ואמנם לגוף הנידון האם כשממשיך בתפילתו חשיב שאינו מתברך אינו ברור לי כלל, דבגמ' בסוטה מבואר שהיה מנהגם לומר פסוקים בזמן ברכת כהנים, ואם כי אי' שם שכבר ביטלום אבל מבואר שם שהוא משום דרך ארץ וכבוד הברכה, ולא משמע ...קרא עוד

ואמנם לגוף הנידון האם כשממשיך בתפילתו חשיב שאינו מתברך אינו ברור לי כלל, דבגמ' בסוטה מבואר שהיה מנהגם לומר פסוקים בזמן ברכת כהנים, ואם כי אי' שם שכבר ביטלום אבל מבואר שם שהוא משום דרך ארץ וכבוד הברכה, ולא משמע מהלשון שאין מתברכין כשאומרים פסוקים אלו, ואף שהיה מקום לחלק ולומר דרק בפסוקים שהם מענין הברכה אינו הפסק, מ"מ הרי לא נאמרו דיני שומע כעונה בכהנים לישראל, ואם משום שומע כעונה הרי בכל דיבור בשעת הברכה גופא מבטל השומע כעונה כמבואר בשו"ע בהל' בהמ"ז, וגם האג"מ לא הזכיר הנידון על ברכ"כ בתפילה אלא מצד לעקור ממקומו כשעומד אחורי כהנים, אבל מצד להפסיק מהתפילה לשמוע הברכה אינו ברור לן שיש בזה הפסק לענין דיעבד, וכבר הערתי מזה באיזהו מקומן.

ולגוף הנידון לפי הצד שאם ממשיך להתפלל לא נחשב שמתברך האם יכול מאמצע ברכת הכהנים להתחיל להתברך, וכן לדידן לכו"ע מי שבא באמצע ברכת כהנים לפני הכהנים האם יכול להתחיל להתברך ממקום שהוא שם, דבפשוטו למה לא, ובפרט דלחלק מהשיטות בגמ' עיקר הברכה היא מה שהקב"ה מברך אח"כ כדכתיב ואני אברכם ומפרשי' לישראל לשיטה זו, א"כ שמא סגי בזה שהיה בחלק מברכת הכהנים, ששמע משהו מזה אחר שהברכה עצמה חלה בכשרות, אבל לדינא אינו פשוט כלל, דהרי לפי החרדי כה תברכו נאמר גם לישראלים להתברך וכנ"ל, והרי לכהן יש בל תגרע לברך חצי מהברכות, וא"כ שמא גם לישראל יש בל תגרע להתברך חצי מן הברכות, וצל"ע בזה, וכמדומה שלא נהגו להקפיד בזה כלל, ואולי דלענין זה סגי שיש ישראלים אחרים שמשלימים את הברכות ובס"ה כל הברכות נאמרו לישראלים, ואם סברא זו נכונה יש לדון האם לענין זה סגי שיהיו עשרה אחדים בתחילת הברכות ועשרה אחרים בסוף הברכות, או דבעי' שעכ"פ מצד המתברכים יהיו אותם המתברכים מתחילה ועד סוף, ואם נימא דלענין המתברכים צריך אותם המתברכים, יל"ע א"כ למה לענין מתברך אחד חיצוני יכול לבוא באמצע, דממ"נ כה תברכו את בני ישראל דוקא או לאו דוקא.

קרא פחות

יכול להפסיק ואינו חיוב, ואם מפריע לו לכוון בתפילה שלא יפסיק, ויש אומרים שהוא חוב המוטל עליו להפסיק. מקורות: בשו”ע ס”ס קד הביא פלוגתא אם יפסיק [בשהייה] לשמוע קדושה (ודעות אלו הם בתוס’ דברכות) ולהלכה מפסיק וכן מבואר ...קרא עוד

יכול להפסיק ואינו חיוב, ואם מפריע לו לכוון בתפילה שלא יפסיק, ויש אומרים שהוא חוב המוטל עליו להפסיק.

מקורות:

בשו”ע ס”ס קד הביא פלוגתא אם יפסיק [בשהייה] לשמוע קדושה (ודעות אלו הם בתוס’ דברכות) ולהלכה מפסיק וכן מבואר בפוסקים וצל”ח ורע”א בעין הגליון שם.

ויש לדון מה הדין בברכת כהנים, דמחד גיסא אינו חיוב באותה דרגה של קדושה לכאורה, וא”כ יש מקום לטעון שבזה לא הותר להפסיק אי’ בשהייה כיון דלכתחילה אסור להפסיק בשהיה לדבר שאינו צורך התפילה.

ומאידך גיסא יש לומר דגם להמחמירים גבי קדושה משום שהוא שומע כעונה אבל כאן ששומע שמברכים אותו (דבר שאינו מחוייב לאומרו ואינו בתורת אמירתו כלל מדין ברכה) מנ”ל דחשיב שומע כעונה.

וכן יש ללמוד ממה שמועיל תנאי לכו”ע שהשמיעה לא תהא כעניה, עי’ רע”א בס”ס קד וצל”ח, וכן נראה שנקט המשנ”ב בשעה”צ ריש סי’ תפט סק”ה.

והנה החזו”א ג”כ תפס דבקדושה צריך להפסיק לענות [ראה אגרות וכתבים להגרח”ק ועי’ שו”ע ומשנ”ב ס”ס קד], דלדידן סבירא לן דהפסקה לשמוע לא חשיבא הפסק [עי’ שו”ע שם], ואע”ג דהפסק בשהיה מצינו בכ”מ דלכתחילה לא יפסיק אפי’ בשיהוי מ”מ שעת הדחק כבדיעבד, ובדיעבד הפסק עכ”פ בשהיה בלא א'ו'נ'ס ובלא שהה לגמור כולה לא הוי הפסק, אבל לענין ברכת כהנים נקט החזו”א שיכול להפסיק [דינים והנהגות פ”ד סל”א] ואינו מחוייב [הגרח”ק בשמו, אעלה בתמר סי’ יח], וכנראה נקט בזה החזו”א שאינו חיוב המוטל על האדם.

אולם באג”מ ח”ה סי’ כ נראה שנקט שהוא חיוב המוטל עליו ושבאופן שאינו יוצא בברכתם צריך לעקור ולבוא לפניהם.

