כדורים שיצרו לא יתקיף אותו בנסיונות, האם יש שכר מה שלא חוטא, או שהבטל הבחירה.

כ) כיבה חשמל בשירותים בבית הכנסת ביום, כדי לחסוך בחשמל לבית הכנסת, ובא אדם והדליקו שוב, וכידוע שברגע שמדליקים, צורך יותר חשמל, האם חייב בנזק זה לבית הכנסת.

כא) אינו יכול ליטול ידיו לברכת כהנים משום פצעים וכדומה, האם יש עניין שיניח על היד שקית או כפפה, או שלא יניח כלום.

כב) בחור מצוה האם חוזר לו עבירותיו, שהיה לו אצל אביו, עד הבר מצוה.

כג) ביצה קלופה שמניח בצאנט מלמעלה, האם יש חשש גילוי.

כד) יש נוהגים לבשל ג’ ביצים ביחד, משום דם, האם כשכבר בישלם קודם, ומניחם בצאנט, צריך שיהיה ג”כ דוקא שלש, ולא פחות.

כה) “את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'”, פסוק זה נכפל בתורה פעמיים, א’, בפרשת קדושים (יט ל), ב’, בסוף פרשת בהר.

וצ”ב.

כו) אכל מזונות וירקות, ובירך על המחיה על המזונות, האם זה היסח הדעת גם על הירקות.

כז) אדם שספר ספירת העומר בלילה, האם מותר לו לספור בבוקר שוב לפני ברכת התורה.

כח) ראיתי רכב שפגע וברח, האם מותר להסגירו למשטרה.

כט) אמר בטעות ברכת המפיל, אם מותר לו לאכול או לדבר, ויל”ע באופן זה אם נזכר שלא התפלל מעריב.

ל) באופן שחלץ לפני שמו”ע התפילין, מפני שיצא לצרכיו, וכדומה, האם יכול ללבוש לשמו”ע תפילין ר”ת.

לא) קיבל להתפלל ארבעים יום, האם יכול במקום שבת להתפלל במוצאי שבת.

לב) העניין לכתוב במכתבים הספירה, האם סגי שכותב” כגון, “תפארת שבנצח”,

לג) אם אמר בלילה רק “תפארת שבנצח” ששייך ליום זה, ולא ספר, האם יצא בדיעבד, שיוכל להמשיך לספור בברכה.

לד) אם חבירו שואל לו מה הספירה, ועדיין לא ספר, האם יכול לומר לכתחילה, היום [למשל] “תפארת שבנצח”.

לה) אם נוסע בלילה למירון, או לחיפה שיש דרך ארוכה, וחושש שלא ירדם, האם מותר לו לעשן גם לפוסקים שאסרו העישון מפני שמזיק.

לו) מה עדיף, האם להתפלל בציבור, או להתפלל בדמעות ביחידות.

לז) כתיב (ויקרא כה, נא-נב) “אם עוד רבות בשנים” וכו’, “ואם מעט נשאר בשנים” וכו’, לכאורה הול”ל “ואם עוד מעט בשנים”, דומיא דרישא.

לח) הציבור ספרו העומר, ואומרים עלינו, והוא עדיין לא ספר, האם יאמר בציבור עלינו ואח”כ יספור יחידי, או שיספור בשעה שהציבור אומרים עלינו, ואולי נחשב כסופר בציבור.

לט) הקונה חידוש מחבירו, האם שפתותיו דובבות בקבר על חידוש זה.

או רק לבעל המחדש, או לשניהם.

מ) המחדש שאלה בהלכה, האם שפתותיו דובבות על השאלה, או רק על תשובות, וחדושי תורה, שפתותיו דובבות.

מא) האם ראוי לצום בל”ג בעומר.

מב) האם יש עניין לקבוע מקום לתפילתו בשני מקומות, או שיש ענין לקבוע רק במקום אחד, וכשלא יכול להתפלל שם, יתפלל היכן שירצה.

מג) ראיתי פעם מנהג שלא לחלוץ התפילין של רש”י ולהשאירן גלוי כשמניח תפילין ר”ת.

ושאלתי, אם רוצה לאורר התפילין של רש”י מזיעה, האם יכול כן לעשות כך, ויניח תפילין של ר”ת אע”פ שיש ממולו התפילין של רש”י פתוחות.

מד) האם מותר לשבת במקומו של אביו בבית הכנסת, כשאביו נמצא בחו”ל, כדי לשמור על מקומו של אביו שלא ישתקע שם אדם אחר.

מה) שמע מהחזן “ביום” שאומר הספירה, והוא לא אמר לא בלילה ולא ביום, האם יכול להמשיך לספור בברכה.

מו) אוכל שועית בשבת, האם מותר לו להוציא מהשועית הקליפה הדקה, ולאוכלו, או שזה בורר.

מז) יש תיקון מהקדמונים לשבת ליד דבורים וכדומה, כדי שיעקצו אותו, וזה תיקון על העבירות.

ושמעתי שיש היום מקום שיש דגים שאוכלים בכפות הרגלים את כל הפצעים וכדומה, ושאלתי, מי שעושה כן, האם יכול לכוון גם על רפואת הרגל מהפצעים, וגם על תיקונים.

מח) במ”ב (סימן קכ”ח ס”ק כ”ד) כתב שכל כהן ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית עד שנוטל לברכת כהנים, שלא יפול בספק ברכה, ע”ש.

ולמה לא יוכל ליטול ידיו חצי שעה לפני ברכת כהנים, ואח”כ ישמור ידיו חצי שעה, וכשנוטל לברכת כהנים לא יפול בספק ברכה.

ולא יצטרך לשמור ידיו מהבוקר.

מט) אדם שאכל מאכלות אסורות, האם כדאי שיחליף דמו עם דם של צדיק, שיתרום לו כמה מנות דם, כדי שלא יטמטם לו הדם מה שאכל מאכלות אסורות.

נ) האיך אפשר לחולה שאין בו סכנה, לקחת מנה דם בבית חולים, הרי אולי זה מאדם רשע שאכל מאכלות אסורות, ובלוע בדמו מאכלות אסורות שמטמטם לבו של אדם.

נא) אם אני יגיד לכם בטלפון בערב שבועות שיש לי מ”ט שאלות כנגד מ”ט ימי הספירה, האם אני יוכל אח”כ לספור בברכה “היום תשעה וארבעים יום” וכו’, או לא,

מצפה מאד לתשובות הנפלאות כדרככם הבהירה, וזה חלקי מכל עמלי, ושכמ”ה, ואלפי תודות, וכט”ס.

בברכת כהנים באהבה רבה ובאהבת עולם כעתירת גמליאל הכהן רבינוביץ

מח”ס “גם אני אודך”,

ו”פרדס יוסף החדש” על המועדים בס”ד

תשובה

בע”ה י”ג סיון תשע”ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א

שלו’ רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות, וכו’.

והנני להציג שאלותיכם כאו”א מהם כמות שהם, ולאחמ”כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס”ד.

א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב”י, ולא תפוחי אדמה, וכדומה.

ת.

יעוי’ בפסיקתא דאי’ שם צריכין ישראל לחרובין עבדין תתובא, כדכתיב חרב תאוכלו (ישעיהו א, כ) חרובין תאוכלו, כלומר שכדי שיעשה האדם תשובה צריך לאכול חרובין, שהוא מדרך סיגופין של תשובה, וכידוע שיש סיגופים של רשעים החוזרים בתשובה, ומאידך גיסא יש סיגופין שמסגף הצדיק עצמו להזדכך טפי, והנה מאחר שרשב”י היה מזכך עצמו במערה, כדקאמר אוי לא אם לא ראיתוני בכך וכו’, ואמרו עוד בב”מ שלא יכל נכדו ליכנס אצל רשב”י ור”א בנו לפי שלא היה בצער מערה, פירוש שלא היה בזיכוך זה, והנה בודאי שזיכוך של רשב”י אינו זיכוך הנצרך לנו שלנו יש לתקן דברים קודם לכן, ורשב”י היה צריך לתקן דברים הדקים לזכך עצמו, אבל הסיגופים שנסתגף בזה היו רבים.

ואמרו חז”ל בתנדב”א כל ת”ח שעוסק בתלמודו ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו, והפליגו חז”ל במעלת המקיים את התורה מתוך הדחק, וזו היתה מעלת ר”ש.

ואפשר עוד דמה שהיה עליו לתקן היה על מה שדיבר כנגד הרומיים וגרם בזה סכנה לעצמו ואולי עורר חמתם מלבד זה, עי’ מה שאביא מהמהרש”א לקמן בעצם ענין הלזה, אם כי הוא סמך על אנשים ששם שלא יגלו הדבר, וכמו שלבסוף הקפיד על יהודה בן גרים ועשאו גל של עצמות, אבל מתחילה היה מחזיק ממנו שהוא אדם של צורה ואדם גדול כמבואר במו”ק דף ט’ עי”ש, ומסתמא סמך שלא יגלה.

[ויהודה בן גרים עצמו ג”כ לא סיפר אלא כדי ללמד מעשה רב ושיחת תלמידי חכמים, ולא חשב שיגיע לקיסר, ור”ש לא אמר שעכשיו כבר אינו אדם של צורה, אלא רק הקפיד עליו על מה שעשה].

ב) למה לא שרף רשב”י את מלכות רומי לפני שנכנס למערה.

ת.

כוונת כת”ר למה לא שרפם בהבל פיו, מאחר שהיה יכול לגזור והקב”ה מקיים גזירתו, כדכתיב ותגזר אומר ויקם לך וגו’ [איוב כב, כח], [עיין תענית כב ע”א], וכמו שעשה ליהודה בן גרים גופי’ כנ”ל, אבל באמת טובת ישראל האמתית כתהליך ההשתלשלות לתיקונם השלם הוא דוקא שלא לישא ראש בפני הרומאים בעוה”ז, ולא להלחם בהם ולהחריבם, יעוי’ במהרש”א בגיטין פ’ הניזקין מ”ש על מלחמתן של הנהו בריוני עם הרומאים, ומשם תדרשנו, ומה לי דרך מלחמה בזרוע ומה לי דרך רדיפת צדיק או דרך שמות הקדושים, מאחר שרצון ה’ שיהיו ישראל משועבדים תחתיהם.

ויעוי’ עוד בפ”ק דברכות ובפ”ק דע”א גבי הא דקאמר גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז, כו), ועי”ש בתוס’ דלאו אורחא דמילתא למיעבד הכי, וה”ה לעניננו.

ויש לידע עוד דכמה פעמים שאין רשות לצדיק לגזור כשהגיעה שעתו, עיין במדרש פטירת אהרן, הובא במדרש פתרון תורה פרשת חוקת, ועיין פטירת משה הובא בהנ”ל פ’ וילך, ובדב”ר פ’ ברכה, ועיין בתנחומא ישן פ’ ואתחנן, ועוד במה שאמרו עה”פ ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח), וכן בענין החצוצרות עה”פ הקהילו אלי (דברים לא, כח) השתמשו חז”ל בביאור דבר זה בפסוק ואין שלטון ביום המות, ואע”ג דבהא מיירי בסמוך למיתה מ”מ הכל מאותו השורש המפורש במדרש פטירת אהרן הנ”ל שכיון שהגיעה שעתו של אדם אין חכמתו עומדת לו וכו’, וכמו כן הכל היה כאן לטובת ר”ש כמפורש בגמ’ דשבת שהיה ר”ש שמח מזה אח”כ.

