בין המצרים

יעוי’ בשו”ע סי’ תקנד סוף ס”א שכ’ דגם כשלומד את הנבואות הרעות מ”מ כשמגיע לפסוקי נחמה צריך לדלגם, ומשמע מזה שאינו מותר מחמת שיודע על ידי זה מה הפסדנו, דהרי השו”ע מיירי באדם שבא במיוחד ללמוד ענייני הפורענות וחורבן בהמ”ק ובודאי שכשמגיע לענייני הנחמה מצטער על מה שעדיין לא באנו לזה, ואעפ”כ אינו מותר על ידי זה ללמוד פסוקי הנחמה.

ומיהו יש מקום לחלק בין פסוקי נחמה על העתיד שצריך לדלגם מכיון שאינם צער אלא תקוה לבין פסוקים המדברים ממה שהיה בעבר דבזה יש צער על מה שהיה ונחרב.

ומ”מ מסתימת הפוסקים לא נראה שהתירו דבר זה, דהרי הזכירו כמה עניינים שמותר ללמוד ולא הזכירו כלל מס’ מידות וענייני בנין בהמ”ק כמו הל’ בית הבחירה להרמב”ם, ועוד דא”כ אין לדבר סוף דא”כ רוב סדר קדשים ורוב מס’ יומא ופסחים יהיה מותר ללמוד באופן שעי”ז מצטער ואולי גם עוד כמה דינים כמו דיני יובל ודיני עבד עברי וסדר טהרות וכיו”ב על הכול יטעון שמצטער על מה שאין יכולין עכשיו לקיים כל מצוות אלו, ולכן לא נראה שיש היתר בלימוד מס’ מידות בתשעה באב.

וכמו”כ גם אם יש רגשי צער על מה שהפסדנו אבל יש בזה הרי גם רגשי תקוה שנזכה לזה, וכמו שכתוב במדרש שהוא משל לאשת המלך שהלך בעלה למקום רחוק שבכל זמן שקוראה כתובתה מיד מתנחמת, כך ישראל כשקורין בגלות הבטחות והתהלכתי בתוככם וכו’ מיד מתנחמין ומלאין תקוה ומחזיקין כח בגלות כמ”ש בפסיקתא דר”כ, הלכך בודאי שיש תקוה בלב ומשמחי לב בלימוד מס’ מידות וכיו”ב.

ויש להוסיף דבשו”ע סי’ תקנד ס”ג דמה שהותר פרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן היינו רק מחמת שהוא סדר היום, וביותר מבואר במשנ”ב שם דלא כל פרסת הקרבנות מותר בת”ב, ולא הזכירו כלל מהיתר שמצטער על מה שאבד וכעי”ז מבואר בדרכי משה (סי’ תקנט סק”ז) לענין פיטום הקטורת (הובא ברמ”א סי’ תקנט ס”ד), וציין לדין זה במשנ”ב הנ”ל.

וכן העירו עוד הגרשז”א והגרח”ק [קרא עלי מועד פ”ח הערה ו] דמי שאינו רגיל בכל יום בדברים שנזכרו בשו”ע שם אין לו היתר לאומרם, ועכ”פ מכ”ז מבואר דאין היתר לעסוק בדיני בהמ”ק בת”ב.

ויש להזכיר בזה עוד מש”כ הערוך השלחן יור”ד סי’ שפב ס”ד אבל לצד שהשמחה מצד קיום המצוה היאך התירו לעסוק בדברים הרעים הא גם בדברים הרעים מקיים מצוה דתלמוד תורה בדיוק כמו שמקיים בשאר דברים, וי”ל בשיטה זו דדברים הרעים הם קיום מצות היום למצות האפילות ולא למצות תלמוד תורה כמו שהובא בבית יוסף תקנ”ד בשם הכל בו קורא הוא בקינות ובאיכה ובדברים הרעים שבירמיה ובמדרש איכה רבתי כדי להזכיר חורבן ביהמ”ק עכ”ל, ולדבריו מבואר דההיתר הוא רק מצד שהוא מחיובי היום להזכיר החורבן ומה שאינו מכלל זה לא הותר, ודוחק לומר דגם לימוד בהמ”ק מזכיר בזה את חורבנו, דהענין הוא להזכיר את החורבן עצמו, דרק זה מתיר את איסור הלימוד של דברים אלו.

הנה דין זה שאסור לכבס במוצאי תשעה באב מצד מנהג כשר, נזכר בפוסקים (משנ”ב סי’ תקנח סק”ג בשם המהרש”ל), ומאידך גיסא נזכר לגבי כמה עניינים בפוסקים (משנ”ב שם סק”ב, ביאה”ל שם ד”ה שלא בשם המאמ”ר, שמעתתא דמשה להאג”מ עמ’ תלז ועוד) שיש חילוקין בין ליל עשירי באב לשאר דיני שבוע שחל בו ת”ב ובחלק מהדברים שנזכר בפוסקים מבואר שהוא קיל בדברים מסויימים אף מט’ הימים.

