הנהגות

הנה היחס הנכון לדברי תורה הוא באהבתה תשגה תמיד כמ”ש בגמ’ עירובין נג על ר”א בן פדת, וכן אמרו בכ”מ בגמ’ וירושלמי על חכמים שהרהרו בשמועות ומחמת זה יצאו מחוץ לתחום, ואמנם יש מושג של טירדא לצורך פרנסה ואז אי’ בגמ’ לא תתחזו קמאי (עי’ ברכות לה ע”ב), אבל זה מחמת ההכרח ורק לענין השהות בישיבה, וגם שם אין הכונה שיתבטלו מד”ת, וכמ”ש במשנה באבות המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, ובספרים שרשמו את הנהגות בני הישיבות בחו”ל לפני השואה מובא שאף כשנסעו לדאטשע (חופשה) לצורך הבראת הנפש, אעפ”כ היו מדברים בלימוד כל הזמן שחזרו ממרחצאות וכיו”ב כמבואר שם.

ואי’ בגמ’ בסוכה כח ומעולם לא מצאו אדם וכו’ אלא יושב ושונה.

ואי’ בגמ’ דר’ זירא כי הוה חלש מגירסיה ישב על פתח בהמ”ד כדי לעמוד לפני החכמים ולקבל שכר, והנה בודאי היה לו תירוץ שהרי למד על כלות הכוחות כמבואר שם, ואם היה מחפש תירוצים היה לו תירוץ טוב, ואעפ”כ התאמץ לעשות מה שיכול כרגע, ולא ראה שום זכות או פטור לעצמו כי פשוט אינו משתלם, כי האי עלמא כבי הילולא דמיא וכו’ בברכות לא ר”פ אין עומדין.

ואי’ בירושלמי ברכות פ”ט ה”ה העושה תורתו עיתים הרי זה מיפר ברית.

ואי’ בגמ’ בסנהדרין וכו’ אשה חסר לב זה הלומד תורה לפרקים, והיינו שמי שנשא אשה כמו ת”ח שנשא את התורה דקרי ביה מאורסה כמ”ש בסנהדרין, הרי הוא מחוייב בכל שעה אליה, אבל וכו’ בשעה שאינו עמה אין לו שום שייכות אליה, יעוי’ ברש”י שם, ועי’ באגרת הקודש המיוחסת להרמב”ן מש”כ הנהגה כזו שהיא הנהגת בעלי החיים עם בת זוגן, ומי שאינו נשוי לתורה אלא שייך אליה רק כשלומד אינו דומה בזה לנשוי לתורה.

ואי’ בגמ’ שהלומד תורה בפני עם הארץ כאילו וכו’ ארוסתו בפניו מטעם הנ”ל ופשוט.

וכ’ החזו”א שבכל פסיעה ופעולה הרי הוא מתייעץ עם ד’ חלקי השו”ע.

ובחפץ חיים כ’ שכל אותן שעוסקים לפרנסתן יותר ממה שמוכרחים ייתבעו על זה ועי’ שם שהאריך בזה, משום שהיו יכולים ללמוד בזמן זה, והובא בשם החפץ חיים שכשהי’ מזדמן לו שטיחים (ולאו דוקא שטיחים) היה אומר שמרגיש ממש שהוא דורך על דפי גמרא, כי הרי באותו זמן שנעשה מאמץ להתעשר ולקנות שטיחים, אפי’ בעשירות כל דהוא, היה יכול בזמן זה ללמוד, ומה נענה אנן.

ואי’ בגמ’ בשבת י ע”א שאמר אחד האמוראים על אמורא אחר שקם באמצע לימודו להתפלל מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה ומה נענה אנן אם מבטלים תורה שלא לשום סיבה אלא רק כי רוצים להרגיש משוחררים מן התורה רחמנא ליצלן.

וע”ע מה שכתבתי בתשובה על דיבור ד”ת בשמחות (מק”ט 1558), ובמקורות שהבאתי שם.

ואי’ בגמ’ במנחות צט ע”ב דגם תנא שלמד כל התורה אם רוצה ללמוד חכמת יוונית ילמדנה בשעה שאינה לא יום ולא לילה, שכן כתיב לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה, ומה נענה אנן.

