אהרון

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
בהגש"פ כתוב בפירוט מכות מצרים: "דם, צפרדע, כנים .

.

.

, מכת בכורות",
א.

מדוע רק במכת בכורות כתוב מכת בכורות ובשאר המכות לא נכתב המילה מכת?
ב.

מדוע מכת כינים נכתבה באגדה בצורה כזאת "כנים" בלי האות י' בין הכ' לבין נ'?
לתשובות מע"כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' אהרון}

תשובה

בע"ה יום ראשון ט"ז ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

א.

ראיתי שעמד ע"ז הרב משה ש.

וז"ל, ראה מדרש הגדה שהמילה 'בכורות' אין בה שום משמעות של מכה, ולכן הוסיף בה 'מכת'.

ובהגדת מרדכי ובמרבה לספר פירשו עפ"י המדרש הידוע המובא בתוס' שבכורי מצרים הכו את אבותם כדכתי' למכה מצרים בבכוריהם, ושלא נפרש שהכוונה למכה שהביא את הבכורות עליהם כפי שהביא עליהם 'דם', 'צפרדע' וכו' לכן אמר מכת בכורות - היינו המכה שהבכורות בעצמם הוכו עכ"ל.

והנה מצינו דבמכת בכורות נאמרו דברים שלא היו בשאר המכות, וכמ"ש רש"י ס"פ וארא ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, וכ"ה להדיא במכילתא דרשב"י פ' בא ושם כמדומה שלא יועיל שום תיקון [אע"ג שברש"י יש שהגיהו מכת בַּכּוּרוֹת].

וכן מצינו שמכל עשר המכות שהכה ה' את המצרים לא הוזכרה בהלל הגדול אלא מכת בכורות: "למכה מצרים בבכוריהם".

לפי שמטרת המכות היתה לעשות שפטים במצרים, כמו שנאמר (בראשית טו, יד): "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי".

אבל מכת בכורות באה כדי שיוציא פרעה את ישראל ממצרים, כמו שנאמר: "אמת ממצרים גאלתנו.

.

.

ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת".

ולכן בהלל הגדול, שנאמר על עצם יציאת מצרים, מזכירים את מכת בכורות בלבד (הגדת מבית לוי בשם הגרי"ז מבריסק).

וכמו"כ מצינו שמתחילה קודם שהוזהרו על שאר המכות כבר הזהיר על מכת בכורות, כמ"ש ד' ב' הנה אנכי הורג את בנך בכוריך.

וראה עוד בחידושי הגרי"ז סימן ריב הגדה של פסח: אלו עשה בהם שפטים וכו' ולא הרג בכוריהם דיינו.

וצ"ב דלכאורה "בשפטים" נכלל כל עשרת המכות וממילא מכת בכורות בכללם.

ונראה דהנך איתא ב"לך לך" (ט"ו י"ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ובפרש"י דן אנכי בעשר מכות, וכן ב"וארא" (ז', א') ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש"י שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, והיינו דהמכות היו מדין ומשפט על העבדות שהעבידו את בני ישראל (וכמוש"כ על פסוק זה בפ' וארא ע"ש), אבל במכת בכורות מבואר בשמות (ד' כ"ג) שלח את בני ויעבדני ותאמן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיינו דמכת בכורות היתה עבור מה שלא שלחו את בני ישראל ממצרים, וכיון שמשני טעמים היו ע"כ כתבם לחוד עכ"ל.

ב.

מה ששאל מ"ט כתוב כנים חסר יו"ד, א"א לומר בבירור שיש כאן דבר מכוון מבעלי ההגדה, ויתכן שהוא דבר מקרי מן הסופרים שלפנינו, ובהגדש"פ בנוסחאות אחרות כתוב 'כנם', וגם במקורות אחרים [חוץ מהגדש"פ] ברוב המקומות כתוב כנים ולפעמים כתוב כנם, ובתוה"ק שמות ח' י"ג כתיב כנים, ולפעמים כתוב כנם בתוה"ק, [ומ"מ בעל ההגדה כתב יו"ד אחר הנו"ן כדרך הכתיבה שלנו בכל ל' רבים].

ומה שבלשון חכמים נקרא כינה, אמנם בלשון חכמים בהרבה דברים יש שהוסיפו יו"ד, אך ע"פ לשון תורה אין יו"ד אחר הכ"ף, וגם קצת בדברי חז"ל, וכמו במס' דר"א פרק היוצא ה"ג איתא ההורג כנה וכו', ואמנם גם בזה א"א לדעת בבירור שכך יצא מתח"י חז"ל, וכל המכיר כתבי יד יודע עד כמה הסופרים עשו כבתוך שלהם לפחות בדברים כאלה.

וז"ל המנחת שי שמות פרק ח' י"ב, והיה לְכִנִּם בכל ארץ מצרים: דין לחוד חס' יו"ד, וכל שאר כנים באורית' דקריא נו"ן דידיה בחירק מלא יו"ד בתריה, הרמ"ה ז"ל.

ובמדרש לקח טוב [א"ה וכן במדרש שכל טוב], והיה לְכִנִם חסר יו"ד כתיב, כי נחסר מדעת החרטומי' עשיית הכנים יותר משאר המכות, והוא שאמרו רבותינו ז"ל שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה, ענין אחר לפי שכל עפר היה לכנים, והחרטומי' עומדי' על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו בארץ אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך ולא יכלו עכ"ל.

ומ"מ לא התייחס לחסרון היו"ד הראשון מכיון שכך היא כתיבתו, וע"ע במפרשים ובאב"ע ובמלבי"ם מה שכתבו על הכתיב כנם ובפירוש מילה זו ע"פ הדקדוק, אבל על חסרון היו"ד הראשון בכנים לא דברו.

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכב' ידידי ורעי החשוב מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
בפרשתנו כתוב הפסוק: "הנני נותן לו את בריתי שלום" (כה, יב), וע"ז כתוב במדרש רבה (כ"א, א') איתא: "בדין הוא שיטול שכרו".

א.

מהו "בדין הוא שיטול שכרו" והקשר ל"הנני נותן לו את בריתי שלום" ?
ב.

מהם הביאורים המרכזיים על "הנני נותן לו את בריתי שלום", ועל "בדין הוא שיטול שכרו"?
לתשובת כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון}

תשובה

בע"ה

‏ט"ו תמוז תשע"ו

לכבוד הג"ר אהרן שליט"א

שלום רב

הכוונה שמכיון שעשה מעשה טוב ומסירות נפש הקב"ה מוסר לו את בריתו כאות גמול, ובריתו של הקב"ה היא שלום, דהיינו הכהונה שהיא עושה שלום בעולם, ובפרט בעבודת הקרבנות בין ישראל ובין אביהן שבשמים, והכהנים הם מצד החסד עיין בזוהר, ופנחס קיבל ברית כהונת עולם דהיינו שיתמנה לכהן כגמול למעשהו הטוב.

וכתב רמב"ן במדבר פרשת פינחס פרק כה פסוק יב וז"ל, הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה.

וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה טעם לכן אמור שיגיד זה בישראל.

ולא אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות מ טו) באהרן, אבל אמר "ברית כהונת עולם" ואמר "את בריתי שלום" שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב), ולכך אמר אשר קנא לאלהיו והמשכיל יבין, עכ"ל הרמב"ן.

וכתב ריקאנטי על דברי הרמב"ן הללו, וז"ל, ונראה כי כונת הרב ז"ל היתה כי פנחס זכה לברית ולצדק, אמנם אהרן זכה לכבוד ולתפארת.

אמנם לא הבנתי מלת שלום לפי כוונתו.

ולכל הפירושים צריך לדקדק למה שדקדק הרב ז"ל במלת לאלהיו, כי רמז אל הצדק המקנא להשי"ת בעוברי רצונו עכ"ל.

וראה עוד מה שכתב רבינו בחיי וז"ל, וע"ד הקבלה "הנני נותן לו את בריתי שלום", הבטיחו במתנת המדה הנקראת "ברית" שהיא כנסת ישראל, והיא מדת הדין, והמדה הזו היא שהיתה לו כענין שאמרו באברהם: (ב"ב טז ב) בת היתה לו, ולזה אמרו בכאן: "והיתה לו ברית", כי הברית תהיה לו, והבטיחו שיהיה שלום דבק בברית, כלשון: (ויקרא כו, ו) "ונתתי שלום בארץ", ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם, ולכן כתוב: (מלאכי ב, ה) "בריתי היתה אתו החיים והשלום", כי החיים מכח הרחמים, וזהו שאמר: "אשר קנא לאלהיו", כלשון: (תהלים פה, יא) "צדק ושלום נשקו", שהוא החבור העליון שהעולם מתקיים בו, שכנגדו ביצירה התחתונה ענין הזווג והחבור הראוי, לכך כשראה פינחס חבורה לבלתי ראוי קנא.

ומכאן תבין במדת השלום שנתן לו שיהיה מדה כנגד מדה, ויתכן לומר כי על שם סופו שנסתלק וחזר אלהי נקרא "אליהו", שהוא כולל שני שמות: דין ורחמים, "אל" הוא הדין והוא הברית, "יו"ד ה"א וא"ו", הוא רחמים והוא שלום, והנה הוא כלול מכח הדין והרחמים, וזהו "בריתי שלום", ולכך העניש לשר החמשים וחמשיו מכח הדין, והחיה המת מכח הרחמים, ועוד רמז בחשבון שמו פי שנים בשם המיוחד, והיה פינחס דור שביעי ליעקב אבינו, כשם שהיה חנוך שביעי לאדם, והם כנגד יום השביעי שהוא שבת, והוא יום המנוחה והחיים, וזה מבואר.

עכ"ל רבינו בחיי.

ב.

באופן כללי בפירוש 'שלום', רוב הראשונים פי' דהיינו שלא יוכלו אחי זמרי להזיקו, כ"כ במדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת פינחס פרק כה סימן יב וז"ל, לכך אני כורת ברית עמו שיהא לו שלום מכולם שלא יוכלו להזיקו ע"כ.

וכן כתב אבן עזרא וז"ל, והטעם שלא יגור מאחי זמרי, כי הוא נשיא בית אב.

וכן כתב ר' יוסף בכור שור וז"ל, הנני נותן לו את בריתי שלום.

אין לו לירא כלום לא מקרובי זמרי שהיה נשיא ולא מקרובי כזבי שהיתה בת מלך, וכ"כ דעת זקנים והדר זקנים וחזקוני ופי' ה"ר חיים פלטיאל.

