אגדה

יעוי' במכתב מאליהו שרצה לומר שאין מחלוקת בין החכמים בזה, ונראה שבעצם יש כאן נידון דק בהגדרה של השפעת אור הרוחני, איך אנחנו מתייחסים להשפעה זו כדבר אלוקי, למרות שבודאי אי אפשר לומר על כל עץ ואבן אלה אלקיך כלשון הגר"א במכתבו, הנושא הוא יותר של בחינות, כמו שאומרים על החכם שהוא חכם אלוקי הכונה שחלק הקב"ה מעין חכמתו לאותו חכם, וחכמה שלו היא עליונה בתכלית ואינה מושגת בשכל האנושי בלא סייעתא דשמיא, גם על החמה כתוב בחז"ל שזה ניצוץ מאור העליון וכנ"ל כ' על אור הגנוז, וגם כל ענין השכינתא מבואר גם במקובלים וגם בפילוסופים שהוא רק בחינה בלבד, עי' רמב"ם במו"נ שהובא בנוב"י וכעי"ז כתב הרמח"ל, דשכינתא הוא משל בלבד על השראת השכינה, כך זה לענ"ד, אין לי דרך אחרת ליישב את הדעות החולקות.

ואפשר ליתן על זה משל לסבר את האוזן ענין הדלת של ניקנור דאי' בגמ' שאמר ניקנור שאם ישליכוה ישליך הוא עצמו את עצמו לים איתה גם כן, הענין הוא שלפעמים הדבר המושפע נחשב כמעט כמו חלק מן המשפיע שהשפיע את עצמו בפנים, דרך משל ודוגמה בכל מיני מובנים, וכמובן שלגבי הקב"ה דבר כזה אפשר לומר רק כמשל על הנהגתו כידוע מכתבי הרמח"ל, ודי בזה.

נראה שהוא ע"ש שפיכת מי הגשמים בחודש זה, דרביעות הם בחודש מרחשון כמ"ש בפ"ק דתענית דף ו' ע"א.

ד'מר' הוא על שם הטיפות הנוטפות ממי גשמים בחודש זה, דמר הוא טיפה כמ"ש הן גוים כמר מדלי (ישעיהו מ, טו) כמו שפי' המפרשים שם, ו'חשון' הוא ע"ש חשרת מים עבי שחקים (שמואל ב' כב, יב), דהיינו שפיכת מי הגשמים כמ"ש בתענית.

ברוב המדרשים והמפרשים משמע שבאמת היה בזה איסור מעשה אוב ומחמת זה נענש במיתה מן השמים (עי' ויק"ר פכ"ו ותנחומא פרשת אמור ומדרש שמואל ריש פרשה כד ועוד).

ופשוט וברור ששאול עצמו היה לו איזו הוראת היתר בזה, כגון שסבר שיש להתיר לצורך פיקוח נפש, או שסבר שאסור רק אם מכוון לשם ע"ז או שסבר שהאיסור הוא רק באופן מסויים או שסבר להתיר מטעם אחר.

ומיהו יש מהמפרשים שפירשו שהיה כאן אופן של היתר, עי' בספר ולא עוד אלא על פרקי דר"א פרק לג בשם בעל העיקרים באיזה אופן של היתר היה זה, ומה שהביא שם בשם הכלי יקר.

נראה דכוונתו משום שלאמור לציון עמי אתה מבאר דציון הכונה לישראל יושבי ציון, וכדאמרי' בירושלמי שמפסוק זה למדנו שנקראו ישראל ציון.

א"כ מאחר שציון הכונה ליושבי ציון, ממילא גם הפסוק ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון הכונה ליושבי ציון.

ומה שהזכיר הפרישה דבר זה בברכת המזון בסי' קפח על החתימה שהביא הטור שם מנחם ציון בבנין ירושלים, היינו משום דר"ל מנחם את ציון על ידי בנין ירושלים, וא"כ ציון אינו ירושלים אלא הדבר המתנחם, וירושלים הוא הדבר הנבנה, וא"כ זה שייך למה שנתבאר שציון הם ישראל יושבי ירושלים.

