הנהגות

במזונות אפשר ובפירות אי אפשר (יעוי’ פמ”ג או”ח סי’ קנה משב”ז סק”א ע”פ תוס’ ברכות לז ע”ב ד”ה אמר).

ומ”מ גם בפירות יש תועלת, שעדיף לאכול פירות מלא לאכול כלל, כדי שלא תיחשב אכילתו שיאכל אחר חצות כזורק אבן לחמת (עי’ פסחים יב ע”ב, ולענין דברי הגמ’ בסוכה כו ע”א ביארתי בסמוך בתשובה על שיעור האכילה).

ואם אינו אוכל כלום ג”כ אפי’ שתיית קפה יש בה תועלת, שכן מצינו בכ”מ שת”ח אסור להם לישב בתענית, משום שממעט במלאכת שמים (עי’ תענית יב), וממילא כל מה שמחייה את גופו מחולשת התענית מועיל משהו.

וגם לענין הנזכר של זורק אבן אם שותה קפה שיש בו ריכוז המועיל לגוף או שתייה אחרת כיו”ב, יתכן שמועיל ג”כ שאם שתה קודם ו’ שעות שתייה כזו ואכל אחר חצות לא ייחשב כזורק אבן לחמת, (ועי’ עוד באשל אברהם מבוטשאטש ובכה”ח).

ולענין שתיה גרידא אמנם הפמ”ג מסתפק (א”א קנז סק”ג) והאחרונים מקילים לענין שלא ייחשב כזורק אבן לחמת (עי’ ביאורים ומוספים רפח א), אבל שתהיה שיש בה ריכוז של דבר השווה לאוכל כגון קפה יש מקום לומר דגם הפמ”ג מודה.

קרא פחות

****
****
שלו’ רב וכט”ס
ע”ד הנידון של ירידת גשמים בזמן שהולך לאפיית מצות אם חשיב כשפך לו קיתון על פניו, כמו במתני’ דסוכה ספ”ג [כח ע”ב] דאם ירדו גשמים בסוכתו הו”ל כמי שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו.

ואכתוב בזה הנלענ”ד, דמ”ש בסוכה לא מיירי אלא במצוה שעיקרה לצאת מביתו, דכל ז’ ימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו ארעי כדתנן בסוכה [כח ע”ב], ואמרו ז”ל בפסיקתא דר”כ [פ’ דסוכות] והובא בילקו”ש [אמור רמז תרנג] ובהדר זקנים לבעלי התוס’ [ויקרא כג, מ] שהוא גלות אחרי שנגזר עלינו בדין שאנו חייבין גלות, וכיון שיש מצוה ביציאה דווקא, ממילא אם יוצא ושם המצוה אותו עצמו מוריד עליו שם גשמים הוא כשפך לו קיתון על פניו, משא”כ כל מצוה שיש בה צער אמרי’ באדר”נ [הביאו הח”ח בחיבור צפית לישועה פ”א] אחת בצער ממאה שלא בצער, ובחולין [ז ע”ב] אמרי’ לגבי יסורין בזמן מצוה דם ניקוף מרצה כדם עולה.

ומענין לענין עי’ עוד בתנא דבי אליהו [רבה פ”ג] כל ת”ח שאינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו, עי”ש הטעם ואינו מנד”ד.

ועל יסוד החילוק שכתבתי דוקא לענין סוכות שהוא פעולה כנגד הפעולה המתבקשת מהם, מצאתי כעין זה בפי’ המשנה להר”מ [ספ”ג דסוכה] ושם נוסף עוד ענין שהוא דוקא בתחילת סוכות וז”ל, וירידת הגשם בתחלת סוכות מורה שאין פעולתם רצויה לפני ה’ ע”כ, וכבר העירו בזה מדברי הרמ”א [או”ח סי’ תרל”ט ס”ה] עי”ש, ועכ”פ יש לומר דלמד כן הר”מ מסברא דלא בכל מצוה מה שירדו גשמים הוא כהחזיר לו קיתון אלא דוקא בירידה בתחילת סוכות.

