אגדה

שאלה

הגמרא בבבא בתרא דף י’.

אמר לו ר”ע, אמשול לך משל, למה הדבר דומה, ל”מלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו, שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו?” – ואנן קרויין בנים דכתיב “בנים אתם לה’ אלוקיכם” זהו ציטוט הגמרא לעניננו.

נשאלת השאלה למה כשאבא נותן עונש לבנו שיהיה בבית האסורים ולא יקבל אוכל ושתייה, ובא מישהו אחר והורס לו את העונש, אזי האבא עוד נותן לו דורון?

הרי אם לדוגמא אני ייתן עונש לבן שלי לדוגמא שיעמוד בפינה (רק בשביל הדוגמא!!!) ובא ילד אחר שלי ונותן לו לטיפה כאילו לאמר לו אל תדאג אנחנו איתך, האם אני ישמח??? לא בטוח

נקצין את השאלה, אם אני נותן לבן שלי עונש ואשתי בזמן שהוא מקבל עונש אומרת לו בוא אליי מה קרה ונותנת לו נשיקה ומלטפת אותו ועוד נותנת לו סוכרייה? שוב כאילו להרגיע אותו ולהשכיח לו מהעונש, שלא לשכוח הוא עדיין אפילו לא סיים לקבלו? האם אני ישמח לפעולה הזו? אם רצוני כמובן לחנך או לטפל כרגע?

ובל אופן מה ההבדל לאדון שגם נותן עונש לעבד שלא לאכול ולא לשתות והוא כן גוער?

נשמח לתשובה

***

תשובה

ו’ שבט תשע”ז

שלום רב

יש שני הבדלים בין המשל לבין הנמשל:

א – עניות הוא חשבונות שמים ולא ידוע לנו הסיבה, גם אם בחלק מן הפעמים הוא מחמת העבירות.

ולכן אין שייכות לנו שאנחנו נמשיך להעניש את האדם הנענש.

ב – כאן יש ציווי מיוחד של התורה, ואין זה דומה למשל שהאב לא ציוה את האדם השני או את האשה להוציא את הילד מעונשו, ואם אנו באים לדמות את זה למשל אז צריך להכניס במשל שיש ציווי כללי של האב לעזות לכל מי שנענש על ידו.

אכן צע”ק שבגמ’ איתא במלש “וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו”, והרי כאן יש ציווי מה”ת לעזור לעני כדכתיב פתח תפתח וגו’ לענייך וכו’ [דברים ט”ו י”א], ואולי לא אמר כן אלא לתשובת המינים.

אכן בבן יהוידע כתב, דהוא מוקים להני קראי, שמצוה לתת לו כדי חיותו דוקא, לחם צר ומים לחץ, ומ”ש [שם שם ח’] די מחסורו אשר יחסר לו, אינו מפרש ליה אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, אלא מפרש אשר יחסר לו משיעור שהוא כדי חיותו דוקא, ולהכי מקשי ליה, איך אתם מפרנסים אותם בשופע גדול, והשיב כדי לזכות.

ומ”ש וגזר עליו שלא להאכילו ולא להשקותו קשא היכא איתא להאי בנמשל, דאפילו אם יפרש דקראי דפתח תפתח ונתן תתן לו איירי שמצוהו לתת לו כדי חיות דוקא, היכן צוהו שלא יתן יותר מכדי חיותו.

אלא יש לבאר, דצוה למערכות השמים כוכבים ומזלות שלא ישלשלו לו טובה, כי הטוב של האדם ועושרו, וכן ההפך, בא לו מפאת המזל, וזה כיון דעשאו עני, מוכרח שצוה למזלות שלא יעשירוהו, ונמצא קפיד שלא יהיה לאדם זה טובה ברבוי יותר מכדי חיותו.