ויל”ע אם החזו”א יודה לאג”מ עכ”פ כשאין עשרה לפני הכהנים שצריך לעקור, וצל”ע בזה.

ודעה שלישית עי’ בתשוה”נ ח”א סי’ עז שרצה לטעון שלא יפסיק, והביא שהראוהו דברי החזו”א ולכך חזר בו קצת ממה שכתב, ואחר כך הביא ששמע מאדם נאמן ששמע מהחזו”א שמי שמפריע לו לכוון אם יפסיק לברכת כהנים שלא יפסיק, וע”ע שם ח”ג סי’ מד.

ויש לדון להחרדים המובא בביה”ל ריש סי’ קכח שהיא מצוה על הישראל הוא גם בדרגת חיוב, וא”כ מתי הוא החיוב, דהרי ברכת כהנים שבתפילה היא תקנה דרבנן, משא”כ הדאורייתא הוא כשקורין לכהן כדכתיב אמור להם כמבואר בשו”ע סי’ קכח, ויש לדון להחרדים כשקורין כהנים ויש שם ישראל אם הישראל מחייב מדאורייתא, ולכאורה אינו חייב כיון שאין האמירה של הישראל אלא של הכהן כדכתיב אמור להם, ואולי עכ”פ מדרבנן תקנו על הישראל לשמוע בתפילה דומיא מה שתקנו על הכהן לברך בתפילה כיון ששניהם מקיימים מצוה מן התורה (ויש לדחות דדוקא בכהן תקנו כיון ששייך בו חיוב בדאורייתא כשקורין לו).

ומאידך שמא יש לטעון דהנה החרדים למד דבריו מדכתיב כה תברכו את בני ישראל אע”ג שהוא פסוק שנאמר לכהנים, וא”כ יליף לישראל ממה שנאמר לכהנים, וא”כ שמא הוא חיוב על ישראל לפי שיטתו כשבאים הכהנים לברך הישראל, דהו”ל כעין אמור להם דכהנים, או דילמא זהו רק רשות, וצל”ע בכ”ז, ועי’ מה שצידד בתשוה”נ ח”א שם לדעת החרדים.

לגבי עצם הנידון אם מתפלל בזמן הברכה אם מפסיד הברכה אינו ברור כלל, והדברים יושלמו כאן בהמשך בתשובה זו.

קרא פחות

ירמזו לש”ץ להקריא להם כדין ואז יקיימו ברכת כהנים דאורייתא, אבל בדיעבד אם המשיכו לבד קיים מצוות ברכת כהנים מדרבנן ויצא יד”ח החיוב המוטל עליו מדרבנן לקיים ברכת כהנים בחזרת הש”ץ (אם כי יתכן דלאו שפיר עבדו ...קרא עוד

ירמזו לש”ץ להקריא להם כדין ואז יקיימו ברכת כהנים דאורייתא, אבל בדיעבד אם המשיכו לבד קיים מצוות ברכת כהנים מדרבנן ויצא יד”ח החיוב המוטל עליו מדרבנן לקיים ברכת כהנים בחזרת הש”ץ (אם כי יתכן דלאו שפיר עבדו שביטלו מצות הקראה דרמיא עליה), ודין זה הוא בין בב’ כהנים ובין בכהן אחד (וגם מה שעם הקראה יוצא הדאורייתא הוא גם בכהן אחד להסוברים דבכהן אחד הוא דאורייתא, עי’ משנ”ב סי’ קכח סקל”ט).

מקורות:

הנה לכתחילה ודאי בעי’ שהש”ץ יקריא להם, כמבואר באו”ח סי’ קכח סי”ג, ולכן יכולים לנחור לש”ץ או להכות באצבע צרידה שיקריא להם “יאר”, אבל בדיעבד אם אמרו יאר מעצמם יצאו ידי חובה, מאחר דדין זה של הקראה בכל מילה אינו לעיכובא כמבואר במשנ”ב שם סקמ”ט בשם הפר”ח שהוכיח כן מדינא דבהכנ”ס שכולה כהנים, דחזי’ שם שההקראה מילה במילה אינה לעיכובא.

והנה כ”ז במקום שיש ב’ כהנים ואז החזן אמר כהנים ונתקיים אמור להם בענין זה שקראו להם כהנים, אבל יש לדון במקום שיש רק כהן אחד (וכך אירע מעשה זה) שלא קראו לו כהנים האם גם בזה אמרי’ שההקראה מילה במילה אינה לעיכובא.

והנה בעצם במקרה שהחזן טעה רק בפסוק שני שאמר ישא במקום יאר אין כאן ספק כ”כ, שהרי כבר הקריא את הכהן מתיבת יברכך, ואפי’ להסוברים שאין החזן מקריא יברכך הני מילי כשיש שם ב’ כהנים או יותר שאז כבר נתקיים אמור להם כשקראו להם כהנים, אבל כשיש שם רק כהן אחד נקט המשנ”ב סקמ”ז בשם המג”א שבזה כו”ע מודים שהחזן מקריא יברכך, וחזינן שעיקר דינא דאמור להם כבר נתקיים בהקראת יברכך, ויש לומר דהקראת תיבה ראשונה דאמור להם מקיימת אמור להם גם לשאר התיבות, דהקראת תיבה בתיבה אינה לעיכובא, וכנ”ל כדחזינן מבהכנ”ס שכולה כהנים, וחזי’ בשו”ע ס”ב בשם המרדכי שאפי’ אמרו לכהן ליטול ידיו חשיב כמו שאמרו לו לעלות, ולפ”ז כ”ש שיברכך הוא בכלל זה, (ואפי’ להיעב”ץ שהביא בבה”ל שם שמפקפק בזה י”ל דביברכך מודה דעיקר הקראת התיבות אסמכוה על אמור להם וכ”ש להמאירי שהביא בבה”ל שם שתלה האמירה בציבור או בש”ץ חשיב כאן שאמרו לו), ממילא בניד”ד שהחזן טעה בפסוק שני כבר נתקיים אמור להם ביברכך, ולכן בניד”ד אינו שאלה כלל.

אבל יש לדון באופן שהיה כהן אחד ולא הכריזו כהנים והחזן טעה ביברכך והקריא יאר או ישא במקום יברכך האם בכה”ג יכול לומר יברכך או לא, דבפשוטו משמע במשנ”ב שעצם ההקראה מעכבת ולכן נקט המשנ”ב שבכהן אחד כו”ע מודו שיאמר המקרא יברכך אבל לענין הקראת מילה במילה אינה מעכבת.

