הנה בשו”ע או”ח סי’ קנג ס”י נזכר שיש מחלוקת אם יחיד מותר למכור ספר שלו, ונהגו להקל בזה כמ”ש הד”מ שם סק”ו והא”ר שם.
וכתב במשנ”ב לעיל שם סקי”א בשם הא”ר בטעם המנהג להקל בזה (ועיקר המנהג דמיירי ביה המשנ”ב שם ...קרא עוד
הנה בשו”ע או”ח סי’ קנג ס”י נזכר שיש מחלוקת אם יחיד מותר למכור ספר שלו, ונהגו להקל בזה כמ”ש הד”מ שם סק”ו והא”ר שם.
וכתב במשנ”ב לעיל שם סקי”א בשם הא”ר בטעם המנהג להקל בזה (ועיקר המנהג דמיירי ביה המשנ”ב שם הוא למכור ספר ליקח ספר עי’ להלן בביאור שאר דבריו שם מש”כ בשם הט”ז) משום דסמכי’ על דעת המקילין בשו”ע.
וצע”ק דהרי מבואר במשנ”ב שם ס”ק ס בשם העו”ת והא”ר דגם לדעה המקילה למכור מ”מ אין סימן ברכה, ובאמת בא”ר הובאו ב’ עניינים אלו יחד, דהמנהג להקל אבל אין בזה סימן ברכה, ובאמת במשנ”ב שם בסקי”א ציין למש”כ במשנ”ב בס”י ואולי כוונתו לזה (או דכוונתו למש”כ המשנ”ב בסוף ס”י בהיתר למכור ס”ת לקנות גמרא ופירושיהן אם צריך ויובא להלן), ולהלן אכתוב עוד ביאור אחר בענין זה.
ויש לציין דגם מכירת בתו הוא היתר גמור, ואמרי’ בגמ’ כז ע”א ומכר ס”ת או בתו אינו רואה סימן ברכה, וגם בלאו הכי לא משמע דבמכירת ס”ת שאינו רואה סימן ברכה דברשע שעבר איסורא מיירי ומכר הס”ת שלא כדין, אם כי שם מיירי במי שאין לו מה יאכל דיש שנקטו בדעת הירושלמי שהוא היתר מצד עצמו כמו במוכר ללמוד תורה [ועי”ש במאירי ובהגמ”י על הרמב”ם פ”י מהל’ ס”ת ה”ב].
ולענין למכור הספר כדי לקנות במעות ספר אחר, הנה בגמ’ שם הנידון אם מותר למכור ס”ת ישן לקנות בו חדש הוא אבעיא דלא איפשטא, ובפוסקים יש דעות בזה (הובאו באו”ח סי’ קנג ס”ד ובמשנ”ב שם), וממילא יש מקום לומר דלענין סימן ברכה בלבד סמכי’ על הספק בזה שהוא רק ספק ולא ודאי, אם אין בזה מצד איסורא (דסמכי’ על המקילין וכנ”ל, ואפי’ אם נחשוש לדעת המחמירים מ”מ עכשיו הוא כבר ס”ס דהוא לקנות ספר אחר), ומאידך גיסא עי”ש במשנ”ב סקי”א שהכריע כהאחרונים דגם המתירים לא התירו לכתחילה עי”ש.
ובחוט שני ריבית עמ’ קסב כתב דלמכור ספר לצורך ספר אחר נוהגים להקל משום דהוא אבעיא דלא איפשטא לגבי ס”ת וממילא לגבי שאר ספרים הקילו (ויש לציין להא”ר שצידד דבשאר ספרים לכו”ע מותר ליחיד למכור), וכן נזכר היתר כזה בפלא יועץ ערך ספר שכשיש לו ב’ ספרים אינו יכול למכור הספר המיותר אבל יכול למכור ולקנות ספר אחר תחתיו.
