בפשטות לפו"ר אין ענין בזה כיון שאינו שומע ואינו מבין, אלא אם כן אפשר להראות לו בכתב או באופן אחר, אבל אם א"א כמדומה שאין ענין בזה אם לא מצד מנהג, דהרי כיון שאינו מבין הוידוי ואינו מתחרט על חטאו ...קרא עוד
בפשטות לפו"ר אין ענין בזה כיון שאינו שומע ואינו מבין, אלא אם כן אפשר להראות לו בכתב או באופן אחר, אבל אם א"א כמדומה שאין ענין בזה אם לא מצד מנהג, דהרי כיון שאינו מבין הוידוי ואינו מתחרט על חטאו ואינו מכוון בוידוי מה תועלת יש בוידוי והנשמה גם אם שומעת הוידוי (כמ"ש הקדמונים שלא יצעקו בשעת מיתה בפני הנשמה וכמ"ש במד"ר כל ג' ימים וכו' וכמ"ש בגמ' אחים בהספדא דהתם קאימנא) מ"מ כמדומה שאינה שייכת בוידוי כלל, דהרי אין מתים בוידוי אע"פ שיש להם נשמה דבמתים חפשי ונשמה לבד הרי היא פורחת כציפור כמ"ש בריש חלק
.
ועי' גם ברמב"ם בפהמ"ש על המשנה בסנהדרין מג ע"ב דמבואר שם שהוידוי נצרך להיעשות קודם שתיטרף דעתו של המת, ואינו שייך לנידון אם שוטה בר כפרה או לא (ועי' נדרים לו ע"א, וגם הנידון שם אינו שייך לנידון של כפרה בחייבי מיתות ב"ד או במתים בידי שמים שאין תלוי המעשה באדם דשם הקרבן תלוי בדעת מקריב), דמבואר ברמב"ם שם שהוידוי הוא קודם שתיטרף דעתו גם אם המיתה תהיה אחר שתיטרף דעתו, והמיתה היא ג"כ כפרה.
ואף דיש לדחות שעכ"פ מה שאפשר בדעת שיהיה בדעת וגם דאפשר לדחות דלכתחילה ודאי בעינן דעת בוידוי, מ"מ הענין מובן דאין וידוי בלא עזיבת חטא וחרטה עם הוידוי.
ובתורת חיים כ' שם להדיא דאחר שנטרפה דעתו לא שייך שיתודה, ואף דשם אינו ראוי ובחרש (עכ"פ בחרש מדבר ואינו שומע ועי' שבת ר"פ מי שהחשיך לענין דעתא קלישתא בחרש) יש לטעון דאם יצליחו לומר לו יבין מ"מ זה פשוט שוידוי צריך דעת מתודה.