אגדה

רצה להוכיחה בדבר של גנאי ולא בטעות פשוטה, דעיקר מה שהוכיחה בענין דעתן קלה הוא בדבר שלא היה יכול לעלות על הדעת ואעפ”כ מחמת קלות דעתה נתפתתה ולא בדבר אקראי שאינו איסור גמור מדינא, וכמובן שלא נימא שאנשים דעתם קלה מחמת שלפעמים מאריכים בדיבורם יותר מכדי הצורך גם כשמבררים דבר אצל אשה (ועיקר טענתה לריה”ג הי’ שהוא צריך ליזהר בזה לפי דרגתו אבל פשיטא שאדם שלא קיצר במילותיו במה ששאל את האשה אין נעשה שוטה על ידי זה), וכ”ש בדבר שגם אינו ניכר בפני העולם כדבר שאינו טוב, ובפרט שעיקר איסור שיחה עם האשה נאמר כלפי האיש, אף שנוגע ג”כ ממילא גם לענין האשה, ובפרט שהשיבה לריה”ג בדברי מוסר ואינו ברור שדברי תוכחת מוסר הם בכלל האיסור להרבות שיחה במקום הצורך לפי הענין, וכ”ש באופן שבזמן דיבורה הזכירה שאין מרבין שיחה עם האשה ויש לומר שהוא כעין היכר כמו שמצינו כעי”ז היכר בעניינים אחרים.

האות היה רק לזמן קצוב כמ”ש שבעתים יוקם (בראשית ד, טו), והיינו לשבע דורות וכדפרש”י שם, דהדור השביעי היה מזומן להרוג את קין (ועי’ ראב”ע), וכמ”ש כי שבעתים יוקם קין (שם כד), ואז כבר לא היה רצון ה’ שהאות ישפיע וכמו שיתבאר.

ולפ”ז מש”כ וישם ה’ לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו הכונה לשון מציאה גרידא מי שאינו מזומן להרגו, שעבורו שם הקב”ה אות, והיינו עד ז’ דורות שאז יועיל האות שלא יהרוג את קין כל מוצאו, אבל מי שנתפרש לעיל דלמך הוא השבעתיים הוא מוכן מזומן להרגו והאות לא ירחיקנו מקין וכמו שיתבאר.

ויתכן לומר עוד דלא מצינו בתורה הרבה מקראות סתומין כ”כ כדאמרי’ ברפ”ק דמגילה ג ע”א דאורייתא כולהו מפרשן, ואעפ”כ אולי הטעם שכאן נאמרה הנבואה בלשון סתומה כ”כ וקשה להבנה (עי’ בפרש”י עה”פ הנ”ל ד, טו) הוא כדי שלא יבקש מחמת כן דור השביעי להימלט מפורענותו של קין, ואולם אעפ”כ אחר כך מצינו שידע למך הנבואה שהרי אמר כי שבעתים יוקם קין, ואולי יש לתרץ דרק לאחר מעשה הבין כוונת הנבואה ויל”ע.

ולגוף השאלה איך לא מנע האות מלמך להרגו, דהרי אם האות הועיל עד עכשיו מדרך הטבע למה לא הועיל מעתה ואילך, יש לציין דיש כמה דעות במדרשים [עי’ ב”ר כב יב] ובמפרשים מה היה האות שהשים הקב”ה לקין, ומ”מ לפי פשט דברי רש”י למך הרג לקין בשוגג דגם לא היה צריך לאות שכן לא היה ברצונו להרוג את קין וגם לא ראה האות דסומא היה, אלא שבשעה שמגיע זמנו של אדם למות ימות עי’ בתנחומא ר”פ חוקת וגמ’ דסוכה פרק החליל גבי אליחורף ואחיה ודב”ר גבי ואין שלטון ביום המות.

ולפי הדעות האחרות במדרשים אולי יש לומר בעוד אופן דבאמת האות הי’ רק עד דור השביעי או כנ”ל דלמך נעלמה ממנו האות.