ג) מה עדיף, האם לומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, או להספיק לספור בציבור.

ת.

עצם החשיבות שיש באמירת דבר זה ידוע, וכן אדונינו הגר”א כתב הסכמה לסידור אור השנים שהוא סידור שחידש הלשם ייחוד על הרבה מצוות, והוא גופי’ ז”ל הזכיר ענין זה להדיא בא’ ספריו ג”כ, ועייין מ”ש החיד”א [פני דוד דברים ג] וז”ל, ואפשר לרמוז כי כל התורה והמצוה הכל הוא ליחד קב”ה ושכינתיה בדחילו ורחימו וכאשר שגור בפי יראי ה’ בטרם לימודם או עשית המצוה יאמר נא ישראל לשם יחוד קבה”ו בדחילו ורחימו וכו’ ע”כ.

אמנם יתכן לומר דהכל לפי הענין, ולדוגמא מי שתורתו אומנותו דמעיקרא דדינא פטור מן התפילה, ועי’ מ”ש הראשונים על הפיוטים דאל יפרוש מן הציבור, כדי שלא יזלזלו וכו’, א”כ בודאי שאינו צריך לחדש עוד תפילות ובקשות, וכמו”כ לאידך גיסא מי שיאמר הלשם ייחוד רק משום מלומדה, ואינו מבין בזה כלום, ולבו רחק ממני, יש לעיין את רמת התועלת שיש באדם זה עם אמירה זו, אם כי בשאלה זו לא נכנסנו לפרטים אלו, דמיירי בסתם אדם שיש ודאי תועלת לומר לשם ייחוד.

[ואין אנו נכנסים לשאלה הידועה בענין טעות הייחוד של מקצצי בנטיעות שיחשבו שיש איזה פירוד, אלא שאומר לשם ייחוד ומכוין שכל דבריו על דעת חז”ל ואינו מהרהר שיש איזה צד פירוד שצריך לייחד זאת, ועיין בתשוה”נ ח”א סי’ קכב מה שדן בדברי הנוב”י, וכמו”כ אין אנו נכנסים לשאלה על מה שאומר כמו שכתוב בתורה, וכבר דנו בזה, עיין תשובות והנהגות, אור לציון, והלכות חג בחג מה שהובא בשם הגאב”ד דקלויזנבורג זצ”ל, ונניח שאומר כפי הנוסח ההגון לכו”ע].

ובעצם השאלה אם עדיף ספירה בציבור או ביחיד עם אמירת לשם ייחוד, הנה אם מדובר שאמירת הלשם ייחוד גורמת לו לכוון בספירה, א”כ יתכן שיש לדון שאלה אחרת, אם עדיף כונה בספירה או ספירה בציבור, ויש מקום לומר דהעיקר הוא כוונת הלב בעשיית המצוה, אבל אם מכוין בשוה עם ובלי האמירה, והנידון הוא רק על עצם האמירה גופה, א”כ לכאורה בציבור עדיף שיש בזה חשיבות ברורה מעיקר הדין, ויש הרבה מגדולי ישראל שלא הקפידו באמירת לשם ייחוד וכך היה המנהג בימי עולם ובשנים קדמוניות, משא”כ אמירת סה”ע בציבור הוא קבוע בכל מקום ומעתים קדומים.

וראיתי בתשובות והנהגות [ח”ב סי’ רמ”ח] בשם הנהגות החזו”א שנרשמו ע”י הגר”ח קניבסקי שליט”א שהתיר לספור ספירה עם הציבור לפני ק”ש וברכותיה, ועיין בתשובות והנהגות שם לעיל מינה מש”כ אבל עיקר ספירה בציבור לא מצינו ליה שורש, רק בקיצור של”ה וביושו”ה ש”ט פ”ח מבואר שיש בזה ענין, אבל לא מצינו דאלים לדחות דין תדיר ואינו תדיר עכ”ל התשוה”נ.

ועיי”ש מה שהאריך בנידון שם ומה שהכריע בזה.

אמנם לענינינו יש לדון כנ”ל.

[ובעיקר טענה הנ”ל עיין מה שהביא תשובת הגרח”ק ע”ז בספר ספירת העומר פ”ג הערה יט, ובגוף שאלה זו יש פלוגתא ולא באתי לדון בזה כאן].

ויש להעיר על מה שנתן מקור זה לספה”ע בציבור, דהא באליהו זוטא [סי’ תפט סקט”ו] ראיתי שהביא ג”כ ענין ספירה בציבור.

ומקורו מדברי השל”ה [פסחים נר מצוה ד”ה בחו”ל אות סד], שכתב וז”ל, בחוצה לארץ, במדינות פולין ופיהם וכל המלכות ובאשכנז, שנוהגין להתפלל ערבית הן עוד היום גדול, מכל מקום חדשים מקרוב באו, ויש חברותא קדושה המתחברים להתפלל ערבית בשעתו, כמו שראיתי בעיר ואם בישראל ב’פראג’.

אשרי מי שמתחבר להם, כי חביבה מצוה בשעתה (פסחים סח ב), מכל מקום אף אם לא אפשר בכל ימות השנה, ראוי למי שיש התעוררות בלבו להתחבר להם בימי הספירה, כי אז מצוה גוררת מצוה, קריאת שמע בזמנה, וגם ספירת העומר בצבור עכ”ל השל”ה.

והביאו גם הח”י סי’ תפט סקט”ז.

ועיין מש”כ בארחות יושר ערך תפילה שכל הדברים הנאמרין בציבור יש מעלה לאומרם בציבור ולא ביחיד.

ומ”מ לפי השמועה בשם הגרשז”א שיובאה להלן א”כ בדרך כלל אין שאלה זו.

ד) אדם שהבטיח לבחור כובע מתנה לבר מצוה, וכעת יש הנחה בחנות מסויימת, ההפרש למי.

ת.

לא הבנתי אם מזכה לו את הכובע לאחר הקניה מה יכול הבחור לתבוע, דהרי כובע הבטיח לו וכובע נתן לו, וגם אם יש הנחה לכאורה יכול לומר רצוני לקנות לך דוקא כאן, ואטו אם היה מזיק לו כובע ואותו כובע נכנס למבצע, וכי היה יכול הבחור לטעון שאינו רוצה כובע כזה כמו שהזיק לו במבצע, שרוצה שיקנה לו דוקא בחנות רגילה ששם הוא ביוקר, [ומיירינן שהשער עצמו לא נשתנה רק שיש הנחה בחנות פלונית, שאילו אם השער השתנה יש בזה סוגיות בפנ”ע ואינו שייך לכאן], דמ”ש בב”ק ר”פ החובל אסיא דמגן מגן שוי לא נאמר אלא על רפואה שהיא חכמה ואינה מלאכה אבל אם נותן לחבירו מוצר שאף מיוצר באותו המפעל [שהיה יכול ליתן לו משם בלאו הכי] מאי אכפת לן מהיכן קיבל המוצר, ויעוי’ בפסדר”כ דאיתא שם שלעתיד לבוא אם יהיה דין בין אנשים יהיו עולים לירושלים, ויהיו רואין בגבול ירושלים אבני חפץ כדכתיב וכל גבולך לאבני חפץ (ישעיהו נד, יב), ויהיה נוטל משם אבני חפץ קצת ונותן לחבירו ושואל לו האם יותר מזה אני חייב לך, והוא אומר לו אף לו כמו זה, וזהו השם גבולך שלום (תהלים קמז, יד).

ויל”ע בזה.

והנה כל דין הבטחה גם במתנה מועטת שעליו לתת את מה שהבטיח אינו אלא דין של תרעומת ומחוסר אמנה, עי’ שו”ע חו”מ סי’ רד, והנה גם בדין מחוסר אמנה של בעל מלאכה שאומר לו שיקח אותו לפעולה ואינו לוקח אותו ג”כ אם מצא בזולא הוא מחלוקת הפוסקים אם יש בזה מחוסר אמנה, וכמדומני שבשבט הלוי כתב דקי”ל כהמקילין בזה [וצריך לבדוק הענין כי אינני זוכר ד”ז בבירור], וא”כ כאן לית ביה מששא של מחוסר אמנה, ודין תביעה אין כאן כלל מצד דיני ממונות כמפורש בגמ’ דשבועות מלבד שו”ע חו”מ הנ”ל.

וגם אם שם קי”ל כהמחמירים מ”מ כאן יש לומר באומדנא שמי שהבטיח מתנה ומצא בזול אין לו שום כוונה שיפצה חבירו בהפרש של המחיר במה שהוזל, ולכן דעתינו יותר נוטה להקל בדבר זה ולמעשה ישאלו חכם.

ה) מה שגוזזים אצל רשב”י השערות, האם מספיק חלק מהשערות והשאר אפשר בבית, או שעדיף כל השערות לגזוז במירון.

ת.

באמת איני ראוי לדון בדברים כאלו, אבל אציין דלכאורה יש תועלת לגזוז כל כמות השערות, לפי המבואר בשו”ת אפרקסתא דעניא שהוא מטעם סילוק הדינים, וממילא אין טעם לומר שאין מעלה לגלח הכל.

וז”ל [ח”א סימן קסא], ולו”מ י”ל עוד טעם שייכות גזיזת השערות בל”ג בעומר, עפמ”ש בס’ הכונות דבל”ג בעומר הוא זמן סילוק או המתקת הדינים ע”ש, והשערות הם מסטרא דדינא, ועי’ זוה”ק [בהעלתך דף קנ”א ע”ב ד”ה קח את הלוים], לכן גוזזין השערות בו ביום ורחמים גוברים ע”כ.

וכן משמע ממנהג האר”י שעשה שם משתה אחר הגילוח שגילח כל ראשו שם, אם כי אין הכרח שהוא בדוקא כן, וז”ל, מהרח”ו בשער הכוונות (דף פז ע”א), והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל”ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים שם, ראיתי למורי האר”י ז”ל שהלך לשם בל”ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים.

וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אינני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך.

והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז”ל, הוליך רבינו האר”י ז”ל את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו’, וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ”ל ע”כ.

[ומה שיש רגילין ליקח הקטן אצל צדיק שיגלח השערות, ראיתי להגרח”ק שליט”א שנוהג לגלח כל השערות, ואין הכונה עד היסוד בלא להשאיר השער מתחת, אלא שאת בלוריתו של הילד שהוא כולל כל שערותיו מאחוריו הוא נוהג לגזוז כל מספר שערותיו, [ומדברי תלמידו שם הי’ נשמע בבירור שנוהג כך דווקא ולא באקראי, אלא דלא כל מה שנאמר בפה מעלין ע”ג כתב], וי”ל טעמו בדרך אפשר שאם יספר רק מעט באק מצדדי השערות הרי הוא משאיר בלורית, והאיסור העיקרי הוא על עושה המעשה כמבואר בפ”ג דמכות לענין גילוח הראש, ולכן חושש שלא לגזוז ולהשאיר הבלורית הנז’].