ויש מקום לטעון דגם אם הקריא החזן יאר או ישא במקום יברכך חשיב אמור להם כיון שסו”ס אמר להם החזן לומר ברכת כהנים וממילא על הכהן עכשיו מוטל לומר הברכה כסדרה.

והנה בגוף הראיה שהביא המשנ”ב מדינא דבהכנ”ס שכולה כהנים, יל”ע בזה, דהרי בסעי’ כה שהוא מקור דין זה נקט שם המשנ”ב בסקצ”ז דבבהכנ”ס שכולה כהנים הש”ץ הכהן מקרא את השאר, וציין שם למש”כ בסקפ”ז שכשאין ישראל מקרא יכול כהן להקרות, וא”כ עדיין אין לנו ראיה כשאין מקרא כלל שיהיה כשר בזה, ואמנם אולי הפר”ח למד שבבהכנ”ס שכולה כהנים אין מקרא כלל אבל לפי מה שנקט המשנ”ב בשם כמה אחרונים (נהר שלום ופמ”ג והגר”ז) שיש שם מקרא כהן א”כ עדיין מנ”ל שבאופן שאין מקרא התיבות כלל יצאו יד”ח ברה בדיעבד.

והיה מקום ללמוד מעצם מה שבדיעבד אם המקרא כהן יצאו יד”ח, אע”ג דמאמור להם למדנו ג”כ שאין המקרא מהם, אבל צ”ע דחדא משמעות המשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח שאין הקרא כלל בבהכנ”ס שכולה כהנים, ועוד דא”כ הו”ל לציין לעיקר דינא בסקפ”ז ששם נקט שכהן מקרא כשר מעיקר הדין, ועוד דאדרבה מדחזי’ שכשאין מקרא ישראל מקרא כהן, א”כ חזי’ שמקרא כהן הוא עדיף מבלא מקרא כלל, א”כ הא דבעינן שלא יהיה המקרא מהם אינו לעיכובא (וי”ל דהוא אסמכתא), ממילא עדיין מנא לן שבלא מקרא כלל כשר דשמא הוא דינא דאורייתא לעיכובא.

וכנראה דצ”ל דסבר המשנ”ב דלעולם דעת הפר”ח דבבהכנ”ס שכולה כהנים אין הקראה כלל, ובאמת אין הלכה כהפר”ח בזה דשאר האחרונים נקטו שיש הקראה גם בבהכנ”ס שכולה כהנים, אבל עד כאן לא פליגי על הפר”ח רק שעדיף גם כאן מקרא כהן מבלא מקרא כלל, אבל לא דדין הקראת התיבות מילה במילה הוא לעיכובא.

אולם הבה”ל בסי’ כה כתב בשם הפמ”ג דבבהכנ”ס שכולה כהנים אין מתקיים ברכת כהנים דאורייתא כיון שאין ישראל שאומר להם לעלות, ולפ”ז אולי יש לומר דלעולם גם בסקמ”ט בשם הפר”ח סבר המשנ”ב שבבהכנ”ס שכולה כהנים מקרא כהן, רק שאין מקיימים מצוות אמור להם מה”ת, וממילא גם באופן שאין הקראת התיבות מילה במילה דמשמע שם בשעה”צ בשם הט”ז שהוא ג”כ דאורייתא אעפ”כ בדיעבד יצאו, דבדיעבד אמור להם אינו לעיכובא דמדרבנן תקנו ברכת כהנים גם כשלא התקיים אמור להם דאורייתא.

אבל פירוש זה האחרון בדברי המשנ”ב צ”ע חדא דהו”ל להמשנ”ב לפרש דיצאו בדיעבד רק הדרבנן ולא הדאורייתא, (היינו אפי’ בהקרו כהנים כיון דהקראת מילה במילה היא דאורייתא וכנ”ל), ועוד דלמה הזכיר המשנ”ב דין זה דהפר”ח (דבלא הקראת מילה במילה יצאו בדיעבד יד”ח) רק אחר שהזכיר דין זה של הט”ז (שדין אמור להם כולל גם לומר מילה במילה ולא רק להכריז כהנים), דהו”ל לומר דין זה דגם בלא הכריז כהנים ג”כ אינו לעיכובא.

ולכך היה נראה יותר לומר כהתירוץ הקודם, אבל יש ליישב על ב’ קושיות אלו, דמה שהקשיתי למה לא נקט המשנ”ב דדברי הפר”ח הם רק בדרבנן ולא יצאו הדאורייתא, שבקיה להמשנ”ב דדחיק ומוקי אנפשיה דעיקר דינא דבהכנ”ס שכולה כהנים נקט הבה”ל בסכ”ה בשם הפמ”ג שיוצאים רק דרבנן ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, וא”כ שבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה דכוונת הפר”ח גם לגיגן שלא יצא הדאורייתא (כנ”ל בשעה”צ בשם הט”ז) אלא רק הדרבנן.

ולענין הקושי’ השניה, יש לומר דגם זה לק”מ, דהרי המשנ”ב קאי גם על מה שנזכר לעיל מינה שבכהן אחד שאינו קורא כהנים לכו”ע מזכיר הש”ץ יברכך, וממילא מה שהביא אחר כך בשם הפר”ח שההקראה מילה במילה אינה לעיכובא יש לומר דקאי גם על אופן זה שלא הכריזו כהנים ואפ”ה אינה לעיכובא, ואין להקשות א”כ למה לא הזכיר המשנ”ב דין זה דהפר”ח לעיל גבי דין הכרזת כהנים, דאם היה המשנ”ב מזכיר שם הו”א דטעם הכשרות משום שהקריאוהו אח”כ יברכך, ולכן הזכיר המשנ”ב דין זה כאן שאפי’ בלא הקראת יברכך יצא יד”ח הדרבנן.

ומ”מ הוא קצת דוחק לומר דכוונת המשנ”ב לכלול בלא הקראה כלל שיצא יד”ח וכמשנ”ת אבל כמשנ”ת דבלא מקרא ישראל נקט המשנ”ב בבה”ל סכ”ה שלא יצא הדאורייתא אלא הדרבנן ושפיר חשיב שיצא יד”ח (ר”ל תקנת הברכת כהנים שבחזהש”ץ) וכמ”כ נקט שעה”צ בשם הט”ז שהקראה מילה במילה היא דאורייתא ואעפ”כ בדיעבד יצא יד”ח בלא זה, וא”כ נלמוד מבינייהו דגם בלא הכרזה והקראה כלל ג”כ יצא יד”ח הדרבנן.