וצל”ע דבמשנ”ב סי’ קנג סקכ”ד ובשעה”צ סקט”ו מבואר דאפי’ להעלות לקדושה חמורה או ללמוד תורה אין ראוי אם יש אפשרות להשיג ממון אחר, וגם בשו”ע יו”ד סי’ ער מבואר לכאו’ כן דאפי’ למכור ללמוד תורה מותר רק אם אין לו להשיג ממון אחר, ועי’ להלן.
ויש להוסיף בדעת החוט שני דאם מוכר ספר נביא (וכ”ש גמרא) כדי לקנות ספר חמשה חומשי תורה יש לדמותו למוכר ספר נביא לקנות בו ס”ת כדי להשתמש בו, ואע”ג דלענין ספרים מודפסים יש דעות, מ”מ במשנ”ב סי’ רמ בשם הפמ”ג משמע דנקט דמודפס הוא כספר גמור, ואף דלענין חילוקים בין נביא לתורה י”ל דנאמרו רק לגבי ספר כשר בקלף, מ”מ הא לענין חומרא מחמרי’ בזה, שלא להניח נביא מודפס ע”ג ספר של חמשה חומשי תורה מודפס, וא”כ בניד”ד ה”ה שאפשר לומר כן כצירוף.
ואין לטעון ולומר דיש צד שהס”ת בעצם הוא דבר שא”א למוכרו, אין לומר כן, דבגמ’ שם מוכח דהצד שלא למכור הוא משום דליכא לעילויי עילויא אחרינא, עי”ש בגמ’ וברש”י, ולכן לו יצוייר שיש ספר שיש אפשרות למוכרו כדי לעילויי עילויא אחריתא של קדושה שרי.
ובמשנ”ב סי’ קנג סקי”א הובא שהט”ז כ’ בטעם המנהג הנ”ל דבדידן כל ספר שאדם קונה מתחילה דעתו שיהיה אצלו כשיצטרך לו ויש להוסיף דבנידון שמתחילה קבלו כמתנה ולא היה צריך לו כלל בודאי שיותר שייך סברא זו.
והמדקדק היטב בלשון המשנ”ב שם יראה דעיקר הבאתו דברי הט”ז הוא לענין למכור ספר כדי לקנות ספר אחר בדמיו, חדא דע”ז קאי לעיל מינה, ועוד ממש”כ בתחילת הדברים אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחין אחרים בדמיהם, ועוד שסיים שם ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה וכו’, ומבואר מכ”ז דלא מיירי על מכירה להשתמש במעות, ואע”ג שכתב כל זמן שיצטרך לו יש לומר דסמיך על מה שמפרש דהיינו לקנות אחרים בדמיהם.
אמנם לולי דברי הט”ז משמע שם במשנ”ב שאסור למכור ספר מודפס ליקח בו ספר אחר, עי”ש שכתב לעיל מינה שאסור למכור שום קדושה וכו’ וכתב שם בשעה”צ בין ס”ת בין דבר אחר, ועוד דנתבאר שהט”ז בא ליישב מנהג זה משמע דלולי יישוב זה סבר שהוא אסור.
והמנהג שהביא המשנ”ב בס”ק סא בשם המג”א הוא אופן שיש בו תרי חומרי יותר מהמנהג שהביא בשם הט”ז בס”ק יא, הא’ דבס”ק סא מיירי בס”ת והב’ דמיירי שמשתמשין בדמיהן ומשמע לצורך חולין וכל מה שכ’ שם הוא ליישב המנהג, דאם הוא היתר גמור לא היה צריך לדבריו בסקי”א הנ”ל ביישוב שכתב במנהג בשם הט”ז והא”ר (א”נ שמא עיקר תנאי ב”ד שייך בתשמישי ציבור כמו ס”ת גם אם הוא של יחיד מ”מ תשמיש ציבור הוא וממילא עדיין נצרך להיתר בסקי”א דמיירי בשאר ספרים, וקצת דוחק).