והנה לגבי מניעת טירחא בכיבוס בתשעת הימים מבואר בפוסקים (נטעי גבריאל פל”ה סקמ”ו בשם הגרשז”א והגריש”א) שגם אם יש מניעת טירחא על ידי זה אינו מתיר הכיבוס (ולענין חוה”מ בשש”כ פס”ו הערה רנה הובא בשם הבאר משה כדברי הגרשז”א והגריש”א ובשם האג”מ בקובץ מבקשי תורה חוה”מ עמ’ תסה-ב הובא להתיר באופן הנידון שם, והנה מלבד שהאג”מ יחידאה בכ”ז ראשית כל יש לדון דשמא באבלות דת”ב החמירו, עי’ שע”ת בהל’ ת”ב בשם הברכ”י בשם נחפה בכסף מה שהביא שם לענין אחר דבת”ב החמירו, וכן אפשר דלעניינים אחרים שהחמירו יותר בת”ב כמו לגבי מי שיש לו חלוק א’ לחלק מהפוסקים כמדומה שהחמירו בשבוע שחל בו יותר מחוה”מ, ומ”מ גם אם נקבל דלא החמירו בת”ב יותר, ויל”ע בזה, אבל מ”מ הרי האג”מ שם לא התיר אלא שלא ליקח עמו בגדים לנסיעה ועי”ז יצטרך לכבס, אבל אז הרי אם יכבס יהיה כדין, והנידון רק אם מחוייב לטרוח למנוע מעצמו שיבוא לידי היתר זה, אבל לא נזכר בדבריו דמותר לכבס לכתחילה למנוע טירחא וכמדומה שהוא פשוט).

והנה במשנ”ב סי’ תקנח סק”ב דן לגבי סעודה שעושין בלילה שלפני החתונה שאם חל במוצאי ת”ב אסור לאכול שם בשר, ועי”ש שחילק כמה חילוקים בזה דיש שכתבו להתיר לגבי החתן והכלה עצמם, וכן לגבי מקום שמשלחין סבלונות אז נקט להקל, אבל בלא אחד מתנאים אלו אסור לאכול בשר, ואף שלכאורה היה מקום לטעון שהוא מקום צורך ושעת הדחק כיון שיש רגילות לעשות סעודה אז מ”מ לא התיר המשנ”ב.

וכן ראיתי בשם הגריש”א (הובא באשרי האיש או”ח ח”ג פע”א ס”מ) שליתן בשר לקטנים במוצאי ת”ב בעת הצורך יש להקל, ומשמע דגם שהוא עת הצורך היקל רק לקטנים שיש בזה עוד סניף להתיר [וכן יש להזכיר כאן עוד מה שדנו הפוסקים על רחיצה בצונן במקום צורך במוצאי ת”ב, אבל קיצרתי בזה כיון שיש לדחות דיש בזה צד לומר דמעיקרא לא נהגו ברחיצה בצונן].

ומאידך גיסא לגבי שעת הדחק בכיבוס ראיתי בשם הגר”ש ואזנר (הובא בקובץ מבית לוי בין המצרים עמ’ לח) להתיר באופן שיוצא למקום רחוק למחרת ת”ב ולא יספיק לכבס ביום עשירי שיכבס בליל עשירי.

ויתכן שיש לחלק בין שעת הדחק גדול לשעה”ד קטן ולא התיר הגרש”ו אלא בשעת הדחק גדול.

או יתכן שטעם ההיתר של הגרש”ו הוא משום שכיבוס אינו מוסכם לאיסור, יעוי’ בביאור הלכה (סי’ הנ”ל ד”ה עד) דיש פוסקים שנקטו שהאיסור הוא רק בבשר ויין ולא ברחיצה ותספורת, וה”ה כיבוס דהוא נזכר בכמה מקומות יחד עם תספורת, הלכך יתכן שבשעת הדחק היקל הגרש”ו לסמוך על פוסקים המקילים בכיבוס בזמן זה, ואולי רק בצירוף שהוא שעת הדחק גדול דיש לצרף איזה צד שאולי מעיקרא לא קיבלו עליהם לנהוג כן בשעת הדחק גדול.

ולענין מנהג בני ספרד בכיבוס במוצאי ת”ב הגר”ח פלאג’י (מועד לכל חי סי’ י סקצ”ב) נקט כהמחמירים בזה וכהכרעת המשנ”ב, והאול”צ (ח”ג פכ”ט תשובה כו) נקט כהמקילים בזה וכמו שהביא הבה”ל שם שכך דעת המאמ”ר בשם הכנה”ג להחמיר בזה, ומ”מ נראה שספרדי בעל נפש יחמיר בזה דבר פלוגתא דהכנה”ג בזה הוא המהרש”ל וכמו שפסק המשנ”ב.

כמדומה שמעיקר הדין לא מצינו שום איסור לאחר את ברכת המזון לאחר השקיעה ואפי’ לאחר צאה”כ, מאחר שכבר פסק לאכול קודם שקיעה”ח ובהמ”ז אינו מהדברים האסורים בת”ב ואדרבה חולה שאוכל בת”ב מברך כדין.

ויש להזכיר בזה דברי הרמ”א סי’ תקנב סי”א בשם הגהות אשרי פ”ד דתענית סי’ ח ושאר פוסקים דמי שנדר שלא לאכול לפ”ד הרמ”א אוכל סעודה המפסקת קודם ביאת השמש, ולהמשנ”ב שם אוכל בצמצום קודם השקיעה, ואולי יש מקום ללמוד מזה שבהמ”ז יברך אחר השקיעה, אבל אינו מוכרח, דע”כ אין הכונה צמצום גמור של רגע כמימריה דבזה הרי גם לאכול לא יספיק.

