כשרות

יש לדון באופן שיש ספק איסור מידה ומשקל (כשיש ברשותו מידה שאינה נכונה אבל אינו משתמש בה לרמות) האם ספקו לחומרא דהוא דאורייתא או דחשיב דבר שבממון ואז המוציא מחברו עליו הראיה.

ויש מקום לטעון דאין זה מוגדר כספק ממונא דיש כאן לאו על המעשה עוד לפני הרמאות (ועי’ מנ”ח סוף מצוה תרב רק דהוא לשיטתו סובר דהאיסור מדאורייתא בזה רק אם רוצה בסופו של דבר לרמות במשקל זה).

ויעוי’ בחו”מ סי’ רלא סי”ד ובבהגר”א שם, דלפי המבואר שם נקטו בספק מידות ומשקלות לקולא, דבב”ב פח ע”ב הוא בתיקו מה שהקיל בשו”ע שם, דאזלי’ לקולא כמש”כ הגר”א, אבל יש להשיב ע”ז דשם הנידון לגבי תשלומין ואוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל כשהנידון על המשקל עצמו אם מותר או אסור שמא אזלי’ לחומרא, וממילא אין משם ראיה כלל.

וברשב”ם בב”ב פט ע”ב מבואר דאיסור מידות ומשקלות כשאינו מתכוון לעשות בו עוולה אינו מדאורייתא, ומשמע דעכ”פ כשמשאיר לעשות בו עולה הוא מדאורייתא כבר משעת עשיה, ועי’ להלן בדברי הגמ’ בב”מ סא ע”ב, ולפי דעת הרשב”ם יוצא שספק איסור זה יהיה לקולא כשאר ספק דרבנן ועי’ גם בריטב”א שם.

ובספרי פ’ רצד משמע דהאיסור הוא מדאורייתא אולם אפשר שהוא אסמכתא בעלמא, ועי’ בריטב”א בב”ב שם (ועי’ הגרי”פ ל”ת קמ”א קמ”ב).

ומאידך מצינו ברמב”ם פ”ז מהל’ גניבה ה”ג הביא איסור זה וסיים שאין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה וכן משמע שלמד המ”מ דברי הרמב”ם שם כפשוטן, ומבואר מזה דהאיסור הוא דאורייתא ורק שאין מלקות.

וכן הוכיח באבן האזל על הרמב”ם שם מדברי הרמב”ם בספר המצוות ל”ת רעב דהאיסור מדאורייתא אפי’ אין עושה הכלי לרמאות (ודן שם לגבי עושה לעביט בהכ”ס אם האיסור הנזכר בזה בב”ב שם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונראה שנוטה שגם זה הוא מדאורייתא), ודלא כמנ”ח מצוה תרב.

ועי’ גם באולם המשפט על השו”ע חו”מ סי’ רלא סק”א שנקט דבספק איסורא בנידון זה יש להחמיר משום שהוא של תורה (ומה שהשו”ע שם הקיל אינו ראיה להיפך דהשו”ע נמשך אחר הפוסקים המקילים בנידון שם).

ובגמ’ ב”מ סא ע”ב אי’ שעובר עליו משעת עשיה, והמ”מ שם הביא ראיה מזה לדברי הרמב”ם, ומ”מ יעוי’ בתשו’ אחרת (ד”ה האם מותר להחזיק שעון שאינו מדוייק וכו’) מה שכתבתי דאי משום הא יש להעמיד הגמ’ בב”מ לענין מי שמתכוון לרמות כדמשמע בגמ’ שם שזהו עיקר הנידון שם וממילא יתיישבו דברי הגמ’ עם שיטת הרשב”ם.

ועי’ במשך חכמה ס”פ כי תצא שכתב לחדש דמי שיש לו מידה שאינה מדוייקת ואינו יודע ממנה לא עבר הלאו עי”ש הראיה לזה, ולכאורה אזיל כהסוברים דאם יש לו ואינו מתכוון לרמות אין לו בזה איסור, דמסתמא אם לא ידע שיש לו מידה שאינה נכונה כ”ש דמיירי באופן שאינו מתכוון לרמות, וממילא תיפוק ליה מצד זה שאינו עובר.

