אגדה

יפתח לא נקרא אביר שבאבירים (ובתנחומא פ’ בחוקותי אי’ שלא היה בן תורה, וכמובן שאין אנו בקיאים בדיוק בהגדרת הדבר), אלא שהיה שקול כשמואל וכיוצא בו שהיה אביר שבאבירים, ודוק ותשכח שזו כוונת הגמ’ בר”ה כה ע”ב, וכן מבואר ברש”י עה”פ (שמואל א’ יב, יא) וז”ל הרי שלשה קלי עולם עם שלשה חמורי עולם וכו’, לומר לך הקל בדורו כחמור בדורו כל בית דין המתמנה על הדור צריך לילך אחריו כאלו הוא אביר שבאבירים עכ”ל.

וגם מה שאמרו שיפתח שקול כנגד אביר שבאבירים אין הכונה שהיה שקול בתורה או בקדושה כאביר שבאבירים אלא הכונה שאתה צריך לילך אחריו כאביר שבאבירים, דהיינו שמבחינת ההתייחסות המוטלת על הפרט יש להתייחס למנהיג כאילו הוא אביר שבאבירים.

לגוף הענין של חטא יפתח נאמרו בזה הרבה שיטות ודרכים לבאר מה היה החטא בדיוק ומה היה צריך לעשות ומה עשה בפועל, ועי’ ברמב”ן בסוף ויקרא ובשיטות שהביא שם, וברד”ק וברלב”ג ור”י אברבנאל ושאר מפרשים עה”פ בשופטים, ועי’ בספר דרך בינה על ספר שופטים (מכון אופק) מה שהאריך בזה בביאור השיטות והדעות.

ומה שברור לכו”ע שעיקר מעשה יפתח נוצר על ידי טעות בנדר, והוא התכוון לטובה לנדור קרבן לה’ מן הבהמה, (ע”ע תענית ד ע”א), ובתנחומא פ’ בחוקותי מבואר עוד שהעלים הקב”ה מהסנהדרין שלא מצא פתח לנדרו, ועוד מבואר בחז”ל (ויק”ר לז ד) שיפתח נענש על מה שלא הלך להתיר הנדר לבתו, ויתכן שעונשו כיפר לו.

רצה להוכיחה בדבר של גנאי ולא בטעות פשוטה, דעיקר מה שהוכיחה בענין דעתן קלה הוא בדבר שלא היה יכול לעלות על הדעת ואעפ”כ מחמת קלות דעתה נתפתתה ולא בדבר אקראי שאינו איסור גמור מדינא, וכמובן שלא נימא שאנשים דעתם קלה מחמת שלפעמים מאריכים בדיבורם יותר מכדי הצורך גם כשמבררים דבר אצל אשה (ועיקר טענתה לריה”ג הי’ שהוא צריך ליזהר בזה לפי דרגתו אבל פשיטא שאדם שלא קיצר במילותיו במה ששאל את האשה אין נעשה שוטה על ידי זה), וכ”ש בדבר שגם אינו ניכר בפני העולם כדבר שאינו טוב, ובפרט שעיקר איסור שיחה עם האשה נאמר כלפי האיש, אף שנוגע ג”כ ממילא גם לענין האשה, ובפרט שהשיבה לריה”ג בדברי מוסר ואינו ברור שדברי תוכחת מוסר הם בכלל האיסור להרבות שיחה במקום הצורך לפי הענין, וכ”ש באופן שבזמן דיבורה הזכירה שאין מרבין שיחה עם האשה ויש לומר שהוא כעין היכר כמו שמצינו כעי”ז היכר בעניינים אחרים.

עי’ במלאכת שלמה על המשנה בספ”ב דיומא שהעיר דגירסת הירושלמי שם פ”ב ה”ח [והתוספתא] שלפנינו נראית יותר דגריס יפו, והטעם כנראה אכן משום שהיא קרובה יותר, והקירבה היא גם לירושלים וגם לאלכסנדריה ביפו יותר מעכו, כלומר דיפו קרובה גם לירושלים מקום מובאו של ניקנור וגם לאלכסנדריה מקום מוצאו יותר מקירבת עכו אליהם, וכמבואר בירושלמי סוכה פ”ה ה”ב דיפו קרובה לירושלים יותר מעכו.