רק שיש בזה איזה נקודות לעורר העיון שאם מברך קודם השקיעה יוצא מחששות אלו.

הנקודה האחת שלפי המנהג הרווח שלא ליטול שום נטילה יותר מקצות האצבעות [ובמקו”א הרחבתי בנידון זה] נמצא שאם יברך ביום יוכל ליטול מים אחרונים על כל היד [עי’ במה שהובא בשם החזו”א על דברי המעשה רב] משא”כ אם יברך רק לאחר שקיעה יוכל ליטול רק עד קצות אצבעותיו [מיוסד ע”פ הערת הגר”ש דבליצקי בספרו ת”ב שח”ל ביום א’ אות כז, אלא דשם עיקר ההערה נכתבה על ת”ב שח”ל בשבת לענין סעודה שלישית, ועי’ עוד מה שכתב בזה הגר”צ כהן בספרו ת”ב שח”ל בשבת].

הנקודה השניה שאם מברך רק לאחר שקיעה נכנס כאן לכמה נידונים בפוסקים אם צריך להזכיר נחם, אבל עכ”פ לדידן בודאי שא”צ להזכיר כיון שיש כאן ספק ספקא דיש פוסקים שאומרים שאזלי’ בהזכרות בתר עיקר הסעודה (עי’ סי’ רפח בסופו ובמשנ”ב שם) ויש פוסקים שנקטו שאין נחם כלל בבהמ”ז (עי’ סי’ תקנז בסופו במשנ”ב סק”ה), ואפי’ בתפילה לדידן בני אשכנז אין הזכרה עד מנחה [אם כי משמע במשנ”ב שם דמאן דסבר שיש להזכיר בבהמ”ז מזכיר בכל שעה שאוכל ויל”ע], א”כ למעשה אינו מזכיר וא”צ לחשוש שמכניס עצמו לס”ס (לפי מה שביארתי במקו”א ע”פ הבה”ל סי’ קסח דבפשטות גם יר”ש מותר להכניס עצמו לס”ס בברכות).

עוד נקודה שלישית ששייכת רק בסעודה המפסקת שחלה בשבת מש”כ בא”ר סי’ תקנב סקי”ד (הובא במשנ”ב שם סקכ”ג) שמזמנין אז, וזה רק אם מברכין בהמ”ז בשבת אבל לא אם מברכין במוצ”ש שאז נכנס לשאלה מה לעשות אם נתחייב כבר בזימון וכבר נכנס ת”ב.

מותרת (עכ”פ אם לא נוח לה בספסל נמוך).

מקורות: לגבי מנהגי האבלות שהובאו בשו”ע ורמ”א סי’ תקנה ס”ב כתב הרמ”א דמעוברות א”צ להזהר בכל אלה, ומשמע דקאי גם על מ”ש המחבר שישכב מוטה על הארץ, וכן מבואר במשנ”ב סק”ו שכתב על דברי המחבר הנ”ל שאדם חלוש א”צ להקפיד לישכב מוטה על הארץ, ונימוקו בשהע”צ שם דגם הדעות האוסרים זה מדינא מצד דעת ר”י ורבנן בברייתא בתענית ל ע”ב מ”מ הא מודה ר’ יהודה בשאינו יכול כמבואר שם, ובסק”ז לגבי דברי הרמ”א הנ”ל השווה דין אדם חלוש עם מעוברת וציין למש”כ בסק”ו, ומבואר מזה שסובר שאדם חלוש ומעוברת אינו בכלל דין כפיית המיטה, ומכיון שדין ישיבה ע”ג קרקע בת”ב נלמד מדין כפיית המיטה א”כ כ”ש שמעוברת אינה צריכה לישב ע”ג קרקע בת”ב.

ואפי’ לגבי אבלות דשם לכו”ע כפיית המיטה הוא מדינא כ’ הערוה”ש ביו”ד סי’ שפז ס”ג דמעוברת יכולים לישב על כסא גבוה.

ומש”כ המשנ”ב בסי’ תקנט סקי”א שמי שקשה לו לישב על הארץ יוכל לישב על ספסל נמוך וכו’, יש מקום לומר דזה לא מיירי במעוברת או באדם חלוש הפטורים מדינא מכ”ז כמו שנתבאר ועכ”פ במקרה שלא נוח להם ישיבה נמוכה זו.

ויש לדקדק עוד במשנ”ב שכתב וז”ל, ועיין באחרונים דמותר להניח תחתיו שק או כר קטן וגם יוכל לישב על ספסל נמוך למי שקשה לו לישב על הארץ עכ”ל, ומשמע דכייל להו בחדא מחתא שכ”ז מותר למי שקשה לו וכו’, ויל”ע דאטו מי שלא קשה לו אסור בכל זה.

ועוד יל”ע דבשעה”צ (על דין לישב על ספסל נמוך) כתב וז”ל, פשוט דבאופן זה גם למהרי”ל מותר עכ”ל, וצ”ע אם הוא דבר שהותר רק למי שקשה לו א”כ למה הוא פשוט להתיר.