ומ”מ אם הוא בזמן שכל העולם עוסקין באפיית מצות וצרכי החג וירדו גשמים, באופן כזה לא ימלט מלהחשב סימן קללה, כדאמרי’ בתענית [ח ע”ב] אפי’ שנים כשני אליהו וירדו להם גשמים בערבי שבתות אינן אלא סימן קללה, ואמרי’ עוד [שם] שמש בשבת צדקה לעניים וכו’, ואמרי’ עוד התם [כג ע”א] ונתתי גשמיכם בעתם בלילי רביעיות ובלילי שבתות, משמע דבשאר זמן יש בזה קללה.

והיה מקום לומר דאם הוא בלבד עוסק במצה ורוב העולם אין עוסקין במצוה אין זה בהכרח קללה דשמא לצורך העולם ירדו, וכמו שהתפלל הכה”ג [יומא נג ע”ב] ואל יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים, וגבי רחב”ד אמרי’ [יומא שם] מאי אהני תפילת כה”ג גבי רחב”ד, הא שאר בני אדם לא.

אכן בסנהדרין [מז ע”א] אי’ דאם ירדו גשמים על מיטתו הוא כפרה, וכמו מת שלא נקבר, ומבואר בזה דהוא צער לאדם, ויש לומר דאע”פ שלא מחמתו ירדו אלא מחמת אחרים מ”מ הו”ל כפרה, והשטן קטרג לו בשעת הסכנה, וסכנה לענייננו יש לשייך גם גבי סכנת בזיון וכיו”ב, שכל שע”פ דרך הטבע עלול אדם לבוא לידי נזק או צער השטן מקטרג לזה, ולא בכל מקום המביא את הסכנה או הצער הוא השטן אלא ה”ה אם סניגורו מקטרג לטובתו כדי שיהיה לו לטובה לסימן יפה [עי’ סנהדרין שם], וכמ”ש בשבת [לב ע”א] ואלו הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים, ואמרי’ [שמו”ר לב, ו] עשה אדם מצוה אחת נברא לו מלאך אחד וכו’.

או דיש לדחות באופן אחר דגבי מת אם ירדו גשמים סברא שבאו מחמתו כיון שיש בזה דבר גדול של שינוי סדרי הבריאה, משא”כ באדם ההולך לדרכו, אבל לא יהיה הכרח לתי’ זה אלא אם נאמר דמ”ש בסנהדרין שם סימן יפה לו ר”ל סימן דוקא ולא סיבה, אם נימא הכי יהיה עלינו ליישב שבאו מחמתו.

ויעוי’ בברכות [ה ע”א] אלו הן יסורין של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה או ביטול תפילה, ובלאו הכי אין אלו יסורין של אהבה, אבל באופן זה יש לומר דאין בזה ביטול כלל, דמחמת גשמים אין לו לבטל דרכו, דאי”ז כפסקיה מברא [כתובות ב ע”ב] אלא צער קצת שיכול להתגבר על זה, וכמו דאמרי’ במגילה [כח ע”ב] אתא זילחא וכו’, ומשם אין ראיה ממש לענייננו כיון שהיה להם מקום להכנס לשם מיד להכי לא הוה סימן קללה כלל, ובזה גם רחב”ד לא היה מראה רצונו שיפסקו הגשמים.

ושו”ר כמה ספרי שו”ת שדנו במאורעות כיו”ב, ואציינם למען יהי’ לו לתועלת, שו”ת בנין ציון [החדשות סי’ כה], שו”ת שבות יעקב [ח”ב סי’ י], שו”ת הר צבי [ח”א סי’ לה], שו”ת חשוקי חמד [סוכה כח ע”ב].

בברכה מרובה ופסח כשר ושמח

מאחר והדברים רגישים לא היה מומלץ לנגוע בהם ע”ג במה זו, אולם מכיון שכבר שאלתם לא אמנע מלומר את הנראה לי בזה.