וכן כתב רבינו בחיי וז"ל, ע"ד הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו, ומה יהיה שכרו: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", שתהיה לו הכהונה נצחית.

פירוש נוסף כתב החזקוני וז"ל, ד"א בריתי שלום דואג היה פן יפסיד כהונתו דאמרי' כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא הואיל והרציחה לשם שמים היתה כמו שמפרש והולך וכ"כ דעת זקנים.

וכן כתב פירוש הריב"א על התורה וז"ל, הנני נותן לו את בריתי שלום.

לפי שכפיו נגואלו בדם וכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו והיה מתירא שמא יפסיד כהונתו לכך נתן לו הקדוש ברוך הוא את בריתו שלם.

כן פי' ר"מ מקוצ"י עכ"ל.

פירוש שלישי הוא פירש"י והראשונים שכתבו ע"ד הקבלה, דהשכר שנטל פנחס הוא עצמו השלום שנטל [עיין ברא"ם], והכהונה היא השלום, וכנראה זוהי כונת המדרש רבה ג"כ, שכתוב שם וז"ל, אמר הקדוש ברוך הוא בדין הוא שיטול שכרו [כה, יב] לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול השלום שנתן לפנחס וכו' ע"כ, וכפי שנתבאר בחלק הקודם בתשובה.

ואגב אביא בזה מה שכתב חנוכת התורה לה"ר העשיל זצ"ל רבו של הש"ך (במדבר ז' אות קמב), וז"ל, במדרש על הפסוק לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.

בדין הוא שיטול שכרו עד כאן וקשה הא אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר של שום בריה ומה זה שאמר דוקא אצל פנחס בדין הוא שיטול שכרו.

ויש לתרץ בהקדם הא דאיתא בגמרא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.

וכתב בספר עשרה מאמרות הטעם מפני שהמצוה הוא נצחיי לכן צריך להיות השכר גם כן נצחיי לפיכך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.

דימינו כצל עובר ואם ינתן לו שכרו ואחר כך ימות אם כן לא יהיה השכר נצחיי.

מה שאין כן בהנתן לו לאחר מיתתו אם כן יהיה השכר נצחיי.

והנה איתא בזוהר הקדוש דפנחס כשהרג את זמרי נתקבצו כל שבטו של שמעון ורצו להרגו פרחה נשמתו של פנחס ונכנס בו נשמת נדב ואביהו וכו' עיין שם.

וזה הוא כוונת הפסוק פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הוה ליה למימר בן בנו של אהרן אלא אף שהוא בן אלעזר מכל מקום הוא בן אהרן ממש וזה בן אלעזר בן אהרן.

נמצא דלמידין מזה שפנחס כבר טעם טעם מיתה ותו לית ליה מיתה אחרת אחריה דפנחס הוא אליהו.

אם כן יש לומר דזהו שאמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו דלגביה יהיה בחיים גם כן נצחיי.

או יאמר על דרך זה דקיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואיזהו סוף של אדם הוי אומר לאחר מיתה.

והנה פנחס זה אליהו שלעולם הוא חי ועליו אי אפשר לומר לשלם לו שכרו לבסוף כיון דאין לו סוף אם כן בדין הוא שיטול שכרו תיכף ומיד עכ"ל.

והחיד"א בספרו חומת אנך (במדבר ח') כתב דבר נפלא בענין זה, וז"ל, וזה אפשר להבין מאמרם ז"ל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדין הוא שיטול שכרו דהוה ס"ד דמאחר דנתעברו בו נדב ואביהוא לסייעו להרוג זמרי אימא דמגרעת נתן לשכרו דגדולי ישראל היו בגר"ם המעלות.

לז"א בדין הוא שיטול שכרו דאלמלא הכין עצמו וגמר למסור עצמו בקנאתו לה' לא נתעברו בו ונמצא דהוא מסר עצמו על ק"ה.

ולא מיבעיא ששכרו אתו על הריגת זמרי ואביזריה והצלת ישראל אלא גם על נדב ואביהוא שנתקנו נוטל שכר וז"ש פנחס וכו' בן אהרן שנתעברו בו נדב ואביהוא גם על זה נוטל שכרו כי הוא יסוד המעלה עכ"ל.

כלומר דמכיון שנתעברו בנשמתו נשמת נדב ואביהו וסייעוהו במצוה היה צד לומר שלא יטול שכרו משלם ולכן נצרך לומר שמ"מ הוא האחראי למעשה המצוה והוא נוטל שכרו.

קרא פחות

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הרה"ח הג"ר עקיבא משה שליט"א,
רציתי לשאול שאלה השקפתית: האם האב מרחם על הבן יותר מהאם?
שנאמר על הקב"ה: "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו" (תהלים קג, יג).

ובמקביל נאמר: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת עמי" (איכה ד, י).

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת התורה ובברכת הכהנים,
חודש טוב ומבורך וכתיבה וחתחימה טובה!
מיד' ומוקירך הקט' אהרון}

תשובה

בס"ד

‏יום חמישי כ"ח אב תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן שליט"א

שלום רב

איתא בפסיקתא דרב כהנא וז"ל, א"ר שמואל דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים (תהלים קג: יג).

ודרכה של אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).

א' הקדוש ברוך הוא אנא עביד דידאב אנא עבד דידאם (אני עושה של אב ואני עושה של אם - ביאורי שם).

אנא עביד דידאב, כרחם אב על בנים (תהלים שם).

אנא עביד דידאם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).

א' הק' אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא: יב) (אנכי אנכי, כפל תנחומין אני מנחמכם, רחמים ותנחומין - ביאורי שם).

וכתבתי בביאורי שם, לרחם במעשים ולנחם בדברים, דהיינו שדרך האב לרחם על בנים במעשים, אבל האם לא תמיד יש לה את היכולת לכך, ולכן היא משתמשת בדיבורים, ומחזקת את רוח בנה, ולכך נמשלו רחמי הקב"ה על ישראל לרחמים של אב הפועל והיכול לפעול למען בנו, ולא לרחמים של אם שאמנם מרובים המה אך לא תמיד יכולים לסייע, מאידך גיסא התנחומים שמתבטאים ברגש ושידולים בזה יפה כוחה של האם משל האב, ולכן נמשלו תנחומי הקב"ה לתנחומין של אם.

ביאור נוסף הובא בבראשית רבה פרשת וישלח פרשה עח [וכן בפסיקתא שם], וז"ל, כרחם אב על בנים, תני ר' חייא כרחמן שבאבות ואי זה הוא רחמן שבאבות, ר' יהודה אמר זה אברהם, אמר אברהם (בראשית יח) חלילה לך מעשות כדבר הזה, ר' לוי אמר יעקב והוא עבר לפניהם, אמר טב דיגע בי ולא בהון, ר"ל שיעקב העדיף שיפגע בו ולא בבניו ונשותיו.

לפי זה אין הכונה באופן כללי לרחמים של אבות שהם יותר משל אמהות, אלא לרחמים של אב המסוים שנתגלה ברחמיו הגדולים.

אכן יעוי' מה שכתב בריקאנטי בראשית ל' וז"ל, וידעת כי מדת הדין לאם שנאמר [משלי לא, א] משא אשר יסרתו אמו.

ומדת רחמים לאב שנאמר [תהלים קג, יג] כרחם אב על בני עכ"ל, ודבריו הם ע"פ הסוד.

ומבואר עוד ברבינו בחיי בראשית ב' כ"ג וז"ל, וע"ד המדרש: (ב"ר יז, ג) עצם מעצמי, האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם, אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח.

ומפני זה תמצא באדם "וייצר", כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר.

ובאשה נאמר בה "ויבן" כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים.

ומזה אמר הכתוב: (תהלים קג, יג) "כרחם אב על בנים", יחס הרחמים לאב, ויחס מדת הדין אל האם, הוא שכתוב: (משלי לא, א) "משא אשר יסרתו אמו".

ומתוך הפרשה הזאת מתבאר כי האשה נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן עכ"ל.

ומדבריו נראה שמבאר הדברים לחיי המעשה, וצע"ק דבעלמא אמרי' נשים רחמניות הן, וצ"ל דיש הבחנות בזה.

מה שהובא ממגילת איכה זוהי פורענות, ואין מביאין ראיה מן הפורענות, כך שאדרבה רוב הרחמנות נהפכת כאשר ישנה פורענות.

***

‏ המשך שאלות מהשואל הנ"ל

{בס"ד
שאלות מתשובתו של כבוד הרב שליט"א:
א.

מה ההבדל בין שאדם הושם בג"ע לבין האשה שנבנתה בתוך ג"ע?
ב.

האם יש הלכה למעשה שניתן ללמוד משאלתי (לא רק להשקפה)?
ג.

מדוע לא ניתן להביא ראיה מן הכתוב אפילו הכי שזה פורענות?
ד.

האם האבות לא היו רעבים בזמן הפורענות והם לא בשלו ואכלו בשר אדם שהם ילדיהם?
ה.

איך קרה מצב כל כך גרוע שהאימהות בשלו בשר ילדיהן (גם בשואה האיומה לא שמענו על כך)?
ו.

למה בשלו בשר ילדיהם האם לאכול או מדובר במעשה לימודי עבור הלומד?
לתשובות הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכה עצומה!
הקט' אהרון}

תשובה

יום חמישי כ"ח אב תשע"ו

לכבוד הרב אהרן שליט"א

שלום רב

א.

יתכן כי כונת רבינו בחיי בפרט זה אינו מצד ענין הקשיות שיש באשה, אלא מצד ביאור המשך הפרשה שם בבראשית, ומ"מ ראה בנדה ל"א ב' וז"ל, ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, ודומה למדרש שהחוה"ל הביא, ושם ג"כ אין הכונה לג"ע.

ב.