ואע”ג שתחילת דבריו הוא חידוש עצום ודלא כסתימת כל הפוסקים שיש בכ”ז מצות צדקה די מחסורו אשר יחסר לו, מ”מ עכ”פ גם לפי תירוץ הנ”ל האחרון לק”מ לענינינו דמ”מ בפועל יש ציווי לעזור לעני ולא דומה למשל שהזכרתם.

וראה עוד מה שהקשה ה’עיון יעקב’, דלכאורה למה ישגר לו המלך דורון, והלא המלך כעס עליו באכזריות עד שצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, ואיך מרד זה שנתן לו אוכל במלך.

ותירץ, דהמלך לא ציווה רק לבני ביתו שלא יזונו משולחן המלך כדרגם של בני מלכים האוכלים על שולחן אביהם, אך לא ציוה להרעיבו.

מה שאין כן העבדים אין דרכם לאכול על שולחן המלך, ובהכרח שאם ציוה המלך שלא להאכילם היינו לא לתת להם כלל אוכל.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

תודה על התשובה והחכמתם אותי יותר בעניין זה אבל שאלתי היא אך ורק אפילו על המשל של האבא שמצוה שלא יתנו לילד אוכל ומים ואם מישו נותן הרי הוא שמח ומהוא משגר לו דורון, אז למה הוא אמר לא לתת לילד לחם ומים אם הוא מרוצה שנותנים תודה

***

תשובה

שלום

אין כונת האב לומר שלא יתנו לבן, שהרי אינו רוצה שימות, כונת האב היא רק לאיים על הבן ולומר לו את חומרת מעשיו שראוי הוא לעונש כבד כ”כ.

בכבוד רב

***

כתיב [דברים פרק לב, מח-נב]: (מח) וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמר: (מט) עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה: (נ) ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו: (נא) על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צן על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל: (נב) כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל:

ופרש”י כי אם לא תראנה עכשיו לא תראנה עוד בחייך.

[ומה”ד-] ‘ושמה לא תבוא’, וידעתי כי חביבה היא לך על כן אני אומר לך עלה וראה.

היינו שהיה קשה לו למה נאמר עוד פעם כי מנגד וכו’, אלא דאתי לאשמעינן תו שאם לא יראנה עכשיו וכו’, והקשה הג”ר אברהם יצחק בריזל ר”מ ישיבת מיר ברכפלד דצ”ע א”כ למה הפסיק בינתים ב’ומות.

.

.

‘ כיון דהסוף הוא המשך של הפסוק הראשון.

תשובה – הנה ראיתי ברא”ם ז”ל והמהר”ל ז”ל בגו”א ששוין לפרש את דברי רש”י דקאי אדלעיל דעלה אל הר וגו’ והוא ממש נתינת טעם ע”ז, [וכמדו’ שיש איזה חילוק ביניהם], ולא הוקשה להם כלום, דיתכן שימשיך את ענינו ויחזור לפרש את דבריו הראשונים, ובכ”מ פרש”י סרס המקרא ודרשהו, ומעולם לא ערער אדם בדבר.

אכן מ”מ כאן יש ביאור אמתי ונכון ע”פ מה דאיתא כאן בתרגום יונתן על הפסוק ומות וגו’ דכתיב בינתיים, וז”ל: ושכוב בטוורא דאנת סליק לתמן ואתכנש לעמך אוף אנת היכמא דשכב אהרן אחוך בטוורוס אומנוס ואתכנש לעמיה מן יד פתח משה פומיה בצלותא וכן אמר רבוניה דעלמא בבעו מנך לא אהי מתיל כבר נש דהוה ליה ביר יחידאי ואשתבי אזל פרקיה בממון סגי אלפיה חכמתא ואומנותא קדיש ליה איתא נציב אבוורנקי דמלכיא בנא ליה בית חתנותא אתקין ליה פוריינא וקטר ליה גננא בגויה זמין ליה שושביני אפא פתיה נכס ניכסיה מזג חמריה כיוון דמטא למחדי בריה עם אנתתיה ובעו שושביני למכרך רפתא אתבע ההוא בר נש לבי דינא קמי מלכא ואתקנס דין קטול ולא דלו מניה עד דחמי בחדוות בריה היכדין אנא טרחית בעמא הדין אפיקית יתהון במימרך ממצרים אליפית יתהון אורייתך בניתי להון משכנא לשמך וכד מטא זמנא למיעבר ית יורדנא למירות ית ארעא אנא מתקנס לממת אי ניחא לקמך דלי מני ואעבור ית יורדנא ואחמי בטובתא דישראל ומבתר כדין אימות.

