הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

אותו הבגד מיהת אינו מחוייב (ועי’ בדברי הפוסקים שאר פרטי הדינים).

מקורות:

ביו”ד ריש סי’ שצו דבכל המתים אם לא קרע תוך ז’ אינו קורע אח”כ דאי”ז שעת חימום משא”כ באביו ואמו, וחלק מזה בסי’ שמ סי”ח, ומקור הדברים במו”ק כ ע”ב ושם איתא דטעם מה שבאביו ואמו קורע גם אח”כ הוא משום כבוד אביו ואמו, ויש מהראשונים שם שלמדו דר”ל שאינו מדיני קריעה אלא לכבוד אביו ואמו.

ויש לדון במי שהיה במקום המקדש ולא קרע אם צריך לקרוע אח”כ ובשם הגרשז”א ראיתי מובא שא”צ, וכן שמעתי שגם לא נהגו במי שהיה שם בשבת לקרוע במוצ”ש, ויתכן לתלות זה בדעות הפוסקים אם לגבי שאר רוב דיני קריעה דומה קריעה זו לקריעה דאביו ואמו או לא, והוא פלוגתת הרמב”ם והראב”ד, והמשנ”ב פסק כדעת הרמב”ם שצריך לקרוע עד שיגלה לבו כאביו ואמו, ופוסקי זמנינו הורו שהמנהג הפשוט כהראב”ד ושאר פוסקים להקל בזה (והרחבתי בזה במקום אחר), אולם גם להרמב”ם אם נימא דהוא רק דין בכבוד אביו ואמו ולא מדיני קריעה א”כ היכא דלא אתמר לא אתמר ובפרט דכאן היא אבלות שקורע על אותה האבלות כמ”פ ודומה לקריעה דליקוט עצמות דאביו (עי’ יו”ד סי’ תג) דבזה ג”כ לא נאמר דינא דקורע אח”כ וכמו שנתבאר במקו”א בהרחבה (עי’ בתשובה ד”ה מי שלקטו עצמות וכו’ ובמה שציינתי עוד שם).

וממילא מאחר דרוב הפוסקים והצדדים כאן לקולא מתיישב שפיר טעם המנהג בפרט שהפוסקים הקילו בכ”מ בדיני קריעה (ועי’ רמ”א סי’ תב בשם או”ז דמי שאינו צריך לקרוע אסור לו להחמיר על עצמו).

ובשם הגרי”י פוזן שמעתי שאמר שמי שלא קרע כשהיה בכותל המערבי צריך לחזור ולקרוע הבגד שהיה עליו כשהיה שם והוא מילתא דצריכה טעמא, דהרי גם באביו ואמו שעבר ולא קרע המשמעות הפשוטה שקורע בגד שעליו עכשיו, ואם איתא שהבגד התחייב בקריעה היה צריך להשמיעו, וכן לגבי שמע שמועה רחוקה ברגל על אביו ואמו היה צריך להשמיע שבמוצאי הרגל יקרע הבגד של שעת שמועה (עי’ מו”ק כ ע”ב ויו”ד סי’ תב ס”ד), ובלאו הכי לא אשכחן דין קריעה של בגד שאינו לבוש בו דהרי באביו ואמו דינא הוא עד שיגלה לבו אפי’ בשמועה רחוקה (רמ”א סי’ שמ סי”ח), ולא נפטר בקריעת בגד שלבוש עכשיו ע”י שקורע בגד שלבש בו קודם לכן, וממילא לאו מידי קעביד במה שקורע הבגד קודם דממ”נ דין הקריעה אחד הוא, ואי משום קנסא מנ”ל לחדש קנס שלא נזכר, ויש להזכיר עוד דבאופן שיש נפק”מ על שעת שמועה או מוצאי הרגל אזלי’ בתר מוצאי הרגל (עי’ מו”ק שם וסי’ תב ס”ה), והיה מקום לחלק דשם הוא דין דשמעת שמועה לא נתפס ברגל, אבל צ”ב לומר שחיוב הקריעה חל על הבגד.

והנה בשו”ע סי’ שמ סי”ח כתב על אביו ועל אמו קורע והלך לעולם, וכתב הרמ”א כל בגדיו, וכתב הש”ך סקי”ח היינו אותן שעליו בשעת שמועה אבל לא אותן שמחליף וכדלעיל סעיף (ז) (צ”ל יד, מכון ירושלים), והנה היה מקום לפרש דר”ל שצריך לקרוע הבגד הראשון גם לאחר שמחליף אבל המעיין במקור הדין שציין הש”ך ימצא דהנידון כשכבר קרע הבגד הראשון והחליף אם צריך לקרוע שוב הבגד השני, וע”ז כתב הש”ך דדין זה שצריך לקרוע הבגד שמחליף כל שבעה באביו ואמו הוא רק בשבעה אבל בקריעה של יום שמועה רחוקה באביו ואמו אין קריעה בבגדים שמחליף והטעם משום דמקצת היום ככולו, אבל לא מיירי הש”ך במי שלא קרע והחליף דלא ברשיעי עסקי’.