אם שאלת כבר אביא בזה מה שכתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ - קונ' איסורי יחוד פרק כ"ז ס"ק כ', וז"ל, אזכיר בזה גם מה שראיתי בספר אפי זוטרי על אה"ע סי' כ"ב שכותב נמי ליישב טעם חילוקי הטעמים בין איש לבאשה בדרך זה, דבאיש משום שהאמהות הן המביאות לבניהן לבית הספר וידוע דרחמי אב ואם על הבנים ובפרט נשים וכדכתיב ידי נשים רחמניות ולעולם יראות על בניהן שלא יכו אותם המלמדים ע"כ ודאי באים להרבות דברים עם המלמדים להשגיח על בניהן בעין החמלה וממילא באות לידי קירוב דעת עם המלמד דסברי למימר מתוך כך יאהבו גם את בניהן אהבה יתירה ולא יכבידו עולם עליהם ומן השיחה יוכל לבא לידי הרהור ומהרהור למעשה, וזהו מ"ש הרמב"ם ומרן ז"ל שנמצא מתגרה בנשים שע"כ הזהיר התנא ואל תרבה שיחה עם האשה וכל המרבה דברים וכו', משא"כ באשה המלמדת תינוקות שאף אם באים אבות הבנים להביאם ללמוד אין טבעם רך כמו בנשים וגם כי האב יודע קרא דכתיב חושך שבטו שונא בנו ואין טבע האבות לצוות על המלמד שלא יכה אותם אדרבא רוצים שילמדו תורה כי חייב אדם ללמד את בנו, ואף אם ירצה לחלות פניה שתשגיח על בנו בעין החמלה אין דרך שהאב כדי שתרחם על בנו תתבענה לשם ניאוף אדרבא אפ' שאם היא צנועה תשפוך חמתה על בנו א"כ אין לך טעם אחר לחוש ולאסור אלא כדי שלא יבא לידי יחוד עם האבות.

ג.

מכיון שבפורענות המושגים משתנים, וראה מה שכתב בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) איכה פרק ד סימן י וז"ל, ידי נשים רחמניות.

מקודם, עכשיו בשלו ילדיהן, כלומר שכעת הן כבר לא נשים רחמניות, משום שהרעב מעביר אותן על דעתן.

ובעצם מה שהפסוק מביא הוא לומר חידוש שאע"פ שהם נשים שהיו רחמניות מ"מ בשלו ילדיהן.

והנה בעצם ענין זה שגם האבות יאכלו בשר בניהם נזכר במקומות בתנ"ך, כמו בדברים כ"ח נ"ד ועוד, וביאר הענין הרא"ם דברים כ"ח וז"ל, פירוש: תדע ש"הרך והענוג" אחד הוא, שהרי אחר שכתב "הרכה בך והענוגה", כתב "מהתענג ומרוך", דמשמע, דרכה וענוגה חדא היא, שאילו היתה הרכה לחוד והענוגה לחוד, מהתענג הענוגה ומרוך הרכה מבעי ליה.

אחר כך פירש ואמר: "ואף על פי שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מיאוס, ימתק לו מרוב רעבונו בשר בניו ובנותיו", הוכרח לפרש "תרע עינו" ו"תרע עינה", מרוב מתיקתו, שיומתק להם לרוב רעבנותם, תרע עינו ועינה על בניהם הנשארים מאחיהם השחוטים, מלתת להם מבשר אחיהם השחוטים.

ולא פירש אותו, שמרוב רעבנותם יתאכזרו עד שלא יתנו מבשר אחיהם השחוטים לבניהם הנשארים, על דרך (איכה ד, י) "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן", מפני שענין הפנוק, שהוא הרך והענוג, אינו נופל בו, אלא הפכו, שבמקום הפנוק, שנפשו קצה המיאוס, שדרכו יותר מכל שאר בני אדם, אלא אף על פי שהם מפונקים והיה להם למאוס בשר בניהם השחוט, מרוב רעבנותם לא ימאסוהו, אלא ימתק להם כל כך, עד שתרע עיניהם, מלתת ממנו לבניהם הנשארים עכ"ל, ומבואר הענין כנ"ל דבפורענות הכל משתנה.

ה.

זהו קללה ככל הקללות הכתובות בספר התורה, וגם מש"כ ובנים יאכלו בשר אבות הוא קללה הכתובה בתנ"ך, ואע"פ שלא שייך לעשות דבר כזה גרם הקב"ה שיבוא לידי כן כמבואר המעשה בחז"ל.

ו.

בשלו בשביל לאכול, ראה למשל במדרש זוטא איכה, וראה עוד ביוסיפון הסיפור על האשה שבישלה את ילדה לאכלו, וזה מזמן מאוחר יותר.

בהצלחה רבה

שאלה

לכבוד הרה"ג הרב עקיבא משה סילבר שליט"א!

יישר כח על התשובות.

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי - שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר - זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו - יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ"ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ"ב א"כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

שאלה: מבואר ברש"י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ"ב - א"כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח"כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון - כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן - אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין - אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ"ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על "בל תוסיף", שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב "גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם".

מה מחמד אדם יותר: האם גזל - או עריות.

דלכאורה עריות, וא"כ צ"ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב "ואפי' הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו' ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר".

וצ"ב למ"ד עובר ירך אמו, א"כ הו"ל כחותך חלק מהטחול.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ"ב - הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד"כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה' סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה"ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי' כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו' לחו' לעשות המצוה וא"כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה י"ג טבת ע"ז

לכבוד הרב אהרון אריה כהן שליט"א

שלו' רב

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי - שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר - זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו - יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ"ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

תשובה

שאלה זו שאלתי להגרח"ק שליט"א, עיין מה שכתב לי בתשובות הנדפסות בסו"ס שו"ת עם סגולה חלק א'.

[ואעתיק כל מה שכתוב שם: כתב רש"י שבת י"ג א', שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ"ח א'), עכ"ל.

ושאלתי לפני מרן שליט"א דבגמ' שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט"א בזה"ל: 'היינו הך', ר"ל דכ"ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ' שבת שם מבואר דישנין כ"כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ"א אינו בכל יום, וא"כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א"כ מה ראיית רש"י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ"פ הו"ל למחשביה במתני' בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי"ל אוכלת ממש כמ"ד הכי כתובות ס"ה ב' (ר"מ פי"ב ה"ב, ש"ע סי' ע' ס"ב).

תשובת מרן שליט"א: אם מותר סגי.

וה' יראנו נפלאות מתורתו].

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ"ב א"כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

תשובה: כעי"ז שאלתי להגרח"ק שליט"א על יואב דאמרי' בסנהדרין דאיהו לא דרש אכין ורקין וכו' [שעי"ז טעה והרג את אבנר ועמשא], וכתב לי היה ת"ח גדול והיה לו להבין.

אכן כאן אי"ז דומה ממש דהרי כאן יש מקום לשיטה זו, ומ"מ מכיון שלא נפסקה ההלכה כן היה אסור לו להקל כסברתו, ובפרט שלא נזכר עליו שהגיע להוראה אלא שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש וכו'.

שאלה: מבואר ברש"י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ"ב - א"כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח"כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון - כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן - אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

תשובה: בענין נגיעה באוכלין קודם שהופרשו תרו"מ עי' שהבאתי המ"מ בזה בתשובתי הנדפסת בגליון עם סגולה מהאחרונים להרב שיינברגר מירושלים, זו שאלתי שריפה אם באמת לא נטמא קודם שהופרש מחויבין ליזהר שלא ליגע בו.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין - אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ"ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על "בל תוסיף", שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

תשובה: הכונה שלא היו צריכין לגזור גזירה על זה.

אע"פ שודאי אינו הגון.

ויעוי' בס' ליקוטי שלמה הלכות ממרים פרק ב ה"ט שכתב וז"ל, שצ"ל בשר עוף מן התורה מותר דאל"כ עוברים על בל תוסיף.

בספר שבילי דוד חוקר ע"פ דין האו"ח סי' קפ"ח דלא יאמר בברכת המזון לאחר ברכה ג' אמן בקול רם שלא יזלזלו בברכה ד' וכן בשבת י"ד ע"א אלו יאמרו אלו ואלו מטהרין הלא אדרבה צריך לדעת מה אסור מן התורה ומה מדרבנן מצד בל תוסיף עכ"ל.

ועי' אג"מ יו"ד ח"ב סי' צ', ועיין בשבת דף י"ד בטעם שגזרו טומאה בבא ראשו ורובו במים שאובין דא"ר ביבי א"ר אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע ואמר אביי שהקבע היה שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין והקשה עליו רבא מאי נ"מ הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, שלכאורה תמוה מה היה טעמיה דאביי שלא אמר כרבא שהיה טעותם לומר שרק השאובין מטהרין, ואף אם נימא דאביי סובר דגם בשביל זה שטועין לומר שאלו ואלו מטהרין נמי יש לגזור אף שאין זה מכשול בדין הטומאה, משום דהוא עכ"פ מכשול לעבור על בל תוסיף לשיטת הרמב"ם פ"ב מממרים ה"ט, ורבא סובר דכיון שאינו מכשול בדין הטומאה אין לגזור, אבל עכ"פ צריך טעם למה לא אמר אביי הטעות דאמר רבא שיותר יש לגזור.

וצריך לומר משום שטעות זה דאמר רבא הוא דבר שאין לטעות מסברא דאם המים שאובין לבדן מטהרין הרי יקשה להם מפני מה הצריכו לטבול במי מערה הסרוחין, ולכן הוכרח אביי לומר שהטעות היה רק שצריך תרוייהו מי מערה ומים שאובין, ולחדש מזה שגם בשביל איסור בל תוסיף יש לגזור טומאה, ורבא מצד שלא מסתבר לו שיגזרו טומאה בשביל איסור בל תוסיף הוכרח לומר דהיה הטעות שרק השאובין מטהרין ואין צורך למי המערה כלל, ואף שאין מקום לכאורה לטעות בזה דהרי ראו שהצריכו לטבול במי המערה, מוכרחין לומר דרבא סובר שבשביל שלא רצו לילך למים הסרוחים אף לרגע אמרו בסברת עצמן דאין צורך למי המערה אף שהוא נגד מה שראו בעיניהן והראשונים טעו, או שחפשו תירוצים של מה בכך אף שידעו שאינו כלום, וגם אפשר שמתחלה היו משקרין לומר שטבלו גם במי המערה והם לא טבלו כלל אלא בשאובין עד שנשכח מהם עיקר הדין דצריך לטבול במקוה שבקרקע עכ"ל.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב "גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם".

מה מחמד אדם יותר: האם גזל - או עריות.

דלכאורה עריות, וא"כ צ"ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

תשובה: בגמ' שם מבואר גם כן דעריות מחמדתן יותר עיין שם, ויש לומר דלא זו אף זו קתני, כלומר דתני החידוש בסיפא.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב "ואפי' הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו' ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר".

וצ"ב למ"ד עובר ירך אמו, א"כ הו"ל כחותך חלק מהטחול.