בס”ד

במדרש הגדול [הקדמה לב מידות מידת כנגד עמוד כט] כתב שהובטח ליהוא ארבעה דורות של מלוכה, כיון שהשמיד את משפחת אחאב שהיו ארבעה דורות, עמרי, אחאב, יהורם ובניו, וכבודו התקשה שלכאורה אין כאן ארבעה דורות של מלוכה, ודוחק שמשום השמדת ארבעה דורות סתם זכה לארבעה דורות של מלוכה, ויישב שבני יהורם היו בני מלכים וחשובים כמלכים, ועוד יישב שמתוכם היה אחד שהיה יורש האצר וחשיב מלך, [ואינו כ”כ במשמעות המדרש שכתב ובניו, ולהנ”ל הוי ליה למימר ובנו].

והנה ברש”י [מלכים ב י ל] כתב שהשמיד את בית אחאב שמלך ארבעה דורות, עמרי, אחאב, אחזיה ויהורם, ויש לדון אם כוונתו לאחזיה בן אחאב, או לאחזיה בן יורם בן יהושפט שאמו היתה בת אחאב.

דמחד אם כוונתו לאחזיה בן אחאב, אין כאן ארבעה דורות דהוא אחיו של יהורם ובן דורו, [וכמו שהעיר בביאורו].

ומאידך אם כוונתו לאחזיה בן יהורם בן יהושפט, אמנם הוא דור רביעי לעמרי, אבל מלך לאחר יהורם בן אחאב ולמה הזכירו רש”י קודם, ועוד יל”ע דמשפחת אם אינה קרויה משפחה ולא חשיב מלכות אחאב, וביותר דבאמת לא מלך מכוחו אלא מכח אביו שהיה ממלכי בית דוד, וצ”ע.

בברכת יפוצו מעיינותיך חוצה

מנחם מלר   

בע”ה

לכבוד כת”ר ידידי הנכבד הרה”ח רבי מנחם מלר שליט”א

שלו’ רב וכט”ס

ייש”כ על דברי רש”י הנ”ל, ועל הערתו על דבריי, ונראה דבאמת רש”י הרכיב ב’ סברות דעיקר דברי רש”י על ד’ דורות הם ממדרש ל”ב מידות [היינו המדרש שהביא המדה”ג] דקאי על ד’ דורות המפורשים במדרשנו [דהיינו שבמדרשנו מבואר מהמדרש לב”מ דהדור הרביעי היינו בני יהורם], ואעפ”כ רש”י מפרש על ד’ דורות של מלוכה של אחזיהו, ויתכן שגם בנוסחתו של רש”י במדרש ל”ב מידות לא הי’ כתוב מי הם הד’ דורות אלא רק ד’ דורות, ויש כמה נוסחאות ממדרש ל”ב מידות שבאו לידינו, ויתכן שלפניו היה נוסחא אחרת מנוסחת המדרש ל”ב מידות שהי’ למדה”ג, או שהי’ לו מדרש אחר.

ואע”פ שלא היו כאן ד’ דורות כסדרן מ”מ הי’ כאן עוד דור של מלוכה שנכרת, ואע”פ שלא שמענו שהכרית גם בנותיו מ”מ הכרית כל מי מזרעו שצלח למלוכה.

ואפי’ אם לפי החשבון לא היה אחזיהו דור רביעי לאחאב אכתי הי’ מקום לתרץ שישנו בדורות של מלכי יהודה מי מזרע אחאב שראוי למלוכה, אבל אחר דבאמת הוא דור רביעי לאחאב ממילא א”צ להידחק ואפשר לפרש ג”כ דור רביעי כפשוטו שהי’ דור רביעי לאחאב.

ואחזיהו על אף שלא מלך מכח זקנו אלא מכח אביו מ”מ בודאי הי’ כלול בזה עונש לאחאב ג”כ בהדי שאר זרעו שנכרת.

מה שכתב כת”ר לפום אורחא להקשות על פי’ השני שכתבתי דבניו משמע יותר מאחד לק”מ, דהרי ודאי אם היה הורג הבכור היה הגדול גדול יורש העצר, ממילא לא חשיב שהכרית זרעו הראוי למלוכה עד שיכרית כל בניו, וק”ל.
וכ”ש אם נימא דאכתי לא היה יורש העצר מבורר ואין ברירה וממילא כיון שיש כאן ודאי יורש עצר ואינו מבורר לא שייך להרוג יורש העצר עד שיהרגו כולן, אבל באמת א”צ לזה וכנ”ל.

בכל הכבוד הראוי

עמ”ס

יעוי’ במכילתא דר”י כי תשא [מס’ דשבתא פ”א] לדעת כי אני ה’ מקדשכם, למה נאמר לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת שומעני אפי’ חרש שוטה וקטן במשמע, ת”ל לדעת כי אני ה’ לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת עכ”ל.

