הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

נשאלתי דאם ראתה דם והמתינה חמשה ימים והתחילה לספור נקיים ושוב ראתה לכאורה לא תצטרך שוב לחשוש למוך דחוק להשו”ע [עי’ סי’ קצו ס”ב] אפי’ לכתחילה [או בדיעבד להפוסקים המחמירים להדיא בדיעבד דהמחבר לא החמיר להדיא בדיעבד, ועי’ חו”ד], דהרי קי”ל כרוה”פ שאחר ימי נדות היא ודאי זבה (דלא כהרמב”ם פ”ו מהל’ איסו”ב ה”ד ואילך המובא בב”י ריש סי’ קפג), ובזבה הא לא אמרי’ שהוחזק מעינה פתוח, א”כ לא תצטרך מוך דחוק שהוא מחמת שמעינה פתוח, ובשלמא סתם רואה מספקינן לה בספק נדה ספק זבה אבל הא אשה ודאי זבה היא, וצל”ע בדברי האחרונים בזה.

אבל לגוף הטענה יש לציין לדברי הב”י בס”ס קפג שהביא מהראשונים דלפעמים מחמת גזירה מחמרי’ גם מה דלא שייך לא בנדה ולא בזבה, ועוד יש להוסיף דבראשונים שהביא הב”י בסי’ קפג מבואר דחיישי’ שמא הדם שרואה מתחילה הוא ירוק ואח”כ תראה דם אדום וכסבורה שהכל הוא אדום, והך גופא י”ל גם כאן דשמא קודם לכן מה שראתה היה ירוק ועכשיו בנקיים ראתה אדום וא”כ צריכה מוך דחוק מדינא, ועוד יש להוסיף דהנה לדעת הרמב”ם כל אשה שראתה דם יש בה ספק קבוע אם היא נדה או זבה אבל לרוב הראשונים שחלקו עליו (עי’ בב”י שם) אשה שראתה דם יום אחד אין בה ספק זבה כלל ואעפ”כ מחמרינן באופן של ודאי משום אופן של ספק א”כ חזינן דמחמרינן באופן שאין ספק וה”ה יש לטעון כאן דמחמרי’ באופן שודאי אינה נדה (אלא זבה) משום ספק דלהכי גזרו להטיל על כל ראיה חומרי נדה וחומרי זבה משום ספק.

שו”ר בקנין דעה בסי’ קצו עמ’ רא ואילך שהביא דברי הלו”ש סק”ד שבתו”ד נזכרו כעין דברי השואל הנ”ל ומכח זה נקט הלו”ש להלכה כהרמ”א להקל בלא מוך גם בראתה יום אחד בלבד, והקשה שם ע”ז עוד קושי’ דהרי לו יצוייר שהיתה זבה ואחר זמן ראתה ראיית נדה א”כ יש לה ב’ חומרי דמחד גיסא צריכה ז’ נקיים מחמת שראתה ג’ פעמים בימי זיבותה ומצד שני הוחזק מעיינה פתוח משום שהיא נדה, נמצא דעדיין איכא למיחש למוך דחוק מן הדין, ומכח זה רצה בקנין דעה להוכיח לדינא כהחו”ד ושאר האחרונים שלא הקילו בזה [ושוב דן שם להקל מטעם אחר עי”ש].

ויש להעיר דעדיין הדברים צריכים עוד בירור בהגדרות דיני חזקה דאמנם דעת הרמב”ם הנ”ל דאפי’ ראתה ג’ ימי זיבות ומיד כלו ימי זיבות והתחילו ימי נידות יש לה הגדרת נדה ואפשר דלדידיה בעי’ ב’ חומרי דנדה וזבה אבל לדעת רש”י והרמב”ן ושא”ר שאינה חוזרת לימי נדות עד שתספור ז”נ כלשונם המובא בב”י ר”ס קפג וכיון שכן כל שלא בדקה ולא ספרה ז’ נקיים א”כ מנ”ל דדינה כנדה לענין גדרי חזקה, ואף לא נחית שם לאופן שספרה ז’ נקיים ולא טבלה ושוב ראתה דנימא דבזה שא”ר מודו להרמב”ם שדינה כנדה ולא כזבה אלא מיירי שם שבתוך הז’ הראשונים שספרה שוב ראתה ובזה דן ליתן לה חומרי זבה וחומרי נדה, ולכאו’ מיירי שם רק לדעת הרמב”ם [אולם עי”ש שכתב עוד כמה צדדים בזה ולפי מש”כ שם בתוך דבריו דמה שראתה בנדה אחר זבה לא גרע מראתה נדה אחר נדה (בימי ספירתה) דבזה כ’ הפרדס רימונים דאין בזה החזקה מעין פתוח א”כ בכלל דבריו ג”כ דברינו, ועי”ש עוד צדדים בזה].

וכמובן שכל הדברים כאן לא נאמרו לישא וליתן בין דעת המחבר לדעת הרמ”א ושאר הפוסקים שדנו בזה אלא רק לדון לדעת הסוברים דבעי’ מוך דחוק מה יהיה הדין לדעתם באופן המבואר כאן ולמעשה צל”ע.

ביאור הנידון בזה דיש עונה בינונית והיא ל’ או ל”א יום אחר ראייתה ויש עונת או”ז שהיא לחשוש לעונה אחת קודם עונה שראתה בו בפעם האחרונה, והנידון האם עונת או”ז נאמרה רק באשה שרגילה לראות ג’ פעמים דצריכה לפרוש יום א’ קודם או גם באשה שראתה פ”א שצריכה לפרוש בעונה בינונית.