תשובה: בחולין ס"ט סע"א מבואר שהכל נלמד מן הפסוקים יעוי"ש.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ"ב - הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד"כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה' סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה"ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי' כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו' לחו' לעשות המצוה וא"כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

תשובה: הנה מעיקרא לפני שאנו אומרים לו לעשות את המצוה נניח שהכסף היה בידי השני הרי היינו אומרים לשני להביא את הכסף בתורת מתנה מספק דהרי זה ספק דאורייתא, ולכן אמרו ביניהם ע"ז דכאיב ליה כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועיין להגר"י זילברשטין במאמרו האם אפשר לצאת ידי חובה במצות, שבי"ד פסקו 'המוציא מחבירו עליו הראיה', חשוקי חמד ב"מ ו' ב'.

***

בע"ה יום ה' כ"א כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלו' רב

שאלה: פרשת וישב: "ויכירה ויאמר כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף".

צ"ע, כיצד חשב כן, הרי אמרינן במסכת שבת דף קנא ע"ב אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, ויוסף היה צדיק יסוד עולם.

תשובה: הנה יעקב היה סבור לו לפי הנראה מצד המציאות שאכן טרוף טורף יוסף, ועל המציאות כבר א"א להקשות קושיא, דהרי הנסתרות לה' אלקינו, ומאן לימא ליה ליעקב שיוסף לא חטא.

מאידך גיסא חשבתי לומר שהדיבה שהיה יוסף מביא על אחיו זה היה החטא שגרם לזה, וכעי"ז מצאתי באלשיך פ' וישב (פרק ל"ז פס' ל"ג), ובהכירה אמר כתונת בני היא ודאי, ומאשר לא נמצא בו עון אשר חטא זולתי הביאו דבה אני גוזר ואומר כי חיה רעה אכלתהו, כמאמרם ז"ל (שמות רבה לא) המוציא שמע שוא ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא.

אך חזר ואמר הנה לא יתכן אכלוהו חי כי הלא צלם אלהים היה לו שלם על פניו אחר הביאו הדבה, על כן לא עצבו אביו על הדבר, ועל כן לא יתכן יכלו לו הבעלי חיים ולא נפלה חתיתו עליהם, כד"א (בראשית ט) ומוראכם כו' שהוא כמפורש למעלה על אשר לא השחית צלם אלהים מפניו.

על כן אגזור אומר כי שתי טריפות היו לו, אחד בידי אדם בעל בחירה שצדקת הצדיק לא תצילנו ממנו כנודע, ואחר כך אפשר טרפו ואכלתו חיה, וזהו טרוף טורף יוסף, ומה גם למה שאמרו חכמינו ז"ל שחשב פגע בו אחד מבניו עכ"ל.

וראיתי באור החיים הק' בפ' ויגש מ"ד כ"ח שכתב שיעקב נתכוין לאשת פוטיפר שהיא החיה רעה, וצ"ע אם כונתו שיעקב ממש נתכוין לזה.

שאלה: "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו", ותרגם אונקלוס "וחוי לאחוהי", וצ"ב, דלשון "וחוי" הוא לשון שהראה להם.

ולכאורה צריך לומר "ותני לאחוהי".

תשובה: הנה נכון שברוב המקומות הלשון חוי ומחוי הכונה להרבות באצבע וכדו', אבל לפעמים מצינו שלשון זה אניו דוקא להראות דברים בחוש ממש, כמו בברכות מ"ז ב' מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא, וכן בשבת ס"ו א' ומחוי ליה רב איפוך, וביומא פ"ו ב' מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק וכו', ונראה לומר בכ"ז שנזכר מחוי גם שהעיקר היה ע"י דיבור, דבכל דבר שיש בו גם צד של ראות החוש שייך לשון החואה, דהיינו אם אומר בפיו ומסביר הדבר גם באצבעותיו, או שמסביר דבר היטב באופן ציוריי אפילו בעיני השכל יתכן לומר לשון מחוי.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ה "האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו תרומת מעשר זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו: לכאורה משמע ממשנה זו, דיש ברירה אף בדאורייתא.

דמשנה זו איירי אף בתרומות ומעשרות דאורייתא.

וצ"ב למאן דאמר "אין ברירה בדאורייתא".

תשובה: עי"ש בריבמ"ץ שכתב, ואף על פי דלית לר' שמעון ברירה דבעי שיהו שיריה ניכרין, הכא נמי שיריה ניכרין, דכיון דאמ' בתוכו סביבי הכרי הוו שיריים עכ"ל.

ועיין בדרך אמונה - ביאור ההלכה הלכות תרומות פרק ג הלכה ח.

שאלה: כתב ר' עובדיה מברטנורא מסכת תרומות פרק ג, בכורים שהן בכורים לכל וכו'.

אי נמי משום דכתיבי בפרשת כי תשא עד שלא נצטוו על התרומות: וצ"ב, הא "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

תשובה: אין מוקדם ומאוחר בתורה הכונה על מאורעות וסיפורי המקרא, אבל בהלכות לא שמענו, ואדרבה כשנשתנו מאורעות התורה ולא נכתבו כסדר הוא משום איזה טעם שהיה לתורה שלא לרושמן כסדר, אבל המצוות שבתורה הוא גופא הטעם שנאמרו בסדר זה משום שבאו ללמד הלכות מסוימות, ואמרי' בברכות סמוכין מן התורה מנין שנאמר סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר (תהלים קיא, ח).

שאלה: ברכות יט: איסורא מממונא לא ילפינן.

וצ"ב הטעם.

דהרי ידוע שעבירות שבין אדם לחברו - חמור יותר מבן אדם למקום, שהרי יום כיפור אין מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.

תשובה: הטעם באיסורא ממונא לא ילפי' מפורש בתוס' בשבועות ל' ב' ד"ה אבל - משום דממונא אתיהיב למחילה, עי"ש שכך היתה גירסתן, ובעצם הנידון אם עבירות שבין אדם לחבירו חמירי מב"א למקום או אפכא יש בזה סתירות בלשונות הראשונים, כמו שהביא אאמו"ר הגאון שליט"א [בעמח"ס משפטי השלום על הל' בין אדם לחבירו].

ועוד שם בגמרא - מה הקושיה מההולך למול את בנו ולשחוט את פסחו, דמטמא למת מצווה, הרי שם זוהי מצווה לקבור המת, וללבוש כלאיים - לאו מצווה היא.

תשובה: כתב השטמ"ק שם וז"ל, אבל מטמא הוא למת מצוה.

פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה.

אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה.

אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו.

ומשני שב ואל תעשה שאני.

פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה.

אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות.

ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו.

יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם.

אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא ע"כ.

ועוד צ"ב בעצם העניין, אמאי חייב לקרוע מעל חברו את בגדי הכלאיים, הרי כל זמן שחברו לא יודע - הרי הוא מתעסק.

תשובה: פטור מתעסק דחשיב כאילו לא עשה כלום נאמר רק לענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל בכל שאר המצוות לא נאמר דין זה, אלא רק נאמר שאין דינו כעובר עבירה במזיד אלא רק כשוגג.

ועוד קשיא לי, מדוע קוראת שם הגמרא ללובש כלאיים בשוק, שעוקר המצווה בקום ועשה, הרי מציאות היא שלאו בידיים הוא.

דהא כעת לא עושה כלום.

תשובה: כתבו התוס' יבמות צ' ריע"ב, כולהו נמי שב ואל תעשה הוא - וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא.

ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו (ברכות כ.

ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית עכ"ל.

והקרן אורה שם כתב, ולי נראה דאין צריך לזה, אלא אפילו אם חיוב הציצית הוא בשעת עטיפה, מכל מקום חשיב שב ואל תעשה, דהא לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית.

אלא מצות עשה אמרה תורה גדילים תעשה לך כו'.

וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו.

ואינו מחוייב לעשות ציצית בסדין, ומותר ללובשו בלא ציצית.

כיון דחכמים פטרוהו מציצית.

אבל גבי כלאים אמרה תורה שלא ילבש כלאים כל שעה שהוא מהלך בכלאים עובר בלא תעשה.

ולא שייך בזה שב ואל תעשה ודו"ק עכ"ל.

שאלה: רמב"ם הלכות איסורי ביאה, פרק כ' הלכה א': "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.

וצ"ב בתרתי: א.

מה נפק"מ כעת בהלכה זו, הרי כשיבוא משיחנו ויגאלנו - יאמר נמי מי כהן ומי לא.

ב.

האם יוצא לפי הרמב"ם, שאסור לכהן להדליק בשמן שריפה, דהא תרומה דאורייתא היא זו.

ואם שרי מ"ט.

תשובה: א.

ידוע שדרך הרמב"ם לפסוק כל ההלכות שיהיו נוגעין לביאת המשיח, וגם כל תיקו שבש"ס לפסוק אותם על פי דרכי הפסק, אע"פ שאליהו יבוא אז, וכן כל מחלוקת שבש"ס לפסוק ע"פ כללי הפסק אע"פ שיבואו משה ואהרן, וכנראה חשש הרמב"ם או שהיה ס"ל בודאות כך, לדעות שבהמ"ק יבנה קודם לכן, וכן אפר פרה יעשו קודם לכן, ואז זה יהיה נוגע.

ב.

י"א דשמן שריפה אין ההדלקה בזה מה"ת כמו איסור אכילה כבשאר תרומה, אלא גזל השבט, והו"ל בזמנינו ממון שאין לו תובעין עכ"פ לגבי כהנים אחרים.

ואפשר דלהכי קי"ל ברמב"ם פי"א מהל' תרומות, דמי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן [ועי' בירוש' סוף תרומות ובמפרשים שם].

אכן י"א דכל הנאה של כילוי אסורה לזר מה"ת, עיין מה שכתב בדרך אמונה הלכות תרומות פרק ט הלכה ז, שהביא הדעות בזה.

וכתב שם פ"ו סק"כ, ובזמנינו שהמנהג שהכהנים והלוים עולין לכהונה ע"פ עצמן כמ"ש באה"ע סי' ג' ס"א אין להם אפי' דין כהני חזקה כנ"ל ולכן אין נוהגין היום לתת לכהנים תרומה להסיקה תחת תבשילו וכן חלה ואפי' חלת חו"ל אין נותנין לא לכהן קטן ולא לגדול שטבל ואף על גב שנותנין פדיון הבן לכהן ומברכין עליו וכן הם מברכין על נשיאות כפים וסומכין על חזקתן מ"מ לענין נתינת תרומה חששו חז"ל שאם יתנו יתרבו העולין ע"פ עצמן בשקר ולכן ראוי שלא ליתן וכן אין לתת מעש"ר ללוים בזה"ז כיון שעולין ע"פ עצמן וא"צ אפי' להעלותן בדמים ומ"מ י"א שיש מדת חסידות ליתן ללוי המעש"ר וכ"ז בודאי טבל אבל בספק א"צ לתת אפי' בזמן הבית וכ"ז בתרומה ומעש"ר אבל מעשר עני חייבין לתת גם בזה"ז אם הוא ודאי טבל שהרי יש לנו ודאי עניים עכ"ל.

