הנהגות

בַּיִת/הנהגות/עַמוּד 8

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: י״ז באב תשפ״דב:

בגמ’ [סנהדרין עו ע”ב ויבמות סב ע”ב] מבואר שבת אחותו הוא טוב לישא ועי”ש ברש”י ותוס’ ובמאירי ובמפרשים כמה עניינים בטעם הדברים, וכלל דברי המפרשים כל אחד בדרכו ובסגנונו הוא שבכך ישרה השלום במעונם משום שהם אוהבים את השני יותר ...קרא עוד

בגמ’ [סנהדרין עו ע”ב ויבמות סב ע”ב] מבואר שבת אחותו הוא טוב לישא ועי”ש ברש”י ותוס’ ובמאירי ובמפרשים כמה עניינים בטעם הדברים, וכלל דברי המפרשים כל אחד בדרכו ובסגנונו הוא שבכך ישרה השלום במעונם משום שהם אוהבים את השני יותר ומבינים אחד את השני יותר.

וכן פסק הרמ”א למעשה באה”ע סי’ ב ס”ו כמו שהוא בגמ’ שמצוה לישא בת אחותו והביא שיש אומרים שגם בת אחיו מצוה לישא, ועי’ גם ברמ”א שם סי’ טו סכ”ה.

אבל ר”י החסיד בעל ספר חסידים ציוה [צוואת ריה”ח אות כב] שלא לעשות כן.

ובתשובה אחרת [לענין העסקת קרובי משפחה] ביארתי דיתכן שטעמו של בעל ספר חסידים הוא מחמת המתח והלחצים העלולים לעיתים להיגרם בעיסוק יתר בין קרובי משפחה בדורות המאוחרים שעצביהם חלושים יותר, ועי’ שם עוד הרחבת דברים בזה, וממילא לפי טעם זה הכל לפי הענין.

והרבה אחרונים דנו איך ציוה ריה”ח דברים שהם נגד הגמ’ והחת”ס פקפק בדברים המופיעים בצוואה שלא כדברי הגמ’ (ועי’ בספר צוואות רבינו יהודה החסיד ענייני שידוכין ונישואין שהביא הרבה מ”מ בזה), ובתשובה הנ”ל ציינתי דאפשר שעכשיו שהדורות חלושי בכה”ג ידע ריה”ח שעלולים לצאת מזה מכשולות עי’ שם שציינתי עוד דוגמה לזה.

אבל לפי הדעות שנקטו שיש להזהר בצוואת ריה”ח משום סכנה א”כ אין חילוק בזה ואין להקל לדעות אלו, אלא כשיש סניפים נוספים יש שהקילו בזה, ועי’ בפת”ש אה”ע סי’ ב שם ובספר הנ”ל וכן בספר יבשו מפיהו להגריש”א על ענייני נישואין.

יש לציין שאנשי רפואה אומרים שבנישואין של קרובי משפחה עלולים להיות גם בעיות גנטיות ויש לבדוק הדברים מול מומחים דמצינו שחוששים לרופא עכ”פ לחומרא במקום פיקו”נ בהל’ שבת ויו”כ.

קרא פחות
משפחהרפואהשבת
0
נשאל: כ״ו באלול תשפ״דב:

הנה המשנ”ב בסי’ קעא חילק בין פת שהזריקה בו אסורה בכל גווני לבין שאר מיני אוכלין שאיסור הזריקה שלהם הוא רק באופן שנמאסין או נפסדין, כגון ע”ג מקום מלוכלך או באוכלין רכין שנמאסין בזריקתן, וע”ש במקור הדברים בב”י שכך דעת ...קרא עוד

הנה המשנ”ב בסי’ קעא חילק בין פת שהזריקה בו אסורה בכל גווני לבין שאר מיני אוכלין שאיסור הזריקה שלהם הוא רק באופן שנמאסין או נפסדין, כגון ע”ג מקום מלוכלך או באוכלין רכין שנמאסין בזריקתן, וע”ש במקור הדברים בב”י שכך דעת התוס’ והרא”ש ואילו לעיל מינה הרי”ף ורב האי ואפשר ג”כ הרמב”ם שלא חילקו בין פת לשאר אוכלין ואולי גם הרשב”א בשם תוס’ שהיו לפניו.

והנה לגבי זריקת חיטין מבואר בסי’ הנ”ל מהתוס’ גופייהו שהקילו בזה בזריקה במקום נקי, וזה אף דשייך לאכול גרעיני חיטה כמבואר בברכות לו ע”א, ואף יש להם חשיבות של פרי שאין מברכין עליו שהכל אלא בפה”א (עכ”פ בזמן הגמ’ ולענין זמנינו כתבתי בזה בתשובה אחרת), מ”מ חשיבות של לחם אין לזה, ובעלמא הזכירו הפוסקים (ש”ך יו”ד סי’ פח סק”ב וסי’ קיב סקכ”ו ועוד) הלשון דעל הלחם יחיה האדם.

והנה דעת רוב האחרונים ומכללם החי”א וקצש”ע (כמו שהרחבתי בנידון זה בתשובה אחרת) שאם בירך על הפת הבאה בכסנין המוציא יצא, ומבואר משיטתם שפת הבאה בכסנין הוא ג”כ בכלל לחם, ולפי שיטתם גם פת זו תהיה בכלל פת לענין כבוד הפת שיהיה אסור לזרקו לדידן אפי’ באופן שאין מפסידו.