והטעם של עונה בינונית כתבו הראשונים מטעם וכי לעולם לא תראה [רמב”ן נדה טו ע”א ור”ן שבועות ד ע”ב בשם הרמב”ן] או מטעם שסתם נשים רואות בסוף ל’ יום [רש”י נדה טו ע”א ורשב”א בית ז ש”ג].

ויש להבהיר ב’ הבהרות בענין זה, הא’ דבאופן שראתה ביום א”כ לגבי הלילה הוא נידון אחר של הכו”פ סקט”ו ושאר פוסקים, והב’ דהנידון כאן רק לגבי עונה בינונית ולא לגבי וסת החודש.

ובאחרונים יש דעות באיזה אופן נאמרה עונת האו”ז, ועי’ בש”ך סי’ קפד ובאחרונים דיש מהאחרונים שנקטו שדברי האו”ז נאמרו רק באופנים מסויימים.

ועכ”פ גם לפשטות הדברים דהאו”ז מיירי במקרה רגיל של אשה הרגילה לראות מ”מ יש מהאחרונים שכתבו שעונת האו”ז נאמרה רק בוסת קבוע ולא בעונה בינונית (וכן הובא בלבושי עז עמ’ קסב ועמ’ קסו בשם הגריש”א), ועכ”פ ידעי’ שהאו”ז עצמו מיירי באשה שרגילה לראות כמבואר בדבריו [רק שלא נתבאר בדבריו שבא למעט ענין זה].

ויש שהחמירו בזה (שה”ל ח”ח סי’ קצח סק”א ושיעוריו עמ’ לד וכ”כ במראה כהן עמ’ קלט קמ).

ועי’ במשמרת הבית על השו”ע סי’ קפד שהביא דעות האחרונים בזה, ומ”מ הביא שם המנהג להחמיר בזה, ושמעתי שיש נוהגים ומורים להקל בזה.

ויש להוסיף דאינו מופקע מסברא להחמיר בזה אע”ג שהוא חשש קלוש, דגם עיקר דברי האו”ז כבר כתבו הראשונים והאחרונים דהם חומרא בעלמא (להרבה דעות), וגם זה אינו מופקע שתקדים ראייתה, והקשו לי דהרי רק מיעוט נשים מקדימות בעונה בינונית והשבתי דגם אם כן הוא מ”מ אשה בינונית רואה אחר ל’ ומצוי קצת שתקדים ומ”מ גם אם תקדים הוא מחמת שהיתה צריכה לראות ביום זה אלא שהקדימה קצת ושייך בזה הרחקה וחומרא בעלמא הנ”ל, ואפשר שהוא ג”כ מיעוט המצוי יותר, משא”כ לעשרים וחמשה או לשלושים וחמשה אותם המיעוט נשים שרואות הרי אין שייכות לרוב נשים כלל ואין לדבר סוף לגזור רוב משום מיעוט.

נראה דאין בזה חשש דהא מעיקר הדין הי’ מותר לאכול עם גבינה גם הלחם שנגע במאכלים אלו ממש, דאפי’ להרמ”א שמחמיר לכתחילה בדגים שעלו בקערה בנ”ט בר נ”ט [בריש סי’ צה דסתם כלים הם נקיים והמתבשל בהם פרוה הוא נ”ט בר נ”ט עי’ בש”ך שם סק”א], לא החמיר בלחם שנגע בדגים שעלו בקערה גם אם הכל חם.

והראיה לזה דהנה בדגים שעלו בקערה של בשר אין איסור לכתחילה להרמ”א אלא לבשלם בחלב אבל אין איסור לבשלם בלא בשר בכלי חולבת [עי’ רמ”א סי’ צה ס”ב ובהגהות רע”א מכת”י שם], וחזי’ מזה דטעם שלישי אינו נחשב כלומר דהטעם הזה היוצא מהמאכל שהוא נ”ט בר נ”ט לקדירה החולבת אינו נחשב.

וכן חזי’ שהקיל הפמ”ג בטעם שלישי של נ”ט בר נ”ט בר נ”ט אפי’ לכתחילה [פמ”ג סי’ צה סק”ט ובאו”ח סי’ תנב א”א סק”א, ועי’ שם סי’ תמז א”א סקל”ב, ועי’ גם בהגר”א או”ח סי’ תסז סי”ג] וא”כ בניד”ד לכאורה ג”כ א”צ להחמיר.

ואע”ג דבנ”ט בר נ”ט אין היתר אם עבר דרך אוכל [עי’ משב”ז סי’ צה סק”א] מ”מ כשעבר כבר דרך כלי הוקלש הטעם ואז במאכל האחרון כבר חשיב נ”ט בר נ”ט [עי’ הגהות אמרי ברוך לענין החו”ד ריש סי’ צה וברע”א על הפמ”ג סי’ קג סק”ו] ואז אפשר דגם לענין נ”ט בר נ”ט בר נ”ט מהני שעבר הטעם דרך עוד מאכל.

אם כי ב’ ראיות אלו הם הוכחה רק לדין לחם שנגע בו דבר רותח שהוא נ”ט בר נ”ט שמותר לאכלו בחלב, אבל כאן החשש הוא שמא התערב עם לחם דבר בעין של הנ”ט בר נ”ט שאין בלחם ס’ לבטלו ובכה”ג אם היה ידוע שנתערב יש לדון אם בזה היה מותר לאכול התערובת בחלב או לא.