וציין שם על תחילת דבריו, חזו"א שביעית סי' ה' סקי"ב ודמאי סי' ב' סק"ו ובקו' ה' תרו"מ שהדפיס ר"ז שפירא ז"ל וזה דלא כמהרי"ט סי' פ"ה ועי' ברמ"א יו"ד סי' של"א סי"ט שכ' ונותנה בזה"ז לכל כהן שירצה בין חבר בין ע"ה ואפי' אינו מיוחס כיון שמוחזק בכהן והוא שורפה והיינו אפי' תרומה טהורה כיון שבזמנינו אין שום תרומה נאכלת אבל בזמנינו אין נוהגין כן וכמש"כ בחזו"א ובתשו' רדב"ז ח"ב סי' תשל"א כתב דהאידנא שכולם טמאים אין נותנים להם תרומה לא טמאה ולא טהורה שמא יבא לידי תקלה עכ"ל, וע"ש עוד בהמשך, ולהלכה למעשה כל אחד ישאל לרבותיו ובכל פרט בפני עצמו.

שאלה: בפרשת וישב - האם יעקב אבינו קבר את הכתונת של יוסף? דהא חשב שזה דמו של בנו, ולכאורה ידוע ממדרשים, דכתונת זו היתה של אדם הראשון והועברה אח"כ ליחידי דורות, ולא נראה כ"כ שקברה, וצ"ב הטעם.

תשובה: כתב בשה"ל ח"ב סי' ר"י ועיקר החשש משום תערובת דם שנפש יוצא בו ע"ש בש"ך, אמנם בעצם חיוב קבורת דם אם הוא מה"ת עיין תוי"ט פ"י מ"ה דשבת לענין קבורה כזית מן המת ובמל"מ סו"פ י"ד מה' אבלות, ועיין בנוב"ק חיו"ד סי' צ', ומצאתי להגאון מהרש"ם בח"ד סי' קי"ב כ' דלכל הדעות קבורת דם רק מדרבנן יע"ש מילתא בטעמא דאינו בכלל לא תלין נבלתו עכ"ל.

(ועיין שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' ע').

והנה בתחילת מתן תורה לא נצטוו על הדרבנן, כמ"ש רמב"ן בסה"מ, ואף שעל אברהם נאמר ביומא כ"ח ב' שקיים אפילו עירובי תבשילין, מ"מ לא אמרו כן על שאר האבות.

[אכן אח"ז מצאתי בבראשית רבתי פ' וישב שכתב כן על כל האבות וגם על השבטים].

ובעיקר הענין אם בגדי יוסף היו בגדי אדה"ר, עי' של"ה מס' פסחים מצה עשירה דרוש ו', וזהו סוד 'כתונת פסים' של יוסף, שהוא 'כתנות אור', להיפך מ'כתנות עור' דאדם הראשון עכ"ל.

ויעוי' בראשית רבתי פ' ויחי ד"א ואני נתתי אלו בגדים החמודות של עשו בגדי אדם הראשון.

אשר לקחתי מיד האמרי, והלא בידי עשו היו, מי נתנן ביד האמורי, ארז"ל מלחמה עשה עשו עם מלך האמורי וגזלן ממנו, שמע יעקב ובקש רחמים עליהם ונתן הקדוש ברוך הוא בלבו של מלך האמרי ושלחן דורון ליעקב ע"כ, וקצת בקיצור בב"ר צ"ז ו', ר"י אמר ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו, וכי עשו אמורי היה אלא שעשה מעשה אמורי, בחרבי ובקשתי, במצות ובמעשים טובים, ע"כ, ולא מצאתי מי שהזכיר שאלו הכתונת פסים של יוסף, דאדרבה נתנו ליוסף רק כעת בברכות בפרשת ויחי כשאמר ואני הנה נתתי לך שכם אחד וגו' ועד עכשיו לא ניתן לו.

ובגמ' איתא שהכתונת פסים הי' משקל ב' סלעים מילת שהוסיף לו יעקב ליוסף, ויש קצת משמעות בע"ז י"א ב' דלדעת הגמ' בגדים הללו נשארו אח"כ ביד זרע עשו, ועי' בל' המאירי שם, ומלבישין את הרוכב בגדו של אדם הראשון שהיה גנוז אצלם והם בגדי עשו החמודות ע"כ, וע"פ שלבשן יעקב בשעת הברכות החזירן לעשו וצ"ע, [אבל אינו מוכרח כלל דיש ליישב שהיו ביד יוסף ואח"כ עברו עד אדום כבשאר הרכוש המבואר בפ' ערבי פסחים עי"ש].

בהצלחה רבה

***

שאלה

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: שבת יא.

תוס' בד"ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ"ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס' שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי סעיף ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו' אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינו ולא חזי, וצ"ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א"כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח"כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

שאלה: פרשת חוקת "קח את אהרן" (כ' כ"ה), כתב רש"י "בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

וצ"ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

שאלה: פרשת וישב "ויקנאו בו אחיו" (ל"ז י"א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

וצ"ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ"ש רש"י.

שאלה: שם: "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" (ל"ז כ').

וצ"ע דהא בעי קבורה בעפר.

שאלה: פרשת וישלח "ותצא דינה" (ל"ד א'), עיין רש"י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה "ותצא לאה לקראתו".

וצ"ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ':) לשבח א"כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

שאלה: פרשת ויצא "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כ"ח ט"ז).

ופירש"י: "שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

צ"ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר "אפשר עברתי במקום קדוש זה".

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו' יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? - אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו" וצ"ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

שאלה: מלכים א' ה' י"א: "ויחכם מכל האדם וכו' מאיתן האזרחי והימן" ופירש"י, הימן - זה משה.

וצ"ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ"ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

שאלה: כתב האור החיים פ' מקץ טעם אומרו לשון צער וכו' וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו'.

וצ"ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

שאלה: עבודה זרה כ.

"ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא".

וצ"ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה אור ליום ב' י"א כסלו ע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

נבוא בזה על השאלות בס"ד

שאלה: שבת יא.

תוס' בד"ה לא יעמוד אדם הקשו שגם במכניס ראשו ורובו לרשות היחיד, בכ"ז עדיין נחית בבטנו ברשות הרבים.

ומשמע מהתוס' שראשו ורובו זהו עד הבטן, לא כולל הבטן.

ולכאורה זוהי קולא גדולה בישן בסוכה, דסגי ראשו ורובו.

האם כך הדין להלכה? ואם לא, מאי טעמא.

תשובה: אולי י"ל דכונת התוס' שעובי בטנו נכנס לרה"ר, ולפ"ז עדיין ראשו ורוב גופו בפנים, וראיתי להג"ר אהרן אויערבך שנחית כבר לדון בראיה זו בקובץ מבקשי תורה תשס"ג (לה, במאמר בעמ' כ"ה ואילך).

שאלה: שולחן ערוך הלכות שבת סימן שי ס"ב אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; וכו' אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה.

משמע שכדי שאוכל יהיה מוקצה בעי תרתי דחינהו ולא חזי, וצ"ע דבמחובר ליכא תרתי, אלא רק דחינהו בידיים, אבל במציאות הם חזו, א"כ אמאי מחובר הוי מוקצה.

תשובה: מחובר אינו מוקצה למטה משלשה לכמה פוסקים ומה שלמעלה מג' הו"ל מוקצה הוא אינו מוקצה מחמת גופו אלא מחמת איסור מטעם גזירה, עי' משנ"ב סי' שי"ב סקי"ט וסי' של"ו סקמ"ב.

שאלה: מה הדין אם יבוא משיח באמצע חנוכה ואז תהיה הלכה כבית שמאי.

מה יעשו מכאן ולהבא: האם ימשיכו כבית הלל ויעשו מוסיף והולך, או שיתחילו לנהוג כבית שמאי אף באמצע חנוכה.

תשובה: עי' יומא ה' ב', כיצד הלבישן, כיצד הלבישן מאי דהוה הוה, אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם עכ"ל.

שאלה: מה הדין אם סיים מסכת בערב פסח ופטר בכורים, ואח"כ בא בכור שלא שמע סיום, האם מהני שיחזור שוב המסיים את הסיום ויפטרנו.

תשובה: בשו"ת חוו"י סי' ע' מבואר ששגם היום שלאחריה הוא בכלל השמחה, ויש עוד דעות באחרונים בענין מהו שיעור הזמן שאחר עשיית הסיום דחשיב שמחה, אבל אחר שעבר הזמן יש מנהג לעשות סיום בשביל נדיבי עם וכדו' אך לא נראה שיועיל בשביל להתיר אכילה בכה"ג.

שאלה: פרשת חוקת "קח את אהרן" (כ' כ"ה), כתב רש"י "בדברי נחומים.

אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך".

וצ"ב וכי איזה דברי ניחומים זה במה שאמר לו שאין אני זכאי לכך וכי אהרן יתנחם בזה שהוא גדול ממשה.

תשובה: בישר לו שהוא דבר כ"כ גדול שאף משה רבינו לא קיבל דבר זה, מטעם שהוא דבר גדול מדי, והוא רק ראיה לזה ולא ששמח אהרון שלא קיבל משה זה.

שאלה: פרשת וישב "ויקנאו בו אחיו" (ל"ז י"א).

משמע שאחי יוסף נתקנאו בו על החלומות, וכן על הכתונת פסים, וכמו שאומרת הגמרא (שבת י:) "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

וצ"ע אמאי לא נתקנאו בו בדבר העיקרי שלימד אותו את כל תורת שם ועבר שעל שם זה נקרא בן זקונים כמ"ש רש"י.

תשובה: כנראה שאם היו מבקשים היה מלמדם ג"כ, משא"כ אם היו מבקשים המילת לא היה נותן להם, א"נ זה היה בהצנע, וזה היה בגלוי.

שאלה: שם: "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות" (ל"ז כ').

וצ"ע דהא בעי קבורה בעפר.

תשובה: אי"ז ברור שהשבטים קיימו מה שנצטוו אח"כ, ובגמ' יומא כ"ח ב' זה נאמר על א"א, ומ"מ להצדדים שכן קיימו צ"ל שהכונה נשליכהו ונקברנו, וכן מבואר במדרש שכל טוב שכתב, ונשליכהו באחד הבורות.