אולם יש מהאחרונים שסברו דאין יוצא בברכת המוציא בפת זו ומבואר דס”ל דאין זה פת ורק אם קבע עליה סעודה עשאה כפת לעצמו, אבל כל עוד שלא אכלה אין לזה דין פת, וממילא לאותם פוסקים לא יהיה בזה לכאורה איסור זריקה כמו בלחם.

קרא פחות
איסור השחתהאיסור השלכהאףדיני ניקיוןדיני פסחהיתר איסורהיתר השלכההיתר ניקויהלכות פסחהשלכת פסולתזריקהמקום נקינשלח להרב מרדכי מיכאל עסיספסולתפת הבאה בכיסניןפת הבאה בכסנין
1
נשאל: כ״ג במרחשוון תשפ״דב:

לדעת המשנ”ב וסייעתו שהקדמת הקשירה הוא מצד רמז שדומה בזה לתפילין שהוא קשירה והוא עור, ומטעם זה פטר אנפילאות, א”כ כ”ש שבזה פטור, אבל לדעת כמה פוסקים שהקשירה בשמאל הוא כעין פשרה בין הדעות בגמרא אם כן גם בזה יש ...קרא עוד

לדעת המשנ”ב וסייעתו שהקדמת הקשירה הוא מצד רמז שדומה בזה לתפילין שהוא קשירה והוא עור, ומטעם זה פטר אנפילאות, א”כ כ”ש שבזה פטור, אבל לדעת כמה פוסקים שהקשירה בשמאל הוא כעין פשרה בין הדעות בגמרא אם כן גם בזה יש להעדיף הסגירה בשמאל.

מקורות:

עי’ מ”ב סי’ ב בטעם הקשירה בשמאל שקשירה בשמאל מצינו בתפילין, וכ”כ הט”ז ועי’ רע”א, ואח”כ כ’ בשם הארה”ח ע”פ הלבוש לפטור אנפילאות, והיינו משום שאינו עור כתפילין ע”פ הנרמז בגמ’ סוטה ע”ש בארה”ח, אולם יעוי’ בפמ”ג שהביא ביאורי הפוסקים בזה, ולפי חלק מביאורי הפוסקים הוא כעין פשרה בין הדעות בגמ’ ולא דין מיוחד מצד הקשירה, וכן דעת הא”ר שהביא שם, וכן מוכח בבאהגר”א להמעיין שלמד כן הטעם שקושרין בשמאל משום דחייישי’ לר’ יוחנן וכמו שסיים באופן שאין קשירה כלל דבזה נקטי’ כהברייתא נגד ר”י והיינו משום דבזה כבר אין שייך פשרה הלכך הברייתא עיקר, וגם הגר”ז שהוא בר פלוגתיה דהארה”ח לענין אנפילאות יש לדון אם חולק על הט”ז לענין דבר שאינו בקשירה נמי, ולא עיינתי בפנים, ועוד חשבתי דגם הט”ז גופיה שכ’ טעם לקשירה הוא לרווחא דמילתא למה לענין קשירה יש להעדיף השמאל, אבל עיקר הטעם שאנו מעדיפים דבר בשמאל, הוא משום הכרעה בין הדעות בגמ’ שם כפשטות כל הסוגי’ וכדמוכח בבהגר”א, ומ”מ כשא”א להסמיכו על תפילין נעשה פשרה באופן אחר, כך יש לומר לדעת הט”ז וע”ד זה גם בדעת הלבוש ברמז שהביא מגמ’ דסוטה, ואע”פ שכ”ז הוא מדיני ד”א, בפרט שחלק הנעילה בשמאל הוא רק לחשוש לדעת ר”י שם כשהברייתא עיקר להלכה כמ”ש הגר”א, ובפרט שלהמשנ”ב יש להקל לגמרי בניד”ד, מ”מ למה לא נחמיר בדבר שאין בו טירחא כלל, דהרי בלאו הכי נועל המנעלים ורק שיקפיד על הסדר, ובפרט שכ”ה פשטות הגמרא וטעמי האחרונים בזה מחודשין מאוד ועיקר דברי ר’ יוחנן בגמרא שמחמתו אנו קושרין בשמאל כדמוכח בגמ’ אינו שייך עיקר דבריו לטעם זה כלל, ומ”מ מי שיש לו טירחא בזה פטור.

קרא פחות
עורתפילין
0
נשאל: כ״ג באדר ב׳ תשפ״דב:

אי אפשר לסמוך על פסקיו שכן הוא פסול לעדות וכל הפסול להעיד פסול לדון, והפסולים לדון הם בד”כ גם לענין איסור והיתר כדמוכח בלשונות הפוסקים שם מענין לענין דמיירו גם בדיני איסור והיתר. ויש להוסיף דמשומד כזה שדינו כמשומד להכעיס אפי’ ...קרא עוד

אי אפשר לסמוך על פסקיו שכן הוא פסול לעדות וכל הפסול להעיד פסול לדון, והפסולים לדון הם בד”כ גם לענין איסור והיתר כדמוכח בלשונות הפוסקים שם מענין לענין דמיירו גם בדיני איסור והיתר.

ויש להוסיף דמשומד כזה שדינו כמשומד להכעיס אפי’ לענין איסורין אין לו שום נאמנות, וכדמוכח בריש חולין ובשו”ע ורמ”א לגבי הל’ שחיטה ולגבי הל’ יין נסך שמשומד להכעיס פסול לכל עדות איסורין ומאן דשביק התירא ואכיל איסורא פשוט בש”ס ופוסקים שדינו כמשומד להכעיס.