ומצאתי שהביאו (אליבא דהלכתא על יו”ד סי’ שמ ס”ט) שכמעט כל הפוסקים נקטו דעכ”פ מעיקר הדין אין מחוייב לקרוע דוקא הבגד שהיה עליו בשעה שנתחייב בקריעה (עכ”פ באבלות של שבעה שהחליף הבגד או שהסיר רק הבגד העליון) והם המכתם עמ’ שכט וארחות חיים סי’ ע סק”ו וכלבו הל’ אבל ומהרי”ל סי’ קצח ושכנה”ג הגה”ט סקל”ב וברכ”י סקי”א וחכמ”א כלל קנב ס”ו ומפוסקי זמנינו ארחות רבינו ח”ד עמ’ שב בשם הגריי”ק והגרי”י פישר בפני ברוך עמ’ תסא והגר”ש דבלצקי זכרון בצלאל על השו”ע שם, ושכן מוכח בירושלמי פ”ב דב”מ הי”א והובא בשלחן גבוה על שו”ע שם סקפ”ט.

בש”ך יו”ד ס”ס שסה הקשה על מש”כ שם אא”ז בעל הלבוש בטעם ממה שמרחיקין מן העיר נ’ אמה משום עצב החיים והקשה הש”ך דבסוגיות משמע שהטעם משום ריח וכ”כ בראשונים, וכנראה דהלבוש סובר דגם במקום שאין ריח יש להרחיק מטעם שכתב, וכעי”ז מצאתי שכתב בבאה”ט בהג”ה, רק דצ”ע מנ”ל להלבוש לחדש עוד טעם זה ותו דאמאי לא הזכיר הטעם שבגמ’ אלא טעם אחר, וצ”ל דההוכחה לזה ממה דבאמת האידנא אין ריח מביה”ק מחמת שטומנין אותו למטה מן הקרקע ואין פתח למערות ולכוכין כבזמנם וגם אין מוציאין אח”כ העצמות כמו שהיו עושים בזמנן כמו שהביאו הראשונים ממס’ שמחות וכמ”ש בשו”ע להלן מנהג זה, ועם כל זה השתדלו להרחיק מן העיר.

והיוצא מזה דבאמת יש האידנא הטעם של צער החיים ואין הטעם של ריח, וחזי’ שנהגו לחשוש גם מטע זה אף דבזמן הגמ’ עדיין לא נהגו לחשוש אלא מטען ריח, ומלבד שהוא נפק”מ לחשוש במקום שאין ריח רע יש בזה ג”כ עוד פרט לדינא דאם שייך לסגור ביה”ק באופן שלא יראוהו כלל כמו שיש בסנהדריה וכמו שנהגו בהרבה מקומות שיש ביה”ק הסמוך לעיר א”כ שפיר דמי מאחר שאין ריחא, ובזה מיושב המנהג שהזכיר הבאה”ט שם שיש שלא חשו לזה והיינו כשבה”ק מכוסה מכל צד.

ראיתי בזה פלוגתא דבחידושים וביאורים על יו”ד סי’ שמ סקכ”ז כתב שא”א כיון שכבר קם מאבלותו ביום הז’ ומקצת היום ככולו ובעל אבן ישראל (פני ברוך עמ’ תסא) נקט שאפשר.

ויש לציין בזה למש”כ הגר”א בשם הרמב”ן דאם רוצה לנהוג אבלות כל יום השביעי יכול, ויש להטעים הדברים דמבדרא בשם הבית הלוי דרובו הוא ככולו אבל כולו הוא ג”כ ככולו (לגבי הגרים בשליש אחרון) וכה”ג הוא כאן.

אבל לעצם הענין לא דמי, דהרי אחר שכבר סיימת האבלות תחזור ותחייבו.

ובפ”ק דתענית ד ע”ב גבי להפסיק הזכרת גשם ביום טוב ראשון ולחזור בשני אחר שעשיתו קודש תחזור ותעשהו חול, ועי’ ברכות כז ע”ב מי בדלת א”ל אין בדילנא וכו’, ומ”מ כאן אינו ממש כמו שם באופן האחרון הנ”ל כיון שכאן אינו אומר שנסתיים היום ומ”מ דמי לזה קצת כיון שרוצה לחזור בו.

אבל יש להביא ראיה לדעת החו”ב דהרמב”ן בתוה”א (עמ’ רלט) כתב דבשמע שמועה רחוקה ברגל נוהג דברים שבצנעא כל אותו היום ולא אמרי’ בזה מקצת היום ככולו כיון שיש עליו חוב ליום שלאחריו שעה אחת היאך נאמר שיפסיק מאבלותו ויחזור לו ע”כ והובא בט”ז סי’ תב סק”ד, ומבואר מזה דלהפסיק ולחזור לאבלותו לא אמרי’, ועי”ש בגליון מהר”ש אייגר דשם חמיר מסתם הפסקה באמצע אבלות כיון דאם מקצת היום ככולו כבר כלו ועברו לו ימי האבלות, ולענין זה בניד”ד הוא כמו שם.