והנראה בזה דבס”ק סא אזיל כפי שי’ המקילים במכירת ס”ת ומחמירים בהקדישו לציבור ומבאר שיש תנאי לומר שלא נמכר לציבור [וכך מבואר במג”א שהוא מקור המשנ”ב] משא”כ בסקי”א מיירי לשי’ המחמירים בכל גווני ולכן הוצרך לתנאי שעצם מה שקנה הספר הוא על דעת למוכרו וכן מוכח ממה שבסקי”א הביא אחר טעם הט”ז את טעם הא”ר שההיתר הוא מטעם דקי”ל כהמקילין בשו”ע ס”י ואולי מטעם זה גופא למד שההיתר של טעם הט”ז הוא רק בקונה ספרים אחרים כיון דמ”מ נתפס קדושה במעות וצל”ע.
ויש שנקטו דספר שאינו עומד לשימוש אינו בכלל האיסור (עי’ אג”מ יו”ד ח”א סי’ קסג עמ’ שכו ועי”ש או”ח ח”א סי’ עב), וביאור הדבר דלהסוברים שהוא דין בס”ת א”כ ממ”נ אינו שייך כאן, והסוברים שהוא דין בספר הנלמד א”כ דעת הפרישה ביו”ד סי’ ע”ר (ועי”ש ש”ך וט”ז ובאה”ג) שספר שאינו משמש ללימוד אינו בכלל כתיבת ס”ת והא בהא תליא, אולם עי’ בפלא יועץ שם מש”כ כנגד מכירת ספר מיותר, וציין מקור לדבריו מספר חסידים, וכך פשטא דגמ’ במגילה כז ע”א דאמרי’ אין מוכרין ס”ת אע”פ שאינו צריך לו ומשמע אע”פ שאינו משתמש בו ואינו עתיד להשתמש בזה ואע”פ שיש לו ספר תורה אחר נאה ממנו.
וגם בירושלמי ספ”ג דבכורים אי’ תני המוכר ס”ת של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, ומה דנקט אביו משום דשלו הוא צריך אבל של אביו מיותר לו משום שכבר יש לו ס”ת, ועוד ממשיך שם וכל המקיים ס”ת בתוך ביתו עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד ע”כ, ומשמע דעצם מה שמקיים את הס”ת בביתו היא המצוה והוא היפך המוכר של אבותיו.
יש לצרף בזה עוד דבמשנ”ב שם ס”ק סב כ’ בשם האחרונים דאפילו בס”ת אם קנה מתחלה הס”ת כדי למכרה וכ”ש אם קבלה בחוב פשוט דמותר למכרה לכ”ע ולהשתמש בדמיה למה שירצה ע”כ, ואמנם המשנ”ב מיירי במי שקיבל והיה פשוט לו שצריך הכסף ולא היה צריך הספר, ובניד”ד שקיבל הספר במתנה לא זוכר מה התכוון לעשות בו, אבל גם אם לא חשב כלום במשנ”ב בהל’ ציצית ע”פ הגמ’ ברפ”ק דזבחים נקט שהוא ספק אם אמרי’ הוכיח סופו על תחילתו במחשבה, ואם חשב להשתמש בו יש כאן רק ספק, ובספק סימן ברכה יש יותר מקום לומר שמותר להקל.
יש לצרף כאן עוד צירוף נוסף דהרי מותר למכור ס”ת ללמוד תורה ולישא אשה [גמ’ שם ושו”ע שם] והפמ”ג נסתפק אם לקנות גמרא ופירושיהן ללמוד הוא בכלל למכור ללמוד תורה, והובא במשנ”ב ס”ק סג, וכשצריך לזה משמע דנוטים המשנ”ב והפמ”ג להתיר ולא הכריעו, וא”כ בצירוף כל הני צירופים יש להתיר.