ובאמת אין צריך לראיה שהוא פסול להורות, שכן אין לו שום אחריות ושום שיקול דעת, ולא עדיף ממי שהוחזק בשקרנות ובכפירה בב”ד שאין לו שום נאמנות, ולא הוצרכתי לכתוב בזה אלא משום שראיתי מי שלא היה פשוט לו הדבר.

והזדמנו לפני פסקים של אדם ששנה ופירש כזה וראיתי שהרבה מפסקיו הם רק כעין מגן וצינה להגן על חטאיו מפני חרטה דרשעים כל ימיהם מלאים חרטה ולכך הוצרך לטרוח טובא להיות מתיר איסורים ואין כאן לא פסק ולא דין ולא הוראה לא שרירין ולא קיימין, וה’ יצילנו מהם ומהמונם.

קרא פחות

עדות
2
נשאל: כ׳ בסיון תשפ״דב:

לענין נטילת ידיים כ’ השו”ע סי’ ד ס”י שיטול כלי של מים בימינו ויתן לשמאלו כדי שיריק על ימינו תחילה, וכ’ המשנ”ב סקכ”ב בשם הארצה”ח דגם באיטר אזלי’ בתר ימין דעלמא. ולענין סדר נעילת הנעליים הוא במחלוקת הפוסקים ונקט המשנ”ב סי’ ...קרא עוד

לענין נטילת ידיים כ’ השו”ע סי’ ד ס”י שיטול כלי של מים בימינו ויתן לשמאלו כדי שיריק על ימינו תחילה, וכ’ המשנ”ב סקכ”ב בשם הארצה”ח דגם באיטר אזלי’ בתר ימין דעלמא.

ולענין סדר נעילת הנעליים הוא במחלוקת הפוסקים ונקט המשנ”ב סי’ ב סק”ו שסובר שיעשה גם נעילת הנעל וגם קשירתו בימין, וא”כ את הנעילה של הנעלת עושה בימין תחילה כימין של כל אדם, ולגבי הקשירה עושה בימין היפך כל אדם.

ועי’ בכור שור שבת סא ע”א מה שדן בדין זה ולמעשה לא הכריע כהמשנ”ב בזה, וכבר העירו על המשנ”ב והשע”ת שהביאו בשם הבכור שור בשינוי, ומכל מקום ציינו בדפוסים חדשים של המשנ”ב שבארצה”ח סקל”ב כתב כדברי המשנ”ב, ובס”ק הסמוכים הביא המשנ”ב דברים אחרים מארצה”ח וא”כ ראה המשנ”ב דברי הארצה”ח ג”כ רק שהזכיר הדברים בשם הקודמים לו מאחר וכך ראה בשע”ת (ובדפו”ח תקנו גם בשע”ת).

וטעם הארצה”ח בזה לפי איך שהובאו הדברים במשנ”ב הוא משום דלענין קשירה מקדמי’ שמאל מאחר שקושרין עליו תפילין ובזה האיטר שקושר תפילין על ימין יקדים ימין לענין קשירה, משא”כ לגבי הנעילה (הלבישה) שהוא משום כבוד ימין יעשה ככל אדם להקדים הימין.

ובגוף דברי הארצה”ח דלענין נעילה יהיה דינו ככל אדם ולענין קשירה יהיה דינו חלוק מכל אדם, יש לציין דהנה בעצם מה שיש חילוק לדידן בין נעילה לקשירה שזה בימין וזה בשמאל, לפי פירושו של הבהגר”א הוא משום דלעיקר דינא דקיימא לן כהדעות דימין עיקר גם להקשירה ורק כיון שאפשר לקיים שני הדעות על ידי פשרה זו עדיף לנו לצאת ידי כולם, ויש כמה דעות בביאור הסוגי’ (עי’ בט”ז ובפמ”ג וארצה”ח), וזו דעת הבהגר”א שם, וגם לפירושים אחרים בסוגי’ יתכן לכלול גם ענין זה, וא”כ אפשר דאיטר סבירא לן לעיקר שדינו כל אדם, רק דלענין קשירה כיון שהוא כבר ס”ס דשמא הלכה למעשה כמ”ד שגם הקשירה בימין ואפי’ למ”ד שמקדימין השמאל אפשר דבאיטר מודה דיעשה בימין דעלמא שהוא שמאל דידיה, אבל צע”ק דלפי סברא זו שייך לעשות גם ס”ס להיפך, רק דיש לומר דכיון שיש כאן ספקות כבר עבדי’ כעיקר דינא שמקדימין הכל בימין ודאזלי’ בתר ימין דעלמא, אבל סברא זו אינה מוחלטת ויל”ע בה.

וכאמור הכרעת המשנ”ב כדעת הט”ז והארצה”ח וסייעתם דטעם מה שאנו מקדימין שמאל לימין בקשירה הוא משום שלענין קשירה אזלי’ כמו בתפילין שהוא מידי דקשירה, ולפי טעם זה איטר יקשור תחילה ימין כמו שנתבאר.

עכ”פ לענין הנעילה (הלבישה) שהיא עיקר הנידון מה הוא הימין של האיטר, (דלגבי הקשירה יש נידון אחר לדעת המשנ”ב דאזיל בדעת הט”ז והארצה”ח כמו שנתבאר), חזי’ שיש להקדים ימין דעלמא גם באיטר וכמו שכתב המשנ”ב להלן לענין נט”י, וא”כ מבואר שעיקר דעת המשנ”ב להכריע כהדעות שגם באיטר אזלי’ בתר ימין דעלמא.