ואע”ג דשם הוא לכתחילה וכאן הוא בדיעבד מ”מ גם בענייננו אם קורע נמצא שרוצה לגלות שעדיין לא סיים אבלותו (אפי’ אם נימא דמהני חזרה) וא”כ ממ”נ נהג איסור, ולכאורה לפ”ז יותר טוב שלא לקרוע.

השלמה לנידון על קריעה ביום ז' אחר שעמד וקם מאבלותו

ברמ”א יו”ד סי’ שעה כתב דכשבא אחד מן האחין לבית ועדיין נוהגין בקצת אבלות מצטרף עמהן כדינים המבוארים שם, והיה מקום להבין דהוא מין אבלות של רשות שיכול לנהוג קצת מזה, וכל עוד שעדיין נוהג צת אע”פ שצת כבר ביטל מ”מ הוא בכלל האבלות.

אולם האמת היא דאין הכוונה לזה אלא הכוונה שעדיין נוהג משהו מן האבלות שניכר שעדיין לא בטלה אבלותו, כגון מה שיש מנחמין אצלו כמ”ש בגמ’ ובשו”ע שם, ויתכן שבא הרמ”א להוסיף דה”ה אם ניכרת האבלות ע”י ענין אחר, אבל לא שבטל אבלותו על ידי שנעל סנדלו, דאם כבר ביטל אבלותו באיזה דרך כבר אינו בכלל אבלות.

וכן מבואר להדיא במקור הדברים בב”י שם בשם הרמב”ן בתורת האדם בזה”ל, ודאמרינן והוא שבא ומצא מנחמין אצלו שמצאן באבלות בחליצת סנדל ועטיפת הראש והרבים מתעסקים עמהם כבתוך שבעה לפי שמקצת יום שביעי ככולו אם רצה נוהג אבלות כולו או נוהג מן המקצת כמו שירצה (והיינו מה שהביא הגר”א בשם הרמב”ן וכמו שנתבאר בפנים הדברים), הילכך כל זמן שמצאן נוהגין אבלותם מונה עמהם הא לאחר שנעלו סנדל ופרעו ראשם כבר בטלו מהם גזירת שבעה וכבא ביום השמיני דמי ומונה לעצמו ואפילו היו מנחמים עמו שאין מנחמים לאחר שבעה ע”כ.

היוצא מזה דאדרבה אחר שכבר עשו מעשה של עקירה מן האבלות שוב כבר אינם בכלל האבלות לדין זה וה”ה לענין שאר דינים דבאבלות אין מקום לחלק בין קולא לחומרא להחמיר יותר מלהקל כיון שהוא דרבנן.

בביאור הגרח”ק לברייתא דמלאכת המשכן (בשלהי הברייתא) הביא מחלוקת ראשונים אם הכיור במשכן דברמב”ן נזכר שהיו נושאין אותו בני קהת ויש מהראשונים שכתבו דהכיור היו נושאים בני גרשון ויש מהם שהזכירו ג”כ שנשאוהו ע”ג העגלות, וא”כ ג”כ ס”ל שלא נשאוהו בני קהת.

והנה הפשטות בודאי שבני קהת היו נושאין מכיון שהם נשאו את הכלים כמ”ש כלי הקדש ואף שהיה בחצר ולא באהל מועד אבל גם את המזבח נשאו אע”פ שהיה בחצר, ואילו משא בני גרשון לא היה הכלים, אבל הסוברים שבני גרשון נשאו את הכיור י”ל משום דמפרשים דהבדים שהיו לכלי הקודש נצטוו לעשותם מחמת נשיאת הכלים בכתף כמ”ש ונשא בם וגו’.

(וגם בבית עולמים שכבר לא היו נושאין אותם ממקום למקום מ”מ עיקר ציווי הבדים היה לפי זמן המשכן ולענין זה אפשר דלכו”ע לא דרשי’ טעמא דקרא לחדש, ויתכן לומר דמאחר דפירש קרא טעם סבר ר”ש דבזה לא דרשי’ טעמא דקרא עי’ בשלהי פ”ב דסנהדרין ובשלהי פ”ג דקידושין, ואמנם לר’ יהודה הוא אפכא עי”ש, אבל אפשר דכאן אין הטעם מיותר עכ”פ לר”י).

וכיון שכן לכך זה הכיור שאין לו בדים ע”כ לא היה בכתף אלא בעגלות וממילא לא היה נישא על ידי בני קהת שנשאו רק בכתף.

יש מקום לטעון דמאחר שהאיסור הוא משום לועג לרש א”כ מי שיצא מכלל עמיתך (ועי’ בה”ל סי’ א ובחפץ חיים) שאין מחוייבין להתחשב בו א”כ גם אין איסור להיות בכלל לועג לו, דהרי האיסור אינו מחמת החי אלא מחמת כבוד המת, וכמבואר בשו”ע יו”ד סי’ שדמ סי”ח דהיכא שאין חשש שאינו לכבוד המת (שאומר ד”ת לכבוד המת) אין בזה האיסור, וה”ה בניד”ד שאין חוששין לכבוד המת, וכמו שמצינו בקברי גוים שאין חוששין לכבודן כמבואר בגמ’ פ”ט דברכות ובפוסקים.