ו) כהן שנמצא בגליל ונוהג שלא נושא כפיו, האם יש עניין שילך למנין אחר לשמוע ברכת כהנים.

ת.

הנה זה ברור דמאחר וקיימא לן לעיקר הדין שצריך לישא כפיו, עיין משנ”ב [סי’ קכח ס”ק קסד בשם הפוסקים], א”כ לא נימא ליה להשאר בבהכנ”ס שנושאין בה כפים ולא לישא כפיו, דבאופן זה אליבא דהלכתא לכאורה הוה ליה כמבטל מצוות עשה, עיין פרי מגדים [משבצות זהב סוף סי’ קכח ד”ה וכהן].

ואם יעמוד מאחורי המחיצה להתברך כעצה שיובא להלן לגבי זקן ובעל מום, היה מקום לומר דהוא תרתי דסתרי, אמנם בזה נראה דאין תרתי דסתרי שהרי לא מצינו שתקנו חכמים להדיא שלא לישא כפיו אז דנימא שלבני גליל חשיב שנושא כפיו שלא כדין.

אם כי באמת יל”ע לגבי הנוהגים שלא כחזו”א בתענית ומתפללין במקום שנוהגין כהחזו”א, דהרי לדידהו הכהנים הנושאין כפיהן נושאין שלא כדין, אמנם גם בזה דעתינו נוטה דלא מסתבר שיש בזה תרתי דסתרי מאחר ומדאורייתא אין דין נשיאת כפים דוקא באופן זה ומה שחכמים תקנו מ”מ הרי מכוין לישא כפיו [עיין ביה”ל ריש סי’ קכח ד”ה דזר בסוף הדיבור ודוק], ואפילו איסורא ליכא כיון שעושה על דעת רבו והרי הכל דרבנן [וידוע גם דעת הנה”מ על שוגג בדרבנן וכאן אפשר דא”צ לזה], סוף דבר יש מקום גדול לומר מעיקר הדין שאין כאן תרתי דסתרי גם באופן זה.

ז) כהן בעל מום שלא נושא כפיו, או זקן, האם יש עניין שילך לשמוע ברכת כהנים.

ת.

בעצם הנידון אם שייך שיתברך נראה דהוא בכלל הברכה גם כן, דלא גרע מכלל שאר ישראל דמאי גריעותיה, וכן מבואר מדברי הפוסקים גבי בהכנ”ס שכולה כהנים, עיין שו”ע [סי’ קכח סכ”ו ומ”ב שם סוף ס”ק קא].

אמנם זקן שאינו נושא כפיו מחמת שהוא חלש אינו עומד בתוך ביהכנ”ס, כמבואר בשו”ע או”ח סי’ קכ”ח ובמשנ”ב שם ס”ק י”ב, בזה עצתו אם רוצה להתברך שיוכל לעמוד מעבר למחיצה המערבית של בהכנ”ס, דבכה”ג מחד אין חשש מראית העין כיון שאינו עומד בתוך בהכנ”ס, ומאידך לגבי הברכה מהני דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת.

ולענין בעל מום הביא מחלוקת בזה בביאור הלכה שם סעי’ ל’ ולמעשה נוטה לכתחילה להחמיר לענין להיות בביהכנ”ס בזמן זה.

ח) חולה שמתנגד להוספת שם, האם חל השם שהוסיפו לו.

ת.

יעויין בשו”ע [אבן העזר סי’ קכ”ט סי”ח] שכתב, מי שנשתנה שמו מחמת חולי, אף על פי שקורין אותו תמיד בשם ראשון, מכל מקום שם השינוי עיקר, (אפילו הוא לעז ושם ראשון עברי), וכותבין אותו קודם, ואח”כ דמתקרי פלוני, שם ראשון, ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני, אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל, אינו כותב אלא שם ראשון בלבד.

ויש מי שמצריך שני גיטין בשני שמות.

ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו, אותו שם הוא עיקר עכ”ל.

ומבואר דאם יש ב’ דברים אלו השם השני עיקר, והשני נכתב בלשון טפל.

ונראה דאם העולם קורין לו בשם זה לא מהני התנגדותו, ומאידך אם יחיד רוצה לכופו להחליף שמו ואינו רוצה בכך, בכה”ג אין היחיד יכול לכופו להחליף שמו ואינו חל.

אבל יש לדון באופן שלישי שהוחזקו רק חלק מהעולם לקרוא לו בשם החדש, אבל הוא עצמו חותם בשם הישן, [ואף דבפותא שרה כתבי’ וכל שום וכו’ אבל כאן שחותם באופ”א יש לדון], וכן יש לדון באופן שקורין אותו לתורה בשם החדש ואילו הוא חותם בשם הישן.

ועיין להרה”ג אהרן גולדברג שליט”א שהביא הרבה מ”מ מדברי הפוסקים בכל הענינים הנ”ל, וכשראיתי כל מה שהאריך במ”מ גמרתי בדעתי שאין עוד מה להוסיף בדברים שהוא דן בהם.

ומ”מ עדיין השאיר מקום לדון באופן שאומר בפה מלא דלא ניחא ליה בשם השני אפשר שגם אם קורין אותו כן לתורה מ”מ אין לזה תוקף, ולא דמי לשם שקורין אותו לתורה כנגד מה שחותם גרידא ואינו מתנגד, ואם מלבד שאינו מסכים כמו כן מעולם לא קראו אותו לתורה מאז חוליו ורק בבהכנ”ס מכריז שמשנה את שמו אפשר עוד דאין לזה שום תוקף, ולמעשה יש לעיין בזה.

ובכל גוני נראה שהתועלת במי שעושה דבר כזה יכולה שתהיה פחותה מן הנזק שיצא מדבר כזה ויש לחוש למכנה שם לפ”ד הפוסקים שקריאה בשם משפחה הוא בכלל זה.

ט) המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, האם דוקא בעניין אחד, או אפילו שצריך עניין אחר לגמרי.

ת.

בגמ’ (ב”ק צב ע”א) אי’ המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר, משמע דוקא אותו הענין.

וביותר מבואר כן לפי חשבון המקראות במהרש”א עי”ש.

י) במירון השנה הסתפקתי, מה עדיף לכהן האם לעבור דרך שיש שם חשש של צניעות, או דרך שיש שם חשש טומאה.

ת.

אם מדובר בטומאה דאורייתא או כל טומאה האסורה מן הדין מאי ס”ד להתיר מכל טעם, וגם בצדיקים קי”ל שצריך להחמיר, ואם לא מדובר בטומאה האסורה מעיקר הדין צל”ע מה המקרה בדיור וממילא כל הצדדים בזה, ואם סבור כת”ר שיש מקור מעיקר הדין להקל במירון יותר מחמת שהוחזקה מערה כמו שיש שטענו יש להביא הראיות בזה, וכמדומה שמקובל בפוסקי זמנינו שחוששין מעיקר הדין לטומאה זו, ואחי הרה”ג שמואל אברהם שליט”א מתמצא בנושא טומאת אהל ויוכל לדבר עמו על זה.

יא) ליווה פצוע בתאונה ל”ע לרכב אמבולנס, ונודע אח”כ שמת כבר בתאונה, האם קיים מצוות לוויית המת.

ת.

אם מדובר כפשוטו שעזר ל”חולה” להגיע לאמבולנס והתברר שכבר אינו חולה אלא “מת”, א”כ לכאורה אין כאן מצוות הלוויית המת, שהוא מצוות כבוד, וכבוד הוא רק בדרך כבוד, וכה”ג אמרי’ בפ”ק דקידושין גבי הידור זקן יכול יעמוד מפניו בבהכ”ס ובבה”מ ת”ל תקום והדרת לא אמרתי אלא קימה שיש בה הידור, ולטלטל המת הוא סיוע של אמת לחולה אבל לא כבוד, ואה”נ הקבורה עצמה וכל הסיוע הוא ג”כ חסד וכשעושין כן למת [על דעת שהוא מת] חשיב חסד של אמת עי’ ברש”י ר”פ ויחי, ובכל גוני מהני מאחר שהספק מת צריך לבוא לבית החולים להבדק ע”י המומחה לוודא את מותו וממילא נמצא שסייע ביד מת זה לקבל את צרכיו המקובלים, ועוד נראה שאם צורת הליווי היתה בדרך שבא ללוותו לכבודו והתברר שהיה מת אפשר דמהני, ועי’ ברש”י סנהדרין מד ע”ב גבי מעשה דשמעון בן שטח ובעיא מיכסא שנתחלף מיטתו עם שב”ש, ולכן כבדו את מיטתו, והי’ נחשב לו שקיבל כבודו עי”ז, אע”פ שלהאמת לא נתכוונו כלל לכבד את מת זה ואדרבה היו מבזין אותו בלבם, כל שכן כאן שרצה ללוות את החולה וליתו לו הרגשה טובה על ידי זה, ולבסוף נתברר שהיה מת, ולפי מה שאנו מאמינים בהשארת הנפש אנו מאמינים שמין ליווי כזה יכול לעשות נחת רוח למת גם אחר פטירתו [עיין בסנהדרין מו ע”ב דקי”ל הספדא יקרא דחיי הוא], וא”כ יחשב לו להלויית המת ויל”ע.

ומ”מ נראה שמעלת חסד של אמת אין כאן אם נתכוין לסייע לחי, כיון שאם מסייע לחי אין בזה חסד של אמת, וגם מי שמחוסר הכרת חיים הרי בקל יכול להוודע לו לאחמ”כ שבשעת חליו פלוני טיפל בו וסייע לו.

יב) כהן שהוצרך לנקביו סמוך לשמו”ע של לחש, ועתה יש לו ב’ אפשרויות, או ללבוש תפילין ויתפלל שמו”ע עם תפילין, אבל לא יספיק ברכת כהנים, או להתפלל שמו”ע בלי תפילין, ויספיק ברכת כהנים, מה עדיף.

ת.

לפי מה שאכתוב להלן מסתבר שהאפשרות השניה עדיפא, ולמעשה יש לעשות שאלת חכם.

יג) אמור אל הכהנים בני אהרן, התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד, לנפש לא יטמא בעמיו וכו’.

ת.

ראה מש”כ שם המהר”ם אלשיך [ויקרא כא, א] וז”ל, ראוי לשית לב אל כפל אומרו אמור ואמרת.

ועוד אומרו תחלה אמור אל הכהנים לשון רבים, ואחרי כן אמר לא יטמא לשון יחיד וכו’.

ובתשובתן שם על זה כתב וז”ל, וזה מאמרו יתברך אל משה רבן של כל ישראל, אמור אל הכהנים דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם ואמרת גם אל היחיד לנפש לא יטמא וכו’.

וזה אומרו לא יטמא לשון יחיד, כי ישוב אליהם להזהירו גם לאחד אחד ע”כ.

ועיין שם מה שהאריך הרבה בדרוש זה, ומה שהביא עוד בשאלות שם.