ואי’ בע”ז יח ע”ב שהולך למקום של הצגות אסור כי זה מביא האדם לידי ביטול תורה, ואי’ שם שאפי’ לעבור ליד אסור שמא יכשל, ומה נענה אנן.

ואי’ ביומא יט ע”ב שהשח שיחת חולין עובר בעשה ובלא תעשה והובא להלכה במג”א ומשנ”ב סי’ קנז.

ובספר גדולה שימושה ראיתי שהובא על הגרי”ש אלישיב שכשהיה מגיע לשמחה היה משים ב’ כיסאות (מושבים) על ידו, ועל אחת מהם היה נשען ועל הכסא השני היה מניח את כובעו, וכל זה היה עושה כדי שלא יבואו וישבו לידו וישאלוהו מה נשמע וכיו”ב (כדי להיות נורמלי כביכול) ויבטל מן התורה דקה אחת שלא היה צריך.

ועל הגרי”ז ראיתי מעשה שבפ”א בפורים ישב כולו שקוע בתורה ובקדושה והגיע בחור אחד שכנראה לא היה בדרגה של הגרי”ז והגיע בתחפושת או במשהו כזה וניסה להסתובב ולעשות קלות דעת כדי ללמד את הגרי”ז להתבטל מן התורה (שכך נכון לעשות לפי ההשקפה העקומה של אותו הבחור) ואף אחד לא התייחס אליו, ואז פנה הבחור להגרי”ז ושאל אותו אולי הרב רוצה להיות קצת יותר נורמלי עפ”ל, ואז מיד גרשו בני הגרי”ז ממנו את אותו הבחור ולא זכה עוד לראות פני קדשו של הגרי”ז.

ויש הרבה להאריך בזה, ופשוט שההנהגה הזאת שאומרים שאין רוצים שייכות לתורה היא הנהגה פסולה ובלתי מתקבלת על הדעת, ואצל ת”ח שזכיתי להכיר כל ענייניהם ומעייניהם היה בתורה ותמיד לא היה אפשר לדבר עימהם רק בתורה ושום דבר אחר לא עניין אותם, ומי שמרגיש יש לו קושי בזה, כדאי לחשוב אם יכול למצוא פתרונות ורעיונות כיצד לצאת מהיצה”ר הזה, ובשום אופן לא לאמץ כהנהגה קבועה הנהגה פסולה כזו.

ולענין מקומות שמפחדים שאם ידברו בד”ת ייחסמו על ידי גורמים שונים צריך למצוא תיקון לזה, ולא אכנס לזה כרגע.

קרא פחות

יעוי’ ביו”ד ריש סי’ רפז שפתח שאין בו מזוזות ומשקוף פטור ממזוזה, ויעוי’ שם בנו”כ ובאחרונים פרטי הדינים איזה פתח חייב ואיזה לא, כגון מה הדין אם יש צורת הפתח ממילא אך לא נקבע על ידי עמודים, עי’ ריטב”א עירובין יא ע”א וערוה”ש שם ס”ז וס”ח ושו”ת משכנות יעקב או”ח סי’ קכג וחזו”א סי’ קעס סק”ב ועוד, וכן לגבי פתח עגול הוא נידון בפני עצמו, עי”ש בשו”ע ס”ב.

וכן נכנסים כאן לנידון חדש האם פתח בלא דלת חייב במזוזה או לא שהוא נידון הרמב”ם והראב”ד ושאר פוסקים (ויש עוד נידון באחרונים מה הדין פתח שאין לו צוה”פ בל יש לו דלת).

ומכיון שאין אנו יודעים מה היה צורת המערה בדיוק לכן איננו יודעים אם המערה היתה חייב במזוזה או לא.

ולענין דירה בעל כרחו במערה קיי”ל דדירה בעל כרחו שמה דירה, רק שיש לדון מצד דירה בבית האסורין דבגמ’ משמע ביומא יא שדירה בבית האסורין פטורה מן המזוזה, ולמעשה נחלקו בזה הפוסקים, עי’ ברכ”י סי’ רפו אות ג, ושם וכן ברע”א שם ס”א מ”ש בשם הבית הלל, ועי”ש ברע”א מה שהביא בשם שער אפרים סי’ פג לחייב, וכ”כ בעה”ש שם ס”ד ותשובה מאהבה ח”ג סי’ ת, ועי’ בהערות הגריש”א ביומא שם.