ומבואר דמקדשכם לא קאי על קטן, ושם מיירי על קדושת השבת ועל האות שהיא ביני וביניכם.

ובביצה טז ע”א אי’ דהך קרא דביני ובין בני ישראל לדעת וכו’ בא ללמד שלא הודיע את הנכרים על השבת, ויש שם ב’ תירוצים אם הודיעם רק את השבת ולא מתן שכרה או שהודיעם מתן שכרה ולא הודיעם נשמה יתרה, ועי’ עוד בפירוש שבות יהודה על המכילתא שם מש”כ לבאר ענין זה של לדעת דקאי על הנשמה יתרה.

ולפי התירוץ שלא הודיעם את נשמה יתרה נמצא דמבואר כאן שאין נשמה יתרה לקטן בשבת וקל להבין.

ומאידך גיסא ביומא פה ע”ב ילפי’ לעשות את השבת חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה והיינו אפי’ תינוק בן יומו כדאי’ בשבת קנא ע”ב ובהרבה סוגיות, ובביצה שם מבואר דמתיבת ‘וינפש’ ילפי’ לנשמה יתרה, א”כ קאי על לעשות את השבת, ויש לדחות דלעשות קאי על הגדול שהוא ישמור כדי לעשות את השבת על ידי הניצול שהוא ג”כ קטן, דהרי קרא לא מיירי בקטן גופיה, דהא ממעטי’ ליה מדכתיב לדעת שהוא כתוב קודם לכן כדלעיל.

וא”נ לעשות את השבת כשיגדל כפשטיה דדינא ואז יזכה לוינפש.

ויעוי’ ביסוד ושורש העבודה [עי’ מה שציינתי בתשובה הסמוכה לגבי בגדים בע”ש אחר הטבילה] שנקט דהנשמה יתרה נכנסת בטבילה.

והנה הפרישה סי’ רסג הביא בשם מהרש”ל המנהג להדליק ב’ נרות כנגד ב’ נשמות, דהיינו נשמתו והנשמה היתירה, ולפי זה יש מי שכתב (ספר פני שבת על השו”ע שם) ליישב מנהגינו שמוסיפין נר לכל אחד ואפי’ לתינוק, ועי”ש מ”ש עוד טעם לזה משום בנין וחתנין רבנן מפ”ב דשבת וע”ש ברש”י.

ויש טעם לומר דהמנהג כך הוא דנר אלהים נשמת אדם, ועי’ שבת שם, ואם נימא דהמנהג הוא מטעם נשמה יתרה א”כ נמצא דס”ל להמנהג שאפי’ תינוק בן יומו יש לו נשמה יתרה בשבת, ועי’ גם באור החיים ר”פ תזריע ברמז קצת, וביותר בפרדס יוסף שם מש”כ, וכן נקט במשנת יוסף ח”י סי’ קמד סק”ד.

עי’ במהרש”א דמאחר שעל המזבח מקריבין כבשים (ובקרבנות החובה הכבש הוא התדיר ביותר והמרובה ביותר ומסתמא גם בקרבנות נדבה, ושם הזכיר המהרש”א על התמידין שבכל יום) ומאחר דזאב דרכו לטרוף כבשים לכך כשרצתה אותה הרשעה לומר שהמזבח מכלה כבשים נקט בלשון לוקוס (דהיינו זאב כדפרש”י).

ענין הכילוי ממון שנזכר כאן אפשר שבכבשים בד”כ הם בבעלות ממונית ונקט זאב שהוא אויב הכבשים, משא”כ חיות שאוכלות בע”ח של הפקר ואצ”ל מן הצומח.

ומה שציינת לדברי הבן יהוידע שזאב הוא ע”ש שהיה המזבח בחלקו של בנימין יש לציין בזה עוד לדברי הגמ’ דנקטה הלשון בחלקו של טורף, ועי’ במדרשים בפ’ ויחי מה שפירשו ענין טורף על בנימין (דכתיב בנימין זאב יטרף) בכמה דברים כגון לענין מ”ש ושאול לכד המלוכה וכגון מ”ש וחטפתם וכו’, עיין שם, והיא מרים בת בילגה היתה דורשת דרשות של דופי לומר שהוא טורף ומכלה הממון.