והנראה ליישב גירסת ספרי הבבלי שלנו דיתכן שהיו שיירות מצויות יותר לעכו מיפו באותו זמן ושהיתה עכו עיר מסחר יותר, או עכ”פ שבאותה הפעם מצא שיירא לעכו ולא רצה להמתין עד שימצא שיירא ליפו.

ועי’ בקובץ בית אהרן וישראל חלק קכו עמ’ קכד מש”כ ליישב שם גירסת הבבלי עם הירושלמי ועיקר דבריו מש”כ שיתכן שמחמת הסערה הגיעו לעכו זה יתכן אבל יותר קל ליישב כנ”ל דלא משמע שרצו מן השמים להטריח עליו ולהביאו מחוץ למקומו, ומש”כ דאחר כך הפליגו שוב ליפו ליישב גם גי’ הירושלמי והתוספתא זה צ”ע ובפרט דלא מסתבר שהסכים ניקנור לנסוע עמהם שוב דרך הים עם הדלתות אחר שרצו להשליכן.

עי’ במהרש”א דמאחר שעל המזבח מקריבין כבשים (ובקרבנות החובה הכבש הוא התדיר ביותר והמרובה ביותר ומסתמא גם בקרבנות נדבה, ושם הזכיר המהרש”א על התמידין שבכל יום) ומאחר דזאב דרכו לטרוף כבשים לכך כשרצתה אותה הרשעה לומר שהמזבח מכלה כבשים נקט בלשון לוקוס (דהיינו זאב כדפרש”י).

ענין הכילוי ממון שנזכר כאן אפשר שבכבשים בד”כ הם בבעלות ממונית ונקט זאב שהוא אויב הכבשים, משא”כ חיות שאוכלות בע”ח של הפקר ואצ”ל מן הצומח.

ומה שציינת לדברי הבן יהוידע שזאב הוא ע”ש שהיה המזבח בחלקו של בנימין יש לציין בזה עוד לדברי הגמ’ דנקטה הלשון בחלקו של טורף, ועי’ במדרשים בפ’ ויחי מה שפירשו ענין טורף על בנימין (דכתיב בנימין זאב יטרף) בכמה דברים כגון לענין מ”ש ושאול לכד המלוכה וכגון מ”ש וחטפתם וכו’, עיין שם, והיא מרים בת בילגה היתה דורשת דרשות של דופי לומר שהוא טורף ומכלה הממון.

הנה לגוף מה שנלמד בזה להלכה, בגמ’ ריש תמיד מבואר שהתחדש בזה מצד ההלכה שצריכים הכהנים והלווים לשמור במקום אחד.

ולענין מה שאמרו ישראל כל הקרב הקרב אל משכן ה’ יומת האם תמנו לגווע, וע”ז בא ציווי השמירה, נראה דמה שהתחדש בפרשה (בפרשת קורח) כתשובה לדברי ישראל הוא בעיקר מה שנזכר בפרשה זו כמה פעמים שאתם תהיו עריבים על ישראל אם ייכנסו ישראל, כדכתיב תשאו את עון כהונתכם, וכן כתיב ולא ימותו גם הם גם אתם, וכן פרש”י מ”ש וזר לא יקרב אליכם אתכם אני מזהיר על כך, כלומר אליכם הוא שהציווי מוטל עליכם.

א”כ מה שנתחדש בפרשה זו בעיקר לתשובת ישראל הוא ששומרי המשכן והמקדש נושאים את עון הנכנס למקדש ובזה הם מזורזים יותר בשמירה.

ולכן נזכר בפרשה זו (בפרשת קורח) עוד לשונות של זירוז על השמירה תשמרו את כהונתכם וגו’ וכן ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל.