ואמנם כאן יש לדון מצד חסרון דירת קבע כיון שרוצה לברוח משם אם יוכל, אבל לכאורה מאחר שדר שם בעל כרחו חשיב דירה בע”כ דדירה בע”כ שמה דירה כמ”ש ביומ י ע”ב.

ומה שיכול הקיסר למות ה”ה יכול הדר למות, ושינוי כזה הוא שינוי מהותי שאין לקבוע הדין עכשיו לפי מה שימות הקיסר.

מה ששאלת למה עמד אליהו בפתחא דמערתא בפשטות כ”ה דרך צניעות שלא להיכנס למקום דירת חבירו כשאין בכך צורך, עי’ פסחים קיג ומדרש ויקרא רבה פרשת אחרי מות, בפרט שהוצרכו להתכסות בעפר תחת מלבושים כמ”ש בשבת לג.

ולענין מה ששאלת על בית התבן שהיה דר שם ר”ע אם היה חייב במזוזה או לא, ובודאי היה שם דלת כמבואר בנדרים דף נ’, אם כי יש להסתפק אם היה עשוי כדינו או לא, ומ”מ אם היה עשוי כדין פתח יעוי’ ביו”ד סי’ רפו ס”ב דמבואר שם שבית התבן חייב, וכ”ש אם דרים שם כבית, אבל אם זוג דר בדירה או שיש רחיצה בדירה יש בזה כמה דעות וחילוקי דינים עי”ש.

קרא פחות

ראיתי שכבר הרחבתם כבר בדבריכם אבל אציין כמה הערות והארות קצרות לענין שעוררתם:
א) ענין אומנות נקיה היא אומנות שאין בה חשש גזל, אבל אין הכונה דוקא אומנות שאפשר ללמוד תוך כדי העיסוק, למרות שהוא דבר טוב ללמוד תוך כדי העיסוק.

ב) מה שנזכר בגמ’ ללמד בנו אומנות נקיה אין הכוונה שאסור או שאין ראוי לעסוק בכל אומנות שבעולם דודאי מי שיש לו כשרון לאומנות שאינה מחטא דתלמיותא ואינו רגיל במחטא דתלמיותא אינו צריך לעזוב אומנותו שיכול להרוויח ולהתפרנס ממנו, והנידון הוא מה לבכר בתחילת הלימוד כשעדיין אין מכירים שם אומנות, וצא ולמד שכמה אומניות שנזכר בגמ’ שם שאינם ראויים היו חכמים שהיו מתפרנסין מהם כמו רופא וטבח.

ג) מלבד ר’ יוחנן הסנדלר היו עוד חכמים שעסקו במלאכת הרצענות כמבואר בפרק ערבי פסחים.

ד) עצם הנידון שנגיעה בנעל שאינו מלוכלך בעין שיצטרך נטילה אינו ברור לגמרי לדינא ואמנם יש מהחזו”א שכל הדברים מחוייבים נטילה גמורה ועי’ בשו”ת תורת יהודה והארכתי בנידון זה בשו”ת עם סגולה, ומאידך מהר”י במהר”ח פלאג’י אפשר שאינו סובר כחזו”א כמו שהאריך בתשובה, ועי’ בפסקי תשובות שציין לזה לעוד אחרונים, ואני הק’ אחר שכתבתי התשובה הנ”ל נ”ל להביא שוב ראי’ מהראב”ד המובא בש”ך ביו”ד דהמשמעות הפשוטה לכאורה שם שאין נגיעה בגופו שאינו מלולכלך מחייבת בנטילה דומי’ דנגיעה בכותל דנקט שם, וממילא כך יש לפרש גם התשובת רשב”א שהעתיק הב”י ושו”ע ואכמ”ל.

ה) בגמ’ ברכות מג ע”ב משמע שעיקר הלכלוך של הנעל הוא בימות הגשמים – הערה זו שמעתי מאאמו”ר שליט”א.