ובכסף הקדשים להגאון מבוטשאטש על השו”ע סי’ הנ”ל מתחילה אמנם כתב דהאיסור להשהות בביתו מידה ומשקל הוא מדרבנן, דמדאורייתא רק אם עושה עוולה בזה ואינו מודיע עובר איסור, ואם מודיע אין איסור.

וצל”ע למה נחית לאם מודיע דהרי הרשב”ם מקיל יותר מזה מה”ת וכדלעיל, ואולי מיירי גם לפ”ד הרמב”ם אבל צ”ב דלהרמב”ם בעצם שהיית הכלי עבר איסור, ויותר נראה דבעיקר הדברים אזיל שם כסברת הרשב”ם שהאיסור בעושה כלי כדי לרמות, אבל מוסיף בזה דאם עושה הכלי למכור בו במידה שאינה נכונה שלא בדרך רמאות אין בזה איסור, דהיינו כשמודיעו שהמידה אינה נכונה, ואצטריך דס”ד דהרשב”ם מודה להרמב”ם באופן שהוא משתמש בזה במדידה שגויה במכירה קמ”ל דכולי מילתא בתר רמאות אזלי’ להרשב”ם, ומילתא דאתיא מסברא טרח וכתב לה.

אבל לפי סוף דברי הכסף הקדשים שם (ומצד לשון וכו’) נראה שלבסוף חזר בו בקצת מדבריו ויצא לו דגם החזקת ב’ מידות שונות זו מזו הוא אינו נכון מן התורה, אולם משמע דלא סבר בהגדרת גוף האיסור מצד איסור גמור וצל”ע בהגדרתו (ועי’ עוד מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין דעת הרמב”ן במצוות סיפור יציאת מצרים בשאר ימות השנה, ודוק), וגם במה שסבר שיש חילוק בין כלי אחד לב’ כלים (ועי’ רש”י ס”פ כי תצא עה”פ גדולה וקטנה), וכ”ז הוא מחודש.

ובתשלום הדברים יש לציין דמלבד הך פלוגתת הרשב”ם והרמב”ם שם אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן מצינו עוד פלוגתא לגבי מי החשש שישתמש בו לאיסור, דהרשב”ם כתב דחיישי’ שמא ישכח, והרמב”ם כתב דהחשש הוא שמא אחר ישתמש בזה, ואולי יש לומר דהרשב”ם סבר שהוא גזירה לכך מפרש שהוא גזירה ושכחה הוא דבר שמצינו בכ”מ שגזרו מחמתו, אבל להרמב”ם שהוא דאורייתא אין ההגדרה בזה גזירה דאורייתא אלא שיש כאן חפץ מאוס שהוא חפצא דאיסורא והתורה אסרתו למרות שמצד הדאורייתא אין חשש שישכח מ”מ יש כאן חפצא דאיסורא שאחרים שאינם שומרי תורה ודרכי היושר ישתמשו בו לגזל.

ובב”ב פט ע”ב אי’ ולא היא זימנין דמיקרי בין השמשות ומיקרי ושקיל, ובפשוטו הוא ענין של שכחה, אבל הרמב”ם שמא יפרש דאין מצד שכחה או דפרט זה מודה להרשב”ם שהוא מדרבנן.

ומיהו בלאו הכי אין מגמ’ זה קושי’ כ”כ דאינו ברור שהרמב”ם גרס בגמ’ כמו שהוא לפנינו, ועי’ בב”י חו”מ סי’ רלא ובבית יעקב על השו”ע שם ובמעשה רוקח על הרמב”ם שם.

לבני ספרד חובה ליטול ידיו ולרחוץ פיו ולאכול פת שרוי, ולבני אשכנז אין חובה לא זה ולא זה, ומ”מ יאכל וישתה דבר כדי לנקות פיו, ומ”מ גם אם אינו עושה כן יש לו על מי לסמוך.