והראוני שכ’ במדרש אגדה שמעשה קרח היה לפני הקמת המשכן מחמת קושיא זו דהשתא נמצא דגם האזהרות בפרשת במדבר נאמרו קודם לכן.

נראה שהוא ע”ש שפיכת מי הגשמים בחודש זה, דרביעות הם בחודש מרחשון כמ”ש בפ”ק דתענית דף ו’ ע”א.

ד’מר’ הוא על שם הטיפות הנוטפות ממי גשמים בחודש זה, דמר הוא טיפה כמ”ש הן גוים כמר מדלי (ישעיהו מ, טו) כמו שפי’ המפרשים שם, ו’חשון’ הוא ע”ש חשרת מים עבי שחקים (שמואל ב’ כב, יב), דהיינו שפיכת מי הגשמים כמ”ש בתענית.

האות היה רק לזמן קצוב כמ”ש שבעתים יוקם (בראשית ד, טו), והיינו לשבע דורות וכדפרש”י שם, דהדור השביעי היה מזומן להרוג את קין (ועי’ ראב”ע), וכמ”ש כי שבעתים יוקם קין (שם כד), ואז כבר לא היה רצון ה’ שהאות ישפיע וכמו שיתבאר.

ולפ”ז מש”כ וישם ה’ לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו הכונה לשון מציאה גרידא מי שאינו מזומן להרגו, שעבורו שם הקב”ה אות, והיינו עד ז’ דורות שאז יועיל האות שלא יהרוג את קין כל מוצאו, אבל מי שנתפרש לעיל דלמך הוא השבעתיים הוא מוכן מזומן להרגו והאות לא ירחיקנו מקין וכמו שיתבאר.

ויתכן לומר עוד דלא מצינו בתורה הרבה מקראות סתומין כ”כ כדאמרי’ ברפ”ק דמגילה ג ע”א דאורייתא כולהו מפרשן, ואעפ”כ אולי הטעם שכאן נאמרה הנבואה בלשון סתומה כ”כ וקשה להבנה (עי’ בפרש”י עה”פ הנ”ל ד, טו) הוא כדי שלא יבקש מחמת כן דור השביעי להימלט מפורענותו של קין, ואולם אעפ”כ אחר כך מצינו שידע למך הנבואה שהרי אמר כי שבעתים יוקם קין, ואולי יש לתרץ דרק לאחר מעשה הבין כוונת הנבואה ויל”ע.

ולגוף השאלה איך לא מנע האות מלמך להרגו, דהרי אם האות הועיל עד עכשיו מדרך הטבע למה לא הועיל מעתה ואילך, יש לציין דיש כמה דעות במדרשים [עי’ ב”ר כב יב] ובמפרשים מה היה האות שהשים הקב”ה לקין, ומ”מ לפי פשט דברי רש”י למך הרג לקין בשוגג דגם לא היה צריך לאות שכן לא היה ברצונו להרוג את קין וגם לא ראה האות דסומא היה, אלא שבשעה שמגיע זמנו של אדם למות ימות עי’ בתנחומא ר”פ חוקת וגמ’ דסוכה פרק החליל גבי אליחורף ואחיה ודב”ר גבי ואין שלטון ביום המות.

ולפי הדעות האחרות במדרשים אולי יש לומר בעוד אופן דבאמת האות הי’ רק עד דור השביעי או כנ”ל דלמך נעלמה ממנו האות.

בס”ד

במדרש הגדול [הקדמה לב מידות מידת כנגד עמוד כט] כתב שהובטח ליהוא ארבעה דורות של מלוכה, כיון שהשמיד את משפחת אחאב שהיו ארבעה דורות, עמרי, אחאב, יהורם ובניו, וכבודו התקשה שלכאורה אין כאן ארבעה דורות של מלוכה, ודוחק שמשום השמדת ארבעה דורות סתם זכה לארבעה דורות של מלוכה, ויישב שבני יהורם היו בני מלכים וחשובים כמלכים, ועוד יישב שמתוכם היה אחד שהיה יורש האצר וחשיב מלך, [ואינו כ”כ במשמעות המדרש שכתב ובניו, ולהנ”ל הוי ליה למימר ובנו].