הנה על עצם ההליכה לצבא אפי’ אם היה איזה צד שיש בזה קידוש השם אבל הדבר עצמו הוא מצוה הבאה בעבירה ומבואר בגמ’ סוכה ל’ ובפסוקים המובאים שם וכן אותם פסוקים הובאו בדף נ’ שם לענין פסולי קודש, ומבואר מכ”ז שעל מצוה הבאה בעבירה אין מקבלים שכר אלא עונש, ממילא לא שייך לדון בזה, וגם לכאורה הוא הרבה יותר חילול ה’ מקידוש ה’ שהרי בד”כ ההליכה לצבא עלולה לגרום לירידה ברוחניות וירידה בקיום המצוות, גם למי שהיה ירא שמים לפני כן, כמ”ש גדולי ישראל מכל העדות והחוגים, וכמבואר בחז”ל ובהרחבה ברמב”ם בהל’ דעות שיש להתרחק מחברת הרשעים, ונלמד מן המקרא בהרבה מקומות, כגון ממעשה אברהם ולוט וממעשה אניות אחזיה בדברי הימים, וכן מדכתיב לא ישבו בארצכם פן יחטיאו וגו’, ממילא מי שבכל זאת הולך לשם הרי כביכול מראה בזה שיש לו דברים שעומדים בראש ובחשיבות לפני הירא”ש וקיום המצוות, וגם נותן דוגמה לאחרים שיעשו כמוהו, ממילא לא שייך כאן קידוש השם אלא חילול השם כמבואר ביומא פ”ה עי”ש.

ולענין אם יש קידוש ה’ בהריגת גוים ושונאים, מבלי להכנס לנידון אם הדבר הוא טוב או לא, אבל מצד קידוש ה’ גם אם הצליחו להרוג גוים, הרי ידוע שבכל פעם שגוי נהרג יש הרבה משטינים ומקטרגים בעולם על הדבר, גם אם היה רודף גמור והדבר נעשה בצדק, ואיני יודע אם שייך שיש גם קידוש השם בגלל המעט שכן מצדיקים אותנו בזה.

ואע”פ שמיתת רשעים הוא קידוש ה’ כמ”ש במכילתא פרשת בשלח ועוד, אבל כמובן שאם ההריגה נעשתה על ידי יהודי הוא נידון חדש ויש לדון בכל מקרה לגופו.

וגם בלאו הכי אם ידוע שאלו שמנהלים את המלחמה הם משומדים איני יודע אם יש ענין של קידוש ה’ לפרסם שמם לטובה בפני אומות העולם שיש להם הצלחות ותהילות כאלה וכהנה, ואדרבה מצד הלכה יש דברים שגוי עדיף ממשומד כמו שמצינו שדין גוי שאין מעלין ואין מורידין בחו”מ סי’ תכה.

ומ”מ כמובן שכל דבר שמתאמץ בכל זאת לעשות קידוש ה’ אחרי שנכנס למצב הזה יש בזה קידוש ה’, כגון אם מקפיד להתפלל בטלית ותפילין בכוונה ובמתינות בכל יום מול קבוצה של משומדים, בודאי שיש בזה קידוש ה’, וכנ”ל בכל דבר ששייך קידוש ה’ לפי הענין.

קרא פחות

הוא סימן טוב על סילוק הדינים.