ובאור החיים שם כתב וז”ל, אמר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר בלשון רבים הכהנים, אליהם, לסברת תנא שדרש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מעתה אין לנו מקום אזהרה למטמא שלא יטמא לכהן לזה אמר לשון יחיד ואמירה לרבים לומר שאזהרת רבים על היחיד הא למדת אזהרה למטמא ע”כ.

עי”ש עוד מה שהאריך בתירוץ שאלה זו [וע”ע בהרש”ר הירש שנראה כי גם נגע בקושיא זו].

יד) מתפלל בחדר סמוך לביהכ”נ שמו”ע עם הציבור, האם יש עניין שישאיר הדלת פתוחה קצת.

ת.

אם הכונה שעי”ז יהיה צורת חצר קטנה שנפרצה לגדולה פשיטא דמהני כדין הגמ’, וגם אם הצורה אינה כך, אלא שעי”ז יראה את בני בהכנ”ס, א”כ טוב שיצא עי”ז הצד בתשובת הרשב”א דמהני, ובכה”ג הדבר הטוב יותר הוא להתפלל עם הציבור ממש שבזה יותר ידי תפילה בציבור בודאות דאף ברשב”א עצמו אינו ברור כמבואר במשנ”ב.

טו) שילם למוסדות ציקים מראש על ההסעה לבנו, ושוב המשטרה פשטה על המשרד מחשש לגניבות, והחרימה הציקים לעצמה, האם מותר לו לבטל הציקים, ואם צריך לשלם שוב עבור ההסעות.

ת.

לכאורה הדרך הישרה בזה לבטל הציקים בידיעת הנהג או המוסד ולהביא להם חדשים, דמה שמביא להם ציק אינו פוטר אותו מלשלם להם כל שלא גבו מציקים אלו בבנק, ואטו אם חבל בחבירו ושילם לו בציק ונשרף הציק יאכל הלה וחדי, ומאידך גיסא לבטל בלי להודיע למוטב על הביטול יכול לגרום לו נזק, שאם המשטרה יחזירו לו הציקים הראשונים וילך להפקידן הם עלולים לגבות ממנו עמלה על ציק חוזר, ולכן הדרך הישרה היא כנ”ל.

ומ”מ לא מסתבר שהמשטרה תגבה הציקים, שכן היא בודאי לא בעלים על זה, אלא תחזיר למטיב או למוטב, ואם אני טועה יש לברר המציאות בזה, ויש לדון מי יצטרך לספוג ההפסד של עלות ביטול הציקים.

טז) התאבד ל”ע, כי בא לו נסיון עצום של עבירה, ולא שהכריחו אותו, אלא יצרו תקפו לעבירה, האם זה בכלל מאבד עצמו לדעת.

ת.

במעשים בסוף קידושין מבואר שטוב עשה, ואמנם בקידושין דף מ’ מיירי שהכריחוהו, וכן בגיטין נז ע”ב יש מעשה של המאבדים עצמם מחמת עבירה עי”ש, וזה היה בכפייה, אבל בקידושין דף פ”א גבי ר”ח בר אשי לא מיירי שהכריחוהו, אע”ג שזה היה לאחר מעשה, לכאורה כ”ש קודם מעשה, וגם במעשים שם בדף מ’ נראה שעיקר חשיבותם מחמת שכפו יצרם ולא מחמת מה שרצו לאנוס אותם.

וגם בעיקרא דמילתא יל”ע אם שייך חילוק בין גזירת המלכות ליצרו שתקפו.

אמנם בעיקרא דמילתא איכא פלוגתא בין הרמב”ן לחידושי רבינו יונה בס”פ בן סורר ומורה אם מותר לאבד עצמו כדי שלא יבוא לידי איסור א”א, ועיין גם בשלה”ג מ”ש שם שרב כהנא נתכוין לברוח ונפל מן הגג בלא מתכוין, וזה כדעת רבינו יונה שאסור לאבד עצמו כדי להנצל מג”ע.

ועיין מש”כ המהרש”ל בים של שלמה ב”ק פ”ח וז”ל, וק”ו שאסור בשעת הגזירה לשחוט את בניו, כדי שלא יטמאו אותם בשמד.

כי אפילו בעצמו אין אדם רשאי לחבול, ק”ו באחרים.

ומסתמא אם (אינם) ראוים וזוכים לכך יחזרו מעצמן, ועכשיו הן אנוסים, ופטורים לגמרי, וג”כ רוב האנוסים חוזרים אחר כמה שנים.

ולפעמים בניהם חוזרים.

ומ”מ יכול להצית את הבית, כדי שישרפו הוא ובניו בעת הגזירה, וזה אינו קרוי חובל בעצמו.

אלא כמו שהניח עצמו ליהרג, וזהו מותר ע”כ.

וכתבו בזה גם בבעלי התוס’ עה”ת עי”ש, ומה שכתב שיש חילוק בין מאבד עצמו ע”י גרמא כבר דנו בזה אם דבריו מוסכמים.

ובכל דין זה עיין משנת פקוח נפש סי’ עו מה שהאריך בנידון זה.

ובעבירה שאין בה יהרג ואל יעבור יש לדון בנפרד.

ולענין מאבד עצמו מחמת תשובה עיין שו”ת שבות יעקב ח”ב סי’ קי”א, ושו”ת זרע אמת או”ח ספ”ט.

יז) סירס עצמו ח”ו, בגלל שהיה לו נסיונות של עבירה, האם עבר איסור, והאם יש לו שכר מה שלא חוטא אח”כ.

ת.

לכאורה אין סברא שלא עבר איסור, ומה שאינו חוטא אח”כ יש לדון בזה, דאם כל מה שרוצה לקבל שכר הוא מחמת מעשה הסירוס שבזה הבריח עצמו מן הנסיון, א”כ הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, וגם לפי הסוברים שאין מצוה הבאה בעבירה בהכשר מצוה מ”מ כאן אחר כך לא היה לו נסיון בזה ומה שרוצה ליטול שכר הוא רק על מעשה ההכשר מצוה, גם אם יש בזה גדר הכשר מצוה, וממ”נ אם נימא שיש כאן מצוה בפועל מצד סחור סחור אמרינן לנזירא שיעשו משמרת וכו’ א”כ שוב יש כאן מצוה הבאה בעבירה.

ומ”מ מפורש בספר חסידים סי’ יח שאסור, ועי”ש במגיה שאינו סותר לדברי הריטב”א שהובאו להלן.

ושמא לפי דעת הרמב”ן דלעיל שיכול לאבד עצמו כדי להנצל מג”ע כ”ש שיהיה מותר לסרס עצמו, והס”ח אתיא כפ”ד ה”ר יונה שאוסר לאבד עצמו, ויל”ע.

יח) סימא עצמו ח”ו בגלל נסיון של עבירה, האם יש לו שכר אח”כ מה שלא חוטא, או שהתבטל הבחירה.

ת.

הנה זה ברור שעכ”פ נוטל השכר על מה שסימא עצמו, וידוע מ”ש בתשוה”ג והר”ן ועוד ראשונים שרב ששת ורב יוסף סימאו עצמם כדי שלא יבואו לידי עבירה, ועיין בסוף הספר ארחות חיים על צוואת דר”א מה שנדפס שם [במהדורת זכרון אהרן הוא בעמוד רלה], וקשה לומר שלא קבלו ע”ז שכר ועשו כן רק להנצל מעבירה ולפרישות בלא שכר שינתן להם על זה מן השמים.

יט) לקח כדורים שיצרו לא יתקיף אותו בנסיונות, האם יש שכר מה שלא חוטא, או שהבטל הבחירה.

ת.

שכר על מה שלקח הכדורים לכה”פ.

אם כי דבר זה אינו הגון בסתם אדם כמו שעשה אותו האלהים ישר, הן משום ביטול פריה ורביה שהוא אינו נרצה לפני ה’ ויהושע נענש על ענין זה, וגם אם קיים פרו”ר אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף והכתוב צווח בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך וקאי על זה כמו שדרשו חז”ל, ומלבד זאת גורם לחסרון בשלום בית כדמוכח בשבת גבי מה שאמרו ז”ל משים שלום בבית בטל עי”ש.

ועוד דברים נגרמים מזה.

שהאלהים עשה את האדם ישר.

ובספר חסידים (מרגליות, סימן תרכ) כתב, אחד היה נואף ובאו קרובין לבקש מן החכם שיעשה תקנה שלא ינאף יותר אמר הייתי נותן לו לאכול שלא יהיה לו תאוה רק איני רשאי שהרי אף לאשתו לא היה יכול ליזקק אף על פי שיש לו בנים ואפי’ לא היה לו אשה הרי יכול לקחת אשה ע”כ.

אבל יהיו לפעמים שיהיה תועלת בלקיחת כדורים הללו, כמו אם בא לידי נסיון ואינו יכול להמלט, והדרך להנצל לו מנסיון זה ביותר נקל היא באופן זה, ואם בכה”ג ודאי שדבר טוב עשה בזה, והס”ח לא מיירי אלא ליתן לו שלא מרצונו, ובזה הם מזיקים לו ממה שהוא צריך לתועלתו, ויעוי’ בקב ונקי מה שהביא מהגריש”א שאשה שבעלה תובעה יותר ממה שמחוייבת לו אף שמותרת לסרב באופנים מסוימים מ”מ אסור לה ליתן לו גלולה לביטול תאוותו, שזה כעין גזילה שגוזלת ממנו תאוותו.

וכן מי שנפשו חשקה בתורה, וכמו שכתב הריטב”א יבמות [ס”ג ע”ב], מה אעשה שנפשי חשקה בתורה.

ופסק הרמב”ם ז”ל דה”ה דפטור מפריה ורביה כל שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי ושאין עליו שום הרהור.

אבל בתוס’ כתבו שאין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי אפילו לענין זה.

ואסור לאדם לשתות שום דבר שיעקרהו כדי לעסוק בתורה אבל לבטל ממנו תאוה והרהור שרי ואריך, וכן שמעתי בשם רבינו הגדול ז”ל שאם קיים מצות פריה ורביה וחשקה נפשו בתורה לגמרי ורוצה לשתות או לאכול דבר של עיקור כדי שלא יתבטל מתורתו שהוא מותר דההיא דר’ יהושע מצוה דרבנן היא ובכי הא שרו רבנן, וטעמא דמסתבר הוא, ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בדבר זה בעצמו ע”כ.

ועיין בברכ”י אה”ע סי’ ה’ סקי”ג מה שהקשה על דבריו.

כ) כיבה חשמל בשירותים בבית הכנסת ביום, כדי לחסוך בחשמל לבית הכנסת, ובא אדם והדליקו שוב, וכידוע שברגע שמדליקים, צורך יותר חשמל, האם חייב בנזק זה לבית הכנסת.

ת.

אם שואל אם ראוי מלכתחילה לעשות כן הכל לפי הענין, דבהרבה בתי כנסיות אם מכבה ביום הוא עשוי לדעת שמישהו אחר ישוב וידליק ונמצא שכרו יוצא בהפסדו, ומאידך יש בתי כנסיות שניתן לדעת לפי הענין שאם יכבה לא ידליק אחר ומסתמא גם לא יכנסו לשם, ובזה טוב עושה כשמכבה, ואם אחר מדליק אינו צריך לבוא לפטור מטעם אנוס ומטעם דמאי הוה ליה למיעבד, אלא דזהו הדבר היותר נכון לכבות במצב זה, אע”פ שיש חשש קל שמישהו אחר ידליק.