מקורות: יעוי’ במשנ”ב סי’ קעג סק”ב בשם המג”א דאפשר שבזמנינו אין סכנה כל כך דבכמה דברים נשתנו הטבעים, ובס”ק שאחר זה הביא דברי הרמ”א ביו”ד סי’ קטז דמנהגינו שאין חוששין בין בשר לדגים ומ”מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות דהוי קינוח והדחה, א”כ דעביד כמר (הרמ”א) עביד ודעביד כמר (המג”א) עביד.

והנה ז”ל השו”ע ביו”ד סי’ קטז, ירחוץ ידיו בין בשר לדג (ודבר זה הובא גם בשו”ע או”ח סי’ קעג הנ”ל) ויאכל פת שרוי בינתים, כדי לרחוץ פיו, וכתב הרמ”א, הגה, ויש אומרים דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואוכלן, אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש, וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם, ומ”מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות, דהוי קנוח והדחה עכ”ל.

ויעוי’ בנו”כ ביו”ד שם שהביאו בשם האיסור והיתר הארוך דיש דינים שלא נאמרו בין בשר ודגים בדיעבד כבשאר איסורים לענין ריחא עי”ש, וכן יעוי’ בסוגיות לענין מליחת דגים ובשר דבכמה אופנים הדגים מותרים, ואמנם הזכירו הפוסקים דטרידי וכו’, אבל מ”מ חזי’ לכאורה שגדר האיסור קיל מאיסורים גמורים.

ואולם עי’ ט”ז ביו”ד שם סק”ב שהביא כמה מ”מ בזה ונראה שיש שנקטו שסכנתא זו חמירא מאיסורא וכמו המהרי”ל שהובא בט”ז שם.

ויש שנקטו שסכנתא זו קילא משאר איסורין, וכמו המהרש”ל והט”ז שם בסוף דבריו, (אולי בצירוף מה שכהיום נתחלשה סכנה זו).

וע”ש בפר”ח שדחה הראיה ממהר”ל וס”ל דמהרי”ל רק חמירא ליה כאיסורא ולא יותר.

ועי’ גם בש”ך שם שהביא כמה דעות בזה האם סכנתא זו קילא מאיסורא או חמירא מאיסורא, ועי”ש בנקודות הכסף שנראה מדבריו דלענין המבואר ט”ז שם אין סכנתא חמירא מאיסורא לכו”ע ואעפ”כ לענין ריחא בש”ך גופיה הביא שי”א דחמירא סכנתא מאיסורא עי”ש.

עכ”פ מה שמוסכם בדברי הנו”כ שם שיש אומרים שהוא חמור מאיסורא ויש אומרים שהוא קיל מאיסורא ומהש”ך נראה דתלוי לגבי איזה נידון.

ויש לציין דאע”פ שהנו”כ ביו”ד שם נראה שלא הקילו כ”כ כהמג”א מ”מ הסומך עליו יש לו על מי לסמוך דלגבי גילוי וזוגות נקטי’ כעיקר הדעה שנשתנו הטבעים וכן לגבי עוד דברים יעוי’ בתוס’ בספ”ק דמו”ק, וא”כ מסתבר טעמיה וממילא הסומך עליו יש לו על מי לסמוך, וגם דבהגהות מרדכי גופיה שהביא הרמ”א בהכרעתו מקיל לכאורה לגמרי, אלא דהרמ”א החמיר לעשות כעין קינוח והדחה לחשוש למחמירים (וגם אפשר שיש קצת משמעות ברמ”א שהמנהג הפשוט בזמנו הי’ להקל לגמרי אלא שבא להחמיר יותר מן המנהג).

והואיל דאתאן לזה יש לציין לדברי התוס’ במו”ק שם דהאידנא נשתנו הטבעים ומים אינם טובים אחר אכילת דג והובא ברע”א ושמעתי על מובהק מופלג בדורו שחשש לזה לשתות יין אחר דג ולא זכיתי הבין דהתוס’ כ’ שנשתנו הטבעים מזמן הגמ’ לזמנם וא”כ לענין זה גם בזמנינו יש לילך אחר מה שהוא בזמנינו וא”כ יל”ע המציאות בזה.