וממילא גם לענין רחיצה וסיכה ואפי’ לענין כניסה אלו שיש להם ההנהגה להקפיד בכניסה בימין [עי’ בתשובתי ד”ה האם יש מקור להנהגה וכו’] איטר ג”כ יקדים ימין דעלמא.

וכן מבואר בקונטרס איש איטר של הגרח”ק אותיות ב’ ג’ גם לענין סדר הלבישה המבואר במשנ”ב שם סק”ד וגם לענין רחיצה וסיכה הנזכר שם במשנ”ב סק”ז שאיטר יעשה כמו כל אדם.

ולגוף הנידון על איטר יש לציין דבסוגיות מבואר דיש איטר יד ואיטר רגל ושייך כאן הנידון גם לאיטר רגל מכיון דדיני הקדמה נזכרו בחז”ל ופוסקים גם לענין רגל כמו שנתבאר, וגם המשנ”ב שהביא ראיה ממה שהקדימה התורה בוהן ימין הרי כ”ה גם בבוהן רגל ימין.

רק דלענין קשירת הנעל שהוא תלוי בתפילין הזכיר המשנ”ב דבריו לענין איטר יד, וצע”ק דלכאורה הנידון על נעילת (לבישת) הנעל שבזה הזכיר המשנ”ב שהוא כמו כל אדם, למה שייך לנידון על איטר יד ולא על איטר רגל, ויש לומר דלא נחית לכל זה מאחר דבלאו הכי הכרעת המשנ”ב לגבי לבישת הנעל דאין חילוק בין איטר לכל אדם ממילא אין נפק”מ בזה, ועדיין צ”ע.

קרא פחות
0
נשאל: ה׳ באלול תשפ״דב:

הנה כל דבר שהוא תועלת לאדם אין בו משום צער בעלי חיים, כמו שהארכתי בתשובה [ד”ה האם מותר להרוג ביום חול] ושכ”כ הנוב”י בשם כמה ראשונים, ואע”ג שנתבאר שם ע”פ ש”ס ופוסקים שאם אפשר בלא צער אסור לעשות בצער, אבל ...קרא עוד

הנה כל דבר שהוא תועלת לאדם אין בו משום צער בעלי חיים, כמו שהארכתי בתשובה [ד”ה האם מותר להרוג ביום חול] ושכ”כ הנוב”י בשם כמה ראשונים, ואע”ג שנתבאר שם ע”פ ש”ס ופוסקים שאם אפשר בלא צער אסור לעשות בצער, אבל מאחר שסוף סוף מה שמצערם עכשיו הוא לצורך האדם, שהרי אם לא ישתמש במכשיר זה לא יוכל לתפוס את כל בעלי החיים וגם יהיה הרבה יותר קשה וגם יבזבז את זמנו, וא”כ בצירוף כל זה הרי הדין הוא שכל צער בעלי חיים לצורך האדם מותר מעיקר הדין (מלבד ליחידי סגולה להאר”י כמו שנתבאר שם).

ועיקר המ”מ מדברי הפוסקים כבר הבאתי שם בתשובה הנזכרת, לכך לא אמרתי לכפול שוב כאן הדברים.

ורק אעיר הערה קצרה דלא נחיתנא לזה בתשובה הנ”ל דהנה בפ”ק דחולין איתא דאמר רבי עקרנא להו (להפרידות) והשיבו רפב”י איכא צעב”ח, ואמר לו קטילנא להו, והשיבו איכא בל תשחית, והנה ב’ עניינים אלו גם צעב”ח וגם בל תשחית, שני דברים אלו הותרו לצורך האדם, דהרי צעב”ח הותר לצורך האדם כמו שנתבאר כנ”ל מדברי הנוב”י בשם כמה תה”ד ופסקי תוס’ ואיסור והיתר, ומאידך בל תשחית הותר לצורך האדם דבל תשחית דגופא עדיף כמ”ש בגמ’ (ועי’ בשו”ת התעוררות תשובה מה שדן מכח דין זה לגבי זריקת כלי ח”פ).

והנה בודאי שפשטות הגמ’ מוקשית מאוד, ומאידך גיסא משמע דכל הנידון מצד מידת חסידות מאחר דרבי מדנפשיה לא חש לה, ולכן יתכן ליישב באיזה אופנים, ראשית כל לענין צעב”ח אחר שנתבאר בשם האר”י דמידת חסידות להזהר אפי’ מה שהוא לצורך האדם א”כ מובן למה כאן יהיה איסור לעקרן, דרפב”י נהג במידת חסידות וגם לא רצה שבשבילו יעשו דבר שאינו במידת חסידות.

אולם יל”ע א”כ למה אמר לו רבי קטילנא להו, דבשלמא אם מדינא אסור בעקירה (כיון שאפשר בהריגה בלא צער או להדעות שסוברות שאין צעב”ח בהריגה יתבאר כיון שאפשר בהריגה) א”כ מובן למה אמר לו קטילנא, אבל אם הוא רק ממידת חסידות, א”כ מה מועיל דקטילנא דהרי ממידת חסידות גם הריגה אסור.