אבל יתכן דהענין הוא דבבאר היטב הביא בשם המהרי”ל שהי’ יושב על הארץ ממש בלא הפסק, וע”ז כתב המהרי”ל דמ”מ מי שקשה לו אפשר להתיר יותר מזה גם להמהרי”ל, מאחר דגם להמהרי”ל לכאורה מעיקר דין כפיית המיטה שרי בספסל נמוך וכיו”ב מדברים שהזכיר המשנ”ב, ומנהג המהרי”ל היא חומרא בעלמא, ולהכי באדם שקשה לו גם המהרי”ל מודה שיכול להחמיר, והוא פשוט דהרי הוא חומרא בעלמא, והרי מצינו לעיל בס”ס תקנה דבאדם חלוש מותר לגמרי לישב על כסא כדרכו אם צריך לזה, א”כ באדם חלוש יש להקל דלא יצטרך לעשות כחומרא דהמהרי”ל.

אין בזה איסור אם יש בזה צורך אדם אבל יש בזה מידת חסידות ליחידי סגולה ע”פ הסוד, ומ”מ יש להימנע מלהורגו בדרך אכזריות שתגרום לו צער, ולהרוג בע”ח בלא שום צורך אמנם יש שיטה שמתירה אבל בהרבה ראשונים מבואר לא כן ולכן למעשה אסור לעשות כן.

מקורות:

אין בזה איסור כמבואר באו”ח סי’ שטז ס”ט (וגם באופנים שאסור בשבת בחול בודאי מותר), ובגמ’ איתא עוד על אחד מהאמוראים שביקש שישמיעוהו קול של שונאיו הכינים כשממיתים אותם [ולא נראה דיש חילוק בין פרו”ר לאין פרו”ר וגם בגמ’ שם מבואר דבחול כה”ג שרי], וכמבואר גם בחוט שני (ח”א פט”ו סק”ב עמ’ קכד).

וכן אי’ בנוב”י (שיובא לקמן) בשם האיסור והיתר (כלל נט סי’ לו) בשם התוס’ בע”ז דאע”פ שצער בע”ח דאורייתא מ”מ אם יועיל לאיזה דבר מותר, והנוב”י ציין מקור לזה בפסקי תוס’ בע”ז (אבל בתוס’ בע”ז יא ע”א משמע דלא לכל צורך ורווח מותר, אבל לענייננו לא יחלקו התוס’ שהוא בכלל הצרכים המותרים דזה מפורש בגמ’ בסוגיות דצידה ושחיטה בשבת) ושכן מבואר בתה”ד פסקים סי’ קה.

והוסיף באג”מ (חו”מ ח”ב סי’ מז סק”א) שאין צריך להימנע מהריגה לצורך האדם אפי’ ממידת חסידות, אך כשאפשר עדיף לא להורגם בידיים אלא בגרמא כדי שלא להוליד בגופו טבע אכזריות.

ויש להעיר על דברי האג”מ דבשו”ת שאלת יעב”ץ (ח”א סי’ קי) הביא דהאר”י ציוה לתלמידיו שלא להרוג אפי’ כינה והוא מידת חסידות ע”פ הסוד.

ויש לציין דיש דיעה באחרונים (נוב”י מהדו”ת יו”ד סי’ י וכ”כ האו”ש פי”ג מהל’ רוצח ה”ט בשם ספר האשכול) דאיסור צער בעלי חיים הוא רק בצער מחיים אבל במיתה להרוג את הבע”ח אין איסור צעב”ח.

וכן בגמ’ חולין ז ע”ב משמע דאין צעב”ח בהריגה, דאמרי’ שם עקרנא להו איכא צעב”ח קטילנא איכא בל תשחית, אבל יש לדחות חדא דקטילנא להו איכא נמי בל תשחית וזו ואצ”ל זו קתני [שוב נראה דאין לומר זו ואצ”ל זו דמשמע שאחר שרפב”י אמר איכא בל תשחית שוב אמר לו רבי קטילנא להו וק”ל], ועוד יש לדחות דשם הרי הורגן לצורך בני אדם א”כ ליכא צעב”ח משא”כ אם עוקרן שבזה אין צורך לבני אדם כיון דאפשר בהריגה הלכך איכא צעב”ח.

ועוד בביאור גמ’ זו הרחבתי בתשובה ד”ה הריגת בעל חי על ידי מכשיר.

ועי’ בדעת תורה להמהרש”ם יו”ד סי’ כח סקט”ו מה שכתב ע”פ תוס’ ושאר ראשונים בב”ב כ ע”א, ועי’ גם תשובת עבודת הגרשוני סי’ יג, ועי’ בספר נפש כל חי על דיני צער בעלי חיים לרי”א שטסמן סימן ה’ סעיף א’ והלאה עיי”ש (ציין לו ולמהרש”ם בספר מצות איש) וכן בספר נחלת צבי עה”ת ח”ד.

ומ”מ זה צריך ביאור דהרי עד רגע המיתה יש לו צער מיתה מהחבלה והפחד וכו’, וכן ברע”א (תוס’ רעק”א למשניות חולין פ”ה מ”ג) מה שהביא שם בשם השושנים לדוד מבואר מזה דגם במיתה יש צעב”ח וכן מוכח לכאורה מהר”ן בחולין יט ע”ב וכ”כ להדיא כבר הר”י מיגש הובא בשטמ”ק חולין כ ע”א וכן דעת החינוך והמו”נ שיובא להלן וכ”ד האג”מ דלעיל.