וכן ראיתי במקור הפר”ח (שהביא המשנ”ב) שכתב בפשיטות דקריאה לא מעכבא מדחזי’ מבהכנ”ס שכולה כהנים, ומשמע דגם ההכרזה לא מעכבא דהרי קאי שם על דינא דשו”ע בס”י דלב’ כהנים קורא כהנים.

ויתכן להוסיף על כ”ז דאמנם המשנ”ב הביא דינא דהמג”א בשם המהר”ם מינץ דבכהן אחד קורא החזן יברכך לכו”ע כדי לקיים אמור להם, אבל יש צד דקריאה לא נאמרה בכהן אחד, עי’ בפר”ח שם, ומכהן אחד יש ללמוד לב’ כהנים דאע”ג דבטלו חיוב קריאה ואפשר דעבדו בזה איסורא מ”מ קיימו ברכת כהנים דבכלל מאתים מנה ולא יגרעו ב’ כהנים מכהן אחד דמחוייב עכ”פ מדרבנן כמ”ש חלק מהפוסקים (עי”ש בפר”ח וע”ע מה שהביא המשנ”ב בשם הפוסקים), ואין לדחות כלום, דכבר נתבאר שבלא הקראה יוצא עכ”פ הדרבנן.

קרא פחות

מנהג רוב קהילות אשכנז שלא לענות ובני ספרד לענות והמקרא אינו עונה. מקורות: הנה הרבה מפוסקי האשכנזים כאשל אברהם מבוטשאטש ומגן גבורים ותהלה לדוד ואג”מ והקה”י כתבו שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו והרבה מפוסקי הספרדים ככשכנה”ג ופר”ח ...קרא עוד

מנהג רוב קהילות אשכנז שלא לענות ובני ספרד לענות והמקרא אינו עונה.

מקורות:

הנה הרבה מפוסקי האשכנזים כאשל אברהם מבוטשאטש ומגן גבורים ותהלה לדוד ואג”מ והקה”י כתבו שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו והרבה מפוסקי הספרדים ככשכנה”ג ופר”ח וברכ”י ומהריק”ש וכה”ח לרח”פ וכה”ח לריי”ס כתבו לענות (ראה ספר דברי בניהו חט”ז סי’ ה שהביא המ”מ בענין זה, ולא אכפול הדברים כאן), ולכן מנהג האשכנזים ברוב הקהילות פשוט שלא לענות ומנהג הספרדים לענות.

ולענין המקרא אם יכול לענות כשאין כאן הפסק (באופן שהמקרא אינו ש”ץ) אודה שלא ראיתי מי שכתב בזה, אבל לפו”ר היה מקום לומר דלא גרע משאר אדם, ואע”ג דמקרא מקיים מצוה דאורייתא של אמור להם, מ”מ לא שייך כאן הפסק דהרי כל אמירה שאומר לכהנים היא לחוד, ועוד דגם הקהל מקיים מצוה לשי’ החרדים שהובאה בריש סי’ קכח.

אבל לכאורה יותר טוב שלא יענה דהרי הוא אוחז באמצע פסוק וכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן ואיך יפסיק באמצע לומר ברוך הוא וברוך שמו, וכמ”ש בשוע”ר סי’ קכד ס”ח דבכל מקום שאסור להפסיק בדיבור לא יענה ב”ה וב”ש דאינו אלא מנהג ולא תיקון חכמים ועי’ משנ”ב שם סק”ח.

ועוד שהרי הוא תוך כדי דיבור לאמירת עצמו וממילא הו”ל כעונה על עצמו.

וכ”ש אם חושש שיטרף ואם יענה ב”ה וב”ש לא יוכל להמשיך פשיטא שאינו יכול לענות דלא גרע מש”ץ שאם חושש שיטרף אינו יכול לענות שום אמן לא על ברכת אשר קדשנו ולא על הברכת כהנים כמבואר בפוסקים.

ויש לציין עוד שבשו”ת דבר שמואל סי’ רצה הביא מנהג לענות ב”ה וב”ש גם על המקרא (ולא הזכיר חזן דוקא) ובפשיטות משמע דאין מנהג זה שייך למקרא כלל, דהרי על עצמו ודאי שלא ענה, ומ”מ אין כאן טענה מוכרחת.

אבל באמת דעתו שהמקרא לא יענה שהרי כ’ דכדי שלא יהיה טירוף למקרא ולכהנים יענו בלחש א”כ פשיטא שהמקרא לא יענה.

ועי’ עוד כה”ח סי’ קכח ס”ק קט דהמקרא לא יקרא עד שיכלה ב”ה וב”ש מפי הציבור ומשמע שהוא עצמו אינו עונה ב”ה וב”ש.

קרא פחות

מקור דין זה מגמ' בפ"ק דחולין כד ע"ב ששם איתא שמי שנתמלא זקנו ראוי ליעשות ש"ץ והקשו כל הראשונים דבמקומות אחרים בש"ס [כמו במגילה כד ע"א] משמע שמגיל שלוש עשרה למצוות יכול לשמש כש"ץ להוציא את הרבים ידי חובתן, ותירצו ...קרא עוד

מקור דין זה מגמ' בפ"ק דחולין כד ע"ב ששם איתא שמי שנתמלא זקנו ראוי ליעשות ש"ץ והקשו כל הראשונים דבמקומות אחרים בש"ס [כמו במגילה כד ע"א] משמע שמגיל שלוש עשרה למצוות יכול לשמש כש"ץ להוציא את הרבים ידי חובתן, ותירצו התוס' בספ"ג דסוכה מב ע"ב ובעוד מקומות וכן בתשובת הרא"ש כלל ד סי' כב דרק דרך קבע אסור לו למי שלא נתמלא זקנו לשמש כש"ץ אבל בדרך אקראי מותר.

והרמב"ן כד ע"ב והר"ן חולין ה ע"ב תירצו באופן קצת אחר, והביאם הביאור הלכה בסי' נג ס"ו ד"ה אבל, דכשיש גדול שנתמלא זקנו א"א למי שלא נתמלא זקנו לגשת, אולם מפשטות התוס' והרא"ש שם והשו"ע סי' נג ס"ו שהביאם נראה דכל שאינו באקראי אינו בכלל האיסור וכך נקט הכה"ח סקמ"ט בשם המאמ"ר סק"ד וערוה"ש סי"ט.