ודוחק לומר דרבי לא ידע שהוא אמר ממידת חסידות, ולכן אמר קטילנא להו, דא”כ סו”ס הו”ל לרפב”י להשיב לגבי קטילנא דגם בזה אסור ממידת חסידות, ואולי דעדיפא מיניה קאמר דכאן לגבי קטילנא איכא בל תשחית מן הדין (כיון דמצד הדין אפשר בעקירה), , ומאידך גיסא עקירה אסור ממידת חסידות כמו שנתבאר, ולכן לגבי קטילנא עדיפא ליה לומר מה שאסור מן הדין.

אבל יתכן לומר באופן אחר דהנה האומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר ועבר וישן היום הדין הוא שאסור לישן למחר שלא יעבור למפרע על נדרו כמ”ש בנדרים דף יד, א”כ יש לומר דמאחר שבזמן קניית הפרידות היה על רבי לברר הדין שלבסוף יצטרך לעקרם או להורגן וממילא למפרע יתברר שעבר על איסור צעב”ח או בל תשחית כיון דלא היה לו לקנות, אע”ג דיש לטעון דסו”ס עכשיו הוא היתר גמור, ולא אסיק אדעתיה לאסור ומסתמא גם סבר שהוא היתר, מ”מ מאחר שהיה מוטל עליו לברר סבר רפב”י דממידת חסידות אם עכשיו יעקרם או יהרגם יעבור איסור למפרע.

בתוספת לכל הנ”ל יש להוסיף דהאג”מ כ’ דעדיף להרוג על ידי גרמא מלהרוג בידיים שלא להוליד טבע האכזריות בעצמו כמו שציינתי בתשובה הנ”ל, וא”כ על ידי מכשיר מרויח דבר זה, ואמנם אם המכשיר עושה שיצטערו יותר מחמת שעובד בטכנולוגיה שהורג באיטיות א”כ במקרה רגיל מצד הלכה אין היתר לעשות במכשיר, אבל בניד”ד מאחר שיש תועלת לאדם שעושה במכשיר על הדרך שנתבאר, ממילא מרויח גם שאינו עושה בעצמו.

קרא פחות
בעלי חייםחסידותידרביתשובה
0
נשאל: י״ז בטבת תשפ״דב:

בזמן  שאז האדם מספיק לאכול כדי שלא יבוא לידי רעבון. הנה יעוי’ בטושו”ע שחילקו דין אכילה של שחרית לב’ סימנים, דדין פת שחרית שמצלת מן המחלה השיתו בסי’ קנה לענין אכילה קודם שילך ללימודו, ודין סעודה שיאכל קודם חצות וכל פרטי ...קרא עוד

בזמן  שאז האדם מספיק לאכול כדי שלא יבוא לידי רעבון.

הנה יעוי’ בטושו”ע שחילקו דין אכילה של שחרית לב’ סימנים, דדין פת שחרית שמצלת מן המחלה השיתו בסי’ קנה לענין אכילה קודם שילך ללימודו, ודין סעודה שיאכל קודם חצות וכל פרטי הדינים בזה השיתו בסי’ קנז אחר שלמד ועסק במלאכתו, ומבואר בזה דשיעור פת שחרית אין ההגדרה לאכול קודם חצות אלא הגדרה אחרת.

והנה בטור שם לענין פת שחרית הביא דברי הגמ’ בסוכה כו ע”א כדטעים בר בי רב ועייל לכלה, ויעוי’ ברש”י על הגמ’ שם שכתב כדטעים בר בי רב ועייל לכלה בבוקר, כשהולכין לבית המדרש, ודואג שמא ימשכו השמועות, וטועם מלא פיו ושותה עכ”ל, ומבואר בזה שההגדרה של המבואר שם הוא שמקדים לאכול כדי שלא ירעב.

ומבואר מתוך דברי הטור שאם לא יעשה כהבר בי רב הנ”ל אלא ירעיב עצמו וימתין לשעה שישית של מאכל ת”ח לא יקיים בזה פת שחרית.

ויש לציין בזה עוד דבגמ’ ב”ק צב מייתי קרא לענין פת שחרית לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש שע”י פת שחרית ינצלו ממכות אלו, וז”ל הגמ’ שם, מנא הא מילתא דאמור רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה ואמרי אינשי שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש ע”כ, ומבואר שההגדרה של פת שחרית הוא כששומר עצמו שלא יבוא לידי רעבון.

ובסיום הדברים יש לציין דבגמ’ שם משמע שסתם בני אדם אינם מאוכלי פת שחרית עי”ש, ואילו בגמ’ פסחים יב מבואר שסתם בני אדם אוכלים בד’ שעות שביום, ולפי דברינו ניחא שפת שחרית הוא ענין אחר וכמשנ”ת.

קרא פחות

שחרית
0
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

בענין שאלתך האם יש איסור בל תשחית בדבר שאינו בריא לאכילתו אע”פ שאי”ז מזיק לו נזק גמור. הנה גרסי’ בשבת דף ק”מ ב’, וז”ל, ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא [מי שיכול לשתות שכר ושותה יין] עובר ...קרא עוד

בענין שאלתך האם יש איסור בל תשחית בדבר שאינו בריא לאכילתו אע”פ שאי”ז מזיק לו נזק גמור.

הנה גרסי’ בשבת דף ק”מ ב’, וז”ל, ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא [מי שיכול לשתות שכר ושותה יין] עובר משום בל תשחית ולאו מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף, כלומר שמכיון ושכר פחות בריא לגוף מיין, (ומביא לידי הפחה, רש”י שם), לכן אין חשש בל תשחית במה שקונה מכספו יין אע”פ שיכול בשכר הזול, משום שמ”מ אמרי’ שבל תשחית על הגוף קודם לבל תשחית על אוכל.