[וצע”ק קצת דבזמנם כיון שהיו לומדים מס”ת כמבואר בפרישה ביו”ד שם ועוד א”כ בגמ’ דאמרי’ מהו למכור ס”ת ישן ליקח בו חדש ומשמע שהחדש נצרך כי הוא טוב ללימוד מן הישן כמ”ש אא”ז הרע”א במכתבו שספר נאה קל ללימוד וגם יש בזה הידור מצוה כמ”ש בשבת קלג ע”ב, א”כ למה לא חשיב מוכר ללמוד תורה, ואולי חזי’ מזה דלא כל תוספת בספר יש צד להחשיב כלמוד תורה אלא רק כשלא יוכל ללמוד בלא המכירה ועכ”פ שיש דבר מה שלא יוכל ללמוד כדמבעי ליה בלא המכירה].
ואדאתן לזה יש לומר פרפרת קטנה בזה, דהנה עיקר נידון המשנ”ב בסקי”א הוא לגבי המוכרים ספר לקנות ספר, וטעם הט”ז שהביא שם מיירי בזה, אבל טעם הא”ר שהביא שם לכאורה לא איירי דוקא במוכר ספר ליקח ספר, א”כ למה הביא דבריו לענין זה, ואולי הואיל ומיירי הט”ז בכה”ג ה”ה הביא דברי הא”ר ג”כ בכה”ג.
אבל להנ”ל יש מקום לומר ביאור בזה, דהרי במוכר ספר ליקח ספר אין חשש סימן ברכה כיון שמוכר ללמוד תורה, רק דאינו מוכרע דמותר ליחיד למכור כיון שאינו ברור שהוא בכלל למכור ללמוד תורה (וכנ”ל בספקו של המשנ”ב בשם הפמ”ג), אבל אחר דקאמר הא”ר שעיקר המכר שרי כדעת המקילים בשו”ע ממילא לענין הסימן ברכה בזה י”ל דכיון שמוכר לקנות ספר אחר אין בזה חשש סימן ברכה דמאי אולמיה דהאי מהאי דלמה הספר הראשון יבטל סימן ברכה מהספר השני כיון שהוא ג”כ דבר שבקדושה דבשלמא עצם המכירה אין בה סימן הברכה כיון שנהג קצת צד בזיון בספר אבל במה שעשה במעות אין חשש סימן ברכה, כך יתכן לבאר (או בנוסח אחר דמאחר והדברים נוטים דחשיב מוכר ללמוד תורה לכך לענין סימן ברכה לא חשו בזה), ובזה מיושב למה הביא דברי הא”ר רק באופן הנ”ל שמכר ספר לקנות ספר.
ועיינתי בפנים דברי הא”ר ונראה מדבריו דמיירי גם באופן שמוכר שלא לקנות ספר אחר, דכתב שהמנהג כהמקילים בסעי’ י’ וכן הביא דברי הד”מ סק”ו שהמנהג להקל למכור ספרים, והיינו בכל גווני, וגם רצה הא”ר לצדד דביחיד בשאר ספרים לכו”ע שרי, וגם קאמר שאע”פ שהמנהג להקל מ”מ אין רואה סימן ברכה, והוא מוסיף על הקושי’ למה הביאו המשנ”ב רק לענין למכור ספר ליקח ספר אחר, ואילו דבריו שאין רואה סי’ ברכה הביא המשנ”ב להלן בסעי’ י’ על דברי המקילים בשו”ע שם, ולהנ”ל מיושב.
ונראה שלמכור ס”ת ללמוד תורה אין בזה חשש סימן ברכה, דמשמע בגמ’ במגילה שם וכן בירושלמי שם דהוא לכתחילה וכ”כ המאירי שם, וכמו”כ מה שאין סימן ברכה נזכר שם על מי שמכר כשאין לו מה יאכל וברמב”ם פ”י מהל’ ס”ת ה”ב חילק דבאין לו מה יאכל לא ימכור וללמוד תורה ולישא אשה ימכור חזי’ דלא בזה נאמר שלא ימכור, דהרמב”ם למד מה דאמרי’ שאין סי’ ברכה לענין שלא ימכור ועם כל זה לא נקט שלא ימכור לענין ללמוד תורה ולישא אשה.