והדיוק לזה נראה ממה שהביאו [התוס' בסוכה שם] מלשון הגמ' בחולין הנ"ל שמשנתמלא זקנו ראוי "להעשות ש"ץ" ו"להעשות" משמע מי שהיה ממונה לזה כמו שהיה נהוג בקהילות בחו"ל שהיה לזה מינוי מיוחד כמבוארים דיניו באו"ח סי' נג, והראיה לפירוש זה ממה שבמקומות אחרים נתבאר שלאו דוקא נתמלא זקנו וכנ"ל.

וגם הביאור הלכה בתחילת דבריו הציע כן בדעת השו"ע אך לבסוף לא הכריע בזה, עי"ש מה שדן בראיות לב' הצדדים ולא הכריע בזה רק שציין בתחילת דבריו ששאר הראשונים לא הביאו הך דינא דהרמב"ן והר"ן.

ומ"מ המנהג הפשוט והברור למעשה ברוב המקומות הוא כפשטות דברי השו"ע והראשונים דאזיל בשיטתם דגם כשיש גדול מותר לקטן שלא נתמלא זקנו לגשת לעמוד אם אינו דרך קבע, וכמו שנתבאר בשם כמה אחרונים.

ויש שיטה שלישית בראשונים שהיא שיטת הבה"ג סי' כד (והלח"מ נקט כן גם בדעת הרמב"ם, ועי' ביאור הלכה שם ד"ה יוכל) שתירץ באופן אחר הסתירה לחלק בין פריסה על שמע לשמונ"ע, ונדחק מאוד לפ"ז בכוונת המשנה במגילה שם דמיירי לא רק לענין פריסה על שמע ואכמ"ל, ויש אחרונים שתי' דמ"מ המשנה שם לא מיירי באיזה גדול יהיה מותר ואכמ"ל והוא דחוק מאוד, אלא שלהלכה לא נפסק חילוק זה.

ולמעשה נהגו בישיבות קטנות להקל ולתת לבחורים שלא נתמלא זקנם לעבור לפני התיבה ויל"ע על מה סמכו לעשות כן, ואמנם שמעתי שיש שהנהיגו לאחרונה להזהר בזה, ואני כבר מינקותי כשהייתי בן י"ג שנה וראיתי שמקילים בזה התקשיתי במנהג, ומ"מ למעשה יש לסמוך להקל בזה מכמה טעמים וצירופים, כמו שיתבאר.

הנה הטעם העיקרי המקובל ושגור גם בפי העולם להקל בזה, הוא משום דהציבור הוא ציבור של בחורים שלא נתמלא זקנם, וממילא לא נאמר לחשוש לכבוד ציבור לענין להצריך ש"ץ שנתמלא זקנו אלא רק באופן שהציבור עצמם נתמלא זקנם, שאז הוא זלזול בכבוד הציבור להעמיד ש"ץ כזה, אבל אם הציבור עצמו לא נתמלא זקנו, בזה לא נאמר דין זה.

וכ"כ סברא זו בבית ברוך על החי"א כלל כט סקמ"ה ובאול"צ [ח"ב סי' פח תשובה ז, שם כ"כ לענין נשיא"כ ובתוס' בסוכה שם נזכר יחד עם ש"ץ] והגרשז"א (הליכ"ש פ"ב הערה סז), אולם במנח"י ח"ו סי' טו לא נקט כן [לענין נשיא"כ], ומ"מ מאחר שיש כאן רוב פוסקים להקל בדרבנן וגם שכבר נתפשט המנהג להקל סגי בזה.

וראיתי בספר משנה אחרונה על המשנ"ב שם סקכ"ג שהקשה דהרי דעת רוב הפוסקים [וכמו שיתבאר להלן]  שאין הציבור יכולים למחול על כבודם.

והיישוב לזה נראה, דדבר שהתברר שהוא זלזול בציבור אין הציבור יכולים על כבודם כיון שמדובר כאן בתפילה שהיא כבוד שמים ואינו שלהם למחול על זה, דהיינו אסור להם להפעיל את תפילת הציבור באופן של זלזול, אבל כאן אין כאן זלזול כלל, מאחר שמעיקרא לא היה כאן הקפדה בכבוד הציבור לקחת דוקא ש"ץ שנתמלא זקנו, דכבוד של כל ציבור הוא לפי המושגים של אותו הציבור עצמו, וכמו כבוד שבת נמדד במאכלי החשובים של כל אדם לגופו, וגם יש דין לפי כמה ראשונים לבחור לש"ץ בתענית אדם גבה קומה כשאין חכם, והרי ודאי שגבה קומה נמדד לפי אותו הציבור ולפי המקום והזמן.

והטעם השני למה נהגו להקל בזה באופן שמקילים בזה שנותנים להתפלל בתורנות לבחורים משום שאין בחור אחד שהוא קבוע לש"ץ אלא כולם מתפללים בתורנות, ואמנם היה מקום לטעון דמאחר שיש כאן הסדר בין הבחורים ממילא יש כאן קביעות של בחורים שלא נתמלא זקנם, אבל מסברא יותר נראה להקל בזה, דהרי ענין שאין ממנין ש"ץ על הציבור שלא נתמלא זקנו הוא חשיבות וערך שנותנים לכזה אדם על הציבור, אבל אם אין שום אדם כזה שלא נתמלא זקנו שנותנים לו חשיבות וערך על הציבור, אין בזה בעיה, דהרי התוס' דייקו את דבריהם ממש"כ בחולין שאם נתמלא זקנו ראוי להיעשות ש"ץ, ובזה חלקו בין סוגי' זו למקומות אחרים שמבואר שיכול להיות ש"ץ, דמה שאינו יכול הוא רק המינוי של "להיעשות ש"ץ", וא"כ הענין חשיבות של מינוי ציבורי שא"כ לתת למי שלא נתמלא זקנו.

וכן הובא מהגרשז"א בהליכ"ש שם שבישיבות שהוא באקראי אין בזה בעיה של מינוי קטן על הציבור, ויתכן דכוונתו גם באופן שהוא בתורנות כנהוג בישיבות, וכן משמע להדיא במנח"י שם לגבי ברכת כהנים.