ואין לטעון דאחר י”ב חודש לקה בגהינם והרי הוא כאחיך דזה לא נאמר אלא על בעלי עבירה (ועי’ במס’ גהינם), אבל משומדים נזכר בהם בפ”ק דר”ה שנידונים לדורי דורות, וגם אם יש במקובלים שאחר כמה אלפים יגיעו כל ישראל לתיקון מ”מ השתא מיהא הא אכתי לא נתקנו, וכמו שלא חשו חכמים שבכל הדורות לגנות המשומדים לדורותיהם אע”פ שפסק השו”ע באו”ח סי’ רו שתקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים.

ובנותן טעם להוסיף על הא דלעיל דמלבד זה יש מקום לטעון דמי שגם כשיכול היה לקיים המצוות זלזל ולא קיים אינו ברור שיש כאן צורה של לועג לרש במה שאינו יכול לקיים המצוות, ויש מהפוסקים שדנו דאפי’ ציצית בקבר אשה אפשר דאין בזה לועג לרש (והאריכו בזה האחרונים, לגבי מת קטן ואשה אם יש לועג לר”ש בפת”ש יו”ד סי’ שסז סק”א הביא בזה פלוגתת המהריט”ץ והצל”ח ויש שהעירו בדעת מהריט”ץ בזה ואכמ”ל ועי’ אליבא דהלכתא על השו”ע שם), ואף שכאן לפי מה שיודע עכשיו שטעה הו”ל לועג לרש מ”מ מאחר שבחייו זלזל בזה למה שיתחשב לאחר מותו.

ובגוף נידון מצוה בבית הקברות בגמ’ ברכות יח ע”א משמע דיש בזה עוד טעם שלא לעורר פתחון פה וקטרוג, דאמרי’ התם דלייה כי היכי דלא לימרו למחר באין אצלינו ועכשיו מבזין אותנו, אולם בפוסקים בסי’ שסז ס”ב נזכר רק הטעם דלועג לרש הנזכר בברייתא, ועי’ גם בבהגר”א סי’ שסח סק”ב, וגם יש מקום לומר דמאחר שמותר לבזות מתים משומדים ממילא גם פתחון פה קללת חינם לא תבוא וצל”ע.

ראיתי מי שכתבו בזה דמאחר ולא נזכר מעלה לספרי סידורים על גמרות אין חיוב להקפיד שלא להניח גמרות על סידור, דא”א לחדש גדרים.

ובודאי שאם קבלה נקבל (ואכה”מ בדעות הפוסקים בזה), אבל לגוף הטענה לא זכיתי להבין דהרי בזמנם הותרו ליכתב רק ספרי תנ”ך ולא סידורים, דהא אמרי’ כותבי ברכות כשורפי תורה וכו’, וביותר דממה שלא הותר לכתוב ברכות חזי’ שחששו לקדושתם יותר מחמת השמות א”כ הא קחזי’ שיש בזה צד מעלה, ואע”ג דגם מגילות מן התורה לא הותר עכ”פ בזמנם (עי’ גטין ס ע”א ובזמננו הוא פלוגתא כמו שהרחבתי במקו”א) ותושבע”פ, וכן תרגום איוב וספרא דאגדתא, ומה שהותר לכתוב חומשין בקלף יש בזה קדושת ס”ת מעיקר הדין ליש פוסקים ואכמ”ל, מ”מ הלשון כשורפי תורה נאמר רק על ברכות שבכללם הסידורים דהחשש הוא מפני מחיקת השם כדאמרי’ נטל טומס של ברכות ושקעו וכו’, וממילא מאחר שיש חומרא מנ”ל שאינו חמור גם לענין הנחה.

ואולי ס”ל דהחשש הוא רק מחמת מחיקה ולא קדושה שיש לספר יותר משאר כתבי תושבע”פ לענין מכירה דעל דבר שיש בו שם לא מצינו קדושה יותר משאר קדושה לענין מכירה, וה”ה לנידון זה.

וגם בזה צל”ע דברש”י פ”ו דשבת מבואר דעיקר קדושת הרצועה לשיטתו הוא משום אותיות השם וגם התוס’ ל”פ אלא דהשם שבקציצה שם והאותיות שברצועה אינם שם כמ”ש המרדכי דהרצועות משתלשלין כדרכן וכו’, וגם מצינו קדושה לקלף שכתוב בו שם יותר מקלף שכתוב בו בפסוק כמ”ש בתוס’ בתמורה ו’ ובפוסקים (והרחבתי בזה במקו”א), היוצא מזה דדעה זו צ”ב.

המנהג להקל ומ”מ יש מדקדקים שמחמירים בזה.

מקורות:

בשו”ע או”ח ס”ס עא ס”ז ומשנ”ב שם סקי”ז מבואר שאסור ואפילו בדיעבד לא יצא לדעת הרמב”ם כמבואר שם.

ומ”מ רבים נהגו להקל בזה ונאמרו בזה כמה טעמים ליישב המנהג.

