איסור והיתר

בפרק איזהו נשך (ב”מ סה ע”א) מבואר דיש טרשא דרב נחמן ודרב פפא ודרב חמא ויש שם כמה דעות בפירוש ובגמ’ ובמסקנא להלכה, אבל מבואר שם בסוגי’ וברש”י ותוס’ וכן בשו”ע יו”ד ריש סי’ קעג דלכו”ע אם אומר שני מחירים, מחיר אחד למי שמשלם מיידית ומחיר יקר יותר למי שמשלם בעוד שבוע הדין הוא במקרה רגיל (כשאין בהם היתר מיוחד לפי שי’ מסויימות שם) שהוא אסור.

והנה מאחר שריבית אסורה לא רק במעות אלא גם בפירות ובשאר חפצים שאדם מתחייב בהם, כמבואר בסוגי’ דמלווה סאה בסאה בב”מ סב ע”א ועוד, ולא עוד אלא שיש קולות מסויימות שנאמרו בהלוואת מטבע שאינם נוהגות בהלוואת חפץ כמבואר בסוגי’ בריש פרק הזהב בב”מ מז ע”ב, א”כ מאחר והחנות מתחייבת לתת מוצר לכאורה נוהגים בזה כל דיני ריבית.

והנה מכיון שהחנות מסכימה לשלם את החוב שלה מוקדם יותר תמורת תוספת תשלום לכאורה הוה ליה ריבית כמו בכל הלוואה שהמלווה משלם ללווה כסף עבור הקדמת תשלום ההלוואה.

ואע”פ שאם אומר לו שישלם מוקדם יותר פחות כסף אין בזה ריבית כמ”ש בשו”ע [סי’ קעג ס”ג], אבל אם מראש קובע עם הלקוח בשעת העיסקה ב’ מחירים הוא איסור ריבי כמבואר בכנה”ג [הגהות הטור אות טו בספר הזכרונות והובא בדרכ”ת סקכ”ז], ובלאו הכי אפשר שכל היתר זה גם אם לא סיכם כלום הוא רק אם מנכה הבעל חוב (המלוה) מן החוב, אבל אם המוצר שהלווה חייב הוא אותו המוצר בכל מקרה והבעל חוב מוסיף ללווה תשלום של מין אחר כדי שישלם את המוצר מוקדם יותר אפשר דבזה לא נאמרה קולא זו ויש בזה ריבית, ויל”ע.

ובענייננו בענין המשקפיים גם אם ירצה להחמיר ולא לשלם את התוספת ולהמתין לקבל את המוצר בעוד שבוע, לכאורה לא תיקן בזה איסור ריבית, שגם בזה יהיה נוהג דיני ריבית, דהרי במקרה של טרשא שם בגמ’ בב”מ מבואר שאם אדם מקבל סחורה מראש ומאחר את תשלום המעות אם מחמת שמשלם מאוחר מייקר המוכר עבורו את הסחורה יש בזה ריבית, ולפי מה שנתבאר דריבית בחפצים ג”כ הוא ריבית, א”כ גם במקרה הפוך שהמוכר מוחל על חלק מהתשלום בגלל איחור הסחורה לכאורה יש בזה ג”כ ריבית, דהרי שם בטרשא המוכר הוא המלוה ומרויח על מה שמאחר לקבל את המעות, וכאן במשקפיים הלוקח הוא המלווה ומרויח חלק מהכסף מחמת שמאחר לקבל את המוצר.

ובשו”ע סי’ קעג ס”י אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמר ויתבשל, מפני שזה שמוכר עתה בעשר הוא פרי ששוה עשרים כשיגמר, נמצאת התוספת בשביל ההקפה וכו’ עכ”ל.