מקורות: עי’ ברכות נו ע”ב שהובא שם כמה פתרונות לטובה על איברים שנשרו (והחלום שם היה צדיק) אבל על שיער לא נזכר שם אבל נזכר להלן בגמ’ שהמגלח ראשו בחלום הוא סימן טוב וראשו וזקנו הוא סימן טוב גם למשפחתו, ואף שיש לדחות דגילוח הוא דרך נוי כדפרש”י שם, ולא נשירה, מ”מ בזוהר פ’ בהעלותך אי’ שהשער הוא מצד הדין ולכך הלווים שהם מידת הדין העבירו תער, ועי’ עוד בזוהר פ’ יתרו דמי שנשר שערו חוץ ממקום תפילין הוא סימן טוב, ולכך גם בחלום יש לפרש כן שהוא סילוק הדינים, ואף שהחזו”א הורה שחלומות בזמנינו אין בהם כ”כ ממש מ”מ יש לחלק בין חלום טוב לחלום רע, כדאמרי’ בברכות נה ע”ב שמואל כי הוה חזי חלמא בישא וכו’, עיין שם, ולכן בחלום טוב יוכל לפותרו לטובה, וכן א”צ להימנע במי שאינו זוכר החלום שלא לומר רבש”ע בשעת נשיא”כ כמבואר להחזו”א גופיה והיו מגדולי הדורות שלא נמנעו מלעשות הטבת חלום בכל עת צורך, ולכן אפשר לקבל החלום כדבר טוב ויפתרוהו לו בפה כי עיקר הפתרון בפה כמבואר בברכות שם (ואע”פ שכ’ התוס’ שרק מי שנולד במזל יכול לפתור אבל כל מאי דאפשר למיעבד עבדינן).

הנה זה שאדם אינו מאמין אפי’ בפרט אחד מדברי חז”ל דינו ככופר זה ברור כמ”ש הרדב”ז וכמ”ש בהנהגות מהרש”ל (נדפס עם שו”ת מהרש”ל הוצאת זכרון אהרן).

אבל מי שסבור שלמעשה העולם יתקיים יותר מו’ אלפים שנה אין דינו ככופר שיכול לומר דלהלכה קים ליה כהרמב”ם שסובר שאין הלכה כאותה משנה (הבאתי בחיבורי על המדרש הגדול) ושהעולם לא ייחרב אלא העוה”ב הוא אחר המיתה ושימות המשיח אינם לבין העוה”ז אלא שעבוד מלכויות, ושאין הלכה כאותה משנה הסוברת שהעולם לא ייחרב דיחידאה היא אלא והארץ לעולם עומדת, וכ”ז נזכר טיפין טיפין בכמה מדברי הרמב”ם.

ומ”מ למעשה אין הכרח שהלכה כהרמב”ם בזה, מכיון שהרמב”ם נסמך בזה בעיקר על חכמת הפילוסופיה ואין הלכה כהרמב”ם בדברים שנקט כהפילוסופיה כמש”כ בביאור הגר”א על השו”ע וכמ”ש בעל הלשם באריכות ובנחרצות.

ומה ששאלת האם האותיות דר”ע חולק על הגמ’ במספר השנים, הנה מסתמא שלא ידע כת”ר שכתבתי ביאור על האודר”ע ויצא לאור במהדורת זכרון אהרן, ושם ציינתי שכן הוא שוב פעם בחלק החדש של האודר”ע שנדפס בהמשך הכרך שם ושכ”ה גם בפיוט הקליר, עי”ש במה שציינתי.

ופשטות הגמ’ בר”ה לא ע”א שהיום השביעי הוא כנגד שבת דיומו של הקב”ה אלף שנים, וממילא צריך שיחרב מתחילת שבת, דשבת אינה ימי המעשה כלל, עי’ ברש”י ר”ה שם מש”כ מאין אדם וכו’.

אבל יש להמליץ קצת דהנה מבואר בפסחים נד ע”א שיש דברים שהקב”ה ברא בין השמשות, וק’ דהרי הקב”ה שבת בשבת, והתי’ לזה מבואר במדרש דאדם אינו מכיר עיתותיו ורגעיו וכו’ אבל הקב”ה מכיר לכך שבת מתוך החול לקודש, הלכך מבואר שבשביתת שבת בראשית בבריאת העולם נעשתה מלאכה בבית השמשות.

הלכך גם ביום השביעי של שבעת אלפי שנין שיומו של הקב”ה אלף כמבואר בר”ה שם אין שביתה בבין השמשות, וממילא תחילת בין השמשות יוצא מאה שנה לפי בין השמשות דר”ת, לפי ע”ב דקות יחסיות, ומה שיורד מהחשבון ז’ שנים שהוא בערך ה’ דקות צל”ע בזה.