כשאומר קדיש לכבוד המת משמע ג”כ בפוסקים שאסור (עי’ ש”ך יו”ד סי’ שסז סק”ד בשם מהרש”ל ב”ח ודרישה וכן מוכח בסי’ שעו בש”ך סק”ג בשם הלבוש שם ס”ד, וכ”כ בבאר היטב שם, וכך מוכח מהשו”ע יו”ד שם סי’ שעו ס”ד, וכך אולי פשטות המשנ”ב שם), אולם יש שנקטו שאין בזה איסור כיון שהוא לכבוד המת (נהר מצרים הל’ אבלות סי’ סח ומעבר יבק שפ”א פכ”ט ועי’ ערוה”ש יו”ד סי’ שסו ס”ה, וע”ע ברכ”י סי’ שדמ סק”ז וכה”ח או”ח סי’ כג סק”א) ויש מי שהציע להתיר גם אם יש מתים אחרים שאינו אומר לכבודם כיון שהוא לתועלת (עי’ אליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד סי’ שסז ס”ד ע”פ הלבוש סי’ שדמ סי”ז ומ”מ הלבוש גופיה לא מתיר כמשנ”ת) ובאמת כ”ה המנהג וכנראה צריך ליישב באופן זה.

גם בתפילה אם מתפלל שם מחמת שמחשיב את המת ורוצה שהמת יבקש עליו רחמים יש לציין בזה לדברי הגמ’ ר”פ סדר תעניות כיצד דחשיבותא היא לדידהו דאת בעי למבעי רחמי עלן, וכעי”ז הזכיר צירוף זה בשו”ת מנחת אלעזר ח”ג סי’ נג לענין הבא להתפלל על קבר צדיק כדי שתתקבל התפילה בזכותו שהוא כמו לכבודו של מת, ולפי צד זה האיסור רק בעובר אורח שמתפלל בבית הקברות ולא מי שבא לומר קדיש לטובת המת או שמתפלל שם להקב”ה מחמת שמחשיב את המת.

המקור לקולא שהזכירו להקל במה שהוא לכבוד המת כ”ה בשו”ע סי’ שדמ סי”ז רק דשם נזכר לענין אמירת פסוקים ודרשא לכבוד המת, אבל בקדיש דעת השו”ע להחמיר וכמשנ”ת בפנים, והנה מקור דין זה בנ”י ב”ק ו ע”ב מדה”ר בשם הרמ”ה מהא דאמרי’ בגמ’ שם טז ע”ב שהשיבו ישיבה על קברו מדכתיב (דברי הימים ב לב לג) וכבוד גדול עשו לו במותו, ומאחר שהוא דרך כבוד מותר, ולפ”ז קדיש ג”כ היה צריך להתיר, אבל יש לומר דהשו”ע ס”ל דמה שדרך לעשות לכל מת אינו דרך כבוד אבל הספד וכן ישיבה שמושיבין רק על קברי גדולים הוא דרך כבוד כיון שעושים רק למת זה לפי כבודו, ולפ”ז מש”כ השו”ע בסי’ שדמ לומר פסוקים ודרשה היינו פסוקים ודרשות ד”ת של שבח שאומר בהספד, וכ”ה בב”ח עי”ש, אבל פסוקים גרידא שרגילים לומר למתים אינו בכלל זה לדעת השו”ע.

ואם נימא כן נמצא דמה שמתפללין על קברי צדיקים מחמת כבודם כנ”ל גם להשו”ע הוא בכלל ההיתר כיון שהוא ממש דומה להושיבו ישיבה על קברו וכנ”ל.

ודין זה שמותר לומר בפני המת דברים שבקדושה נזכר גם בשו”ע יו”ד סי’ שסז ס”ד וכך המשמעות בגמ’ דדברים של מת אמרי’ אפי’ ד”ת בפני המת.

והנה התוס’ בב”ק שם ד”ה שהושיבו כתבו דעמדו בריחוק ד”א אבל לכאורה הרמ”ה והנ”י והשו”ע לא סברו כן וכן מבואר מדברי הבהגר”א ביו”ד שם.

מדברי הרמ”א בסי’ תקפא שהולכין על הקברות ואומרים תחינות, איני יודע אם יש הכרח דשמא הוא מחוץ למקום המת כמנהג החזו”א וגם שמא מיירי על תחינות בלא פסוקים.

יש לציין עוד דגוף ההיתר של המנהג מחמת כבוד המת נזכר גם בחכמ”א עי”ש.

ובזקן אהרן ח”ב סי’ פה שהמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לדרוש וללמוד בפני המת ועל קברו לכבודו ולשלום מנוחות וכמה תפילות נתייסדו להתפלל בקברי צדיקים, וע”ע צי”א ח”י סי’ י וחי”ט סי’ ג.

כשהמת תחת י’ טפחים דעת הנצי”ב שמותר (העמק שאלה שאילתא יד סק”ו והובא בשד”ח אסיפת דינים מערכת אבלות אות קטו), וכך הקברים כיום, והוסיף הגריש”א שגם בקברים עתיקים יש לסמוך שנתכסו בינתיים בעפר.