וממילא יל”ע במקרה זה, דלכאורה ב’ המקרים הם בעייתים, דבמקרה השני הזה שקונה מראש במחיר זול יותר נמצא דיש הקדמת מעות על מנת להוזיל המשקפיים, דהרי אילו היה בא בעוד שבוע ומשלם ולוקח היה צריך לשלם את התעריף הגבוה, ועכשיו שמשלם מראש המחיר זול יותר מחמת ההמתנה שצריך להמתין מנתינת המעות עד שמקבל את המשקפיים וכנ”ל בקניית פרי הפרדס.

ומאידך גיסא במקרה הראשון שמשלם את התעריף הגבוה בשביל לקבל את המשקפיים מיידית יש בזה לכאורה ג”כ בעיה, דהרי הוא מוסיף כסף על מנת לקבל את הסחורה מוקדם יותר, (והו”ל כעין טרשא דרב נחמן באופן האסור, דשם האופן של ההיתר הוא רק כשאין שם ב’ מחירים כמ”ש התוס’ שם ע”ב בביאור הסוגי’, וכאן הרי להדיא יש ב’ אפשרויות במחיר), ונמצא שהמוכר מקדים אותו לפני הלקוחות האחרים העומדים בתור מחמת שמשלם עוד כסף יותר משאר הלקוחות, דהרי אם הלקוח דנן היה ממתין לקבל הסחורה רק בעוד שבוע הרי היה משלם פחות כסף, נמצא שמשלם תוספת שכר תמורת קבלת הסחורה מוקדם יותר.

ומיהו יש לציין איזה אופן של היתר של זה, בגוף המקרה הנ”ל שמוסיף תשלום עבור הקדמת קבלת המוצר הנה אם סיבת החיוב של התשלום הנוסף הוא מחמת שבאמת המוכר צריך להוציא הוצאות או טירחא מחמת שמכין מוקדם יותר את המוצר, יתכן שיש ללמד בזה זכות שאין בזה ריבית (וע”ע סי’ קעג סי”ח ובדרכ”ת שם מה שהביא עוד נידון אחר), וכעי”ז שמעתי מאאמו”ר שליט”א.

ויש לציין בדין זה דאם נתיר באופן הנ”ל א”כ אף אם המוכר צריך להשקיע סכום קצוב כל שהוא בשביל לקדם את הכנת המוצר המוגמר יהיה מותר לו לגבות יותר, דכך דרך המסחר שהמוכר גובה יותר מההוצאות שהוא מוציא, וכדאמרי’ [ב”מ מ ע”ב] זבן וזבין תגרא איקרי, אבל אם מבקש תוספת מרובה מאוד על הקדמת מסירת המוצר שניכר שאין זה כלל גרם ישיר של טירחא או הוצאה אלא מחמת שמקדים החפץ בלבד בזה יהיה לכאורה איסור, לפי המבואר בסי’ קס ס”ו לגבי מתנה מרובה וביד אברהם שם בס”ד הנדפס בגליון השו”ע לגבי תוספת מרובה לתשלום לפועל אחר איחור השכר שבזה אין היתר כיון שהוא מחמת ריבית.

והנה בסתמא באופן שיש לתלות שאינו מחמת האיחור, היה מקום להתיר לפי המבואר ברמ”א שם בסי’ קס ס”ד שכל ריבית שהוא דרך מכר אין בו איסור ריבית אם אינו מפרש שהוא מחמת איחור המסירה (וה”ה שאין בו מתנה מרובה דבזה ניכר שהוא מחמת האיחור כמבואר ביד אברהם הנ”ל), אבל כאן הוא באמת בעייתי דהרי במציאות יש כאן ב’ מחירים וצריך לשלם מחיר נפרד אם רוצה לקבל את המוצר מוקדם יותר, ובאופן כזה אין כאן קשר לדברי הרמ”א הנ”ל.