ומה שנתכוון הפרישה בטעם מה שתקנו כן בקדושה אפשר דר"ל שאחרי שישראל מקדשים את הקב"ה אז מתקיים אלהיך ציון ע"ד שובו אלי ואשובה אליכם.

וגם יש לומר דמסתבר להפרישה דבקדושה מיירי' בשבח ישראל ולא בשבח ירושלים דהרי לגבי קדושה אמרי' גדולים ישראל ממלאכי השרת בפרק גיד הנשה.

ומה ששאלת על מה שכתבתי בביאורי לפסיקתא דר"כ ס"פ יט, הענין הוא דכנסת ישראל איהי שכינתי וזה נרמז ב"עמי" דהיינו מקום השראת השכינה כמו שביאר הרמח"ל ענין השכינה (ועי' סנהדרין לט ע"א), וירושלים איהי שכינתא כמ"ש בזוהר בכ"מ ואחד מהם בתק"ז תיקונא שתיתאה, ממילא ישוב ישראל בירושלים לעתיד מתקיים בזה שכינתא, דהיינו צורת תיקון השלם שישראל יהיו מאוחדים ומיושבין בירושלים אז נקראו עולם התיקון, וזהו ולאמור לציון עמי אתה שנקראו ישראל ציון, ובזוהר מבואר דבן ציון איהו יסוד וירושלים איהי שכינתא, א"כ ציון לחוד היא שם משמות ירושלים.

ומש"כ ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון יש לפרש ג"כ על דרך זה דלעולם היינו בזמן התיקון (כמ"ש בספרים על ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו) דמיירי על זמן התיקון), ואלהיך ציון יש לומר ג"כ מקרא נדרש לפניו, גם אם לדור ודור קאי על הזמן הזה (עי' פסחים נא ע"א), דיש לומר לדור ודור בזמן יישוב בית ראשון ולעולם על בית שלישי על העתיד, ור"ל בזמן שימלוך ה' לעולם אז יתקיים ג"כ אלהיך ציון, וע"כ קאי על העתיד ממה שאנו מוסיפין בקדושה של שבת ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו וכו'.

לכבוד ידידי הנגיד הנכבד אוהב ורודף תורה והרבות פעלים וחיילים לתורה ואיהו גופיה צורבא מרבנן כמוהר"ר יהונתן בלייער לאוי"ט

אחר דרישת השלו' והברכה ככל הראוי וכט"ס

ע"ד הנידון מה היה טעמו של בצלאל שעשה את הארון אחר המשכן כמ"ש רז"ל [ברכות נה ע"א] כדי שלא יעמדו הכלים בלא מקום, והרי המשכן הוקם רק כמה חדשים אח"כ כמ"ש בפסיקתא רבתי [פרשה ו, ה] והובא בפוסקים [א"ר סי' תרע, משנ"ב שם סק"ז ועוד].

והיא הערה נכונה מאוד לאמיתה של תורה דלכאורה יש כאן סתירה ברורה בין ב' המאמרים.

ונראה דיש כמה אופנים ליישב הענין, ראשית כל יתכן לומר דבאמת מדרשות חלוקות, ולפעמים גם פליגא סתמא אסתמא באותו מדרש, ועכ"פ יתכן לומר דלפי הדעה שהמשכן שהה כמה חדשים אכן לא אמר בצלאל כך ולא היו דברים מעולם, ומאידך למאן דדרש שאמר כן בצלאל סבירא ליה שמלאכת המשכן נגמרה סמוך להקמתו.

ויש לציין דעצם הקריאה לחנוכה ויהי ביום כלות שגם נזכר בגמ'? אין מזה ראיה דהחנוכה היתה אז ונבנית רק בניסן דלעולם אפשר שסיום הבנין היה ג"כ בניסן לדעת הגמ', רק קרינן בחנוכה מענין חנוכת המזבח.

או דיש לומר באופן אחר, דבצלאל מתחילה לא ידע שהמשכן ישהה עד אח"כ ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וגם משה גופיה אפשר דלא ידע, ומה שמתחילה ציוה הקב"ה כך, אע"ג דהקב"ה ידע שלא יוקם אח"כ, אין אנו יודעין טעמי הקב"ה, וגם אפשר שמתחילה ציוה שיעשו לפי הידוע להם אז.