ויש להוסיף דכן מבואר בפסיקתא דר”כ פ’ איכה לגבי קרקע א”י שהיא מכוסה בהרבה עפר מזמן החורבן בזמן שהיה גפרית ומלח, ועי’ עוד יומא נד ע”א וכ”ה במציאות פעמים רבות שמוצאים הדברים לפעמים בעומק של כמה אמות גם מתקופות שלאחר חורבן בית ראשון.

ומ”מ בעלמא כיסוי י’ טפחים אינו נחשב כרשות אחרת אלא רק אם יש חלל נפרד וכן גבי מת נזכר שטומאה בוקעת עכ”פ אם אין חלל (וחלל טפח לא מסתבר דמהני דהרי סתם ארונות יש בהם טפח כמ”ש בברכות כ’ ולא מסתבר דמיירי הכא רק בארון שאין בו טפח), ועכ”פ באופן שיש רשות בפני עצמה בפנים מצינו עוד שהקילו (עי’ גשר החיים ח”א פכ”ט סי”א, ומנחת אלעזר שם, ועי’ במשנ”ב שם ובסוף הל’ ציצית בגדרי ביה”ק).

ויש להוסיף דיש שנקטו שכיסוי י’ טפחים לא מהני דהנשמה ע”פ המקובלים נמצאת ע”ג המצבה (עי’ מה שהביא בשדי חמד שם והגרי”ש לא קיבל טענה זו, עי’ אליבא דהלכתא שם).

החיד”א בשם הגדולים ערך ראב”ן כתב בטעם המנהג להקל בזה משום דצדיקים במיתתן קרויים חיים ומצינו לרבי שבא לקדש בביתו, וצל”ע דהרי סו”ס גם צדיקים מתים פטורים מן המצוות ולמה ליכא לועג לרש וגם דאי’ בשבת קנב שאסורים לצאת מקברם ובשם האר”י דרבי היה מנשמת יעקב אבינו שנאמר בו בפ”ק דתענית לא מת לכך חזר לקדש.

ונראה שבנוסף לכל הנ”ל מקילים בזה יותר באופנים דלעיל מכיון שהוא רק מפני כבוד מתים והוא דבר הניתן למחילה ובפרט דכנראה סבורים שכשיש מנהג שלא להקפיד באופנים דלעיל א”כ כבר קיל דבצירוף זה יש לומר דאינם מקפידים, וכמו שנזכרה סברא כעי”ז בפוסקים לענין אחר.
.

בענין קברי רפורמים ומשומדים אם יש בזה איסור הרחבתי בתשובה נפרדת [ד”ה האם מותר לומר דברים שבקדושה בבית קברות של רפורמים].

ומ”מ הרבה מהמדקדקים מחמירים לעצמם עכ”פ בחלק מהאופנים דלעיל, אם לא בכולם, וכפשטות הדין ומכיון שההיתרים דחוקים מי מהם מעט ומי מהם יותר (ראה בגשר החיים שם על מנהג הגר”ש מסלנט בקבר רחל אף שגדולים אחרים הקילו בזה ובארחות רבינו ח”ד עמ’ קלד קלה על מנהג החזו”א וכן הגריי”ק לעצמו אף שהזכיר שהמנהג להקל, וכעי”ז ראיתי לעוד מן המדקדקים בזמנינו, ולפי מה שנתבאר גם הטעם דמשום כבודו אינו מספיק דהרי השו”ע צמצם דין זה, וגם הט”ז כתב דאפי’ שדורש דרוש לכבוד המת אם מכוון לתפארת עצמו אינו בכלל היתר זה, והובא בנו”כ, ועוד דהתוס’ לא ס”ל מהיתר זה כלל, ועי’ עוד בדעות בזה בביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ כג וסי’ עא ובאליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם ורוב המ”מ שהבאתי כאן משם).

במשנ”ב סי’ קכח ס”ק קו משמע שנקט דסתם אמירת “כהנים” אינה כוללת את הכהן שעומד בשמונ”ע, ואין האמירה חלה עליו כשלא נאמרה לו להדיא, וכן משמע בשו”ע לעיל ס”ב דאמירת כהנים מחייבת רק מי שיכול לישא כפיו.

אבל אם אמרו לו להדיא לישא כפיו הביא בזה המשנ”ב הנ”ל בס”ק קו שמחוייב גם אם עומד בתפילתו שבזה חל עליו החוב דאורייתא ואם לא יעלה יעבור בעשה והביא שם עוד דעות בזה וכן מש”כ שם לגבי נידון אם אין עוד כהנים ואם עומד בשמונ”ע ממש במקום ברכת כהנים עי”ש.

ובניד”ד הפשטות היא דאע”ג שיכול הכהן להספיק ולסיים תפילתו לפני ברכת כהנים מ”מ מאחר שעכשיו עומד עדיין בתפילת שמונ”ע לא חל עליו החיוב בזמן אמירת “כהנים”, ועי’ לעיל סק”ט שהביא המשנ”ב פלוגתת המג”א והמהר”ם מינץ לגבי כהן שהיה בבהכנ”ס בזמן אמירת כהנים ולא נטל ידיו אם עובר בעשה או לא, וגם להמג”א שאינו עובר מ”מ נקט שאם היה יכול ליטול ולא נטל עובר.