(וגם האר”י דלעיל שהזהיר שלא להרוג אפי’ כינה מסתמא שעיקר הענין של מידת חסידות היא למחול על רצונו וממילא יש בזה צד של מניעת צעב”ח לבעל חי למצוה מן המובחר, ומ”מ אינו מוכרח דיש לומר דמידת חסידות הוא שלא לבוא לשום צער לבע”ח גם כשאינו צעב”ח כלל ממידת רחמנות ומעביר על מידותיו).

[ויש לציין עוד דספר האשכול שהיה לפני רוב האחרונים לא היה ספר האשכול המקורי שעבר הרבה הוספות ושינויים מהמקור, וצריך בדיקה אם ספר האשכול המקורי (הוצאת אלבק) מופיע בו ג”כ מה שכתב האו”ש בשמו, ובודאי שאם ידעו האחרונים מה שנתגלה אחר כך לא היו סומכים לגמרי על האשכול שהיה לפניהם].

ולענין מה ששאלת אם יש להורגן דוקא באופן שאין ממנו צער רב, הנה מהגמ’ בחולין הנ”ל משמע דגם כשמותר להורגם מ”מ לצערם מידיי אסור, ואמנם שם מה שנאמר שאסור מדובר לגבי לעוקרן ולא להורגן, אבל בפשטות בענין ההריגה ג”כ יש למעט בצערם אז (בפרט לשי’ הגרע”א הנ”ל שאין חילוק בין צער של שעת מיתה לצער אחר).

וכן כתב החינוך מצוה תנא, דזה טעם מה שאמרה התורה שלא יהיה פגם בסכין השחיטה כדי למעט צער הבעל החי הנשחט.
(ובחת”ס ח”ו ליקוטים סי’ כד הקשה על דבריו), ועיקרי הדברים מבו’ כבר במורה הנבוכים להרמב”ם דלא שנשחט על דרך האכזריות והשחוק.

וכן בר”ן בחולין שם משמע ג”כ שאם מכביד על הבע”ח במיתתו עובר איסור צעב”ח (שכ’ שם הר”ן שאם חותך מן הצדדים כיון שאם יחתוך המפרקת מה שאינו צריך יעבור צעב”ח לכך לכתחילה אין לשחוט מן הצדדים, ויש להסתפק אם כוונתו בחותך מפרקת אחר הסימנים דאז האיסור במה שמכביד צער גרידא, או דהחשש הוא שמא יחתוך קודם סימנים ואז החשש שיהרגנה סתם ואז ודאי עבר על צעב”ח כיון שלא היה צורך במיתתה וכשי’ רע”א הנ”ל שכך דעת הר”ן כמשנ”ת, ויותר נראה כהצד הא’ בדבריו, דהרי החשש הזה שמא תישבר המפרקת קודם הסימנים נזכר בבבא שקודם לכן בדברי הר”ן וא”כ החשש עכשיו הוא שהיא תישבר אחר הסימנים ויהיה צעב”ח, ולכך נקט בלשון ודאי ולא בלשון ספק).

ולכן אם יכול להורגו בפעם אחת יש להורגו בפעם אחת ולא באופן שיצער אותו לחינם.

ונראה דאדם שמהלך ברחוב ורואה בע”ח כל שהוא ממין שיש הרבה כאלה שהולך לדרכו והאדם הורגו, בכה”ג הוא ודאי צער בעלי חיים לפי דעת הרבה ראשונים ופוסקים שיש צער בעלי חיים גם בהריגת בעל חי, מכיון שאין בזה שום תועלת וכמ”ש בגמ’ בשבת סיימתינהו לכולהו (אע”פ ששם הוא לגבי איסור שבת מ”מ מצד גדרי האיסור מה שאין בו תועלת גם כאן אסור).

אבל אם עושים תוכנית הדברה עירונית לסלק כל הבע”ח מסוג זה לצורך כלל יושבי העיר אז יהיה מותר.

וכמו כן בביתו שכל בעל חי כזה מפריע לו בפני עצמו (גם אם יודע שיש הרבה) ועלול לפגוש בו בודאי שמותר להורגו.

אמנם יש מן האחרונים שהביאו מנהג ליתן אפר במקום תפילין לגבי תיקון חצות שבלילה (עי’ באה”ט סי’ א’, וע”ע זה השלחן להגר”ש דבלצקי או”ח סי’ תק”ס), אך כמדומה שעיקר שורש מנהג זה הוא בלילה, אבל ביום לכאורה מי שמניח תפילין עדיף להשאיר עליו התפילין ולא להפסיד המצוה.

ומ”מ מי שאינו מניח תפילין במשך היום חוץ מק”ש ותפילה כמנהג רוב ישראל, ורוצה להניח בזמן מיוחד באמצע היום, יותר טוב שיניח לפני או אחרי מאשר בשעת התיקון עצמו, מאחר שדרך אבלות בלא תפילין וכמ”ש רש”י בפ”ב דסוכה שאבל מעולל באפר קרנו ואין ראוי לו ליתן תפילין שם ועי”ש בתוס’, אבל בס”ה כל רגע שיניח תפילין יותר הוא מצה (עי’ בה”ל סי’ לז), ואם מחמת הנהגה זו בס”ה יניח פחות זמן פתילין אינו כדאי.