וחשבתי דהנה בבהגר”א הנ”ל ובפמ”ג סי’ תמז הנ”ל לענין נ”ט בר נ”ט בר נ”ט מיירי באופן שלאחר שהי’ כאן נ”ט בר נ”ט הי’ בזה תערובת והנה זה מבואר בפוסקים דנ”ט בר נ”ט הוא בבליעה ולא בתערובת [עי’ ש”ך ריש סי’ צה] וממילא אולי כדי שלא לאפושי פלוגתא יש לומר דבג’ נותן טעם שרי גם אם השלישי הוא על ידי תערובת, וכעין דברי האחרונים הנ”ל דבג’ נותן טעם שרי גם אם עבר מאוכל לאוכל, וא”כ גם בנידון דידן עכ”פ לענין דיעבד אין להחמיר [כיון שיש גם צד דחשיב דיעבד אחר שכבר היה הלחם בזמן שאכל בדיעבד, וכן יש באחרונים שהחשיבו בדיעבד מאכל שכבר נתבשל בכלי בשרי לענין לבשלו לכתחילה אח”כ בכלי חלבי].

אסור דהמדבק ניירות הוא תולדת תופר כמש”כ ברמב”ם פ”י מהל’ שבת הי”א ובשו”ע סי’ שמ סי”ד וראה בביאור הלכה שם ד”ה ה”ז ומשנ”ב מ”ב (וראה ארחות שבת פי”א סעי’ ה ואילך).

וכעי”ז כתב בארחות שבת פי”א סעי’ ל’ דסרט הדבקה (סלוטייפ) שהתרופף מהספר אסור לחזור ולהדביקו בשבת.

ובאשרי האיש פמ”ג ס”ב כתב אסור להשתמש בסלוטייפ בשבת והסתפק רבינו אם איסורו מדאורייתא או מדרבנן ולבסוף הכריע שאיסורו רק מדרבנן ע”כ.

להנ”ל לכאורה יוצא שהמדביק מודעה עובר איסור אם מדאורייתא כפשטות הרמב”ם הנ”ל והפוסקים שהביאוהו או עכ”פ מדרבנן כדברי הגריש”א.

אולם במודעה יש נידון חדש שהמודעה אינה אמורה להיות מודבקת לנצח, ובפשוטו לא גרע מהכותב בכתב שאינו מתקיים שאסור, אבל הראשונים נחלקו על תפירה לזמן אם נאסרה או לא, ובשו”ע סי’ שמ ס”ז משמע פסק כהדעה האוסרת.

ובדרכי משה סי’ שמ סק”ב כ’ שנהגו כהמקילים ובהגהותיו לשו”ע לא השיג על השו”ע, ויתכן שהגם שכך נהגו לא בהכרח שסבר שמנהג זה הוא מעיקר הדין, ולכן לא טרח לכותבו בהגהותיו לשו”ע אלא רק בד”מ ששם הביא כל הדעות, ואפשר שדעתו שאין להורות להקל אלא שאין למחות במקום שנהגו, ובאחרונים כתבו כמה אופנים בביאור דעת הרמ”א, ויעוי’ במשנ”א שם ס”ז מה שהביא דברי הראשונים שנחלקו בזה ושאר פוסקים.

ויל”ע אם בניד”ד שהוא לזמן ממילא שעלול להיתלש או הדבק עלול להתחלש ממילא, ולא מרצונו של המדביק, מה גדרו, אם כתפירה לזמן או כתפירה קבועה.

ולשון הראבי”ה להלן שתפירה ענינה להיות כל שעה מהודקת, ואם הוא דבק רפוי שאינו בהכרח מתקיים ימים הרבה אך רצונו שיתקיים ככל האפשר, אולי תליא בדעתו שאם היה רוצה שתישאר להיות מודבקת חשיב תפירה, ובזה אין סתירה למלאכת כותב הנ”ל שגם כתיבה שאינה מתקיימת אסורה עכ”פ מדרבנן, דבכתיבה מיירי שאינו עומד בעצמו להסיר את הכתיבה, ובמנח”י ח”א סי’ לא וח”י סי’ לב כתב בדעת המשנ”ב לגבי תופר שרק דבר שנעשה שלא לקיום מותר אבל תפירה לזמן אסור.

ועי’ במשנ”ב סקמ”ה לענין דפין שנדבקו ממילא דלא חשיב תפירה בהא כיון שלא נעשה לקיום, וחזי’ דתלה המשנ”ב הדבר בדעת האדם, וצל”ע דאולי אכן תלוי רק בזה ולא במה שהוא עצמו יכול להתפרק (עכ”פ מדרבנן).

ומ”מ אם מתקיים ליומו אולי שייך לזה מש”כ המשנ”ב דיש פוסקים שסוברים לענין כתיבה שכתיבה המתקיימת ליומה חשיב מלאכה המתקיימת, ויעו’ בלשון הראבי”ה סי’ רו [שהוא מקור המרדכי המובא בד”מ שם להקל בתפירה לזמן] שכתב שכל תפירה ענינה להיות כל שעה מהודקת, מה שאין כן במקטורין ובמנעל שלנו שמהדקו לפי שעה וכו’ עכ”ל, ומשמע דההיתר בקשירת החוט המדובר שם הוא משום שהיא קשירה לשעה קלה ולהכי לא חשיב תפירה.