ו) גם המתקן נעליים אינו בהכרח נוגע בנעלים בלא בתי ידיים, וכן אין איסור הרהור בד”ת כשידיו מטונפות.

ז) כמו שכתבתם שסנדלר אינו בהכרח משמעותו המתקן נעליים רק לאחר שהן משומשות בלבד.

קרא פחות

נלענ”ד ששם בת שבע עדיף שיקרא מכיון שעל בת שבע נזכרו כמה עניינים נשגבים במקראות ובחז”ל על חכמתה וצדקותה ומה שגדלה את שלמה המלך לתורה ולתעודה, כמו שדרשו עה”פ אשר יסרתו אמו (משלי לא, א), ומה שזכתה להיות אמה של של מלכות מכל שאר נשות דוד, היה ג”כ מכח חכמתה כמבואר בריש ספר מלכים ובסנהדרין כב, אבל על אלישבע לא נזכר שום שבח במקרא מלבד שהיתה מיוחסת אחות צדיקים כמבואר בב”ב ובמדרשים ר”פ וארא וגם בניה מעולם לא נתייחסו עליה בתורה ולא נזכרו עמה בשום מקום אלא עם אביהם.

ויש להוסיף דמצינו גבי אלישבע בגמ’ ובויק”ר פ’ אחרי מות ופסדר”כ פ’ אחרי מות דבאותו היום שמחה כמה שמחות עקב משפחתה, והוא שוב דוגמה לדבר שמצינו שעיקר מה שנאמר באלישבע הוא מצד ייחוסה ומשפחתה.

ועד הדורות האחרונות מצינו ששם בת שבע הי’ שמן של צדקניות מופלגות שכבר נתחברו הרבה ספרים על גודל צדקותן כידוע, ומאחר דמבואר בגמ’ ששם רע משפיע על התינוק כ”ש במידה טובה שכן מצינו שמידה טובה מרובה (עי’ רש”י יומא עו ע”א).

אם כי שם הי’ השם בת שבע אסתר, והוא שם נפרד כמו שהביא הגרח”ק בדרך שיחה בשם החזו”א וכן מבואר מדברי הפוסקים לענין שמות גיטין (ורק לגבי שם העדים הקילו הפוסקים בחתימת חלק מהשם דהתם השם אינו לעיכובא כמ”ש הנו”כ שם).

ומצינו בתוס’ בפ”ק דמגילה שכל שאין השם ממש אין בזה משום שם רשע ומסתמא גם להיפך.

במזונות אפשר ובפירות אי אפשר (יעוי’ פמ”ג או”ח סי’ קנה משב”ז סק”א ע”פ תוס’ ברכות לז ע”ב ד”ה אמר).

ומ”מ גם בפירות יש תועלת, שעדיף לאכול פירות מלא לאכול כלל, כדי שלא תיחשב אכילתו שיאכל אחר חצות כזורק אבן לחמת (עי’ פסחים יב ע”ב, ולענין דברי הגמ’ בסוכה כו ע”א ביארתי בסמוך בתשובה על שיעור האכילה).

ואם אינו אוכל כלום ג”כ אפי’ שתיית קפה יש בה תועלת, שכן מצינו בכ”מ שת”ח אסור להם לישב בתענית, משום שממעט במלאכת שמים (עי’ תענית יב), וממילא כל מה שמחייה את גופו מחולשת התענית מועיל משהו.

וגם לענין הנזכר של זורק אבן אם שותה קפה שיש בו ריכוז המועיל לגוף או שתייה אחרת כיו”ב, יתכן שמועיל ג”כ שאם שתה קודם ו’ שעות שתייה כזו ואכל אחר חצות לא ייחשב כזורק אבן לחמת, (ועי’ עוד באשל אברהם מבוטשאטש ובכה”ח).

ולענין שתיה גרידא אמנם הפמ”ג מסתפק (א”א קנז סק”ג) והאחרונים מקילים לענין שלא ייחשב כזורק אבן לחמת (עי’ ביאורים ומוספים רפח א), אבל שתהיה שיש בה ריכוז של דבר השווה לאוכל כגון קפה יש מקום לומר דגם הפמ”ג מודה.

קרא פחות