ועיין עוד שבת דף קכ”ט ע”א שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה לרבה צלחו ליה שרשיפא וא”ל אביי לרבה והא קעבר מר משום בל תשחית א”ל בל תשחית דגופאי עדיף לי ע”ש.

וכתב בתורה תמימה דברים פרק כ’ י”ט הערה נז, וז”ל, כלל הדבר מאיסור בל תשחית ומקור השתלשלות שלו הוא כי לא רק במצור בלבד אלא בכל מקום הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם הי’ מזיק אילנות אחרות או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים כי לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

ובסמוך יתבאר כי זה כונת לשון הפסוק שלפנינו כי האדם עץ השדה, ר”ל חיי האדם הוא מן עץ השדה, ולכן לא תשחית את הדרוש לחיי האדם וכו’, ואמנם בין אילנות בין שארי דברים מותר להשחית היכי שיש בזה צורך הגוף אשר בלא זה ירע או יזיק באיזה ערך לגוף כמו שמבואר בסוגיא שלפנינו דאמוראים היו שורפים כסאות מעולות להסיק בהם ביום הקזה כדי לחמם גופם, ומפרש דאעפ”י דיש בזה משום בל תשחית אבל בל תשחית דגופא עדיף, וטעם הדבר פשוט, דאחרי דעיקר איסור השחתה הוא מפני שיש בו צורך האדם, וא”כ היכי שבהשחתה יש צורך להאדם, הוי השחתתו קיומו עכ”ל.

ויעוי’ בט”ז יורה דעה סימן קיז ס”ק ד, וז”ל, זה אינו דהא יש לו הנאה מזה ואין כאן בל תשחית וכמ”ש בסמ”ג לאוין סי’ רכ”ט שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתה אין כאן איסור בל תשחית וכן איתא בתוס’ דעבודת כוכבים (דף י”א) דיבור המתחיל עיקר כו’ דמותר לעשות הבהמה טרפה וכו’, עיין שם בכל דבריו (ועיין חשוקי חמד ב”מ ל”ח א’, שו”ת משנה הלכות חלק יז סימן סב).

אכן בענינינו מ”מ אין ממה לחשוש אם אינו משחית את האוכל בדרך השחתה, דהנה כפי שכתבנו כבר במקו”א, דמי שרק אינו אוכל דבר ואינו מאבד בידים אינו עובר איסור בל תשחית כמ”ש אחרונים (מנח”י ח”ג סי’ מ”ה, עי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קע”ד ענף ג’, וס’ עץ השדה פי”ט ס”ז בשם הגרשז”א), ולכן אין איסור להניח את הירק ולא לאוכלו, וגם אם עדיין לא התקלקל, אם מניח את הירק בתוך שקית ומשליך לפח האשפה – כמדומה שאין בזה משום בל תשחית ולא משום ביזוי אוכלין, עיין וזאת הברכה סופ”ב בשם הגריש”א והגרח”פ שינברג דבכה”ג אף יותר מכזית שרי [וע”ע מ”ב סי’ ק”פ בביאורים ומוספים על מ”ב סק”י], ובפרט אם מה שנשאר מן הירק הוא פחות מכזית, שבזה אין בזה שום איסור מעיקר הדין, עי’ שו”ע סי’ ק”פ ס”ד, א”כ בענינינו אין להחמיר כלל.

לסיכום אין צורך לאכול את הירק הנשאר, ובפרט כשאינו מועיל לבריאות.

קרא פחות

טרפהיורה דעהמשנהעוברערךשבת
0
נשאל: ה׳ באב תשפ״דב:

אפשר לומר לעילוי נשמת על כל צדיק דאין סוף לעילוי נשמה לאדם וקרבת אלקים שיכול לבוא אצלו להתענג על ה’, ויעי’ במד”ר דאמרי’ הן בקדושיו לא יאמין אפי’ באברהם יצחק ויעקב, ועי’ עוד שבת נה, וגם הצדיקים שנזכרו בשבת שם ...קרא עוד

אפשר לומר לעילוי נשמת על כל צדיק דאין סוף לעילוי נשמה לאדם וקרבת אלקים שיכול לבוא אצלו להתענג על ה’, ויעי’ במד”ר דאמרי’ הן בקדושיו לא יאמין אפי’ באברהם יצחק ויעקב, ועי’ עוד שבת נה, וגם הצדיקים שנזכרו בשבת שם שיש אומרים שלא חטאו מ”מ אם אפשר להוסיף בזכותן מה טוב.

ולמרות שיש שסברו שמנהג חסידים לא היה כך הוא תמוה לומר דאין מועיל העילוי נשמה לצדיק, דאדרבה לצדיק יותר מועיל עילוי נשמה מלרשע (עי’ במשנ”ב דלהלן), ובאמת גם בשם גדולי החסידות ראיתי שנהגו לומר לעילוי נשמת אפי’ על צדיקים גמורים (עי’ בספר שיח צדיקים עמ’ לא אות טו בשם הגאון בעל שו”ת דברי חיים ועוד).

ואין כאן זלזול בצדיק שהוא צריך המצוות שלנו שכן אין זה מצוות שלנו אלא של מי שציוה עליהם ויפה שעה אחת של מעשים טובים בעוה”ז מכל חיי העוה”ב.