ויש לציין עוד היתר נוסף בזה, באופן שמשלם ומקבל את המשקפיים מיידית ממש ומיד בסיום התשלום מייצרים עבורו את המשקפים, באופן זה לכאורה לא יהיה בעיה כלל, דהרי כשמשלם לפועל או מוצר בזמן התשלום אין איסור כלל גם אם משלם תעריף גבוה דאין כאן צד הלוואה או המתנת מעות כלל, וכמו שכתבתי בתשובה אחרת.

וכן יש להוכיח מהסוגי’ דהרי טרשא בחלק מהאופנים (ועי’ בהגר”א בסי’ קעג סק”ב בליקוט) הוא שמשלם לו אחר כך [כשיהיו לו מעות בזמן היוקר] כיוקרא דלקמיה ונוטל הסחורה עכשיו וא”כ משמע שאם משלם לו עכשיו כיוקרא דלקמיה בזה אין איסור כלל.
(ואפי’ הנידון בסי’ קעג ס”ב לגבי המחיר מבואר שם בנו”כ דהיינו כשהלוקח רוצה לשלם י”ב מאוחר יותר אבל מי שרוצה לשלם מחיר יקר יותר במקום אין כאן נידון ריבית כלל).

אבל כשמשלם תוספת שכר על הקדמת המשקפיים על מנת לקבלם במהלך היום או מחר וכיו”ב במקום לקבל את המשקפיים בסוף השבוע, בזה נכנסים לנידון הנ”ל שכן מוסיף כסף על מנת לקבל הסחורה מוקדם יותר.

ויש לציין כמו כן עוד היתר נוסף בזה, באופן שע”פ כללי החנות אין צריכים לשלם מראש אלא סגי במה שמתחייבים לשלם אף כשיגיע המשקפיים דבזה לכאורה אין אגר נטר, דהו”ל כאומר לחבירו מכור לי פירותיך קודם שגדלו כדי לקבלם אחר שיגדלו בפחות כסף (דהיינו שמוסיף המוכר לתת לו יותר ממה שמשלם) ומשלם רק כשיגדלו הפירות, דבזה משמע בסי’ קעג שאין בזה נידון כלל, דהרי לא מצינו כל המו”מ בזה אלא רק כאשר המוכר מייקר את המחיר מחמת שממתין ללוקח במעות [סי’ קעג ס”א], או במקרה הפוך כשהמוכר מוזיל את המחיר של הפירות ממחירם האמיתי מחמת שהלוקח יקבל את הפירות רק כשיגדלו שהוא ג”כ אסור [עי’ סי’ קעג ס”י], אבל במקרה שהלוקח יכול לשלם כשיקבל את החפץ ויקבל את זה באותו המחיר יתכן דאין בזה איסור ריבית גם אם יבחר לשלם מראש כל שאינו מקבל שום תמורה על מה שמשלם מראש.

(ובלשון התוס’ המובא בב”י ובש”ך לגבי ס”י הנ”ל כתבו דזוזי הוו הלוואה גביה וכו’ עכ”ל, ואם עדיין אינו נותן לו הזוזים תמורת ההלוואה פשיטא דשרי, אבל אם נותן בלא שנתבקש לכאורה מותר, ומיהו זה יש לדחות דיש לומר שהאיסור הוא בעצם מה שמוכר לו דבר שמחירו המיידי הוא יקר יותר ומוכר לו אותו בזול יותר ועושה זאת כאשר יש בידו הלוואה ממנו, ואע”פ שיש לדחות דכיון שהוא דרך מכר ולא הוה בהדיא על המתנת מעות שרי כמ”ש הרמ”א סי’ קס ס”ד הנ”ל, אבל גם זה יש לדחות כמו שדחיתי לעיל, ומ”מ פשטות האופן המדובר בס”י שם הוא כשמשלם המעות מראש ויל”ע).

ועי’ בדרכי תשובה ריש סי’ קעג סק”א בשם שו”ת אוריין תליתאי סי’ סז דמשמע לפי מה שכתב שם שיהיה מותר באופן זה, וצל”ע בזה.