מפני שצריך קבורה ושלא ירגיש אדם עכ"ל.

שאלה: פרשת וישלח "ותצא דינה" (ל"ד א'), עיין רש"י שיצאנית היתה ולמדה מלאה, דכתיב בה "ותצא לאה לקראתו".

וצ"ב, דלגבי לאה נדרש פסוק זה בנדרים (כ':) לשבח א"כ איך למדה דינה דבר רע מדבר טוב.

תשובה: מ"מ יש מדרשים שנדרש פסוק זה לגנאי (עי' בס' בראשית רבתי), ומדרשות חלוקות.

שאלה: פרשת ויצא "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כ"ח ט"ז).

ופירש"י: "שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

צ"ב, הרי ידע, שהרי חזר לשם שאמר "אפשר עברתי במקום קדוש זה".

תשובה: ידע שהמקום היה קדוש, אבל לא ידע כמה, (רק ידע שהיה מקום שהתפללו אבותיו כדפרש"י).

שאלה: שמן שהיה גלוי האם כשר להדלקה שבת וחנוכה, דלכאו' יש בזה משום הקריבהו נא לפחתך.

תשובה: כתב הבא"ח שנה א' וישב סי"ב, ואם הניח השמן תחת המטה לא ידליקו בו נר חנוכה ולא נר של שבת, משום דכל מידי דאכילה שורה עליו רוח רעה תחת המטה, וכיון דנמאס לאכילה נמאס למצוה, משום הקריבהו נא לפחתיך.

אבל אם השמן הוא מר דאינו בר אכילה אינה שורה עליו רוח רעה ושרי עכ"ל.

וכן הביא בכה"ח סי' תרע"ג, סקי"א, וכן הביא ידידי הגר"ד קולדצקי בתורת המועדים שם סק"י בשם הגרח"ק שיש להחמיר בזה, מאידך בשם הגריש"א (נר חנוכה פ"ו ס"ח) והגרנ"ק (פסקי הלכות חנוכה מהגרי"א דינר פ"ט ס"ג) הובא להקל בזה בכל גוני.

שאלה: מגילה כח.

בשעת פטירתו אמר לו: רבי, ברכני! אמר לו: יהי רצון שתגיע לחצי ימי.

ולכולהו לא? - אמר לו: הבאים אחריך בהמה ירעו" וצ"ב הא חייו קודמין לנשיאות בניו דהא וודאי רוצה להאריך ימים.

תשובה: אע"פ שלגבי המתברך עצמו אמרינן חייך קודמין, מ"מ המברך עצמו, לגביו אין קדימה בחיי המתברך יותר מחיי בניו, ולכן לא בירכו על מה שהוא יחיה על חשבון גדולת בניו.

שאלה: מלכים א' ה' י"א: "ויחכם מכל האדם וכו' מאיתן האזרחי והימן" ופירש"י, הימן - זה משה.

וצ"ב, איך כתוב ששלמה היה יודע יותר ממשה, הרי משה ידע עניין פרה אדומה, ושלמה לא ידע, כמ"ש בילקוט שמעוני פרשת חקת (רמז תשנט) אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

תשובה: בגמ' פ"ק דיומא מבואר שאין הכונה שאין הכונה שלא ידע כל פרשת פרה אלא רק דברים מסוימים עי"ש מחלוקת ר"ע ורבנן, ומ"מ משה רבינו ידע זה כמו שכתוב בפסדר"כ פיסקא פרה לך אני מגלה וכו' אבל לאחרים חוקה, ואחרים היינו גם שלמה המלך בכלל זה, וצ"ל שבאופן כללי היה יותר חכם ממשה אע"פ שלענין פרה אדומה היה למשה איזה השגה יותר ממנו.

ויעוי' מה שכתב המהר"ל בתפא"י פכ"א, ואין הפירוש גם כן כי היה לשלמה נבואת משה רבינו עליו השלום.

כי אין הדבר כן, רק כי היה למשה בודאי מדרגה בנבואה עד שנמסרו למשה כל מ"ט שערי בינה (ר"ה כא ב).

ובודאי אין דבר זה לשלמה.

רק מה שאמר 'אבל במלכים קם', שהגיע בנבואתו לדעת דברים עליונים נעלמים, כמו משה שהיה משיג דברים הנעלמים.

והנה היה מדרגתו בנבואה כל כך גדול, כמו שהיה גדול משה רבינו עליו השלום.

אבל שיהיה יודע מה שהיה משה רבינו עליו השלום - דבר זה אינו.

כי למשה נמסרו כל מ"ט שערי בינה.

ובידיעה הכללית שהיה למשה רבינו עליו השלום - שידע משה רבינו עליו השלום הכל - בודאי אינו מדבר מזה בגמרא כלל עכ"ל, ולפי דבריו צ"ע.

שאלה: כתב האור החיים פ' מקץ טעם אומרו לשון צער וכו' וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו'.

וצ"ב איך שייך שיוכלו המצריים לצער את עם ישראל יותר ממה שנגזר עליהם מלמעלה.

תשובה: הנה מקור הדברים הם כבר בפסוק דכתיב בזכריה א' ט"ו, אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ופי' האב"ע, קצפתי מעט - על ישראל והם הוסיפו ע"כ, וכעי"ז ברד"ק, ועיקרי הדברים הם בזוהר הק', ולפרש את הדברים יש הרבה שנחתו לזה, ועי' באילת השחר מה שכתב לבאר בזה, ויש גם שחולקים ע"ז, כמו היעב"ץ במור וקציעה, וזה שייך ג"כ לסוגיא דידיעה ובחירה, והארכנו בזה בתשובה אחרת, וגם שם לא הארכנו בזה די הצורך, שכן יש הרבה חומר ע"ז.

שאלה: עבודה זרה כ.

"ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא".

וצ"ב, מה יש לבכות על יופי של גויה.

תשובה: כל מה שברא הקב"ה בעולמו אפשר לפארו בזה, וגם על יופי של עובד כוכבים צריך לברך שככה לו בעולמו כמבואר בסוגיא שם.

ובלאו הכי הרי בסוף נתגיירה האשה הנ"ל עוד קודם שמתה ומתה כבת ישראל עי' בגמ' שם.

בברכה

***

והנני לצרף בזה התשובה הנ"ל בענין ידיעה ובחירה (נדפסה בנפרד).

קרא פחות

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: מה הדין מבשל בשבת ע"ג פלטה, למ"ד שבפלטה אין דרך בישול, ולכך אין דין חזרה בזה, האם שייך לומר בזה דאיסורו מדרבנן דהא אין דרך בישול בכך, ואם לאו מ"ט.

שאלה: "ושוחד לא תיקח" צ"ב מדוע נכתב בלשון לא לקחת הרי האיסור נמי ליתן.

וכן יש לשאול עמש"כ בשולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא "ואסור לבעלים ליקח דינר מכהן ליתן לו המתנות, וכן מישראל ליתן המתנות לבן בתו הכהן".

(ב"י בשם ר"י ובפרק עד כמה).

מדוע כתב לשון ליקח ולא שאסור ליתן.

שאלה: שמעתי שיסוד השאלה של צדיק ורע לו וכו' זהו על ענין המזל שאדם נולד עימו, ולכך לתרץ השאלה עם עניני גילגול וכו' זה לא תמיד נכון.

האם זה נכון.

וא"כ קשיא לי תרתי א.

מהו אין יסורין בלא חטא הא י"ל שנולד במזל כזה.

ב.

מהו מה שאמרו אם רואה וכו' יתלה בביטול תורה הא י"ל שבאו לו מחמת מזלו.

שאלה: מוכח בנדה כ' ע"א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב דאמר שם שחור כדיו טמאה כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור, ולא הבנתי א"כ אמאי כתיב "שחורות כעורב" הו"ל שחורות כדיו.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה י"ד כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון ארי' כהן שליט"א

שלום וברכה

שאלה: מה הדין מבשל בשבת ע"ג פלטה, למ"ד שבפלטה אין דרך בישול, ולכך אין דין חזרה בזה, האם שייך לומר בזה דאיסורו מדרבנן דהא אין דרך בישול בכך, ואם לאו מ"ט.

תשובה: כמדומה שאין דעתו של בעל הדעה הנ"ל שאין בזה בישול, אלא רק אחר שמבושל כשהשאלה אם לגזור איסור חזרה בכה"ג מחשש שיבוא לידי חיתוי בגחלים לא גזרינן, ואם נעלם ממני דעה כזו שאין בישול בפלטה אשמח לשמוע.

שאלה: "ושוחד לא תיקח" צ"ב מדוע נכתב בלשון לא לקחת הרי האיסור נמי ליתן.

וכן יש לשאול עמש"כ בשולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא "ואסור לבעלים ליקח דינר מכהן ליתן לו המתנות, וכן מישראל ליתן המתנות לבן בתו הכהן".

(ב"י בשם ר"י ובפרק עד כמה).

מדוע כתב לשון ליקח ולא שאסור ליתן.

תשובה: עיקר האיסור הוא על הדיין מכיון שהוא עצמו שופט עי"ז שלא כדין, ואילו הבעל דין עושה מה שאומרים לו והקולר תלוי בצואר הדיין.

וכמו"כ עיקר האיסור בכהן הוא על הכהן עצמו כמ"ש שיחתם ברית הלוי.

שאלה: שמעתי שיסוד השאלה של צדיק ורע לו וכו' זהו על ענין המזל שאדם נולד עימו, ולכך לתרץ השאלה עם עניני גילגול וכו' זה לא תמיד נכון.

האם זה נכון.

וא"כ קשיא לי תרתי א.

מהו אין יסורין בלא חטא הא י"ל שנולד במזל כזה.

ב.

מהו מה שאמרו אם רואה וכו' יתלה בביטול תורה הא י"ל שבאו לו מחמת מזלו.

תשובה: עי' בגמ' מו"ק כ"ח א' בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, עי"ש שהביאו דוגמאות לזה מצדיקים, אכן זה לא נזכר אלא על דברים הללו, אבל על סתם ייסורין אדרבה נ"ל להוכיח מן הרמב"ן דודאי תלי' בגלגול כמו שכתבתי בספרי עם סגולה ח"א סי' פ"ג סק"ט מכמה מקומות ברמב"ן, וכן מבואר בספרים.

שאלה: מוכח בנדה כ' ע"א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב דאמר שם שחור כדיו טמאה כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור, ולא הבנתי א"כ אמאי כתיב "שחורות כעורב" הו"ל שחורות כדיו.