ולכאורה יש כאן אסמכתא לדעת הגריש”א (פסקי הגרי”ש עמ’ קי וכעי”ז נראה דעת שו”ת מהרש”ג סי’ לח וסי’ סו ומועדים וזמנים סי’ רנג) על תוספת שבת שדי מעיקר הדין בחמש דקות (ויש בזה הרבה דעות גם בראשונים ובפוסקים ואכמ”ל, ועי’ שעה”צ סי’ רסא סקכ”א), אבל במאמר דב”ר פ”י, ט שהביא רש”י בראשית ב, ב, שהקב”ה יודע עיתותיו ורגעיו וכו’ משמע שהקב”ה לא הוסיף מחול על הקודש, וכן בב”ר פ”ט יד זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקדש ובה נגמרה מלאכת העולם, ומשמע שהקב”ה עצמו לא הוסיף מחול על הקדש, וכדפי’ בעץ יוסף שם, אבל באמרי יושר שם נראה שפירש להיפך ולדידיה יש ליישב אותם חמש דקות על תוספת שבת.

ושוב ראיתי שבחי’ ח”ס ר”ה ט ע”א נקט שהקב”ה עשה תוספת שבת אבל עשה רק בין השמשות, ולדבריו מיושבים החמש דקות אלו, ומ”מ הם פחות מבין השמשות שלנו של ר”ת מאחר שהקב”ה יודע עיתותיו ורגעיו.

ומ”מ יש צדדים שהחמש דקות הם ג”כ מטעמי ספקות שמא אינו מדוייק ומדינא סגי בפחות מזה (ויעוי’ שו”ת ארץ צבי ח”א סי’ ס’ ואג”מ ח”א סי’ צו), ולפי צד זה אי אפשר לפרש כן.

קרא פחות

יש שכתבו שלא (הגריש”א עץ השדה יט סק”ח) וכנראה משום שהטעם שכתב המשנ”ב (קפ א) שהברכה לא שורה על דבר ריק נאמר רק על ברכת המזון, וטעם שמא יבוא עני אינו נוהג היום ברוב המקרים, וגם כשהיה נוהג היה נוהג בעיקר בדברים של קבע שראוי לשתף העני בסעודתו והעני מגיע, ואמנם יש טעם של סימן ברכה שאינו אוכל הכל, שזה גם סימן ברכה כמו שמוכח במקומות אחרים, אבל לא הובא בפוסקים טעם זה בהלכות סעודה, וגם יתכן שעיקר סימן ברכה יש להראות בסעודה חשובה, ואמנם יש גם דברי הרמב”ם שלא ימלא כריסו, אבל בעוגות שמברך מעין ג’ וכן פירות שהם בד”כ אכילת ארעי בד”כ אין צריך להיזהר בזה להשאיר חלק ממאכלו.

קרא פחות

יש מדרגה גבוהה שאדם נמנע מרופאים כמ”ש הרמב”ן והגר”א, אך הוא רק ליחיד שבדור כמ”ש על כיו”ב המהרש”א בכתובות עז ע”ב, ובפרט בעניני פיקוח נפש חלילה לאנשים בזמנינו לנהוג בהנהגה זו, ובגמ’ פ”ח דיומא אמרו שחילול שבת לפיקו”נ נעשית לא על ידי קטנים וכו’ אלא על ידי גדו”י והזריז הר”ז משובח, וגם בעלי מדרגה יתכן שלא דובר על פיקוח נפש שאינו בבעלות האדם לבטל את ציווי נשמה שנתתי בך החיה, וכל שכן ביום חול שחובה לקחת אחריות כשצריך.

וכל שכן שאינו בעלים על בריאות ילדיו למחול על הצלתם, וכן רפואת אשתו הוא אחד מחיובי כתובה, והוא הדין מי שיש לו אפשרות להציל אחד מישראל ברפואה ואינו מציל עובר על לא תעמוד על דם רעך.