וע”ד זה יש שטענו עוד שגם אם המוכר אינו מקפיד על מי שמשלם בצ’ק דחוי לזמן מאוחר יותר הוא ג”כ כמו שאינו מקפיד על תשלום מיידי.

והואיל דאתאן לכל זה יש לציין דמה שיש חנות אחת שהנהיגו שקודם שואלים את הלקוח אם הוא משלם במזומן או בהקפה ולאחר מכן נותנים את הצעת המחיר ללקוח בין אם ישלם במזומן ובין אם ישלם בהקפה, נראה שעושים כדין, לפי דעת החו”ד סי’ קעג ביאורים סק”ב ובחידושים שם עי”ש, ועי’ בדרכ”ת סקט”ו מה שהביא להעיר על דבריו מדברי הרמ”א בס”ג ומה שכתב ליישב על זה עי”ש.

אם אומר לו להדיא שהוא תמורת המתנה שהוא נתן יש בזה איסור שנראה כריבית (עי’ ברמ”א או”ח סי’ קע סי”ג ומשנ”ב שם, ועי’ שם עוד אופן שנחלקו בזה הרמ”א והט”ז שם סק”ז אם מותר או לא).

אך אם נותן לו בסתמא נראה דאין בזה איסור (כמ”ש בב”ב קמה סוף ע”א לענין שושבינות, ועי’ יו”ד סי’ קסו ס”ה, והיינו גם לשי’ הט”ז באו”ח שם שמחמיר שם יותר מהרמ”א באופן המבואר שם מ”מ מבואר בדברי הט”ז באו”ח שם דבאופן דלא קפדי כלל מותר עי”ש).

[ואף דהנ”י שם בב”ב נקט דטעם ההיתר בשושבינות הוא גם מכיון שמקובל להחזיר יותר ואין זה אגר נטר, וטעם זה לא שייך בסתם מתנה, אבל הנ”י שם בעיקר דבריו בא לאפוקי מהלואה רגילה (כיון שבשושבינות יש צד של הלוואה מחמת שזה מחייב את המקבל להחזיר) ולא ממתנה שמחזיר למתנה גמורה שבזה אם לא קפדי כלל אין שום איסור כמבואר לכו”ע בין לרמ”א ובין לט”ז באו”ח שם וכן בחו”ד דבסמוך וכן הוא פשטות דין היתר ריבית בשושבינות שלא הוצרך לומר היתר אלא רק מחמת שיש בו צד הלוואה כנ”ל אבל בלאו הכי הוא היתר גמור].

אבל אם נותן מעיקרא מתנה על מנת שיהיה המקבל חייב להחזיר מתנה גדולה יותר יש בזה איסור (עי’ חו”ד שם סי’ קסו סק”ה).

אך אם אדם התחייב מראש לתת מתנה ולאחר האיחור החליט להוסיף על המתנה מחמת האיחור יש בזה איסור, אלא אם כן התנה על כך מראש [בפעם הראשונה שהתחייב, עי’ ט”ז סי’ קעו סק”ט] לתת סכום על כל זמן שמתעכב במתנה (רמ”א יו”ד סי’ קעו ס”ו עי”ש פרטי דינים בזה, וע”ע שו”ע שם סי’ קעז סט”ו).

לפי כל הנ”ל אדם ששלח חבירו לשליחות שלא על מנת לקבל כסף ואינם מקפידים (עי’ בט”ז או”ח שם) אין איסור לתת לו על זה מתנה גדולה גם אם נותן לו לאחר זמן.

לגוף הענין הוא אסור.
אלא שאני מצרף מכתב בזה.