והנה ברש”י [מלכים ב י ל] כתב שהשמיד את בית אחאב שמלך ארבעה דורות, עמרי, אחאב, אחזיה ויהורם, ויש לדון אם כוונתו לאחזיה בן אחאב, או לאחזיה בן יורם בן יהושפט שאמו היתה בת אחאב.

דמחד אם כוונתו לאחזיה בן אחאב, אין כאן ארבעה דורות דהוא אחיו של יהורם ובן דורו, [וכמו שהעיר בביאורו].

ומאידך אם כוונתו לאחזיה בן יהורם בן יהושפט, אמנם הוא דור רביעי לעמרי, אבל מלך לאחר יהורם בן אחאב ולמה הזכירו רש”י קודם, ועוד יל”ע דמשפחת אם אינה קרויה משפחה ולא חשיב מלכות אחאב, וביותר דבאמת לא מלך מכוחו אלא מכח אביו שהיה ממלכי בית דוד, וצ”ע.

בברכת יפוצו מעיינותיך חוצה

מנחם מלר   

בע”ה

לכבוד כת”ר ידידי הנכבד הרה”ח רבי מנחם מלר שליט”א

שלו’ רב וכט”ס

ייש”כ על דברי רש”י הנ”ל, ועל הערתו על דבריי, ונראה דבאמת רש”י הרכיב ב’ סברות דעיקר דברי רש”י על ד’ דורות הם ממדרש ל”ב מידות [היינו המדרש שהביא המדה”ג] דקאי על ד’ דורות המפורשים במדרשנו [דהיינו שבמדרשנו מבואר מהמדרש לב”מ דהדור הרביעי היינו בני יהורם], ואעפ”כ רש”י מפרש על ד’ דורות של מלוכה של אחזיהו, ויתכן שגם בנוסחתו של רש”י במדרש ל”ב מידות לא הי’ כתוב מי הם הד’ דורות אלא רק ד’ דורות, ויש כמה נוסחאות ממדרש ל”ב מידות שבאו לידינו, ויתכן שלפניו היה נוסחא אחרת מנוסחת המדרש ל”ב מידות שהי’ למדה”ג, או שהי’ לו מדרש אחר.

ואע”פ שלא היו כאן ד’ דורות כסדרן מ”מ הי’ כאן עוד דור של מלוכה שנכרת, ואע”פ שלא שמענו שהכרית גם בנותיו מ”מ הכרית כל מי מזרעו שצלח למלוכה.

ואפי’ אם לפי החשבון לא היה אחזיהו דור רביעי לאחאב אכתי הי’ מקום לתרץ שישנו בדורות של מלכי יהודה מי מזרע אחאב שראוי למלוכה, אבל אחר דבאמת הוא דור רביעי לאחאב ממילא א”צ להידחק ואפשר לפרש ג”כ דור רביעי כפשוטו שהי’ דור רביעי לאחאב.

ואחזיהו על אף שלא מלך מכח זקנו אלא מכח אביו מ”מ בודאי הי’ כלול בזה עונש לאחאב ג”כ בהדי שאר זרעו שנכרת.

מה שכתב כת”ר לפום אורחא להקשות על פי’ השני שכתבתי דבניו משמע יותר מאחד לק”מ, דהרי ודאי אם היה הורג הבכור היה הגדול גדול יורש העצר, ממילא לא חשיב שהכרית זרעו הראוי למלוכה עד שיכרית כל בניו, וק”ל.
וכ”ש אם נימא דאכתי לא היה יורש העצר מבורר ואין ברירה וממילא כיון שיש כאן ודאי יורש עצר ואינו מבורר לא שייך להרוג יורש העצר עד שיהרגו כולן, אבל באמת א”צ לזה וכנ”ל.

בכל הכבוד הראוי

עמ”ס