ומצאתי בצל"ח [ברכות שם] שכתב ליישב מענין יסוד הדברים הנ'"ל, אלא שהרחיב בזה עוד וז"ל, והנלע"ד בזה, שישראל היו סבורים שכשיוגמר המשכן תיכף יקימוהו ותשרה השכינה תיכף בהגמר מלאכתו וכו', והם לא ידעו שאין הקדוש ברוך הוא רוצה להשרות שכינתו ביניהם עד שיגיע החודש שנולד בו יצחק שהוא חודש ניסן וכו' עכ"ל, עי"ש שהאריך טובא.

או דיש לומר באופן אחר, בדוחק קצת, ולומר דבאמת המשכן לא היה לו צורך במקום לכלים, אבל מאחר שדרך הבונה בית שכך עושה, א"כ יש ללמוד מהנהוג בעולם ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא [ברכות נח ע"א], אכן אפשר דלישנא לא משמע הכי, ומלבד זה קי"ל דאין למדין אפשר משאי אפשר [יעוי' סוכה נ ע"ב ועוד], אע"ג דלענין זה אינו שייך כ"כ כיון דכלפי שמיא הכל אפשר ואעפ"כ למדין מלכותא דרקיעא ממלכותא דארעא, מ"מ יש בזה מן הדוחק לענייננו.

עוד יתכן ליישב כעין הנ"ל, דעיקר הענין הוא שיהיה ראוי להעמדה בבית, ומ"ש להיכן אכניסם לאו דוקא, דבודאי היו להם כמה אוהלים ומקומות להכניס שם הכלים עד שיוקם המשכן, אלא העיקר הוא שיהיו הכלים באופן של כבוד שיהיה להם המשכן להכניסם, ודרך הוא שאדם שיש לו בית לפעמים ג"כ מוציא הכלים מביתו, אבל העיקר שיהיו באופן שיהיה מקום ובית הראוי להכניסן לשם, ולפ"ז העיקר שיבנו הדברים כסדר שיהיו הכלים ראויין למשכן והמשכן ראוי להם מעת עשיית הכלים, ועי' שבת [פו ע"ב] ראויה קאמינא וכעי"ז בעוד דוכתי.

ועי' בפני יהושע [ברכות נה ע"א] שהאריך הרבה וכתב, דבלא"ה הך מילתא דלהיכן אכניסם לישנא בעלמא היא דקאמר ליה לפי דרך ארץ שהרי לפי האמת לא היה באפשר לבצלאל להכניס כל כלי וכלי מיד לאחר גמרו לתוך המשכן שהרי לא הוקם המשכן כלל עד אחד בניסן שנשלם כל המלאכה ושום אדם לא היה יכול להקימו כי אם משה בעצמו כדכתיב הוקם המשכן והיינו בסיוע הקדוש ברוך הוא כדאיתא במדרש ובכמה דוכתי, אלא על כרחך כדפרישית דמצד דרך ארץ בעלמא אמר ליה כן שיש להקדים המשכן שעשוי להכניס בו הכלים בזמנן עכ"ל, עיין שם שהאריך.

בחת"ס בשם רבו החסיד שבכהונה [ח"א או"ח סי' קפח] כ' וז"ל, כיון דמסתמא כסדר עשייתם כך היתה הקפידה על סדר משיחתם וא"כ אחר שנמשח הארון קודם למשכן היכן יכניסו וההמשחה היתה בתחילת ימי מילואים עכ"ל.
ור"ל שאם עשה הכלים קודם משחם קודם, ואז מיד לאחר המשיחה לא יהיה מקום להכניסם.

בהעמק דבר להרב הנצי"ב [שמות לו, יג] כתב בזה אחר האריכות וז"ל שבצלאל עצמו חיבר היריעות הללו לפני הקמת כל המשכן, והעמיד היריעות על כלונסאות וכדומה שיעמדו לשעה, כדי להכניס לתוכם את הכלים ולא יעמדו לעין כל אדם בחוץ, שאין זה כבוד כלי קודש, משא"כ יריעות עזים באמת לא חיבר בעצמו עד שהקים משה ע"כ.