נשאלתי [שאלת הרה”ג מתתיהו גבאי] בזה”ל, ראיתי בס’ נר אבנר [קבץ] ח”ד יו”ד ס’ פ”ט, דאדם שנפגע לו חוש הטעם ואין מרגיש שום טעם מאכל במה שטועם, ואכל בשר, אם צריך להמתין ו’ שעות, וכתב לתלות בתרי טעמי שיש להמתין ו’ שעות, דלטעם שהבשר מוציא שומן, ומושך טעם זמן ארוך, כיון שאין לאדם זה חוש טעם, א”צ להמתין ו’ שעות, דליכא טעמא דמושך טעם שטעם הבשר עולה לחיכו, שהרי הוא לא חש בטעם עיי”ש, ודבריו תמוהין, דאטו מי שאין לו חוש טעם יכול לאכול בשר וחלב כיון שאין לו טעם, וודאי נהי שאין הוא מרגיש הטעם, אבל הטעם עולה לפיו וממילא טועם בשר תוך שש שעות ואין לו לאכול חלב, ואף שאין הוא מרגיש טעם הבשר, מ”מ טעם הבשר עולה לפיו ואוכלם ביחד תוך ו’ שעות וכו’ ע”כ.

והשבתי, גם לענ”ד יש מקום לומר דגם אדם שאינו יכול לטעום יהיה אסור לו מכיון שבסופו של דבר יש כאן מאכל שיש בו טעם איסור, והרי אפי’ דברים האסורים מחמת טעם לחוד כגון תערובת שיש רוב היתר ואין ס’ כנגד ההיתר או תבלין שיש אפי’ ס’ כנגדו אבל תבלין לא בטל מחמת דעביד לטעמא, וכל דינים הללו  הם גם על אדם שאינו מרגיש טעם שגם הוא יהיה אסור לו מחמת שדבר זה יש בו טעם איסור.

ומ”מ קצת להסיר מחומר הקושי’ יש לציין דלמעשה סברתו לא נאמרה להלכה כיון דהדין ברור לדידן בפוסקים שיש להחמיר כב’ הטעמים לענין המתנה מבשר לחלב, ולכך יש לפרש דבריו דהוא ע”ד אפי’ אם תמצי לומר דלפי שיטה זו יש להקל מ”מ למעשה יש להחמיר מחמת דלאידך שיטה יש להחמיר.

ועוד קצת להסיר מחומר הקושי’, יתכן שהבין דהנה באמת כאן אינה ממש בשר וחלב אלא טעם בשר בחלב ואמנם קי”ל דכל מידי דעביד לטעמא לא בטיל אפי’ באלף, ועי’ ש”ך ביו”ד סי’ צח ס”ק כט ורע”א שם דיש בזה פלוגתא דקמאי בין הר”ן לבעל איסור והיתר אם דין זה הוא מדאורייתא או מדרבנן (ועי’ משנ”ב סי’ תמ”ב סקמ”ה), ואמנם בבשב”ח אמרי’ טעם כעיקר דאורייתא בחולין קח ע”א, ולפי הדעות דטעם כל דהוא מדאורייתא הוא כמו טעם כעיקר גם כשיש ששים היה כאן לכאורה שאלה של דאורייתא, אבל כאן מכיון שכל הטעם הוא רק בשיירי הטעם שבפיו אפשר שכבר הטעם בטל מאכילה דכבר אבד ממנו שם מאכל וכעין מה דאמרי’ בגיעולי גוים דדינה כנבילה שנסרחה ואף דהתם בת יומה אסורה מדאורייתא מ”מ שיירי מאכל בתוך פיו בטל מזה שם מאכל כמ”ש הפוסקים לענין ברכות, ולכן בכה”ג שהמאכל כבר בטל אפשר להחשיבו טעם איסור רק אם מרגיש הטעם, דמאיזה טעם נחייב הרי המאכל בטל והטעם בטל א”כ מצד מה נחייבו.

אולם לענ”ד נוטה יותר כדברי כת”ר דמאחר שיש כאן איסור הבא מחמת טעם יש לילך אחר הגדרת טעם המאכל כדיני והגדרות טעם באיסור.