(וידוע בשם הגר”ח מולוז’ין מה שאמר שהגר”א הצטער מאוד אחר מיתתו שלא היה יכול לקיים עוד שום מצוה קלה, וכן הגרא”מ שך ביקש במכתב לפני מותו שילמדו לעילוי נשמתו אפי’ משנה אחת).

וזהו שאמרו ז”ל (ב”ב קטז ע”א, ב”ר מט, ד) המניח בן אחריו כאילו לא מת, ופירש החת”ס דהיינו אפי’ בצדיק שמניח בן צדיק אחריו שיש בו עילוי לנשמתו והוא המשכו בעוה”ז, (עי’ כתב סופר עה”ת פרשת תצוה בשם אביו ואפריון לבעל הקצש”ע פרשת בא בשם החת”ס).

וכן החיד”א במראית העין ב”מ קז ע”א הוסיף דזהו שיהיו צאצאי מעיך כמותך שהצדיק יהיו לו בנים צדיקים ויהיה לו בזה עילוי נשמה, וכעי”ז בסגנון אחר בספרו כסא דוד דרוש י”ב ד”ה ובזה בשם בעל הנוב”י.

ועי’ הל’ יו”כ סו”ס תרכא שיש ליתן צדקה בעד המתים, ובמשנ”ב שם משמע דעל צדיק הרבה יותר פשוט מאשר על רשע עי”ש, ובמנהגי מהרי”ל (הל’ יו”כ אות יד) מובא שמהרי”ל נהג להזכיר ביזכור את כל רבותיו שלמד אצלם, וכן בקצה המטה על המטה אפרים סי’ תרכא סק”ד בשות שו”ת חבר בן חיים דף קי שנהג להזכיר את רבו החתם סופר.

קרא פחות
0
נשאל: כ׳ באלול תשפ״דב:

הרבה פוסקים ומקובלים כתבו שלא להסתכל בלבנה ומשמע בין שהיא חסרה ובין שהיא מלאה, ויש לזה סמך מדינא דגמ’, ואולם אפשר דיש משמעות במשנ”ב ע”פ הכנה”ג דלפי מנהג העולם אין בזה איסור, ולצורך כגון לצורך הברכה או לצורך רפואה יש ...קרא עוד

הרבה פוסקים ומקובלים כתבו שלא להסתכל בלבנה ומשמע בין שהיא חסרה ובין שהיא מלאה, ויש לזה סמך מדינא דגמ’, ואולם אפשר דיש משמעות במשנ”ב ע”פ הכנה”ג דלפי מנהג העולם אין בזה איסור, ולצורך כגון לצורך הברכה או לצורך רפואה יש להתיר, ועי’ להלן.

מקורות:

כעי”ז איתא בגמ’ [פ”ב דחגיגה] שהמסתכל בקשת ראוי לו שלא בא לעולם ע”ש הכתוב כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו’ הוא דמות כבוד ה’ ואראה ואפול על פני וגו’.

והנה גם לבנה נזכר במקובלים שרומזת לשכינה, ולפ”ז היה מקום לומר דגם בלבנה אין להסתכל.

ואע”ג דמצינו בהרבה מקומות שהיו מסתכלין בלבנה לקדש החודש, יש לומר דלצורך שאני, דגם בקשת מותר להסתכל כדי לברך עליה ברכתה הראויה לה [כה”ח סי’ רכט ס”ה] וכנ”ל לענין ברכת הלבנה יש לראות הלבנה קודם שמברך [רדב”ז שו”ת ח”א סי’ שמא בשם מ”ס פ”כ ה”א].

וכ”כ בשל”ה [שער האותיות ק’ אות יח ואות לח, וכעי”ז בהגהות יש נוחלין פ”ד הגהה לז, והמג”א בסי’ תכו סק”ה ציין בקיצור לדברי השל”ה] בשם ה”ר מאיר הלוי בספר שושן סודות [אות שמז] שאין להביט בלבנה אלא בזמן שמברך עליה כמו שאסור להסתכל בקשת, וכעי”ז הובאה שי’ החרדים בכנה”ג [או”ח סי’ תכו בהגהות הטור אות ה’] וכ”כ בעולת שבת [סי’ תכו ד], וע”ע בקנאת ה’ צבאות להרמח”ל [ח”ב כי המקומות בקדושה וכו’] נראה דכוונתו שם לרמוז לענין זה דהרי זה גופא כ’ השושן סודות שם שהפגימה היא משום התאחזות הקליפות [וע”ע לשם שבו ואחלמה ח”ב דף פח].

וכן בחרדים [פרק מה אות ה] הביא דה”ר מאיר הלוי שבספר שושן סודות שלא להסתכל בלבנה כמו שאסור להסתכל בקשת.

(והיינו ר”מ הלוי המובא בשושן סודות, דהשושן סודות כתב כן בשם “אחד מחכמי הקבלה האחרונה”, והכוונה לספר אוצר הכבוד ר”ה כא שהזכיר שם ענין זה בשם ר”מ הלוי, וכן הובא בשער הרזים אות שסא, ולא כדמשמע ריהטת לשון השל”ה שם שר”מ הלוי חיבר שושן סודות, דשושן סודות חיברו ה”ר משה בן יעקב נכד הרמב”ן, ולכשתדקדק בלשון החרדים תראה דג”כ לא נתכוון לזה).