אבל עכ”ז יש לדון בניד”ד כשהיה יכול לסיים ולא סיים, ולכאורה כאן הפטור אינו מצד שאינו ראוי אלא מצד שאין מתכוונים עליו (דהרי אם יתכוונו עליו יהיה מחוייב וכנ”ל עכ”פ לחלק מן הפוסקים) וממילא כל שהוא עומד בשמונ”ע אינו בכלל אמירת כהנים, וצל”ע בזה למעשה.

ועיקר הדין שמי שמתפל אינו בכלל אמירת כהנים אם לא אמרו לו להדיא כן יש ללמוד גם מדברי השו”ע ורמ”א בסי’ קכח ס”כ שכתבו כעי”ז לגבי ש”ץ עי”ש.

ובשו”ת רדב”ז ח”ד סי’ אלף שסד כתב דאין כוונת הקורא כהנים על כהנים שעומדין בתפילתן, ולפ”ז בפשוטו הוא כנ”ל ג”כ דכל כהן שעדיין לא סיים תפילתו אינו בכלל אמירת כהנים ויל”ע.

והנה במשנ”ב הנ”ל בס”ק קו כתב דכהן שע”פ הדין מחוייב לישא כפיו באמצע שמונ”ע (כגון שאין כהנים אחרים או שקראוהו לעלות להדעות שמחוייב להפסיק בכה”ג) יעקור קצת ברצה דאי לאו הכי אינו מחוייב לעלות.

והנה בניד”ד לפי מה שנתבאר מסתבר שאינו בכלל כהן המחוייב לעלות לברכת כהנים, ואעפ”כ אם רוצה להספיק לסיים תפילתו ולברך ברכת כהנים יש לדון דאולי יהיה מותר לו לעקור קצת ממקומו כדי לברך ברכת כהנים.

ולכאורה יעקור קצת ממקומו דהרי אם ימתין עד שיסיים שמונ”ע לא יוכל לברך ברכת כהנים שהרי לא עקר ברצה (וכנ”ל במשנ”ב שם), דיש לומר שהוא צורך התפילה ולזה מותר לעקור ממקומו כמבואר בסי’ צ ועוד, ולא הביא המשנ”ב הנידון הנ”ל אלא רק לענין הפסק בדיבור דבזה יש שנקטו שאינו יכול להפסיק בדיבור באמצע שמונ”ע אבל עקירת רגליים דמותר לצורך יש מקום לומר דגם בזה שרי.

ויתכן להביא ראיה לזה מדעת הפר”ח (שהביא השעה”צ סי’ קכח ס”ק סד) ומנהג עיה”ק (ראה בספר אר”י סי’ ב ס”ב) שש”ץ מברך ברכת כהנים אפי’ יש כהנים אחרים מכיון שהוא מסדר התפילה ושרי לו גם לעקור קצת לשם זה בברכת רצה, עי’ משנ”ב סקע”ז, (ולענין שאר דעות עי’ להלן), ומ”מ שמא יש לומר דשם ההיתר מאחר שברכת כהנים של חזהש”ץ טפי שייכת לחזהש”ץ ממה שברכת כהנים שאחר תפילת היחיד שייכת לתפילת היחיד, והראיה דבחזהש”ץ מותר להפסיק באמירת יברכך להקרות לכהנים, ובמגילה יח מבואר דאמירת שים שלום הוא משום ברכת כהנים משא”כ כאן שהוא לאחר התפילה (אולם יש שנהגו שאין מקריא החזן, ואכמ”ל, וע”ע בפוסקים בסעי’ כ’ בענין הקראת כהנים ובענין האמן).

אבל מצינו ברמ”א דצורך התפילה חשיב אינו הפסק לענין תקיעות דמעומד וממילא י”ל דה”ה לענייננו, ואמנם המשנ”ב לעיל נקט דרק לצורך גדול הותר לעקור בשמונ”ע אבל כאן שהוא מ”ע אפשר דחשיב ג”כ צורך גדול.

וראיתי שנחלקו פוסקי זמנינו לענין ש”ץ שלא התפלל תפילת לחש דבהליכ”ש תפילה פ”י דבר הלכה אות יג כתב דבאופן זה אסור לו לברך ברכת כהנים ובשבט הלוי ח”ט סי’ קלד חלק ע”ז, ויש להביא סמך לדברי השבה”ל מדברי היעב”ץ שהביא במשנ”ב בס”ק קו הנ”ל וי”ל דאף כשלא קראוהו לש”ץ לברך מ”מ בצירוף שהוא ש”ץ קל יותר, אבל מ”מ גם הגרשז”א אפשר דלא פליג באופן שהוא רק עקירה בלא הפסק בדיבור כמו בניד”ד דשרי.