מדברי המ”ב סי’ א’ סק”ט לענין תיקון חצות של לילה מבואר שאפשר בלילה להשלים גם אחר חצות, ומבואר שם דעד נה”ח שייך להשלים, אך לכתחילה עדיף לאומרה בחצות ממש ע”ש, ולענין מנהג הספרדים בזה כתבתי בזה בתשובה אחרת (https://shchiche.
com/4468).

ומה שעיקר האמירה היא בחצות (או קודם לו כמ”ש המשנ”ב) היינו דוקא בתיקון חצות של לילה (של כל ימות השנה) אבל בתיקון חצות של יום (של בין המצרים) ראה בל’ המ”ב להלן שכתב אחר חצות היום, ומשמע דאף לכתחילה האמירה היא אחר חצות ולא בחצות ממש.

(ובאמת יש להעיר דבעצם כל הזמן הנקרא חצות הוא אחר חצות, דחצות אין לו זמן מצד עצמו, דהרי חצות הכוונה בין חצי הראשון של היום לחצי השני, ורגע זה אין לו שום שהות שהרי היום או הלילה נחלק לשנים כמ”ש ויחלק עליהם לילה (וכמ”ש בפסיקתא דר”כ פ’ ויהי בחצי הלילה), והחצי הראשון הוא קודם חצות, והחצי השני הוא אחר חצות, אבל מצד הקבלה זמן תיקון של לילה הוא בחצות עצמו וזמן של יום הוא לאחר חצות וכמו שיתבאר ומלבד זה לענין חצות של לילה התיר המשנ”ב בסי’ א’ לומר התיקון גם מעט קודם חצות).

וראיתי מובא מהספר כל כתבי הח”ח (תש”ן שיחות עמ’ י”ט), שהיה החפץ חיים נוהג בימי בין המצרים לומר תיק”ח לאחר חצות היום גם שבשאר ימות השנה לא הקפיד על הנהגת המקובלים לומר בכל לילה תיק”ח, וכן מצינו עוד דברים שהחמירו באבלות ת”ב יותר משאר דינים, עי’ בשע”ת סי’ תקנא מה שהביא בשם הברכ”י בשם נחפה בכסף.
[מנהג הגרח”ק היה לומר בכל לילה כמנהג הגר”א].

והטעם מדוע דווקא אחר חצות היום כתב בכה”ח ס”ק רכ”א בשם שער הכוונות להאר”י כי אז התעוררות הדינים בסוד כי ינטו צללי ערב אשר לסיבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום וכו’ ולענין חצות הלילה א”צ להזכירו כי גם בשאר לילות צריך להתאבל על החורבן כ”ש בלילות דביהמ”צ וכו’ עכ”ל.

ויש להוסיף עוד דבלילה תיקון חצות היינו משום שזמן חצות ממש הוא עת רצון כמבואר במקובלים ובזוהר (ועיין באמרי נועם להגר”א ברכות ג’ א’ ומש”כ על הגמ’ שם), אבל ביום לא נאמר זה, והיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר, א”כ אפשר לאומרה עד צאה”כ, ואדרבה מה שהחמירו המקובלים בשאר ימות השנה שלא לומר תיקו”ח ביום כאן לא שייך דבר זה, אלא נידון אחר האם אפשר לומר תיקו”ח בספק לילה.

ולענין אם אפשר לומר בין שקיעה לצאת הכוכבים (כגון עד י”ג דק’ ומחצה אחר השקיעה) מסתבר שכן, חדא דמצד שריפת המקדש דלעיל הרי המקדש המשיך להישרף גם אחר חצות היום, ועוד דמצד דין יום ודין לילה אין כאן דהרי תיקו”ח של לילה התיר המשנ”ב עד הנה”ח, ועוד דאפי’ מנחה התיר המשנ”ב מעיקר הדין עד צאה”כ שלו, וכמ”ש בגמ’ במגילה כ’ דעד צאה”כ יממא הוא, וגם בשם החזו”א י”א שהתיר עד צאה”כ שלפי שיטתו (ראה הלכתא דבי דינא במאמר הרב ישראל מאיר קרליץ), א”כ כ”ש בניד”ד, ולענין בני ספרד שגם בלילה אין אומרים אחר עה”ש אולי כאן ג”כ יחמירו לא לומר אחר שקיעה, מאחר שבזוהר הזהיר שלא לומר תחינות בחצי ראשון של לילה וכמ”ש המשנ”ב וכ”כ המשנ”ב לגבי אשרי שלא יאמר בלילה, אולם עד 13 וחצי דק’ אחר השקיעה נראה דבין אשכנזים ובין ספרדים יכולים להשלים תיקו”ח (ולחזו”א בא”י עד 10 דק’).

וכן המשנ”ב נקט לומר תחנון גם בבין השמשות מאחר וספק זה מחזקי’ לעיקר שהוא יום אע”פ שמצד הזוהר אין לומר תחנונים בחצי הראשון של הלילה.