תשובה: בפשוטו י"ל דנקט דבר המצוי אצל כל אדם, לאפוקי דיו שאין כל אדם משתמש בזה, וביותר עומק י"ל דהרי דרשו זה על ד"ת להשחיר כעורב וכו' עי' עירובין כ"א ב', וצ"ל שיש גבול בדבר ולא שיהיה שחור בשחרות הגדולה שביותר, ועי"ש עוד בגמ' דדרשי' במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבהמ"ד, וזה שייך רק לפי הלשון שחורות כעורב.

יתכן ג"כ שעיקר הפסוק מילתא אגב אורחא קמ"ל שעורב שחור הוא, דהרי הגמ' בחולין ס"ג א' יליף לה לענין זה מפסוק זה [וגילוי מילתא בעלמא הוא, ולכן לא חיישינן להא דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן].

בברכה

עמ"ס

***

ואצרף בזה מה שכתבתי בס"ד בשו"ת עם סגולה ח"א סי' פ"ג סק"ט:

עוד אציין מה שרמז הרמב"ן בשער הגמול על סוד העיבור, וז"ל: (תורת האדם שער הגמול - קיט): אף על פי כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סו"ד העיבו"ר שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו.

ועוד כתב (קכ): וסוף דבר ראוי להאמין בזה הענין לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עונו ופשעו, וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו שאינו זכור בהם יתודה מן הסתם, ואם יראה צדיק אובד בצדקו יהיה מיחס זה תחלה אל מיעוט עבירות שעשה, וכן יחשוב ברשע השלו יהא תולה שלותו בצדקה או מעשה הטוב שעשה, ואחרי כן אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב, וזו אינה קושיא בדעתו של אדם, רק למי שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק ואין לו פשע ועון מספיק לרעה המוצאת אותו, ואפשר שישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו.

אבל זה הספק אף על פי שהוא מועט עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל ענין ההצלחות, יהיה החושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו או שלות הרשע הזה, בסוד הנזכר הנכלל בשם סו"ד העיבו"ר, אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה לאחר שישמר בו מאד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו, ואם לא שמע אותו יהא תולה הענין בו על דעת יודעיו, ועם כל זה יחשוב בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור וטוב טעם במשפטי האלהים מן הצד הנעלם, והכל בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים עכ"ל הרמב"ן.

עוד ברמב"ן שמות פרק כ פס' ה, והסו"ד הנסת"ר בפוקד עון אבות על בנים בתחלת ספר קהלת (א ד) תמצאנו, וכבר כתבתיו (בראשית לח ח), עכ"ל.

ולחביבות דברי הרמב"ן הנני מעתיק כל לשונו בבראשית שם, ואם ילאה הקורא בזה יוכל לדלג ע"ז (עד דברי ה"ר שם טוב להלן), וז"ל שם: ויבם אותה והקם זרע לאחיך - הבן יקרא על שם המת, לשון רש"י.

ואין זה אמת, כי במצות התורה נאמר גם כן (דברים כה ו) יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל, ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד י).

ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן.

ולא אמר הכתוב "ויאמר אונן" אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע.

אבל הענין סו"ד גדו"ל מסודו"ת התור"ה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע.

והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת.

והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה.

ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה.

ובבראשית רבה (פה ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו.

וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקדוש ברוך הוא להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם, כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם, כמו שהזכרתי.

והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כה י) כי עתה חלץ מהם, וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל.

וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה, הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה, באותם שלא יהיה בהם איסור השאר, וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות.

והמשכיל יבין עכ"ל הרמב"ן שם.

והנה הרמב"ן סתם ענין זה של סוד העיבור והשאיר הענין בגדר סתום.

אכן על אף שאין לי עסק בנסתרות אך מ"מ שייך לעמוד על אפס קצהו מתוך הדברים שכתב תלמידו ה"ר שם טוב בן גאון ז"ל בס' מאור ושמש שלו {דף לז ב.

הובא ברמב"ן מהדו' מוסד ר' קוק שם, ובשער הגמול מהדו' סופר סוף או' לב עמ' נט.

} וז"ל: כונת הרב ז"ל על מה שכתוב דור הולך ודור בא, ובבהיר 'שכבר בא', ועוד אמר לי מורי מדכתיב (שם ח י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו כלומר שהדור שהולך עתה בא בעוון האב, כי נפקד עונו לבא פעם שנית על הבן הזה שבא עתה.

הנה ה"ר שם טוב חפץ להטיב עמנו אבל הוסיף סתימה על סתימתו וכיסוי על כיסויו, אכן לע"ע שכבר נתפרסמה חכמת האמת בעולם אפשר להבין קצת הענין, דהנה בשבחי האר"י ז"ל הובא משמו ענין זה של העיבור דהיינו שנפשו של אדם שמתה מתעברת באדם חי.

מובא שם על האר"י שקם לא' ע"ש שנתעברה בו נשמת רב דימי ע"ש.

אף דהרמב"ן ז"ל לא נתכוין דוקא למצב זה שנכנסת הנשמה בחיי הגוף, אכן בכלליות כונתו על ענין זה של הגלגול, ובזה מבוארים הדברים.

מה שהובא מס' הבהיר דור הולך ודור בא, 'שכבר בא', ר"ל שכבר היה מתחלה ועתה שב.

מה שהובא על הפסוק 'רשעים קבורים ובאו', פי' שהיו קבורים ובאו בגלגול, 'וממקום קדוש יהלכו', ר"ל שעלו לב"ד של מעלה ופסקו עליהם ד"ז.

מה שהובא על ענין היבום בהקשר לסוד זה, היינו כדאי' בזוהר חדש פ' כי תצא שנשמתו באה בולד ע"ש, ולכך גינו כ"כ שם מי שאין משאיר בן בעוה"ז, כיון שאין המשך לנשמתו.

וזהו שהובא בענין פוקד עון אבות על בנים, כיון שהבן הוא מנשמתו של האב.

והראני עוד יד"נ גיסי הג"ר יהודה בלומנטל שליט"א עוד לדברי המקובלים (הוב"ד בס' שומרי אמונים) דמש"כ בפ"ק דברכות צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע [א"ה זהו ההו"א בגמ' שם, אבל לק"מ], הכונה שנשמתו בגלגולה הראשון היתה כך.

והנה הרמב"ן כתב לשון חזקה מאוד בשער הגמול.

שאחר שהאריך מאוד בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כתב שם אח"ז דכל מי שיודע ענין זה של סוד העיבור לא יהיו לו כל הקושיות שיש לו, ואומר עוד שגם מי שאין יודע סוד זה מ"מ יוכל לסמוך שיש תירוץ, וכמו שהובא לשונו לעיל, והדבר מעניין איזה סוד הוא שיוכל בהנף יד לתרץ כל קושי זה שהאריך בו הרמב"ן טובא כ"כ לעיל מזה שם הרבה.

ולפ"ז באמת הכל מתיישב כיון שהצדיק יוכל להיות גלגול הרשע והרשע יוכל להיות גלגול הצדיק, וכ"א יוכל להישפט ע"פ גלגולו הקודם [עיין בזוהר ר"פ משפטים].

והנה הדברים פרוסים ומחוורים כשמלה, עד שאכן נראה כי לזו היתה כונת הרמב"ן בכל דבריו הללו.

מה שהסתיר הרמב"ן ענין זה הוא משום שסבר שזהו ענין של נסתרות, ואין מוסרין אלא לצנועין, יתכן ג"כ משום שהיו לפניו מפקפקים ע"ז, ולא רצה ליכנס לויכוחים, ובלא"ה עיקר הסוד בודאי הוא יותר עמוק וזהו רק שער ומפתח לזה.

ונשוב לענינינו, דהנה נתבאר בדברי הרמב"ן ז"ל שיש מצב של גלגול הנשמה שיוכל הבן ליענש בעון האב משום שהוא המשך מנשמתו, וזהו למען תחיה אתה וזרעך כדי שיוכל הבן לזכות לטוב ה' בזכות אביו ולא ליענש עליו.

וזה שייך לפוקד עון אבות דלעיל.

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלתי: קי"ל "לילה - זמן תפילין" – לאן שייך לילה זה: האם ליום שלפניו – או ליום שאחריו.

ועניתם: בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' קל"ג סק"ב ואג"מ ח"א סי' י' נקטו שהיום הולך אחר הלילה, שהלילה שייכת ליום שלאחריה כמו בכל התורה.

ועי' תוס' ר"פ עירובין צ"ו.

פתחתי את הספרים, וראיתי כדבריכם, אך לגמרי לא הבנתי מה יעשו ה"דובב מישרים" וה"אגרות משה", עם התוספות רבינו פרץ שציינתם.

.

שאלה: בדין עירובי חצרות, מה הדין אם אחד שלא מבני החצר רוצה לעשות עירוב בחצר שאינו גר בה, ע"י שמזכה לכולם פת, ואח"כ מניחה באחד מבתי החצר, ולא מודיע לאף אחד כלום.

האם מהני? ולכאורה אין לדייק מדברי השו"ע בסימן שעא ס"א, שכתב אחד מבני חצר וכו', די"ל דאורחא דמילתא נקט.

אשמח מאד לדעת מקורות בעניין זה.

שאלה: מבואר בשבת יב.

למסקנת הסוגיא דהברייתא שפוטרת המוציא כיס של זב זהו לר"ש דמשצ"ל פטור דהיה מעדיף שלא יהיה זב ולא יהיה נצרך לכיס זה (רש"י שם).

האם לפי"ז יפטור ר"ש אף במוציא לדוגמא בחורף תנור נייד לרה"ר להתחמם בדרכו דהא היה מעדיף שלא יהיה קר וכו' כמ"ש רש"י בסוגיא שם.

בברכה ובתודה,

אהרן אריה כהן.

***

תשובה

בע"ה אור ליום ו' ט' כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

אבוא בזה על השאלות ששאלתם

שאלתי: קי"ל "לילה - זמן תפילין" – לאן שייך לילה זה: האם ליום שלפניו – או ליום שאחריו.

ועניתם: בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' קל"ג סק"ב ואג"מ ח"א סי' י' נקטו שהיום הולך אחר הלילה, שהלילה שייכת ליום שלאחריה כמו בכל התורה.

ועי' תוס' ר"פ עירובין צ"ו.

פתחתי את הספרים, וראיתי כדבריכם, אך לגמרי לא הבנתי מה יעשו ה"דובב מישרים" וה"אגרות משה", עם התוספות רבינו פרץ שציינתם.