ואלה מעט שליקטתי מאשר מצאתי בראשונה ומן הסתם שלאחר הבירורים ימצאו עוד מרבותינו המפרשים שדברו בזה מלבד כל אלה.

עי' במלאכת שלמה על המשנה בספ"ב דיומא שהעיר דגירסת הירושלמי שם פ"ב ה"ח [והתוספתא] שלפנינו נראית יותר דגריס יפו, והטעם כנראה אכן משום שהיא קרובה יותר, והקירבה היא גם לירושלים וגם לאלכסנדריה ביפו יותר מעכו, כלומר דיפו קרובה גם לירושלים מקום מובאו של ניקנור וגם לאלכסנדריה מקום מוצאו יותר מקירבת עכו אליהם, וכמבואר בירושלמי סוכה פ"ה ה"ב דיפו קרובה לירושלים יותר מעכו.

והנראה ליישב גירסת ספרי הבבלי שלנו דיתכן שהיו שיירות מצויות יותר לעכו מיפו באותו זמן ושהיתה עכו עיר מסחר יותר, או עכ"פ שבאותה הפעם מצא שיירא לעכו ולא רצה להמתין עד שימצא שיירא ליפו.

ועי' בקובץ בית אהרן וישראל חלק קכו עמ' קכד מש"כ ליישב שם גירסת הבבלי עם הירושלמי ועיקר דבריו מש"כ שיתכן שמחמת הסערה הגיעו לעכו זה יתכן אבל יותר קל ליישב כנ"ל דלא משמע שרצו מן השמים להטריח עליו ולהביאו מחוץ למקומו, ומש"כ דאחר כך הפליגו שוב ליפו ליישב גם גי' הירושלמי והתוספתא זה צ"ע ובפרט דלא מסתבר שהסכים ניקנור לנסוע עמהם שוב דרך הים עם הדלתות אחר שרצו להשליכן.

עי' במהרש"א דמאחר שעל המזבח מקריבין כבשים (ובקרבנות החובה הכבש הוא התדיר ביותר והמרובה ביותר ומסתמא גם בקרבנות נדבה, ושם הזכיר המהרש"א על התמידין שבכל יום) ומאחר דזאב דרכו לטרוף כבשים לכך כשרצתה אותה הרשעה לומר שהמזבח מכלה כבשים נקט בלשון לוקוס (דהיינו זאב כדפרש"י).

ענין הכילוי ממון שנזכר כאן אפשר שבכבשים בד"כ הם בבעלות ממונית ונקט זאב שהוא אויב הכבשים, משא"כ חיות שאוכלות בע"ח של הפקר ואצ"ל מן הצומח.

ומה שציינת לדברי הבן יהוידע שזאב הוא ע"ש שהיה המזבח בחלקו של בנימין יש לציין בזה עוד לדברי הגמ' דנקטה הלשון בחלקו של טורף, ועי' במדרשים בפ' ויחי מה שפירשו ענין טורף על בנימין (דכתיב בנימין זאב יטרף) בכמה דברים כגון לענין מ"ש ושאול לכד המלוכה וכגון מ"ש וחטפתם וכו', עיין שם, והיא מרים בת בילגה היתה דורשת דרשות של דופי לומר שהוא טורף ומכלה הממון.

יעוי' במכילתא דר"י כי תשא [מס' דשבתא פ"א] לדעת כי אני ה' מקדשכם, למה נאמר לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת שומעני אפי' חרש שוטה וקטן במשמע, ת"ל לדעת כי אני ה' לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת עכ"ל.

ומבואר דמקדשכם לא קאי על קטן, ושם מיירי על קדושת השבת ועל האות שהיא ביני וביניכם.

ובביצה טז ע"א אי' דהך קרא דביני ובין בני ישראל לדעת וכו' בא ללמד שלא הודיע את הנכרים על השבת, ויש שם ב' תירוצים אם הודיעם רק את השבת ולא מתן שכרה או שהודיעם מתן שכרה ולא הודיעם נשמה יתרה, ועי' עוד בפירוש שבות יהודה על המכילתא שם מש"כ לבאר ענין זה של לדעת דקאי על הנשמה יתרה.