וראיתי כתוב בשם הגראיל”ש ז”ל שבחור שרואה בפנימיית ישיבה שדולק אור גרידא בחדר ללא שמישהו נמצא שם, מחויב הבחור המוצא זה לכבות האור.

כא) אינו יכול ליטול ידיו לברכת כהנים משום פצעים וכדומה, האם יש עניין שיניח על היד שקית או כפפה, או שלא יניח כלום.

ת.

לא זכיתי להבין שאלתו, דבגמ’ איתא שכהן שלא נטל ידיו אינו נושא כפיו, ומבואר בפוסקים העולת תמיד ואליה רבה דמי שלא נטל ידיו כלל אפי’ בשחרית אינו נושא כפיו כלל גם אם אין לו מים, ודוקא בסעודה יש בזה התרים כשאין לו מים או שאינו יכול ליטול ידיו.

ויעוי’ בשו”ת רבבות אפרים ח”א סי’ צד אות ב’ ושו”ת תשובות והנהגות ח”ג סי’ ג’ בענין נטילה באופן שיש לו רטיה, אבל לא ראיתי מי שיתיר בלא שום נטילה.

בענין הפצעים מסתמא כונתו שהפצעים אינם ניכרים או שדש בעירו שבזה שרי [כמבואר סי’ קכח ס”ל].

כב) בחור מצוה האם חוזר לו עבירותיו, שהיה לו אצל אביו, עד הבר מצוה.

ת.

כתב בשו”ת נודע ביהודה [מהדו”ת יורה דעה ס’ קסד], ולדעתי ג”כ לא מסתבר שלא יהיה שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה ונמצא עולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיו שם עדים וינאף ויעשה כל תועבות השם.

ולדעתי הכונה שבעה”ז אין הקדוש ברוך הוא עונשו בחייו קודם עשרים שנה אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא עבירה צריך לסבול כפי מעשיו ע”כ.

ועי”ש מה שציין שם.

ומאידך כתב התרומת הדשן [פסקים סי’ ס”ב], אשר שאלתני על הקטן שקלל את אביו בינקותו בהיותו בן י”א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב, ורוצה לקבל תשובה על ככה, נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר, אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות וכו’, אמנם בה”ג שם כתב דחייב לשלם לכשיגדל.

ונראה נמי אי דייקי תלמודא בכמה דוכתין, דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה וכו’ עכ”ל.

והעתיקו הרמ”א או”ח סו”ס שמ”ג, וז”ל, וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שא”צ תשובה כשיגדל, מ”מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא”י סי’ ס”ב), ע”כ.

ועי”ש במ”ב סק”ט.

ובב”ח שם האריך לדון בענין תשלומין דילי’ בכה”ג [שלא ירדנו לזה כאן], ובסוף דבריו כתב, כלל העולה דהקטן שגנב או שהזיק פטור מלשלם כשהגדיל ולא היתה על זה תקנת חכמים לשלם דלא כהאור זרוע גם בעבירות שבין אדם למקום אין עליו עונש לאחר שהגדיל אלא שאני קורא עליו גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי יט ב) דאף על פי דקטן שעבר עבירה בלא דעת היא לא טוב לנפש כי המשיך עליה טומאה מצד הרע על כן טוב לו כשיגדיל לשוב בתשובה מעצמו על כל מה שעבר הן בדברים שבינו ובין המקום הן בדברים שבינו ובין חבירו ע”כ.

וכתב האג”מ [יו”ד ח”ב סימן י], והנה מה שכתבתי בסימן ג’ שלקטן ליכא שום איסור הוא דבר ברור אף להסוברים דחייב קטן כשיגדיל לשלם כמו להג”א ב”ק דף פ”ז אליבא דרש”י דהוא רק בעניני ממון וכו’.

ומש”כ הרמ”א בסימן שמ”ג בקטן שהכה לאביו ועבר על שאר עבירות טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אינו ענין דינא משום שעבר איסורין אלא כמפורש בתה”ד סימן ס”ב בפסקיו שאין עליו שום עונש ושום אזהרה אלא שמשמע בתלמודא כשנדייק בכמה דוכתין דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו לכן נראה שטוב הוא שיקבל איזה כפרה וזהו גם כוונת הרמ”א שלכן כתב מתחלה אף על פי שא”צ תשובה כשהגדיל ואינו סותר למש”כ תיכף לזה מ”מ טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה ואם היה לו אף חטא קטן מאד יש להצריך תשובה מדינא, אלא דסובר דליכא לקטן שום חטא במה שעבר אך מ”מ מצד שהא סימן רעה עיין ביומא ריש דף פ”ז טוב שיקבל איזה דבר לתשובה וכפרה כדי שיסולק ממנו הסימן רעה וייטיב דרכיו ומעשיו וכו’ עכ”ל, עי”ש בכל התשובה.

וכעת ראיתי בספר מרכבו ארגמן סי’ ג’ שהאריך להביא הרבה מ”מ בזה עי”ש.

כג) ביצה קלופה שמניח בצאנט מלמעלה, האם יש חשש גילוי.

ת.

מסתמא אין כוונתו מצד גילוי עי’ מתני’ תרומות פ”ח, אלא לענין ביצה קלופה שעבר עליה הלילה, ובענין זה ראה ארחות רבינו ח”א עמ’ שע”ו בשם החזו”א, שאם מוסיף שמן או תבלינים ג”כ נחשבים כמעורבים בתוך מאכל, ומאי אכפת לו אם מלמעלה או מלמטה.

[ובגוף הנידון אם במבושלת יש סכנה זו מכיון דתליא בפלוגתא אם רק בחיה או רק במבושלת יש סכנה לא דנתי בזה כאן, ראה מה שהביא בספר הבית בכשרותו [תשס”ח] עמ’ צו].

כד) יש נוהגים לבשל ג’ ביצים ביחד, משום דם, האם כשכבר בישלם קודם, ומניחם בצאנט, צריך שיהיה ג”כ דוקא שלש, ולא פחות.

יפה שאל כת”ר, שהיא שאלה בטעם ועצם הדין של ביטול זה אם הוא מחולק במין במינו למין בשאינו מינו, והתשובה לזה תמצא במה שהאריך הגרש”ז אוירבך זצ”ל במנחת שלמה תנינא סי’ סב בגדר דברים אלו ובשיטת הפוסקים ודין הפסד מרובה, עיין שם ותמצא נחת.

כה) “את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'”, פסוק זה נכפל בתורה פעמיים, א’, בפרשת קדושים (יט ל), ב’, בסוף פרשת בהר.

וצ”ב.

בתו”כ שם בפ’ בהר ביארו מ”ט חזר כאן וכתב דבר זה, וז”ל, את שבתתי תשמרו וגו’, מה ת”ל, אלא זה נאמר כנגד הנמכר לעובד כוכבים, [פירוש שזהו מענין הפרשה כאן], שלא תאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים ומחלל שבתות אף אני אעשה כן, ת”ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראי אני ה’ ע”כ.

וכתב שם התורה תמימה [ויקרא כו סק”ו] לבאר דברי התו”כ, פירשו חז”ל סמיכות אזהרות אלו לענין מוכר עצמו לעובד כוכבים, כי לגוף אזהרתן אינו צריך, כי כבר באו אזהרות אלו במקומן, בפרשה קדושים ועוד בכ”מ, ולכן מפרש שלא ילמוד ממעשה רבו לפרוק מעליו עול תורה ומצות, כי ה’ אלהיו עמו בכל מקום שהוא ע”כ.

ובאור החיים בפ’ בהר שם כתב [ויקרא כו, ב], את שבתותי תשמורו וגו’, צריך לדעת למה חזר הכתוב וצוה כאן על השבת, ונראה שנתכוין להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה דכתיב לא תעשו לכם אלילים וגו’ לומר כשם שע”ז שקולה ככל התורה גם מצות שבת שקולה ככל התורה כולה וכו’ עכ”ל, עיין שם בכל דבריו.

כו) אכל מזונות וירקות, ובירך על המחיה על המזונות, האם זה היסח הדעת גם על הירקות.

ת.

בפשטות לא, אלא אם כן המזונות היו כל עיקר הסעודה, כגון לחמניות מזונות שאכלן עם ירקות ובירך על הירקות בפנ”ע מ”מ יש לומר שלא היתה בכונתו לאכול ירקות עוד אחר כך.

ושו”ר בדעת תורה סי’ קעח כנ”ל בריש התשובה, וכן משמע לפי החשבון מדברי הגרח”ק בס’ דרך אכילה עמ’ פא עי”ש ודוק, ומ”מ אפשר דמודו באופן השני הנ”ל.

אמנם ברב פעלים [או”ח ח”ב לא] מבואר באופן כעין זה שצריך לחזור ולברך, ובאמת נראה מדבריו דלאו דוקא בבירך על השתיה ורוצה לחזור לאכול, אלא גם אם היה איפכא שבירך על האכילה ורוצה להמשיך לשתות עי”ש, מיהו יש לדון בב’ אוכלין, ויל”ע, אבל מ”מ נראה דמיירי דוקא באופן שהי’ גם הסיח הדעת, ובזה מדוייק מדבריו שברכה על המין השני בלא היסח הדעת להדיא אינו מסיח דעתו עי”ז מהמין השני וכדברי הדע”ת הנ”ל.

וראה גם בתשובת הרב יוסף כהן ז”ל [הנדפסת בצהר יא עמ’ נט] מה שהוכיח מדברי הרא”ש שא”צ לחזור ולברך, וצ”ע אם יהיה אופן לתרץ דין זה גם לדברי הרי”ף המובאים שם עי”ש.

כז) אדם שספר ספירת העומר בלילה, האם מותר לו לספור בבוקר שוב לפני ברכת התורה.

ת.

לכאורה יש כאן קיום מצוה בלבד ושרי, ואע”פ שכבר יצא ידי חובתו מ”מ עושה כן בתורת מצוה, שהרי הטעם שעושה כן הוא כדי שלא ישכח, ואם כן עושה דבר זה רק לשם מצוה ולא לשם שום דבר כלל, וגם לא נראה שיש בזה משום דברי תורה, וכמו כל מיני כיתוביות שיש על מוצרים כל עוד שאין בזה הלכה מפורשת שהורו המורים שהוא סיפור דברים בעלמא ולא חייבין בגניזה [עיין גנזי הקדש פי”ב ה”ד בשם הגר”נ קרליץ].

ושוב ראיתי שם בהלכה ו’ שכתב וז”ל, הבאתי לפני הגרי”ש אלישיב שליט”א דף בודד שנכתב בו היום תשעה ימים שהם שבוע אחד ושני ימים בעומר גבורה שבגבורה ואמר שלא טעון גניזה אך לא יזרקנו בבזיון, וראה בביאור הגר”א או”ח סי’ תפ”ט סעי’ ב’ שהביא דעת הראבי”ה שצ”ל שהיום כך וכך וכו’ משמע שנוסח הספירה הוא חלק מהברכה, וכן פסק הגר”נ קרליץ שליט”א וביאר שמאחר שביום אחר של ספירת העומר וכ”ש בימות השנה אין נוסח זה כלום ממילא א”א לקרוא לו קדושה וזה רק מצוה ולכן אינו טעון גניזה, אך אין לזורקו בבזיון כי סוכ”ס זהו נוסח שיוצאים ע”י באותו יום יד”ח מצוה עכ”ד, והעיר לי הגריש”א להדגיש שכ”ז דוקא בלא נקרע מסידור דאם נקרע מסידור טעון גניזה דהוא חלק מהסידור עכ”ל.