[ועי’ בשו”ע ורמ”א ריש סי’ שיז בדעות מה חשיב קשר של קיימא ושם נזכר בדברי הראשונים הנ”ל לגבי תופר דהקשירה הנעשית לאחר מתיחת החוט אינה קשר של קיימא ואולי הא בהא תליא, ואם נימא דהמרדכי לשיטתו סובר דבקשירה השיעור ז’ ימים א”כ אפשר דעד ז’ ימים לא חשיב של קיימא בקשר הנידון במרדכי לגבי תפירה (הקשר הנעשה לאחר מתיחת החוט שהזכיר בו המרדכי בשם הראבי”ה שאין בו לא חשש תפירה ולא קשירה לפי שאינו קשר של קיימא) וממילא אין ראיה שבתפירה עד ז’ ימים לא חשיב לפי שעה ואפשר דלהכי בצד הנגדי הזכיר ענינה להיות כל שעה, ויתכן עוד לבאר מה שהזכיר כאן ב’ הקצוות שמחד גיסא התופר הוא מה שעשוי להיות תפור בכל שעה והמותר הוא מה שעומד לפי שעה, והי’ מקום לומר דלאו דוקא אלא מעשה שהיה כך היה בחוט כזה שאינו עומד אלא לשעה ובזה מיירי שם אבל יתכן לומר באופן אחר דמתחילה קאמר מצד הגדרת המלאכה דהגדרת מלאכת תופר הוא מה שעומד בכל שעה ומ”מ מדרבנן אסרו גם מה שאינו מתקיים כמו שמצינו במלאכת כותב אבל תפירה שאינה עומדת אלא לשעה לא חשיבא שאינו מתקיים אלא לא חשיב מלאכה כלל דהוא אינו בכלל תפירה כלל דאינו מצורת מלאכת תופר כלל].

[וסימניה שעשויה להידבק ולהסיר ולהחזיר בעצמו ולהשתנות בדרך קבע עי’ אג”מ או”ח ח”ב סי’ פד ואולי שם קיל דאינו שימוש של קביעות וחסר בזה צורת התפירה משא”כ כשרוצה שיישאר כן אף אם יודע שיתבלה הדבק, ועי’ שש”כ פ”ט הערה מא מש”כ בשם הגרשז”א, ולמעשה הפוסקים נחלקו אם תפירה לזמן נאסרה וגם דנו לענין סרט בד שיש בטיטול וציינתי בזה בתשו’ אחרת לגבי נידון הטיטולים].

היוצא מכ”ז דאמנם יש אוסרים גם תפירה לזמן אבל גם המתירים אפשר שלא התירו באופן כזה שהתופר מצדו מתכוון שהמודעה תישאר מודבקת, וגם היא חזקה שיכולה להשאר כך אם מעט ואם הרבה, ורק שבהמשך הימים עשויה המודעה להתלש או תתרפה מחוזק ההדבקה וההדבקה תיהרס, ולא נודע השיעור הברור בזה מה חשיב תפירה לזמן וכדלעיל (ועכ”פ במשנ”ב בסי’ שמ ס”ז בביאור דברי השו”ע משמע שהחמיר בשיעורו דרק דבר שדרכו שעשוי לפתוח חשיב תפירה לזמן עי”ש), ובכה”ג לא מצינו שהתירו אף שא”א לומר שיש כאן ודאי דאורייתא.

[ונפק”מ לענין הקל הקל במקום פקו”נ, ועוד הובא בארחות שבת פי”א הערה י’ בשם הגריש”א דבמקום פקו”נ ידביק המודעה כשכבר הדבק היה מודבק מער”ש (כך יוצא מדבריו ראה משנ”א סי’ שמ אות קעא) ע”ג דבר קשה שכן דבר רך על קשה יותר קל מצד תופר, ומה שהביא שם בשם הגרשז”א איני יודע אם נקט כן להלכה למעשה ועכ”פ המשנ”ב עצמו אפשר שאינו סובר כן עי”ש אבל כנ”ל דבמקום פקו”נ רך ע”ג קשה הוא קל יותר, ובעיקר הנידון שם אם דבר קשה שייך ביה תפירה יש לציין עוד לדברי האיכ”ר בפסוק רבתי בגוים עי”ש אולם איני יודע אם אפשר להוכיח משם לעניננו דמיירי שם במשל].

ולענין סלוטייפ שלא בא לדבק ב’ דברים יחד יעוי’ מש”כ באבני ישפה ח”ז סי’ נה ולמעשה קשה לומר שיש בזה קולא דהרי סו”ס בא לדבק את הסלוטייפ לדבר שאותו הוא בא לדבק וגם במדבק ניירות שייך שמשתמש בנייר אחד כדי לכסות נייר אחר אף שאינו בא לדבק ב’ דברים נפרדים מלבד הנייר העליון עצמו וגם באב המלאכה שהוא תופר עצם מה שמכניס חוט עבר איסורא, אף שהחוט הוא המתחבר לבגד ואינו מחבר ב’ בגדים זה לזה, ואמנם בפוסקים בביאור מלאכת תופר נראה שדברו בייחוד על חיבור ב’ חתיכות בגד זה לזה עי’ במשנ”ב סי’ שמ ס”ו ובהרחבה באג”מ ח”ב סי’ פד וא”כ בתחיבת חוט לחוד אפשר דהאיסור רק מדרבנן, אבל ממה שנחלקו הקרב”נ (ראה משנ”ב סקכ”ז ושבה”ל ח”ד סי’ לה) והחזו”א סי’ קנו בחיבור דבר לבגד אם התפירה בתחיבה אחת או ב’ תחיבות לפו”ר משמע דעכ”פ הם ס”ל גם חיבור החוט לבגד הוא בכלל תפירה אם לא דנימא דהחיוב כשהחוט מחזיק בקרבו חשיבות כל שהוא כגון במחט שמחובר לאיזה עיטור (ואולם ע”ע באג”מ שם), אבל גם כאן הסלוטייפ בא למטרה כגון שלא יהיה מסמר בולט בשולחן וכיו”ב והוא החלק השני המתחבר לשלחן והוא כמדבק ב’ ניירות זה בזה כגון שיש נייר אחד שיש בו חומר דביק והוא והחומר חד הוא ואת הנייר הזה מדבק לנייר אחר נמצא דחיבר כאן ב’ דברים והוא הדין והוא התשובה במחבר סלוטייפ ע”ג כלי כדי למנוע ממנו דוקרנים וכיו”ב, ולכך קשה לומר היתר בזה.