ולפי התירוץ שלא הודיעם את נשמה יתרה נמצא דמבואר כאן שאין נשמה יתרה לקטן בשבת וקל להבין.

ומאידך גיסא ביומא פה ע"ב ילפי' לעשות את השבת חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה והיינו אפי' תינוק בן יומו כדאי' בשבת קנא ע"ב ובהרבה סוגיות, ובביצה שם מבואר דמתיבת 'וינפש' ילפי' לנשמה יתרה, א"כ קאי על לעשות את השבת, ויש לדחות דלעשות קאי על הגדול שהוא ישמור כדי לעשות את השבת על ידי הניצול שהוא ג"כ קטן, דהרי קרא לא מיירי בקטן גופיה, דהא ממעטי' ליה מדכתיב לדעת שהוא כתוב קודם לכן כדלעיל.

וא"נ לעשות את השבת כשיגדל כפשטיה דדינא ואז יזכה לוינפש.

ויעוי' ביסוד ושורש העבודה [עי' מה שציינתי בתשובה הסמוכה לגבי בגדים בע"ש אחר הטבילה] שנקט דהנשמה יתרה נכנסת בטבילה.

והנה הפרישה סי' רסג הביא בשם מהרש"ל המנהג להדליק ב' נרות כנגד ב' נשמות, דהיינו נשמתו והנשמה היתירה, ולפי זה יש מי שכתב (ספר פני שבת על השו"ע שם) ליישב מנהגינו שמוסיפין נר לכל אחד ואפי' לתינוק, ועי"ש מ"ש עוד טעם לזה משום בנין וחתנין רבנן מפ"ב דשבת וע"ש ברש"י.

ויש טעם לומר דהמנהג כך הוא דנר אלהים נשמת אדם, ועי' שבת שם, ואם נימא דהמנהג הוא מטעם נשמה יתרה א"כ נמצא דס"ל להמנהג שאפי' תינוק בן יומו יש לו נשמה יתרה בשבת, ועי' גם באור החיים ר"פ תזריע ברמז קצת, וביותר בפרדס יוסף שם מש"כ, וכן נקט במשנת יוסף ח"י סי' קמד סק"ד.

בס"ד

במדרש הגדול [הקדמה לב מידות מידת כנגד עמוד כט] כתב שהובטח ליהוא ארבעה דורות של מלוכה, כיון שהשמיד את משפחת אחאב שהיו ארבעה דורות, עמרי, אחאב, יהורם ובניו, וכבודו התקשה שלכאורה אין כאן ארבעה דורות של מלוכה, ודוחק שמשום השמדת ארבעה דורות סתם זכה לארבעה דורות של מלוכה, ויישב שבני יהורם היו בני מלכים וחשובים כמלכים, ועוד יישב שמתוכם היה אחד שהיה יורש האצר וחשיב מלך, [ואינו כ"כ במשמעות המדרש שכתב ובניו, ולהנ"ל הוי ליה למימר ובנו].

והנה ברש"י [מלכים ב י ל] כתב שהשמיד את בית אחאב שמלך ארבעה דורות, עמרי, אחאב, אחזיה ויהורם, ויש לדון אם כוונתו לאחזיה בן אחאב, או לאחזיה בן יורם בן יהושפט שאמו היתה בת אחאב.

דמחד אם כוונתו לאחזיה בן אחאב, אין כאן ארבעה דורות דהוא אחיו של יהורם ובן דורו, [וכמו שהעיר בביאורו].

ומאידך אם כוונתו לאחזיה בן יהורם בן יהושפט, אמנם הוא דור רביעי לעמרי, אבל מלך לאחר יהורם בן אחאב ולמה הזכירו רש"י קודם, ועוד יל"ע דמשפחת אם אינה קרויה משפחה ולא חשיב מלכות אחאב, וביותר דבאמת לא מלך מכוחו אלא מכח אביו שהיה ממלכי בית דוד, וצ"ע.