אבל ד”ת אינו לחייבו בברכה”ת.

כח) ראיתי רכב שפגע וברח, האם מותר להסגירו למשטרה.

ת.

יל”ע האם מדובר בנזק ממוני שהם עשויים רק לכופו לשלם או בנזק גופני שהם לא מתכוונים לפעול ע”פ התוה”ק, ובכל מקרה מכיון שאין מדובר כעת בשעת מעשה, אולי מחוייב לפנות קודם לב”ד, ויתנו כתב סירוב במידה ואינו בא לב”ד.

כט) אמר בטעות ברכת המפיל, אם מותר לו לאכול או לדבר, ויל”ע באופן זה אם נזכר שלא התפלל מעריב.

ת.

צל”ב מה הכונה בטעות, אם הכונה שאמר כמתעסק, או שרק מתחרט על מה שאמר ורוצה כביכול להשאל על זה, ומ”מ אצלינו היו רגילין לתפוס לעיקר הדין כפשטות לשון התוס’ [בברכות יא ע”ב ד”ה שכבר] שאין בזה איסור, והראוני שכן הוכיחו מדבריהם כבר כמה אחרונים.

ל) באופן שחלץ לפני שמו”ע התפילין, מפני שיצא לצרכיו, וכדומה, האם יכול ללבוש לשמו”ע תפילין ר”ת.

ת.

הנה בודאי שטוב יותר להניח דרש”י מאחר שזה קי”ל להלכה, אבל מצד מה שיכול ומותר הדעת נוטה שאינו מחוייב להניח דרש”י אם קשה לו, דהנה מה שמחוייב להניח בזמן ק”ש זה מפורש בגמ’ דבלא זה הו”ל כמעיד עדות שקר בעצמו, אבל לשמונ”ע לא נזכר בגמ’, אבל בספרי הפוסקים נזכר בד”כ ק”ש ותפילה בסמיכות לענין זה, והטעם מבואר באיזה פוסקים דכיון שמניח לק”ש והתפילה סמוכה לה א”כ לא אריך לחולצן מיד אלא יתפלל עמהם, [ועיין מה שדנו לפ”ז כמה פוסקים על תשלומין של ערבית שמתפלל סמוך לשחרית], ולפ”ז אם הוכרח לחולצן לכאורה נשתנה דינו, ומטעם זה רוב ישראל לא נהגו להניחו במנחה, לפי שגם בשחרית אינו מטעם שמונ”ע אלא מטעם שהוא שמונ”ע הסמוך לק”ש, אבל בודאי שלכתחילה ראוי להניח דרש”י, וגם שמא יש מקום לומר דחשיב דקבלוהו עלייהו להניח תפילין בשמונ”ע.

לא) קיבל להתפלל ארבעים יום, האם יכול במקום שבת להתפלל במוצאי שבת.

ת.

ראיתי תשובה בשם הגרי”ש בענין כעין זה בספר אשרי האיש על שה”ש בת”ב שיאמר בערב וכו’, אבל יתכן שיש חילוק בין דבר שמקורו קדמון, ומאחר שהיום הולך אחר הלילה הוא דבר דחוק לומר שיועיל תשלומין בזה, ואם יועיל תשלומין אם כן מ”ט יועיל רק אח”כ, דאטו נדמה לה לשמונ”ע שמועיל תשלומין, דתשלומין הוא על דבר שבחובה, ואה”נ אין תשלומין במוצ”ש על ברכות הבקשה שאינן נאמרות בשבת, ויל”ע.

לב) העניין לכתוב במכתבים הספירה, האם סגי שכותב כגון, “תפארת שבנצח”,

ת.

יש לחקור מקור מנהג זה ומי מהגדולים הנהיג דבר זה וסמך ידיו עליו קודם שהורגלו ונתפשט, ואין זמני פנוי כעת לחקור ענין זה, אבל בכלליות נראה שיש בזה חביבות המצוות והזכרת שם שמים בכל מאי דאפשר, וההתעוררות והרצון והאהבה להתקדש ולהיטהר להיות מתוקנים לחג קבלת התורה, ואם כן מה לי אם כותב כך או כך, יכתוב מה שמעורר יותר ובלבד שיכוין דעתו לשמים.

לג) אם אמר בלילה רק “תפארת שבנצח” ששייך ליום זה, ולא ספר, האם יצא בדיעבד, שיוכל להמשיך לספור בברכה.

ת.

לא (ע”פ הגרמ”מ קארפ).

לד) אם חבירו שואל לו מה הספירה, ועדיין לא ספר, האם יכול לומר לכתחילה, היום [למשל] “תפארת שבנצח”.

ת.

לכאורה אין בזה סרך איסור, דאל”כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ”ד, דאל”כ יהיה אסור גם לומר התאריך היומי או לומר היום ראשון לחוה”מ או היום יו”ט שני של גליות, או כך וכך הדף הנלמד במסגרת הדף היומי של יום זה, או לומר בל”ג בעומר היום כמה מבני ישראל נוסעים לעיר מירון, או לומר בערב שבועות מחר שבועות וכדומה, וראיתי בשם החזו”א [ארחות רבינו ח”ב עמ’ צד] שאם אמר היום יום ראשון לעומר לא יצא, דלא ספר מנין, ובשם הגריש”א [סידור פסח כהלכתו ח”ב פי”א ס”ו] ראיתי שאם אמר היום יום אחרון לעומר או היום חמשה ימים לפני היום האחרון לעומר לא יצא דכ”ז אינו ספירה, ולא אמר אלא כמה ימים נשארו לו לספור.

אבל אם יחדשו לשון חדש ושפה חדשה ש”חסד” יהיה פירושו אחד ו”גבורה” יהיה פירושו שנים וכן כולם, רק בכה”ג יחשב ספירה אם אמר כן.

לה) אם נוסע בלילה למירון, או לחיפה שיש דרך ארוכה, וחושש שלא ירדם, האם מותר לו לעשן גם לפוסקים שאסרו העישון מפני שמזיק.

ת.

יש לברר כמה דברים בשאלה זו, האם מדובר בנהג שיש כאן פקו”נ, ואת”ל שכן מדובר בנהג אולי יש דברים אחרים במקום עישון שיכולים לסייע לו, וכמו”כ האם מדבר שיש נוסעים אחרים באוטובוס שהוא בודאי מזיק להם ולכאורה בלא היתר, ואולי הוא צריך לבקש רשות מכל בני האוטובוס, כמו”כ יש לעיין אם הפוסקים שחתמו במכתב שלא לעשן אם התכוונו שיש בזה ממש איסור דאורייתא של ונשמרתם או שלא היתה הכונה לזה ולא עיינתי בכ”ז כעת.

לו) מה עדיף, האם להתפלל בציבור, או להתפלל בדמעות ביחידות.

ת.

לכאורה ממה שנקטו הפוסקים דגם ת”ח הטרוד בתלמודו ילך לבהכנ”ס אע”פ שיש לו פטור גמור ועבודת ה’ הראויה לו היא להמשיך בתלמודו ולהתפלל ביחידות, ומ”מ כדי שלא יבואו עמי הארץ לזלזל בהליכה לבהכ”נ צריך לילך לבהכ”נ, אם כן לכאורה ה”ה בזה.

ואולי בדרך אקראי אפשר להקל, אבל אינו פשוט כלל שזה עדיף, דנהי שיש מעלה לדמעות כמ”ש בגמ’ אבל מעלת ציבור לכאורה החמירו בה יותר ויל”ע.

לז) כתיב (ויקרא כה, נא-נב) “אם עוד רבות בשנים” וכו’, “ואם מעט נשאר בשנים” וכו’, לכאורה הול”ל “ואם עוד מעט בשנים”, דומיא דרישא.

ת.

יש לדקדק עוד למה ברישא נקט בלשון רבות שהוא לשון פועל של ריבוי כמבואר ברש”י קידושין דף כ’, ומאידך גבי המיעוט נקט בלשון מעט שהוא לשון פשוט, אלא נראה שריבוי הוא תמיד תוספת דבר חדש, ואילו מיעוט הוא שארית מהדבר הקודם, וממילא מובן לפ”ז למה בריבוי נקט ענין פעולת הריבוי, פירוש שנתחדש דבר שלא היה כאן קודם לכן, ומאידך גיסא גבי המיעוט שלא נתחדש כאן דבר, אלא רק ניתותר ממה שהיה, ובלאו הכי הכסף של סכום הפדיה מתמעט והולך עם הזמן, לכן אמרינן מעט בלבד בלשון פשוט ולא בלשון פועל, וממילא מיושב למה נקט הלשון נשאר [ומילת עוד הוא לשון הבא ביחד עם ענין השארית].

לח) הציבור ספרו העומר, ואומרים עלינו, והוא עדיין לא ספר, האם יאמר בציבור עלינו ואח”כ יספור יחידי, או שיספור בשעה שהציבור אומרים עלינו, ואולי נחשב כסופר בציבור.

ת.

לכאורה מאי ס”ד שיחשב בציבור, כיון שאינו ממש מענין התפילה, אלא ענין ספירה בציבור שברב עם הדרת מלך, ומאי אכפת לן אם הם עסוקין בעלינו או במידי אחרינא, כיון שעכשיו אינם עסוקין בספירת העומר, ואולי היה אפשר לדמותו לקדושת יוצר שכל שיש עשרה כתב המ”ב [סי’ נט סק”י] בשם הפר”ח דאפילו אם היה יחיד מתפלל לבדו בשביל שאיחר לבוא כיון דאיכא צבור אומרם אפילו בלחש לכו”ע ע”כ, ואמנם מדברי הגר”ח דואלאז’ין בהוראות והנהגות נראה שהחמיר בקדושה זו יותר שרק אם עסוקין בענין מהני, וא”כ יש לומר בפשוטו שעלינו אינו מענין הספירה וכנ”ל.

והנה לגבי קדושה החמיר המ”ב טובא בין לענין המתפללים ובין לענין הש”ץ שיאמר כל אחד כל פסוק בפני עצמו עם הציבור ובלא זה לא חשיב שאמר עם בציבור, ושאלתי להגרח”ק שליט”א דהרי ברמב”ם בסדר התפילות נקט שכל הקדושה היא הארכת ברכת אתה קדוש של הש”ץ, ורק הציבור אומרים עמו מקצת מברכתו כמבואר שם, ואם כי מאי אכפת לן שלא אמר פסוק זה עצמו כל זמן שהציבור עסוקין באותה הברכה ממש, והשיב לי דדברי המ”ב רק לכתחילה עכ”ד, והנה אע”פ שמשמע בדברי המ”ב דמיירי לעיכובא מ”מ באמת דעתו צריכה ביאור, אבל עכ”פ אחר שהתחילו ברכה אחרת בזה כו”ע מודו, ויל”ע דבאמת משמע כאן כדברי הר”ח דואלאז’ין, ומה יעשה הפר”ח לזה.