אלא דיש חילוקי דעות באחרונים הנ”ל אימתי יסתכל בלבנה, דלהשל”ה יסתכל פ”א קודם הברכה, ומעין זה כ’ במורה באצבע להחיד”א (אות קפו) וחסד לאלפים (סי’ תכו אות ו’) והבא”ח (שנה שניה ויקרא הכ”ג) דרק קודם שאומר פסוק כי אראה שמיך וגו’ יסתכל פ”א ולא יותר, ולהחרדים כל זמן הברכה, ובכנה”ג שם הביא מנהג העולם דמסתכל כל זמן הסדר, וציין שבחרדים נקט דרק בזמן הברכה יכול להסתכל.

ובמשנ”ב סקי”ג הביא ג’ הדעות וציין [שעה”צ סקי”ד בשם הא”ר סק”א] דפשט הלשון בשו”ע משמע דמסתכל עד סוף הסדר (ועי’ כנה”ג שם).

[ולגוף הראי’ מלשון השו”ע זה צ”ע אם השו”ע כלל סבר מאיסור ההסתכלות בלבנה (וע”ע רדב”ז מגן דוד אות י’ ד”ה וכאן), אבל יש ליישב חדא מתרתי, או לומר דממ”נ סבר השו”ע דבזמן זה מותר להסתכל, או דמאחר שסובר השו”ע שהוא דבר טוב בזמן זה להסתכל בלבנה ממילא אין בזה איסור כיון שהוא לצורך המצוה, ואחר הדקדוק בדברי המשנ”ב יש קצת משמעות דלפי הצד שיסתכל כל הברכה באמת אין האיסור חמור להסתכל בלבנה לפי צד זה, וכן יש לפרש בלשון הכנה”ג שם וז”ל, אמר המאסף פשט הלשון נראה דמסתכל בה משהתחיל לברך עד שיסיים כל הסדר והכי נהוג עלמא אבל שמעתי בשם ספר חרדים שכתב שלא יביט בה כי אם בשעת הברכה בלבד ואחר כך אסור להביט בה כמי שמסתכל בקשת ע”כ, ויש לפרש דלפי מנהג העולם אין איסור להסתכל בלבנה כמו בקשת].

בספר יוסף אומץ לה”ר יוזפא אות תעד כ’ דראיה בעלמא בלא הסתכלות מותרת, והביא דבריו יוצ”ח בספר נוהג כצאן יוסף קידוש לבנה אות ד’ דדוקא בהבטה בהבנת הלב אסור אבל ראיה כפשוטה מותר, ובלשונם נראה דהסתכלות האסורה אינו מה שאסור בשאר ראיות אסורות (וע”ע עזר מקודש אה”ע סי’ כא) אלא דוקא התבוננות ממש.

ומ”מ מכל הנך פוסקים שהזכירו שלא יסתכלו אחר הברכה או אחר פעם אחת משמע שאין היתר אם אין מתבונן בה, ובאמת סתם איסור הסתכלות כולל כל הסתכלות בכוונה, וע”ע בכה”ח להר”ח פלאג’י סי’ לה ס”ד שכתב דהמהדר לומר ברכת הלבנה מן הסידור כשי’ המחה”ש סי’ ק מרויח בזה ג”כ שנזהר שלא להסתכל בלבנה.

וגם היוסף אומץ בסוף דבריו הביא ההגהות יש נוחלין דלא יסתכל כי אם קודם שיתחיל לברך.

אולם בארחות חיים [ברכות סי’ נז] נקט כן גם לגבי הסתכלות בקשת דהאיסור הוא דוקא דקדוק הרבה והתבוננות.

בספר סגולות ישראל מערכת ע’ אות לא הביא שמועה בשם בית הלוי בשם הר”ח מואלוז’ין סגולה לכאב עינים בדלקת להביט בלבנה במילואה והדלקת יוצא, ויש לציין דלפי הטעם שהביאו המקובלים [שושן סודות ואוצר הכבוד וחרדים] שהוא כקשת א”כ אין חילוק בין זמן חיסורה לזמן מילואה, אבל כמו שנתבאר שלצורך הברכה מותר כך לצורך רפואה יהיה מותר, אם כי איני יודע אם הספר סגולות ישראל דסמכא הוא או לא.

ראיתי קצת מחברים דהזכירו בזה גם הטעם דמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (ר”ה כג ע”ב), ולא ראיתי מקור לזה בדברי הפוסקים, ולענ”ד אי מהתם אדרבה אפכא מסתברא דהתם אמרי’ מעולם לא ראתה חמה, חמה דיקא, כיון שהיא צרתה בדבר זה, ועל זה קבלה הלבנה דאין שני מלכים וכו’, עי’ חולין ס, נמצא דהקפידא לענין חמה, ועוד דגם אם נקבל טעם זה אין זה מבטל טעם הנזכר במקובלים משום דרומז לשכינתא.

אבל יש להביא סמך לזה מדברי הרמח”ל בקנאת ה’ צבאות ח”ב שכ’ דאין להסתכל בכל מקום דקדושה שנאחזים שם הקליפות והמסתכל שם אינו חס על כבוד קונו, ונראה דרומז למ”ש השושן סודות אות שמח דפגימת הלבנה היא התאחזות החיצונים, ולפ”ז להרמח”ל נמצא שעיקר הקפידא הוא להסתכל בזמן הפגימה, אלא דמ”מ נשאר לנו פשטיה דקרא דמשום שהוא מראה דמות כבוד ה’ לכך ואראה ואפול על פני.

קרא פחות
הכנהיעקבמשהנשלח להרב מרדכי מיכאל עסיסקבלהקידושרפואהשבת
1