פי’ ושכב בהר שאתה עולה לשם והאסף לעמך גם אתה כמו ששכב אהרן אחיך בטוורוס אומנוס ונאסף לעמו, מן יד פתח משה פיו בתפילה וכן אמר רבונו של עולם בבקשה ממך לא אהיה משול כבן אדם שהיה לו בן יחידי ונשבה הלך ופדהו בממון רב לימדו חכמה ואומנות קידש לו אשה נטע נטיעה של מלכים [עץ נטוע בלידתו משמש לחופתו] בנה לו בית חתונה התקין לו אפריון וקשר לו חופה בתוכו הכין לו שושבינין אפה לחמו שחט זבחו מזג יינו כיון שהגיע לשמח בנו עם אשתו ובקשו השושבינים לכרוך לחם, נתבע ההוא בן אדם לבית דין לפני המלך ונקנס משפט של מות, ולא משכו ממנו [המתינו לו] עד שיראה בשמחת בנו, כמוכן אני טרחתי בעם הזה הוצאתי אותם במאמרך ממצרים לימדתי אותם תורתך בניתי להם משכן לשמך וכאשר מגיע הזמן לעבור את הירדן לרשת את הארץ אני נקנס למות אם נוח לפניך משוך ממני [המתן לי] ואעבור את הירדן ואראה בטובה של ישראל ומאחרי כן אמות [כתר יונתן].

כלומר שהפסוק שאח”ז הוא תשובה על שאלת מ”ר.

וז”ל התרגום יונתן על הפסוק שאח”ז, אתיב ליה מרי עלמא וכן אמר מן בגלל דשקרתון במימרי במצע בני ישראל במוי מצות רקם מדברא דצין מטול דלא קדישתון יתי במצע בני ישראל.

[כי מנגד] ארום מקביל תחמי ית ארעא ותמן לא תיעול לארעא דאנא יהיב לבני ישראל.

פי’ השיב לו אדון עולם וכן אמר מן בגלל שמעלתם ששקרתם במאמרי בתוך בני ישראל במי מריבה רקם מדבר של צין בשביל שלא קידשתם אותי בתוך בני.

כי מנגד תראה את הארץ ושם לא תבוא לארץ שאני נותן לבני ישראל [כתר יונתן].

ולפ”ז י”ל דמה שהמשיך הקב”ה לומר לו עוד כי מנגד וכו’ הוא כנגד מה שנתחנן משה ליכנס לארץ השיב לו כך.

אכן בין כך ובין כך הכל היה באותו הענין, ולהכי לא חשיב מה שמפסיק ביניהם וכנ”ל, ועיין גם באלשיך שביאר דומות שייך כאן ממש ע”ש.

וראיתי מובא בשם הגר”א בס’ הכתב והקבלה וז”ל, והגר”א אמר מיתת משה היתה רצונית והוא עפ”י ציווי.

וגם במיתתו היה עובד הש”י וקיים מ”ע.

ולכן נאמר לו ושמה לא תבא שהוא מצות ל”ת, כדי להוסיף לו שכר עכ”ל.

א”ה לפ”ז יש ליישב גם קו’ דבכאן, דלכך נאמר בסדר זה, להסמיך העשה והל”ת יחד כיון דשניהם מענין הציווי למיתה.

קרא פחות