ומ"מ צע"ג על קולא זו מדברי השו"ע והפוסקים, דהמשנ"ב בסי' נג סקכ"ו הביא פלוגתת האחרונים לענין חזן ממלא מקום דדעת הט"ז שאם רק קבוע לזמנים מסויימים חשיב קבוע אף אם הוא במילוי מקום, וכמו שנתבאר בשו"ע ס"ו דאם הש"ץ ממנהו לעתים ידועים חשיב כקבע, ודעת הב"ח והא"ר דתמיד נחשב קבוע אם הוא קבוע למילוי מקום אף אם אין לו זמן מיוחד שהוא קבוע בו, ולכאורה להב"ח והא"ר ואולי אף להט"ז יחשב בניד"ד כמו קבוע דהרי זה גרע מממלא מקום, דכאן התפקיד של הש"ץ קבוע לתורנות בין בחורים שלא נתמלא זקנם וגריע ממקרה שהש"ץ העיקרי נתמלא זקנו, ובפרט ששם גילו דעתם שרוצים את מי שנתמלא זקנו ורק כשאינו יכול השני ממלא את מקומו משא"כ כאן.

ובדוחק יש ליישב דבאופן המבואר בהנך אחרונים שאסור [כל אחד לפי שיטתו] הוא דעכ"פ יש מינוי לאדם זה יותר משאר מתפללים, שיש לזה חשיבות על חשבון הציבור, אבל באופן שאין חשיבות לאדם מינוי מיוחד, כגון שעושים תורנות בין כל המתפללים, אפשר דבזה לא נאמר, ומ"מ הוא דחוק מאוד, ולכן יתכן דגם אם יש לסמוך על קולא זו היינו רק כעוד צירוף בניד"ד ולא במקום שסומך רק על קולא זו בפני עצמה.

עוד יש לצרף כאן להקל מחומר הענין דדעת כמה מגדולי הפוסקים והם הב"י (סי' נג ד"ה וכתב הכלבו) בדעת הרמב"ם והשלה"ג (מגילה טו אות א) והפר"ח דהציבור יכולים למחול על כבודם ולתת לבחור שלא נתמלא זקנו לשמש כש"ץ בקביעות, ואמנם רוב האחרונים חלקו ע"ז והם הב"ח והט"ז סק"ב והיעב"ץ במור וקציעה והא"ר סק"י וכן הכריע המשנ"ב סקכ"ג בשם הא"ר והרבה אחרונים, אולם מ"מ בצירוף ב' צירופים הזכיר הביאור הלכה גם צירוף זה שהציבור יכולים למחול, אע"פ ששאר הצירופים שהזכיר המשנ"ב הם צירופים שלא נפסקו להלכה, מ"מ בצירוף כולם יחד הקיל כמבואר שם, וכ"ש בניד"ד שהצירופים הם מועיל כ"א בפני עצמו מעיקר הדין, א"כ בזה ודאי שאפשר לצרף גם דעה זו להסיר מכל ספק.

ויעוי' גם בבה"ל סי' קמג ס"ב שציין לפלוגתא דהכא דהט"ז והפר"ח ולא הכריע שם להדיא, ומיהו אין להביא ראיה ממה שלא הכריע שם אחר שכאן כתב הכרעה בזה וכמו שנתבאר.

ויש להוסיף דקיימא לן שבשל סופרים הלך אחר המקל וכ"ש שהנידון כאן על תרי ותלת דרבנן דגם תפילה קי"ל דרבנן (וגם להרמב"ם בפ"א מהל' תפילה שעיקר תפילה דאורייתא מ"מ שמונ"ע אחר שאר תחנונים הוא דרבנן) וגם חזרת הש"ץ קימ"ל שהוא דרבנן (עי' ר"ה לה ע"א) ודין זה שלא למנות לש"ץ בקבע הוא גם דרבנן, וכ"ש שכל הנידון כאן הוא רק לכתחילה ובדיעבד לכל הצדדים הרי הוא והציבור יצאו ידי חובה אפי' אם נתמנה בדרך קבע.

ויתכן לצרף כאן עוד ענין נוסף דהרי קי"ל שבמקום פלוגתא יכול לומר קים לי, עי' בחו"מ סי' כה, והרי כאן חזהש"ץ הוא חובת ציבור ולא חובת יחיד, וכמבואר בפוסקים ובמשנ"ב דמעיקר הדין היה יכול ללמוד אם יש עשרה ששומעין לולי שלא ילמדו ע"ה ממנו וישיחו שיחת חולין, ויש פוסקים שגם לזה לא חששו עי' מה שהביא במג"א ובמקור חיים לבעל החו"י וע"ע בארחות חיים להרא"ש, א"כ מאחר דהיחיד אינו יכול לטעון שהוא מוחה בשביל עצמו (דא"כ יתכן שהיה יכול למחות כמ"ש החזו"א באופן אחר דמי שרוצה להחמיר יכול לבקש מהציבור להחמיר וכעי"ז אומרים בשם הח"ח ואכמ"ל), דהרי אינו חובתו אלא חובת הציבור, א"כ החזן שלא נתמלא זקנו אדרבה יטען דקים ליה כהמקילין בזה, ולא יוכלו למחות בזה אלא הציבור עצמם ולא היחיד, ומיהו עי' פרטי הדינים במחיית היחיד בסי' נג סי"ט דדעת כמה ראשונים דבתפילה שאני שכל יחיד צריך להסכים, ואכמ"ל דשם מבואר פרטי הדינים בזה.

ולפי מה שנתבאר במשנ"ב סי' נג סקנ"א בשם הפמ"ג דעכשיו יש תקנת הקהילות שגם רוב קהל אין יכולים להעביר ש"ץ קבוע אלא רק הברורים בכל מקום לפי מנהגו, [וכ"ש היחידים עי"ש בסקנ"ג], א"כ לפ"ז גם רוב הקהל עכשיו לא יוכלו להעביר ש"ץ כזה אלא רק ברורי הקהל בכל מקום לפי מנהגו.