בשו”ע יו”ד סי’ רמח ס”ג כתב דאין פוסקין צדקה על היתומים אא”כ פוסקין עליהם לכבודם שיצא להם שם, וברמ”א שם כתב דאם צריכין עכשיו כגון לעשר פירותיהם שיוכלו לאכול או שקרוביהם עניים ויהיה גנאי ליתומים אם לא יתנו להם ויש לזה קצבה אזי האפוטרופוס נותן הקצבה מנכסיהם ועי”ש בש”ך ונו”כ עוד כמה דינים בזה.

וממש”כ הרמ”א דאם הוצרכו לאכול מעשר להם לכאו’ משמע דלולי זה אף שהוא חיוב על הפירות אין נותן משלהם אלא רק מחמת שצריכים לזה עכשיו, וצל”ע דהרי הוא חיוב על הפירות, ואפשר דאה”נ היינו הך דכיון שהוא חיוב על הפירות ממילא אין יכולים לאכול דהא בהא תליא ולכך צריך לעשר להם אע”פ שאם לא היה חיוב המוטל על הפירות ולא היה מונע את אכילתם לא היו צריכים לעשר ולאכול.

וכ”א בגיטין נב ע”א [וציין לזה בבהגר”א שם] האפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח, וכ”ה בשו”ע חו”מ סי’ רצ סי”ד האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילם, שאין מאכילים את היתומים דבר האסור, אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנים אלא ימכרו אותם טבל עכ”ל.

והיינו אע”ג דגדול אסור למכור טבל כדתנן שאין מוכרין טבל אלא לצורך [וכמו שציינתי בזה במקו”א ד”ה בחורים שקטפו אתרוגים וכו’], מ”מ בקטן לא הטילו עליו חיוב זה דחיובי ממון לא הטילו עליהם, וצל”ע הטעם בזה (ועי”ש בנו”כ דאינו ברור ענין זה דכוונת הגמ’ למכירת הפירות בטבלן).

ואין להקשות ממה דאמרי’ בגיטין שם שעושים לו אתרוג ולולב וכל דבר שיש לו קצבה, דאולי יש מקום לחלק שחיוב שהוא עומד בפני עצמו והוא נצרך לממון כדי לקיימו מטילין על הקטן אם יש לו קצבה אבל חיוב שכל צורת החיוב הוא הוצאת ממון בזה אין מטילין על הקטן אלא לצורך מאכלו כדי שלא יאכילו אותו דבר האסור.

א”נ י”ל להסוברים שממתין בגדולותו לעשר כל דבר שא”צ עכשיו, א”כ י”ל דבלולב וכה”ג אין יכול להמתין בגדלותו, ואפי’ להסוברים (עי’ בסמ”ע ושאר נו”כ מש”כ שם) שמוכר ללוקח ויעשר אפשר דוקא בכה”ג, אבל איסורא ממש כגון למכור לגוי לא התירו כמו שלא התירו לקטן לאכול טבל, וב’ תירוצים אלו יהיה תלוי בהם לפ”ז מה נימא לגבי לקט שכחה ופאה אם לדמותם לשאר מעשר שאין מעשרין שלא לצורך מאכל היתומים או לדמותם ללולב ואתרוג שהוא צורך שלהם עכשיו, וצל”ע בכ”ז.

ולגבי לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות לא נתבאר שם בגמ’ ובשו”ע בכלל מה הוא דמחד גיסא יש לומר דאין הקטן מחוייב בחיובי ממון שאינם לצורך הקטן ומאידך גיסא יש מקום לומר דגם זה חשיב צורך הקטן דגם לקט ושכחה אם יאכלם הקטן לא גרע מאם אוכל הקטן דבר שאינו מתוקן דכיון שאינו של הקטן אין לך דבר שאינו מתוקן גדול מזה [עכ”פ בדבר שאינו מחוסר מעשה הפרשה ולא בפאה] וגם יש שטענו דאינו של הקטן כלל [עכ”פ בכל נתינה שלא חסרה מעשה] וכמו שיתבאר.

[ומעשר בהמה ג”כ אינו טובל את העדר, ויש לציין בזה למה שדנו הפוסקים האם מעשר בהמה יכול אפוטרופוס לעשר בלא רשות ב”ד, עי’ תוס’ שבת נד ע”ב ד”ה מעשר, ובית יעקב על השו”ע שם בשם התומים ובשם שאר פוסקים מה שכתבו בזה, והנידון כאן יהיה תלוי ג”כ בתירוצים שם, דלהסוברים שרק ברשות ב”ד יכול לעשר א”כ כאן ג”כ, ולהסוברים דיש חילוק בין בהמות לפירות א”כ גם בניד”ד לא יוכל האפוטרופוס לעשר].

ולענין שדה של קטן יש בזה כמה נידונים.

הא’ האם מותר לעני ליטול משם עם או בלי הסכמת הקטן.

הב’ האם מוציאין את הלקט והשכחה והפאה מן הקטן בדיינים.

הג’ אם תמצי לומר שמוציאין ממנו אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.

הד’ אם הקטן עצמו רוצה לצאת ידי שמים או בבא לימלך האם מחוייב ליתן לקט שכחה ופאה או אולי אסור כדי שלא יגרום לעניים לאכול בלא מעשר.

הה’ כנ”ל יש להסתפק לגבי האפוטרופוס, ואם יש חילוק בין קצירת הקטן עצמו לקצירת האפוטרופוס.

הו’ לקט שכחה ופאה שנותן הקטן האם פטור ממעשר.