אמנם לפי מה שנהגו האידנא להחמיר שלא לומר תחנון בספק לילה דחמירא סכנתא (וכעי”ז שמעתי בשם הגרנ”ק) א”כ הנוהג שלא לומר תחנון אחר השקיעה יחמיר גם בזה.

יש לדון בזה, דמחד גיסא אמנם ניקוי ריצפה אינו אסור בת”ב מדינא, ומאידך גיסא כבר נהגו להחמיר בזה אפי’ קודם ת”ב [ראה שו”ת התעוררות תשובה ח”ג סי’ ל, שלמת חיים סי’ שיב בשם הר”ש סלנט, הליכ”ש ניסן פי”ד סכ”א, מבית לוי בין המצרים עמ’ יא, וע”ע אשרי האיש או”ח ח”ג פס”ט סס”ז].

ומאידך גיסא בנידון דידן יש בזה בעיה נוספת דאחר שנהגו שלא לעשות מלאכה בת”ב [עכ”פ עד חצות] מצד הסחת דעת מן האבלות [עי’ ס”ס תקנד סכ”ב ובמשנ”ב ובה”ל שם] מכיון שהניקיון הוא גדול ויש בזה בעיה של עושה מלאכה בת”ב ומסיח דעתו מן האבלות, וכ”ש שדבר שיש בו להדיא הסחת דעת הוא חמור גם לאחר חצות [כמ”ש במשנ”ב שם סקמ”ט].

וכן ראיתי שהעירו הפוסקים לגבי הדחת כלים בת”ב [עי’ שמעתתא דמשה להאג”מ עמ’ תלד ואול”צ ח”ג פכ”ט תשובה יד] מצד הסחת דעת מן האבלות [ולענין אחר חצות עי’ להלן].

ומאידך גיסא הוא יותר קל במקרה זה מכיון שהוא נעשה על ידי גוי, וכמבואר בשו”ע [סי’ תקנד סקכ”ב] דעל ידי גוי מותר לעשות מלאכה בת”ב.

ומאידך גיסא אפשר שיש כאן גם היתר של דבר האבד מאחר ואם יעשה את הניקוי ביום אחר יצטרך לעשות זאת על חשבון זמן של מכירת אוכל ללקוחות, ומאידך גם אינו ברור שזה מוגדר כדבר האבד כי יש צד לומר שבמקרה שהדבר האבד עצמו הוא מה שאינו יכול לעשות מלאכה ביום האסור אינו מוגדר כדבר האבד מחמת שעושה כעיקר התקנה, שזה עיקר התקנה לבטל מלאכה ביום זה, ודבר האבד הוא רק אם נגרם נזק צדדי על ידי זה (והבאתי קצת מ”מ לנידון זה לגבי סיוד בתשעת הימים, וע”ע סי’ תקלט ס”ה).

ומכיון שהנידון מצד מנהגא ויש כאן כמה צדדים, היה מקום לנקוט ולומר שאם אינו מתעסק מול הגוי בת”ב עצמו כלל או כמעט כלל [תלוי בב’ הצדדים בבה”ל שם אם עצם הדיבור לגוי בת”ב אסור או לא, והבה”ל הביא דעה שמחמירה בזה ותמה עליו ולמעשה לא הכריע להדיא להקל בזה], והגוי אדעתיה דנפשיה עביד, ונעשה בצינעא בתוך חנות סגורה, אינו חמור כ”כ, דגם באבלות מצינו היתרים כיו”ב כמבואר בסוגיות, וכ”ש כאן דמבואר בשו”ע שם שעל ידי גוי מותר.

אבל אם יש בזה התערבות שוטפת מצד בעלי החנות אי אפשר להתירו לפי שיש כאן היסח הדעת מן האבלות, וכמו שהביא בשו”ע (סי’ תקנד סכ”א בשם יש מי שאומר דהיינו בלא חולק כמ”ש המשנ”ב בהל’ תפילין) שלא יטיילו וכיו”ב בת”ב, ואפי’ לענין תענית עי’ במשנ”ב [סי’ תקמט סוף סק”א בשם החי”א], וכמו שנקטו לגבי מלאכה [בסי’ תקנד סכ”ב] שהוא מצד הסחת דעת מן האבלות, ונראה דהכל לפי הענין.

והנה למעשה לענין מלאכה בת”ב, כתב המשנ”ב סקמ”ו דאמנם על ידי גוי מותר בת”ב כמ”ש השו”ע שם, אבל דבר שבפרהסיא כגון בניה אסור, וכן פרקמטיא שהוא פרהסיא ג”כ אסור (שעה”צ שם בשם הדה”ח וכן נקט בשונה הלכות), ולכן בניד”ד דלא חשיב בפרהסיא כיון שהוא בחדר סגור לכאורה יהיה מותר (עי’ מה שהביא בשבט הלוי ח”ה סי’ מב לגבי כיבוס באופן המדובר שם דלא אמרי’ דבחדרי חדרים יש בו משום מראית העין בדרבנן ע”פ המשנ”ב סי’ שא ס”ק קסה), וכ”ש לאחר חצות שמותר במלאכה ובלבד שאינו מסיח דעת מן האבלות (סי’ תקנד במשנ”ב סקמ”ט).