ואפשר דהפר”ח סובר שאינו כדין הקדושה של שמונ”ע שהוא ודאי דין ציבור בלבד כיון שהוא ברכת השליח ציבור, ובברכת שמונ”ע של היחיד אין קדושה, אבל בברכת יוצר כיון שעיקרה נתקן ליחיד ועיקר הענין נאמר על ידי יחיד ג”כ, וגם בציבור כשנאמרת קדושת יוצר אין נהפכת ברכה זו להיות ברכת ציבור, אלא ברכת הרבה יחידים בציבור, וממילא אין הקדושה מחמת הציבור אלא מחמת ברב עם, ויל”ע בזה.

אמנם ראיתי [בקובץ אסיפת חכמים תשס”ב עמ’ פא] בשם הגרשז”א באופן כעי”ז שחשיב ספירה עם הציבור, בזה”ל, אם האריך באמירת לשם יחוד, ולבינתים הצבור גמרו הספירה, לא הפסיד מעלת ספירה בציבור, דהרי היה באותו מעמד ע”כ.

ונראה בכונת שמועה זו שהוא מחמת ברב עם וכיון שהתחיל לעסוק בספירה עם הציבור ניכר בזה כבוד המלך כבר ובכל זה שייך ברב עם הדרת מלך.

לט) הקונה חידוש מחבירו, האם שפתותיו דובבות בקבר על חידוש זה.

או רק לבעל המחדש, או לשניהם.

ת.

מה שייך לקנות חידוש בכסף, ואם הכונה לבעה”ב עשיר שצריך שיהי’ לו מה לדרוש ביום השנה של זקנו וכדומה, ומשלם לת”ח שיתן לו דרשה לדרוש, על סמך שכביכול הוא עצמו חידש דבר זה, אם כן הרי ודאי שאין שם הת”ח המחדש הראשון האמתי נזכר בקבר, דהיא גופא ביקש דוד המלך שיזכר שמו כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, והרי באופן שלא הזכירו שמו לא נתקיים עיקר התנאי, ובגמ’ מבואר להדיא שהקפיד אותו חכם שיאמרו משמו בעוה”ז כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר.

ובענין שפתותיו של הגביר הנזכר עצמו יל”ע בזה, דהנה מחד גיסא התורה היא תורת אמת, ולא תורת שקר, ואין סברא שיהיו דובבות בקבר מה שלא שייך לו, אבל מאידך גיסא בירוש’ איתא שמזכירין שם אומר השמועה ג”כ, ולכאורה ה”ה בקבר ויל”ע.

מ) המחדש שאלה בהלכה, האם שפתותיו דובבות על השאלה, או רק על תשובות, וחדושי תורה, שפתותיו דובבות.

ת.

הנה מהגמ’ גופא משמע שחידוש דין שאמר שפתותיו דובבותיו בקבר, אבל אין ראי’ ליותר מזה, ובילקוט [תהלים רמז תתפט] איתא, ד”א ירננו, א”ר יוחנן בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר כך א”ר עקיבא כך א”ר שמעון בן יוחאי שפתותיו דובבות ורוחשות, כמו שנאמר דובב שפתי ישנים, ואומר אגורה באהלך עולמים ע”כ, והלשון אמר ר’ פלוני משמע ג”כ חידוש דין.

אבל יש לציין למ”ש הרחיד”א בפני דוד עה”ת [פ’ מסעי] וז”ל, וכי תימא למה נכתבו אלה מסעי שיש בהם גנות ישראל לזה אמר ויכתוב משה וכו’ והענין שכתב הרב החסיד מהר”ר אליעזר נחמן פואה זצ”ל בס’ מדרש בחידוש פירוש ההגדה בפסק’ מתחילה עובדי ע”ז דכשם שאמרו דאם אומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כך כשמספרים בגנותו מצטער ויש לו כפרה ולזה שנינו ג’ מלכים אין להם חלק לעוה”ב כי בספור זה וכיוצא היה להו כפרה עכ”ד כפי מה שמצאתי רמוז בזכרונותי ע”כ.

ולפ”ז כל שכן שאם אומרים משמו שהיה עוסק בדבר הלכה פלונית והיה עמל להבינה על בוריה ודאי יהיה לנפשו נחת רוח מזה.

מא) האם ראוי לצום בל”ג בעומר.

ת.

הנה עצם השמועה שרשב”י מת בל”ג בעומר על אף דמטו כן משמי’ דהאריז”ל מ”מ שמועה זו אינה מבוססת דיה, עיין דברי החיד”א ע”ז, ובאריכות במאמרו של הרב בלוי במאסף תורני ישורון [חלק טו, תשס”ה, עמ’ תתנד ואילך], ומלבד זה יש הבדל בין תענית ז’ אדר על פטירת משה רבינו ע”ה לבין ל”ג בעומר שהוא יום שמחה כמבואר בכ”מ, וביארנו בזה בחלקים הקודמים של עם סגולה, והראונו שיש בזה דברים גם מהרב דקלויזנבורג ז”ל כמו שכתבנו שם.

מב) האם יש עניין לקבוע מקום לתפילתו בשני מקומות, או שיש ענין לקבוע רק במקום אחד, וכשלא יכול להתפלל שם, יתפלל היכן שירצה.

ת.

ראיתי כתוב על הג”ר אברהם גניחובסקי, בספר אגן הסהר [עמ’ 153] בזה”ל, איתא בברכות כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים עליו הי חסיד הי עניו וכו’, מו”ר הכ”מ היה מתפלל בכמה בתי כנסיות אבל בכל מקום שהתפלל היה לו מקום קבוע היכן לעמוד, גם בלילות שבת ששנים רבות היה מוזמן בכל בתפילתו ליל שבת לבית הכנסת אחר בעיר השתדל לעמוד במקום קבוע באותו ביהכ”נ.

ומספרים שגם בתפילותיו בישיבת סלבודקה הקפיד על כך באופן מיוחד, וראו שביום שמחת תורה כאשר הזיזו את כל הספסלים בשביל ההקפות מדד מו”ר את המקום הקבוע שלו והביא לשם כסא וסטנדר והתפלל שם ע”כ.

מג) ראיתי פעם מנהג שלא לחלוץ התפילין של רש”י ולהשאירן גלוי כשמניח תפילין ר”ת.

ושאלתי, אם רוצה לאוורר התפילין של רש”י מזיעה, האם יכול כן לעשות כך, ויניח תפילין של ר”ת אע”פ שיש ממולו התפילין של רש”י פתוחות.

ת.

יחכים אותי כת”ר בפרטי מנהג זה ומקורו, שמא לא הבנתי את כונתו, ולפ”ז אולי נזכה יחד לבוא לאמתה של תורה.

מד) האם מותר לשבת במקומו של אביו בבית הכנסת, כשאביו נמצא בחו”ל, כדי לשמור על מקומו של אביו שלא ישתקע שם אדם אחר.

ת.

לכאורה כיון שעושה כן לטובתו של אביו לא גרע מרופא שמותר להוציא ממנו דם, ועל דרך זה אמרו פעמים מטחינו בריחים ונוחל חיי העולם הבא, ואמרו עוד שאם אביו מוזג כוס מאביו לא יקבל דבן תורה הוא, אבל אם אינו בן תורה מותר, כמבואר בשו”ע [יו”ד סו”ס ר”מ], אע”פ שיש בזה ביזוי יותר מלישב במקומו מ”מ האב שמחל על כבודו כבודו מחול, ובזה משיב אבידה הוא דאמדינן שאביו רוצה ומוחל.

מה) שמע מהחזן “ביום” שאומר הספירה, והוא לא אמר לא בלילה ולא ביום, האם יכול להמשיך לספור בברכה.

ת.

ראשית כל נניח דמיירי באופן שכיון לצאת מן החזן, דאם לא כן כבר צריך להכנס לנידון דהירושלמי גבי אבל עמד חזקה כיון אבל לכאורה אם המנהג שאין יוצאין מן החזן א”כ לא מהני ששומע מן החזן, אלא אם כן המנהג שם במקומו שביום יוצרים כולם מן החזן, ורק אז יהיו שייכים דברי החיי אדם שמסמא דעתו לכוין בכל כה”ג.

בעצם שאלת כת”ר שכאן יש ספק ספיקא לחומרא להחשיב שלא ספר, והשאלה האם סגי רק אם יש ספק אחד כדי להחשיב ספק ספיקא לשאר הימים שיוכל להמשיך ולספור, או דאם יש ספק ספיקא לומר שלא ספר הרי כבר נחשב כאילו לא ספר, וממילא בשאר הימים עומד רק בספק אחד שמא הלכה כמ”ד שאין ספירה למי שלא ספר יום אחד ואינו יכול לברך.

אמנם יש לדון כאן בב’ דברים מלבד זה, והיינו מהות המשקל שיש לתת לכל שיטה ודעה בסוגי’ זו, דהנה הגם שהדעה שיוצא בספירת העומר מאחר היא דעה חשובה שהבה”ל חשש לה להלכתא, אבל מאידך דעת הסוברין שבשכח אינו חוזר וסופר הוא באמת דעה יחידאה, ולעיקר הדין קיימא לן דחוזר וסופר, וכמו שהובא בשם הגרשז”א על עצם מה שמחייבינן כאן ברכה מכח ספק ספיקא אע”ג דבעלמא אין מחייבין ברכה בכה”ג, ואם כן נמצא דיש מקום לומר דסגי בסיבה כל שהיא להחזירו לחיוב הברכה.

ואולי אם יספור היום של אתמול ויקיים בזה דעת הרי”ץ גאות ואז יחזור מספק ספיקא לחומרא לספק ספיקא לחומרא וספק ספיקא לקולא זה עם זה, כלומר ספק ספיקא לחומרא דספק אם ספירה ביום נקראת ספירת העומר, ואם תמצא לומר שנקראת מ”מ שמא אין לצאת בספירה מאחר, וספק ספיקא לקולא שמא כבר ספר, ואם תמצא לומר שלא שמא מהני גם מה שסופר של אתמול, ועל כל זה שמא אין צריך לספור בכל יום כדי להמשיך ולספור אחר כך [דסגי בשבועות כתי’ הראשון של הרי”ץ גאות], וצ”ע אם שייך לצרף ב’ התירוצים ברי”ץ גאות לשני צדדים בספק, וגם דמ”ש שימנה של אתמול לא נזכר ברוב הראשונים ויל”ע בכל זה.

וכן יש לדון בזה עוד דבר, דהנה הביאור הלכה [בסי’ תפט ס”א ד”ה ומצוה] רצה לומר דבמי אינו בקי אפשר לצאת גם להראשונים המחמירים שא”א לצאת בספירת העומר מאחר, ולפי דבריו נמצא דמדאורייתא ודאי יוצא, דהרי מדאורייתא אין חילוק בין בקי לשאינו בקי, וכמבואר לענין ברהמ”ז במ”ב [סי’ קצז ס”ק כד] וא”כ גם חכמים יש מקום גדול לומר שלא יקנסוהו בימים שלאחר זה שלא יספור ויפקיעוהו ממצוה זו כיון דמדאורייתא יצא ידי חובה.