בברכת יפוצו מעיינותיך חוצה

מנחם מלר   

בע"ה

לכבוד כת"ר ידידי הנכבד הרה"ח רבי מנחם מלר שליט"א

שלו' רב וכט"ס

ייש"כ על דברי רש"י הנ"ל, ועל הערתו על דבריי, ונראה דבאמת רש"י הרכיב ב' סברות דעיקר דברי רש"י על ד' דורות הם ממדרש ל"ב מידות [היינו המדרש שהביא המדה"ג] דקאי על ד' דורות המפורשים במדרשנו [דהיינו שבמדרשנו מבואר מהמדרש לב"מ דהדור הרביעי היינו בני יהורם], ואעפ"כ רש"י מפרש על ד' דורות של מלוכה של אחזיהו, ויתכן שגם בנוסחתו של רש"י במדרש ל"ב מידות לא הי' כתוב מי הם הד' דורות אלא רק ד' דורות, ויש כמה נוסחאות ממדרש ל"ב מידות שבאו לידינו, ויתכן שלפניו היה נוסחא אחרת מנוסחת המדרש ל"ב מידות שהי' למדה"ג, או שהי' לו מדרש אחר.

ואע"פ שלא היו כאן ד' דורות כסדרן מ"מ הי' כאן עוד דור של מלוכה שנכרת, ואע"פ שלא שמענו שהכרית גם בנותיו מ"מ הכרית כל מי מזרעו שצלח למלוכה.

ואפי' אם לפי החשבון לא היה אחזיהו דור רביעי לאחאב אכתי הי' מקום לתרץ שישנו בדורות של מלכי יהודה מי מזרע אחאב שראוי למלוכה, אבל אחר דבאמת הוא דור רביעי לאחאב ממילא א"צ להידחק ואפשר לפרש ג"כ דור רביעי כפשוטו שהי' דור רביעי לאחאב.

ואחזיהו על אף שלא מלך מכח זקנו אלא מכח אביו מ"מ בודאי הי' כלול בזה עונש לאחאב ג"כ בהדי שאר זרעו שנכרת.

מה שכתב כת"ר לפום אורחא להקשות על פי' השני שכתבתי דבניו משמע יותר מאחד לק"מ, דהרי ודאי אם היה הורג הבכור היה הגדול גדול יורש העצר, ממילא לא חשיב שהכרית זרעו הראוי למלוכה עד שיכרית כל בניו, וק"ל.
וכ"ש אם נימא דאכתי לא היה יורש העצר מבורר ואין ברירה וממילא כיון שיש כאן ודאי יורש עצר ואינו מבורר לא שייך להרוג יורש העצר עד שיהרגו כולן, אבל באמת א"צ לזה וכנ"ל.

בכל הכבוד הראוי

עמ"ס

רצה להוכיחה בדבר של גנאי ולא בטעות פשוטה, דעיקר מה שהוכיחה בענין דעתן קלה הוא בדבר שלא היה יכול לעלות על הדעת ואעפ"כ מחמת קלות דעתה נתפתתה ולא בדבר אקראי שאינו איסור גמור מדינא, וכמובן שלא נימא שאנשים דעתם קלה מחמת שלפעמים מאריכים בדיבורם יותר מכדי הצורך גם כשמבררים דבר אצל אשה (ועיקר טענתה לריה"ג הי' שהוא צריך ליזהר בזה לפי דרגתו אבל פשיטא שאדם שלא קיצר במילותיו במה ששאל את האשה אין נעשה שוטה על ידי זה), וכ"ש בדבר שגם אינו ניכר בפני העולם כדבר שאינו טוב, ובפרט שעיקר איסור שיחה עם האשה נאמר כלפי האיש, אף שנוגע ג"כ ממילא גם לענין האשה, ובפרט שהשיבה לריה"ג בדברי מוסר ואינו ברור שדברי תוכחת מוסר הם בכלל האיסור להרבות שיחה במקום הצורך לפי הענין, וכ"ש באופן שבזמן דיבורה הזכירה שאין מרבין שיחה עם האשה ויש לומר שהוא כעין היכר כמו שמצינו כעי"ז היכר בעניינים אחרים.