ואע”פ שיש פוסקים שהחמירו גם לאחר חצות [חי”א כלל קלה סט”ו וקצש”ע סי’ קכד סט”ו], מ”מ הורה הגרח”ק (הוב”ד בתורת המועדים שם סכ”ח) דלמעשה אין צריך להחמיר דהמשנ”ב לא הביא חומרא זו, ואפי’ להפוסקים שהחמירו במלאכה גם לאחר חצות כדי שלא יסיח דעת מהאבלות מ”מ מלאכה על ידי גוי שטעם ההיתר הוא משום שאין בזה הסחת דעת כמ”ש הבה”ל סי’ תקנד סכ”ב בשם הגר”א א”כ אפשר דבזה גם הנך פוסקים מודו, כיון דזו היא מלאכה שאין בה שיהוי כלל כעין מ”ש הרמ”א בסי’ תקנד סכ”ב ל הדלקת נרות, ובפרט כשמסכם עם הגוי לפני ת”ב שבזה אף הדעה המחמירה שהביא הבה”ל [שיש לסכם מראש לפני ת”ב] מודה בזה, ולא נאמר הגבלה במלאכת גוי בת”ב אלא רק שלא יהיה בפרהסיא.

אבל כ”ז מצד עצם ענין המלאכה בת”ב, אבל מצד ניקוי הריצפה שהוא ממנהגי האבלות שנהגו עכשיו יתכן שיש בזה בעיה, ואמנם היה מקום לומר שאם הוא בצירוף שהוא גם על ידי גוי וגם אינו לצורך שימוש עכשיו אפשר דיש להתיר, ובפרט שהענין לא לשטוף ריצפה, הוא מנהג מאוחר שאינו ברור שהתקבל בכל מקום וגם שהוא במקום צורך כמשנ”ת.

אבל לאחר העיון נראה דבאמת יש בזה בעיה למסור לנכרי בת”ב לשטוף בת”ב [גם לפי הצד בבה”ל הנ”ל שבמלאכה גרידתא יש להתיר בכה”ג] דהרי פסק הרמ”א בסי’ תקנא ס”ג שאסור למסור אחר ר”ח בגדים לכובסת נכרית, וא”כ גם שטיפת הרצפות מאחר שכבר נהגו להחמיר בזה מחמת שמסיח דעתו מן האבלות, א”כ אם רוצה ליתן לנכרי לשטוף רצפותיו הרי אם נשווה מנהג שטיפות רצפות למנהג כיבוס נמצא שאסור בכה”ג, [ואע”ג דלענין מלאכה גרידא התיר השו”ע אמירה לגוי מ”מ כאן החמירו יותר לענין כיבוס מכיון שהוא הסחת דעת מן האבלות בעצם מה שעושה דברים שנהגו שלא לעשותן בימים אלו, וכמו שהובא בפוסקים שהחמירו כאן באמירה לגוי יותר משאר דיני דרבנן שבהם הוא מותר כמ”ש הפר”ח סי’ תסח סק”א, דהכא החמירו משום חומרא דאבלות ת”ב, ראה שע”ת סי’ תקנא סקי”ז בשם המחב”ר סק”ד בשם נחפה בכסף], ועוד דהא אפי’ בכיבוס שיש אופן של היתר הנזכר ברמ”א שם למסור לו קודם ר”ח אבל הוא בתנאי שעושה כן בבית הנכרי ולא בבית הישראל כמ”ש בשע”ת שם סקי”ז בשם המחב”ר להחיד”א סק”ח בשם זרע אמת סי’ עז משום מראית העין, א”כ בניד”ד לכאורה יהיה אסור, ויל”ע באופן שהוא מוסתר לגמרי דלכאורה בזה אין חשש מראית עין להמבואר בשה”ל הנ”ל ע”פ המשנ”ב הנ”ל בסי’ שא.

ומ”מ לאחר חצות מאחר ואין איסור מעיקר הדין במלאכה שאינה מסיחה דעת מן האבלות יש להתיר ע”י גוי באופן שאין בו פרהסיא כנ”ל [וכשעושה לאחר חצות היה מקום לומר דלכו”ע מותר לומר לגוי אף בת”ב גופא, כיון דאף הוא עצמו היה מותר לעשות כן אם לא היה בזה היסח הדעת, וממילא גם מהרמ”א הנ”ל בסי’ תקנא א”א ללמוד לאסור בענייננו], אבל שהישראל עצמו יעשה העבודה אפי’ לאחר חצות אין להתיר להסיח עצמו מן האבלות כנ”ל בשם המשנ”ב סי’ תקנד סקמ”ט.

ועי’ באול”צ שם שהתיר לשטוף כלים לאחר חצות מחמת השו”ע בס”ס תקנט המתיר להכין צרכי סעודה לאחר חצות, ויל”ע אם ההיתר גם באופן המסיח דעת, ואפשר דמ”מ היינו דוקא כלים שיש בהם צורך ישיר לסעודה, וגם משמשים ישירות דוקא לסעודה שאחר ת”ב, והוא כעין מפני עגמת נפש בשבת קיד עי”ש, ועי’ עוד בשערי תשובה מה שהביא שיש מקילים בעוד דברים לאחר חצות כדי להזכיר נבואות הנחמה לנשים,