.

תשובה: כנראה שלא ראו דבריו, ומסברא אכן לא היה נראה להם לחלק בין דין תפילין לכל התורה.

[ועייין עוד מה שציינו בהערות על דעת נוטה להגרח"ק שליט"א הל' תפילין].

ואגב פ"א נשאל מו"ר הגרמ"מ קארפ שליט"א במי שאמור לעבור ניתוח שיארך כל היום אם יניח תפילין בלילה הקודם [היינו להשאר עם זה מלפני כן], והורה שאין צריך, יתכן משום דס"ל שהלילה הולך בזה אחר היום.

יתכן ג"כ דס"ל שחכמים עקרו המצוה להניח תפילין בלילה, ואע"ג דהלכה ואין מורין כן שיכול להשאירן שלא בפני בני אדם, מ"מ אין בזה עיקר מצוות תפילין שנוכל לחייב ללבוש בכה"ג בשביל מצות תפילין של היום דרמיא עליה.

שאלה: בדין עירובי חצרות, מה הדין אם אחד שלא מבני החצר רוצה לעשות עירוב בחצר שאינו גר בה, ע"י שמזכה לכולם פת, ואח"כ מניחה באחד מבתי החצר, ולא מודיע לאף אחד כלום.

האם מהני? ולכאורה אין לדייק מדברי השו"ע בסימן שעא ס"א, שכתב אחד מבני חצר וכו', די"ל דאורחא דמילתא נקט.

אשמח מאד לדעת מקורות בעניין זה.

תשובה: לענ"ד אין סברא לומר שלא יועיל, שהרי הוא זיכוי גמור ללא שום צד חובה, בין מצד הדין שעי"ז יוכלו לטלטל בהיתר, ובין מצד שהוא מזכה אותם לקיים מצוות ותיקון חכמים, וקיימא לן דזכין לאדם שלא בפניו.

ולשון השו"ע בסי' שס"ו ס"ט הוא, אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כולם שפיר דמי, ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר, ועיקר הזוכה הוא האחר ולא נזכר עליו שהוא אחד מבני חצר, וכן במשנה בעירובין פ"ז איתא, כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו ע"כ, ולא נזכר שהאדם שמזכה צריך להיות דוקא מבני המבוי, ומיהו זה אינו ראיה, אחר שהזכיר כל הנך שהם בד"כ במני המבוי.

ועי' בעולת שבת שם סק"ח שכתב, ובלבד שיזכנו להם וכו'.

פירוש שיאמר לו למי שמזכה בשבילם זכה בשביל כל בני החצר.

ומה שכתב וכשזוכה וכו'.

כתב הרב המגיד [פ"א הי"ז] שהאחרונים פירשוה דוקא במזכה להם משלו ומשום שיקנו בהגבהה, אבל אם היתה החביות משל בני המבוי אין צריכה הגבהה.

וכן דעת הרשב"א ז"ל [שער ד סי ד] וכן כתב הגהות [מיימונית] בפ"א [ה"כ קושטא] בשם (בה"ג) [סמ"ג רמג ע"ב], והכי איתא (בתוספות) [בתוספתא].

והרמב"ם ז"ל [שם] כתב דאפילו היתה החביות משל בני המבוי צריך להגביה טפח מעל הארץ, ופירש הריטב"א ז"ל [עט ע"ב ד"ה וצריך] טעמו ופירש דבריו דהיינו אם חביות העירוב עומד בין שאר חביות צריך להגביהו מן הקרקע טפח כדי שתהא ניכרת שהיא חביות שיש בו עירוב.

ונ"ל דטוב לעשות כדי לצאת ידי כולם עכ"ל.

שאלה: מבואר בשבת יב.

למסקנת הסוגיא דהברייתא שפוטרת המוציא כיס של זב זהו לר"ש דמשצ"ל פטור דהיה מעדיף שלא יהיה זב ולא יהיה נצרך לכיס זה (רש"י שם).

האם לפי"ז יפטור ר"ש אף במוציא לדוגמא בחורף תנור נייד לרה"ר להתחמם בדרכו דהא היה מעדיף שלא יהיה קר וכו' כמ"ש רש"י בסוגיא שם.

תשובה: לא שמענו פטור כזה, ויתכן לחלק בין דבר שהוא מהכרח העולם לבין דבר שאינו מן ההכרח כגון זיבה שמי שאין לו חולי לא יארע לו כן לעולם, ואולי יש לחלק בין דבר שיש בו איזה תועלת לעולם לבין דבר שאין בו תועלת כלל כגון זיבה, ואולי יש לחלק באופ"א דהרי בזיבה העיקר הוא הכלי קיבול שבו לקבל הדבר, והכלי טפל לעיקר הענין שלו שהוא לקלוט את זיבתו, וכמו שמי שמוציא פחות מכשיעור בכלי חייב אף על הכלי שהכלי טפילה לו, ולהכי בזיבה יש לפטור, ועכ"פ לדעת ר"ש יש לפטור [אע"ג דמעיקרא משמע בגמ' שסברא זו באנפי נפשה לא מהני מצד מה שאינו צריך הטיפות, מ"מ בדעת ר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור שייך לומר כן], משא"כ בכלי חימום אין לפוטרו מצד שהוא נועד לצורך שאולי הוא לא היה צריך, דבפועל השימוש שהוא עושה בכלי הוא שימוש נצרך, והבן.

אח"ז ראיתי בספר שפת אמת שם שכתב וז"ל, אבל יש לעיין למה נקרא א"צ לגופה כיון דצריך הכיס לקבל לתוכה הזיבה אטו יהי' פטור במוציא קערה לר"ה לקבל מי גשמים וכדומה [ובפירוש אמר רבא לקמן (צ"ד ב) דמודה ר"ש במוציא מר לחפור בו דחייב ע"ש] ונלע"ד דהטעם הוא דההוצאה מרשות לרשות צריך להיות נצרך לגופה ואה"נ ברוצה לקבל מי גשמים ברה"ר חייב כיון דצריך לו להוציא הכלי כדי לקבל שם אבל הכא דלא איכפת לי' באיזה רשות הוא דבכ"מ שהולך מוליך הכיס עמו לכך הוצאתו מרה"י לרה"ר נקרא א"צ לגופה שאין לו צורך להוציא לרה"ר אלא משום שהוא עומד שם ובע"כ הזיבה נמשכת עמו מיקרי שפיר א"צ לגופה כנ"ל ועי' בחי' הר"ן שנדחק ג"כ בזה ע"כ.

ויש עוד מי שציין לדברי התוספות לקמן צ"ד.

מבואר דגדר "מלאכה שאין צריך לגופה" הוא, כל שעושה המלאכה שלא לאותה תכלית שנעשתה במשכן אלא לתכלית אחרת.

כי הצורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן הוא גוף המלאכה ושורשה.

ותכלית מלאכת הוצאה במשכן היתה בשביל הצורך שהיה להם בחפצים שהוציאו.

ואילו הוצאת מת וכיס של זב, אינם משום צורך בגופם, ולפ"ז ג"כ יש להוריד מחומר הקושיא.

בכבוד רב

***

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).

ופרש"י: יחיה ביראתך.

ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.

וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר": וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".

וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה יום ד' ז' כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).

ופרש"י: יחיה ביראתך.

ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.

וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

תשובה: זוהי טענת הרמב"ן ז"ל על רש"י וז"ל, יחיה לפניך - פירש רש"י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.

ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ"ל.

אמנם עי' בשפ"ח על רש"י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז"ל, וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ"ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב' דברים שנתפלל.

וכ"כ הרא"ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.

והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן 'יהיה לפניך' מיבעי ליה.

וה' לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).

אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.

ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל על דברי הרב ואמר: "ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) 'ולישמעאל שמעתיך'", אינה טענה עכ"ל הרא"ם.

ורבינו הט"ז בספרו דברי דוד עה"ת כתב: ונ"ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש"י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת 'שמעתיך', דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.

והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע"כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש"י רמז לו שיהי' כך בבחירתו של ישמעאל עכ"ל.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר", וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע"ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה' מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז"ל במס' אבות יפה שעה אחת וכו' [ועי' תורת המנחה פ' פקודי עמ' 347], ויעוי' ברד"ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.

טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.

אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע"כ.

אבל מ"מ יל"ע על רש"י דהו"ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב 'יום' אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש"י סובב עה"פ בתהלים צ' ד', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ' סנהדרין צ"ז א' דיומו של הקב"ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ"ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה"ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה'זמן', וממילא שם בעוה"ב יהיה חשוב ג"כ יום אחד, ואם יש ב' אפשרויות לפנינו, הא' שאהיה בעוה"ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה"ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ"ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע"י מעשה שהיה בב' בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא' עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ"כ, וכ"ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ"ז פי' רש"י כאן שאלף היינו שנים, וכ"ז ילפי' מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.

כ"ז י"ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש"י.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

תשובה: עיין במשנ"ב סי' תקל"ג סקי"ט, ומולח הכל במועד - ר"ל דלא דמי לס"ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא"כ הוא רק הכנה לימי החול משא"כ בדגים אפשר ע"י הדחק לסחוט ולאכול וא"כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ"ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

תשובה: מ"מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ"מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא"י.

וז"ל רבינו בחיי בראשית ב', והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) "מבקשי פניך", (תהלים כז, ח) "את פניך ה' אבקש" (תהלים קה, ד) "בקשו פניו תמיד", וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה', כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'", שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ"ל, וכידוע שיונה ברח מא"י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ"ע סי' ג' סקי"ג [הלשון המובא כאן הוא ע"פ המהרי"ו עצמו], בתשובת מהרי"ו סימן קמ"ו כתב למהר"ש ז"ל, ואם תשמ' לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.

ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא"כ שיודעין מי ישב עמהם.

ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי' אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו', נאם הקטן יעקב וויילא עכ"ל המהרי"ו.

ומהר"ח פלאג'י ברוח חיים (ר"ס ג) כ' אחר ד' מהרי"ו, וכבר שמעתי מפ"ק מוה"ר הגדול מהר"י מאיו ז"ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו"ץ שיפסוק נגד הש"ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע"ב היפך דע"ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל"ה כ"ו, טוו את העזים.

מעל העזים, כדבריהם ז"ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא"ה ובחלב ובזולתם ע"כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".

וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י"ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.

וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע"כ.

א"כ היה לבוש.

כמו"כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי' יומא ט'), וע"ע בפ"ק דמגילה דגרסי' בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו' ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט"ס

***