ולפי מה ששמעתי שסלקו ש"ץ קבוע שנתמנה שלא נתמלא זקנו, יש לציין דדין זה אינו פשוט כלל, דיתכן שכל האיסור הוא רק עצם מעשה המינוי, אבל אחר שכבר נתמנה וכבר קיבל הכבוד מהציבור יש להשאירו כך, דאפשר דהו"ל עכשיו כשכבר התבצע המינוי לא גרוע מאקראי, ועי' במשנ"ב סי' נג סקט"ו שחילק לגבי ש"ץ שיצא עליו שם רע בילדותו (דאי' עליה בהדיא בגמ' שאין ממנין אותו ש"ץ לתענית, ולגבי שאר השנה עי' במשנ"ב שהביא דעות בזה ודעת הגר"א וכנה"ג להחמיר וחילוק זה מהכנה"ג) דאם כבר מינו אותו אין לסלקו מחמת זה, וכעי"ז בס"ק עט לגבי ש"ץ שחטא ועשה תשובה דאין פרקו נאה (שהוא אחד מהתנאים המבוארים בגמ' לענין ש"ץ בתענית), דמ"מ אם נתמנה אין מעבירים אותו, וכן בס"ק מא לגבי ש"ץ סומא לדעת החו"י סי' קעו ג"כ חילק באופן זה, ועי' בשו"ע סי' נג סכ"ה ובמשנ"ב שם דהאידנא אין מסלקין ש"ץ קבוע משום חשדא.

ומ"מ א"א בהכרח לדמות דבר לדבר, דגם שלענין כמה דינים מצינו דאין מסלקין אחר שנתמנו מ"מ יש לדון בכל דבר לגופו, ובמקום שנזכר להדיא בפוסקים שאין לו להתמנות דרך קבע שמא גם אין להמשיך במינוי, וצריך להתיישב בזה.

ויעוי' בבה"ל סי' נג ס"ו ד"ה אבל באקראי בסופו, שכתב דבסתמא אין למנות לקבע ש"ץ שלא נתמלא זקנו אפי' אם אין אחר שיכול לשמש תחתיו, שמא למחר יזדמן להם אחר שיוכל לשמש תחתיו, ולכאורה משמע שאחר שימנוהו לא יהיה אפשר להעבירו, ולכן לא ימנוהו בדרך קבע (ועי' בסי' נג ס"ק פו היאך צריך שיהיה המינוי באופן המועיל שיהיה אפשר לסלקו אחר כך, ולענין אם חזקה בלא מינוי מהני עי' בסי' קנג סקי"ב), אולם אינו מוכרח דיש לומר דחששא בעלמא הוא דאין למנותו בדרך קבע שמא ימנוהו ולא יעבירוהו אחר כך.

קרא פחות

ראשית כל יש לציין לדברי מעשה רב סי' קסז ששם הובאה דעת הגר"א שברכת כהנים היא בעשרה אוירים, והיינו שיש להפריד כל האצבעות זה מזה כפשטות דעת הזוהר, וכן הובא במג"א סי' קכח סקי"ט בשם הזוהר, אלא שציין המג"א שלא ...קרא עוד

ראשית כל יש לציין לדברי מעשה רב סי' קסז ששם הובאה דעת הגר"א שברכת כהנים היא בעשרה אוירים, והיינו שיש להפריד כל האצבעות זה מזה כפשטות דעת הזוהר, וכן הובא במג"א סי' קכח סקי"ט בשם הזוהר, אלא שציין המג"א שלא נהגו כן, וראה גם בא"ח שנה א' תצוה הי"ד וכה"ח שם סקע"ז, ויעוי' ברוקח סי' שכג שג"כ אפשר שסובר שאין לחבר הידיים זה עם זה, אבל כן סובר שיש לחבר חלק האצבעות זה עם זה כמבואר שם.

והמנהג הרווח לעשות באצבעות דוגמת חמישה אוירים באופן הנהוג, מבוסס ע"פ הקדמונים המובאים בטוב"י או"ח סי' קכח סי"ב.

ויש לציין דאף שבקצת מהמפרשים שם ציינו מקור לזה במדרש במ"ר יא ב מ"מ במדרש לא נזכר בכלל הכרעה בענין צורת חלוקת האוירים בין האצבעות, אלא רק שיש שם משמעות וסמך שיש אוירים בין האצבעות, אבל בבבהגר"א שם סקכ"ח ע"פ דברי הרא"ש מגילה פ"ג סי' כא כתב סמך לזה עה"פ החרכים לדרוש ה' חרכים, מאחר וחרכים נדרש על בין אצבעותיהם של כהנים במדרש שם וכן הובא בבמשנ"ב.

ומה שהמקובלים קבלו בזה מנהג הקדמונים ולא פשטות דברי הזוהר, מסתבר דכיון שנקבע מנהג הקדמונים בזה לא הורו לשנותו ע"פ הזוהר, בפרט שרוב גדולי המקובלים שהנהיגו ענייני הקבלה כהאר"י ומהרח"ו לא היו כהנים בעצמם, וההכוונה הכללית בהנהגות שע"פ הסוד הם שלא להנהיג ההנהגות להמון העם, ואולי אפשר שהמקובלים סוברים שלשון הזוהר סובל גם מנהג הקדמונים, דבזהר אי' שלא יתחברו כתרין דא בדא והפשטות הכונה לי' ספירות, ואולי המקובלים ביארוהו על ה' פרצופים, ואע"פ שהזוהר מיירי על האצבעות שהם עשר, אבל אולי אם אי אפשר לקיים בספירות יתקיים הענין בפרצופין, וממילא כל מקום שמצינו כתוב המקיים דברי חבירו מקיימין שניהם, ויעוי' בספר שלחן הטהור להרב מקמרנא סי' קכח סי"א ובהגהות זר זהב שם שנראה שהשווה דברי הזוהר לדברי השו"ע וכבר תפסו עליו בזה אבל נראה שעיקר מה שהשווה שם הוא לענין שמצוה להניח רווחים בין האצבעות, וצל"ע בזה.

קרא פחות

פשוט שכן. מקורות: הנה יש כלל שכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת, אבל מה שישנו בזה אחר זה ישנו בבת אחת, ולכן מכיון שיכול להתברך מכהן אחר כהן לכן כשמתברך מכמה כהנים נחשב ככמה ברכות, ...קרא עוד

פשוט שכן.