ועוד לגבי חיוב לקיחת חולה לרופא יש לציין בזה לדברי השו”ע הל’ ביקור חולים ורפואה שמחמיר בזה מאוד, ובתשובה אחרת הרחבתי בגדרי דינים אלו.

אמנם כ’ בספר חסידים (סי’ תשנ”ד תשנ”ה) שלא יברך או יתפלל החכם על מי שבא אליו אלא שיאמר קודם לאדם שיתקן מעשיו ושיבטיח לתקן מעשיו, מ”מ נראה שהאיסור הוא לאו דוקא, דבהרבה מקומות לשון אסור הוא לאו דוקא כמ”ש הראשונים, ומאידך מצינו בהרבה מקומות בגמ’ ומדרשים שהחכמים בירכו מיד שבאו אליהם לבקש ברכה בכל עת צרה כמו שמצינו חנה תתיפי וכל הענין שם בגמ’ תענית ובהרבה מקומות.

אלא שהספר חסידים מיוסד על הדין שהובא ברמב”ם ריש הל’ תעניות (והובא במשנ”ב הל’ תעניות) שצריך לפשפש במעשיו כשיסורין באין עליו, כמ”ש ואם תלכו עמי קרי וגו’, וכמ”ש בגמ’ ברכות ה ע”א שאם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, וממילא החכם ילמד את האדם שיפשפש במעשיו, וגם הזכיר שם בספר חסידים נביא, דהנביא ודאי יודע אם הצרה באה על החטא, ושם בודאי יש חיוב גמור לשוב בתשובה כשיודע בודאות שצרה זו באה על חטא זה.

ולמעשה ברור שהמנהג הוא שאין החכם מחוייב להימנע מלברכו גם אם לא ביקש מהאדם לשוב בתשובה, שכך מוכח בהרבה מקומות ג”כ, ויש בזה ואברכה מברכך להרבות בברכות כל מה שיכול לאחרים (ראה קב הישר ועי’ ברכות נה ע”א), אלא שהחיוב מוטל על האדם לשוב בתשובה והחכם ערב לו וצריך להוכיחו כדי שלא יכשל האדם בחטא, ואם אין עכשיו החכם מחוייב להוכיחו מכל טעם שיהיה כמו שלפעמים גם אין החכם מחוייב לטרוח ללכת ולהשיב בתשובה כל מיני בני אדם שיודע שחטאו (שמצוה שלא לומר וכו’ ותמהני אם יש אדם שיודע להוכיח עי’ ערכין טז, ואכמ”ל בזה, ועי’ בשיעורי הגרנ”ק על מס’ אבות מה שהובא שם בשמו שאין אדם מחוייב להוכיח כל אדם שרואה שעובר איסור), ממילא אינו צריך להמנע מלברכו.

ולענין שאלתך האחרונה אם תועיל ישועה וסגולה וכן ה”ה ברכה כאשר עדיין יש חטא לאדם, צריך לדעת שכשם שהברכה היא סגולה לטובה כך החטא הוא סגולה עוד יותר גדולה להיפך מזה, וכן לגבי סגולות שונות בלא תשובה כבר דנו בזה לענין כמה דברים שנאמרו בהם סגולות ונראה דהגדר בזה הוא שכל עוד שלא עשה תשובה יש סגולה נגדית לסגולה הטובה לחול ומשמים יחליטו כפי מה לפעול לפי הענין הכולל, ולכך כשיש ניגודים בין מה שהאדם גורם לסגל לו, יהיה לו כמו שיקבעו עליו מן השמים כיצד להתייחס לזה (עי’ בספר מנחת תודה מה שהובא שם מהגרח”ק כעין זה).