הז’ קטן שקצר והגדיל והרי התבואה לפנינו האם צריך ליתן לש”פ.

הו’ כנ”ל יש להסתפק בקטן שקצר ולא נתן לקט שכחה ופאה ואין התבואה לפנינו.

הח’ גדול שקצר ומת וירשו קטן האם צריך הקטן ליתן לש”פ.

הט’ קטן שקצר מקצת והגדיל וקצר השאר.

הי’ גדול שקצר מקצת ומת וירשו קטן וקצר את השאר.

הי”א אם תמצי לומר שקטן שקצר והגדיל חייב אם הוא מדאורייתא או מדרבנן או משום דמדרבנן מהני לדאורייתא.

הי”ב אם תמצי לומר שקטן חייב בלקט שכחה ופאה האם הוא מצד דיני חינוך או מצד שהפירות אינם שלו.

הי”ג אם יש חילוק בין קטן שהגיע לחינוך לבין קטן שלא הגיע לחינוך.

ובדרך אמונה פ”א מהל’ מתנות עניים סקי”ט כתב בשם המנ”ח מצוה רכא חש”ו שהי’ להן שדה ועברו ונטלו הפאה ואח”כ נתגדל הקטן ונתפקח השוטה וישנם המתנות תח”י צריך ליתנם לעניים אף אם שינה אותן אך אם נשרפו או נאבדו פטור עכ”ל.

ומהלשון ועברו משמע שהיו מחוייבים ומ”מ אולי ר”ל שהיו מחוייבים אם לא היו קטנים, ובפנים המנ”ח אמנם נזכר לשון זו ועברו אך משמע שם דגם מתחילתם לא היו מחוייבים ליתן וז”ל שם א”כ אף שלא עבר על הל”ת מ”מ חייב בעשה ואינו דומה למי שנוטל בהיתר שהבאתי לעיל דפטור אח”כ ליתן דהתם לא חל כלל המצוה בשעה שלקח א”כ אח”כ ג”כ א”ח אבל כאן המצוה עליו רק דקטנותו גרמא לו לא הוי כלקח בהיתר ובודאי צריך אח”כ ליתן אם יש בעין תח”י וכו’ עכ”ל, ומבואר שלא עבר הקטן על הל”ת וגם מבואר שבא לדמותו למי שלקח בהיתר וקאמר דלא דמי דהתם קטנותו גרמה לו אבל מצד הפטור עצמו משמע דהוא דין פטור רק שהוא צורת פטור אחרת.

אבל לא ביאר שם אם הפטור הוא רק מדאורייתא או גם מדרבנן.

ובמנ”ח מצוה תקצ”ג דן שאין שכחה בשדה של קטן משום שאינו חייב במצוות, ואם בשעת קצירה היה קטן ואח”ז בשעת עימור הי’ גדול אפשר כיון דליתא בשכחת קמה ליתא בשכחת עומרים כמו גבי גר שנתגייר ואפשר לחלק דהתם פטור הוא אבל גבי קטן באמת בר מצות הוא רק שאינו בן דעת עכ”ד.

ובביאור ההלכה שבדר”א שם פ”ב ה”ד הביא דברי המנ”ח הנ”ל וכתב דמה דפשיטא ליה להמנ”ח שפטור כשקצר קטן היינו מדאורייתא אבל מדרבנן יש לעי’ בזה, ונטה שם לחלק בין מתנות שצריכים הפרשה כפאה דבזה מדאורייתא פטור ומדרבנן חייב משום מצות חינוך והפקר ב”ד לבין שאר מתנות עניים שאין טעונין הפרשה שבזה ממילא דינו כמתנות עניים כמו בשמיטה ששדהו הפקר ממילא, ולענין שכחה לא הוה ברירא ליה כיון דתליא בשכחת האדם וקטן אין לו דעת אבל מסתבר שמדרבנן תקנו לו שכחה משום מצוות חינוך וצ”ע עכ”ד בקיצור.

ובדרך אמונה הנ”ל כתב לעיין בתורת הארץ [להגר”מ קליערס] פ”ה [ס”ק נח ואילך], וכן בבהה”ל שבדר”א הנ”ל סיים ששוב ראה בתורת הארץ פ”ה שהאריך בזה הרבה, וכן ציינו בענין זה לדברי התורת הארץ בספר חנוך לנער (לבעל הפתחי חושן) עמ’ ח ועוד.

ובתורת הארץ שם האריך הרבה מכמה צדדים אם לפטור הקטן כשקצר והגדיל או כשהתחיל לקצור והגדיל וכן אם שייך להטיל עליו חיוב מתנות עניים כשעל ידי זה יפטור ממעשר או בלא פטור ממעשר.

וא”א להעתיק כאן כל מה שכתב שם (וגם א”א מקופיא [בלא העיון הראוי] להעתיק עיקרי הדברים שם, כי גם מה שהאריך שם הרבה בס”ק נח ואילך עד ס”ק עט הרבה מזה תלוי בחקירות שהזכיר מתחילה בגדר חיוב המתנות עניים ובדברי הראשונים שהביא לענין זה קודם לכן, ועכ”פ חלק ממה שכתב שם אפשר שאינו להלכה, וצריך להתיישב בדבריו).

ומ”מ משמע שם שהצד העיקרי דהוה פשיטא ליה שעכ”פ הקטן בזמן קטנותו אין בו חיוב לקט שכחה ופאה, ועכ”פ בס”ק נח שם מוכח דמיירי שם גם מדרבנן [ממה שמשווה לתרו”מ וממה דנחית לענין אם יתן אפוטרופוס], ולגבי קטן שקצר וגדל אח”כ ועוד אופנים כתב בזה כמה צדדים ותלה הדברים גם בחקירות בגדר חיוב הפאה.