מקורות: הנה יש כלל שכל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת, אבל מה שישנו בזה אחר זה ישנו בבת אחת, ולכן מכיון שיכול להתברך מכהן אחר כהן לכן כשמתברך מכמה כהנים נחשב ככמה ברכות, ואע”פ שאי אפשר באותו מעמד של חזרת הש”ץ לברך כהן אחרי כהן, אבל זהו מדרבנן, ומכיון שרבנן לא הגבילו שלא יברכו כמה כהנים יחד ממילא הוה ליה כמו כהן אחר כהן בדאורייתא שיש בו כמה ברכות, ואע”ג דיש מ”ד בגמ’ שואני אברכם קאי על הקב”ה ועיקר ברכת כהנים הוא מה שהקב”ה מברך אחר כך, מ”מ כשיש כמה ברכות הקב”ה מברך כמה ברכות כנגדן ג”כ, ואמנם כ”ז לפי הדעות שאפילו כהן אחד דאורייתא, אבל לפי דעות הסוברים שרק בשני כהנים דאורייתא דכתיב אמור להם לשון רבים ומיעוט רבים שנים, א”כ הברכה מתייחסת לרבים הכהנים שישנם כאן, וכמו ששנים הם רבים כך שלושה ועשה ומאה, שהרי לכולם מתייחס הלשון רבים, והרבים הם היוצרים את הברכה, ומ”מ בודאי שלכו”ע ברכה של כהנים מרובים שזכותן מסייעתן כחה יפה מברכה של כהנים מועטין.

 

קרא פחות

נראה שיש בזה סימן קללה וכמו שהארכתי בתשובה על קידוש לבנה שכל מצוה שלא התאפשר לעשותה על ידי דבר הבא מן השמים הוא סימן קללה, ואע"פ שכאן כבר נפטר מהדלקה אם מזג האויר בשעת ההדלקה היה בלא רוח וגשם, מכל ...קרא עוד

נראה שיש בזה סימן קללה וכמו שהארכתי בתשובה על קידוש לבנה שכל מצוה שלא התאפשר לעשותה על ידי דבר הבא מן השמים הוא סימן קללה, ואע"פ שכאן כבר נפטר מהדלקה אם מזג האויר בשעת ההדלקה היה בלא רוח וגשם, מכל מקום גם בסוכה הרי נפטר כשירדו גשמים, ואעפ"כ יש שם סימן קללה, ואע"פ שכאן נפטר וקיים מצוה מ"מ לא קיים מצוה מן המובחר, ולא קיים פרסומי ניסא כראוי, ואף נקט המשנ"ב שיחזור וידליקנה, ובודאי לא גרע משאר האופנים בראיות שהבאתי בתשובתי לענין קידוש לבנה, ועי' גם בתשובתי לענין ברכת כהנים.

קרא פחות

בפוסקים כתבו להתיר בכמה תנאים, א' שמדובר בנעליים שאין בהם רצועות קשירה, עכ"פ באזור בסיס הרגל, תנאי ב' שמדובר בחיפוי בד שאין רגילות בהם ברחובות בלי נעל חיצונית, שכן נעלי חוץ אינם כבוד הציבור, תנאי ג' שיש צורך גדול לכך ...קרא עוד

בפוסקים כתבו להתיר בכמה תנאים, א' שמדובר בנעליים שאין בהם רצועות קשירה, עכ"פ באזור בסיס הרגל, תנאי ב' שמדובר בחיפוי בד שאין רגילות בהם ברחובות בלי נעל חיצונית, שכן נעלי חוץ אינם כבוד הציבור, תנאי ג' שיש צורך גדול לכך כגון חולי, וכמו במקרה שלך, וכן י"א שאפילו בנעליים גבוהים ללא רצועות למטה צריך שלא יהיו מעור.

ותנאי נוסף הזכירו פוסקים שמדובר באדם שכבר מוכר בעירו לפחות שלושים יום כבעל מוגבלויות ברגל ושלכן אינו יכול להסיר נעליו שלא יסתכלו בו העם בברכה.
[וההקפדה על שיהיה דוקא רגיל בעירו, במקום צורך גדול אפשר להקל גם בלא זה, מכיון שהמשמעות הרווחת בפוסקים שא"צ לחוש לזה כשהנעליים אינם אסורות.
(לגבי רגיל בעירו שהפשטות שא"צ, עיין ש"ע ומ"ב וכה"ח שנראה מדבריהם שבנעלים כשרות (לשיטות שמועיל) לא חשו)].

ראוי מאוד שיהיו גבוהים עד אזור הברך, ומ"מ הקפדה זו על נעליים גבוהות אינה לעיכובא כשמקפיד בשאר הדברים (כ"ה לפי החשבון בטעם איסור נעל דסגי בשאר התנאים דלעיל ודוק).

(ראה או"ח קכח, ה ומ"ב וכה"ח ואחרונים המובאים בפסקי תשובות שם).

לגבי השאלה האם יש ענין במקרה זה להקפיד לא לעלות הדוכן היכן שנמצא ארון קודש אלא רק על ריצפת בית הכנסת, הנה אמנם היתר זה לגופו ולעצמו, נזכר בתשובות קצת מהאחרונים לישא כפיים בנעל בלא לעלות על הדוכן, ואמנם היתר זה קלוש לעצמו בכהן עם נעליים, אבל מאידך אם הכהן יקפיד על שאר ההקפדות שכתבתי בתשו' הקודמת אז אין צריך להקפיד על הקפדה הזו, וכמובן שאם רוצה להקפיד בזה יתכן שזה יותר טוב, למרות שכהן רגיל כן נזכר בפוסקים שיש ענין שיהיה על הדוכן.
(לעניין ההיתר הזה עי' ציץ אליעזר ושאר פוסקים שהובאו במקורות דלעיל).

במקרה שכל הכהנים על הדוכן וכהן אחד על הקרקע שגורם לחוסר נעימות ומבוכה לכהן ולמתפללים אז יעלה על הדוכן.

(וכמו שנתבאר שאין צריך להקפיד בנידון דידן על חומרא זו, בפרט שמבוכה בכהן בעת ברכת כהנים מהווה שוב בעיה מצד ההלכה, שכן אסור לכהן לבלוט באופנים מסויימים כדי שלא יהיו העם מסתכלין בו, ובפרט שמרוויח הידור גם במה שעולה על הדוכן בצורת הברכת כהנים שהיא על דוכן כמ"ש הפוסקים, ולא שיוכל להרויח הידור רק במקרה שיישאר על הקרקע אלא שגם אם יעלה ירויח הידור אחר, ודי למבין).

 

 

 

 

קרא פחות