הנה אף שיש איסור להעמיד דיין שאינו הגון כמבואר בפ”ק דסנהדרין ובשו”ע הל’ דיינים, מ”מ זה ברור שאין כאן דיני דיינות, ואף דין ז’ טובי העיר יתכן שאין כאן מכיון שכל ההתנהלות כאן הם ע”פ חוקי ערכאות שמבחינת דיני התורה דינם ככנופיה ואין שום תוקף לדיניהם כלל, ולפני עיור גם אין כאן מכיון שאין ברור שישתמש במינויו לשחיתות כזו או אחרת, וכיון שאין ברור שישתמש בזה לשחיתות ממילא אין כאן לפני עיור ע”פ כללי דיני לפני עיור המבוארים במשנה בשביעית ובסוגי’ דגיטין.

וממילא ענין הבחירות הוא דאגה לכבוד שמים בהצבעה, אבל במקרה רגיל א”א לומר ברור שיש כאן איסור בהצבעה כזו או אחרת, אלא הענין הוא להצביע כמה שאפשר להרבות על ידי זה כבוד שמים.

ולכן במקום שאפשר להצביע למועמד כשר יותר הרי יש להצביע לו כדי להרבות כבוד שמים, ובמקום שאין אפשרות כזאת יצביע למועמד שירבה כבוד שמים.

וכן ראינו שהיו מקרים שהיה אפשר להקשות על מועמדים מסויימים (וכן על משלחיהם והעומדים מאחוריהם) למה בקשו גדולי ישראל להצביע עבורם, אבל הענין הוא להרבות כבוד שמים ופשוט.

ובאופן שיש אפשרות למנות את היותר ראוי למינוי ובמקום זה מצביעים עבור הפחות ראוי למינוי, באופן שהוא ידוע כאדם שאינו הגון כנ”ל, יש כאן סרך עון מינוי פרנס שאינו הגון על הציבור (עי’ רמב”ם פ”א מהל’ מלכים ה”ז, ומ”מ עיקר דבריו הוא מינוי על דעתינו ולא מינוי שמבחינתינו אין לו שום רשות לעשות דבר ורק נותנים אותו כאומצא לכלבא מחמת הממשלה להציל מידם, אבל כאן יש כאן מסייע להם למינוי פרנס שאינו הגון), מכיון שסוף סוף יש כאן גם ענייני פרנסות שמסורים לידיו, ולכן אין לעשות כן.

קרא פחות

הכמות לאכילת פת שחרית קודם הלימוד היא כביצה או יותר מעט ולא אכילה רבה, אלא הסעודה העיקרית היא לאחר לימודו.

מקורות: יעוי’ סוכה כו ע”א כדטעים בר בי רב וכו’ שהיה טועם משהו קודם הלימוד ונכנס ללימוד, השמועות לא היו נמשכות אחר ו’ שעות של מאכל ת”ח.

וכמבואר בטור ס”ס קנה שפת שחרית הוא הכביצה פת הזה ואכילת פת שחרית היא רק מעט כמ”ש הבה”ל ס”ס קנה ואעפ”כ הוא באכילת פת, ואילו זמן הסעודה הוא בסי’ קנז אחר זה בשעות שאחר כך.

וכמבואר בסדר הסימנים וההנהגה בטושו”ע סימנים קנה קנז, ולהכי בסי’ קנה כ’ הטור קודם שילך לב”ה יכול לאכול פת שחרית וכו’ ובסי’ קנו כ’ ואחר כך ילך לעסקיו וכו’ ובסי’ קנז כ’ וכשיגיע שעה רביעית וכו’ ואם ת”ח הוא וכו’ ימתין עד שעה שישית.

והנה השיעור הזה של כדטעים בר בי רב וכו’ הנ”ל כ’ ברש”י שם שטועם מלוא פיו ושותה, ושיעור האכילה דמיירי שם הוא כביצה פת או מעט יותר וכמבואר ברמב”ם ופוסקים לענין הגמ’ סוכה שם.

ויעוי’ בביאור הלכה סו”ס קנה שכ’ דמשמע בטור שיאכל אז (היינו בפת שחרית שאוכל קודם הלימוד) רק מעט.