ואולי מיושב לפ”ז משה”ק הרמ”ך בהגמ”י על הרמב”ם שם דבאין לו מה יאכל שרי כמ”ש בירושלמי ולהנ”ל מיושב דהרמב”ם לא מיירי מדינא וכמשנ”ת במשנ”ב לעיל דשייך שיהיה מותר ואין סימן ברכה ועי’ בד”מ ביו”ד שם שתי’ קושיית ההגמ”י באופן אחר ועי”ש בב”ח משכ”ב.
וגם מסברא יש לומר דבמוכר ללמוד תורה אין בזה החסרון של סימן ברכה דהרי מה שמתיר הוא מכח שרוצה לעשות מצוה ואינו יכול לעשות באופן אחר.
ולענין אם יכול באופן אחר ורוצה למכור כדי להשתמש במעות ללמוד תורה עי’ בשו”ע יו”ד שם ס”א דההיתר ללמוד תורה הוא רק אם אין לו דבר אחר למכור שכ”כ רמב”ם שם וטור שם וסמ”ג עשין כה, וכתב הב”ח הטעם דכשמוכר ס”ת ללמוד תורה במקום דבר אחר שיש לו למכור נראה כמוכר הס”ת כדי לקיים אותו הדבר, ועי’ עוד בח”מ באה”ע סי’ א סק”א בסופו דלישא אשה היינו ליתום שאין סיפוק בידו בלא זה (אם כי משם אין ראיה גמורה, דשם הענין הוא אם תתבטל הנישואין בלא המכירה וכאן יתבטל הקניה של הספר אם לא יימכר), ועי’ עוד בהל’ חוה”מ סי’ תקמה ס”ג לענין לעשות פרקמטיא כדי להשתמש במעות לצורך חוה”מ כשיש לו מעות (ויעו’ עוד מה שכתבתי בזה בתשובתי ד”ה כתיבת ספרים בחול המועד לצורך רבים להמתירים האם ההיתר הוא גם כשמקבל הסופר מעות).
היוצא מזה דאמנם אין היתר ברור לזה לכו”ע אבל יש הרבה צירופים וכדלהלן:
א’ יש בשו”ע או”ח שם המתירים ליחיד למכור (ויש צד בא”ר דדבשאר ספרים לכו”ע שרי) אם כי לשיטתם אין רואה סימן ברכה.
ב’ יש צד רווח בפמ”ג ובמשנ”ב (ונראה שנוטים לזה) שאם צריך ספרים מותר אפי’ למכור בזה ס”ת ונראה שלמכור ס”ת ללמוד תורה אין בזה חשש סימן ברכה כנ”ל, אם כי היתר זה הוא כשאכן צריך המעות ואין לו דבר אחר למכור או מעות אחרות פנויות לזה.
ג’ דעת הט”ז שהקונה ספרים בזמנו הוא על דעת שאם ירצה ימכרם ויקנה אחרים תחתיהן וגם אם בזמנינו פחות שייך מ”מ בניד”ד שקיבל בחובו יש מקום לומר כן.
ד’ אם לא התכוון להשתמש בספר לפי המבואר אין איסור ובניד”ד הוא רק ספק.
ה’ דינא דמכירת ספר תורה לקנות ספר תורה הוא דין ספק ואינו מוכרע לאיסור.
ו’ אם יקנה ספר חומש במקום נביא ועזה”ד יש יותר מקום לדון להתיר כמשנ”ת.
ולכן בניד”ד עכ”פ אם עונה על התנאים דלעיל אין איסור בדבר.
קרא פחות