מו) אוכל שעועית בשבת, האם מותר לו להוציא מהשעועית הקליפה הדקה, ולאוכלו, או שזה בורר.

כתב המשנה ברורה [סי’ שיט ס”ק כא], וה”ה בשרביטין של קטניות שאין להוציא מהן הקטניות רק מעט וע”י שינוי וצ”ע דכל העולם נוהגין היתר וצ”ל כיון שעודן לחין ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל אבל יבשין או שאר מיני קטניות שאין השרביטין ראוין לאכילה כגון פולין שלנו וכן השומשמין מקליפתן אסור לכו”ע בלי שנוי אף שדעתו לאכול מיד ע”כ.

ומבואר דהדבר עצמו אסור אם אין הקליפה ראויה לאכילה, כשמכוין לאכול את השעועית ולזרוק את הקליפה, אלא ששאלתכם היא כנראה באדם שאינו רוצה לזרוק את הקליפות אלא דוקא לאוכלן, וצדדי השאלה האם נימא שכבר בורר אוכל מתוך אוכל, דהגם שדינו כמפרק וחמיר מ”מ גם מפרק מותר אם הוא אוכל מתוך אוכל, או דילמא שבטלה דעתו אצל כל אדם, וממילא דינו כמפרק פסולת מתוך אוכל.

ובאמת שאלה זו גופא שייך לשאול במי שבורר כדברי המשנ”ב את השעועית מתוך הקליפה ואוכל מתחילה רק השעועית, אבל הקליפה עצמה גם נחשבת אצלו אוכל, ואף יאכל אותה עוד מעט זמן, האם מכיון שאצלו הקליפה לבד אוכל מהני או לא.

ויעויין במרדכי שבת [פרק חבית רמז תל”ז], שכתב וז”ל, כתוב בסה”מ ה”ר יוסף פורת מתיר לקחת בוסר ולדוך שומין [ביום טוב] ולסחוט משקין בבוסר לתוך השומין הנידוכין דהוי משקה הבא לאוכל כסחיטת אשכול לקדירה ולא הודה לו ר”ת דדוקא נקט אשכול של ענבים שענבים ראויין לאכילה אבל בוסר אין ראוי לאכילה כי אותו שאוכלו בטלה דעתו והוי כמו בורר אוכל מתוך פסולת ע”כ.

ומבואר מדברי ר”ת שבאופן זה אסור.

ובמ”ב [סי’ שכ סק”כ] משמע דהלכה כר”ת, ומ”ש הבה”ל [סי’ שיט ס”י] דל”א בטלה דעתו לחומרא אינו ראיה דלא נימא כן גם לקולא.

ומ”מ היה מקום לחלק באופן שמיד אוכל את הקליפה כמו המקרה הראשון שמא בזה כבר לא אמרי’ בטלה דעתו אבל קשה להקל בלא ראיה.

ומה שנחלקו שם האחרונים גבי דברי ר”ת מה יהיה הדין באוכל מיד את השומין שסחט לתוכן את הבוסר אינו שייך כלל לענינינו ששם הדבר הנאכל הוא דבר שבנ”א רגילין לאכול אותו.

אחר כ”ז ראיתי חוט שני להגאון רבי ניסים קרליץ שליט”א [שבת חלק ב’ פרק כה’ בורר דף פה], וז”ל אם נוטל את הפסולת ורצונו לאכול את הפסולת מסתברא דאמרינן בטלה דעתו ואיכא על זה שם בורר וכדחזינן יותר מזה לענין תורמוסים דאיכא צד דהאוכל יהא עליו שם פסולת שוב אסור לברור כלל ולענין בורר האסור מדרבנן דהיינו בעלין המעופשין קצת ורוצה ליטלם כדי לאוכלם צ”ע אם יהא בזה איסור בורר דאפשר דהאיסור דרבנן הוא רק למי שמתייחס כפסולת וצ”ע ע”כ.

אם כי יש בדבריו כמה וכמה הסתייגויות בפרטי דין זה, עיין מה שדן בלשונותיו בספר טוב חיים שבת ח”ב עמ’ מד וח”ד עמ’ ס.

מז) יש תיקון מהקדמונים לשבת ליד דבורים וכדומה, כדי שיעקצו אותו, וזה תיקון על העבירות.

ושמעתי שיש היום מקום שיש דגים שאוכלים בכפות הרגלים את כל הפצעים וכדומה, ושאלתי, מי שעושה כן, האם יכול לכוון גם על רפואת הרגל מהפצעים, וגם על תיקונים.

ת.

לכאורה אה”נ, ומה שבא לידי חולי זה שהוצרך לבוא לידי רפואה זו הוא לבד ייסורין המכפרין, דפשיטא שכל הרפואות הקשות חשיבי ג”כ יסורין המכפרין, וגם שאי”ז רפואה המתבקשת בדרך הארץ ועושה כן מעצמו מ”מ בודאי שיש איזה כפרה בזה, אם כי מי שעושה זאת מלכתחילה רק מטהרת הלב לשם שמים בודאי שיטול שכר גדול יותר על כוונתו הטובה והתגברותו.

מח) במ”ב (סימן קכ”ח ס”ק כ”ד) כתב שכל כהן ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית עד שנוטל לברכת כהנים, שלא יפול בספק ברכה, ע”ש.

ולמה לא יוכל ליטול ידיו חצי שעה לפני ברכת כהנים, ואח”כ ישמור ידיו חצי שעה, וכשנוטל לברכת כהנים לא יפול בספק ברכה.

ולא יצטרך לשמור ידיו מהבוקר.

ת.

יש להתיישב בדבר זה, דהנה ראשית כל הרי כשנוטל חצי שעה קודם ברכת כהנים הרי נוטל לשם ברכת כהנים, ושמא מתחייב ברכה על ידי זה, אלא שאינו מברך מכיון שיודע שהוא עתיד לבוא לידי הפסק גדול, ואז לדעת הסוברים דבעינן סמיכות צריך ליטול שוב, ולכן אינו יכול לברך בפעם הראשונה, ואם כן הרי מכניס עצמו לספק שוב, שכן נוטל ידים כעת בפעם השניה לברכת כהנים ושמא מחוייב לברך, אבל אינו יכול לברך שכן אין ידיו טמאות ובכה”ג דעת הרמב”ם שאינו צריך ליטול ידיו, אבל בסתם כהן שמשמר ידיו מנט”י של שחרית לא גרם לעצמו שום ספק ברכה שבלאו הכי הרי צריך ליטול ידיו שחרית משא”כ כאן, וגם מלבד כ”ז הרי עושה לעצמו הפסק גדול לכתחילה.

מט) אדם שאכל מאכלות אסורות, האם כדאי שיחליף דמו עם דם של צדיק, שיתרום לו כמה מנות דם, כדי שלא יטמטם לו הדם מה שאכל מאכלות אסורות.

ת.

בפשוטו היה נראה דכן, אבל החסרון בדבר הוא שזה תיקון קטן מדי לגוף שכבר נמאס, דבגמ’ איתא חביל גופייהו, ומשמע שכל הגוף נמאס ולא רק הדם, ושמא הרי זה כמחליף דמו עם דם של מלך כדי שיהיה לו דם של מלכים, דפשיטא שיש משפחות של מלכות שטבוע בגופם מדורי דורות גינוני מלכות וכו’ אבל הדם לבד להחליפו לא יועיל.

אבל מה שאפשר לומר שמי שדמו כשר שלא יכניס מנות דם של אדם שאינו כשר, שבזה ודאי יכול לעכר את דמו, וכידוע שמעט איסור יכול לאסור הרבה בשר כשר, אם כי שוב ראיתי שמועה מהגריש”א הסותר דבר זה, יובא להלן.

אבל אפשר דהגריש”א לא מיירי אלא מעיקר דין טמטום שהוא דבר סגולי, וכמ”ש בספ”ג דיומא עבירה מטמטמת לבו של אדם, ומשמע רק עבירה ולא מידי אחרינא כל שלא נעשה בדרך עבירה, אבל יש דבר נוסף בזה מצד הטבע, שטבע חלק מדברים האסורין באכילה שהם מטמטמים את הלב כמבואר בראשית חכמה שער הקדושה.

נ) האיך אפשר לחולה שאין בו סכנה, לקחת מנה דם בבית חולים, הרי אולי זה מאדם רשע שאכל מאכלות אסורות, ובלוע בדמו מאכלות אסורות שמטמטם לבו של אדם.

ת.

בעיקרון אין זה דרך אכילה, אבל מטעם הנ”ל יש מקום להדר לבקש שיתנו לו מנות דם משומר תו”מ אם שייך, כדאמרי’ בגמ’ או”ה דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, ואם לא שייך לבקש, הרבה פעמים זה מצב של פקו”נ או עכ”פ צורך גדול מאוד ולכן יעשה המוטל עליו בלא חשבונות רבים.

וראה משנה למלך פי”ד ממאכ”א הי”ב ושו”ת מהרש”ם ח”א סי’ קכג שכן מבואר שם דאכילה הוא רק בנוגע בגרונו.

אמנם ראיתי מה שהובא [וישמע משה עמ’ רלח] בשם הגריש”א בזה”ל, שאלתי מי שמחובר לאינפוזיה שדרכה מאכילים אותו מאכלות אסורות האם זה נחשב כאוכל מאכלות אסורות או שזה מותר, והשיב מותר, דאכילה שלא כדרך אין בה איסור אכילה ואף אין בזה חשש טמטום הלב שכתב הש”ך יו”ד סי’ פא סקכ”ו כיון שאין זו אכילה כלל ע”כ.

וראה גם חוט שני פרק פט סקמ”א בזה”ל, זריקות אין בהם חשש משום מאכלות אסורות ואף אם סיכה כשתיה, עיין בה”ל סי’ שכ”ו ס”י ד”ה ואסור, ואיתא שם משום דהוא נבלע בעצמותיו מ”מ היינו דוקא בצורה זו של סיכה כשתיה משא”כ זריקות ע”כ.

נא) אם אני יגיד לכם בטלפון בערב שבועות שיש לי מ”ט שאלות כנגד מ”ט ימי הספירה, האם אני יוכל אח”כ לספור בברכה “היום תשעה וארבעים יום” וכו’, או לא.

ת.

מה שאומר שיש מ”ט ימי ספירה לכאורה אינו מגלה איזה יום היום בספירה, שכן לומר כמה ימים יש בספירה יכל לומר גם אתמול וגם בימים שקודם לכן, אמנם מו”ר הגרמ”מ קארפ הכריז בביהכ”נ שלא לומר בנוסח לשם ייחוד ביום מ”ט הפסוק, ומ”מ הבו דלא לוסיף עלה, דשם אומר שרוצה לקייים מה שכתוב שצריך לספור שבע שבתות תמימות תהיינה ולספור אותם, אבל כאן אינו מזכיר אף דבר זה, ויל”ע.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט”ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

עקיבא משה סילבר