ועי’ עוד בהערות בשולי המנחה על המנ”ח סוף מצוה רכא שהביאו עוד מו”מ מהרבה אחרונים בזה [ומה שציינו שם לספר מורשת משה לכאו’ היינו לבעל המחבר תורת הארץ הנ”ל].

יצא דהרי הי’ דין שניהם בעל הניסים ולא נזכר דין זה אלא לגבי הבדלה בסי’ קח ס”י, שדין ההבדלה רק בתפילת ערבית ולא במנחה שלפניה ולכך בתפילה של תשלומין אינו יכול להבדיל אם הבדיל בה לחוד משא”כ בניד”ד אפי’ במנחה גופא היה צריך לומר על הניסים.

והמג”א שם סקי”ג כתב לחלק בין הבדלה לבין הזכרת שבת ור”ח דבהבדלה אמירתה רק בתפילה אחת משא”כ הזכרת שבת ור”ח, והובאו דבריו במשנ”ב סקכ”ח, ובא ליישב בזה קושיית העו”ת (הובא במחה”ש שם) מה טעם כשמשלים מנחה של ער”ש מזכיר של שבת בשתיהם.

וה”ה בענייננו מטעם זה גם אם שכח ולא התפלל מנחה בערב חנוכה מזכיר על הניסים בב’ התפילות של ערבית שמתפלל משום שעל הניסים הוא בכל התפילות.

אמנם יש כאן נידון נוסף מה הדין בדיעבד כשאמר של שבת בשניה ולא אמר בראשונה וכיו”ב לענין חנוכה כששכח ולא התפלל מנחה בערב חנוכה והתפלל ערבית שתים ואמר על הניסים רק בשניה ולא בראשונה, אם בכה”ג נאמר ג”כ סברתו של המג”א דלפו”ר היה מקום לטעון דרק בהבדלה הוא דין מיוחד כיון שאין אומר הבדלה אלא בתפילה אחת הלכך היה אומר בראשונה ומדלא אמר בראשונה אלא בשניה ש”מ שהשניה היא לערבית והראשונה לתשלומין משא”כ כאן הרי בלאו הכי צריך לומר בכל התפילות וא”כ שכח בעלמא.

אולם למעשה חילוק זה אינו נכון דאמנם חילוקו של המג”א נאמר לענין לכתחילה מה דבהבדלה לכתחילה אינו מבדיל בשניה ובהזכרת שבת ור”ח וחנוכה לכתחילה מזכיר בשניהם אבל לענין בדיעבד לא שייך לומר חילוק זה דממ”נ אם אמרי’ ששכח נאמר גם באופן שהבדיל בשניה ולא בראשונה ששכח ולכך מבדיל בשניה [דעצם מה שמבדיל בשניה לא היה לעיכובא אם היה מבדיל בשתיהן] ואם לא אמרי’ ששכח א”כ גם באופן של שבת ור”ח וחנוכה ממה שאמר רק בשניה ולא בראשונה נימא דמחשיב את השניה לתפילה בזמנה ואת הראשונה לתשלומי ערב שבת ור”ח וחנוכה ולכך בראשונה לא הזכיר את האזכרה של הלילה.

וכן מבואר ברמ”א לעיל שם סעי ט’ דאם בליל ר”ח התפלל ערבית שתים להשלים מנחה והזכיר של ר”ח בשניה ולא בראשונה לא עלתה לו תפילה לתשלומין, וכן מבואר בפוסקים לענין עוד כמה אופנים שאם אמר הנוסח של תפילה האחרונה בנוסח של יומו והתפילה הראשונה בנוסח של תשלומין לא יצא.

ובמשנ”ב שם סקכ”ו כתב דאם השלים מנחה לערבית מר”ח לחבירו ואמר יעלה ויבוא רק בשניה עלתה לו תפילת תשלומין, ולפ”ז כ”ש בניד”ד דמיום חנוכה לחברו אם הזכיר של חנוכה בשניה עלתה לו תפילת תשלומין שהכל הוא יומא אריכתא.

היוצא בזה לניד”ד דעל הניסים הוא כמו הזכרת ר”ח דאם שכח על הניסים בראשונה והזכיר בשניה אם הוא משלים מנחה מיום של חנוכה לחברו יצא בשניהם אבל אם משלים מנחה מערב חנוכה לחנוכה לא עלתה לו תפילת תשלומין ומ”מ לכתחילה יזכיר בשתיהן רק שאם שכח בראשונה אפשר שישמיט לכתחילה גם בשניה [וזה תלוי בפלוגתת האחרונים לגבי מוצ”ש אם השמיט בראשונה ולא בשניה ונתכוון שראשונה תהיה לחובת היום ונתכוון ששניה תהיה לתשלומין האם יצא בכה”ג ולהסוברים דלא מהני מחשבתו א”כ בכה”ג שהשמיט בראשונה לכתחילה אין לו להזכיר בשניה אבל להסוברים דמהני מחשבתו אפשר דלכתחילה מהני מחשבתו ויכול להזכיר ולהתכוון שיהיה לתשלומין והמשנ”ב סקכ”ט נקט לעיקר דמהני מחשבתו ומ”מ אפשר דעדיף שלא לומר כדי לצאת גם אינך דעות, אולם הט”ז סק”י דס”ל במוצ”ש דלא מהני כוונתו מ”מ בר”ח סובר דמהני כוונתו כמבואר בשעה”צ על המשנ”ב סקכ”ז ועל המשנ”ב סקכ”ט, א”כ בניד”ד לכאו’ סגי בכוונתו וא”צ לחשוש וצל”ע].

יש בזה כמה נידונים ששייך לדון בהם.