והנה השו”ע סי’ תכח ס”כ ושאר פוסקים (המג”א ועיקר דעת המשנ”ב בשם רוב הפוסקים וחזו”א) פליגי על הפר”ח הנ”ל אבל אפשר דאין טענתם מצד עקירת רגליים אלא מצד הפסק ומיהו אי’ בלשון המשנ”ב סקע”ו שהזכיר שלא יעקור רגליו, וצע”ק דשמא מ”מ עיקר החשש הוא מצד הפסק בדיבור, או יש לומר דלא חשיב הפסק בדיבור כיון דבלאו הכי אם היה ישראל אומר יברכך וכל החשש רק מצד הפסק בעקירת רגליים.

ואם נימא הכי דבאמת עיקר החשש ביש שם כהן אחר הוא מצד עקירת רגליים יש לומר דמשו”ה התירו להפסיק כשאין שם כהן אחר כיון שאין כאן הפסק בדיבור אלא בעקירת רגליים והפסק בדיבור לא התירו לצורך ציבור בד”כ אלא רק עקירת רגליים.

ואם באמת כך נימא א”כ בניד”ד כך יצא דלמנהג ירושלים ע”פ הפר”ח יוכל לעקור קצת ולהזדרז בסיום תפילתו ולדעת שאר פוסקים לא יוכל לעקור וממילא לא יוכל לישא כפיו (עכ”פ לדעת המג”א דלעיל שבלא עקר א”א לישא כפיו וגם להמהר”ם מינץ הנ”ל דמספק”ל מ”מ בניד”ד כיון שהתפלל לא היה בכלל מי שקראוהו כהנים ולא חל עליו החיוב) ואם יסיים שמונ”ע קודם ברכת כהנים יצא מבהכנ”ס בשעת ברכת כהנים.

ולשון המשנ”ב הוא מהמג”א, ועיינתי במקור דברי המג”א בדברי חמודות פ”ה דברכות סקנ”ג ואכן שם מבואר להדיא דעיקר הקפידא בש”ץ לדידן (שיש לו סידור להתפלל משם ולא תיטרף דעתו עי”ש) הוא עקירת הרגליים עי”ש בדבריו.

ולפ”ז מה שהביא המשנ”ב בס”ק קו דעת היעב”ץ דמתיר להפסיק לברכת כהנים רק כשעומד שם בתפילתו, א”כ לדעת הנך פוסקים (היינו השו”ע ומג”א וסייעתם) שש”ץ אסור לעקור רגליו כשאינו מוכרח (דהיינו כשיש שם כהנים אחרים ולא אמרו לו לישא כפיו או ליטול ידיו) א”כ כ”ש בנידון של היעב”ץ דהתירו לא נאמר אלא רק באופן המוכרח המבואר במשנ”ב שם בתחילת הס”ק ופשוט.

היוצא מזה דהך עקירת רגליים כשיש שם עוד כהנים (ויעוי’ בשו”ת אז נדברו מש”כ אם יש מלבדו רק עוד כהן אחד מה דינו) יהיה מותר רק לנוהגים כמנהג ירושלים אבל לשאר פוסקים אין היתר לזה.

ואם אמרו לו ליטול ידיו או שאין כהנים אחרים ויכול לסיים תפילתו עד ברכת כהנים יש לדמותו לש”ץ בכה”ג שאין לו איסור הפסק בדיבור אלא רק בעקירת רגליים ואז בכה”ג שמחוייב לישא כפיו הותר גם לשאר הפוסקים הנ”ל.

הוספה לתשובה על עקירת כהן ברצה כשבאמצע להתפלל

הראוני לדברי החי”א בכלל לב סי”ג שמחלק בין כהן לש”ץ דבכהן לא מהני דנייד פורתא אלא רק בש”ץ, וכמדומה שכוונת הרב המשיג לומר דהחי”א סובר דלגבי מי שאינו ש”ץ עקירה כל דהוא לא חשיב עקירה ולכך בכהן שעומד בתפילתו לא מהני עקירה כלל להחשיבו כעקירה לענין ברכת כהנים, ודלא כמ”ש, אבל זה אינו דהרי החי”א גופא שם כ’ דכהן שאינו בתפילתו מהני עקירה כל דהוא לענין זה כמו בש”ץ, ומש”כ דרק בש”ץ יכול לעקור כל דהוא כתב שם דבכהן רגיל אין יכול לעקור באמצע תפילתו כמו בש”ץ דרק בש”ץ שאין שם כהן אחר יכול לעקור באמצע תפילתו משא”כ כשיש שם כהן אחר דאז גם ש”ץ אין יכול ובאין שם כהן אחר גם מי שאינו ש”ץ יעקור, וכ’ שם שבא בזה לחלוק על הפר”ח, ועיקר המחלוקת בין הפר”ח לשאר פוסקים נתבאר גם בפנים התשובה לענין זה דשאר פוסקים ס”ל דכשאין צריך דוקא הש”ץ כגון שיש שם כהן אחר אין הש”ץ עולה ואינו שייך לנידון זה דעקירה כל דהוא דזה מהני בכל כהן כמו בש”ץ, ובכל גווני לענין דיעבד אם עקר כשהיה שם כהן אחר ובינתיים סיים תפילתו גם להחי”א חשיב עקירה.