הראשון יש לדון מצד שמבשל את שיירי הבקבוק כשמכניס לתוכו מים רתוחים לנקותם אותם, ובכה”ג אם המים המלוכלכים צוננים והם מועטים ומתבשלים ע”י חום המים החמים אסור לבשלן, וכמבואר בשו”ע סי’ שיח סי”א ובמשנ”ב ובבה”ל שם, ואף אם היה מקום לטעון דלא ניחא ליה מ”מ לכאורה יש כאן פסיק רישא וקי”ל דפס”ר דלא ניחא ליה אסור במקרה רגיל, ויש להוסיף עוד דאם הלכלוך הוא דבר גוש שלא התבשל (כגון אם נתגבשו שיירי תחליפי חלב ולא עברו קודם לכן תהליך בישול) בזה בכל גווני א”א להכניס רותחין אפילו אם הצונן מרובה דמ”מ הדבר הגושי מתבשל לכה”פ כדי קליפה (עי’ במשנ”ב שם סקע”ח), אבל יכול להעביר המים מן המיחם לכלים אחרים בינתיים, או להוציא הגושים תחילה מן הכלי כדי שלא יהיו גושים בכלי ואחר כך להוסיף מים צוננים מרובים ואז יכול להכניס מים רותחים אם הם בשיעור מים שלא יגרמו למים הצוננין להגיע לחום שהיד סולדת בו (ואולי שייך לומר בזה עצה נוספת שאם יחד עם הלכלוך יש מים צוננים מרובים באופן שכשיכניס המים הרותחים מיד יתערבו בהם ויצאו מכלל יד סולדת א”כ לא יבשלו את הדבר הגושי ולכאורה כך צ”ל שהתערובת נעשית מיד דאם תאמר שתחילה הרותחים מבשלים לפני שמספיקים להתערב א”כ גם במים במים תחשוש שהרותחים מבשלים כדי קליפה קודם שמתערבים אם לא שנאמר דבמים במים לא שייך שיבשלו בלי שיתערבו דממ”נ אם מבשלים הרי הם נוגעים ואז גם מתערבים משא”כ כאן שמא יגעו הרותחים בדבר הגוש קודם שיגיעו להם הצוננים ונהי דיש בילה בלח אבל מנ”ל שברגע המגע הראשון וצל”ע).

וגם אם המים הצוננים כבר הורתחו פעם אחת אינו מתיר לחזור ולבשלם דעכ”פ בנצטננו לגמרי קי”ל שאין לחזור ולבשלם כמבואר בסי’ שיח סט”ו ברמ”א, ולהחזו”א סי’ לז סוף סקי”ג הוא ממנהגא וכן כתבו עוד כמה מפוסקי זמנינו, וכן בשעה”צ בסי”ב מבואר דיש מקילים בבישול אחר בישול אפי’ בנצטנן לגמרי, אבל ברע”א על השו”ע סו”ס רנג ממשמע דהוא מדינא דדבר שנצטנן לגמרי אזיל ליה בישולו הראשון וכ”ה בתהל”ד סי’ שיח סקי”ז.

עוד יש כאן נידון מצד שהכלי מתחמם מהמים הרותחים ולאחמ”כ כשמכניס מים צוננים הם מתחממים מהכלי אבל למעשה אין בזה חשש (אף אם נימא שהיה איזה מקום או צד לומר שיש כאן כלי ראשון באופן שהקילוח לשם היה ממיחם שהוא על האש, עי’ חוט שני שבת פכ”ט עמ’ קעו, ומ”מ בניד”ד שכבר פינה את הרותחים מהכלי ונשאר הכלי לבד עם כמה טיפות לא שייך בזה כלי ראשון על הכלי לבד רק מכח שקודם לכן היו כאן רותחים מקילוח כלי ראשון, ויש לציין בזה עוד דיש אחרונים שעוררו על מה שלפעמים כשמערה רותחין אפי’ מכלי ראשון ומפנה אותם ונשארים טיפות בלבד ומצטננים לגמרי דין טיפות אלו כדין נצטננו לגמרי וכ”ש הכלי) שהרי הם מים מרובים שאינם מתבשלים כמבואר בסי’ שיח סי”ב ובמשנ”ב שם סק”פ דאפי’ במיחם שפינהו מע”ג האש ופינה ממנו המים מותר לתת לשם מים מרובים אם לא יבואו לשיעור חום שהיד סולדת בהם וכ”ש בניד”ד שכלי זה לא היה ע”ג האש וכ”ש שאין כאן חשש מצד שמערב כאן מים צוננים עם המים הרוחים שנשארו מהניקו שהרי הצוננים מרובים (עי’ סי’ שיח סי”ב ובבה”ל שם).

עוד יש כאן נידון נוסף שמחזק הכלי על ידי המים דהיינו מצרף אבל במשנ”ב שם סק”פ כתב דמיחם שפינה ממנו המים החמים אפי’ הוא של מתכות מותר ליתן לתוכו המים כיון שאין מתכוון וגם אינו פסיק רישא (עי’ עוד בה”ל סי’ תקי ס”ג ד”ה אבל דההיתר הוא כשאין ס”ר וכ”כ עוד אחרונים עי’ במשנ”א סי’ שיח שם), ועכ”פ בני”ד לא מיירי בכלי מתכות אלא בכלי פלסטיק (וע”ע לענין ריכוך כלי פלסטיק בשבט הלוי ח”ח סי’ נז, חוט שני פכ”ט סעי’ ד, הלכות שבת בשבת פ”ח הערה 23 בשם הגריש”א, אמנם בשבות יצחק פ”ב הביא בשמו שכאשר הריכוך ניכר לעין החמיר).